תביעות הדדיות: מצד אחד עובד שלא קיבל פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות. מצד שני חברת ביטוח שטענה כי העובד ניכס לעצמו רשימת לקוחות באופן בלתי חוקי. שני הצדדים זכו חלקית.
ביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב הכריע בתביעות הדדיות שבין חברת "סגנון סוכנות לביטוח (1992)" ועובד-לשעבר שלה, שפוטר בשנת 2013 לאחר שש שנות עבודה. השופט הבכיר ד"ר יצחק לובוצקי קיבל את שתי התביעות באופן חלקי, כך ששני הצדדים חויבו בפיצויים.
ב-2013 החברה תבעה מהעובד פיצוי בגין "גזל לקוחות" ו"הפרת אמון". בין היתר, היא טענה כי העובד ניכס לעצמו ללא רשות את רשימת הלקוחות של החברה, המהווה "סוד מסחרי", ובכך עשה פעולה שנוגדת את חוק עוולות מסחריות.
העובד מצדו הגיש תביעה נגדית, בה דרש זכויות סוציאליות רבות, וכן פיצויי פיטורים.
באופן כללי, השופט לובוצקי הזכיר כי הגדרתו של סוד מסחרי משתנה ממענף לענף, בהתחשב בהקשר התעשייתי, ובכל מקרה אינה כוללת ידע וכישורים כלליים שהעובד רכש במהלך העבודה.
לגופו של עניין, השופט ניתח את העדויות והשתכנע שהעובד פעל בניגוד לדין, בכך שבאופן שיטתי פנה ללקוחות החברה עם סיום עבודתו; על מנת לשדל אותם להעביר את עסקי הביטוח מהחברה לטיפולו.
בהקשר זה השופט דחה את טענת העובד שלפיה מדובר ב"לקוחות שלו", והסביר כי לעובדים אין בעלות על לקוחות. כמו כן, השופט ציין כי "מדובר ברשימת לקוחות שקשה להשיגה, והעובדה כי הושגו במאמץ של העובד, מלמדת שמדובר ב'סוד מסחרי'".
"מדובר בגזל של לקוחות, ואני מפקפק בתמימותו של העובד בהקשר זה. אמת: חלק מהלקוחות היו קרוביו ומכריו. ואולם, אין בעובדה זו כדי להתיר לו לעשות שימוש ב'רשימת הלקוחות', שהושגו במהלך ועקב עבודתו אצל המעסיק", הוסיף.
בסיכום סוגייה זו השופט חייב את העובד לשלם לחברה פיצויים בסך 50,000 שקל, תוך שהוא ציין כי מדובר בפיצוי נמוך יחסית, היות שלא מצא ראיות ממשיות לנזק שנגרם לחברה.
התלוש לא קובע
אלא שפיצוי זה נבלע בפיצויים שנפסקו לטובת העובד. השופט השתכנע כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים (לאחר שקיבל פיצויים חלקיים בלבד) בגין תקופת עבודה של 66 חודשים.
השופט דחה את טענת החברה שלפיה היא לא הייתה המעסיקה האחרונה של העובד, שכן בתלושי השכר מחמש השנים האחרונות של עבודה מופיע שמה של חברה אחרת ("עידן"), בעוד שאצלה עבד רק בששת החודשים הראשונים לעבודתו.
אלא שהשופט הפנה לכך שהחברה אישרה בעצמה שמדובר באותו מקום עבודה, מה גם שחברת "עידן" כלל אינה מורשת לשווק פוליסות ביטוח, ולמעשה שימשה כ"צינור" להעסקת העובד.
"לא רק שהעובד הועסק באותו מקום עבודה, המעסיק גם אישר שלמעשה לא היה כל שינוי מהותי בעבודתו, והעובד המשיך לטפל בלקוחות המעסיק", כתב.
בתוך כך השופט אף פסק לזכות העובד פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, היות שאמנם הצדים ניהלו מעין משא ומתן, אולם הדבר אינו משחרר את החברה מלקיים לו שימוע מסודר לפני פיטורים.
בהמשך פסק הדין השופט חישב זכויות שונות שהתובע טען כי מגיעות לו. בסופו של דבר, חלקן התקבלו וחלקן נדחו.
בסיכומו של דבר, העובד חויב לשלם לחברה 50,000 שקל בגין התנהגותו בכל הקשור לרשימת הלקוחות, ואילו החברה חויבה לשלם לו כ-63,000 שקל בגין הפרשי פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, דמי הבראה וחופשה, ופיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה.
לנוכח התוצאה, השופט לא פסק הוצאות משפט.
· ב"כ התובעת: עו"ד דיני עבודה מרדכי ברקן
· ב"כ הנתבע: עו"ד רפאל פילוסוף
עו"ד רלי ארביב
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.