עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בתביעה לצו קיום צוואה והתנגדות לה.
הרקע ותמצית הטענות .
- המנוח י.כ ז"ל, שנשא ת"ז ...., נפטר ב-06.05.2015 (להלן: "המנוח").
- במותו היה המנוח נשוי בשנית, ולו ילדים מנישואיו וגם מנישואיו הקודמים.
- המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים מיום 22.01.2014, ובה ציווה את רכושו לאלמנתו ולארבעה ילדיו מנישואיו לאלמנתו.
- הילדים - הזוכים על פי הצוואה, הגישה התביעה לקיום הצוואה (ת"ע 11722-12-15), ואילו ילדיו מנישואיו הקודמים של המנוח, הגישו התנגדות לקיום צוואתו (ת"ע 11781-12-15).
- בהתנגדותם, טענו הנתבעים, כי הצוואה לא משקפת את רצונו של המנוח, כי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת, כי קיים פגם בצוואה בכך שלא נכתב בה שהצוואה הוקראה למנוח, ומאחר שהמנוח לא ידע קרוא וכתוב – בעצם לא ידע את תוכן הצוואה.
- עוד נטען ע"י הנתבעים, כי הצוואה אינה חתומה על ידי המנוח בעמוד הראשון, ולפיכך זו לא צוואה שלו.
- ועוד נטען על ידי הנתבעים, כי בשל מצבו הרפואי, המנוח היה מבולבל לחלוטין ולא הבין את תוכנה של הצוואה.
- התובעים הכחישו מכל וכל את טענת הנתבעים.
- בישיבת קדם המשפט של 26.12.16 נקבע על ידי, כי בשל טענות הפגמים הפרוצדוראליים שבצוואה, (ולכאורה אף נטען בעל פה שהצוואה זויפה), כי על התובעים לפתוח בהבאת הראיות.
בעניין הפתיחה בהבאת הראיות עקב טענות לפגמים פרוצדורליים, ראה דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נ"ב (2) 813.
- עתה, לאחר שתמו הראיות, ובאי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, ניתן פסק דיני.
העומדת לצוואה חזקת כשרותה ?
- כידוע, גורסת ההלכה המשפטית, כי צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח את בטלותה מוטל על המתנגדים לקיומה – הנתבעים.
ראה : ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נ"ח (3) 837 ; ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי , פ"ד ל"ג (2) 346; כן ראה ספרו של פרופסור שילה , "הפירוש לחוקי הירושה תשכ"ה -1965" בעמודים 232-233.
- הצוואה נשוא פסק דיני היא צוואה בעדים, אשר מתקיימים בה כל מרכיבי היסוד (קיומו של כתב, קיומו של מצווה, וקיומם של עדים שהמצווה הצהיר בפניהם כי זו צוואתו).
- אבדוק אפוא האם יש פגמים צורניים בצוואה כטענת הנתבעים.
- במקרה הנדון בפני נטען ע"י הנתבעים, כי המנוח לא ידע קרוא וכתוב, וכי לא נכתב בצוואה שהצוואה הוקראה למנוח.
- אומר מיד, שאין בידי לקבל טענתם זו של הנתבעים, וזאת בין היתר מן הטעמים כדלהלן :
15.1 הטענה שהצוואה לא הוקראה למנוח ולא נרשם על פני הצוואה כי היא הוקראה לו הוכחשה על ידי עדי התובעים. כך אמר העד לצוואה, עו"ד יוסף מנחם בעמוד 11 לפרוטוקול, ישיבת 19.9.17, וכך גם העיד עו"ד מיקו מנחם שניסח וערך את הצוואה בעמוד 18 לישיבת 19.9.17.
15.2 יצוין עוד, כי עו"ד מיקו מנחם, העיד בעמוד 18 לפרוטוקול, כי התרשם שהמנוח ידע קרוא וכתוב.
15.3 גם ע"ת 4, מר מ.כ, העיד שהמנוח ידע קרוא וכתוב, "ידע לחתום על שיקים, על מסמכים, על הכל" (עמוד 24 לפרוטוקול, ישיבת 19.9.17).
15.4 כך גם העידה אלמנת המנוח, הגברת ר.כ. (עמוד 31 לפרוטוקול, ישיבת 19.9.17).
אם כי אציין, כי בתצהיר עדותה הראשית, ציינה אלמנת המנוח (סעיף 11 לתצהיר עדותה הראשית), המנוח ידע לקרוא "מעט"..
15.5 אפילו נכונים היו הדברים שהמנוח לא ידע קרוא וכתוב, אך הצוואה הוקראה לו, ורק לא נרשמה הערה על כך – אינה סיבה בגינה יש לפסול הצוואה.
ראה בעניין זה גם פסק הדין בעניין ע"א 464/77 יהודה דהן נ' יפה אזולאי, פ"ד ל"ג (2) 16, שם המנוחה לא ידעה עברית ולא יכולה הייתה לקרוא את תוכן הצוואה, ובעת החתימה עליה גם לא הקריאו לה הצוואה ולא הסבירו לה האמור בה, אך היא נשאלה אם יודעת על מה חותמת והשיבה בחיוב,
ונקבע בפסק הדין (ראה דברי הנשיא שמגר) "..אולם זה ליקוי קל ערך וניתן היה לקיים את הצוואה, לאור משקלו היחסי הקל של הפגם, מכוח הסמכויות המוקנות לבית המשפט על פי סעיף 25 לחוק הירושה".
ראה גם הערת שוליים 12 בעמוד 193 בספרו של פרופ' שילה "פירוש לחוקי הירושה" (הוצאת "נבו").
15.6 אוסיף עוד, כי מתמליל הקלטת השיחה בין אלמנת המנוח לבנו מנישואיו הראשונים שלומי מ-21.06.15 עולה, כי הצוואה הוקראה למנוח. ראה עמודים 31 ו-32 לתמליל.
- אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, כי "הצוואה לא נחתמה בעמוד בו כל הרכוש מורש, וניתן היה להחליפו", ולהלן אפרט טעמי :
16.1 הנתבעים לא סיפקו ולא בדל-ראיה או הוכחה פורנזית כלשהי, כי הוחלף עמוד בצוואה. אין זה נכון לטעון טענות שהן בגדר השערות גרידא, ואין בידי לקבלן.
16.2 כידוע, קובעת ההלכה המשפטית, כי אין צורך שהמצווה או העדים יחתמו כל עמוד בנפרד, "אמנם מראש עדיף לעשות כך, כדי שלא תועלנה התנגדויות לצוואה בטענה שעמודים מסוימים אינם שייכים לצוואה, אבל סעיף 20 אינו גורס שאי – חתימה על דף מסוים תגרום לאי הכרה בו כחלק מהצוואה, וכך גם נפסק מפורשות ע"י בית המשפט העליון".
ראה ספרו של פרופסור שילה (שם), עמוד 195 ;
כן ראה ע"א 564/71 אדלר נ' נשר פ"ד כ"ו (2) 745 ;
כן ראה ע"א 681/77 מרק נ' שאבי פ"ד ל"ג (1) 7 ;
כן ראה דברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 297/87 נחושתן נ' נחושתן ואח' פ"ד מ"ג (2) 749 בעמוד 751.
- כפי שאראה בהמשך פסק דיני, השתכנעתי כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, ולפיכך, אפילו היה בעובדה שלא נרשם על פני הצוואה כי זו הוקראה לו, משום פגם צורני, (ובוודאי אין זה פגם מהותי במרכיב יסוד), כי אז נוכח משקלו המזערי של פגם זה, ניתן לתקון פגם זה מכוח הוראות סעיף 25 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, וכך אני מורה.
- הלכה למעשה, ניתן לומר שכלל לא נפל פגם צורני בצוואה, ועומדת אפוא לצוואה חזקת כשרותה, אך גם אם נפל כזה, עקב אי ציון העובדה שהצוואה הוקראה למנוח, הרי פגם זה נרפא מכח סעיף 25 לחוק הירושה, ויש בו כעולה מן הפסיקה וכאמור לעיל, להעביר את נטל השכנוע אל כתפי התובעים. שכן, כפי שהראיתי לעיל, ההלכה המשפטית קובעת, כי צוואה אשר "..על פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות חזקה שהיא תקפה, ועל הטוען לפסלותה הראיה, ואולם, אם הצוואה פגומה בפגם זה או אחר, חובת הראיה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה, נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת".
ראה ספרו של פרופסור שילה, "פירוש לחוקי הירושה" (שם), כרך 1, עמוד 232.
- עוד אציין, כי הנתבעים זנחו גם את טענתם (שנטענה בעל פה), כי הצוואה זויפה וטענה זו, אכן הייתה מחוסרת כל יסוד.
הטענה בדבר אי כשרותו של המנוח .
- הוראות סעיף 26 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, קובעות לאמור :
"כשרות לצוות
צוואה שנעשתה ע"י קטין, או מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
- הפסיקה הרבתה בשאלה "להבחין בטיבה של צוואה".
הכללים סוכמו על פי שלושה יסודות עיקריים : מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, מודעתו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
עוד נקבע בפסיקה, כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים ומחשבות שווא.
ראה: ע"א 1212/01 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מ"ח (3) 723 ; ע"א 5185/99 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מ"ט (1) 31 ; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נ"ב (2) 813.
- הפסיקה הוסיפה וקבעה, כי מבחינת נטל ההוכחה, על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", (אם כי בהיפוך הנטלים, הנטל עובר לשכם התובע).
- בתיק זה מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את פרופסור פניג (להלן: "המומחה"). המומחה התבקש לחוות דעתו, האם המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה ביום חתימתה.
- להלן אצטט מתוך חוות דעתו של המומחה :
"סיכום ודיון .
חוות דעת זו מתמקדת בתפקודו הקוגניטיבי וכשירותו / מסוגלותו לערוך צוואה ביום 22.1.14 וכן כשירותו לערוך מסמכים משפטיים אחרים.
המדובר בחוות דעת רטרואקטיבית, וככזאת היא מוגבלת, מכיוון שהמנוח לא נבדק על ידי באופן ישיר, ולא עמדה בפני בדיקה ישירה שלה לגבי כשירותו לערוך צוואה או מסמכים משפטיים אחרים. ההתייחסות למצבו הקוגניטיבי, היא אפוא עקיפה ומוסקת מתיעוד שלא בא לבדוק כשירות לעריכת צוואה או כשירות לערוך מסמכים משפטיים.
המנוח היה כבן 67 במותו ולא סבל מתהליך שטיוני או מחלה פסיכיאטרית כלשהיא.
המנוח סבל מסרטן של הערמונית עם גרורות, באופן תיאורטי, ניתן לחשוב על מצבים הקשורים למחלתו, היסודית ויכולים לפגוע בכשירותו :
א. כאבים חזקים עם טיפולים תרופתיים, שיכולים לפגוע במצב ההכרה
ב. דיכאון תגובתי למחלה שבמצבים קשים יכול לפגוע בשיקול הדעת
ג. גרורות למערכת העצבים המרכזית עם פגיעה קוגניטיבית
מהתיעוד הרפואי שעמד בפני, לא הייתה עדות שהמצבים הרפואיים פגעו בתפקוד הקוגניטיבי. המנוח היה תחת השפעת תרופות נוגדות כאבים וכן נעזר בקנאביס.
התרופות האופי אטיות שקיבל אפשרו לו להתמודד עם הכאבים, ואין תיעוד שגרמו לפגיעה בצלילות הדעת במצב ההכרה ובתפקוד הקוגניטיבי ופגעו ביכולת השיפוט.
אם ניקח ספציפית את הימים שלפני ואחרי עריכת הצוואה, קרי ינואר 2014, הרי ניתן מהם ללמוד א. המנוח מקבל הדרכה לגבי ביצוע פעולה מורכבת צינטור עצמי ושטיפות של שלפוחית השתן ומבין את ההסבר של פעולות מורכבות אלה.
המנוח אמנם פועל על דעת עצמו בעזיבת המיון וכן יום לפני עריכת הצוואה במכון ל-CT מתנגד להזרקת חומר ניגוד, אולם התנהגויות אלה מאפיינות אותו לכל אורך הטיפול במחלה, וההערכה שאינן נובעות מבעיה קוגניטיבית. מאידך, יום לאחר החתימה על הצוואה, הוא פונה לחדר מיון ביוזמתו, כנראה, ונותן מידע לצוות המטפל, ואף מעלה השערה הגיונית לסיבה לאצירת השתן (דימום וקרישים), באותו יום הוא מקבל הדרכה לצינטור עצמי.
ציינתי את המידע הרפואי בחודש של עריכת הצוואה – אולם יש אזכורים רבים מהתיעוד הרפואי, שהצוות הרפואי כולל הצוות הסיעודי, התייחס למנוח כאל אדם בר –דעת שאת שיקול דעתו יש לכבד. אמנם התייחסותו של המנוח לטיפולים הרפואיים יכולה לעורר שאילתות לגבי שיפוטו, בעיקר ביחס להתנגדותו לקבל טיפולים מסוימים, אולם אין כל התייחסות לכך שהצוות הרפואי ראה בהתנהגות זו, תוצאה של הפרעה נפשית או תוצאה של ליקוי קוגניטיבי. הצוות כיבד את החלטותיו של המנוח ביחס לטיפול הרפואי, גם כאשר החלטות אלה היו בניגוד לחוות דעת רפואית ולהמלצות הרפואיות. הבירור שעשה הצוות, חייב להתייחס רק להבנה של החולה את השלכות ההתנגדות ושאין התנגדות נובעת מבעיה קוגניטיבית וקושי להבין את המוסר לו.
נראה שלפי התיעוד הרפואי, שהבין את ההסברים לגבי הטיפולים, שמבין קוגניטיבית את המשמעות של ההחלטות, גם אם החלטותיו אינן לשביעות רצון המטפלים.
באף שלב של מחלתו, לא הועלתה הצעה למנות לו אפוטרופוס לגוף שיקבל החלטות במקומו. הרופא המטפל שלו בחמש השנים האחרונות צירף מסמך חד-משמעי לגבי יכולתו הקוגניטיבית.
מסקנות
אין עדויות מהתיעוד הרפואי שבזמן עריכת הצוואה לא היה המנוח כשיר קוגניטיבית לעריכת צוואה או כל מסמך משפטי אחר.
(-).. "
- למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה ע"י הנתבעים, והם גם לא ביקשו לחקרו. לפיכך, ניתן לקבוע כי חוות דעתו של המומחה לא נסתרה, והוכח אפוא שהמנוח היה כשיר בעת שערך וחתם על צוואתו.
- כל הנאמר בסיכומי הנתבעים לעניין המסמכים הרפואיים ומצבו המנטלי של המנוח, הוא בכל הכבוד מוטעה. מן הראוי היה שהנתבעים יחקרו את המומחה, ויציגו לו מסמכים הרפואיים, ומשלא עשו כן, דין טענתם להידחות.
- העולה מן המקובץ – הנתבעים לא הוכיחו, כי המנוח לא היה כשיר לערוך הצוואה, ו/או לא ידע להבחין בטיבה, ואילו התובעים הוכיחו כי המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת שערך אותה.
- בשולי דברים אלה אומר, שלא היה מקום שהנתבעים יחזרו על טענת העדר הכשרות, במיוחד כאשר בא כוחם אמר בעמוד 31 לפרוטוקול, ישיבת 19.09.17, כי כל טענות הפסלות מצטמצמות הלכה למעשה לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת.
- ועוד אוסיף, כי לא היה מקום לטעון בסיכומי הנתבעים (תחת הכותרת "פגם מס' 5") כי "המנוח לא היה נורמלי והצוואה לא הגיונית כולל הציוויים".
העובדה שהמנוח ביכר את ילדיו מנישואיו האחרונים על פני ילדיו מנישואיו הראשונים, אין בה כדי להעיד על כך שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, וגם האמירות בתמליל המיוחסות לתובעת אין בהן להעיד על העדר כשירותו של המנוח, והיא הדין גם בהתייחס להוראת הצוואה.
הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת .
- הוראות סעיף 30 (א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 קובעות :
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה"
- הכלל המשפטי קובע, כי נטל ההוכחה של טענה כזו מוטל על הנתבע. ראה ספרו של פרופסור שילה "פירוש לחוקי הירושה" (שם) עמודים 270-271, כאמור, אם יש פגם צורני בצוואה הנטל "מתהפך".
- לאחר בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפני, כי התובעים הרימו את הנטל הראייתי המושת עליהם להוכיח היעדרה של השפעה בלתי הוגנת, ואילו הנתבעים לא הוכיחו כי במועד עריכת הצוואה הייתה מצד התובעים או מי מהם השפעה בלתי הוגנת על המנוח, כלשהי.
- אגש תחילה לבחון את התשתית הראייתית שהונחה בפני, בפריזמה של מבחני הפסיקה – ראה הלכת מרום, ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט (1) 331.
33.1 מבחן התלות והעצמאות .
ע"ת 4, התובע מר מ.כ, סיפר שאכן עזר לאביו בעת מחלתו, אך "תרופות היה קונה לבד", וגם להקרנות היה הולך עם אביו, רק כשזה האחרון היה מבקש זאת ממנו (ראה עמוד 26 לפרוטוקול, ישיבת 19.9.17).
גם מציטוט האמור בחוות דעת המומחה, נראה שהמנוח היה עצמאי בהחלטותיו והצוות אף כיבד את דעתו של המנוח.
ראה גם סעיף 11 בתצהיר עדותו של בן המנוח, מר מ.כ, שהצהיר, כי המנוח היה צלול וידע להביע רצונו ולעמוד על דעתו ולא היה נותן לאיש להשפיע עליו ועל החלטותיו, וכך הצהיר בסעיף 12 לתצהירו, כי המנוח ניהל תביעה נגד ועד הבית ברחוב שפינוזה.
כך גם הצהירה אלמנתו של המנוח, כי המנוח ניהל את עסקו בעצמו ומצבו הרפואי לא מנע זאת ממנו (ראה סעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית).
עוד הצהירה אלמנת המנוח (ראה סעיף 10 לתצהיר עדותה הראשית), כי המנוח היה טיפוס עקשן, ידע היטב להביע את רצונו ולעמוד על דעתו ולא ניתן היה להשפיע עליו,
ועוד אוסיף, כי גם מן התמלילים עולה תמונה ברורה לפיה המנוח היה אדם דעתן ועקשן ולא ניתן היה להשפיע עליו.
33.2 מבחן "התלות והסיוע" .
אין ספק שהמנוח היה עצמאי לחלוטין, אין בהחלטותיו (כאמור הדבר עלה יפה מחוות דעתו של המומחה) והן פיזית. אמנם בני משפחתו של המנוח ליוו אותו לא אחת לטיפולים או להקרנות, אך גם דרכו של עולם ואין בכך כדי להצביע על היותו של המנוח תלוי בסביבתו. ההפך הוא הנכון.
למנוח לא היה מטפל סיעודי, ולא נזקק לעזרה פיזית כלשהי, וגם את החלטותיו, למשל, איזה טיפולים לא לקבל, קיבל בעצמו והצוות הרפואי כיבד את החלטותיו. גם עובדה זו מצביעה על עצמאותו, והעדר תלות.
33.3 מבחן קשרי המצווה עם אחרים .
עיון בתמליל שצירפו הנתבעים בשיחה שניהל הנתבע 2 עם אלמנת המנוח (התובעת מס' 3) מיום 21.6.15 מראה, כי התובעת 3 מאשרת שלמנוח היו חברים איתם שוחח, וכך למשל יהודה אמר לו כך או אחרת (ראה עמוד 50 לתמליל).
אלמנת המנוח מוסיפה גם בעמוד 22 לתמליל שהמנוח לא תמיד שמע לה וכי "יש לו חברים".
עוד הצהירה אלמנת המנוח בסעיף 26 לתצהיר עדותה הראשית, כי המנוח היה "איש עסקים שעשה חיל".
המסקנה העולה – המנוח ניהל קשרים עסקיים, היו לו חברים ונראה אפוא שניהל קשרים עם אנשים לא מעטים.
נכון הדבר שחרף העובדה שעולה תמונה, כי בהתחלה היו לו קשרים עם ילדיו מנישואיו הראשונים (כך העידו הנתבעים), אך ככל הנראה, בשנים האחרונות התרופף קשר זה.
מן המקובץ עולה תמונה של אדם פעיל, בעל קשרים עסקיים, משפחתיים, וחברים ענפים.
33.4 נסיבות עריכת הצוואה .
עפ"י עדותו של עו"ד מנחם שערך את הצוואה, המנוח (אשר הוא טיפל בו בעניין אחר) בא למשרדו וביקש ממנו לערוך צוואות הדדיות לו ולאשתו. המנוח ואלמנתו זומנו לפגישה ראשונה ב-19.01.14 כדי לשמוע את רצונם, ואחרי 3 ימים זומנו לפגישה לשם החתימה על הצוואה, כאשר הוא הקריא את הנוסח לכל אחד מהם. (ראה חקירתו הנגדית של עו"ד מנחם בעמוד 22 לפרוטוקול, ישיבת 19.9.17).
אין בדברים אלה כל דבר יוצא דופן.
ראשית, נוכח מחלתו של המנוח, ושנית – ממילא על פי העדויות שנשמעו בפני, המנוח עשה צוואה דומה ב-2011 (ראה סעיף 27 לתצהיר עדותה של אלמנת המנוח).
נראה אפוא כי גם בנסיבות עריכת הצוואה, אין דבר שיש בו ללמוד על השפעה בלתי הוגנת, ולהיפך עולה תמונה של עריכת צוואה, במקביל לעריכת צוואה לאשת המנוח (היינו צוואות הדדיות נפרדות) ועולה מכך, כי התובעים הוכיחו כי הצוואה היא צוואת אמת, נעדרת השפעה בלתי הוגנת.
- המסקנה העולה מן המקובץ, בחינת התשתית הראייתית בפריזמה של מבחני הפסיקה מראה, כי התובעים הוכיחו העדרה של השפעה בלתי הוגנת בשעה שהנתבעים לא הוכיחו השפעה כזו.
- גם מבלי הצורך להידרש למבחני הפסיקה, ניתן לראות כי התובעים הוכיחו העדרה של השפעה בלתי הוגנת. בסיכומיהם (סעיפים 33-38 לסיכומי הנתבעים) הם הפנו אותי לציטוטים מתמליל ההקלטה של השיחה בין אלמנת המנוח לבנו שלומי (מנישואיו הראשונים מיום 21.6.15), כל הציטוטים מעידים דווקא את ההפך מאשר ביקשו הנתבעים להוכיח, אלמנת המנוח "סנגרה" בפניו על ילדיו מנישואיו הראשונים, אך המנוח היה איתן בדעתו שלא להנחיל להם מאום.
- העולה מן המקובץ – הוכח שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת ודין טענתם זו של הנתבעים להידחות.
הטענה בדבר מעורבות בעריכת צוואה .
- הוראות סעיף 35 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, קובעות כדלקמן :
"הוראת צוואה פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה, או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".
- הפסיקה חזרה וקבעה, כי ביסוד ההוראה שבסעיף 35 לחוק הירושה, חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
ראה: ע"א 529/69 רונזר וינר נ' כהן, פ"ד כ"ד (2) 93 ; ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ (3) 105 ; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מ"ז (4) 785 ; ע"א 1079/92 גדליה נ' דאלי, פ"ד מ"ז (5) 431 ; ע"א 2500/93 שטיינר נ' ארגון עולי מרכז אירופה פ"ד נ(3) 338 ; ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נ"ד (1) 19 ; ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פ"ד נ"ה (3) 887.
- ועוד הוסיפה הפסיקה, כי לעניין הפרשנות להוראות סעיף 35 לחוק הירושה, כי "..בסופו של יום עולה, אם כן, כי הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה."
ראה : ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בן אהרון וישראל פ"ד (נ) 2 215, בעמודים 227-228 ; ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן פ"ד נ"ג (1) 843.
- במקרה הנדון בפני, טענו הנתבעים בסיכומיהם (תחת הכותרת "פגם מס' 1") כי התובעת – אלמנת המנוח נמצאה במעמד עריכת הצוואה, ואף השתתפה בעריכתה. לטענת הנתבעים, (ראה סעיף 12 לסיכומים), כי המצאתה של האלמנה בעת שיית הצוואה פוגמת בצוואה באופן שיורד לשורשו של עניין, וכי אין לבית המשפט שיקול דעת – והוא חייב לפסול את הצוואה.
- בכל הכבוד, אני סבורה, שהנתבעים נתפסו לכלל טעות והדברים אינם נכונים.
- אין ספק שאלמנת המנוח, התובעת מס' 4, נכחה בעת הקראת הצוואה, שכן היא והמנוח ערכו צוואות הדדיות (נפרדות). בעניין זה ראה תשובותיה של אלמנת המנוח בעמוד 27 לפרוטוקול ישיבת 29.9.17 (שורות 16-20), וכן בעמוד 28 לפרוטוקול ישיבת 29.9.17 שורות 24-28.
ואולם, העובדה שהתובעת נכחה בעת הקראת הצוואה אינה הופכת אותה, למי שנטלה חלק בעריכתה של הצוואה.
- גישת הפסיקה לביטוי "לקח חלק אחר בעריכתה" (של הצוואה) הייתה מצומצמת ודווקנית. בעניין זה ראה פסק דינו של כבוד השופט חיים כהן בע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד כ"ז (2) 323, בין היתר נאמר כך :
"..עריכה כמשמעותה בסעיף 35, אינה אלא הכנתו הטכנית של המסמך ובפרט ניסוחה המילולי של לשונו, על מנת שהמצווה יוכל לעשותו לצוואתו... אין לשון עריכה נופלת על מי שלא הייתה לו יד בהכנת המסמך לקראת יעודו כאמור או.. בניסוח המילים בהן ישתמש המצווה לעשות צוואתו".
מבחן השכל הישר מחייב, כי העובדה שגם המנוח וגם האלמנה ישבו יחד בעד הקראת הצוואות והחתימה עליהן – אין בה כדי להעיד על "לקיחת חלק בעריכת הצוואה", כך גם קובע המלומד פרופסור שילה בספרו "פירוש לחוקי הירושה" (שם), עמוד 326 (המצטט את דברי כבוד השופט קיסטר בשפיר (שם) :
".. ידוע כי מעשים של יום יום הם שבעל ואשה עורכים צוואות האחד לטובת השני, ובאים שניהם לעורך הדין או שאחד בא תחילה ומוסר לעורך הדין על החלטתם או שואל לעצתו של עורך הדין בדבר עריכת הצוואה, אך פעולות כאלה אינן נכנסות לגדרה של עריכת הצוואה או לקיחת חלק בעריכתה..
אין מניעה ששני בני אדם יעשו צוואות האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני זוג.."
- גם בעצם הנוכחות בחדר (ולא בתור עד לצוואה במשמעות הדין), אין בה, בנסיבות העניין, משום לקיחת חלק בעריכת הצוואה.
בעניין זה ראה פסק הדין בעניין ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נ"ד (1) 19, ובו נקבע :
"נוכחותו של הנהנה מן הצוואה במעמד עשייתה, כשלעצמה, אינה מביאה לבטלותה. הדבר תלוי בנסיבות האופפות את הנוכחות (השופט ברק בע"א 433/77 הנ"ל (2) בעמוד 780). אכן, בנסיבות מסוימות עשויה הנוכחות לשמש סימן וראיה לנטילת חלק בעריכת הצוואה – אולם העובדה שהזוכה על פי הצוואה נוכח בשעת עריכתה של הצוואה ובעת שנחתמה אינה הופכת אותו להיות עד לעשייתה (ע"א 681/77 הנ"ל (3).."
כך גם קבע כבוד השופט מנחם הכהן בת"ע (י-ם) 40180/05 עז' המנוח ר.כ. ז"ל נ' ב.כ. (12.2.07) (פורסם במאגר "נבו").
בנסיבות המקרה שבפני, כאשר המנוח ואלמנתו ערכו צוואות הדדיות (אמנם בשני מסמכים נפרדים), אין כדי להצביע שהיה בכך כדי "לקיחת חלק" בעריכת הצוואה. המנוח והאלמנה, על פי עדות אלמנת המנוח, נכחה בחדר פיזית יחד עם עורך הדין שערך את הצוואה.
ראה בעניין זה גם ע"א 433/77 הררי נ' הררי פ"ד ל"ד (1) 776 ; ע"א 746/70 השכל נ' שומלו פ"ד כ"ה (2) 654.
- הנתבעים בסיכומים (סעיפים 14-15) מנסים להישען על התמליל ולטעון שהוכחה לכך שהתובעת – אלמנת המנוח, לקחה חלק בעריכת הצוואה היא העובדה שהיא שילמה את שכר טרחת עורך הדין. גם בעובדה זו, לעניות דעתי, אין כל ממש, ולהלן אפרט טעמי :
45.1 ראשית לכל, המנוח ואלמנתו היו בעל ואשה כ-35 שנה, קיימו משק בית משותף, וגם אם היו להם (והדבר לא הוכח) חשבונות נפרדים, הרי הכסף יצא מכיס אחד. הציטטות האמורות מתוך התמליל מראות, שהתובעת כעסה בכלל על הצורך בהוצאה של שכ"ט עו"ד, הוצאה שמן הסתם הכבידה על משק הבית המשותף, אך מלמדת כי זה היה רצונו המפורש של המנוח, שהיה אדם דעתן ועקשן, והתעקש על עריכת צוואות הדדיות – כך למשל דברי האלמנה (סעיף 15 המצטט את עמוד 30 לתמליל) "..מה עכשיו אני אתחיל לפרנס את הצוואות האלה".
45.2 התובעת – אלמנת המנוח נחקרה על נושא תשלום שכר הטרחה עבור הצוואות, ולדבריה המנוח הוא ששילם (עמוד 35 לפרוטוקול ישיבת 19.9.14). להלן אביא את הדברים כלשונם :
"שאלות בית המשפט
ש. את יודעת מי שילם ?
ת. כן, המנוח שילם.
ש. היית נוכחת בתשלום ?
ת. לא, אמר לי ששילם.
ש. אני שואלת אם היית נוכחת כששילם ?
ת. לא, גם לא יודעת כמה.
המשך חקירה נגדית
ש. מפנה אותך לעמוד 51 בהקלטה, את אומרת "אמרתי לו.." (מקריא) .
ת. קודם כל, לא יודעת מה זה ההקלטה הזאת.
ש. לא ראית את התמליל של ההקלטה ?
ת. לא.
** מתנהל שיח מחוץ לפרוטוקול בהסכמת הצדדים**
המשך חקירה נגדית
ש. אז איך את מסבירה את הסתירה שעכשיו את אומרת שהוא שילם על הצוואה, לעומת ההקלטה, שבה את אומרת שאת שילמת והוא לא החזיר לך (מפנה לעמוד 51).
ת. לא יודעת, לא שמעתי את ההקלטה."
בין אם הדברים נכונים ובין אם לאו, כפי שהערתי לעיל – הרי התשלום יצא ממשק הבית המשותף בכך אין רבותא.
45.3 ועיקר לכל – אפילו הייתי קובעת שצודקים הנתבעים בטענתם (ואיני קובעת כך) שהתובעת, היא ששילמה את שכרו של עורך הדין, עדיין אין הדבר מעיד כי התובעת "לקחה חלק" בעריכת הצוואה. בעניין זה נקבע בע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו (שם) בין היתר כך :
"כך בשלב החתימה וכך בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה, מעורבותו של הנהנה נבחנת על פי סיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. ברוח זו נפסק, כי העובדה שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ברוח זו נפסק, כי העובדה שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין ע"י המערער, אין בה משום נטילת חלק פסול.."
- לאחר עיון בתמלילים, נראה שהצוואה הייתה על פי רצון המנוח אשר בא אל עו"ד מנחם פעם ראשונה לבד, ואשתו (אלמנתו) הצטרפה לישיבה השנייה (כיוון שנאמר לה שזה "על פי החוק"..). היא וגם המנוח היו נוכחים פיזית בעת הקראת הצוואות. מכל הנסיבות האלה, לא עולה תמונה של "לקיחת חלק" בעריכת הצוואה, ודין טענת הנתבעים להידחות.
- התובעים הוכיחו פוזיטיבית, שהתובעת או מי מן התובעים לא לקחו חלק בעריכת הצוואה.
הטענה בדבר העדר ההגיון, כביכול, שבצוואה .
- בסיכומיה, (תחת הכותרת "פגם מס' 5") טענו הנתבעים, כי "..המנוח לא היה נורמלי, והצוואה לא הייתה הגיונית כולל ציוויים".. אין בידי לקבל את הטענה, והיא מנוגדת לפסיקה ולהלכה המשפטית.
- בספרו "פגמים בצוואות", הוצאת "סדן", כותב כבוד השופט שוחט (עמוד 214) :
"..נישולם של יורשים על פי דין, או גריעה מחלקים על פי דין, כשלעצמם אינה ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. אולם, לנסיבות הנישול או הגריעה עשויה להיות לעתים משמעות בבחינה השאלה האם היו למצווה סיבות לנשל את היורשים החוקיים או מי מהם מן הירושה או לגרוע מחלקם בה. קיומו של מניע שלא לתת (סיבת הרצון לנשל את הקרובים) עשוי להתיישב עם קיומו של מניע לתת (סיבת הרצון לזכות את הנהנה) ולתמוך בהערכה שהצוואה משקפת את רצון המצווה".
ראה גם ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי פ"ד מ"ה (2) 221 ;
ע"א 196/85 רונזפלד נ' סלנט, פ"ד ל"ט (4) 550 ;
ע"א 2014/95 פרל נ' בס פ"ד מ"ט (5) 302.
- העובדה שהתובעת אמרה כך או אחרת בתמליל, אין בה כדי להעיד שאכן המנוח היה "לא נורמלי".. התובעת גם אמרה (בתמליל השיחה מ-21.6.15), כי זה נורמלי להתגרש .. "יש נותנים יש לא נותנים" (עמוד 7). באותו עמוד אותו מצטטים הנתבעים, אומרת התובעת "..שלומי (בנו של המנוח מנישואיו הראשונים ש.ג.) בוא אני אגיד לך משהו, הוא אמר לי, אני לכן לא רציתי לריב אתו, כי הוא היה עצבני והיה חולה, ולא רציתי לדבר כלום אני לא מתערבת אף פעם.."
דברים אלה מעידים, כי זה היה רצונו המפורש של המנוח.
הנתבעים מצטטים חלקי דברים, אך עיון בכל התמליל מראה באופן ברור, שהמנוח עשה את אשר רצה, כבר הוכח לעיל שהוא היה אדם דעתן ועקשן, ולא שמע גם להצעת אלמנתו, שרצתה להפיס דעת כולם, כי ייתן לילדיו מנישואיו הראשונים סכום כסף. זה היה רצונו של המנוח, ומצווה לכבד רצונו.
- הנתבעים רוצים לצייר תמונה אידיאלית של יחסים טובים בינם לבין המנוח, אך מחקירתו הנגדית של בנו של המנוח, התובע מס' 4, מר מ.כ, עולה תמונה שונה.
להלן אצטט מתוך עמוד 25 לפרוטוקול, ישיבת 19.09.2017 :
" ש. אתה יכול לספר לי על היחסים של הילדים של המנוח מנישואין
ראשונים ?
ת. לא יודע, לא ראיתי אותם קרוב ל-9-10 שנים. גברתי, לא ראיתי אותם קרוב ל-9 שנים, לא היינו בקשר. אחי הקטן היה לו בר מצווה, איפה הם היו ?
שאלות בית המשפט :
ש. לאחיך הקטן היה בר מצווה.
ת. הוכחה שלא היו בקשר.
ש. אחיך הקטן היה לו בר מצווה, מי היו הוריו של אחיך הקטן ?
ת. אבא שלי ור.כ.
ש. האם אבא שלך המנוח ור.כ הזמינו את הנתבעים לבר מצווה ?
ת. לא יודע, לא זוכר.
ש. אז כשאתה אומר "איפה הם היו", אתה לא יודע אם הם הוזמנו או לא ?
ת. אני יודע שלא היו בקשר לחלוטין ואיתי לא היו קשר לחלוטין.
ש. בן כמה אתה אדוני ?
ת. 29.
ש. אתה נשוי ?
ת. לא.
המשך חקירה נגדית :
ש. אני לא חושב ששאלתי את הקשרים ביניהם לבינכם. שאלתי אם ידוע לך על הקשר בין הנתבעים לאביך.
ת. לא היה קשר.
ש. לא ידוע לך שהאב המנוח היה מוזמן לאירועים שלהם ? האב הוא המנוח. שאלתי לגבי האחים שהם בניו מנישואיו הקודמים לבין המנוח. אני שואל לגבי קשריו של הנתבעים עם המנוח, אתה אומר שלא היו קשרים כאלה?
ת. לחלוטין לא. אמרתי את האמת, תמשיך הלאה בבקשה."
- האמירות שלעיל נתמכות גם ע"י האמור בסעיף 24 סיפא לתצהיר עדותה הראשית של התובעת.
יצוין, כי התובעת לא נחקרה על כך, ובמובן זה תצהירה לא נסתר ולהלן :
"אני מצהירה כי הכרתי היטב את המנוח, וראיתי את הכבוד הרב והחום שקיבל מילדי אשר טיפלו בו, עזרו לו והיו מלווים אותו לבדיקות, טיפולים ואשפוזים. מנגד, ילדיו מנישואיו הראשונים לא היו מעורבים כלל בחייו, ולא טרחו אף לברר את מצבו".
- בהתחשב באמור לעיל, הרי אפילו, המנוח החליט שלא להעניק לילדיו מנישואיו הראשונים מאום, אין בכך כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, והיא תומכת בהערכה שהצוואה משקפת נאמנה את רצונו של המנוח.
- התובעת הצהירה בתצהיר עדותה הראשית (ראה סעיף 10), כי המנוח היה "טיפוס עקשן, ובכל תקופת נישואינו הוא היה זה אשר קובע ומחליט בכל דבר ועניין", כך גם בסעיף 22 לתצהיר עדותה הראשית הצהירה, כי הסכימה למכירת בית בשפינוזה ומעבר לירושלים, כפי שהצהירה שמעולם לא התערבה בעסקיו של המנוח.
- בנסיבות העניין – אני קובעת, כי אין בנישול ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים מצוואתו – משום נימוק לפסילת צוואתו.
- בשולי דברים אלה אומר, שאין בידי לקבל את טענות הנתבעים, כי התובעים היו בלתי אמינים בעדותם, או כי היו סתירות בעדויותיהם או אפילו "ניגוד עניינים", אפילו אם התבלבלה התובעת בעדותה (באשר לאי נוכחותה בחדר), אין בכך כל מאום.
היא אמרה גם בתצהירה וגם בעדותה כי הייתה נוכחת, ואין בכך, כאמור, כל רבותא. עדותה היתה אמינה בעיני.
סיכומו של דבר .
- השתכנעתי, והתובעים הוכיחו זאת, כי צוואתו של המנוח, צוואת אמת היא, וצוואתו מביעה באופן אמיתי ומלא את רצונו.
- במידה שהעדר ההצהרה שהצוואה הוקראה למנוח הוא פגם צורני, הרי נוכח העדויות של עדי הצוואה והתובעת – אני מורה על תיקון פגם זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965.
- אני מצהירה אפוא, כי צוואת המנוח מיום 22.01.14 היא תקפה.
בא-כוח התובעים יוכל להגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי ערוכה לפי התקנות.
- הנתבעים יישאו בהוצאת התובעים, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים .
- המזכירות תשלח פסק דיני אל באי-כח הצדדים.
ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ח, 02 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.