לפני תביעתה של חברת סגנון סוכנות לביטוח (1992) בע"מ (להלן גם: "המעסיק" או "סגנון") כנגד מר אלמקייס דוד, עובד לשעבר שלה (להלן גם: "העובד"), לפיצוי בגין "גזל לקוחות" ופיצוי בגין "הפרת אמון".
העובד מצידו הגיש "תביעה שכנגד" לתשלום "הפרשי פיצויי פיטורים", "תמורת הודעה מוקדמת", "יתרת דמי הבראה", "הפרש עמלות", "הפרשי שכר מינימום", "פדיון חופשה", "הפרשות לפנסיית חובה בלבד", גמול שעות נוספות", פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין", צו עשה המחייב את המעביד "להעביר את תיק הלקוחות הרשום בחברת הביטוח" משמה של סגנון לשמו של העובד, ו"פיצוי על ניהול מו"מ שלא בתום לב".
תביעת המעסיק:
סוד מסחרי-רשימת לקוחות:
סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, קובע:
"(א) לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר.
(ב) גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:
(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
(3) קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.
(ג) גילוי סוד מסחרי באמצעות הנדסה חוזרת, לא ייחשב, כשלעצמו, אמצעי פסול כאמור בסעיף קטן (ב)(1); לענין סעיף קטן זה, "הנדסה חוזרת" - פירוק או ניתוח של מוצר או של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר.
"סוד מסחרי" מוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות כדלקמן:
"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
בפרשת צ'ק פוינט [ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט – רדגארד בע"מ (4.6.99) (להלן: "פרשת צ'ק פוינט"] ניתנה הגדרה ל"סוד מסחרי", תוך הדגשה כי הגדרתו של "סוד מסחרי" שונה מענף לענף, וזאת בהתחשב בהקשר התעשייתי.
וכך נאמר:
""סוד מסחרי" אינה מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד" כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתירה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן
...
בכל הנוגע לרשימת לקוחות הובהר בפסיקה, כי 'רשימת ספקים או לקוחות תוכר כסודית רק כאשר היא מחזיקה "ערך מוסף" מלבד קיבוץ שמות הלקוחות או הספקים בענף, בנסיבות בהן הוכח כי נדרש מאמץ מיוחד בגיבושה, ויש יתרון בקבלתה מן המוכן'".
סעיף 7(א)(1) לחוק עוולות מסחריות מעניק הגנה לידע מקצועי שנרכש על ידי העובד במהלך שנות עבודת, אותו הוא זכאי לקחת עמו כחלק מהמקצועיות שרכש, כך:
"לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:
(1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של
הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים".
וכך נאמר בעניין "ידע מקצועי" בפרשת צ'ק פוינט:
"הכלל הבסיסי הוא כי הידע והניסין שרכש עובד בעבודתו הופכים לחלק מכישוריו והוא רשאי לעשות בהם שימוש כרצונו. כאשר עובד עובר לעבוד במקום עבודה חדש הוא אינו חייב "למחוק" מזיכרונו את כל הידע והניסיון שצבר בעבודתו הקודמת".
עם זאת, נקבע כי "ההבחנה בין כישורים לקשרים ובין ידע וניסיון לבין סודמסחרי אינה תמיד קלה" [ע"ע 5083/13 פקיד שומה כפר סבא – יעקב ברנע, (1.8.16)] בפרשת ורגוס נאמר:
"בדרך כלל, כאשר הסתיימו יחסי העבודה רשאי עובד לעשות שימוש בכישורים ובידע האישי שרכש בקשר עם עבודתו כדי להפיק תועלת אישית ולהתחרות במעבידו, ובלבד שלא יעשה שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד העולה כדי הפרת חובת אמון או הפרת החובה לנהוג בתום לב". (ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' ררקס בע"מ ואח', פ"ד נא' (3) 421).
רשימת לקוחות תוכל להוות "סוד מסחרי" המהווה חלק מקניין המעסיק, רק בנסיבות בהן יוכח כי דרוש מאמץ מיוחד להשיגה, כאשר הקובע הוא מהות הרשימה ותכולתה, ולא שמה או כינויה על ידי הצדדים. עוד נקבע, כי כאשר חשיבותה של רשימת הלקוחות אינה בזהות הלקוחות אלא בתנאי ההתקשרות. הסוד המסחרי מטבעו מתיישן במהירות ועל כן חדל מלהיות סוד ממילא (ר' ע"ע 1141/00 הר זהב בע"מ נ' פודליין בע"מ, פס"ד מיום 19.9.2002).
האם הצליח המעסיק להוכיח כי "רשימת הלקוחות" מהווה "סוד מסחרי", שהעובד לא היה רשאי לנכס אותו לעצמו?
לדעתי, המעסיק הצליח להוכיח כי העובד באופן שיטתי פנה ללקוחות המעסיק עם סיום עבודתו; על מנת לשדלם להעביר את עסקי הביטוח מסגנון לטיפולו. די אם נקרא את חקירת העובד בביה"ד, נלמד ממנה בין במפורש ובין במשתמע, כי העובד סבר לתומו, שהוא רשאי לעשות כן.
כך למשל מעיד העובד בביה"ד (עמ' 43 שורה 6 ואילך):
"הסיכום עם סגנון לאחר עזיבתי, שבעצם אנחנו מנהלים מו"מ ואני מקבל את רשימת הלקוחות ופונה אליהם. וזה היתממות לטעון שאסור היה לי לפנות ללקוחות. אתם גם העברתם לי מיילים שאפשר לטפל.
לשאלתך – האם החתמתי 120 לקוחות מסגנון, אני משיב: כן, אבל מכיוון שהם היו לקוחות שלי, משפחה וחברים שהגיעו לסגנון באמצעותי, אזי גם המשכתי להחתים אותם, ומדובר ב- 120 לקוחות מתוך 540 שעבדתי איתם בסגנון ...
לשאלתך – לפיה במו"מ לרכישת התיק נקבע בנספח לה/1 כי תקבע פגישה ב- 3/11 ... ובמקום להתייצב לחתימה על ההסכם להעברת תיק הלקוחות, הגשתי תביעה לבית הדין, אני משיב: נכון, קבענו פגישה אבל הפגישה רוקנה מתוכן. לא היה טעם לפגישה".
דברי העובד מדברים בעד עצמם. העובד היה סבור ש"הלקוחות שלו", ועצם ניהול מו"מ על גורלם עם תום עבודתו בסגנון נעשה אפוא רק למראית עין. וכל אותה העת, העובד פונה אל הלקוחות, משדלם לעבוד עמו, ולעניין חלקם הוא גם מצליח בכך.
מדובר בגזל של לקוחות, ואני מפקפק בתמימותו של העובד בהקשר זה. אמת: חלק מהלקוחות היו קרוביו ומכריו. ואולם, אין בעובדה זו כדי להתיר לו לעשות שימוש ב"רשימת הלקוחות", שהושגו במהלך ועקב עבודתו אצל המעסיק. אני גם לא מסכים עם טענת העובד, שמדובר בלקוחות ששייכים לו. לעובד אין בעלות על הלקוחות. מדובר ברשימת לקוחות שקשה להשיגה, והעובדה כי הושגו במאמץ של העובד, מלמדת שמדובר ב"סוד מסחרי".
לדידי, המעסיק זכאי לפיצוי כל-שהוא בקשר להתנהגות העובד, כמתואר לעיל. עם זאת, הפכתי והפכתי בחומר הרב שהצדדים מצאו להניח לפני ביה"ד, ולא מצאתי ראיות ממשיות ל"מידת הנזק" שנגרם לסגנון, עקב פעולת התובע שעה שהעובד עשה שימוש ב"רשימת הלקוחות", בעודו נושא ונותן עם סגנון בקשר לרכישתה ממנה.
בדרך של אומדן, ואולי בהשערה כי מדובר בפיצוי ברף המינימלי, החלטתי שהעובד ישלם לסגנון 50,000 ₪ בקשר להפרת חובת הנאמנות שלו כלפי מעסיקו לשעבר (סגנון), בדרך התנהגותו המתוארת, בין אם תקרא לה "גזל סוד מסחרי", ובין אם תקרא לה "הפרת חוזה", עקב התנהגות שלא בתום לב.
בקביעת גובה הפיצוי, התחשבתי בטענת העובד, כי חלק מהלקוחות היו בני משפחה וקרובים שלו; למרות שלטעמי עובדה זו אינה מכריעה את הכף. שכן, העובד עבד באותה העת בסגנון, ונהנה מעובדה זו כדי לרכוש את הלקוחות, אשר לא היו לקוחותיו קודם לעבודתו בסגנון. עובדת היות הלקוחות "קרובים" לעובד, אינה מאיינת את "המאמץ" שנעשה להפכם ללקוחות סגנון; וממילא אי אפשר לומר כי "רשימת הלקוחות" היתה נפוצה וגלויה לכל.
תקופת העבודה והזכאות להפרשי "פיצויי פיטורים":
לטענת המעסיק ועל פי התלושים, העובד הועסק אצלו תקופה של 12 חודשים בלבד (החל מ 1.6.2012 ועד ליום 31.5.2013).
אין מחלוקת כי בשנת 2007 ולמשך תקופה של 6 חודשים, עבד העובד אצל המעסיק. לאחר מכן, ובמשך תקופה של כ- חמש שנים (החל מנובמבר 2007 ועד 31.5.12) החל העובד לקבל תלושי שכר מתאגיד אחר הקרוי "עידן חדש בע"מ" (להלן: "עידן"), אך גם אין מחלוקת שהתובע המשיך לשבת באותו משרד, שהיה שייך למעסיק והמשיך לטפל בלקוחות המעסיק גם בתקופה שקיבל תלושים מעידן. בסך הכל, הועסק העובד על ידי עידן וסגנון במשך 66 חודשים ועד ליום 31.5.13 (עמ' 7 לפרוטוקול), לפי משכורת חודשית אחרונה קובעת של 11,635 ₪ (עמ' 8 לפרוטוקול).
המעסיק אישר: "זה אותו מקום עבודה, כולל פיזית ולקוחות, אבל את כל תנאיו ושכרו קיבל מעידן" (עמ' 8 ש' 6-7). עסקו של המעסיק הוא סוכנות לביטוח, והעובד עסק במכירת פוליסות ביטוח ללקוחות. עידן מצידה כלל אינה מורשת לשווק פוליסות ביטוח, ולמעשה שימשה כ"צינור" להעסקת העובד.
על פי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, החייב בתשלום פיצויי פיטורים הוא המעסיק שפיטר, וזהו, בדרך כלל, המעסיק האחרון; הוא גם המחויב בתשלומם של פיצויי הפיטורים בהתייחס לכל תקופת העבודה- בין זו שאצלו ובין זו שאצל מעסיקים קודמים באותו מקום עבודה (דב"ע נו/3-95 אריה סלייטר נ' מוחסן רחב פרדיס, סעיף 5 לפסק דין מיום 13.5.96).
אולם, כל אימת שבחילופי הבעלים במקום העבודה הסתיים הקשר החוזי עם המעסיקים הקודמים בתשלום פיצויי פיטורים לעובד, אין המעסיק האחרון חייב בתשלום פיצויי פיטורים בעד תקופות עבודה בשרות המעבידים הקודמים (דב"ע מא/3-127 ווהל נ' אנצלביץ, פד"ע יג 248).
אם שילם המעסיק הקודם סכום כסף חלקי בקשר לתקופת העבודה הראשונה, ינוכה סכום כסף זה ממחויבות המעסיק האחרון בקשר ל"פיצויי פיטורים" (ע"ע 248/99 סעדיה נגר נ' גיאה, סעיף 25-26 לפסק דין מיום 16.9.03).
בית הדין סיכם את ההלכה בסוגיה זו, לאמור:
"... ככל שעובד עבד ברציפות במקום עבודה אחד והוא פוטר על ידי מעבידו, אף אם מעבידו זה לא היה המעביד שקיבלו לעבודה, קמה לעובד הזכאות לפיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה, מאת מעבידו שפיטרו... עם זאת, ככל שעובד קיבל פיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתו 'באותו מקום עבודה'מאת מעבידו הקודם, לא יהיה המעביד החדש חייב בפיצויי פיטורים בעד אותה תקופה, אם וכאשר יפוטר העובד. לסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, כמו לסעיפים נוספים בחוק זה, עליונות נורמטיבית. ואין ניתן לגרוע מהאמור בו, בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה, אלא להוסיף עליו" דב"ע נז/ 3-135 אגודת השומרים בע"מ נ' אברהם פיסקון עמ' 8-9 לפסק דין מיום 5.7.98).
במקרה הנוכחי, לא רק שהעובד הועסק באותו מקום עבודה, המעסיק גם אישר שלמעשה לא היה כל שינוי מהותי בעבודתו, והעובד המשיך לטפל בלקוחות המעסיק, באותה הדרך שעשה זאת קודם.
אין מחלוקת כי העובד פוטר (עמ' 8 ש' 19), וכי סיים עבודתו ביום 31.5.13. לפיכך המעסיק – סגנון – שהוא המעסיק האחרון (ולא עידן), מחוייב ב"פיצויי פיטורים" לעובד. פיצויי הפיטורים צריכים להתייחס לכל תקופת העיסוק, של 66 חודשים, קרי, סך של 64,322 ₪ (11,695 ₪ X 66 חודשים : 12).
התובע מודה כי קיבל כבר מהקרנות השונות (במרוצת שנות עבודתו) סך של 22,094 ₪ (עמ' 94 לכתב התביעה (להלן: "הפיצויים החלקיים"). המעסיק נותר אפוא חייב לו סך של 42,228 ₪, שיפסקו לזכות העובד כמפורט בסיכום לפסק-דין זה להלן.
אני לא מקבל את טענת העובד כי הפיצויי החלקיים שכבר קיבל במרוצת השנים, עקב המעבר מעידן לסגנון וההיפך, אינם צריכים להילקח בחשבון פיצויי הפיטורים המגיעים לו עם סיום עבודתו בסגנון.
שכן, הכספים הללו (הפיצוים החלקיים) הוגדרו בשעתו כ"פיצויי פיטורים" הן בין הצדדים המעורבים בינם לבין עצמם (עידן, סגנון והעובד), והן בדרך הצגתם לצדדים שלישיים (שלטונות המס). לא יהיה זה צודק להתעלם מהם כעת. לפיכך, החלטתי להפחיתם בחישוב פיצויי הפיטורים, כאמור.
"תמורת הודעה מוקדמת":
המעסיק (סגנון) מנסה לייחס לחישובי "עמלות" שנעשו בסיום העבודה, כאילו היו "תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים".
אני לא מקבל את גישתו זו של המעסיק. אין מחלוקת, והדבר עולה היטב מטענות הצדדים במשפט, כי במהלך תקופת העבודה נוהלו חישובים על גבי חישובים בהתייחס ל"עמלת מכירות", ואלו התייחסו בדרך כלל למכירות מן העבר, ולא למכירות שטרם הבשילו לעסקה. לפיכך, בחישוב "תמורת הודעה מוקדמת", ראוי לקחת את "המשכורת הקובעת", קרי, 11,635 ₪ (עמ' 8 לפרוטוקול), ולא "הפרשי עמלות" שניתנו בקשר לעסקאות עלומות, שנעשו קודם לפיטורי התובע.
סגנון תשלם אפוא לעובד, סך של 11,635 ₪ נוספים, בהקשר ל"תמורת הודעה מוקדמת".
יתרת "פדיון דמי הבראה":
כאן קיים עירפול ראייתי. עידן לא צורפה כצד להליך, ולא ברור אמתי ואלו כספים קיבל העובד ע"ח "דמי הבראה".
העובד – מנימוקים השמורים עימו – לא צרף את עידן להליך הנוכחי , וממילא התקשה להוכיח מהי התקופה שבה מחוייבת סגנון בתשלום "דמי הבראה". יש להניח כי סגנון שהיתה המעסיק האחרון – בתקופת 12 החודשים האחרונים – מחוייבת ב"פדיון דמי הבראה" של שנה אחת בלבד, ובסה"כ 2,611 ₪ (373 ₪ X 7 ימים).
"הפרשי עמלות":
לעניין זה טוען העובד, כי מגיעות לו "עמלות מכירה", גם לאחר תום יחסי העבודה שבין הצדדים. הוא ביקש להציג "הסכם עבודה" (נספח ב' לכתב התביעה שכנגד), אך לא הוכיח את תקפותו של ההסכם.
עיון ב"הסכם" שצורף, לא מגלה את חתימת המעסיק עליו; וגם ניסוח סעיף 9.5 לאותו הסכם המדבר על "תפוקה עתידית" אינו ברור.
התביעה לעניין זה – תידחה.
הפרשי "שכר מינימום":
התובע צריך להראות כי אכן קופח בשכרו. אבל, הוא מודה ששכרו שולם תוך התחשבנות מורכבת, משום שהכיל "עמלות" ע"פ "מכירות" שביצע.
בסך הכל, אין ראיה כי שכרו של התובע נפל משכר מינימום הנוהג במשק, בראייה על פני תקופה; מה גם שחלק נכבד מטענותיו של התובע מתבססות על תקופה שבה היה לפחות לכאורה מועסק ע"י עידן, וזו כזכור כלל לא צורפה על ידו להליך כנתבעת או כ"בעל דין דרוש".
אי אפשר אפוא לבסס חיוב כספי על השערות, וממילא גם תביעה זו של העובד תידחה.
"פדיון חופשה":
לענין זה, הלכה פסוקה היא כי המעסיק הוא זה שצריך להראות מתן מלוא החופשה לעובד.
העובד כזכור תבע רק את סגנון, ולכל היותר, גם על פי דבריו מגיעים לו בקשר לתקופת עבודתו האחרונה שם, 12 ימים בלבד כ"פדיון חופשה" (עמ' 9 לפרוטוקול).
מדובר בסכום של 5,585 ₪ (12 X 25 : 11,635 ₪), שיפסק לזכות העובד.
"הפרשות לפנסיית חובה":
מדובר ב- 3% מהשכר בהתייחס ל- 12 החודשים האחרונים (4,189 ₪) (11,635 ₪ X 12 חודשים X 3%) (עמ' 9 לפרוטוקול).
הוגשו לתיק ביה"ד מסמכים רבים. אך לא מצאתי מסמך אחד ברור, המלמד על הפקדות רצופות ל"קרן פנסיה", בהקשר לשנה האחרונה שהיא רלבנטית לסגנון.
לכאורה יש אפוא לזכות את התובע בפיצוי של 4,189 ₪ הנ"ל; שכן, לטעמי עול ההוכחה הברורה מוטל בעניין זה דוקא על המעסיק, שאילו כיוון צו ההרחבה כפי שכיוון. כמדומני שהתובע תבע 3,991 ₪ בלבד בהקשר זה, וזה מה שיפסק לזכותו.
גמול עבודה ב"שעות נוספות" - בהתייחס לכל תקופת העבודה (66 חודשים):
העובד מודה, כי במרבית תקופת העסקתו הוא היה בכלל עובד של עידן, וממילא חובת רישום שעות העבודה היה מוטל על עידן ולא על סגנון. בין כך ובין כך, עולה בברור מעדויות העדים – לרבות העובד – כי העובד עסק במכירת פוליסות, ולא נערך – וגם קשה היה לערוך – מעקב אחר שעות עבודתו.
העובד לא הציג אפילו לכאורה "סדר יום קבוע" או "מתכונת קבועה" של עבודה, שניתן היה לומר כי חריגה ממנה מהווה "עבודה בשעות נוספות".
כך שאני מתקשה לפסוק לזכותו "גמול עבודה בשעות נוספות", אפילו בהקשר ל- 12 החודשים האחרונים שבהם המעסיק שלו היה לכל הדעות סגנון (השווה: ע"ע 24946-09-14 זינת נ. אשמורת, סע' 8 לפס"ד מיום 4.8.16, ממנו עולה שגם כיום לאחר הכבדת "נטל הראיה" על מעסיקים, עדיין אין מקום לשחרר את העובד מכל ראייה והוכחה, ולו קלושה, לביסוס תביעתו).
התביעה בהקשר זה – תידחה.
פיצוי על "פיטורים שלא כדין" ("זכות השימוע"):
העובד פוטר מעבודתו.
עם העובד נוהלו שיחות שקדמו לפיטורים, ומעבר לכך, גם נעשו משאים ומתנים רבים למציאת "הסדר מוסכם", שיקח בחשבון את רצונו להמשיך ולהתפרנס מ"תיקי ביטוח" שהיו בניהולו.
עם זאת, לא מצאתי "נוהל שימוע טרום פיטורים", שנעשה בהקשר לפיטורי העובד. אמת: המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, מקהה במשהו את "חובת השימוע", ואולי גם מלמד על כך שהעובד לא רצה לממש את "זכות השימוע". יוזכר, כי לפגישות אחרונות שנקבעו עמו, העובד בכלל לא הגיע (ר' בפסק-דין זה לעיל, בהקשר לתביעת סגנון).
עם זאת, אין הדבר מספיק, לשחרר את סגנון מכל "הליך שימוע". לכל היותר הסכום שיפסק כנגדה בקשר ל"הפרת כללי השימוע", יהיה מתון ומוגבל.
סגנון תשלם לתובע בקשר לכך, סכום שווה ערך של "משכורת קובעת" אחת, בסך של 11,635 ₪.
בקשה ל"צו מניעה" להעברת "תיקי ביטוח":
העובד לא הראה הצדקה שבדין, מדוע ביה"ד יורה על חברת הביטוח הרלבנטית לרשום את תיקי הביטוח שפעל בהם במהלך עבודתו בסגנון, על שמו, כבקשתו מבית הדין.
אין חולק, כי מלכתחילה נרשמו "תיקי הביטוח" על שם המעסיק ולא על שם העובד, כמקובל בענף, וממילא אין בנמצא הסכם תקף, המחייב שינוי הרישום (כזכור נספח ב' לכתב "התביעה שכנגד", כלל אינו חתום ע"י סגנון).
אם לא די בכך, העובד גם לא מצא לצרף את חברת הביטוח להליך. זו מהווה "צד מעוניין" ואולי גם "צד שעלול להיפגע" משינוי הרישום; כך שגם אם היתה מוכחת זכות, אני מתקשר לראות כיצד היה מקום ליתן צו כזה. מדובר בצו מניעה מסוג של "צו עשה" כנגד צד ג' שכלל לא השתתף בהליך השיפוטי, ולא היתה לו ההזדמנות להציג את עמדתו, כמו גם ההסכמים שבהם הוא קשור עם סגנון או עם לקוחותיו המבוטחים.
הבקשה לענין זה – תידחה.
פיצוי על "ניהול מו"מ שלא בתום לב":
כבר הוזכר לעיל, כי דוקא התובע נחשד כמי שניהל מו"מ שלא בתום לב, בעת סיום עבודתו אצל סגנון. לא מצאתי היכן הוכח שסגנון היא זו שהתנהלה בחוסר תום לב. שכן, "חילופי המעסיקים" כמו גם "שיטת חישוב העמלות", היתה מקובלת על העובד, אשר גם חישב את הכנסותיו על פי נוחיותו הכלכלית ("תכנון מס") באותה העת. אי אפשר לומר שהמעסיק פעל בחוסר תום לב לעניין זה, וממילא דין תביעת העובד בהקשר זה - להידחות.
סיכום:
1."התביעה הראשית" (של סגנון נ. מר דוד אלמקייס) מתקבלת, באופן שדוד אלמקייס (העובד) ישלם לסגנון סוכנות לביטוח (1992) בע"מ (המעסיק), סך של 50,000 ₪, פיצוי בקשר להתנהגותו הקשורה ב"רשימת הלקוחות" של סגנון. הפיצוי ישולם לא יאוחר מיום 31/12/17.
2."התביעה שכנגד" (של מר דוד אלמקייס נ. סגנון), מתקבלת, באופן שסגנון סוכנות לביטוח (1992) בע"מ (המעסיק) תשלם לדוד אלמקייס (העובד), את הסכומים הבאים:
א.סך של 42,228 ₪ "הפרשי פיצויי פיטורים".
ב.סך של 11,635 ₪ "תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים".
ג.סך של 2,611 ₪ "פדיון דמי הבראה".
ד.סך של 5,585 ₪ "פדיון חופשה".
ה.סך של 3,991 ₪, פיצוי בקשר ל"אי הפרשת כספים לפנסיה".
כל הסכומים הנקובים בסע' 2 לעיל (הכספים שאותם סגנון חייבת לעובד), יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת העבודה (31.1.13), ועד ליום התשלום בפועל.
פיצויי הלנה:
אין מקום לפסיקת "פיצויי הלנה" בקשר ל"הפרשי פיצויי פיטורים". כבר תוארה בפסק דין זה התנהגות העובד בסיום עבודתו, דבר שיכול היה להביא לידי מחשבה כנה, כי ראוי שיפגעו פיצויי הפיטורים, או לפחות שניתן לקזזם כנגד חיוב לטובת סגנון הפחתה הפרשי הצמדה וריבית חוקית היא מענה ראוי.
הוצאות:
כל צד זכה רק במקצת מתביעתו, ולפיכך אין צו להוצאות.
ערעור:
בזכות, תוך 30 יום.
ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ח, (16 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים.
