א.ל. נ' פלדטראק סוכנויות בע"מ

לפניי תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה מיום 20.9.12, במהלך עבודתו במוסך הנתבעת (להלן: "התאונה").

התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

בישיבת הוכחות מיום 18.9.17 נחקר התובע בחקירה נגדית ובאי כוח-הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל-פה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 15.9.82, עבד במועדים הרלוונטיים לתביעה כחשמלאי רכב במחלקת הדיאגנוסטיקה במוסך הנתבעת.

    

2. אין חולק בין הצדדים, כי התאונה אירעה במהלך עבודת התובע בשירות הנתבעת, עת נדרש האחרון לבדוק תקלה במנוע של משאית (להלן: "המנוע" או "המשאית" לפי העניין), אז נשאבה ידו לפתח כניסת האוויר של מגדש הטורבו של המנוע (להלן: "המגדש"), אשר היה אותה העת חשוף, ללא צינור יניקת האוויר המכסה אותו (העתק תמונות המגדש עם ובלי צינור היניקה הוגשו וסומנו נ/1 ו-נ/2).

    

3. עוד אין חולק, כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע קטיעה חלקית באצבע 2 בכף ידו השמאלית (ראו נסיבות התאונה כמתואר בטופס בל/250 אשר נחתם על-ידי מי מטעם הנתבעת וסעיף 2 לתחשיב הנזק מטעמה). המחלוקת שנותרה בין הצדדים נסבה הן בסוגיית האחריות לתאונה והן בסוגיית הנזק.

4. לטענת התובע, האחריות לתאונה מונחת במלואה על כתפי הנתבעת, אשר התרשלה בכך שהותירה את המגדש חשוף; לא הכשירה אותו לעבודה בסביבת מגדש, לא בפן הבטיחותי ולא בפן המקצועי; לא סיפקה לו אמצעי מיגון הולמים; שלחה אותו לבצע עבודה שאינו כשיר לבצעה בהעדר ידע וניסיון במכונאות; הנהיגה שיטת עבודה לקויה, מסוכנת ולא בטיחותית ובכך הפרה חובתה לספק לו סביבת עבודה בטוחה (עמוד 16 לפרוטוקול בשורה 3 – עמוד 18 לפרוטוקול בשורה 19).

    

5. לטענת התובע, הנתבעת הפרה חובות חקוקות, ובכלל זה הפרה את סעיף 6 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות ארגון הפיקוח על העבודה"), המחייב מעביד להחזיק במקום העבודה פנקס הדרכה וכן הפרה את סעיף 9 לתקנות, המחייב מעביד לספק לעובדיו ציוד מגן אישי, לרבות כפפות הגנה (עמוד 17 לפרוטוקול בשורות 24-27).

    

6. עוד טוען התובע, כי בנסיבות העניין, הנטל עובר לכתפי הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, הן מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין בהינתן, כי המגדש מהווה "דבר מסוכן" והן מכוח סעיף 41 לפקודה בשים לב לכך שהוא לא ידע וגם לא יכול היה לדעת מהן הנסיבות שהביאו לתאונה, שעה שהוא נעדר אותה העת ידע וניסיון במכונאות וממילא לא הכיר את מנגנון המגדש ולא ידע, כי הפתח שלו אמור להיות מכוסה. מכאן לטענתו, שעה שהנתבעת לא הביאה ולו בדל ראיה להוכיח העדר התרשלות מצדה, ממילא שדין התביעה להתקבל (עמוד 16 לפרוטוקול בשורות 19-22; עמוד 17 לפרוטוקול בשורות 18 ו- 30-35).

    

7. התובע מוסיף וטוען, כי אין לייחס לו כל אשם תורם בהינתן רשלנות רבתית מצד הנתבעת ובפרט בנסיבות הנדונות, בהן הוא היה חסר ניסיון וידע בעבודה עם החלקים המכאניים של המנוע וכן בשים לב להלכה, לפיה אין לייחס כל אשם תורם לעובד אשר רשלנות מעסיקתו באה לידי ביטוי בהפרת חובות חקוקות (עמוד 18 לפרוטוקול בשורות 6-16).

    

8. מנגד טוענת הנתבעת, כי תפקידו של התובע במועדים הרלוונטיים התמצה באיתור וטיפול בתקלות חשמל באמצעות מחשב בלבד, כי בעצם הימצאותו בקרבת המגדש הוא חרג מתפקידו, וכי בנסיבות אלו, היא לא יכולה הייתה לצפות את התרחשות הנזק (עמוד 20 לפרוטוקול בשורה 19 – עמוד 21 לפרוטוקול בשורה 7). בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי אין לקבל גרסת התובע העולה מתצהיר עדותו הראשית, ולפיה הוא נדרש לעבודה בסביבת המנוע לצורך תיקון תקלת חשמל המצויה בתחום אחריותו, באשר מדובר בגרסה כבושה אשר לא בא זכרה בכתב התביעה וממילא אין ליתן בה כל אמון (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 19-30).

    

9. עוד טוענת הנתבעת, כי האחריות לתאונה מוטלת על התובע בלבד, אשר על אף שהדבר אינו כרוך בתפקידו ועל אף שידע, כי פתח המגדש לא היה מכוסה בצינור יניקת האוויר וחרף הסכנה הטמונה בכך, מצא לקרב את ידו לסביבת המגדש (עמוד 22 לפרוטוקול בשורות 20-26).

    

10. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אין להישמע לטענת התובע בדבר היפוך נטל ההוכחה נוכח "דבר מסוכן", שעה שטענה זו לא נטענה במסגרת כתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה (עמוד 22 לפרוטוקול בשורות 18-19). מכאן ובהינתן, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה כל סיוע, דין התביעה להידחות (עמוד 20 לפרוטוקול בשורה 5 – עמוד 21 לפרוטוקול בשורה 13)

     

    העברת נטל ההוכחה – האומנם?

11. התובע טוען להעברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת, מכוח סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין. כפי שטוענת הנתבעת ובצדק, הטענה בדבר העברת הנטל מכוח סעיף 38 לפקודה לא הועלתה בכתב התביעה ומטעם זה בלבד דינה להידחות.

     

12. אף טענת התובע בדבר העברת הנטל מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין דינה להידחות. העברת הנטל אל כתפי הנתבעת מכוח הסעיף האמור, מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק"; השני, "כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו" והשלישי, כי נראה לבית-המשפט "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".

     

13. כאמור, התנאי המצטבר הראשון להחלת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. באשר לתנאי זה כבר נפסק, כי מועד ידיעת הנסיבות שגרמו למקרה, אשר הביא לידי הנזק, הוא המועד שבו נדרש התובע להוכיח את יסודות תביעתו, במובחן ממועד התרחשות הנזק:

    "התנאי הראשון לתחולת הכלל דורש כזכור כי 'לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק'. תנאי זה – תנאי אי-הידיעה – גם הוא פשט ולבש צורה במרוצת השנים. הדגש החשוב ביותר, שאף קיבל ביטוי מפורש בהצעת הקודיפיקציה, הוא כי המוקד של תנאי זה אינו גלום בשאלת ידיעתו של התובע (בפועל או בכוח) בעת התרחשות התאונה, אלא בשאלה אם נתבררו נסיבות המקרה לאשורן עד תום המשפט (ראו פרשת שטרנברג [11] והשוו למשל לדברי הנשיא אגרנט בפרשת נוימן [10], בעמ' 257). אכן, אם בשעת האירוע לא ידע התובע – אף לא היה יכול לדעת – מניין באה לו הרעה, אולם עד המשפט או אף במהלכו הוסר מעטה העמימות באופן שבית המשפט יודע את שאירע – אין כל טעם לפנות לראיות סטטיסטיות. כשאין מסתורין – אין תחולה לכלל..."

    [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 367 וראו גם ת.א. (מחוזי – ירושלים) 8549/06 עיזבון המנוחה בבייב רנה ז"ל נ' קופת חולים לאומית (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 17.3.10)].

     

14. הלכה למעשה. בענייננו, התובע העיד, כי בעת התאונה הוא לא הכיר את המנגנון של המגדש, לא ידע כי הפתח שלו אמור להיות מכוסה בצינור יניקת האוויר (עמוד 6 לפרוטוקול בשורות 3-9) וממילא לא ידע מהן הנסיבות אשר גרמו לאירוע שהביא לידי הנזק. עם זאת, הוסיף התובע והעיד, כי דקות ספורות לאחר התאונה נודע לו מפי הנוכחים במקום, כי הגורם לתאונה נעוץ בכך ש- "צינור הטורבו היה פתוח" (עמוד 6 לפרוטוקול בשורות 29-31) וכך גם אין חולק כיום בין הצדדים, כי האירוע שהביא לידי הנזק נגרם כתוצאה מכך שפתח המגדש היה חשוף, ללא צינור היניקה המכסה אותו.

15. בשים לב לכך שאין עוד מעטה עמימות על הנסיבות שהביאו לידי הנזק, לא מתקיים התנאי הראשון - תנאי אי-הידיעה, ובהינתן, כי מדובר בתנאים מצטברים, די במסקנה זו כדי לקבוע שאין להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. מכאן, שנטל ההוכחה היה ונותר על כתפי התובע ועל בית-המשפט לבחון האם עלה בידו להרים את הנטל האמור.

     

    סוגיית האחריות

16. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם אני סבורה, כי התובע הרים את הנטל להוכיח תביעתו. ואנמק.

     

17. התובע משתית תביעתו, בין היתר, על עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין.

18. "על-פי הגישה המסורתית, אשר עודנה חלה, על אף מודלים שונים שהועלו והוצעו בפסיקת בית המשפט העליון בעת האחרונה באשר לאופן בחינתה של עוולת הרשלנות (ראה ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 15.7.13 ו- ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 22.6.14), הרי שעל מנת להוכיח חבות מכוח עוולת הרשלנות יש להוכיח שלושה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם [ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113 (1982)].

     

19. דומה, כי אין עוד צורך להכביר במילים על ההלכה המקובלת, לפיה חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נגזרת מן הצפיות הטכנית והנורמטיבית, של הנזק" [ראה ת.א. (מחוזי-מרכז) 52594-09-11 פלונית נ' חברת גני יהושע בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.3.16)].

     

20. חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדיו הוכרה זה מכבר בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע בין היתר, כי "על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.12.10)].

     

21. משקמה חובת זהירות מושגית, נדרש בית-המשפט לבחון את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, אשר כידוע נקבעת על-פי מבחן הצפיות, בגדרו יש לקבוע האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק שארע בפועל.

     

22. בנסיבות המקרה הקונקרטיות, לא תתכן מחלוקת, כי מגדש המנוע אשר ייצר כוח יניקה ואשר פתחו הותר חשוף, היווה סכנה ניכרת, ברורה ומיידית לצוות העובדים באותה סביבת עבודה, ובכללם לתובע. הא ראיה לכך היא העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי בעת התאונה נשאבה ידו של התובע לתוך פתח המגדש. מכאן אני סבורה, כי הנתבעת יכולה הייתה והיה עליה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לצפות את התרחשותו של הנזק, לאמור, כי עבודה בסביבת מגדש מונע וחשוף עשויה לגרום לנזק גוף, כפי שאכן אירע בפועל.

     

23. הדברים מקבלים משנה תוקף, לנוכח עדותו המהימנה של התובע שאף לא נסתרה, לפיה הוא הועבר למחלקת הדיאגנוסטיקה במוסך כחצי שנה בלבד עובר לתאונה ועד להעברתו לאותה מחלקה הוא מילא תפקיד אחר במוסך ועסק בהחלפת מנורות (עמוד 9 לפרוטוקול בשורות 8-14 ועמוד 12 לפרוטוקול בשורות 11-17); כי בעת התאונה הוא נעדר ידע וניסיון הדרושים בתחום המכונאות וממילא לא הכיר את מנגנון המגדש ולא ידע, כי פתחו אמור להיות מכוסה בצינור יניקת אוויר (עמוד 6 לפרוטוקול בשורות 3-9, 35-36 ועמוד 9 לפרוטוקול בשורות 3 ו- 9-10).

     

24. התובע אישר אומנם בעדותו, כי בדיקות מנוע נעשו על-ידו גם בעבר (עמוד 7 לפרוטוקול בשורות 1-3) עם זאת, הוא היטיב להסביר, כי בבדיקה שביצע בעת התאונה הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא נחשף למנגנון המגדש, שעה שבעטיה של אותה בדיקה, קבינת המשאית הייתה "הפוכה" והמנוע היה גלוי, זאת להבדיל מבדיקות המנוע הקודמות אותן ביצע, בהן הקבינה של המשאית לא הייתה הפוכה והמנוע ממילא לא נגלה בפניו (עמוד 7 לפרוטוקול בשורות 1-5, עמוד 7 לפרוטוקול בשורות 1-16).

     

25. הנתבעת טוענת, כי בעצם הימצאותו בסביבת תא המנוע, חרג התובע מתפקידו ומכאן שהיא לא הייתה יכולה לצפות את התרחשות הנזק. דין טענה זו להידחות.

     

26. בתצהיר עדותו הראשית הסביר התובע כי, בעת הרלוונטית לתאונה היה עליו לערוך בדיקת מחשב משהתעוררה תקלה במערכת בלם המנוע של המשאית וכי בזמן שבדק את נתוני המחשב של המשאית באמצעות המחשב שברשותו, הוא שמע רעש של בריחת אוויר מכיוון השסתומים, תופעה שעשויה להתריע על בעיה בבלם המנוע. אז, במהלך בדיקת בריחת אוויר מאותם שסתומים [המצויים בתא המנוע], אירעה התאונה (ראו סעיף 3 לתצהיר העדות הראשית).

    בהקשר זה יצוין, כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת, כאילו גרסת התובע כאמור בתצהיר עדותו הראשית היא גרסה כבושה אשר לא בא זכרה בכתב התביעה. בגרסה זו אין כדי לסתור, לשנות או להרחיב גרסתו של התובע העולה מכתב התביעה והיא מהווה לכל היותר פירוט הדברים. למעלה מכך, גרסתו כאמור מתיישבת עם המסמכים מזמן אמת, וכפי שיפורט מטה בהרחבה.

     

27. גם מעדותו המהימנה והקוהרנטית של התובע, שלא נסתרה עולה, כי במסגרת תפקידו, מלבד איתור תקלות חשמל באמצעות מחשב, הוא מאתר תקלות חשמל באופן ידני, שעה שלא תמיד ניתן לעשות כן באמצעות המחשב (עמוד 5 לפרוטוקול בשורה 17 – עמוד 6 בשורה 2); ככל שהוא מאתר תקלה בתחום החשמל הוא מתקן אותה בעצמו וככל שהוא מוצא, כי מדובר בתקלה בתחום המכונאות הוא מעביר למכונאי או למנהל העבודה (עמוד 11 לפרוטוקול בשורות 28-29).

28. התובע הוסיף והבהיר בעדותו, כי במועדים הרלוונטיים לתאונה, הוא התקרב לעבר המגדש נוכח חשד לתקלה בשסתום אוויר חשמלי, שהיא תקלה בתחום החשמל, המצויה בגדר אחריותו והנתונה לטיפולו:

    "ש. התקלה שאתה מספר לנו היום שגרמה לך להתקרב למגדש, היא לא תקלת חשמל?

    ת. זה שסתום אוויר חשמלי שנכנס אליו אוויר ובפיקוד חשמל יוצא ממנו אוויר לכיוון הטורבו"

    [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 9 לפרוטוקול בשורות 25-26).

    וכן -

    ש. אז תסביר לי למה אתה ניגש לאיפה שאתה ניגש, אם איתור התקלות שלך הוא בתחום החשמל אחד ומשהו שאתה עושה באמצעות המחשב, למה אתה לא קורא למכונאים?

    ת. כי התקלה ששמעתי של בריחת אוויר, היא תקלה של שסתום חשמלי.

    ש. אתה מאתר תקלות, לא פותר תקלות?

    ת. גם פותר, בתחום החשמל בעיקר.

    ...

    ש.ב.מ. נניח שהיה את המכסה, מה אתה אמור לעשות?

    ת. אם אני רואה למשל בעיה של בריחת אוויר, אם אני רואה שהבריחה מהשסתום החשמלי אני מזהה את הבעיה ופותר את התקלה. או שאני משפץ את השסתום או מחליף חלק או מכלול.

    ש.ב.מ. אז זו בעיה שהיא בטיפולך?

    ת. כן.

     

    [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 11 לפרוטוקול בשורה 22 – עמוד 12 לפרוטוקול בשורה 6).

     

29. חיזוק לגרסת התובע כאמור, העולה הן מתצהיר עדותו הראשית והן מעדותו בחקירתו הנגדית ניתן למצוא במסמכים "מזמן אמת", ובכלל זה, בטופס בל/250, אשר נחתם על-ידי מי מטעם הנתבעת ולפיו התאונה אירעה עת התכוון התובע "לבדוק חלק"; בדו"ח פעולה של משטרת ישראל, לפיו התובע קירב את ידו לאזור המגדש "כחלק מהבדיקה" של המשאית ובאישור המעסיקה מיום 29.9.13, לפיו התובע נפגע "תוך כדי עבודתו על רכב" [ההדגשה אינה במקור](העתק המסמכים צורף לתיק המוצגים מטעם התובע).

     

30. חיזוק נוסף לגרסת התובע כפי שהיא עולה מתצהיר עדותו הראשית ניתן למצוא ב- "דו"ח אירוע חריג" (להלן: "דו"ח האירוע") מיום התאונה, לפיו בעת התאונה התובע "... בדק את שסתום ה- VGT לוודא את תקינותו..." [ההדגשה אינה במקור] (העתק הדו"ח צורף לתיק המוצגים מטעם התובע).

    הנתבעת טוענת, כי אין ליתן לדו"ח האמור כל משקל, בהינתן כי הוא לא גולה על-ידי התובע במסגרת הליך גילוי המסמכים ובשים לב לכך שהוא אינו חתום (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 7-18).

    אכן וכנטען על-ידי הנתבעת, דו"ח האירוע אינו חתום. עם זאת, דומה כי מדובר במסמך הנחזה להיות מסמך אותנטי מזמן אמת, הכולל פרטים מדויקים ובין היתר שמות של בעלי תפקידים בשירות הנתבעת, לרבות שם מבצע בירור הנסיבות - מר ליאור בן צור; הוראות והנחיות למנהל המוסך בדבר פעילות מתקנת נדרשת ומועדים לביצוע אותן הוראות. הנתבעת לא הביאה ולו בדל ראיה אשר יש בה כדי לסתור האמור בדו"ח, כמו למשל תצהיר עדות ראשית של מר ליאור בן צור, אשר כאמור בירר את נסיבות האירוע ואשר היא הייתה מעסיקתו במועדים הרלוונטיים ומכאן שהדו"ח לא נסתר על-ידה.

    לא זו בלבד אלא, שהנתבעת העלתה התנגדותה להגשת דו"ח זה אך בתום ישיבת ההוכחות, במסגרת הסיכומים מטעמה, זאת חרף החלטה מפורשת בעניין מיום 30.6.16, לפיה "על צד המתנגד להגשת מסמך מכל סיבה שהיא ללא חקירת עורכו, יודיע על כך לצד שכנגד תוך עשרה ימים ממועד קבלת המסמך, שאם לא כן, יראוהו כמסכים להגשת המסמך...". מכאן שיש לראות בנתבעת כמי שהסכימה להגשת דו"ח האירוע.

     

31. שוכנעתי, כי הימצאות התובע בסמיכות למגדש לא הייתה אלא במסגרת תפקידו ולצורך טיפול בתקלה המצויה בתחום אחריותו וממילא כי היה על הנתבעת לצפות את התרחשות הנזק, זאת נוכח הסכנה הברורה הטמונה במגדש כשהוא מונע ואינו מכוסה.

     

32. בנסיבות אלו, גם הוטלה על הנתבעת החובה לנקוט באמצעי זהירות הולמים על מנת למנוע את אותה סכנה. בהקשר זה כבר נפסק, כי "מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש" [ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 15.4.12)].

     

33. בנדון אני סבורה, כי טיבה, שכיחותה וחומרתה של הסכנה הטמונה במגדש החשוף, חייבו את הנתבעת לדאוג לכיסוי הולם המונע חדירת עצמים לתוך המגדש, גם במצבים בהם המגדש אינו מכוסה על-ידי צינור יניקת האוויר; להזהיר את התובע בדבר הסכנה הטמונה במגדש; להדריכו ולפקח על שיטות העבודה. אף בדו"ח האירוע, הונחו מנהל המוסך ומנהל העבודה לביצוע פעולות מתקנות נדרשות ובין היתר ניתנה הנחיה "לוודא הרכבת צינור אוויר לפני הפעלת מנוע ואם לא ניתן בגלל אופי העבודה/ בדיקה, יש לייצר מתקן שימנע אפשרות של כניסת עצמים לתוך המכלול" [ההדגשה אינה במקור].

     

34. דומה כי, בעצם העובדה שפתח המגדש היה חשוף בעת התאונה, יש כדי ללמד על כך שהנתבעת הפרה חובותיה כאמור. לא תתכן מחלוקת, כי אילו היה פתח המגדש מכוסה ולו על-ידי מתקן המונע חדירת עצמים לתוכו, הנזק לא היה מתרחש. מכאן ובהתקיים שלושת היסודות המקימים את עוולת הרשלנות, אני קובעת כי האחריות לתאונה מונחת לפתחה של הנתבעת מכוח עוולת הרשלנות.

     

35. יצוין כי אומנם, התובע לא הביא לעדות מי ממנהליו או מחבריו לעבודה לצורך הוכחת תביעתו. עם זאת, בעדותו המהימנה, הקוהרנטית ומניחת הדעת חזר והסביר, כי לא עשה כן בשל התנגדותם להעיד בהליך זה ומשסירב לכפות זאת עליהם ולו על מנת שלא לפגוע בהם:

    "בקשתי ממספר אנשים שיסבירו ויראו את אופן הפעולה שלי היום לעומת מה שהיה בעבר, הם לא היו מעוניינים להיכנס לדבר הזה, מסיבותיהם, אני לא כופה על אף אחד, אני גם לא רוצה שתהיה להם בעיה... זה אנשים שעובדים ביחד, חלק מהעובדים, חלק מהמנהלים שהיו שם, אולי זה יפגע בהם בעתיד, אולי זה יפגע בי בעתיד, אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה" (עמוד 5 לפרוטוקול בשורות 1-8).

    ועוד -

    "אני גם לא רוצה לסבך אנשים שעובדים שם" (עמוד 10 לפרוטוקול בשורות 23-24).

     

36. כמו כן, התובע פעל במישור של הליך גילוי מסמכים ופנה אל הנתבעת בדרישה לגילוי מסמכים לרבות ובין היתר לגילוי אישורי הדרכות ופנקס הדרכה; דו"ח בגין אירוע התאונה; ממצאי חקירה, הודעות אשר נגבו במהלך החקירה לרבות צילומים; הנחיות עבודה ובטיחות אף בנוגע למגדש וכיוצא באלה מסמכים, אשר היה בהם כדי לתמוך בתביעתו (העתק הדרישה לגילוי מסמכים צורף לתיק המוצגים מטעם התובע). אלא שדרישת התובע לא נענתה. במקום זאת, הומצא לו תצהיר של מנהלת בחברת סמל"ת (להלן: "החברה"), אליה הועברה פעילות הנתבעת ובשירותה עובד התובע עד היום, ממנו עולה, כי ככל הנראה המסמכים אבדו בעת העברת הפעילות מהנתבעת אל החברה (העתק התצהיר צורף לתיק המוצגים מטעם התובע).

     

    האמור בתצהירה של מנהלת החברה הינו כללי ועמום שהרי לא ברור למה הכוונה במילים ; ככל הנראה, האם המסמכים אבדו אם לאו, מי ביצע את העברת הפעילות מהנתבעת לחברה , מי ביצע את הבדיקה ביחס להימצאותם של המסמכים, מתי בוצעה אותה ההעברה היכן אינדיקציה של פנייה מטעם החברה /הנתבעת לידי מי שאיבד לה את המסמכים, אילו מסמכים אבדו, האם אין מסמכים ממוחשבים, מה עשתה הנתבעת על מנת לאתר את המסמכים שאבדו, בין היתר, אצל צדדי ג' אליהם הועבר עותק מהתיעוד כך למשל ביטוח לאומי וכד'.

     

    הנתבעת איננה יכולה לצאת ידי חובתה במתן תצהיר עמום ולעתור לדחיית גרסת התובע, במיוחד יפים הדברים במצב שבו המצהירה לא טרחה להתייצב על מנת להיחקר על תצהירה, מבלי שנאמר או ממילא הוגשה בקשה לפטור אותה מהתייצבות, מהי המניעה, אם בכלל, ולמעלה מכך, הנתבעת הייתה ערה לדו"ח החקירה ולזהות הגורם שטיפל מטעמה באירוע והסיק מסקנות לעתיד וחרף כך לא טרחה להגיש תצהיר מטעמו או להביאו לעדות.

     

37. התובע מוסיף ומשתית תביעתו בעילת הפרת חובות חקוקות, הקבועות בסעיפים 6 ו-9 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות ארגון הפיקוח על העבודה"). נוכח הקביעה, לפיה האחריות לתאונה מונחת לפתחה של הנתבעת מכוח עוולת הרשלנות, ממילא מתייתר הצורך לדון בסוגיית האחריות מכוח עילת הפרת חובה חקוקה.

     

    אשם תורם

38. בסוגיה זו כבר נפסק, כי "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592]. דברים אלו נכונים מקל וחומר מקום בו העובד אינו מנוסה בעבודה מסוג זה שנתבקש לבצע [ע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 23.12.09].

     

39. עוד נפסק, כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים ..." [ההדגשה אינה במקור] [בע"א 5/65, המוסד לביטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד י"ט (3) 205 וראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415];

     

40. מטעמים אלה, קיימת נטייה שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם, אלא במשורה ואך במקרים בהם אשמו של אותו עובד כגורם לתאונה בולט לעין.

     

41. אני סבורה, כי המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם החריגים המצדיקים הטלת אשם תורם על העובד. זאת, שעה ששוכנעתי כאמור, כי התובע התקרב לעבר המגדש נוכח חשד לתקלת חשמל, שהייתה אותה העת בגדר אחריותו ונתונה לטיפולו ומתוך כוונה לעשות מלאכתו נאמנה; כי הוא לא היה מנוסה בעבודה מהסוג שנדרש לבצע במסגרת תפקידו, לא הכיר את מנגנון המגדש וממילא לא ידע, כי אותו מגדש טמן בחובו את אותה הסכנה, אשר בסופו של יום התממשה. מכאן אני קובעת, כי אין להטיל על התובע כל אשם תורם.

     

    הנכות הרפואית

42. כאמור, בעטיה של התאונה נגרמה לתובע קטיעה חלקית של אצבע 2 בכף יד שמאל. בנסיבות אלו, הובהל התובע באמצעות אמבולנס למחלקת כירורגיית יד בבית-החולים שיבא בתל-השומר, שם הוא נותח בהרדמה כללית בניתוח להשלמת הקטיעה וסגירת הגדם. ביום למחרת הניתוח, שוחרר התובע לביתו עם המלצה למנוחה, טיפול תרופתי והמשך מעקב רפואי בכירורגיית כף היד. התובע טופל בהמשך בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

     

43. הצדדים הגישו חוות-דעת מטעמם בתחום האורתופדיה. מטעם התובע הוגשה חוות-דעת האורתופד ד"ר מרדכי ויגלר, לפיה בעקבות הפציעה בעטיה של התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה אורתופדית משוקללת בשיעור של 9.75%, הכוללת נכות בשיעור של 5% בגין שיתוק חלקי של עצב המדיאני בצורה קלה מאוד, לפי סעיף 31(4)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") ונכות נוספת בשיעור של 5% בגין הקטיעה בגובה הגליל המרוחק, לפי סעיף 43(2)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (להלן: "חוות-דעת המומחה מטעם התובע").

     

44. מטעם הנתבעת הוגשה חוות-דעת האורתופד ד"ר ג. ביאליק, לפיה בעקבות הפציעה בעטיה של התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בלבד, בגין קטיעה של מחצית הגליל המרוחק באצבע 2 בכף יד שמאל, שאינה דומיננטית. עוד על-פי חוות-הדעת, בשים לב לכך שהרגישות לניקוש קצה האצבע היא קלה ביותר, לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין נויריטיס [במערכת העצבית] (להלן: "חוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת").

     

45. נוכח הפערים בין חוות-הדעת, הודיעו הצדדים על הסכמתם למיצוע הנכויות ומכאן שנכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת על שיעור של 7.5%.

     

    הנכות התפקודית

46. התובע טוען, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית, בעוד הנתבעת טוענת, כי הנכות כפי שנקבעה לתובע נטולת כל משמעות תפקודית.

     

47. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אומנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו [ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792].

     

48. במקרה הנדון, אני סבורה, כי הנכות הרפואית המוסכמת של התובע משקפת אל נכון אף את נכותו התפקודית. ואפרט.

49. התובע, יליד 15.9.82, חשמלאי רכב במקצועו, נפגע בתאונה בהיותו בן שלושים ונכותו האורתופדית נקבעה בגין קטיעת מחצית הגליל המרוחק באצבע 2 בכף יד שמאל.

     

50. כאמור, המומחים מטעם הצדדים אינם חלוקים בדעתם בכך שקיימת לתובע נכות רפואית צמיתה בגין קטיעה של מחצית הגליל המרוחק באצבע 2 בכף יד שמאל. אין עוד חולק בין המומחים, כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע פגיעה עצבית בקצה האצבע. כך, מחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת עולה, כי בבדיקת התובע נמצאה "נויריטיס קלה" ו- "רגישות קלה... לניקוש קצה הגדם", הגם שלשיטתו מדובר ברגישות קלה ביותר, שאינה מגיעה כדי נכות צמיתה.

     

51. מטבע הדברים, ברגישות בקצה אצבע 2 - האצבע המורה, יש כדי להשפיע במידה כזו או אחרת על כושר הפעולה והדברים נאמרים ביתר שאת בעניינו של התובע, אשר עיסוקו כחשמלאי רכב כרוך, בין היתר ומטבע הדברים, בפעולות מוטוריות עדינות בשתי הידיים.

     

52. בתצהיר עדותו הראשית תיאר התובע, כי נכותו כאמור באה לידי ביטוי בכאבים תמידיים, המתגברים בעת שינויי מזג האוויר והגבלה בתנועות כף יד שמאל (ראו סעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית) וכי היא משפיעה באופן משמעותי על כושר עבודתו כחשמלאי רכב במחלקת הדיאגנוסטיקה במוסך, וכאמור להלן:

    "העבודה במחלקת הדיאגנוסטיקה כרוכה בהרמת משאות, בעבודות ידניות עדינות, בהפעלה מתמדת של כף ידי השמאלית ואני מתקשה בעבודתי בכלל ובעבודה הדורשת תפקוד של האצבעות בפרט. כשעלי לעבוד עם האצבעות אני חש חרדה ופחד מהכאב. למשל, אני מתקשה להבריג ברגים, לאחוז ולחוש חוטים דקים. אני גם מתקשה לעבוד עם כלי עבודה המצריכים הפעלת כוח עם האצבעות כמו למשל מפתח ברגים, וכן בעבודה במקומות צפופים ללא גישה, אשר מחייבים עבודה עם שתי הידיים ועם האצבעות ובכלל בביצוע עבודות ידניות עדינות... אני מתקשה בהרמת משאות, אשר הינן חלק בלתי נפרד מעבודתי. בינתיים, אני מצליח להחזיק מעמד בעבודה זו למרות מגבלותיי. אני נוטל משככי כאבים, משתדל לקחת הפסקות, להשתמש ביד הימנית, להיעזר במידת הצורך בחבריי לעבודה ובעצם עושה כל מה שבאפשרותי כדי להחזיק מעמד, תחת מגבלותיי, בעבודה היחידה שאני יודע לעשות" [ההדגשה אינה במקור] (ראו סעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית).

     

53. אכן, לאחר התאונה שב התובע לעבודתו באותו מקום עבודה ולאותו התפקיד כעובר לתאונה והוא עושה כן ברציפות עד היום (עדות התובע בעמוד 4 לפרוטוקול בשורות 31-36). אלא שהתובע הטיב להסביר בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא מצליח לעשות כן תוך שימוש בידו הימנית בלבד, נטילת משככי כאבים, הפסקות יזומות, סיוע מצד חבריו לעבודה וכול שניתן על מנת "להחזיק מעמד". זאת, מכורח הנסיבות, בהעדר השכלה ומקצוע אחר מלבד מקצועו כחשמלאי רכב ומתוך חשש להיפלטות משוק העבודה (ראו סעיפים 13-14 לתצהיר עדותו הראשית).

     

54. אומנם, התובע לא הביא לעדות מי ממנהליו או מחבריו לעבודה, אשר בעדותם היה כדי לשפוך אור אודות מגבלותיו הנטענות ומידת השפעת הנכות הרפואית על כושר עבודתו. עם זאת וכמפורט מעלה, הוא סיפק לכך הסבר המניח את הדעת והימנעותו איננה עומדת לו לרועץ.

     

55. מכאן ובשים לב לטיב הנכויות; נוכח השכלתו הבסיסית של התובע ומקצועו כחשמלאי רכב, הכרוך מטבע הדברים בפעולות ידניות עדינות בשתי הידיים; הפסיקה הנוהגת, לפיה הנכות האורתופדית משקפת על-פי רוב גם את מידת הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית [ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 30.1.08)]; התרשמותי מהתובע; בהינתן כי לא לעולם חוסן והאפשרות הסבירה כי נכויות אלו תקשינה עליו בעתיד, אני מוצאת להעמיד נכותו התפקודית על שיעור של 7.5%.

     

    הפסד שכר לעבר

56. התובע עותר לפיצוי בגין אובדן ימי המחלה הצבורים אשר מומשו לטענתו בתקופה בה הוא שהה בחופשת מחלה (עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 23-29). הנתבעת מנגד טוענת, כי בהעדר הוכחת הפסד בפועל, אין מקום לפיצוי. מכל מקום, לטענתה, משמדובר בתאונת עבודה ממילא התובע היה זכאי לפדיון ימי המחלה מהמוסד לביטוח לאומי (עמוד 23 לפרוטוקול בשורות 12-21).

     

57. מעיון באישור המוסד לביטוח לאומי עולה, כי התובע שהה בתקופת אי-כושר מלא כחודשיים ושבוע, החל מיום 21.9.12 ועד ליום 30.11.12 וכי בגין תקופה זו שולמו לו דמי פגיעה לפי 75% מהכנסתו בסך כולל של 10,216 ₪ (לפני שערוך). גם מאישור המעסיקה עולה, כי התובע שהה בחופשת מחלה עד ליום 1.12.12. אכן בעדותו, אישר התובע, כי שולם לו שכר בתקופה האמורה, אולם זאת על חשבון ימי המחלה הצבורים (עמוד 14 לפרוטוקול בשורות 15-28).

     

58. בהעדר תלושי השכר בגין חודשים ספטמבר – אוקטובר 2012 ובהעדר אישור המעביד בדבר שווי ימי המחלה ואפשרות פדיונם אלמלא מימושם, אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין הפסד השכר לעבר בסך כולל של 2,000 ₪.

     

    הפסד שכר לעתיד

59. התובע עותר בראש הנזק האמור לפיצוי לפי נכות תפקודית בשיעור של 15% משכרו במומו, העומד על סך של 9,706 ₪ ומקדם היוון בשיעור של 246.75 לפי 2% ריבית (עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 21-22). הנתבעת מפנה בעניין זה לתחשיב הנזק מטעמה, לפיו בנסיבות העניין אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בראש הנזק האמור על בסיס חישוב אקטוארי מלא ולכל היותר היא זכאית לפיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪ (עמוד 24 לפרוטוקול בשורות 3-5).

     

60. בכל הנוגע לשיעור הריבית לצורך היוון ראו פסק-הדין בת.א. (מחוזי-ירושלים) 29349-12-12 ר(קטינה) ואח' נ' שירותי בריאות כללית (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן על-ידי כבוד השופט דראל ביום 17.8.16)]. שם, נדרש בית-המשפט לבקשת התובעים לקבוע, כי אחוז הריבית לצורך היוון רכיבי הפיצוי לעתיד יעמוד על 2% ולא על 3%, כאשר הנימוק היחידי שעליו נשענו התובעים הוא התיקון לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח–1978, כפי שנעשה בתקנות הביטוח הלאומי (היוון)(תיקון), התשע"ו-2016. 

     

61. בית-המשפט, אשר דן בסוגיה זו העיר, כי אכן – "שאלה זו מעוררת התלבטות. מן הצד האחד יש טעם בהנחה, כי נדרשת אחידות בין אחוז הריבית לצורך היוון הפיצוי לזה שנקבע לצורך היוון הניכוי ונוכח עמדה כלכלית לניכוי על בסיס תקנות ההיוון המתוקנות ניתן לתמוך בגישת התובעים המבקשים ליצור אחידות בין ריבית ההיוון לצורך הניכויים לזו שלפיה מחושב היוון הפיצויים. עם זאת, הדברים אינם כה פשוטים. ראשית, הלכת זדה לא חייבה אחידות אלא הזכירה היעדרו של הפרש ניכר. שנית, תקנות ההיוון יוצרות איזון בין מרכיביהן ועולה השאלה האם אימוץ רכיב אחד שלהן – אחוז הריבית – לתוך מנגנון פסיקת הפיצויים הוא נכון. עוד יש לבחון את השאלה האם נכון לשנות רכיב אחד של קביעת הנזק מבלי לבחון את הזיקה בינו לבין רכיבים אחרים..." [ההדגשה במקור, שם, בפסקה 175].

     

62. בסופו של יום קבע בית-המשפט, כי אין די בתיקון תקנות ההיוון, כאשר רק התיקון עומד בבסיס הטענה שהעלו התובעים, כדי להביא להפחתת אחוז הריבית לצורך היוון הפיצויים וחישב הפיצויים כמקובל תוך היוון כספי הפיצויים לעתיד בריבית של 3%, מהטעם לפיו "קביעת אחוז הריבית להיוון הפיצויים אינה נעשית רק על יסוד תקנות ההיוון אלא על פי ניתוח כלכלי של התשואה להשקעת כספי הפיצויים..." [ההדגשה אינה במקור] [ראו גם פסק-הדין של כבוד השופט דראל בת.א. 53143-09-12 ש'ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכה "הפול" (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 28.3.17)].

     

63. התובע בענייננו אינו תומך בקשתו לחישוב הפיצוי לפי 2% ריבית לצורך היוון בכל אסמכתא והנימוק היחידי עליו הוא נסמך הוא התיקון לתקנות הביטוח הלאומי. מכאן, מצאתי לחשב את הפיצויים לעתיד, כמקובל, לפי ריבית בשיעור של 3%.

     

64. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ונוכח מסקנותיי דלעיל, מצאתי לחשב הפיצוי בראש נזק זה לפי שכר בסך של 8,326 ₪ [שכר ממוצע לשנת 2012 לפי תלוש חודש נובמבר 2012 ומשוערך להיום (בהצמדה שלילית)] ו- 7.5% נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה עד גיל 67 ולפסוק לו פיצוי בסך כולל של 154,026 ₪ [לפי מקדם היוון בשיעור של 246.6593].

     

    הפסד פנסיה לעבר ולעתיד

65. התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד לפי הפרשות מעביד בשיעור של 12.5%. על-פי צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016, לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957, הוגדלו הפרשות החובה של המעביד, הן לרכיב תגמולים והן לרכיב פיצויי פיטורין החל מיום 1.1.17 ל- 12.5%. מכאן, שהפסדו של התובע בראש נזק זה עומד על סך של 240 ₪ בגין תקופת העבר [לפי 12% הפרשות מעביד] ועל סך של 19,253 ₪ בגין תקופת העתיד [לפי 12.5% הפרשות מעביד], וסה"כ הפסד בראש נזק זה בסך של 19,493 ₪.

     

    הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת לעבר ולעתיד

66. בראש הנזק האמור מפנה התובע לתחשיב הנזק מטעמו ומוסיף ועותר להחזר הוצאות חוות-הדעת מטעמו, שעלותה עומדת על סך של 4,700 ₪ (עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 32-33).

     

67. מעדות התובע עולה, כי במשך חמש השנים מאז התאונה הוא טופל בכעשרה טיפולי פיזיותרפיה ובכעשרה טיפולי ריפוי בעיסוק (עמוד 14 לפרוטוקול בשורות 8-9) וכיום הוא נדרש למשככי כאבים, בעת שהוא סובל לעיתים מכאבים בקצה האצבע (עמוד 15 לפרוטוקול בשורות 27-28).

     

68. בהינתן מסקנתי בדבר נכותו התפקודית של התובע, נכונה אני להניח, כי הוא נדרש לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. כמו כן, לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הנוגעים לעניין, לרבות לעובדה שמדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לתשלום הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי ולהנחה הסבירה, כי בכל זאת נדרש וידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות מכיסו עבור נסיעות, משככי כאבים, תרופות וטיפולים, אני מוצאת לאמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך של 10,000 ₪.

     

    כאב וסבל

69. התובע טוען, כי קטיעת האצבע היא טראומטית ובעטיה הוא סבל ועודנו סובל מכאבים בפרט בתקופות של שינויי מזג האוויר, ירידה בתחושה, הגבלה בתנועה, זרמים ורגישות באזור הגדם. בהינתן שיעור נכותו הרפואית המוסכמת של התובע כתוצאה מהתאונה הנדונה, העומד על 7.5%, ובהתחשב בגילו, במשך אשפוזו ובטיפולים להם נדרש, מצאתי לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

     

    סוף דבר

70. הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 215,519 ₪, כמפורט לעיל.

     

71. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע החזר אגרת בית-משפט והוצאות התובע בגין חוות-דעת המומחה מטעמו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן בפועל, ושכר-טרחת עו"ד כדין. בנוסף, תישא הנתבעת בתשלום המחצית השנייה של האגרה.

     

72. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מקבלת עותק פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

     

    המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ג' חשוון תשע"ח, 23 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.