1. בתאריך 16.3.13, מוצאי שבת, בשעה 18:50 לערך, הלכה התובעת בדרך ציבורית בשדרות הרצל באשדוד, בדרכה למתחם עבודתה במתחם סטאר סנטר בעיר. בעודה הולכת נקלעה רגלה למעין בור במדרכה שנוצר בשל אבנים משתלבות שקועות וצמודות למכסה ביוב. התובעת נתקלה במכסה הביוב ונפלה ארצה בעצמה רבה, תוך שנפגעה בעיקר בכף רגלה השמאלית (להלן – 'התאונה').
התביעה שלפניי היא תביעה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה, ותביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי בגין התגמולים ששילם לתובעת עקב תאונה זו.
2. לאחר שמיעת ההוכחות בתיק, ובכלל זה לאחר שנחקרו עדי הנתבעות בחקירה נגדית, הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה הנתבעות נוטלות על עצמן את האחריות לקרות התאונה, תוך שלתובעת ייוחס אשם תורם בשיעור של 15%.
המחלוקת שנותר להכריע בה נוגעת אפוא לנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה, בלבד.
3. התובעת, ילידת 1.2.1974, נשואה ואם לשלושה ילדים, עבדה במועד התאונה מזה כשנתיים כקופאית ראשית ב"משביר לצרכן" והשתכרה כ – 4,500 ברוטו לחודש.
לאחר התאונה פונתה התובעת על ידי בעלה וגיסה לקבלת טיפול במוקד "ביקור רופא" באשדוד, שם אובחנה נפיחות ורגישות עזה בכף ובקרסול רגל שמאל. בצילום רנטגן לכף רגל שמאל אובחן שבר באזור שמתחת לאצבע הקטנה בכף הרגל, וכף הרגל גובסה.
התובעת שוחררה לביתה והונחתה ליטול משככי כאבים לפי הצורך ולהיות במעקב רפואי במסגרת קופת החולים.
התובעת המשיכה לסבול מכאבים חזקים באזור השבר, ונמנעה מלדרוך על כף הרגל או להניע אותה. בהמשך פנתה התובעת לבית החולים "ברזילי", שם אובחן אצלי מצב DVT (פקקת ורידים בשל חוסר תנועה) בשוק רגל שמאל. התובעת שוחררה לביתה אך למחרת פנתה לחדר המיון בבית החולים, משם הועברה לאשפוז בן יומיים במחלקה הפנימית, במהלכו קיבלה טיפול לדילול דם.
לאחר ששוחררה התובעת לביתה מבית החולים הייתה נתונה במעקב אצל אורטופד, התניידה תקופה קצרה בעזרת כיסא גלגלים, ולאחר מכן התהלכה עם סנדל "דרקו". התובעת אף הופנתה לקבלת טיפולי פיזיותרפיה והמשיכה לצרוך משככי כאבים ותרופות לדילול דם.
לקראת סוף חודש יוני 2013, בחלוף כשלושה וחצי חודשים מאז התאונה, החלה התובעת, במצוות הרופאים, לדרוך על כף הרגל.
4. התובעת הצהירה כי מאז התאונה היא סובלת מצליעה, מרגישות וכאבים וממגבלות תנועה בכף הרגל. לדבריה, מאז התאונה היא מתקשה לבצע פעולות יום יומיות בביתה ובעבודה, ואף מתקשה לעמוד וללכת לאורך זמן, לעלות ולרדת במדרגות ולהתהלך במקומות תלולים. מאז התאונה מתקשה התובעת לבצע את עבודות הבית, ובעלה הוא זה שנושא בעיקר נטל זה (ראו גם עמ' 25 ש' 32 – עמ' 33 ש' 6).
בשל קשיי התיפקוד שחוותה פוטרה התובעת מעבודתה בסוף חודש 12/13, ושבה לעבוד בחודש 6/14 בהיקף מצומצם ובשכר נמוך משכר מינימום בחברת תקשובים מרכז תקשורת עסקי בע"מ.
בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי כיום היא עובדת במשרה חלקית בתקשור מכבי-דנט. לדבריה, היא מתקשה לשבת יותר משש שעות ביום, מאחר שרגליה "נרדמות" וכואבות (עמ' 25 ש' 16).
עדותה של התובעת נתמכה בעדותו של בן זוגה (ראו תצהירו של בן הזוג וכן עמ' 30 ש' 35 – עמ' 31 ש' 5).
5. המומחה מטעמה של התובעת, ד"ר רובינסון, קבע כי לתובעת נגרם שבר של מטטרסלים בכף רגל שמאל אשר טופל טיפול שמרני בגבס, טיפול שגרם להתפתחות חסימה של וריד בשוק שמאל שלא הוטבה חצי שנה מאוחר יותר.
המומחה ציין כי התובעת התנהלה עם גבס כחמשה וחצי חודשים, רותקה לכיסא גלגלים ולאחר מכן התהלכה עם קביים עד חודש 10/13, שאז החלה להתהלך עם סנדל "דרקו".
המומחה קבע כי נכותה הזמנית של התובעת הייתה 100% עד ליום 30.9.13 עקב טיפול בגבס, 70% עד ליום 31.12.13 עקב "שיקום והחלמה", ו – 50% עד ליום 16.3.14.
כן קבע ד"ר רובינסון כי נכותה הצמיתה של התובעת עקב התאונה עומדת על 10% לפי סעיף 48 (3) א בגין הגבלת תנועה של קרסול שמאל, ובשיעור של 10% לפי סעיף 49(3), החופף במקרה זה לסעיף 49(4), בגין השטחה של כף רגל שמאל לאחר שבר עם עיוות הקשת הרוחבית "וכן נזק למפרקים טרסומטטרסלים". המומחה הוסיף כי לדעתו קיימת נכות גם בתחום כלי הדם בגלל חסימה ורידית של שוק שמאל שלא הוטבה לאחר חצי שנה של טיפול עם קומדין, אך נכות זו הועמדה על ידי ד"ר רובינסון על 0% לפי סעיף 11(2) א.
המומחה הוסיף וציין בחוות דעתו כי התובעת טרם שבה לעבודתה וכי גם אם תעשה כן, להערכתו היא תהיה מוגבלת מאד ביכולת לעמוד על רגליה במהלך עבודתה.
6. המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר יוסף וייס, קבע בחוות דעתו כי לתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה בגין התאונה. על פי חוות דעתו של ד"ר וייס לא נותרה לתובעת כל מגבלת תנועה בקרסול, ואף אין לתובעת נכות כלשהי בשל פגיעה בקשת הרוחבית, באשר השבר התחבר ללא תזוזה. ד"ר וייס הוסיף וציין בחוות דעתו כי כפות רגליה של התובעת הן "עם עיוות מסוג CAVUS בלי קשר לתאונה" (CAVUS פירושו הגבהת יתר של קשת כף הרגל, ראו עדות המומחה מטעם בית המשפט בעמ' 14 ש' 11).
7. לאור הפער בין חוות דעת המומחים מונה על ידי פרופ' ישראל דודקביץ', מומחה לכירורגיה אורטופדית ומומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום, כמומחה מטעם בית המשפט. בשכרו של המומחה (4,500 ₪ בצירוף מע"מ) נשאו התובעת והנתבעות בחלקים שווים (התובע מס' 2 טרם הצטרף אז להליך).
פרופ' דודקביץ' קבע בחוות הדעת שהוגשה על ידו כי בבדיקתה הגופנית של התובעת נמצאו "צליעה קלה ברגל שמאל, ירידה קלה בתחושה סוראלית, קשי בעמידה על הבהונות, רגישות מתחת לבסיס מסרק V ובפרוסופינציה של ה FOREFOOT, ירידה קלה בתנועה האקטיבית של בוהן V והגבלה מינימאלית בסוף טווח התנועה בקרסול שמאל".
עוד ציין המומחה כי "בהדמייה מיום 27.8.2013 ניתן לראות שבר תוך מפרקי ללא תזוזה בבסיס מסרק V. בצילום עדכני ניתן לראות שהשבר מחובר באופן מלא ובעמדה טובה".
פרופ' דודקביץ' העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בגין התאונה בשיעור של 5% לפי סעיף 49 (4) בהתאמה, "בשל מצב לאחר שבר בבסיס מסרק V שהתחבר בעמדה טובה אך מתבטא בצליעה קלה, בכאב, בירידה תחושתית בפיזור סוראלי, בירידה קלה ביותר בטווח תנועה אקטיבית בבוהן V, ברגישות מקומית מתחת לבסיס מסרק V המוחמרת בפרוסופינציה של כף הרגל ובהגבלה מינימלית בתנועות הקרסול".
פרופ' דודקביץ' העריך את תקופת אי הכושר הזמנית של התובעת בשיעור של 100% למשך ארבעה חודשים לאחר התאונה ובשיעור של 40% למשך שישה חודשים נוספים.
בעלי הדין ויתרו על חקירות נגדיות של המומחים מטעמם, ולבקשת התובעת זומן המומחה מטעם בית המשפט לחקירה נגדית.
דיון והכרעה
7. חרף טענותיה של התובעת בסיכומים מטעמה, לא מצאתי לנכון לסטות מממצאיו של המומחה מטעם בית המשפט.
המומחה נחקר נגדית על ידי בא כוחה של התובעת בנוגע למגבלת התנועה בקרסול אצל התובעת, והשיב כי מדובר באבדן של חמש מעלות שכמעט ואינו פוגע בהליכה (עמ' 9 ש' 20 – 21). מחקירתו הנגדית של המומחה עלה בבירור כי המומחה נתן דעתו למכלול הפגיעות ברגלה של התובעת, לרבות הצליעה הקלה ברגל שמאל, כאבים וירידה קלה בטווח התנועה האקטיבית בבוהן V, והביא אותן בחשבון בהערכת נכותה הצמיתה של התובעת (עמ' 10 ש' 3 – 9).
ניסיונו של ב"כ התובעת לערער את בטחונו של המומחה באמצעות הצגת חוות דעת שניתנה על ידו במסגרת הליך אחר לא צלח, באשר המומחה הסביר כי פציעה בבסיס המסרקים 2 ו – 3 כפי שאירע במקרה נשוא חוות הדעת האחרת היא משמעותית וקשה יותר מפציעה בבסיס מסרק V (עמ' 10 ש' 35 – עמ' 11 ש' 4).
מנגד, גם ניסיונו של ב"כ הנתבעות בחקירתו הנגדית של המומחה לקשור בין מבנה כפות רגליה של התובעת לבין "יציבותה" ו"נטייתה ליפול" – כשל (ראו עמ' 14 ש' 13-24).
המומחה הבהיר במהלך חקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעות כי הנכות ניתנה על ידו בגין הפגיעה בבסיס מסרק V ולא בגין פגיעה בקרסול, לגביו היו ממצאים דומים בעבר (עמ' 15 ש' 23-26; כן ראו בחקירה חוזרת של ב"כ התובעת, בעמ' 16 ש' 15-20).
מצאתי אפוא כי המומחה מטעם בית המשפט התמודד היטב עם השאלות שהופנו אליו בחקירה נגדית, ותשובותיו היו מלאות ומשכנעות. לפיכך לא מצאתי נימוק כלשהו, ולא כל שכן נימוק כבד משקל, כנדרש, המצדיק סטייה מחוות דעתו של המומחה.
אני קובעת אפוא כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת עומדת על 5% החל מיום 16.1.14 (לעניין המועד שהחל ממנו נקבעה נכותה הצמיתה של התובעת ראו הסברו של המומחה בחקירתו, עמ' 12 ש' 21-22).
חישוב נזקיה של התובעת בגין התאונה הוא אפוא כדלקמן:
הפסד שכר לעבר
8. שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על כ – 4,500 ₪ ,ובשערוך להיום מדובר בכ – 4,700 ₪.
במהלך החודשים 3-8/13 השתכרה התובעת שכר חלקי לפי 75% משכרה סך של כ – 12,250 ₪, ומכאן שנגרם לה הפסד שכר בסך של כ – 13,500 ₪ בשערוך ובמעוגל.
התובעת לא עבדה עד סוף שנת 2013 בהתאם לאישורי מחלה שניתנו לה (נספחים 85 – 92 לתצהיר מטעמה), ולאחר מכן פוטרה לאור המלצת הרופאה התעסוקתית מחודש דצמבר 2013, לפיה התובעת מסוגלת לשוב לעבודתה כקופאית מחודש ינואר 14' בהיקף של 4 שעות ביום 3 ימים בשבוע, בלבד, ללא הרמת משקלים כבדים מעל 3-4 ק"ג וללא הליכה ועמידה ממושכת. ההמלצות ניתנו לתקופה בת חודשיים (ראו נספח 93 לתצהיר התובעת; כן ראו את עדות המומחה מטעם בית המשפט שקבע כי המדובר בהמלצה סבירה, בעמ' 7 ש' 11).
בהקשר זה נזכיר כי רגלה של התובעת הייתה מגובסת משך כחמשה וחצי חודשים כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, וכי לאחר מכן התהלכה התובעת עם קביים עד לחודש אוקטובר 13', ובהמשך עם סנדל "דרקו".
בגין החודשים ספטמבר 13' ועד מהלך חודש ינואר 14' נגרם אפוא לתובעת הפסד שכר מלא, בשיעור של 21,000 ₪ במעוגל.
לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעת הפסד בשיעור שכר מלא בגין התקופה שמאז חודש ינואר 14' ועד לחודש יוני 14'. אמנם, במהלך תקופה זו התובעת לא עבדה, אך אין בנמצא ראיה לכך שהתובעת לא הייתה מסוגלת כלל לעבוד באותה תקופה. התובעת שבה למעגל העבודה בחודש יוני 14', גם אם בהיקף חלקי, ולא נמצא בסיס לטענה כי מצבה הרפואי קודם לכן היה שונה.
עם זאת, אני סבורה כי יש לפצות את התובעת בגין הפסדי השכר לתקופה שמאז חודש ינואר 14' ועד היום, וזאת נוכח נכותה הצמיתה והפגיעה בשכרה בפועל, אשר נגרמו כתוצאה מהתאונה. חישוב זה ייערך על ידי באופן גלובלי תוך הבאה בחשבון של מגבלות התובעת כפי שתוארו על ידי המומחה, בצד כישוריה המקצועיים.
אני מעמידה אפוא את שיעור הפיצוי בגין הפסדי העבר למשך 47 חודשים נוספים על שיעור גלובלי של 11,000 ₪ במעוגל.
סה"כ הפסד שכר לעבר, כולל פיצוי בגין הפסד פנסיה בשיעור של 12%, עומד אפוא על 51,000 ₪ במעוגל.
גריעה מכושר ההשתכרות
9. כאמור, התובעת שבה למעגל העבודה כחצי שנה לאחר שפוטרה, במהלך חודש יוני 14', ושכרה הממוצע נכון למועד עדותה עמד על 2,900 ₪ לחודש במעוגל. כמתואר לעיל, המדובר במשרה חלקית בלבד.
מעדותה ומעדותו של בעלה, כמו גם מעדותו של המומחה פרופ' דודקביץ', עולים בבירור כי לתובעת קשיי תפקוד הנובעים ממצבה הרפואי שנגרם עקב התאונה: התובעת מתקשה לעמוד או לשבת שעות ממושכות בעבודה באופן הפוגע בכושר ההשתכרות שלה. כאמור, הפגיעה בכושר ההשתכרות אף התממשה בפועל, עת פוטרה התובעת מעבודתה בעקבות המלצת הרופאה התעסוקתית, והיא שבה לעבוד בשכר נמוך ובהיקף מצומצם בלבד.
נוכח חוות דעתו של המומחה ושיעור הנכות שנקבע במסגרתה, ולאחר ששוכנעתי מהעדויות שבאו בפניי, כולל עדותו של המומחה, כי הנכות הצמיתה שנותרה לתובעת עקב התאונה אכן תקשה על השתלבותה המלאה של התובעת במעגל העבודה, ובשים לב לשנות העבודה הארוכות שנותרו לתובעת עד גיל הפרישה, אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪ במעוגל (הפיצוי הוא בגבולות התחשיב האקטוארי בתוספת פנסיה).
עזרת הזולת לעבר ולעתיד
10. כאמור, סמוך לאחר התאונה הייתה רגלה של התובעת מגובסת במשך כחמשה וחצי חודשים, ולאחר מכן היא נאלצה להתנייד עם קביים.
התובעת ובן זוגה העידו כי התובעת חווה ירידה משמעותית בתפקוד בבית, ונמנעת מלבצע מטלות כגון ניקיונות וקניות בשל מכאוביה. עדויותיהם של השניים היו מהימנות עליי והן לא נסתרו על ידי הנתבעות באופן כלשהו.
בהקשר זה מן הראוי להדגיש, כי עצם העובדה שהתובעת נעדרה אמצעים כלכליים לשכור לעצמה עזרת צד ג' בשכר אינה מובילה לשלילת זכאותה לפיצוי בגין ראש נזק זה, וזאת ככל שבית המשפט מתרשם כי אכן התובעת נזקקה לסיוע מוגבר בשל התאונה לה אחראיות הנתבעות. במקרה זה על בית המשפט לערוך אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה הניתנת על ידי בן המשפחה ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק (ראו ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277 (1973), וכן ע"א (ת"א) 2377/06 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוידוב שושנה (ניתן ביום 17.1.2008)).
לאחר שהבאתי בחשבון את כל האמור לעיל אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש הנזק האמור בגין חמשה וחצי החודשים הראשונים שלאחר התאונה על 12,000 ₪ (לפי חישוב של כ - 12 שעות עזרה שבועיות). הפיצוי בגין יתרת התקופה עד היום יחושב לפי כשעתיים עזרה שבועית והוא עומד על 18,000 ₪.
בשים לב לגילה הצעיר-יחסית של התובעת ולהיותה אם לשלושה ילדים, מתוכם כיום שניים קטינים, יעמוד הפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד, על דרך האומדנה, על סך של 50,000 ₪.
סך כל הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד אפוא על 80,000 ₪.
כאב וסבל
11. לאחר שהבאתי בחשבון את החודשים בהם הייתה רגלה שלה תובעת נתונה בגבס, תוך שהיא נאלצת להתנייד בכיסא גלגלים, ואת התנהלותה לאחר מכן בעזרת קביים, ובשים לב ליתר נתוני התיק, לרבות הכאבים והצליעה הקלה מהם סובלת התובעת עד היום, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 40,000 ₪.
הוצאות נסיעה מוגברות והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד
12. לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות באשר המדובר בתאונת עבודה שהוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי ואשר ההוצאות הרפואיות בגינה מכוסות על ידו.
לאחר שהבאתי בחשבון את עמדת הנתבעות לעניין הוצאות הנסיעה של התובעת, ובשים לב לעדותה של התובעת ולפיה התובעת ובן זוגה אינם מחזיקים ברכב (עמ' 26 ש' 32), אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 3,000 ₪.
13. סיכום
הפסד שכר לעבר 51,000
הפסד שכר לעתיד 50,000
עזרת הזולת לעבר ולעתיד 80,000
כאב וסבל 40,000
הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר לעתיד 3000
סה"כ –224,000 ₪
לאחר הפחתת 15% בגין אשם תורם בהתאם להסכמת הצדדים: 190,400₪.
מסכום זה יש להפחית את מענק הנכות בסכום משוערך של 61,500 ₪ (שהרי דמי הפגיעה הובאו כבר בחשבון לעניין חישוב הפסד השכר בעבר).
התובעת זכאית אפוא לפיצוי בסך של 128,900 ₪ מהנתבעות, בצירוף שכ"ט בשיעור של 23.4%, ובתוספת החזר אגרה כפי ששולמה והוצאות בגין המומחים לרבות עדותו של המומחה מטעם בית המשפט.
14. הסכום ששולם על ידי התובע 2 לתובעת, כולל דמי פגיעה (ראו נספח 102 לתצהיר התובעת), עומד על 71,385 ₪ (כולל שערוך).
סכום זה זכאי התובע 2 לקבל במלואו מהנתבעות.
נוכח השלב בו הצטרף התובע מס' 2 לתיק - בפתחה של ישיבת הוכחות - אני קובעת כי הנתבעות ישלמו לתובע 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 6,000 ₪.
המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.
ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ח, 14 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.
