התובע, יליד 1995, תובע פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מפגיעה באצבעות ידו הימנית, שארעה ביום 12.10.11, כשהתובע היה קטין בן 16.
לטענת התובע הפגיעה בידו ארעה בעת שעלה לאוטובוס שאמור היה להסיעו מבית הספר לביתו, וכשהתכוון להתיישב באחד הכסאות בחלק האחורי של האוטובוס והניח ידו על ידית הכסא, נחתך בידו מאלמנט חד שבלט מידית הכסא.
התביעה הוגשה במקורה כנגד נתבעים 1 ו-2 בלבד, נהג האוטובוס ומבטחתו בעילה על פי הפלת"ד, אולם לאור טענתם כי אין מדובר ב"תאונת דרכים", תוקנה התביעה בדרך של צירוף הנתבעת 3, בעלת האוטובוס, וזאת בעילה נזיקית.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם לחוות דעתו של פרופ' רינות, נכותו של התובע הינה בשיעור של 5% בגין חוסר תחושה לאורך הצד האולנרי של אצבע 4 זאת בגין פגיעה עצבית שנגרמה לתובע בתאונה. (קיימת מחלוקת באשר לאפשרות ביצוע ניתוח והקטנת הנזק, אליה אתיחס בהמשך).
המחלוקת העיקרית, בין הנתבעים לבין עצמם, הינה באם מדובר ב"תאונת דרכים" אם לאו, כאשר קיימת טענה גם באשר לאי הוכחת גורם הנזק.
1. קודם להכרעה בסיווג התאונה אקדים ואומר כי לנוכח העדויות שנשמעו, לא יכולה להיות לטעמי מחלוקת כי פגיעת התובע ארעה בתוך האוטובוס, וכי החתך בידו נגרם כתוצאה מאלמנט חד כלשהו שבלט מידית הכסא.
מטעם התובע נשמעו עדותו הוא ועדות חברו, ל.ע. (להלן: "החבר") אשר היה איתו באוטובוס בעת הפגיעה, חזרה בפגיעתו וקרא לנהג לעזרה. החבר ירד עם התובע מהאוטובוס וחזר עימו לפתח בית הספר על מנת שהלה יקבל טיפול בידו, ואף ליווה אותו בהליכה לביתו.
עדויות התובע וחברו תיארו באופן דומה את רגע הפגיעה (בעת שהתובע בא להתיישב בכיסא והניח ידו על הידית, אם כי שניהם קראו לה, בטעות, משענת); שניהם תיארו מהלך ארועים דומה לאחר הפציעה (קריאת החבר לנהג, חבישה ראשונית על ידי הנהג; ירידה מהאוטובוס וחזרה לכיוון בית הספר; קבלת טיפול על ידי השומר ולאחר מכן הליכה לבית התובע ברגל); ושניהם ציינו כי האוטובוס טרם החל בנסיעה בעת שהתובע נפצע.
אמנם התובע לא יכול היה לתאר את טיב אותו אלמנט חד, אותו תיאר בעדותו כ"קוץ", שחתך את ידו ובלט לטענתו מחלקה הקדמי של הידית, אך הסברו כי בשל כאביו העזים כלל לא היה פנוי לבחון מה גרם לו לחתך נשמע סביר. התובע לא צילם או תיעד אותו באופן חזותי כלשהו ואף לא עשה מאמץ לעשות כן, ומאחר והחבר לא ראה מה גרם לחתך בידו של התובע, הרי שעדותו של התובע באשר לאותו אלמנט חד, הינה עדות יחידה של בעל דין.
אולם למרות העדר תיעוד חזותי, הרי שבהעדר הסבר סביר אחר לסיבת הפציעה של התובע בעת שהוא בא להתיישב בכיסא, אני סבורה כי אין בכך למנוע ממנו להוכיח את טענתו כי נפגע מחלק חד שהיה בידית הכסא.
2. תימוכין לגרסת התובע ניתן למצוא בכך שבעת קבלתו בחדר המיון בחלוף מספר שעות נרשם מפיו כי נחתך בכף היד באוטובוס בית הספר. אמנם בתיעוד נרשם כי נפגע מ"ברזל של קיסה" (כך במקור – פ.ל.), וכך גם דיווח התובע במשטרה (נ/1) אולם אינני סבורה כי יש בדבריו שם כי מדובר בברזל, לעומת תיאורו בעדותו של "קוץ" שאינו יודע לתאר את טיבו, כדי לקעקע את גרסתו, אשר בבסיסה הועלתה מייד ובסמוך לאחר התרחשות התאונה, ואף נמסרה באופן מהימן בעדותו בפני.
3. חיזוק של ממש לגרסת התובע אני מוצאת בהודעה שמסר הנתבע 1, נהג האוטובוס (להלן: "הנהג") למשטרה ביום 17.10.11, דהיינו 5 ימים לאחר הארוע. בהודעה מסר הנהג כי בזמן הסעת תלמידים נפצע התובע "מחפץ בתוך האוטובוס...לטענת התלמיד הפצע נגרם מפלסטיק קשיח בתוך האוטובוס..." (נ/2). הנהג בעדותו אישר כי הוא שאל את התובע ממה נפגע והלה מסר לו שנפגע מידית של הכסא (עמ' 12 שורות 18-20). אמנם בהמשך עדותו טען הנהג כי אינו זוכר באם התובע ציין שהפגיעה נגרמה מהכסא, ואף ניסה לטעון שלא נאמר לו שהתלמיד נפגע מפלסטיק קשיח כפי שציין במשטרה, אלא מדובר במסקנה שלו (עמ' 13 שורות 34-36, עמ' 14 שורות 3-9), אולם התרשמתי כי דברים אלו נועדו "לרכך" את המשקל של ההודעה שמסר במשטרה ואף לחזור ממנה במידה מסוימת. את הנסיון ל"רכך" את ההודעה במשטרה יש להבין לטעמי על רקע הבנת הנהג כי ההודעה אינה משרתת את האינטרס של מעסיקתו, הנתבעת 3, ואף מצביעה, במידה מסוימת, על מחדל בהתנהלותו שלו משלא טרח ללכת ולבדוק ממה נפגע התובע (עמ' 12 שורות 19-20, שורות 26-29, עמ' 14 שורה 34 עד עמ' 15 שורה 2).
לאחר בחינת עדותו של הנהג אל מול הודעתו במשטרה, אני קובעת באופן פוזיטיבי וברור כי התובע אמר לנהג, מיד לאחר הפציעה, כי נפצע מחלק חד שבידית האוטובוס, והנהג הסיק כי מדובר בפלסטיק קשיח (שכן הידית עשויה פלסטיק, ולא גומי כפי שנטען על ידי עד אחרת של הנתבעת 3). עוד אני קובעת כממצא עובדתי כי למרות שהתובע ציין בפני הנהג את מקור פגיעתו, הנהג לא בדק את הכסא הספציפי עליו התישב התובע, לא ביום הארוע ולא בימים שלאחר מכן.
אין באפשרותי לשלול את טענת הנהג כי הוא מבצע, כשיגרה, סריקה של האוטובוס בכל תחילת יום ובסופו של כל יום, אלא שאינני סבורה כי בביצוע סריקה כזו יוצא הנהג ידי חובתו לבדוק את הגורם לפגיעת התובע, שכן הסריקה איננה כוללת בדיקה פיזית של כל אחת ואחת מידיות הכסאות (גם אין ציפייה שתכלול בדיקה כזו), ולפיכך העובדה שבסריקות שביצע הנהג באוטובוס (שלא היו ממוקדות בבדיקת דברי התובע) הוא לא מצא חתיכת פלסטיק, "קוץ" או כל דבר חד אחר, אין בה לשלול את טענת התובע באשר למקור פציעתו.
4. בניגוד לטענת הנתבעים, אני סבורה כי די בראיות שהביא התובע בכדי שהוא יעמוד בנטל להוכיח את גרסתו, גם בהעדר הצבעה ברורה על טיב אותו אלמנט חד שגרם לו לחתך, וגם בהעדר תיעוד חזותי שלו.
מקום בו התובע וחברו מתארים את הארוע באופן דומה, ובהעדר ראיה המצביעה על אפשרות סבירה אחרת להיפצעות התובע בבואו להתיישב בכיסא אוטובוס, אני סבורה כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת גרסת התובע ודי בכך בכדי שיעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את התרחשות הארוע כמתואר על ידו.
5. אינני סבורה כי יש בראיות שהביאו הנתבעים, ובעיקר הנתבעת 3 (להלן: "החברה"), כדי לשלול את גרסת התובע. אמנם נכון כי החברה הוכיחה שגרת טיפול ותחזוקה של האוטובוסים, אולם אין בקיום שגרה כזו או העדר ראיה לתיקון כסא באוטובוס הספציפי לאחר הארוע, כדי לשלול את גרסת התובע. בידי החברה היתה האפשרות הטובה ביותר לשלול את גרסת התובע, ב"זמן אמת". כל שנדרש היה שהנהג או אדם אחר מטעם החברה (כמו למשל קצין הבטיחות שקיבל הודעה מהנהג מיד לאחר התרחשות הארוע), ייגש לכסא בו מדובר יבדוק אותו באופן ספציפי ויתעד בדיקה כזו, בין אם בדו"ח כתוב ובין אם בצילום חזותי. הרי לא היה כל קושי לדעת על איזה כסא התיישב התובע, והחברה לא הצביעה על מניעה כלשהי לבצע בדיקה פשוטה יחסית זו. מעדות הנהג, כמו גם מעדות קצין הבטיחות, עלה בבירור כי בדיקה כזו לא בוצעה. מכאן, שיש לזקוף דווקא לחובת החברה, העדרה של ראיה הסותרת את טענת התובע, שכן ראיה כזו היתה בהישג ידה והיא לא פעלה ל"אסוף" אותה בזמן אמת, חרף העובדה שנציגיה, הן הנהג והן קצין הבטיחות, היו מודעים לטענת התובע בדבר קיום אלמנט חד בכסא, מיד עם התרחשות הארוע או בסמוך מאוד לכך.
6.אינני סבורה כי יש בראיות שהציגה החברה באמצעות קצין הבטיחות ומנהל המוסך כדי לשלול את גרסת התובע, וגם באם מדובר בארוע נדיר או אפילו חד-פעמי מבחינת החברה (וארשה לעצמי להטיל ספק בכך), אין בעצם נדירותו כדי לשלול את התרחשותו.
אינני מקבלת את טענת ב"כ החברה כי גרסת התובע מחוסרת הגיון כלשהו ובלתי אפשרית. לא שוכנעתי מהראיות שהובאו בפני כי הפלסטיק הקשיח של ידית הכסא לא יכול להשבר או להיסדק ובכך תיווצר שפה חדה ממנה נחתך התובע. החברה אפילו לא טרחה להביא תמונה של הכסא או כיסא זהה בכדי להוכיח שמצב דברים כזה בלתי אפשרי. העדים מטעמה אישרו כי מדובר באוטובוס שהיה בשירות שנים רבות, ולפיכך לא היה כל קושי לתעד את מבנה הכסא והידיות, בנסיון לשכנע כי לא יתכן או לא הגיוני שהתובע יחתך מחלק כלשהו של ידית הכסא. (זאת בהנחה מקלה עימה שאין צורך בחוות דעת על מנת לשכנע בטענה מעין זו).
7. מכל האמור עולה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נפגע מאלמנט חד שהיה בידית כסא האוטובוס בעת שביקש להתיישב בכיסא, קודם לתחילת הנסיעה של האוטובוס.
האם מדובר ב"תאונת דרכים"?
8. לטענת ב"כ הנתבעים 1 ו-2 אין מדובר בתאונת דרכים שכן פגיעת התובע לא ארעה "עקב שימוש בכלי רכב מנועי".
ראשית לטעמו, מאחר ואין לראות בהתיישבות בכיסא משום "שימוש" באוטובוס, מאחר ולא הוחל השימוש התחבורתי באוטובוס (שכן האוטובוס לא החל בנסיעה), וממילא, גם באם יאמר כי התובע היה בעלייה לאוטובוס לצורך תחילת הנסיעה, הרי שעלייה זו הסתיימה בעת שהתיישב במקומו.
שנית, גם באם יקבע כי התיישבות התובע בכסא הינה חלק מהעלייה לאוטובוס ולפיכך חלק מה"שימוש" בו, הרי שלא קיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם לתובע. לטעמו, האוטובוס במקרה זה שימש כ"זירה" בלבד, שכן אלמנט חד הקיים בידית הכסא איננו בגדר סיכון שאלי הרכב יוצר ברגיל, אלא אלמנט חריג ונדיר, ולפיכך אין לראות בפגיעת התובע כנובעת מהתממשות סיכון שמקורו בשימוש באוטובוס כרכב מנועי.
9. מנגד טוען ב"כ הנתבעת 3 כי המדובר ב"תאונת דרכים" שכן, על אף נדירות הארוע, הרי שמדובר בהתממשות סיכון הכרוך בכניסה לתוך רכב מנועי מסוג אוטובוס. לטעמו הכניסה לרכב כוללת את שלב ההתיישבות בכסא, ומאחר והתובע נפגע מחלק מהכסא, הרי שפגיעתו קשורה קשר ישיר לפעולת הכניסה לרכב, כניסה שנעשתה לצורך תחילת הנסיעה.
|
10. ראשית, אסיר מעל דרכי טענת ב"כ הנתבעים 1-2 כי אין מדובר ב"שימוש" ברכב מנועי. אני סבורה כי באוטובוס, שאין ספק כי הוא כלי רכב מנועי, ה"כניסה" לרכב שהינה בגדר "שימוש מוכר", מתחילה ברגיל, ומבלי לקבוע מסמרות, מהרגע שאדם מחזיק בפתח הדלת לקראת עלייה במדרגות האוטובוס ועד שהוא מתיישב בכסאו. העובדה שהאוטובוס הינה כלי רכב גדול, המחייב הליכה בתוך המעבר עד להתיישבות, אין בה ליצור נתק כלשהו בין תחילת העלייה במדרגות והכניסה לרכב, ועד להתיישבות בכסא. לא ניתן לומר שהכניסה לאוטובוס מסתיימת בעלייה במדרגות בלבד. נכון הדבר שבמהלך הליכה במעבר האוטובוס יכולים להתרחש ארועים מגוונים (החלקה, נפילה וכו') שאינם מתרחשים ברגיל ברכב מנועי אחר (שאין בו מרחב תנועה כזה), כל זאת עוד קודם לתחילת הנסיעה של הרכב, אולם עצם העובדה כי מדובר ברכב בעל מבנה מיוחד, אין בו כדי להוציא חלק כלשהו ממהלך רגיל של השימוש בו מגדר ה"כניסה" אליו. את הגדרת ה"כניסה" לרכב יש לבחון לפי מבנהו של כלי הרכב (וראה דיון דומה ביחס לאופנוע: ע"א (חי') 4496-05-15 התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ ואח' נ' אלמישאלי ואח' (20.12.15).
|
אף מבלי להכנס לשאלה באם גישת הפסיקה "מרחיבה" או "מצמצמת" באשר להגדרת ה"כניסה" או "ירידה" מרכב, אני סבורה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי התיישבות בכסא האוטובוס לצורך תחילת הנסיעה, הינה בגדר "שימוש" בהיותה חלק מה"כניסה" אליו.
11. שאלה אחרת הינה שאלת הקשר הסיבתי, דהיינו האם פגיעת התובע נגרמה "עקב השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". כל אחד מהצדדים הפנה לפסיקה התומכת, לטענתו, בעמדתו, כאשר שני הצדדים הפנו לפסק דין מנחה בסוגייה מתי רכב ישמש כ"זירה" בלבד, פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בע"א 4015/99 רותם חבר לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145 (2002) (להלן: "עניין מזאוי"), אשר עסק בשאלה האם פגיעה כתוצאה מפליטת כדור מנשק של נוסע ברכב, פליטת כדור שארעה שלא בגין טלטולי הדרך, הינה בגדר "תאונת דרכים". בפסק הדין בעניין מזאוי הותוו מבחנים לבחינת השאלה האם ארוע המתרחש בתוך רכב הינו בגדר "תאונת דרכים", או שמא יש לראות את הרכב כ"זירה" בלבד להתרחשות ארוע שאינו קשור לשימוש ברכב.
כפי שנקבע בפסק הדין, המבחן הרלבנטי לבחינת הקשר הסיבתי, היו מבחן הסיכון המשולב במבחן השכל הישר, כדברי כב' השופט אור בעמ' 160 בעניין מזאוי:
"מבחן כללי זה מסייע לגדר את גבולות הקשר הסיבתי - משפטי לנסיבות מתאימות. על - מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש כי נקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם ב"הזדמנות" בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום שההתנהגות בו תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב".
במקרים גבוליים, בהם אנו מתקשים לקבוע באם הקשר בין הפגיעה לבין השימוש ברכב נובע רק מהיצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך אין כל רבלנטיות אחרת לשימוש ברכב, ניעזר ב"מבחן הזירה", אשר הוגדר שם בעמ' 162 כדלקמן:
"הנני סבור כי "מבחן הזירה" - דהיינו - המבחן אם הרכב שימש רק כזירה לאירוע או האם השימוש בו גרם לאירוע המזיק – אינו מסתמך על האבחנה אם מדובר במעשה מכוון או רשלני, מצב הרכב בעת קרות הנזק, זוית ואופן הפגיעה וכיוצא באלה. נקודת המבט היא רחבה יותר והיא בוחנת, על פי מבחן השכל הישר, האם השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי ממשי לקרות הנזק. רק אם התשובה לכך חיובית, נאמר שקיים קשר סיבתי מבחינה משפטית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם. ודוק, אין מבחן השכל הישר בא להמיר את מבחן הסיכון, אלא להגמישו ולהתאימו למקרי גבול קשים...".ו
12. בפסק הדין שניתן ברע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן (31.7.06) הוסיף בית המשפט מבחן נוסף שנועד לסייע ולגדר את גבולות הקשר הסיבתי-משפטי בכך שקבע כי נדרש שהרכב יהווה "גורם ממשי" להתרחשות הארוע, ולא ישמש אך זירה להתרחשות התאונה. שם דובר בנפגעים שנסעו ברכב בכביש שטרם יועד לנסיעה, וכתוצאה מפיצוץ שבוצע לצורך עבודות הסלילה, עפו סלעים ופגעו ברכב ונוסעיו נפגעו. בית המשפט הציע כמבחן עזר, לאותם מקרים גבוליים, את מבחן נדירות (או שכיחות) מעורבותו של ה"אלמנט הזר" שהיה מעורב בהתרחשות התאונה, בכדי לגדור את הגדרת הארוע (סעיף י"ד לפסק הדין):
"מכל מקום, במקרים מסוימים - מקרי גבול קשים - ניתן לצמצם את חוסר הבהירות על-ידי מבחן החלופי; ענייננו הוא, דומה כי מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה מאוד ונדירה, ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות...."
13. על בסיס הלכות אלו טוען ב"כ הנתבעים 1-2, כי פציעת התובע מאלמנט חד שבלט מידית הכסא יכול היה להתרחש באופן דומה בכל מקום ציבורי אחר, כגון: בית קולנוע, אולם מופעים או אפילו בבית, ושכיחות התרחשות ארוע כזה באוטובוס דווקא איננה עולה על שכיחותו בכל מקום אחר. לטעמו אין מדובר בסיכון האופייני לנוסעים באוטובוס דווקא.
בענין זה אינני רואה עין בעין עם ב"כ הנתבעים 1-2. אני סבורה כי מקום בו פגיעת התובע נגרמה מפציעה של אלמנט חד שהיה בידית הכסא, יש לראותו פציעתו ככזו שנגרמה מחלק מהכסא ולא מגורם אחר, זר, לאוטובוס. אמנם, כאמור לעיל, לא הוכח מה הוא אותו אלמנט שגרם לפציעה, אולם על פי תיאור התובע ועדו, ובהעדר ראיה אחרת, מדובר היה בדבר מה חד שבלט מהכסא. בנסיבות אלו יש לראות את גורם הפציעה כחלק מהכסא, ככל הנראה חתיכת פלסטיק או ברזל שבלטה ממנו, ולא כ"גורם זר" לאוטובוס שגרם את הפציעה. באופן דומה אני סבורה כי באם אדם יחתך מחלק שבור של הרכב (כגון חלון שנשבר או ידית הילוכים שבורה), במהלך כניסתו לרכב, אין לראות זאת כפגיעה שאינה קשורה לשימוש, בדרך של "כניסה" לרכב.
14.בכך שונה המקרה דנן ממצב הדברים שתואר למשל בת.א. (ראשל"צ) 642/06 מורן נ' אגד חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (28.5.07), שם אישה קבלה כוויה בישבנה בעת שהתיישבה על כסא אוטובוס. נקבע כעובדה כי קודם לישיבתה בכיסא ישבו שם עובדות נקיון, ומכאן הניח בית המשפט כי מקור הכוויה בחומר ניקוי כימי כלשהו שנשאר על הכסא. לפיכך קבע בית המשפט כי החומר הכימי היה "אלמנט זר" שנוכחותו במקום אינה קשורה למצב האוטובוס (או לפעולות הקשורות להכנת האוטובוס לנסיעה) וכי הסיכון של היפגעות מחומר כימי בהתיישבות על כסא, יכולה להתרחש בכל מקום ציבורי, ושכיחות התרחשותו באוטובוס אינה עולה על שכיחות התרחשותו בכל מקום ציבורי אחר בו אנשים רבים עושים שימוש בכסאות.
לעומת זאת במקרה דנן, פציעת התובע נגרמה כאמור מחלק של כסא האוטובוס, אשר גם באם לא אמור להיות חד ולפצוע נוסע, וגם באם מקרים מעין אלו אינם שכיחים, אין בכך להוציאו מגדר הסיכונים ה"רגילים" לשימוש באוטובוס, במובן זה במקורו בחלקים אינטגרליים המשמשים את המשתמשים באוטובוס, ולפיכך אין לראות בו בכלל "אלמנט זר".
ניתן לראות כי הפסיקה שקבעה כי הרכב שימש אך כ"זירה" נוגעת בעיקרה למקרים בהם הפציעה נגרמה מדבר מה שהוא חיצוני לרכב (אש, נשק, סלעים, חומר ניקוי כימי), ולא כאשר הפציעה נגרמה מחלק מחלקי הרכב, גם באם הוא אינו תקין. מכאן שיש לומר, בניגוד לטענת הנתבעים, כי פציעה מ"חלק חד שבלט מידית כסא אוטובוס" לא יכולה להגרם במקומות אחרים שכן "ידית של כסא אוטובוס" יש רק באוטובוסים ולא במקומות ציבוריים אחרים.
15. לאור זאת אני סבורה כי צודקת הנתבעת 3 כי מדובר בארוע שהוא בגדר "תאונת דרכים".
משכך, ועל אף שנתח עיקרי של הראיות שהובאו בפני עוסקים בשאלת האחריות בנזיקין של נתבעת 3 ובאיזו מידה זו עמדה בנטל להוכיח שלא היתה התרשלות מצדה, אינני רואה מקום לדון בסוגיות אלו, ואפנה לדון בנזקי התובע.
נזקי התובע
16.כפי שצויין לעיל, ד"ר רינות קבע לתובע נכות בשיעור 5% בגין ירידה בתחושה באספקט אולנרי של אצבע מס' 4 בכף יד ימין, כאשר צויין על ידו כי אין הגבלה בטווחי התנועה, אין הפחתה בכוח ואין דלדול שרירים.
המומחה ציין בחוות דעתו כי במועד בדיקתו, בחלוף 4 שנים ממועד הפגיעה, אין כל סיכוי להצלחת ניתוח לתפירת העצב שכן אין אפשרות ניתוחית לשקם את אברי החישה באצבע שנפגעו בשל החתך בעצב.
בתשובה לשאלת הבהרה ציין המומחה כי בהתאם לתיעוד הרפואי הוצע ניתוח לתפירת העצב יותר מ-3 חודשים לאחר הפציעה והסיכויים להצלחתו במועד זה היו פחותים מאשר אילו בוצע ניתוח מיד לאחר התאונה. המומחה התקשה לכמת באיזו מידה היה הניתוח, במועד שהוצע, משפר את מצבו של התובע, אולם העריך כי קיימת סבירות של 50% שניתוח במועד זה היה מפחית את הנכות, מבלי שכימת את שיעור ההפחתה.
17. מסכימה אני עם ב"כ התובע כי לאור תשובות המומחה אין מקום לקבוע שהתובע לא פעל באופן סביר להקטנת נזקיו באי ביצוע הניתוח, שכן אין כל אפשרות לכמת באיזו מידה היתה פוחתת הנכות לו בוצע הניתוח.
יתירה מכך, התובע נשאל והשיב כי בשום שלב לא הוצע לו לבצע את הניתוח, אלא לאחר שנים ממועד הפציעה. ככל הנראה, בהיותו קטין, הדבר הוצע להוריו ואלו לא הובאו לעדות על מנת לבחון את "כנות" החלטתם שלא לבצעו. אולם לאור סיכויי הניתוח להביא לשיפור (50% לפי קביעת המומחה) במועד שהדבר הוצע, ממילא לא עמדו הנתבעים בנטל המוטל עליהם להוכיח כי החלטת ההורים שלא לבצעו היתה בניגוד להתנהגותו של אדם סביר או בלתי כנה במצב כזה, כפי שנדרש בפסיקה (ע"א 252/86 גולדבפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991); ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' בורבה, פ"ד מט(2) 257 (1995)).
18. לעומת זאת, במישור התפקודי מסכימה אני עם טענות הנתבעים כי מדובר בנכות בעלת משמעות תפקודית מינימלית בכל עיסוק שהוא מאחר ומדובר בחוסר תחושה בצד האצבע שאינה משפיעה באופן ממשי על אפשרות השימוש באצבע מאחר ואינה יוצרת מגבלת תנועה או הפחתה בכוח, אם כי התובע תיאר כי הוא סובל מתחושת כאב וזרם מדי פעם.
יתירה מכך, בהתחשב בכך שהתובע נפגע בעת שהיה קטין ולפיכך הוא יכול לכוון את תעסוקתו לפגיעה מינימלית זו, הרי שהאפשרות שנכות זו תפגע בכושר השתכרותו של התובע עד היום (מאז שחרורו מהצבא) או לעתיד, הינה נמוכה ביותר.
אין בכך לומר שיש לקבוע העדר משמעות תפקודית כלשהי לאותה פגיעה תחושתית, אלא רק שאין מקום לחישוב אקטוארי לעתיד (או לעבר בהעדר ראיה לפגיעה בשכר), אלא לפסיקת פיצוי גלובאלי בגין הסיכוי/סיכון שאותה פגיעה מינימלית אכן תשפיע על אפשרויות תעסוקה מסויימות הדורשות שימוש רב או מדוייק באצבעות הידיים, דבר שיגביר את תדירות הכאב או תחושת הזרם שתיאר התובע.
אמנם התובע ציין כי ברצונו להתגייס למשטרה (תעסוקה שבה ספק באם תהא השפעה לאותה פגיעה באצבע) אולם אין כל ערובה כי כוונה זו תתממש, ולפיכך לא ניתן לשלול לחלוטין אפשרות להשפעה עתידית לפגיעה על השתכרותו.
19. חרף העובדה שהתובע לא הביא ראיות לקיומן של הוצאות, אני סבורה שאין לשלול ממנו פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר בתקופה החלמתו מהפציעה (של הוריו כמובן), בהתחשב בטיפולים שהוגש בגינם תיעוד רפואי (מועטים במספר), ובנסיעות לאותם טיפולים.
כמו כן יש לקחת בחשבון עזרה מוגברת לתקופה קצרה של אי כושר למשך 12 ימים, לאור קיומו של חתך עמוק בכף היד, אשר סביר כי הצריך טיפול של הורה, מעט יותר מהרגיל בהתחשב בכך שמדובר בנער בן 16 אשר ברגיל אינו נזקק כבר לעזרת הוריו בפעולות יומיומיות כלשהן.
לאור כל האמור אני פוסקת את נזקיו של התובע כדלקמן:
פיצוי בגין כאב וסבל - 10,000 ₪
הפסדי שכר לעבר – לא הוכחו נתוני השתכרות או הפסד
פיצוי בגין הפסד השתכרות/פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד (כולל פנסיה) – 75,000 ש"ח
הוצאות ועזרה בעבר -5,000 ש"ח
סך כל נזקי התובע – 90,000 ₪
לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעת 2, מבטחת השימוש באוטובוס, בפיצוי התובע בסך של 90,000 ₪ בצירוף החזר אגרה, הוצאות העד (450 ₪) ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ.
התביעה כנגד נתבעת 3 נדחית. לאור העובדה כי נתבעת 3 צורפה אך בשל טענת הנתבעת 2, אני מחייבת את נתבעת 2 לשאת בהוצאות הנתבעת 3, לרבות בגין שכ"ט עו"ד, בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ.
ניתן היום, ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.
