בור במדרכה באשדוד גרם לנפילתה של אם לשלושה שהייתה בדרכה לעבודה. העירייה ניסתה להכחיש את הנזק אך השופטת השתכנעה שהאירוע הותיר את האישה עם מגבלות תפקוד לא פשוטות.
ב-2013 נתקלה אישה בבור במדרכה באשדוד, מעדה ושברה את כף רגלה. העירייה נטלה אחריות לאירוע אך סירבה להכיר בנזק קבוע שנותר כתוצאה מהתאונה. השופטת דחתה את עמדת העירייה וקבעה שהתובעת נותרה עם נכות קבועה ומגבלות תפקוד ועל העירייה לפצות אותה ב-128,900 שקל וגם לשפות את הביטוח הלאומי על דמי הפגיעה שהעביר לתובעת.
בכתב התביעה שהוגש לפני כשלוש שנים נגד עיריית אשדוד סיפרה האישה, אם לשלושה, שבמרץ 2013 בשעת ערב מוקדמת הלכה בשדרות הרצל בעיר בדרכה לעבודתה. לדבריה, בעודה הולכת נקלעה רגלה למעין בור במדרכה שנוצר בשל אבנים שקועות שהיו צמודות למכסה ביוב. היא נתקלה במכסה הביוב, נפלה לארץ בעצמה רבה ונחבלה קשות בכף רגלה השמאלית.
לאחר שמיעת ההוכחות בתיק הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה העירייה תיקח אחריות על האירוע ולתובעת ייוחס אשם תורם של 15%. בנסיבות אלה, נדרש בית המשפט להכריעה בשאלת הנזק בלבד.
התובעת העידה כי לאחר התאונה, פונתה למוקד ״ביקור רופא״ בעיר, שם אובחן שבר וכף הרגל גובסה. לדבריה, המשיכה לסבול מכאבים חזקים באזור השבר בימים שאחרי מכן והתקשתה להניע את הרגל. בהמשך אובחן אצלה מצב של פקקת ורידים בשל חוסר תנועה בשוק רגל שמאל.
היא אושפזה וקיבלה טיפול לדילול דם ולאחר שחרורה התניידה כחמישה וחצי חודשים בעזרת כיסא גלגלים. היא הוסיפה כי מאז האירוע היא סובלת מצליעה, רגישות וכאבים וממגבלות תנועה בכף הרגל. בשל כך, היא מתקשה לבצע פעולות יומיומיות בביתה ובעבודתה וקשה לה לעמוד וללכת לאורך זמן, לעלות ולרדת במדרגות וללכת במקומות תלולים.
התובעת הוסיפה כי בשל קשיי התפקוד שלה פוטרה בסוף שנת 2013 ושבה לעבודה בהיקף נמוך ושכר מצומצם רק כחצי שנה לאחר מכן. המומחה הרפואי מטעמה ציין כי היא סבלה מנכויות זמניות משמעותיות עד כשנה לאחר האירוע ומאז נותרה נכותה בשיעור של כ-20%.
המומחה מטעם הנתבעת לעומת זאת קבע שלתובעת לא נותרה כל נכות קבועה בגין התאונה. הוא ציין כי לא נותרה לה מגבלת תנועה בקרסול והשבר התחבר היטב. הוא הוסיף כי בכפות רגליה יש עיוות מסוים שאינו קשור לתאונה ופוגע ביציבותה.
פגיעה בכושר ההשתכרות
לנוכח הפער בין חוות הדעת מינתה השופטת אורנה סנדלר-איתן מבית משפט השלום באשדוד מומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע שהתובעת סובלת מצליעה קלה, כאב ומגבלות תנועה בקרסול שמאל והעריך את נכותה הקבועה של התובעת בשיעור של 5%.
השופטת אימצה את מסקנותיו של מומחה בית המשפט במלואן וכתבה שניכר כי הוא הביא בחשבון את מכלול הפגיעות ברגלה של התובעת בהערכת נכותה.
השופטת קבעה שהתאונה פגעה ביכולתה של התובעת להשתכר כבעבר וחייבה את הנתבעת לפצות אותה ב-101,000 שקל על הפסדי שכר.
היא הוסיפה שבשל קשיי התפקוד של התובעת בבית על הנתבעת לפצות אותה ב-80,000 שקל על עזרת הזולת.
עוד נפסקו לטובת התובעת 40,000 שקל עבור כאב וסבל ו-3,000 שקל עבור הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות.
בסך הכל ולאחר ניכוי אשם תורם ומענקי הביטוח הלאומי חויבה הנתבעת לפצות את התובעת ב-128,900 שקל בצירוף שכ״ט עו״ד של 23.4%. עוד חויבה הנתבעת לשפות את הביטוח הלאומי על דמי הפגיעה ששילם בסך 71,385 שקל.
עו"ד גבריאל שקרוב
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.