עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בבקשה לקיום צוואה והתנגדות לה, ובקשה לצו ירושה והתנגדות לה.
הרקע .
- המנוחה ח.ז ז"ל, שנשאה ת"ז********, הלכה לעולמה ביום 14.09.2011 (להלן : "המנוחה"), במותה הייתה המנוחה אלמנה.
- בתיקים אשר בפני, רבים ששת ילדיה של המנוחה בכל הנוגע לעיזבונה של המנוחה.
- בנה – התובע, מר צ.ז, הגיש תובענה לקיום צוואתה של המנוחה מיום 19.09.2004 (ת"ע 4315-01-12).
- בתה של המנוחה (אליה הצטרפו אח"כ ילדיה האחרים של המנוחה) הגישה התנגדות לקיום הצוואה בת"ע 4323-01-12.
- עקב התנגדות, הגיש בנה של המנוחה מר א.ז בקשה לצו ירושה אחר המנוחה באופן שכל אחד משמונת ילדיה יקבל 1/8 מעיזבונה (ת"ע 56752-05-14) ואילו התובע מר צ.ז – הגיש התנגדות לצו הירושה (ת"ע 56761-05-14).
- תיק זה נדון בתחילה במחוז מרכז, אך משום מה בשלב כלשהו עבר התיק לבית משפט זה, ולפיכך נדון בפני.
מבוא דיוני .
- אקדים ואומר, כי ההתנהלות בתיק זה, ובעיקר מצדו של התובע, הייתה קשה ביותר. לא אחת נאלצתי להפסיק הדיונים, או לנהלם בחסות משמר בתי המשפט. התובע הרים קולו, איים, וניסה להלך עלי אימים באמצעות תלונות וכיוצ"ב.
- גם התנסחויותיו של התובע היו מנוגדות לכללי הדין ולטעם הטוב, וכך במקום לכנות את המצווה "המנוחה" – כמקובל, הוא כינה אותה בכתבי טענותיו "הנרצחת".
כך לדוגמה בבקשה למתן צו לקיום צוואה, נכתב בראש הבקשה כך :
"בקשה דחופה ובהולה
בקשה למתן החלטה בהקדם האפשרי, כדי ליתן סעד הכרחי לכבוד הנרצחת אמנו היקרה ז"ל, ה' ינקום דמה מידי המרצחים, וכדי להביא אותה למנוחת עולם מבלי לפגוע ולבזות את כבודה".
- וכך נכתב גם בהתנגדותו של התובענה לבקשה לצו ירושה אחר המנוחה :
"בקשת צו קיום צוואה
של המנוחה, אמי היקרה, ח.ז ז"ל ת.נ.צ.ב.ה שנרצחה בדם קר, ה' ינקום דמה מידי המרצחים".
- בדיון האחרון, 30.10.2017, הודיע התובע כי הוא מפטר את בא-כוחו. לא התרתי זאת, לאחר מכן הודיעני התובע, כי הוא חוזר בו מתביעותיו לצו קיום צוואה, אך אחר כך חזר בו מחזרתו זו...
- למותר לומר, כי בגלגול הראשון של התיק, התובע לא הגיש תצהירי עדות ולא מילא אחר החלטתי, וכאמור, הרבה להפריע בדיונים.
- במהלך הדיונים הסתבר לפתע, שהצוואה המקורית נעלמה מן התיק. לאחר זמן מה, נראה כי הצוואה המקורית חזרה לתיק, אך מכאן ואילך הורתה המזכירות כי התיק יישמר בכספת בית המשפט.
- התובע לא מילא אחר החלטותי, לא הגיש התנגדות מתוקנת לבקשה לצו הירושה. הצדדים (חרף החלטתי מיום 16.10.12) לא ביקשוני למנות מומחה לבדיקת האותנטיות של הצוואה (ראה החלטתי בעמוד 7 לפרוטוקול, ישיבת 16.10.12).
- משהתובע המשיך להתפרץ, לצעוק והפריע למהלך הדיונים, וכאשר לא מילא אחר החלטותי, נאלצתי בישיבת 3/11/13 (היום שאותו הועדתי להוכחות) לתת פסק דין המדבר בעד עצמו, כדלקמן :
" פסק דין
- אינני יכולה לנהל דיון באופן הזה. התובע אינו רגוע, גם המשמר וגם באת-כוחו לא משתלטים עליו.
- בהתחשב בכל הכשלים של התובע, אי הגשת תצהירי עדות ראשית, אי עמידה בלוח הזמנים, ואי מתן תשובה לחקירה הנגדית חרף העובדה שהתרתי לו שהתצהיר התומך בכתב תביעתו ישמש תצהיר עדות ראשית, אני מורה על מחיקתה של התביעה.
- משנמחקה התובענה, נפלה ממילא גם ההתנגדות.
- בנסיבות העניין ומתוך התחשבות במצבו הנפשי של התובע אינני פוסקת הוצאות. "
- בדיון בפני ערכאת הערעור (עמ"ש (ת"א) 22864-05-14), הגיעו הצדדים לידי הסכם לפיו יבוטל פסק הדין והצדדים יחזרו לדון בפני, משכך חזר התיק אל שולחני.
- עתה משנשמעו ההוכחות – ניתן פסק דיני. אוסיף ואציין, כי התובע לא שינה מדרכיו, לא תיקן כתבי טענותיו עם ההתנסחויות שלוחות הרסן, לא הגיש תצהירי עדות ראשית, לא הפסיק להתלהם וגם את הדיון האחרון נאלצתי לקיים בחסות משמר בתי המשפט..
תמצית טענות הצדדים .
- הנתבעת שהגישה את ההתנגדות (אח"כ צרפה כאמור את יתר אחיה) טענה, כי הצוואה מזויפת, כי הוחלף בה דף, ולכל הפחות, העמוד הראשון שלה, ומטעם זה יש לבטלה.
- עוד טענה הנתבעת, כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב עברית, ולא נכתב בצוואה כי זו לא הוקראה או תורגמה לה לערבית.
- הנתבעת טענה עוד, כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה, שכן הייתה חולה במחלת האלצהיימר, לא ידעה לקרוא עברית והצוואה לא הוקראה לה לשפתה.
- לטענת הנתבעת, התובע היה עד לצוואה והיה מעורב בעריכתה.
- עוד טענה הנתבעת, כי הצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת.
- בשל כל אלה, ביקשה הנתבעת לבטל הצוואה.
- התובע הגיש תגובה לרשם הירושות, בה הכחיש טענות הנתבעת בהתנגדותה.
- לטענת התובע, הוא לא זייף את הצוואה ולא החליף בה דפים. לטענתו, הצוואה חזרה לכספת.
- לטענתו של התובע, המנוחה ("הנרצחת" בלשונו) ידעה לקרוא בעברית ואף קראה עיתונים וצפתה בטלוויזיה.
- התובע טען, כי המנוחה לא הייתה כלל חולה באלצהיימר.
- בשל כל אלה, ביקש התובע כי ההתנגדות תידחה ויינתן צו קיום צוואה.
דיון .
העומדת לצוואה חזקת כשרותה ?
- כידוע, גורסת ההלכה המשפטית כי צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי דין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח בטלותה מוטל על המתנגד לקיומה.
ראה : ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נ"ח 8373 ; ע"א 130/79 עוזרי נ' עוזרי פ"ד ל"ג (2) 346 ; כן ראה ספרו של פרופסור שילה "הפירוש לחוקי הירושה, תשכ"ה - 1965", הוצאת "נבו" בעמודים 232-233.
- כידוע "הלכה פסוקה היא שצוואה הנראית תקינה מבחינה צורנית, חזקה עליה שמשקפת היא את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. מי שמבקש לפסול את הצוואה מסיבה כלשהי המוכרת בדין – עליו נטל השכנוע (חובת הראיה). כלומר, עליו לשכנע שהצוואה אינה ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה. כלל זה אינו חל כל מקום שהצוואה אשר אותה מבקשים לקיים אינה כוללת את היסודות הצורניים... אם נתקיים פגם צורני כזה, שוב אין מקום לאותה חזקה שלפיה הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. לפיכך, קיומו של פגם או חוסר מעלה את החשד שהצוואה דווקא אינה משקפת רצון כזה. עם זאת, אין בכך כדי לפסול את הצוואה, המחוקק מאפשר לקיים את הצוואה חרף הפגם, אלא שנטל השכנוע (חובת הראיה) שבצוואת אמת עסקינן עובר אז אל שכמו של המבקש לקיומה, והוא שחייב לשכנע את בית המשפט שחרף הפגם, הצוואה הינה ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה, ובמקרה כזה, כל ספק יפעל לביטולה של הצוואה".
- במידה שיש פגמים אחרים – הם צורנים גרידא, וניתנים "לריפוי" מכוח הוראות סעיף 25 לחוק הירושה.
- לאחר שהצוואה חזרה באורח פלא לתיק, (הגם שנראה כי הדפים בה הופרדו), נרפא הפגם המהותי של היעדר מקור, ומכאן ואילך דין טענה זו להידחות.
מאידך, קיומו של פגם צורני גורם להיפוך נטל הראיות בתיק, ועל התובע להוכיח אמיתותה של הצוואה, לרבות העדר השפעה בלתי הוגנת והיותה של המנוחה כשירה לערוך הצוואה וכיו"ב.
- לסיכום ראש פרק זה – נראה כי לכאורה עומדת לצוואה חזקת כשרותה, ועל הנתבעים אפוא מוטל הנטל להוכיח טענות ההתנגדות שלהם.
טענת הזיוף .
- התובע הגיש חוות דעת מטעמו של הגברת מלי קדוש מטעם המכון לגרפולוגיה "חכמת הכתב" (תאריכה דצמבר 2015), כאשר מסקנתה של מומחית התובע, כי החתימות של המנוחה על הצוואה מ-19.09.04 הן חתימות אותנטיות וכי ניתן לקבוע ברמת סבירות גבוהה שאין הבדל באפיוני הכתב בין החתימה של המנוחה על העמוד הראשון בצוואה לבין החתימה של המנוחה על העמוד השני לצוואה.
- כותבת חוות הדעת לא הוזמנה לחקירה ומכאן, שלכאורה, דעתה לא נסתרה.
- עם זאת, קשה לקבל את חוות הדעת כאשר נכתבה בה שהבדיקה נעשתה בהתייחס לציוות הצוואה (הבדיקה נעשתה ככל הנראה בתקופת "העלמותה" של הצוואה). לראיה, כתבה המומחית בחוות דעתה :
"רצוי להעביר את המסמכים המקוריים לבדיקה בכדי שניתן יהיה לבחון אפיוני כתב נוספים שלא ניתן לבחון על סמך צילום, יחד עם זאת, אין בעובדה שהמסמכים המקוריים לא נבדקו כדי לגרוע ו/או לפגום במסקנות חוות הדעת, בדיקת המסמך המקורי לא תוריד את רמת הסבירות של המסקנות, כי אם רק יכולה להוסיף אפיוני כתב שלא נבדקו בצילום.."
- זאת ועוד, חוות הדעת הוגשה מבלי ליטול רשות מבית המשפט, בניגוד לתקנה 258 י"ב לתקסד"א, ובלא לבקש כי בית המשפט ימנה מומחה.
- אין בידי לקבל אפוא את חוות הדעת כהוכחה לאמיתותה של הצוואה. מאידך, טענות הנתבעים בעניין זה לא הוכחו כלל ועיקר.
- אני דוחה אפוא את טענת הזיוף, וקובעת כי טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר.
האם ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה ?
- הוראות סעיף 26 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 קובעות :
"כשרות לצוות
צוואה שנערכה ע"י קטין, או מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
- הפסיקה הרבתה לעסוק בשאלה מה פירוש "להבחין בטיבה של צוואה", הכללים סוכמו על פי שלושה רכיבים עיקריים : מודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
עוד נקבע בפסיקה, כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים ומחשבות שווא.
ראו : ע"א 1212/01 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מ"ח (3) 723 ; ע"א 5185/99 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט (1) 38 ; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נ"ב (2) 813.
- בתיק זה, מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את פרופסור שמואל פניג, כדי שיחווה דעתו אם המנוחה ידעה להבחין בטיבה של הצוואה.
המומחה הגיש ביום 28.12.16 את חוות דעתו, ובה נאמר בין היתר כך: (עמוד 11 לחוות הדעת)
"סיכום ודיון
מדובר בחולה ילידת 1923 שנפטרה בשנת 2011.
חוות הדעת מתמקדת בכשירותה/מסוגלותה לערוך צוואה בספטמבר 2004.
איסוף המסמכים בחוות דעת זו התארך, ומכאן העיכוב בהגשתה.
חוות דעת זו היא רטרוספקטיבית עם כל המגבלות של חוות דעת מסוג זה : חוות דעת כזו מתבססת על התיעוד הרפואי כפי שהוצג לי ע"י אחד הצדדים, המידע הרפואי שעמד בפני היה מוגבלת ולא התייחס "בזמן אמת", למסוגלות של המנוחה לעריכת הצוואות, המנוחה לא נבדקה על ידי. ההסקות שלי לגבי תפקודה המנטלי נגזרות מהתיעוד הרפואי ומהערכת התלות שנערכו לה. מן הראוי גם לציין שחוות הדעת היא רק חלק ממסכת העדויות שמוצגות לפני בית המשפט, ובית המשפט הוא זה שאמור לקבוע את הכשירות. חוות הדעת מתייחסת למסוגלות הקוגניטיבית והנפשית לערוך צוואה מהתיעוד הרפואי.
מסוגלות לערוך צוואה דורשת תפקודים קוגניטיביים ספיציפיים כאשר המשימה הנדרשת היא מוטיבציה ורצון חופשי, להבין טיבה של צוואה, לדעת מי היורשים הטבעיים ולדעת את היקף הרכוש ושיפוט סביר בקשר לתוצאות של עריכת צוואה כפי שנערכה.
לצורך כך דרוש ידע כללי והבנה וכן שיפוט סביר.
בעת עריכת הצוואה התגוררה המנוחה בבת ים, יחד עם בנה, והבנות סייעו בטיפול בה.
כבר בשנת 2001 מצאה ד"ר קרזנר סופיה, כי למנוחה התמצאות לקויה ושסובלת מחוסר שיפוט. אין בידי פרטים נוספים על הבדיקה, הבדיקה היא לקונית ולא ברור על סמך מה קבעה הנוירולוגית שלמנוחה "חוסר שיפוט". האבחנה של הנוירולוגית של שטיון, היא איננה מציינת את סוג השיטיון, האבחנה של שטיון מופיעה גם בהמשך אך לא מצוין מהתיעוד שעמד בפני סוג השיטיון.
אבחנה של סוג השיטיון חשובה הן בגלל הטיפול והשונה והן בגלל המהלך. השיטיון השכיח הקרוי ע"ש לואיס אלצהיימר הוא תהליך מתקדם.
בהמשך, שנתיים לאחר אותה בדיקה נעשית הערכת תלות ע"י הביטוח הלאומי, גם בבדיקה זו בולטות הפרעה בזיכרון, חוסר התמצאות בזמן ובמקום וקושי לענות על שאלות כולל מספר הילדים ופרטים בקשר לילדים. האבחנה של רופא המשפחה במכתב מלווה בתקופה זו אינה של שטיון אלא תסמונת אורגנית מוחית, אך הוא מציין שאיננה מתמצאת בזמן ובמקום וזקוקה לעזרה. בהערכה שנעשית כשנה וחצי מאוחר יותר כותב רופא המשפחה בפירוש שמדובר בדמנציה – שיטיון.
באותה תקופה מפנה אותה רופא המשפחה לגריאטר כדי לקבוע אם המנוחה זקוקה לאפוטרופוס לניהול ענייניה.
באפריל 2004, מציין רופא המשפחה, שהמנוחה סובלת ממצב בלבולי ושאינה זוכרת דבר, ואף אינה יודעת לחזור הביתה ופונה לגריאטר על מנת להעריך את כושר השיפוט שלה כולל עריכת צוואה.
הגריאטר שבודק אותה במאי 2004 התרשם אחרת : הוא מעריך שמדובר בירידה קוגניטיבית קלה ושהשיפוט שלה סביר. הרופא אינו מציין כיצד התרשם מהשיפוט, הוא מציין שמהתמונות שראה, בלטה ירידה במשקל למרות שהמנוחה ציינה שלא ירדה. הגריאטר לא התייחס לכשירותה לעריכת צוואה, אם כי ממכתבו ניתן להסיר שהעריך את המנוחה ככשירה.
בהערכת תלות של הביטוח הלאומי, כחודשיים אחרי עריכת הצוואה, הממצאים של הבודקת חמורים יותר מהבדיקה שנערכה כשנה וחצי קודם לכן, הפעם התקשתה המנוחה להדגים אפילו כיצד היא מתלבשת ומתרחצת, והפריט הרלבנטי בבדיקה הוא שהתבלבלה בין ילדיה ואחיותיה, וגם הבת ציינה שהיא מתבלבלת בין הילדים, כמו כן, עולה מהבדיקה הזו שהמנוחה אפטית ואינה יוזמת דבר.
.... לפנינו אפוא, מצד אחד מספר רופאים ואנשי מקצוע אחרים שהעריכה את המנוחה כדמנטית בדרגה בינונית, כאשר הרלבנטי לחוות הדעת הוא הדיווח שמתבלבלת בין ילדיה ושאיננה יוזמת דבר, ומצד שני בדיקה של הגריאטר המעריך שמדובר בסך הכל בפגיעה קוגניטיבית קלה שאיננה מגיעה לדרגת חומרה של דמנציה.
גם הגריאטר מצא את המנוחה עם ליקויים בזיכרון, אך התרשמותי הייתה שבעיות ההתמצאות שלה הן בבסיס ושרמתה הבסיסית היא נמוכה.
היתרון של בדיקה זו בהיותה מפורטת ושערך אותה איש מקצוע האמון על בדיקת קשישים דמנטיים.
חסרונותיה של הבדיקה מבחינת חוות הדעת : 1. נערכה כ-4 חודשים לפני עריכת חוות הדעת. 2. לא ברור על מה הסתמכה, ולפחות בפריט אחד והוא עניין המשקל מצא הרופא יש פער בין מה שהמנוחה מסרה לו לבין התמונות. 3 למרות היות הבדיקה מפורטת הרי איננה מפרטת כיצד הגיע הרופא לקביעותיו. למשל לגבי השיפוט (בחירה בין אלטרנטיבות והבנת המשמעות של הבחירה) שהוא קריטי לגבי נושאי עריכת צוואה, לא מנמק ד"ר בוקמן כיצד הגיע להערכה זו שהשיפוט תיקון.
כבר בשנת 2003 אין המנוחה זוכרת את מספר ילדיה, כאשר בסוף שנת 2004 מתבלבלת בין הילדים לבין אחיותיה ; לא ראיתי את תוכן הצוואה, אך במקרה כזה כאשר המנוחה מחליטה להדיר חלק מילדיה ולשנות את החלוקה השווה שמתקיימת בהיעדר יוזמה לשינוי החלוקה, הרי שהיא צריכה לדעת את מי היא מדירה ו/או למי נותנת חלק קטן יותר ומה משמעות צעד זה לגבי אותו יורש.
יש פער בין מה שמציין רופא המשפחה והאבחנה שלו לבין מה שכותב הגריאטר. ממצאיו של הגריאטר היו כאלה שאף את האבחנה של שיטיון הוא דחה.
יש פער משמעותי, גם בין התנהגותה של המנוחה בבדיקות התלות של הביטוח הלאומי וכן התנהגותה של המנוחה מול הרופאים הקרדיולוגיים שמתייחסים אליה כדמנטית ואינם סומכים על תלונותיה, לבין מצבה כפי שמתואר ע"י ד"ר בוקמן: המנוחה מתבלבלת בין שמות ילדיה, מבלבלת בין ילדיה לאחיותיה, כאשר בלבול כזה הוא בעל השלכות לנושא הצוואה.
לפי הקרדיולוגים שבודקים אותה במאי 2005 עומדת לפניהם אשה שאינה מודעת למצבה הגופני: באותה בדיקה נמצא שקצב הלב מגיע לזה של 150-160 ונשלחת במהירות למיון, אך לה עצמה אין כל תובנה ושני הקרדיולוגים מציינים זאת.
בחוות דעת זו, הייתי אמור להכריע בין הערכתו של ד"ר בוקמן לשאר ההערכות כפי שמופיעות בתיעוד הרפואי. למרות שהתרשמתי מבדיקתו של ד"ר בוקמן שהייתה מפורטת והתייחסה למספר מרכיבים של התפקוד הקוגניטיבי, קיבלתי את הערכת התלות והערכת רופא המשפחה, בגלל ההתייחסות הספציפית לבלבול של המנוחה בעניין הילדים, ממצא זה הוא ספציפי והוא הרלבנטי ביותר לנושא עריכת הצוואה אם המנוחה מתבלבלת בין ילדיה ואחיותיה, הרי איננה מסוגלת לערוך צוואה.
מצוין גם שהמנוחה אפטית וחסרת יזמה, איננה מסוגלת לתכנן את הפעולה של לבישת הבגדים וכן איננה יוזמת ואיננה מתרחצת,
דרגה כזו של אפטיות וחוסר יוזמה, מטילה ספק לגבי רצונה לערוך צוואה, ומעלה ספק רב, לגבי מסוגלותה לערוך צוואה.
מסקנות
אני מעריך מעל לספק סביר שהמנוחה לא הייתה כשירה לעריכת צוואה בספטמבר 2004.
(-).."
- פרופסור פניג - המומחה לא נחקר על חוות דעתו, ולפיכך חוות דעתו לא נסתרה. אני דוחה את האמור בסיכומי התובע לעניין חוסר האובייקטיביות של המומחה. המומחה הוא איש מקצוע מן המעלה הראשונה, וחוות דעתו מקצועית וערוכה לתלפיות.
יתרה מזאת : חוות הדעת של פרופסור פניג אמינה בעיני, ואני מאמצת אותה.
- תמיכה נוספת למסקנתו נמצא גם בקביעת כב' השופטת ד"ר סורוקר כעולה מנספח ד' לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת.
בהקשר זה אומר, כי האמור בסיכומי התובע בעניין צלילותה, כביכול, של המנוחה נשען רק על עדות התובע תוך התעללות מעדות הנתבעת, ומקביעות מומחה בית המשפט.
- המסקנה העולה מן המקובץ : הנתבעים הוכיחו כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, ואילו התובע לא הרים את הנטל שעבר אליו, כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
לכאורה, כבר כאן היה מקום לדחות את תביעת התובע, אך אוסיף ואדון גם בכתב הטענות.
טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת .
- הוראות סעיף 30 (א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, קובעות :
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".
- הכלל המשפטי קובע, כי נטל ההוכחה של טענה כזו מוטל על הנתבע. ראה ספרו של פרופסור שילה, "פירוש לחוקי הירושה" (הוצאת "נבו") עמודים 270-271. היינו, אם יש פגם צורני, הנטל מתהפך.
- משנה תוקף יש להיפוך הנטל הראייתי, כאשר בין הזוכה על פי הצוואה לבין המצווה מתקיימים יחסי אמון, כמו אלה המתקיימים בין הוריה וילדו, ואף כאשר "הילד" (במקרה הזה התובע) התגורר עם המנוחה.
ראה בעניין זה: ע"א 238/64 הלה יפה נ' אסיה שוורץ פ"ד מ"ה (5) 13.
- בחינת התשתית הראייתית אשר הונחה בפני, בפריזמה של כללי הפסיקה - הלכת מרום, ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מ"ט (1) 331, מביאה אותי למסקנה, כי אכן הייתה השפעה בלתי הוגנת מצד התובע ולהלן אפרט טעמי :
48.1 מבחן התלות והעצמאות.
המנוחה לא הייתה עצמאית, ועל פי חוות הדעת של מומחה בית המשפט, הייתה אפטית ולא יזמה כל מאום. מן הנספחים שצורפו לתצהירי הצדדים ברור שהיו בין כל האחים מחלוקות קשות על דרך הטיפול באם.
בין היתר צורפה הכרעת דין של כבוד השופט היימן מבית משפט השלום בראשון לציון, ממנה עולה כי התובע אכן חלק על אחיו בשאלה אם תהיה מטפלת לאמם המנוחה אם לאו.
יתראה מזאת : כבוד השופטת שטיין הייתה צריכה לחלק את ימי הביקורים בין ילדיה של המנוחה, ראה בש"א 361/13 מתאריך 20.01.2005, ואף פקידת הסעד גב' עפרה מנדלקורן נאלצה לעתור לבית המשפט.
העולה מן המקובץ – המנוחה הייתה תלותית ונעדרת עצמאות. אציין, כי עדותו של התובע הכופרת במסקנה זו אינה מתיישבת עם עדות הנתבעת ויתר המסמכים שבתיק לרבות חוות הדעת – ולא הייתה אמינה בעיני.
48.2 מבחן התלות והסיוע .
לתצהירי הנתבעים צורף מסמך פקידת הסעד לפי חוק ההגנה על חוסים, הגב' קאסוטו שמחי מילכה, הנושא תאריך 09.02.03, היא נאלצה לפנות לבית המשפט (נדון בפני כבוד השופטת ד"ר איריס סורקר בבית משפט השלום בראשון לציון), ובו תיארה שהיא מתקשה לגייס את המשפחה לטיפול בחוסה (הקשישה – המנוחה) עקב הסכוסכים הקשים ביניהם, והיא ביקשה :
"הנני מבקשת צו לאבחון פסיכיאטרי לגב' ז., מכיוון שאין שיתוף פעולה עם המשפחה, ובמידת הצורך אף להסתייע במשטרה.
לאחר האבחון נוכל לגבש תכנית טיפול ואף לפנות לביטוח לאומי לשעות מטפלת. ייתכן ויש מקום להזמין את המשפחה לדיון מוקדם יותר על מנת להבהיר את המחויבות שלהם לשתף עמי פעולה לטובת אמם.."
נראה שמדברים אלה שבניגוד לדברי התובע, המנוחה הייתה זקוקה מאד לסיוע, וכך גם העידה הנתבעת.
48.3 מבחן קשרי המנוחה עם אחרים.
מתוך החומר שצורף, לרבות העברת התיק מראשון לציון, נראה שלמנוחה לא היו קשרים מלבד ילדיה, וגם אלה היו בסכסוכים קשים בינם לבין עצמם, עד שהיה צורך לפנות לבית המשפט והעו"ס הייתה צריכה לבקש להעבירה לבית אבות.
אין אף עדות על כך שלמנוחה היו קשרים עם אחרים, וכעולה מתצהיר הנתבעת, התובע אף בודד אותה.
48.4 מבחן נסיבות עריכת הצוואה.
עו"ד נאוי, שלכאורה ערך את הצוואה לא העיד. על התובע היה להזמינו ולבקש עדותו. אולי משום שעו"ד נאוי התלונן כנגד התובע במשטרה על גניבת התיק – חשש התובע להזמינו לעדות (ראה חקירתו הנגדית של התובע בעמוד 9 לפרוטוקול, ישיבת 28.02.17).
עצם העובדה שהתובע נמנע מלהביא ראיה לטובתו, (היינו את עורך הצוואה), משמשת נגדו.
ההלכה חזרה וקבעה, כי הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיות היכולה לתמוך בגרסתו תפעל לרעתו או לפחות תמנע במהימנות גרסתו.
ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו (1) 539 ; ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס פ"ד נ"ד (3) 107 ; ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג פ"ד מ"ז (2) 605.
יתרה מזאת : הוכח כי המנוחה דיברה רק ערבית (ראה דו"ח אגף הרווחה - נספח ב' להתנגדות) ואילו הצוואה כתובה בעברית.
אוסיף ואומר בהקשר זה, כי אני דוחה את הסתמכות התובע בסיכומיו המתייחס לתצהירו של עו"ד נאוי, נותן תצהיר צריך היה להתייצב לחקירה, ומשלא עשה כן, אין בפני כל תצהיר. הרי, כשאין תצהיר – אין מצהיר.
בעניין חובת מצהיר להתייצב לחקירה נגדית על תצהירו –
ראה ספרו של קדמי "על הראיות", כרך שני עמוד 926 : "במקום שתצהיר מוגש כראיה במהלך הדיון, קרי : במקום חקירתו הראשית של המצהיר, כי אז החובה להעמיד את המצהיר לחקירה שכנגד חלה על מי שהגיש את התצהיר בחקירה ראשית, כשם שמחובתו לזמן עד שמוסר את חקירתו הראשית בע"פ, לכל ישיבה נדחית, עד שתסתיים עדותו" ;
וכן ראה ת"א (נצ') 21478-04-17 לנקרי נ' רסקו (4.7.17) (פורסם במאגר "נבו").
- כעולה מן המקובץ, על פי מבחני הפסיקה, נראה כי הנתבעים הרימו את הנטל המושת עליהם לעניין הוכחה, כי הייתה השפעה בלתי הוגנת, בשעה שהתובע לא הוכיח העדרה של השפעה כזו.
למעשה, אף ניתן לומר, שנוכח מגוריו המשותפים של התובע עם המנוחה, נטל ההוכחה בדבר העדרה של השפעה בלתי הוגנת היה מוטל על שכמו, אך גם, מבלי זה, הנתבעים הוכיחו לפי דעתי, כי אכן הייתה השפעה בלתי הוגנת מצדו של התובע בעריכת הצוואה.
- עוד אוסיף ואומר, כי גם בלי מבחני הפסיקה ניתן להגיע למסקנה זו בהסתמך על חוות דעתו של מומחה בית המשפט, והממצא כי המנוחה הייתה אפטית וחסרת יוזמה, ועצם עובדה זו והעדר עדותו של עורך הצוואה והעדים, יש בכך כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת מצד התובע בעריכת הצוואה.
הטענה בדבר מעורבות בעריכת הצוואה .
- הוראות סעיף 35 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, קובעות כדלקמן :
"הוראת צוואה פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה, או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".
- הפסיקה חזרה וקבעה, כי ביסוד ההוראה שבסעיף 35 לחוק הירושה, חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
ראה: ע"א 529/69 רונזר וינר נ' כהן, פ"ד כ"ד (2) 93 ; ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ (3) 105 ; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מ"ז (4) 785 ; ע"א 1079/92 גדליה נ' דאלי, פ"ד מ"ז (5) 431 ; ע"א 2500/93 שטיינר נ' ארגון עולי מרכז אירופה פ"ד נ(3) 338 ; ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נ"ד (1) 19 ; ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פ"ד נ"ה (3) 887.
- ועוד הוסיפה הפסיקה, כי לעניין הפרשנות להוראות סעיף 35 לחוק הירושה, כי "..בסופו של יום עולה, אם כן, כי הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה."
ראה : ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בן אהרון וישראל פ"ד (נ) 2 215, בעמודים 227-228 ; ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן פ"ד נ"ג (1) 843.
- במקרה הנדון בפני, הטענה נטענה בעלמא מבלי שהוכחה כלל ועיקר, ובעניין זה – עול ההוכחה רבץ על הנתבעים.
- משלא הוכחה הטענה, אני דוחה אותה.
הטענה כי המנוחה לא ידעה עברית .
- אכן, הוכח (גם מתוך התיעוד הרפואי), כי המנוחה לא ידעה עברית ודיברה ערבית. אולם, על פי הצוואה נכתב, כי עורך הצוואה הסביר לה את הצוואה בערבית. העובדה כי נכתב שהצוואה הוסברה ולא הוקראה – היא חסרת ערך בעיני.
- גם טענה זו נדחית אפוא על ידי.
סיכומו של דבר.
- בהתחשב בכך שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה, אני מקבלת את ההתנגדות בת"ע 4323-01-12, ודוחה את הבקשה לקיום צוואה בת"ע 4315-01-12.
- אני מקבלת אפוא את הבקשה לצו ירושה נשוא ת"ע 56752-05-14 ודוחה את ההתנגדות למתן צו ירושה נשוא ת"ע 56761-05-14, שכולה נשענת על הצוואה אותה פסלתי.
- ב"כ הנתבעים יוכל להגיש פסיקתה מתאימה לחתימתי ערוכה לפי התוספת.
כללי .
- המזכירות תסגור את התיקים שבכותרת.
- התובע יישא בהוצאת הנתבעים לרבות שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ח, 16 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.