י' נ' ב'

1.הצדדים היו בקשר זוגי, אשר יש מחלוקת בעניין משכו. שני הצדדים בעלי רקע פסיכיאטרי, חוו התקפים פסיכוטיים ואף אושפזו בגינם בבית החולים "מעלה הכרמל". בתביעה שבפניי עותר התובע כי יינתן צו המורה לנתבעת להשיב לחזקתו פריטי ריהוט ורכב אשר קנה במהלך התקופה בה היו הצדדים בקשר זוגי, ואשר נותרו בחזקת הנתבעת.

העובדות

2.לטענת התובע, היה בקשר זוגי עם הנתבעת במשך מספר חודשים במהלך שנת 2012. הקשר התחדש בחודש אפריל 2016. לטענת הנתבעת היו הצדדים בקשר רצוף משנת 2012 (סעיף 6 לכתב ההגנה).

3.אין חולק כי ביולי 2016 עברו הצדדים להתגורר יחדיו בדירה ששכרו לצורך כך ברחוב XXX (הסכם השכירות מיום 23.6.2016 צורף כנספח א' לכתב התביעה, נספח 2 לתצהיר התובע, ת/1).

4.עוד אין חולק כי בחודש ספטמבר 2016 עזב התובע את הדירה, לטענתו בשל התנהלותה של הנתבעת בענייני כספים אשר התבטאה בהוצאות בלתי סבירות (ע' 11, ש' 28-29; סעיפים 41-43 לתצהיר התובע, ת/1).

5.במהלך התקופה בה גרו הצדדים יחדיו, נתן התובע לנתבעת כרטיס אשראי שלו לשימושה.

כן קנה התובע, במזומן, פריטי ריהוט שונים, המפורטים בסעיף 2 לכתב התביעה (חשבוניות הרכישה צורפו כנספח ב' לכתב התביעה, נספח 3 לתצהיר התובע, ת/1: חשבונית מיום 5.7.2016 של רהיטי קיבוץ השלושה על סך 20,800 ₪ ששולמו במזומן וקבלה מיום 29.6.2016 על סך 5,550 ₪ של גילי ליאו אלקטריק).

הצדדים חלוקים בשאלה מי שילם עבור רכישת פריטי הריהוט. לטענת התובע נרכשו הפריטים מכספו, בעוד הנתבעת טוענת כי הפריטים נרכשו על-ידי שניהם, ולעיתים רבות על חשבונה בלבד (סעיף 5 לכתב ההגנה).

6.ביום 19.7.2016 נרכש רכב רנו קפצ'ור (מ.ר. 78-859-37) בעלות 111,000 ₪ מחברת שלמה Sixt. לטענת התובע נרכש הרכב בצורה הבאה (מסמכי הרכישה צורפו כנספח 6 לתצהיר התובע, ת/1):

א.51,000 ₪ במזומן, באמצעות המחאה בנקאית שנמסרה במועד הקנייה;

ב.היתרה בסך 60,000 ₪ בשישים תשלומים חודשיים בסך 1,121-3 ₪, בהם הוא ממשיך לשאת (ע' 11, ש' 13-15).

7.הסכם הרכישה הנו על שם התובע, כך גם רישיון הרכב. התובע אף נושא בתשלום הביטוח (נספח 10 לתצהיר התובע, פוליסת הביטוח בחברת מנורה מבטחים, על שם התובע, צורפה כנספח 11 לתצהירו, ת/1).

8.לטענת הנתבעת נרכש הרכב מכספה.

9.לאחר שעזב התובע את הדירה, נותרו הנתבעת והרכב בדירה. לטענת אמו של התובע, היא אף המשיכה לשלם את תשלומי שכר הדירה עד סוף תקופת השכירות (צילום ההמחאות שנמסרו לבעל הדירה צורפו כנספח 5 לתצהירה).

לטענת התובע, המשיך לשלם את שכר הדירה גם לאחר שעזב את הדירה שכן הנתבעת מאנה לשאת בתשלום ובעל הדירה הנו הממונה עליו במקום העבודה (סעיפים 27-28 לתצהיר התובע, ת/1).

10.ביום 9.9.2016, לאחר שעזב את הדירה, ניסו התובע ובנו לתפוש את החזקה ברכב באמצעות גרר. בינם לבין בנה של הנתבעת התלקחה מריבה. בעקבות אירוע זה הגיש בנו של התובע תלונה במשטרה נגד בנה של הנתבעת (התלונה צורפה כנספח ו' לכתב התביעה, נספח 8 לתצהיר התובע). כן נערכה תכתובת נמרצת בין התובע לנתבעת ב-WhatsApp (תכתובת מימים 9-10.9.2016 צורפה כנספח 12 לתצהיר התובע, ת/1).

11.כן הגישה הנתבעת לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה ביום 12.9.2016 בקשה דחופה למתן צו הגנה, במסגרתו ביקשה כי בית המשפט יאסור על התובע או מי מטעמו להתקרב לדירתה (כך במקור) או לקחת את רכבה (כך במקור) וכן יאסור על התובע להטריד או לפגוע בנתבעת (הבקשה צורפה כנספח ז' לכתב התביעה; מסמכי הבקשה והחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 12.9.2016 הדוחה את הבקשה צורפו כנספח 9 לתצהיר התובע). יצוין כי הנתבעת לא הופיעה לדיון בבקשה למתן צו הגנה שהגישה.

12.בתצהיר התומך בבקשה למתן צו הגנה טענה הנתבעת כי היא והתובע מנהלים מערכת זוגית למעלה מארבע שנים (סעיף 4 לתצהיר). כן טענה הנתבעת כי רכשה את הרכב בעסקת ליסינג, שילמה תשלום בסך 53,000 ₪ במזומן ואמורה לשלם כל חודש 1,200 ₪ למשך שלוש שנים (סעיף 7 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת הוסיפה כי הרכב נרכש על ידה, אולם עקב דרישת חברת הליסינג כי התשלום יבוצע בהמחאה בנקאית, נתנה לתובע 53,000 ₪ במזומן והוא הוציא המחאה בנקאית ורשם את הרכב על שמו (סעיף 9 לתצהיר וכן סעיפים 8-9 לכתב ההגנה).

13.בסעיף 15 לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת, מפנה הנתבעת להסכם שנערך בין הצדדים ביום 28.10.2016 ובמסגרתו הוסכם כי "הצדדים רכשו במשותף רכב מסוג רנו". למרות שנכתב כי ההסכם צורף כנספח א' לכתב ההגנה, לא צורף ההסכם לתיק בית המשפט, והוגש רק בעקבות ישיבת יום 15.2.2017 (נ/1).

ההליך

14.ביום 15.2.2017 התקיים קדם משפט במסגרתו הוצג ההסכם מיום 28.10.2016, נ/1.

15.ב"כ התובע התרעם על כך שב"כ הנתבעת זימן את התובע למשרדו, לאחר הגשת התביעה ולמרות שידע שהוא מיוצג. כן טען ב"כ התובע כי לא ראה את ההסכם נ/1 עד למועד הדיון. לגופו של עניין טען ב"כ התובע כי התובע חתם על המסמך עקב השפעה לא הוגנת ולפיכך דינו בטלות.

לשאלתי, השיב התובע כי חתם על ההסכם, לאחר שהבין שקודם הנתבעת תחזיר לו את הכספים ששילם. כדבריו:

"כשחתמתי על ההסכם הבנתי שהיא לוקחת את ההלוואה והרכב שלה. לגבי ה-50,000 ₪ ששילמתי, היא צריכה להחזיר לי. אם בית המשפט אומר לי שזה לא רשום בהסכם, אני משיב שיכול להיות שטעיתי" (ע' 3, ש' 17-20ׂׂ).

16.בסופו של קדם המשפט ניתנו הוראות לעניין הליכי גילוי מסמכים והגשת תצהירים.

יצוין כי בסופו של הדיון הודיע ב"כ הנתבעת כי יגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה להכיר בנתבעת כידועה בציבור של התובע ולהכיר בזכויותיה בנכסים שצברו במהלך השנים.

17.ביום 23.5.2017 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע (תצהיר של התובע ושל אמו, גב' ח.י.). ביום 28.5.2017 הוגשה חוות דעת של "דגן שמאים" לעניין דמי השימוש הראויים ברכב.

18.ביום 2.7.2017 הגישה הנתבעת בקשה להשהיית ההליכים בתיק ולמתן הוראות. בבקשה נטען כי הנתבעת סובלת מסכיזופרניה ומקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. לבקשה צורף דו"ח אשפוז מיום 25.5.2015 ועד יום 7.6.2015 בבית חולים "מעלה הכרמל" בגין התקף פסיכוטי.

בבקשה נטען כי הנתבעת לא הוכרזה כפסולת דין עד היום ואף שיתפה פעולה עם בא כוחה עד לאחרונה. דא עקא, בשבועות האחרונים חל מפנה לרעה בכל הנוגע לשיתוף הפעולה של הנתבעת עם בא כוחה ויכולתה לתקשר עמו ולהשיב תשובות הגיוניות.

לפיכך, נטען, נמנע מב"כ הנתבעת להגיש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת או לייצגה נאמנה. ב"כ הנתבעת טען הנו מצוי במצב בלתי אפשרי בו הוא מרגיש שאינו יכול לייצג את הנתבעת, מחד גיסא, ונגרם לה עוול נוכח חוסר אפשרותה לקבל את יומה בבית המשפט ולהציג הגנתה, מאידך גיסא. עוד נטען כי ב"כ הנתבעת פונה בשאילתה ללשכת עורכי הדין לשם קבלת הבהרות לגבי הסוגיות המקצועיות והאתיות בפניהן הוא עומד.

19.בהחלטתי מאותו יום קבעתי כי כל עוד לא הכריז בית המשפט על הנתבעת כעל פסולת דין וכל עוד לא מונה לה אפוטרופוס לדין, יימשכו ההליכים בתיק.

20.ביום 11.7.2017 הגיש התובע בקשה למחיקת כתב ההגנה ולמתן פסק דין בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת.

21.בהחלטתי מיום 18.7.2017 קבעתי כי הסנקציה בגין אי הגשת תצהירי עדות ראשית אינה מחיקת כתב הגנה אלא אי הגשת ראיות מטעם הצד שלא הגיש תצהיריו, כקבוע בתקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

22.ביום 15.11.2017 נשמעו הראיות בתיק. ב"כ הנתבעת חקר את התובע ואת אמו, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

הנתבעת, אשר לא הופיעה לישיבת יום 15.2.2017, לא הופיעה אף לישיבת 15.11.2017.

טענות הצדדים

23.לטענת התובע, הוכיח כי שילם את מלוא התמורה בגין הרכב. לעניין זה הפנה ב"כ התובע לנספח 4 לתצהיר התובע, ת/1 (תדפיס חשבון בנק), בו ניתן לראות כי ביום 13.7.2016 נמכרו ניירות ערך בסך 50,095 ₪ (ת/3) וביום 14.7.2016 נמשכו 53,000 ₪. ביום 19.7.2017 הופקדו 51,000 ₪ בחשבון התובע ונמשכה המחאה בנקאית על אותו סכום.

24.לגבי תשלום ההלוואה (60,000 ₪) הפנה ב"כ התובע לתדפיס תנועות בחשבון הבנק של התובע (ת/3), שם ניתן לראות שבכל עשירי או אחד עשרה לחודש נפרע סך של כ-1,122 ₪ על-ידי חברת הליסינג (תדפיס חשבון בנק לחודשים האחרונים הוגש וסומן ת/4).

25.כן הפנה ב"כ התובע לכך שרישיון הרכב הנו על שמו של התובע (נספח 6 לתצהיר התובע, ת/1), כך גם תעודת ביטוח החובה.

26.ב"כ התובע טען כי יש לדחות את טענת הנתבעת כי שילמה בגין הרכב, שכן מדובר בטענות שבעובדה והנתבעת לא הגישה כל ראיות ולא מסרה עדות.

27.אשר להסכם, נ/1, טען ב"כ התובע כי ההסכם מבוסס על טענה עובדתית העומדת בסתירה לטענה כי התובעת שילמה את תמורת הרכב. עוד טען ב"כ התובע, לגופו של הסכם נ/1, כי התובע חתם עליו לאחר שהופעל עליו לחץ בלתי הוגן, כפיה, עושק ותוך ניצול מצבו הרפואי והנפשי.

28.לעניין המיטלטלין טען ב"כ התובע כי אלה נרכשו רק על-ידי התובע ולפיכך מדובר ברכושו. ב"כ התובע הפנה לחשבוניות הרכישה ולתדפיס תנועות חשבון הבנק של התובע ולהתאמה בין המחירים הנקובים בקבלות לבין סכומים אשר נמשכו במזומן מחשבונו של התובע.

29.ב"כ התובע הפנה לכך שאל מול ראיות התובע, לא הציגה הנתבעת כל ראיות.

30.לעניין חוסר סבירותה של גרסת הנתבעת הפנה ב"כ התובע לתצהיר התשובות לשאלון, במסגרתו הודתה הנתבעת כי יש לה שישה תיקי הוצל"פ פעילים וחובות בסדר גודל של 200,000 ₪ (ת/5).

31.כן הפנה ב"כ התובע לכך שבהתאם לעדותה של הגב' ח.י., אמו של התובע, היא מימנה את שכר הדירה של הנתבעת עד תום תקופת השכירות.

32.ב"כ התובע הפנה לכך שהנתבעת הכבידה על ניהול ההליך, לא התייצבה לדיונים, לא קיימה צו גילוי מסמכים אלא לאחר שהוגשו שלוש בקשות למחיקת כתב ההגנה, לא שילמה הוצאות שנפסקו כנגדה במסגרת ההחלטה מיום 26.3.2017, לא הודיעה כי אין בכוונתה לחקור את השמאי שהתייצב לישיבת יום 15.11.2017, לא הגישה את ההסכם נ/1 לתיק בית המשפט במועד ועוד.

33.ב"כ הנתבעת טען כי מצבה הנפשי של הנתבעת פגע באפשרותו לנהל את ההליך המשפטי ובאפשרותה להתגונן כראוי מפני התביעה.

34.ב"כ הנתבעת טען כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים בת למעלה מארבע שנים וכי הנתבעת הינה ידועה בציבור של התובע. לעניין זה הפנה ב"כ הנתבעת לכך שהצדדים שכרו דירה, רכשו רהיטים, רכשו רכב והנתבעת קיבלה מהתובע כרטיס אשראי לשימושו. לפיכך, טען ב"כ הנתבעת, אין לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בתביעה.

35.לעניין הרכב הפנה ב"כ הנתבעת להסכם מיום 28.10.2016, נ/1, אשר הוראותיו מדברות בעד עצמן. ב"כ הנתבעת טען כי התובע חתם ללא כל לחצים ולמרות שבא כוחו יעץ לו ואף הורה לו שלא לחתום על ההסכם. כן טען ב"כ הנתבעת כי התובע לא שלח הודעה על ביטול ההסכם.

טענות סף

סמכות עניינית

36.טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן הנתבעת ידועה בציבור כאשתו של התובע.

37.סעיף 1(2)(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה") מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה אזרחית בין אדם לבין בן משפחתו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא. סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה הנה ייחודית.

שניים הנם, אם כן, התנאים המקנים סמכות ייחודית לבית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעה: האחד, שמדובר בתביעה בין אדם לבין בן משפחתו, והשנייה, כי עילת התביעה סכסוך בתוך המשפחה.

בסעיף 1(2)(א) לחוק מוגדר "בן משפחה" לעניין החוק כמרבה אף "ידועה בציבור כאשתו". בהתאם לפסיקה, החוק חל אף על ידועה בציבור כאשתו בעבר (רעא 3927/15 ‏ פלונית נגד פלוני (29.4.2012)).

האם הנתבעת הייתה ידועה בציבור כאשתו של התובע?

38.על מנת לזכות בהכרה כידועה בציבור כאשת התובע, על הנתבעת להוכיח שני יסודות מצטברים: קיום חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. המבחנים להתקיימותם של תנאים אלה הנם מבחנים עובדתיים, לפיכך גם השאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה עובדתית (ע"א 1996/07 עמליה אריאל נגד קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (9.8.2010), פסקה 25 לפסק הדין והאסמכתאות המובאות שם). לעניין זה ר' גם מנשה שאוה, "הידועה בציבור כאשתו" – הגדרתה, מעמדה וזכויותיה, עיוני משפט ג', 484 וכן פסק הדין בת.א. (ת"א) 11604/07‏ ‏פרידה דקל נגד חיים אטיאס (12.6.2007):

"אכן, אין בנמצא הגדרה מפורשת למונח ידועים בציבור. עמד על כך מ"מ הנשיא זילברג בציינו:

'הגדרתה המשפטית המדויקת של 'ידועה בציבור כאשתו', היא קשה כקריעת ים סוף, או בלתי אפשרית כפתרון בעיית ריבוע העיגול. ניתנו לנו שלושה נתונים: ידועה, בציבור, כאשתו, ולא נתפרש לנו מקורו של הידע, לא זהותו של הציבור ואף לא מהותה של 'האישות', שהציבור היודע מייחס לזוג הבלתי נשוי. הווה אומר: משלושה נעלמים עלינו לעשות נגלה אחד.' ע"א 42/65 דרדריאן נגד עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ, פ"ד יט (3) 259, 261 (1965).

ההלכה הפסוקה יצקה תוכן למושג זה, אך לא קבעה קני מידה חדים ונוקשים לגביו. כך למשל אין דרישה לתקופת זמן מינימלית מסוימת של ניהול משק בית משותף, כתנאי להכרה ביחסי הצדדים ככאלה החוסים תחת המעמד של ידועים בציבור; אין זה חיוני שבני הזוג לא יהיו נשואים לאדם אחר (למעט לצורך ענייני ירושה, שאינם רלבנטיים לכאן. ראו סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965). עם זאת נקבעו בהלכה הפסוקה שני תנאים מצטברים כדי להשיב לשאלה אם שניים היו לידועים בציבור. תנאים אלה הם ניהול חיי משפחה וניהול משק בית משותף. תנאים אלה הם גמישים ורחבים, כאמור (ראו למשל ע"א 6434/00 דנינו נגד מנע, פ"ד נו (3) 683, 691 (2002); בקשה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 2763/02 דנינו נגד מנע, ניתן ביום 27.6.02; פיסקה 5 (ב) רישא לפסק דינו של השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נגד אלמוני, ניתן ביום 4.8.02; פיסקה 5 לפסק דינו של השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 35924/99 ד.ו. נגד י.א., ניתן ביום 15.5.06. והאסמכתאות המובאות שם). תנאים מצטברים אלה, מכילים רכיבים עובדתיים. ככל עובדה, נדרשים תנאים אלה להוכחה בראיות. בנסיבות העניין, נושאת המבקשת בנטל ההוכחה, שכן היא זו המעלה את טענת היות הצדדים ידועים בציבור וטענה זו מקדמת את עמדתה (ע"א 714/88 שנצר נגד ריבלין, פ"ד מה (2) 89, 97 (1991); ע"א 4305/91 שדה נגד קבורס, ניתן ביום 22.9.94)."

ומכאן לענייננו.

39.הנתבעת לא התייצבה לדיונים בתיק זה ואף לא הגישה תצהיר. משכך, ממילא לא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח קיומם של התנאים העובדתיים שהיה עליה להוכיח כתנאי להכרתה כידועה בציבור כאשתו של התובע.

כעולה מעדותו של התובע, אשר הייתה אמינה עליי, היו הצדדים בקשר בשנת 2012 במשך מספר חודשים. באפריל 2016 התחדש הקשר, וביולי 2016 עברו להתגורר יחד בדירה אותה שכרו. התובע דחה מכל וכל, ובצורה החלטית, את הטענה כי הקשר בינו לבין הנתבעת נמשך משנת 2012 באופן רציף (ע' 8, ש' 4-8). יצוין כי כעולה ממכתבה של ד"ר שרה מרמור, היה התובע מאושפז בשנת 2014. הנתבעת הייתה מאושפזת, כאמור, בשנת 2015. בסיכום האשפוז של הנתבעת משנת 2015, לא מוזכר כי לנתבעת בן זוג ומוזכרת משפחתה בלבד.

40.זאת ועוד, בתכתובת ה-WhatsApp שצורפה לתצהירו של התובע, ת/1, העלתה הנתבעת את הטענה כי היא ידועה בציבור כאשתו של התובע. התובע השיב כי הם ביחס רק חמישה חודשים, והנתבעת לא הכחישה זאת:

"למה נראה לך שאתה יכול לזרוק אותי ככה"

"אני ידוע בציבור" [כך במקור – ס.מ.]

"ז' אני לא מאמינה עליך"

"את עדיין לא ידועה בציבור"

"זה השופט יחליט"

"כל עוד אני בהריון"

"אני ידוע וחצי" [כך במקור – ס.מ.]

"בקושי חמישה חודשים ואת לא בהריון"

"אני בחודש שני"

"5"

"שבועות נשמה"

"ממש לא"

41.אני קובעת, אם כן, כי הצדדים התגוררו ביחד כחודשיים, עד שעזב התובע את הדירה לאחר שהתגלע ביניהם סכסוך.

המחוקק אמנם לא קבע תקופת זמן מינימלית לקיום חיי משפחה משותפים. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, תקופה של קרוב לשנה יכולה להיות מספקת, וגם קצרה ממנה בהרבה, ובלבד שהוכח קיומו של "קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית" במהלך תקופה זו (ע"א 621/69 קרול נסיס נגד קוינה יוסטר, פ"ד כד 617).

איני סבורה כי תקופה של חודשיים הנה מספקת או כי הוכח קיומו של קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית בין הצדדים. מהתכתובת נספח 12 לתצהיר התובע עולה תמונה אחרת. עוד עלה מעדותו של התובע, כי היוזמה לשכור דירה יחדיו הייתה של הנתבעת, וכי היא למעשה הציבה לו אולטימטום בעניין זה (ע' 7, ש' 32 – ע' 8, ש' 8).

42.זאת ועוד, בחינת מערכת היחסים בין בני זוג לא נשואים תיעשה על פי קריטריונים סובייקטיביים. דהיינו, כיצד ראו בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם (ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נגד סוזן שוקרן, פ"ד לט (2) 690). הנתבעת, כאמור, לא התייצבה לדיון ולא מסרה תצהיר. התובע השיב לשאלת ב"כ הנתבעת, כי אמר לנתבעת "נהיה בדירה במשך שנה ואם הכל יהיה בסדר, נתחתן. זה מה שאמרתי" (ע' 8, ש' 16-17). משכך, לפחות אליבא התובע, יחסיו עם הנתבעת היו בשלב של ניסיון ובדיקה.

43.אשר על כן, אני קובעת כי הנתבעת אינה ידועה בציבור של התובע.

בנסיבות אלה, מתייתר הצורך בבחינת התנאי השני להקניית סמכות הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה, כי עילת התביעה הנה סכסוך בתוך המשפחה. למעלה מן הדרוש אציין כי דומני כי בנסיבות העניין, הגם שעילת הסכסוך חזקה במיטלטלין, זו כרוכה בקשר שבין הצדדים. לעניין זה ר' דברי בית המשפט ברע"א 6558/99 חבס נגד חבס, פ"ד נד(4) 337, 343-342 (2000), בעמ' 344:

"נראה לי, כי אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה הוא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. נמצא כי מחד גיסא לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה".

44.משלא מדובר בסכסוך בין בני משפחה, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, קמה סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה.

למעלה מן הדרוש אוסיף כי דין הטענה להיעדר סמכות דחייה אף מטעם נוסף, והוא העלתה לראשונה בסיכומי הנתבעת, לאחר שבכתב הגנתה לא כפרה בטענת התובע בכתב תביעתו כי לבית משפט זה סמכות עניינית ומקומית לדון בתביעה (סעיף 31 לכתב התביעה). צודק ב"כ הנתבעת כי טענה להיעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב, אולם יש משמעות לשלב בו מועלית הטענה ולנסיבות העלתה. לעניין זה ר' החלטת בית המשפט ברע"א 5462/14 ימימה ברזלי נגד יאיר (ג'ייסון) ברזילי (11.09.2014)

"בעבר, הייתה מקובלת בפסיקה הגישה שלפיה ניתן לטעון להעדר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון ואף בערכאת ערעור. או אז, שאלת הסמכות העניינית הייתה מתבררת לגופה. ואולם, בעשרים השנים האחרונות נבקעו סדקים בגישה זו והתחזקה המגמה שלא להיזקק לטענה בדבר חוסר סמכות עניינית אם הועלתה באיחור (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, 52 (2004)). כך, למשל, בעניין אחד נדחתה הטענה שהועלתה רק בשלב הערעור (רע"א 3121/08 נדב נ' עובדיה [פורסם בנבו] (25.8.2008)), ובעניין אחר נדחתה הטענה שהועלתה בשלב הסיכומים, קרוב למתן הכרעה (עניין כלפה לעיל). ניתן להסביר זאת בכך שהימנעות מהעלאת הטענה בהזדמנות הראשונה, או בשלב מוקדם אחר של ההליך, יוצרת מניעות מהעלאתה לאחר מכן – לאחר שבית המשפט כבר דן בטענות הצדדים ואולי אף הכריע בהן. כמו כן, הימנעות מהעלאת הטענה עד לשלב מאוחר של ההליך עשויה להצטייר כחוסר תום לב דיוני. בהיבט אחר, ישנן גם הצדקות מעשיות של יעילות המערכת הדיונית בגישה הבוחנת את עיתוי העלאת טענת חוסר הסמכות העניינית (ראו, למשל, ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 311-310 (2002)).

אמנם, דרך המלך היא העלאת הטענה לחוסר סמכות עניינית כבר בהזדמנות הראשונה, בסמוך לפתיחת ההליך והגשת כתבי הטענות לבית המשפט או במהלך הדיון הראשון בתיק. יחד עם זאת, גם אם לא נקט בעל דין דרך זו – אין בכך בהכרח כדי לסתום את הגולל על האפשרות לקבל את טענתו בהמשך."

45.בענייננו, לא הוגשה כל בקשה להעברת התיק. הטענה אף לא הועלתה בפתח ישיבת ההוכחות, אלא נטענה לראשונה בסיכומי הנתבעת. יתר על כן, לא מדובר בעניין שנסתר מעיני הנתבעת, כעולה מדברי ב"כ בישיבת יום 15.2.2017: "אני סבור כי המקום הנכון לניהול ההליך הוא בבית משפט לענייני משפחה. סברתי שהצדדים חזרו לחיות בדרך משותפת, אך אם יש צורך בכך, אנהל הליך מקביל". בפועל, לא הוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ואף לא בקשה להעברת הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה.

אשר על כן, אני דוחה את הטענה להיעדר סמכות עניינית.

כשרותה המשפטית של הנתבעת

46.טוען ב"כ הנתבעת כי נמנע מהנתבעת יומה בבית המשפט, שכן מצבה הנפשי לא אפשר לה לסייע לבא כוחה או ליטול חלק בהליך המשפטי. כאמור, ב"כ הנתבעת אף הגיש ביום 2.7.2017 בקשה להשהיית ההליכים בתיק עד לבדיקת מסוגלותה או כשרותה המשפטית של הנתבעת והצורך במינוי אפוטרופוס לדין עבורה. אמנם דחיתי את הבקשה, אולם הדיון נדחה (מטעמים אחרים) והתיק נשמע רק ביום 15.11.2017.

47.עד מועד הדיון לא הוגשה לבית משפט זה בקשה למינוי אפוטרופוס לדין לנתבעת מכוח תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואף לא הוגשה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להכרזת הנתבעת כפסולת דין. משנשאל ב"כ הנתבעת בפתח ישיבת יום 15.11.2017 מדוע לא ננקטו הליכים אלה השיב "התחלתי לפעול אבל אני לא אביה ולא אמה של הנתבעת, ולא ניתן לצפות ממני כעו"ד לפעול למינוי אפוטרופוס ללקוחה בכפייה. יש גבול למה שאני יכול לעשות" (ע' 6, ש' 19-21).

48.סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") קובע כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו". סעיף 2 לחוק הכשרות קובע: "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". סעיף 8 לחוק הכשרות מסמיך את בית המשפט להכריז על "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניינים ...." כפסול דין. יצוין כי "בית המשפט" לעניין חוק הכשרות הנו בית המשפט לענייני משפחה (סעיף 1(6)(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה).

49.מורם מהאמור עד כה כי כשרות משפטית היא סטאטוס (ת.א. 46304-05-17 פלוני נגד ס' יפה ואח' (2.11.2017)). כשרותה של הנתבעת לא נשללה מעולם, לא בחוק ולא בפסק דין. אשר על כן, הנתבעת בעלת כשרות משפטית.

50.ואולם, אף משלא נשללה כשרותו המשפטית של צד, רשאי בית המשפט להורות על מינוי אפוטרופוס לדין לצד הנזקק לאפוטרופוס, אשר יסייע לו בהליך המשפטי. אכן, תקנה 32(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בית המשפט או הרשם המוסמך לדון בתובענה רשאי למנות לפסול-דין, או למי שזקוק לאפוטרופוס, אפוטרופוס-לדין אשר ייצגו ייצוג מלא בכל ההליכים בבית המשפט".

ויודגש, תקנה 32(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט להורות על מינוי אפוטרופוס שייצג ייצוג הולם בעל דין הזקוק לכך, בין אם הוא כבר בגדר פסול דין, ובין אם הוא זקוק לאפוטרופוס לדין שיפעל בשמו בהליך המתנהל בבית המשפט (רע"א 3224/04 פלוני נגד פלונים (18.5.2005). ואולם, כפי שנקבע באותו עניין, הליך של מינוי אפוטרופוס לדין הנו הליך חריג, שכן נקיטתו מחייבת הליך נגרר לבירור התובענה, לצורך בירור כשירותו של בעל הדין לנהל את המשפט. כן קיים צורך בבחינת עניינים רפואיים, התייחסות לנתונים שעניינם בצנעת הפרט ופגיעה אפשרית באוטונומיה של הפרט. אשר על כן, יש למנות אפוטרופוס לדין רק כאשר האמצעים הדיוניים הרגילים אינם מצליחים והקושי הדיוני בהעדר ייצוג הולם הוא מהותי וקיצוני. המינוי נועד למקרים בהם ללא מינוי אפוטרופוס עלול בעל הדין לגרום לעצמו נזק רב בניהול כושל של ההליך (סעיפים 9-10 לפסק הדין; לעניין זה ר' גם ת.א. (רמ') 15621-11-12 אביבה ביזאוי נגד עיריית לוד (17.7.2016), סעיף 5 לפסק הדין; ה"פ 19517-04-10 שרון דגודגה ואח' נגד פלונית (13.1.2013); ת.א. 46304-05-17 פלוני נגד ס' יפה ואח' (2.11.2017); רמש (חי') 6304-03-17‏ ‏ מ' נגד ש'‏).

51.בענייננו, כאמור, לא הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס לדין לנתבעת מכוח תקנה 32(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

יתר על כן, המסמך שצורף לבקשה להשהיית הדיון (סיכום אשפוז מיום 25.5.2015 – 7.6.2015 במרכז לבריאות הנפש, "מעלה הכרמל"), אינו בגדר תעודה רפואית או חוות דעת ובוודאי אינו מעיד על מצבה הנפשי של הנתבעת היום, יכולתה להבין את ההליך המשפטי, לשתף פעולה עם בא כוחה או להופיע לבית המשפט. לא הוגשה כל חוות דעת עדכנית או מסמך רפואי כלשהו המעיד על מצבה הנפשי של הנתבעת היום כנדרש ((בש"א (נצ') 3113/08 הושאנגד פריזדה נגד VOLTA SABINA DISOUZA (3.9.2008)). ודוק: מינוי אפוטרופוס לדין אינו עניין של מה בכך. יש במינוי משום פגיעה באוטונומיה ובחירות הפרט, לא ניתן ולא ראוי להורות עליו ללא בסיס עובדתי-רפואי וקבלת עמדת הנתבעת לבקשה. ועוד בנקודה זו, בשים לב לקשיים עליהם הצביע ב"כ הנתבעת (היעדר שיתוף פעולה ואי נכונות לחתום על תצהיר), דומה כי אלה לא היו נרפאים על-ידי מינוי אפוטרופוס לדין.

ומכאן לגופה של תביעה.

דיון והכרעה

52.התובע עותר כי אורה על החזרת המיטלטלין המפורטים בסעיף 2 לכתב התביעה (להלן: "המיטלטלין") והרכב לחזקתו.

המיטלטלין

53.בעדותו בפניי הפריד התובע בין החפצים שקנתה הנתבעת באמצעות כרטיס האשראי שנתן לה (אותם אינו תובע) לבין המיטלטלין, אותם רכשו במזומן (ואותם הוא תובע). התובע הסביר הבחנה זו בכך שאת אשר רכשה לבד באישורו אינו תובע, אולם את אשר נרכש על ידו, מבקש הוא לשמור (ע' 11, ש' 26-34 – ע' 12, ש' 4).

54.מלבד עדותו של התובע, הוצגו בפניי קבלות בגין רכישה במזומן של הפריטים המפורטים בסעיף 2 א' – י' לכתב התביעה (קבלות של "רהיטי קיבוץ השלושה" ו"גילי ליאו אלקטריק" צורפו כנספח 3 לתצהיר התובע, ת/1. יצוין כי הפריטים המפורטים בסעיפים י"א וי"ב לסעיף 2 לכתב התביעה אינם נכללים בקבלות). כן צורפו דפי חשבון הבנק של התובע (נספח 4 לתצהיר התובע, ת/1), בהם ניתן לראות משיכות מזומן בסמוך למועדי הרכישה ובסכומים תואמים.

55.לזאת יוסף כי הנתבעת מקבלת קצבה מהמוסד לביטוח לאומי, בעלת 15 תיקי הוצל"פ פתוחים וחובות בשיעור 200,000 ₪ (תשובות 7 ו-8 לתצהיר התשובות לשאלון, מוצג ת/5), ולפיכך אין זה סביר כי היו בידה הסכומים הנדרשים לביצוע התשלומים. הנתבעת אף העידה, במסגרת התצהיר התומך בבקשה לצו הרחקה שהגישה, כי התובע שילם ותמך בה ובילדיה מבחינה כלכלית באופן מלא עד שעזב את הדירה (סעיף 11 לתצהירה).

56.הנתבעת לא העידה ולא הציגה כל ראיה מטעמה לעניין זכויותיה במיטלטלין.

57.משכך, אני קובעת כי המיטלטלין המפורטים בסעיף 2 א'-י' לכתב התביעה הנם בבעלות התובע. על הנתבעת, באמצעות ב"כ, להודיע לתובע, באמצעות ב"כ, היכן מצויים המיטלטלין, ולאפשר לתובע להיכנס למקום ולהוציאם.

רכב המריבה

58.לטענת התובע, קנה את הרכב בכספו. לעניין זה מסתמך התובע על הראיות הבאות:

א.הסכם הרכישה של הרכב נערך עם התובע (ההסכם צורף כנספח 6 לתצהיר התובע, ת/1);

ב.התובע נטל הלוואת מימון מבנק איגוד לשם מימון יתרת התשלום בגין הרכב, וכעולה מדפי חשבון הבנק שצורפו לתצהירו, הוא אף נושא בתשלומי ההחזר של ההלוואה על סך 60,000 ₪;

ג.הבעלות ברכב נרשמה על שם התובע במשרד הרישוי (רישיון הרכב צורף כנספח 7 לתצהיר התובע, ת/1);

ד.התובע גם משלם את הביטוח עבור הרכב, כעולה מתדפיסי כרטיס האשראי (נספח 10 לתצהירו, ת/1);

ה.טענתו של התובע לפיה שילם 51,000 ₪ בהמחאה בנקאית נתמכת בתדפיס פעולות חשבון הבנק בה ניתן לראות את הפקדת המזומן ומשיכת המחאה בנקאית (תדפיס התנועות בחשבון הבנק צורף כנספח 4 לתצהיר התובע, ת/1).

59.הנתבעת, כאמור, לא הגישה כל ראיות ואף לא התייצבה למתן עדות.

יתר על כן, טענת הנתבעת כי היא שילמה ו/או משלמת בגין הרכב, אינה סבירה, כאמור לעיל, בשים לב למצבה הכלכלי. זאת ועוד, כעולה מתצהירה התומך בבקשה למתן צו הגנה או כתב ההגנה, הנתבעת אף לא יודעת מה גובה התשלומים או משכם (בסעיף 7 לתצהיר טענה כי שילמה 53,000 ₪ במזומן וכן אמורה לשלם כל חודש 1,200 ₪ למשך שלוש שנים. כך גם נטען בסעיפים 8 ו-9 לכתב ההגנה, למעט לעניין משך התשלומים). לא זו אף זו, במסגרת תכתובת ה-WhatsApp שניהלו הצדדים ב-9-10.9.2016, לאחר שהתובע ניסה לגרור את הרכב (נספח 12 לתצהיר התובע, ת/1), הודתה הנתבעת כי התובע הוא שרכש את הרכב:

"קנית לי אוטו ועכשיו אתה לוקח אותו ... אחרי שניצלת אותי ואת המשפחה שלי"

ובהמשך:

"המשטרה לא יכולה לסייע לך אתה נתת לי רכב עבור כל הזוגיות שלנו"

60.אשר על כן, אני קובעת כי התובע הוא שרכש את הרכב. ומכאן לשאלה הבאה, האם נתן התובע את הרכב לנתבעת?

ההסכם נ/1

61.בסעיף 40 לתצהירו טוען התובע כי לא קנה את הרכב לשימוש הנתבעת ולא נתן לה אותו במתנה.

ואולם, טוענת הנתבעת כי התובע נתן את הרכב לנתבעת, במסגרת הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 28.10.2016, נ/1 (להלן: "ההסכם"), שזו לשונו:

"הואיל: והצדדים רכשו במשותף רכב מסוג רנו קפצ'ור .... הרשום בבעלות ז.י..

והואיל: והצדדים מסכימים כי הרכב יעבור לבעלות י' ויהיה בבעלותה בלבד.

אי לכך הוסכם כדלקמן:

1.י' באמצעות אמה תדאג לפרוע את מלוא יתרת ההלוואה אשר נותרה על הרכב בבנק איגוד.

2.כנגד סילוק ההלוואה מתחייב ז' לדאוג לביטול השעבוד הקיים על הרכב במשרד הרישוי וברשם המשכונות וכן להעביר את הבעלות על שם י' במשרד הרישוי.

3.כמו כן מתחייב ז' כי עד לחודש יולי 2017 ימשיך לשלם את הביטוח חובה והביטוח מקיף על הרכב.

4.בכפוף לאמור לעיל לא יהיו לצדדים כל טענות ו/או תביעות אחד כלפי השני."

62.ההסכם נכרת לאחר שהוגשה התביעה, ביום בו הומצא כתב התביעה לנתבעת.

63.אין חולק כי ההסכם נוסח על-ידי ב"כ הנתבעת ונחתם במשרדו, בלא שיומצא העתק ממנו לעיון ב"כ התובע בטרם חתימה ובלא שב"כ התובע הוזמן למעמד החתימה.

64.ההסכם הוגש לתיק בית המשפט ביום 21.2.2017.

בכתב התשובה שהגיש התובע ביום 14.3.2017, לאחר שהומצא לו ההסכם, טען התובע כי חתם על ההסכם מתוך כפייה או עושק, לאחר שהנתבעת ניצלה את מצבו הנפשי והמנטאלי. עוד טען התובע כי המסמך נחתם תחת הפעלת לחץ והשפעה בלתי הוגנת מצדה של הנתבעת או בא כוחה. עוד טען התובע כי הוחתם על ההסכם בחוסר תום לב, מיד עם קבלת כתב התביעה ולצורך הגנה על הנתבעת מפני התביעה.

עושק

65.לטענת התובע, דין ההסכם בטלות בשל עושק. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". בפסק דינו בתא (נצ') 42/86 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא ואח', פ''ד תשמ"ז(3) 441 עמד כב' השופט ת' אור על רכיבי טענת עושק:

"העובדה, שהתובע לא הגיע עקב הפרעות נפשיות למצב, שהיה מקום להכריזו פסול דין, אין בה לשלול שהיה במצב של 'חולשה שכלית' במובן סעיף 18לחוק (ר' ע"א 10/81 כהן ושות' בע"מ ואח' נ' גדע ואח', בעמ' 640 מול האות ד' והאסמכתאות שם). אכן, בנסיבות המקרה, לאור חוות הדעת ועדות ד"ר ווייל, והמסמכים ת/2-ת/5, נראה לי שאוכל לצאת מהנחה, שהתובע היה שרוי במצב של 'חולשה שכלית' כאמור. אך עדיין שאלה היא, אם התמלאו יתר התנאים לתחולתו של סעיף 18 לחוק.

על מנת שיחול סעיף זה, צריך שיתקיים גם, שהצד האחר לחוזה ניצל את מצבו של התובע, וכן שתנאי החוזה בין המבטחת לתובע היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (לגבי התנאים לתחולת סעיף 18לחוק, ראה ע"א 784/81 שפיר נ' אפל ואח' בעמ' 156 והאסמכתאות שם, וכן ע"א 624/80 מארה ואח' נ' נמני ואח' בעמ' 609).

...

על מנת שיהיה ניצול מצבו של התובע במובן סעיף 18, יש להוכיח ניצול מודע של מצבו של התובע. יש להוכיח התנהגות שלילית ולא הוגנת של ניצול מצבו (ע"א 10/81 הנ"ל בעמ' 641 והאסמכתאות שם). כשאין לייחס למבטחת ידיעה, שמצבו של התובע היה כזה שהוא סבל מחולשה שכלית או מצוקה, וכשהוצעה לו הצעת פשרה, אשר לפי הידוע למבטחת הייתה סבירה לפי מצב העובדות שהיא ידעה, הצעה אותה הייתה מציעה ומסכמת בה בכל מקרה דומה, אין ליחס למבטחת שניצלה את מצבו של התובע, ניצול במובן סעיף 18 לחוק.

מהטעמים הנזכרים בפסקה זו, נראה לי, שלא הוכח קיומו של עושק מצד המבטחת, ואין התובע יכול להסתמך על הוראות סעיף 18 לחוק, כעילה להשתחרר מהתחייבותו בכתב הויתור.

לאמור לעיל, יש להוסיף נימוק נוסף לדחיית ניסיונו של התובע להסתמך על סעיף 18 לחוק.

כשמתקיימים התנאים הנזכרים בסעיף 18לחוק, מוקנית לצד המסתמך על סעיף 18 לחוק עילה לביטול ההסכם אשר הושג ע"י עושק. ביטול כזה צריך להיעשות, על פי הוראות סעיף 20 לחוק, 'תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול'. השאלה מהו זמן סביר יקבע על פי נסיבותיו של כל מקרה (ע"א 624/80 הנ"ל בעמ' 613 והאסמכתאות שם וכן ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל בע"מ וערעור שכנגד בעמ' 740)."

66.ומכאן לענייננו.

כשנשאל התובע על תוכנו של ההסכם והסיבה בשלה חתם עליו השיב בישיבת יום 15.2.2017 כדלקמן:

"אני חתמתי על ההסכם. הבנתי ממנו שקודם כל היא צריכה להחזיר את ההלוואה שאני חתמתי. זה יושב לי על הצוואר.

לשאלת בית המשפט אם אז הרכב הוא שלה, משיב שאני נתתי את הכסף במזומן ולא היא נתנה. כשחתמתי על ההסכם הבנתי שהיא לוקחת את ההלוואה והרכב שלה. לגבי ה-50,000 ₪ ששילמתי, היא צריכה להחזיר לי. אם בית המשפט אומר לי שזה לא רשום בהסכם, אני משיב שיכול להיות שטעיתי" (ע' 3, ש' 15-20).

67.גם בישיבת יום 15.11.2017 נשאל לגבי נסיבות חתימתו על ההסכם והטעמים לה:

"ש. .... אני שואל אתה הגעת למשרד שלי אחרי שי' עשתה מניפולציות, לחתום על ההסכם, נכון?

ת. כן. אתה ניסחת את ההסכם.

ש. אתה גם אומר שגם אני לחצתי עליך ואיימתי עליך?

ת. לחצת עליי במילים שאני יכול להיתבע וכל מיני דברים.

לשאלת בית המשפט, זה היה אחרי הגשת התביעה" (ע' 9, ש' 10-18).

68.ובהמשך:

"ש. אתה טוען בעצם שגם אני לחצתי עליך?

ת. כן.

ש. ואתה אומר שאז התקשרת לעו"ד שלך?

ת. כן.

ש. הוא אמר לך ללכת משם ולא לחתום?

ת. כן.

ש. ובכל זאת חתמת?

ת. נכון.

ש. מדוע חתמת?

ת. פסיכי.

לשאלת בית המשפט האם יש לך הסבר אחר אני אומר שאין הסבר.

ש. אולי בגלל שהיית תחת לחץ וכפיה?

ת. אולי.

לשאלת בית המשפט האם הרגשת שאתה חייב לחתום, אני אומר שאולי באותו רגע הרגשתי." (ע' 9, ש' 33 – ע' 10, ש' 8)

69.ובהמשך:

"ש. אני אומר לך שלא היית בשום מצב של לחץ.

ת. אני אומר שברגע שלא הסכמתי במשרד לחתום, היא אמרה לך: 'תמשיך לחקור', 'תמשיך לחקור'" (ע' 11, ש' 10-12)

70.כאמור, התובע אובחן כסובל ממחלת נפש. בעברו מספר התקפים פסיכוטיים, בגינם אף אושפז (סעיפים 5-12 לתצהירה של גב' ח.י.). לתצהירי התובע ואמו צורף כנספח 1 מסמך שכותרתו "אישור רפואי" מיום 1.4.2017. המסמך נכתב על-ידי ד"ר שרה מלמוד, פסיכיאטרית המטפלת בתובע. באישור מצוין, בין השאר, כי בעיה המלווה את התובע מגיל צעיר וצוינה על-ידי אמו כבר בביקורו בשנת 2006, הנה חוסר שיפוט בנושא כספי וכניסתו למצבים הכרוכים בניצול כספי שלו, בין השאר על-ידי נשים.

71.דא עקא, המסמך שהוגש אינו בגדר חוות דעת כהגדרת המונח בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. ד"ר מלמוד אף לא התייצבה למתן עדות. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את המסמך כראייה לתוכנו, אלא לעניין קבלתו על-ידי המצהירים בלבד.

72.מעדות התובע קשה להבין מדוע חתם על ההסכם, למעט אולי חוסר הבנתו את הוראותיו. התובע אמנם העיד כי ב"כ הנתבעת אמר לו כי הוא עשוי להיתבע וכי הנתבעת לחצה על בא כוחה "לחקור" אותו, ואולם משנשאל ישירות בדבר הסיבה בשלה חתם על ההסכם לא היה בפי התובע הסבר.

אין ספק כי חתימת התובע על ההסכם, לאחר שהגיש תביעה בה עתר לקבלת הרכב לחזקתו ולאחר שבא כוחו הורה לו שלא לחתום על המסמך, מצביעה על שיקול דעת לקוי. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח הוראות ההסכם, אשר אינן מתייחסות לתשלום שבוצע עד מועד החתימה (51,000 ₪ במועד הרכישה והחזרים חודשיים של ההלוואה עד מועד החתימה על ההסכם) ואף מחייבות את התובע להמשיך לשאת בתשלומי הביטוח עד יולי 2017.

אף אין ספק כי הזמנת התובע לחתום על הסכם אשר הוראותיו עומדות בסתירה לתביעה שהגיש, ללא בא כוחו ותוך התעלמות מדרישת בא כוחו שלא להחתים את התובע על מסמכים בטרם יומצאו לעיונו, לוקה בחוסר הגינות כלפי התובע. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח הוראות ההסכם ונוכח מצבו הרגיש של התובע, כמתואר לעיל.

73. יחד עם זאת, ולא ללא לבטים, אני דוחה את טענת העושק. לעניין זה נתתי משקל להיעדר הגשת חוות דעת מטעמו של התובע בעניין מצבו הנפשי והיעדר תשובה ברורה מטעמו לשאלה מדוע חתם על ההסכם, מחד גיסא, ולמצבה הנפשי של הנתבעת, והקושי לקבוע כי ניצלה את חולשתו של התובע בשים לב למצבה זה. לזאת יש להוסיף את משמעויותיה הקשות של קבלת טענת עושק ונטל ההוכחה הרובץ לפתחו של הטוען טענה זו, נוכח משמעות קבלתה. לעניין זה ר' פסק דינה של כב' השופטת צ' ברון בת.א. (ת"א) 818/97‏ ‏ זיו מרדכי אריה נגד גבעתי עבודי (25.8.2003):

"בטרם יכיר בית משפט באפשרות ביטול חד-צדדי של התחייבות מכח סעיף 18 לחוק, עליו להשתכנע כי המצוקה והחולשה הגופנית או השכלית או חוסר הניסיון היו כבדי משקל והסיטו את שקול דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון (ע"א 146/81 פריאל נאשף נ' רקיה נאשף לח(3) 307; ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון פ"ד לו (1) 762. אין צריך לומר כי מטבע הדברים יש להתרשמותו של בית המשפט הדן בעניינים אלה משקל מכריע. (ראה: הלכת סאסי לעיל). אין צורך להוכיח שאילולא העושק לא הייתה נוצרת התקשרות ולא נדרש שהעושק יהיה הגורם הבלעדי או המכריע להתקשרות (ראה: ע"א 784/81 ישראל שפיר נ' מרטין אפל ואח', פ"ד לט(4), 149).נ

מכל האמור לעיל עולה כי מצב העשוק – מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר-ניסיונו – צריך להיות חמור וקיצוני, כדי לקיים יסוד זה של עילת העושק (ראה לעניין זה: ת"א 1130/97 איתן יצחק נ' טיטן בנץ (טרם פורסם); ג' שלו, עמוד 248). וכפי שכבר פסק בית-המשפט-העליון:

'עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר-דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין ו-'גמירת הדעת שלו לא הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו' (סאסי נ. קיקאון, עמ' 767). כאמור שם, 'המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון (חייבים) להיות כבדי משקל ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. חולשה גופנית או שכלית של המתקשר לא היו כאן. אף שמדובר באדם בן 65, ש'מידת חריפותו השכלית והבנתו הכלכלית אינה דומה לאלו של כלכלני שלב', כפי שטוען בא כוחו המלומד, הרי חולשה זו לא הגיעה כדי דרגת החולשה שפוגמת בגמירת-דעתו של מתקשר, ואין לומר שנעשק בשל טעם זה'. (ע"א 11/84 רבינוביץ' נ' הקואופורטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ (4) 533)."

 חוסר תום לב

74.יחד עם זאת, כפי שקבעתי, החתמת התובע על ההסכם בנסיבות ובאופן בו נעשה הדבר, לוקה בחוסר הגינות, העולה כדי חוסר תום לב מצד הנתבעת. החתמת התובע על הסכם המעקר מכל תוכן כתב תביעה שהגיש והומצא לנתבעת באותו יום, ללא המצאת ההסכם לבא כוחו וללא מתן אפשרות מעשית לתובע לשקול את צעדיו ולהתייעץ עם משפחתו ועם בא כוחו, לוקות בחוסר הגינות העולה כדי חוסר תום לב. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח עדותו של התובע, ממנה משתמע כי לא הבין לאשורן ובמלואן את הוראות ההסכם עליו חתם, כמו גם נוכח פגיעותו של התובע והיותו נוח להשפעה, כמתואר לעיל (לעניין זה ר' סעיף 3.4 לפסק הדין בת.א. (ת"א) 818/97‏ ‏ זיו מרדכי אריה נגד גבעתי עבודי (25.8.2003)).

ביטול ההסכם

75.סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה."

בסעיף 3י' לכתב התשובה הודיע התובע, למען הזהירות, על ביטול ההסכם. כתב התשובה הוגש כשלושה שבועות לאחר שהוגש ההסכם לתיק בית המשפט. מדובר בזמן סביר ואין פגם במסירת הודעת הביטול במסגרת כתב התשובה.

ביטול ההסכם בשל הפרתו על-ידי הנתבעת

76.זאת ועוד, דין ההסכם בטלות אף בשל אי קיום חיוביה של הנתבעת מכוחו, באשר אין חולק כי הנתבעת לא בצעה את התשלומים החודשיים של ההלוואה כפי שהתחייבה לעשות בהסכם. משלא בצעה הנתבעת את חיוביה תוך זמן סביר (סעיף 41 לחוק החוזים), ותקופה של שנה (אוקטובר 2016 – נובמבר 2017) מהווה זמן סביר לצורך הכרעה בשאלה זו, פטור התובע מביצוע חיוביו – העברת רישום הזכויות ברכב על שם הנתבעת.

77.ויודגש, חיובו של התובע על פי ההסכם הנו חיוב מותנה בחיובה של הנתבעת, כאמור בהסכם: "כנגד סילוק ההלוואה ...". לעניין ההבחנה בין סוגי החיובים החוזיים ר' פסק הדין בע"א 7938/08 ‏היאלי מונסנגו נגד מוריס מכביאן (11.8.2011):

"בחיובים חוזיים, מקובל להבחין בין חיובים עצמאיים לבין חיובים מותנים עליהם חל סעיף 43(א)(2) ובין חיובים מקבילים או שלובים עליהם חל סעיף 43(א)(3). חיוב עצמאי הוא חיוב חד-כיווני, ללא תלות בחיוב הנגדי, ונפקותו כי על צד לחוזה לקיים את חיוביו במועד המוסכם גם אם הצד השני לחוזה אינו מקיים את החיובים המוטלים עליו ... חיוב מותנה משמעו שהתחייבותו הנגדית של צד לחוזה, היא מאוחרת ומותנית בכך שהצד השני יקיים תחילה את חיובו (השוו ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו, פ"ד נו(3) 913, 922 (2002) והאסמכתאות שם). לדוגמה, חיוב הקבלן לעלות על הקרקע ולהתחיל בבנייה מותנה בכך שהמזמין יעמיד את הקרקע לרשותו. לכן, כל עוד המזמין לא דאג לדרך גישה לקרקע, או שהוצא כנגד המזמין צו האוסר עליו שימוש בקרקע, רשאי הקבלן להשעות את חיוביו ולהשהותם.

חיובים שלובים/מקבילים משמעם, שעל הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד, וכשהדבר לא ניתן, להראות נכונות חד משמעית לקיים את חיובם (כמו הפקדת הסכום שצריך להשתלם על פי החוזה)."

78.אשר על כן, אני קובעת כי ההסכם, נ/1, בטל ומבוטל.

סופו של דבר

79.אשר על כן, אני קובעת כדלקמן:

א.המיטלטלין המפורטים בסעיף 2 א'-י' לכתב התביעה הנם בבעלות התובע.

ב.הרכב הנו בבעלות התובע.

ג.על הנתבעת, באמצעות ב"כ, להודיע לתובע, באמצעות ב"כ, היכן מצויים המיטלטלין, ולאפשר לתובע להיכנס למקום ולהוציאם עד יום 15.12.2017.

ד.על הנתבעת, באמצעות ב"כ, למסור לתובע, באמצעות ב"כ, את החזקה ברכב. החזקה ברכב תועבר לתובע עד יום 15.12.2017.

ה.הנתבעת תשלם לתובע הוצאותיו כדלקמן: החזר אגרה, שכר בטלתו של השמאי שזומן לישיבת יום 15.11.2017.

ו.הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 11,700 ₪.

ז.התשלומים יבוצעו תוך שלושים יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ח, 15 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.