לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע 1, יליד 1977, בעקבות תאונת עבודה אשר אירעה, ביום 26.12.08, עת הועסק אצל נתבעת 1.
1.תובע 1, אזרח סודן (להלן: "התובע") שעל פי הנטען בכתב תביעתו, הועסק ע"י נתבעת 1 אשר עוסקת בתחום הבניה והפיתוח, כשבעה ימים לפני שאירעה התאונה ביום 26.12.08. לטענתו, ביום התאונה, בשעה 9:00 או בסמוך לכך התבקש התובע לעבוד בעבודות ריצוף בקומה החמישית באחד מהמגדלים בהליכי בנייה באתר בניה. לטענתו, הוא התבקש להעמיס מרצפות מפתח הבניין לקומה החמישית וכן לעזור בעבודות הריצוף. הוא התהלך בקומה החמישית ולפתע נפל וצנח לקומת הקרקע מפיר פתוח שלא היה מגודר המיועד להתקנת מעלית.
2.ממקום התאונה הובהל התובע לבית חולים שערי צדק בירושלים שם הוא אובחן כסובל משבר פתוח בפמור שמאל ושבר בבסיס ירך שמאל. במסגרת האשפוז בוצע ניתוח לשחזור פתוח וקיבוע השברים בצוואר הירך משמאל ובמרכז עצם הפמור משמאל באמצעות מסמר תוך לשדי ננעל. הוא שוחרר כעבור 15 ימים עם המלצה להתהלך עם "הליכון עד השגת ניידות תקינה עם דריכה מלאה" וכן להמשך מעקב אורתופדי.
3.התובע הגיש את תביעתו נגד נתבעת 1 ונגד נתבעת 2 שעל פי הנטען הייתה הקבלן הראשי ו/או המחזיקה ו/או מבצעת העבודה באתר הבנייה, ונגד נתבעת 3 שעל פי הנטען בכתב התביעה הייתה היזם ו/או הקבלן הראשי ו/או המחזיקה ו/או הבעלים של אתר הבניה, ונגד נתבעת 4, חברת הביטוח אשר ביטחה בזמנים הרלוונטיים של התביעה את הנתבעות 1-3 בביטוח צד ג' ו/או ביטוח אחריות ו/או כל ביטוח אחר המכסה את התאונה נושא תביעה זו.
4.על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה אירעה בשל רשלנותן הבלעדית של הנתבעות שבין היתר, לא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה, לא דאגו לגדר את פיר המעלית ולא התריעו בפני התובע אודות הסכנה הנשקפת. עוד טען התובע כי בנסיבות המקרה הנתבעות הפרו חובות חקוקות כפי שפורט בהרחבה בכתב התביעה וכי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו".
5.לתביעת התובע הצטרף תובע נוסף והוא המוסד לביטוח לאומי – תובע מס' 2 (להלן: "המל"ל"). שהצטרף גם לטענות התובע אך טען כי יש להטיל את האחריות לתאונה על כתפי נתבעות 2 ו-3 בלבד.
כאן המקום לציין כי בסיכומיו טען המל"ל כי נתבעות 2 ו-3 היו הבעלים ו/או המחזיקים של אתר ומבצעי עבודות הבניה באתר הבניה (הבניין) שבו אירעה התאונה.
בנוסף טען המל"ל בכתב תביעתו כי הוא זכאי להשבת הסכומים ששולמו וישולמו לנפגע, שעד להגשת תביעת המל"ל עמדו על סך של 113,133 ₪.
6.הנתבעות שיוצגו ע"י אותו עורך דין הכחישו נסיבות התרחשות התאונה וכפרו באחריותן. הן הוסיפו וטענו כי גם אם ביהמ"ש יקבע כי התאונה אירעה בנסיבות שתוארו ע"י התובע, יש להטיל עליו אשם תורם מלא.
7.התאונה הוכרה כתאונת עבודה ולתובע נקבעו נכויות זמניות כאשר בסופו של יום ולאחר תום כל ההליכים שננקטו מול ועדות המל"ל (עררים והחמרה במצבו הרפואי של התובע) נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 32% החל מיום 13.7.15 (לאחר הפעלת תקנה 15ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.
8.כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמו, התובע צירף חוות דעתו של ד"ר דניאל משה, ואילו מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר קליגמן מדרכי.
לאור הפער בין ממצאי שתי חוות הדעת, מינה בית המשפט את פרופ' נמרוד רוזן כמומחה רפואי מטעמו בתחום האורתופדיה שבעניין ממצאיו אדון בהרחבה בהמשך.
9.מטעם התובע העידו: התובע בעצמו ועובד נוסף ששהה במקום התאונה, חסן יחיא מוחמד.
מטעם הנתבעות לא היו כל עדים.
נסיבות התרחשות התאונה
10.כאמור, הנתבעות הכחישו נסיבות התרחשות התאונה וטענו כי התובע ידע כי יש פיר מעלית, שכן הוא עבד שם שבוע ימים לפני שהתאונה אירעה. בנוסף, הוא לא ציין בכתב תביעתו כלל וכלל עניין היות החדר חשוך למדי, דבר שלטענת הנתבעות מהווה הרחבת חזית. עוד טענו הנתבעות בהקשר זה, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין.
11.בחקירתו חזר התובע ופירט כיצד התרחשה התאונה:
"ש: היה פיגום בפיר המעלית, נכון?
ת: המקום היה ריק ואני נפלתי למטה והעצים פגעו בי.
ש: היית בקומה החמישית, נכון?
ת: נכון.
ש: אתה רוצה להגיד שמקומה 5 ועד לקומת הקרקע לא היה כלום?
ת: היה ריק.
ש: אז איך נפלת קומה אחת? נחתת על העצים?
ת: היה רק קרש אחד שפגע בי.
ש: כמה קומות נפלת? לא נפלת חמש קומות?
ת: נפלתי אפילו יותר מחמש קומות כי הבניין היה מלמעלה ועד לקומה אפס זה חמש קומות ויכול להיות שיש עוד קומת חנייה מתחת לאפס" (עמ' 15, ש' 27-33 ועמ' 16, ש' 1-4)
גם בעניין הטענה כי הוא עבד שבוע ימים ויכל להבחין בפיר המעלית הלא מכוסה, הסביר התובע בחקירתו:
"ש: כל הזמן עבדת בקומה הזאת?
ת: אני עבדתי בהתחלה למעלה. עבדנו באבן בחוץ ואחר כך המשכנו וירדנו למטה. ביום הראשון שעבדתי בריצוף נפלתי למטה. היום הראשון שעבדנו בריצוף זה היה בקומה החמישית, וזה היה גם היום האחרון.
ש: במקום שבו עבדת ביום לפני כן, גם כן היה פיר למעלית?
ת: לא אני עבדתי בחוץ. בקומה למעלה, איפה שעבדתי, יש פיר מעלית, אבל זה היה חסום עם סרט אדום וגם בעצים
...........
ש: ידעת שיש פתח מעלית?
ת: לא ידעתי. אם הייתי יודע לא הייתי נופל.
ש: שעתיים אתה בקומה ולא רואה?
ת: לא ראיתי כי היו עננים וגשם ולא הייתה תאורה בקומה" (עמ' 16, ש' 15-22 ו-25-28)
12.גרסתו של התובע התיישבה גם עם גרסתו של העד השני, חסן מוחמד, שאומנם לא ראה כיצד נפל התובע אך כן אישש את הנסיבות בעניין אופן התרחשות התאונה עצמה. כך, למשל, הוא העיד כשנתבקש לתאר כיצד נפל התובע:
"ש: באיזו קומה עבד התובע?
ת: מ' היה מעלי, כמעט בקומה החמישית.
ש: איך ידעת על התאונה של מ', אם היית בקומה השלישית?
ת: עבדתי למטה ושמעתי צעקות. היו בחורים שעבדו בקומה שמעליו. הגיעו ואמרו לי שמ' נפל. אני יושב ויש אחראי בעבודה, אמרו שהוא נפל בזה של המעלית. אמרו שהכל היה חושך, אפילו ראו אותו באור של פנסים ולא היה מספיק אור (עמ' 20, ש' 25-30)
הוא כן אישש ששניהם עבדו רק שבוע ימים לפני שהתאונה אירעה (עמ' 20, ש' 14-15), וכי התובע עבד באותו יום בקומה החמישית בבניין רב קומות שהיה בו פיר מעלית פתוח (עמ' 24, ש' 13-14 ו-ש' 23-26).
13.עדות התובע ועדות העד השני, הותירו רושם של עדויות מהימנות ואמינות. שניהם העידו ללא כל היסוס וללא כל סתירות.
כאן המקום לציין, כי אומנם יש לראות באמור בתביעה לתשלום דמי פגיעה כסיוע עצמי כפי שנטען ע"י הנתבעות, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע מסר את אותה גרסה בכל הזדמנות שהתאפשר לו כך, למשל, נרשם בתביעה לתשלום דמי פגיעה (נספח א' לתצהיר התובע):
"במהלך עבודה נפלתי בפיר של מעלית שלא היה מגודר והיה במקום חשוך....."
כך גם נרשם בדו"ח המיון (נספח ב' לתצהירו):
"ביום קבלתו נפל מגובה של קומה 4-5 ונחת על הרגלים...."
14.לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובע עמד בנטל ההוכחה הנדרש והוכיח כי התואנה אירעה בנסיבות שתוארו על ידו בכתב התביעה.
הדבר מדבר בעד עצמו
15.לטענת התובעים, בנסיבות המקרה יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולהעביר את נטל הראיה לנתבעות.
כידוע, סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע 3 תנאים מצטברים לצורך החלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו":
א. לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק.
ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.
ג. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.
16.הנטל להוכחת שלושת התאנים הנ"ל מוטל על מי שטוען להחלת הכלל – ובמקרה שלפנינו, הנטל מוטל על התובעים, שבנסיבות המקרה לא עמדו בנטל זה. הרי התובע ידע, תיאר ואף הוכיח את הנסיבות שגרמו לתאונה ואשר בעקבותיה נגרם הנזק הנטען. בכך לא נתקיים התנאי הראשון לצורך החלת הכלל ועל כן אין מקום להחילו ולהעביר את נטל ההוכחה לנתבעות.
שאלת האחריות
17.לטענת התובע התאונה אירעה בשל רשלנותן הבלעדית של הנתבעות והפרת חובות הזהירות, דבר שהתבטא בכך שהותירו את פיר המעלית ללא כיסוי או גידור, לא דאגו לתאורה מתאימה, לא הדריכו את התובע ולא התריעו אותו מפני הסכנה הנשקפת.
המל"ל הצטרף לטענות התובע אך לטענתו האחריות רובצת לפתחן של נתבעות 2 ו-3 (ולא המעסיקה - נתבעת 1).
18.כאן המקום לציין, כי התובע התייחס אל כל הנתבעות כאל גוף אחד ללא כל חלוקה או אבחנה ביניהן. הוא הדין גם לגבי המל"ל שאומנם הוציא את המעסיקה ממעגל האחריות אך התייחס אל יתר הנתבעות כאל גוף אחד.
גם הנתבעות, שיוצגו ע"י אותו עורך דין, לא עשו כל אבחנה בעניין. הטענה היחידה שנטענה בעניין היא הפניה לאחד מפסקי הדין, שניתן ע"י כבוד השופט עמית, ובו נקבעה חלוקת האחריות: 80% מעסיק, 20% קבלן ראשי ו-0% מזמין כאשר לטענת הנתבעות עצמן, באותו מקרה הובאו עדים לעניין חלוקת התפקידים ומעמד הגורמים, להבדיל מהמקרה שלפנינו שבו לא הובאה כל ראיה או עדות בעניין (סעיף 10 לסיכומי הנתבעות).
19.ואכן, בנסיבות המקרה שלפנינו לא הובאו כל ראיות לעניין מהות ואופי התפקידים והאחריות של כל אחת מהנתבעות. כמו שלא הובאו כל עדים או ראיות לעניין אותה רשלנות והפרת חובות חקוקות שהתובע מייחס לכל הנתבעות, כגון: העובדים או האחראים מטעם מי מהנתבעות: מנהלי הפרויקט, מנהל העובדה, ממונה בטיחות וכו'.
20.עדויות אלו היה בהן ללא ספק כדי לשפוך אור לא רק אודות שיטת העובדה שהייתה נהוגה ע"י הנתבעות אלא גם אודות מהות ההתקשרות בין הנתבעות וחלוקת התפקידים שביניהן: מה חלקה של כל אחת מהן ומה היה תפקידה באותו פרויקט.
21.מנגד עומדת גרסתו של התובע, שטען לכל אורך ניהול תביעתו זו, כי הוא עבד בבניין חשוך ללא כל תאורה וכי פיר המעלית היה פתוח ללא מכסה וללא גידור, בניגוד למה שמצווה תקנה 79 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1988.
22.משלא הוצגה כל גרסה אחרת מטעם הנתבעות אודות תנאי ושיטת עבודה זו, אין להן אלא להלין על עצמן וללא ספק יש לזקוף מחדל אי הבאת ראיות בעניין זה לחובתן.
23.לעניין טענת הנתבעות שלפיה עניין התאורה במקום שבו עבד התובע לא נטען בכתב התביעה ולכן מדובר בהרחבת חזית, דין טענה זו להידחות.
עיון בכתב התביעה מלמד כי עניין זה נטען כבר בכתב התביעה. כך, למשל, בסעיף 16.2 לכתב התביעה המקורי, טען התובע כי הבניין שבו עבד היה חשוך ללא תאורה:
"היה זה יום גשום ומטבע הדברים, גם אלמלא הגשם, העבודה באתר ובתוך הבניין הייתה ללא כל תאורה, אשר היה בה לגרום לעובר אורח לשים לב לפיר"
חיזוק לעניין מצב התאורה במקום שבו אירעה התאונה ניתן למצוא גם בעדותו של העד השני אשר העיד כי לא הייתה כל תאורה באתר שבו עבדו, ובמילים שלו:
"ש: אמרת עכשיו שהוציאו אותו עם פנסים, עם תאורה. למה היה חושך בקומות?
ת: אין שם תאורה.
ש: מה היה מצב התאורה בקומה בה עבדת?
ת: אין תאורה, אין מנורות. בחדרים אין ריצוף או תאורה. היה רק בטון" (עמ' 21, ש' 2-5)
24.מנגד וכפי שצוין לעיל, הנתבעות לא הביאו כל ראיה או עדות שהיה בה כדי להפריך את גרסת התובע ולהוכיח כי במקום התאונה הייתה תאורה מספקת. ובכך הן ללא ספק התרשלו משלא פעלו בשיטת עבודה בטיחותית וסיכנו את העובדים, ובפרט התובע. בכך הן גם הפרו את החובה החקוקה הקבועה בתקה 185 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 שקובעת כדלקמן:
"(א) במקום בו נמצא או עובר אדם ואין בו תאורה טבעית מספקת, יתקין מבצע הבניה תאורה מלאכותית מתאימה בעלת עצמת אור מספקת.
(ב) משהותקנה תאורה מלאכותית, כאמור בתקנת משנה (א), היא תוחזק במצב תקין כל זמן שהעבודה במקום נמשכת."
25.הוא הדין גם לגבי ההתרשלות בעניין אי גידור או כיסוי פתח פיר המעלית.
גרסת התובע בעניין זה הוכחה והיא התיישבה עם עדותו של העד השני. כאשר, מנגד, הנתבעות שוב לא מצאו לנכון להביא כל עדות או ראיה שהיה בה כדי לשפוך אור אודות שיטת העובדה שהייתה נהוגה על ידי כל אחת מהן, ובפרט לעניין הותרת פיר המעלית הפתוח ללא כיסוי וגם לעניין מצב התאורה באתר הבניה.
26.לעניין חלוקת האחריות בין הנתבעות עצמן, סעיף 11 לפקודת הנזיקין קובע כי שני בני אדם הנושאים באחריות לעוולה זהה, חבים יחד על עוולה זו, וניתן לתבעם בגינה ביחד ולחוד.
הרציונל העומד מאחורי כלל זה הוא לדאוג לניזוק שיקבל תרופה על מלוא הנזק שנגרם לו, מבלי שיצטרך לכתת את רגליו בין המעוולים השונים.
27.הפסיקה חילקה את קבוצת המעוולים המשותפים ל-3 סוגים:
א. מעוולים במשותף – מזיקים שמבצעים עוולה אחת כלפי הניזוק וגורמים לו יחד נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה.
ב. מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה – מזיקים שמבצעים עוולות נפרדות כלפי הניזוק אך גורמים לו יחד נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה ביניהם.
ג. מעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים – מזיקים שמבצעים עוולות נפרדות הגורמים לנזק שניתן לחלוקה באופן שמאפשר ייחוס חלקו של כל מזיק לנזק שגרם.
ההבדל בין שלושה סוגים אלו הוא שאת הראשונים מחייבים בפיצויים על מלוא הנזק, ביחד ולחוד, בעוד שלגבי המעוולים מהסוג האחרון, כל מעוול מחוייב בנזק שהוא גרם באופן נפרד (ראו לעניין זה ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)).
28.בענייננו ברור הוא, כי הנתבעות שלפנינו אינן משתייכות למעוולים מהסוג השלישי אלא הן בבחינת מעוולים במשותף או מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה.
כך או כך, והואיל והן אינן נכללות תחת קבוצת המעוולים השלישית, אין ספק כי יש לחייבן ביחד ולחוד.
29.משלא התייחסו הצדדים לעניין זה ובהעדר תשתית ראייתית בעניין, לא ניתן למעשה לחלק או לפצל את הנזק. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בספרו של הרמן, מבוא לדיני נזיקין, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ - 2006, עמ' 206:
"כאשר לא ניתן לפצל את הנזק בין המזיקים בדרך סבירה ויעילה, האחריות שלהם תהיה יחד ולחוד, גם אם הנזק נגרם בשלבים ו'גם אם חלק נגרם על-ידי מעשה העוולה הראשון, לפני שהוגבר על-ידי מעשה העוולה השני'. זהו מצב שבו אין זיקה בין המעוולים לבין עצמם, והקשר ביניהם נוצר כתוצאה מן הנזק הבלתי ניתן להפרדה שהם גרמו. קשר זה נוצר בין אם פעולות המעוולים נעשו בו-זמנית, בין אם בזה אחר זה, ובלבד שהנזק הוא אחר"
30.מכל מקום, באם סברו הנתבעות כי הנזק ניתן לחלוקה בינן לבין עצמן, הנטל להוכיח זאת היה מוטל על מי מהן שטוענת זאת. בענייננו, משלא נטען ומשלא הוכח כי הנזק ניתן לחלוקה ולאור הקושי הקיים בפיצול הנזק והאחריות שבגינו, תהא חבותן ביחד ולחוד. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.06):
"קביעותיו אלה של בית המשפט מקובלות עליי. בדרך כלל ראוי שהאחריות לנזק תחולק בין המעוולים השונים, ככל שהדבר ניתן, אך כאשר לא ניתן להפריד את הנזק באופן סביר 'אין לדרוש מהניזוק את הבלתי אפשרי, ואין להרשות למזיק להתחמק מפיצוי קורבנו, רק משום שבנסיבות מסוימות לא יוכל התובע לעולם להוכיח, איזה חלק מהנזק נגרם על-ידי המעשה של כל מזיק' (ראו: ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 293). משקיים קושי בחלוקת הנזק בין הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל עליהם ואם לא יעמדו בו תהא חבותם ביחד ולחוד, לכל הנזק שנגרם"
אשם תורם
31.לטענת הנתבעות יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 80%.
כידוע לצורך הטלת אשם תורם יש לבחון אם הניזוק פעל כ'אדם אחראי תוך זהירות סבירה' או שמא היה בהתנהגותו משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמו (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)). המבחן לחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק נעשה לפי 'מידת האשמה': הווי אומר, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד.
32.בנסיבות המקרה שלפנינו לא הונחה כל תשתית ראייתית שהיה בה כדי להוכיח מהי מידת אשמו של התובע ואם בכלל קיימת אשמה כזו. זאת גם בנוסף למגמה הזהירה שנוקטת בה הפסיקה בכל הנוגע להטלת אשם תורם על עובד, ובפרט עובד בדומה לעובד שלפנינו שהחל לעבוד אצל נתבעת 1 כשבוע בלבד לפני שאירעה התאונה (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז(3) 225 (1993)).
33.לאור כל האמור, בנסיבות המקרה, לא מצאתי לנכון להטיל אשם תורם כלשהו על התובע.
הנכות הרפואית והנכות התפקודית
34. כאמור, ממקום התאונה הובהל התובע לבית חולים שערי צדק בירושלים שם אובחן כסובל משבר פתוח דיאפיזרי בפמור שמאל ושבר בבסיס צוואר ירך שמאל.
התובע אושפז במחלקה לכירורגיה אורתופדית כאשר במהלך אשפוזו הוא עבר ניתוח בהרדמה ובוצעה החזרה פתוחה של השברים בבסיס צוואר הירך משמאל והשבר הפתוח (גוסטילו 2) באספקט דיאפיזרי של עצם הפמור משמאל. השברים קובעו באמצעות מסמר תוך לשדי ננעל וכמובן בוצעה הטריה של הפצע.
התובע אושפז עד ליום 9.1.09 (15 ימים) ושוחרר עם המלצה להמשך הליכה בתמיכת קביים ללא דריכה על גפה ימין תחתונה וכן המשך מעקב אורתופדי.
35.התובע עבר סדרה של טיפולים ומעקב רפואי וביום 15.12.09 אושפז שנית לצורך ביצוע ניתוח בברך והוא שוחרר ביום 11.1.09 (28 ימים).
בתאריך 7.1.10 עבר התובע ניתוח אמבולטורי בהרדמה ספינלית שבמהלכו בוצעה דינמיזציה של המסמר. עם שחרורה הומלץ להמשיך בהליכה עם דריכה מלאה בעזרת קביים והמשך מעקב במסגרת המרפאה האורתופדית.
36.כאמור התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל כאשר לאחר סיום כל ההליכים בפני ועדות המל"ל נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 32% החל מיום 13.7.15 (לאחר הפעלת תקנה 15ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות המל"ל").
37.כאמור, התובע הגיש את חוות דעתו של ד"ר דניאל משה שקבע כי לתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור של 61.5% כמפורט בחוות דעתו, ואילו מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר קליגמן מדרכי שקבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 19%.
38.לאור הפער בין ממצאי שתי חוות הדעת, מינה בית המשפט את פרופ' נמרוד רוזן כמומחה רפואי מטעמו בתחום האורתופדי.
פרופ' רוזן בדק את התובע וקבע, כי הוא סובל מכאבים והגבלה בטווח תנועות ירך שמאל, כאבים שמתגברים בעמידה ממושכת והליכה מרובה. התובע מתקשה לשוב לפעילות פיזית וסובל מצליעה. קיימת הגבלה קלה בטווח תנועות ירך שמאל בהשוואה לימין ללא כל עדות לדלדול שרירי מהותי בהיקף שרירי הירך והשוק וללא עדות לגרע נוירולוגי.
עוד קבע המומחה, כי מדידת הגפיים מלמדת על קיצור בן 1.5 ס"מ, שמאל קצרה מימין. כמו כן קיימות צלקות על פני אספקט לטרלי של ירך שמאל, על פני אספקט לטרלי רחיקני של ירך שמאל, על פני קדמת הירך משמאל וכן מתחת לטרוכנטר הגדול, הכל כמופרט בהרחבה בחוות דעתו.
39.המומחה התייחס גם לממצאים שנקבעו ע"י שני המומחים כפי שפורט בחוות דעתו.
לגישתו, בעקבות התאונה, נותרו לתובע נכויות אורתופדית ואסטטית צמיתות בשיעור של 28% בהתאם לחלוקה שלהלן:
א. 20% בגין הגבלה בטווח תנועות הירך משמאל, קיצור הגפה לכדי 1.5 ס"מ, גריית כאב בעת עמידה על גפה שמאל והעדר חיבור מלא סביב השבר באזור הדיאפיזרי של עצם הירך, וזאת לפי סע' 35(1)ג לתוספת לתקנות המל"ל, בגין השפעה בינונית על כושר הפעולה הכללי או התנועות.
ב. 10% בגין צלקות בגוף מכאיבות או מכערות לפי סע' 75(1)(ב) לתוספת לתקנות מל"ל.
ג. 0% בגין התקצרות רגל אחת עד 2 ס"מ לפי סעיף 47(5)(א) לתוספת לתקנות.
40.בסיכומיו, חלק התובע על הממצא שנקבע ע"י המומחה בדבר הקביעה אודות איחוי כמעט מלא לשבר, כאשר לטענת התובע, יתר מומחים (הכוונה לוועדה הרפואית של המל"ל-נ.ד.מ) קבעו כי מדובר באיחוי חלקי של העצם.
בשאלות ההבהרה שנשלחו ע"י ב"כ התובע, נשאל המומחה ספציפית אודות עניין זה והוא השיב מפורשות כי מדובר בהבדל סמנטי בלבד (נ/1). הוא גם השיב לעניין הוצאת המסמר והסביר כי בשלב שבו התובע היה נמצא לא היה ממליץ על הוצאת המסמר.
מכל מקום, המומחה לא נחקר בפניי ע"י התובע ועל ידי מי מהצדדים כאשר לטענת התובע הוא וויתר על חקירתו מאחר ועניין קביעת הנכות נתון בידי בית המשפט.
41.כידוע, לא בנקל יסטה בית המשפט ממצאי חוות דעתו של המומחה אשר מונה מטעמו. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי (31.12.88):
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן"
ואכן בנסיבות שלפנינו, לא הצביע התובע על נימוקים כבדי משקל או טעות בולטת לעין שמצדיקים סטיה מחוות דעתו של המומחה.
42.לפיכך, אני מאמצת את קביעות המומחה וקובעת כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 28%.
43.לעניין הנכות התפקודית, מדובר בתובע, יליד שנת 1977, עובד זר שמבקש מקלט, מעיר "אל ניל אלאזרק" שבמדינת סודאן. הוא נכנס למדינת ישראל בשנת 2008. החל את עבודתו אצל נתבעת 1 כשבוע לפני שהתאונה אירעה.
לאחר התאונה הוא לא חזר לעבודה כאשר לטענתו, הוא חסר כל השכלה וכי המקצוע היחידי שהיה ביכולתו להשתלב בו הוא בעבודת כפיים, עבודה שאינו מסוגל לבצעה בעקבות פגיעתו מהתאונה.
44.לאור גילו הצעיר יחסית של התובע ובהתחשב גם בעובדה כי מדבר בעובד כפיים שהפעלת כוח פיזי מהווה למעשה רכיב עיקרי וחשוב באופי המקצועות מסוג זה, ובהתחשב בכך שמדובר בתובע חסר כל השכלה שמעמדו האזרחי כמי שמבקש לקבל מקלט במדינה מצמצמם בפניו את האפשרות להיקלט גם למשרות מסוג אחר שלא דורשות הפעלת כוח פיזי, הרי האפיק הנ"ל הינו האפיק היחיד הפתוח בפני התובע בארץ.
אין ספק כי יש בפגיעתו כדי לצמצם את קשת המקצועות שבהם הוא יכול לעבוד ולעסוק בעתיד.
45.אומנם, חלק מהנכות הרפואית (10%) הינה בגין הצלקות שנותרו בגופו של התובע בעקבות התאונה, אולם לאור העובדה כי החלק שנותר מהנכות הרפואית שקבע המומחה (20%) הינה בגין הגבלה בטווח תנועות הירך משמאל, קיצור הגפה ב-1.5 ס"מ, כאבים בזמן עמידה ואי חיבור מלא סביב השבר של עצם הירך. הגבלות אלו, ללא ספק יש בהן כדי לפגוע ביכולת תפקודו היומי יומי ולגרוע מיכולת השתכרותו.
46.בהתחשב בכל האמור לעיל, אני מעמידה את נכותו התפקודית על שיעור 30%.
הפסד השתכרות לעבר
47.לטענת התובע, יש להעמיד את בסיס שכרו החודשי לעבר על סך של 8,000 ₪, כפי שסוכם עם נתבעת 1 וכפי שהדבר אושש ע"י העד מטעמו.
מנגד, טענו הנתבעות כי עסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה כאשר התובע לא הציג כל ראיה כגון תלושי שכר כלשהם שהיה בהם כדי להעיד אודות גובה הכנסתו.
48.אכן מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה:
"הפסדי השתכרות בעבר הינם נזק מיוחד, ועל התובע להגיש פרטים ביחס אליהם, וכשאך ניתן הדבר, יש להמציא פרטים וראיות ביחס אליהם, ולפי אלה יקבע בית המשפט את גובה הפיצוי." (ע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' חסן, פ"ד מג (3) 810 (1989))
מהראיות שהוצגו בפני עולה, כי התאונה ארעה שבעה ימים לאחר תחילת עבודתו של התובע אצל נתבעת 1. התובע טען, כי לא הספיק לקבל משכורת כלשהי עובר ליום התאונה וכי לגבי גובה השכר הובטח לו על ידי נתבעת 1 כי ישולם לו שכר חודשי בסך של 8,000 ₪. (סעיף 5 לתצהירו).
בחקירתו הנגדית נשאל אודות זהות הגורם שעמו סוכמו הדברים והוא ענה שאדם בשם "אבו ג'מאל" (עמ' 15 ש' 21-22).
49.עדותו של התובע התיישבה עם עדותו של העד חסן שהעיד, כי הוא התקבל לעבודה יחד עם התובע והתחילו לעבוד יחדיו באותו יום וכי גם לו הובטח שכר של 8,000 ₪ (עמ' 20, ש' 16-19).
אולם, התובע שכאמור עבד שבוע ימים אצל נתבעת 1, לא הציג תלוש המשכורת בגין תקופה זו. הוא הדין גם כלפי העד השני.
50.מנגד, הנתבעות לא הביאו כל ראיה שהיה בה כדי לסתור את טענת התובע שכאמור קיבלה חיזוק בעדות העד השני כאשר עדותם של שני אלו הותירה רושם של עדות אמינה ללא כל סתירות או תהיות. מה גם, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי מדו"ח רציפות בעבודה עולה, כי שכרו הרבע שנתי של התובע בשנת 2008 עמד על סך של 13,200 ₪.
51.משכך הם פני הדברים, ברור הוא כי התובע עבד בתקופה שקדמה לתאונה, אך קיים קושי לדלות נתונים מדויקים וחד משמעיים אודות בסיס שכרו, במיוחד כשמדובר בעובד שהחל לעבוד אצל נתבעת 1 רק כשבוע ימים לפני שהתאונה אירעה, עובד אשר הינו עובד זר ופליט. לפיכך, זהו המקרה הקלאסי שבו ביהמ"ש יפסוק לתובע פיצוי גלובאלי. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בת.א. (מחוזי-ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' יזהר (18.11.2009):
"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)."
ראו גם ע"א (מחוזי-ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אבולוף (11.6.14).
אי לכך, הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר יהא באופן גלובאלי.
52.לעניין תקופת האי כושר, אציין כי אומנם, לא הוצגו תעודות אי כושר והמומחה מטעם בית המשפט לא חיווה דעתו בעניין הנכות הזמנית, ברם אין ספק כי בעקבות התאונה התובע נאלץ להיעדר מעבודתו לתקופה מסוימת. שהרי התובע סבל משבר פתוח בפמור שמאל ושבר בבסיס צוואר ירך שמאל, עבר ניתוח שבו בוצעה החזרה פתוחה של השבר וקיבוע וכששוחרר הומלץ על הליכה בעזרת הליכון.
התובע המשיך בקבלת טיפולים רפואיים ומהמסכים שהונחו בפני עולה כי מצבו לא השתפר גם לאחר כשנה מיום התאונה כפי שהדבר מופיע אף בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. לאחר כשנה התובע אף זומן לביצוע ניתוח אמבולטורי בהרדמה ספינלית שבו בוצעה דינמיזציה של המסמר באמצעות הוצאת הברגים. ועם שחרורו, ביום 11.1.10, הוא קיבל הדרכה להליכה עם דריכה בעזרת קביים.
53.מכאן, אין ספק שבמשך תקופה ארוכה נבצר מהתובע לשוב לעבודתו. למרות שהתובע טוען כי עד היום אינו מסוגל לשוב לעבודה, לא ניתן לקבוע הפסד שכר מלא לכל תקופת העבר שכן נכותו הצמיתה, למרות השפעתה על תפקודו, אינה משביתה אותו כליל.
בהקשר זה, יש לציין עוד כי המומחה מטעם התובע, קבע נכות זמנית של שנה בלבד מיום התאונה, כך שלא ברור על מה הסתמך התובע כשהוא טוען לנכות זמנית של שנתיים בסיכומיו.
בהקשר זה, ולמרות שמומחה התובע קבע נכות זמנית לשנה בלבד, לא ניתן להתעלם מהמסמכים הרפואיים ובמיוחד העובדה שהתובע היה מאושפז מתאריך 15.12.09 ועד לתאריך 11.1.10 שבמהלכה עבר ניתוח נוסף ביום 7.1.10 ובשחרורו הומלץ על חופשת מחלה עד לביקורת שנקבעה שבועיים לאחר השחרור, היינו סוף חודש ינואר 2010.
בנסיבות המתוארות ובהתחשב בכל האמור לעיל הנני קובעת כי תקופת האי כושר המלא לעבר תעמוד על 13 חודשים.
54.לאור כל האמור, אני קובעת פיצוי בגין ראש נזק זה, באופן גלובאלי, על סך של 200,000 ₪.
הפסד השתכרות לעתיד
55.כידוע הערכת הפיצוי לעתיד לגבי הפליטים, רב בה הנסתר על הגלוי נוכח עתידם הלא ברור. בהקשר זה, יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל (1.3.93):
"אכן, בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים."
לנוכח הערפל באשר לעתידו בארץ וחשש הגירוש שעומד לפתחובאלי, מצאו בתי המשפט לנכון לקבוע במקרה כזה, פיצוי גלובאלי (ראו ת.א. 61251-12-13 מ.ה. נ' קרנית (20.3.16)). מה גם, כידוע, פיצוי גלובאלי, בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, ייפסק כאשר נבצר מבית המשפט, מסיבות כלשהן, לערוך חשבון אשר יבטא את נזקו של הנפגע, בעוד בית המשפט משוכנע שנזק כזה אכן קיים (קציר, "פיצויים על נזקי גוף", מהדורה רביעית, עמ' 524).
56.התובע הגיע לארץ כפליט וקיבל רישיון זמני לישיבת ביקור (ת/1). למעשה, שהייתו של התובע בארץ קצובה בזמן ואין כל וודאות בעניין זה. בתצהירו טען, כי אשרת השהיה מתחדשת מדי פעם אך לא מחייבים אותו לעזוב את הארץ וכי כוונתו היא להשתקע במדינת ישראל או להגר למדינה מערבית אחרת. על כן, לדבריו, יש לחשב את שכרו לפי השכר במדינת ישראל או לפי רמת השכר במדינות המערב (סעיף 4 לתהצהירו).
57.מדובר בתובע חסר השכלה או מומחיות במקצוע מסוים, מעמדו האזרחי מפוקפק ולא וודאי. אין וודאות לעניין הישארותו בארץ או אפשרות הגירתו לאחת ממדינות המערב כפי שטען.
58.לפיכך ובהתחשב בכל האמור אני מעמדיה את הפיצוי בגין ראש נזק זה, באופן גלובאלי, על סך של 350,000 ₪.
הפסדי פנסיה ותנאים סוציאלים
59.לטענת התובע בהתאם לצו ההרחבה, מיום 1.1.08, לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, התובע זכאי לפיצוי בגין רכיב זה באופן גלובאלי בסך של 141,000 ₪.
מנגד טענו הנתבעות כי מדובר בעובד שאינו אזרח ישראלי ולכן החוק לא חל עליו.
60.מעמדו האזרחי של התובע אינו ברור וזאת לאור חשש הגירוש מהארץ שמרחף מעל ראשו כפי שעולה גם מחקירתו (עמ' 13, ש' 12-19). זאת גם בנוסף לכך שהתובע בעצמו הסביר כי ברצונו לעזוב את הארץ ולהגר לאחת ממדינות המערב:
"ש: אתה כותב בתצהירך שאתה בין היתר רוצה להגר למדינה מערבית?
ת: נכון. הגעתי לכאן בכוונה כדי ללכת. אני עשר שנים פה ואין לי ניירת טובה. הכל זה ככה ... מול ועדה, זמני" (עמ' 13, ש' 25-27)
61.לאור כל האמור, ומשלא הוכח כי בנסיבות אלו הופרשו תגמולי פנסיה לתובע המבקש מקלט, לא ניתן לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.
אסיים פרק זה בדברים שנאמרו, בס"ע 26166-07-11 קברב נ' שירותי ישראל צ.ב. (2007) בע"מ (6.7.14):
"עובדים ישראלים ועובדים זרים אשר נמצאים בארץ על פי רישיון עבודה ניתן לבטחם בפנסיה אולם לא ניתן לבטח כלל פליטים והנושא לא הוסדר בנהלים או בדין. אשר על כן דין רכיב תביעה זה להידחות."
הוצאות רפואיות והוצאות בגין נסיעות
62.לטענת התובע בשל מצבו הרפואי הוא נעזר בהליכון ובקביים כפי שעולה בתיעוד הרפואי ובכך התקשה ללכת למרחקים ולהתנייד. לפיכך יש לפסוק פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה וניידות, ופיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות.
מנגד טענו הנתבעות, כי מדובר בתאונת עבודה ולכן כל ההוצאות מכוסות ע"י המל"ל. לפיכך אין כל מוקם לפסוק פיצוי כספי בגין ראשי הנזק הנ"ל.
63.אומנם התובע לא הציג קבלות כלשהן בגין ההוצאות שהוא נאלץ להוציא, הן בגין הטיפולים שקיבל והן בגין הוצאות הנסיעה. ואכן התאונה הוכרה כתאונת עבודה וסביר להניח כי ההוצאות מכוסות בסל הבריאות.
עם זאת, שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע, ולאור מעמדו האזרחי, התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים ונאלץ לשאת בעלויות נסיעה מוגברות. בל נשכח כי מדובר בנפגע שבעקבות התאונה הוא אובחן כסובל משבר בירך, עבר ניתוח ראשון ושוחרר עם המלצה להליכה עם קביים ומעקב אורתופדי.
במשך שנה לאחר שטופל והיה במעקב ולא חלה הטבה במצבו, הוחלט על ביצוע ניתוח נוסף (ראו גם עמ' 4 לחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש). התובע עבר ניתוח נוסף, ביום 7.1.10, וגם שם הומלץ על המשך מעקב אורתופדי והתובע קיבל הדרכה להליכה עם דריכה מלאה בעזרת קביים.
64.בהתחשב בכל האמור, מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בגין ראשי הנזק הנ"ל, פיצוי גלובאלי בסך של 15,000 ₪.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד
65.לטענת התובע לאור פגיעתו הוא נזקק ויזדקק לעזרה בביצוע המטלות היומיומיות. לטענתו עם הזמן יכולתו התפקודית תקבל משמעות רחבה יותר והוא יזדקק לעזרה מוגברת בעתיד שכן הוא לעולם לא יהא עצמאי בפעולותיו והתנהלותו. לפיכך, ובהתחשב בגובה הנכות, תקופת האשפוז והמגבלות שמהן הוא סובל, יש לפצותו בפיצוי גלובאלי בסך של 300,000 ₪.
66.מנגד, טענו הנתבעות כי התובע נמנע מהבאת את אותם חברים, שעל פי הנעטן עזרו לו בביצוע הפעולות היומימיות. מה גם, האו בעצמו העיד כי הוא גר לבד תקופה מסוימת. לטענתן, אין די בקביעת נכות כדי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה ואין כל מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגינו.
67.אומנם, בחקירתו התובע העיד כי בתקופה מסוימת הוא גר לבד, וכי חבריו שגר עימם בתקופה האחרונה הם אלו שעוזרים לו (עמ' 18, ש' 10-32) והוא לא הביא אותם לעדות.
למרות זאת, אין ספק כי כתוצאה מפגיעתו, התובע נזקק לעזרה בביצוע פעולות יומיומיות. התובע היה מאושפז פעמיים, אשפוז ראשון שנמשך 15 ימים והשני נמשך 28 ימים כאשר ברור הוא כי בין האשפוז הראשון והשני הוא התהלך בעזרת הליכון וקביים כאשר חלק מהתקופה הומלץ שלא להתהלך בדריכה מלאה ובהמשך קיבל הנחיה להתהלך עם דריכה מלאה. כל זאת כאשר ובעקבות הפגיעה הוא נותר עם קיצור של 1.5 ס"מ.
68.אין ספק, כי לאור פגיעתו, הוא התקשה בביצוע המטלות היומיומיות ונזקק לעזרה מוגברת ואינטנסיבית, במיוחד בתקופה הסמוכה לתאונה. עם זאת, ברור כי עזרה זו הלכה ופחתה עם הזמן לאור השיפור הניכר במצבו הרפואי. התובע יזדקק לעזרת צד ג' גם בעתיד וזאת לאור נכותו ומגבלותיו. בהתחשב בכל האמור לעיל, הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 100,000 ₪.
כאב וסבל
69.מדובר בתובע יליד 1977 אשר נפגע בתאונה שגרמה לו להגבלה בטווח תנועות ירך שמאל, קיצור הגפה לכדי 1.5 ס"מ, העדר חיבור מלא סביב השבר וכאבים בזמן עמידה על גפה שמאל. כאשר בעקבות פגיעתו הוא אושפז פעמיים ונותח פעמיים (סה"כ 43 ימים).
בהתחשב בסבל, בנכות, במגבלות שנגרמו לתובע, בתקופות האשפוז ובגילו, אני פוסקת סך של 150,000 ₪.
סיכום הנזק
70.לאור כל האמור לעיל, נזקי התובע מסתכמים כדלקמן:
הפסד השתכרות לעבר200,000 ₪
הפסד השתכרות לעתיד350,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות15,000 ₪
עזרת צד ג'100,000 ₪
כאב וסבל150,000 ₪
סך הכל815,000 ₪
ניכויים
71.אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לנכות מהפיצוי שייפסק את התשלומים שקיבל ויקבל התובע מהמל"ל, בסך של 592,000 ₪ (משוערך).
תביעת המוסד לביטוח לאומי
72.כאמור המל"ל הגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעות 2-3 בלבד וזאת בגין סכומי הגמלאות ששילם וישלם לתובע בגין התאונה הנדונה.
מאחר והנתבעות 2-3 הינן צד ג' שאינו מעביד ומשנקבעה לעיל אחריותן של כל הנתבעות ביחד ולחוד, הרי שדין תביעת המל"ל כנגד הנתבעות 2-3 להתקבל במלואה.
סיכום
73.הנני מקבלת תביעת התובע 1, ומחייבת את כל הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע 1 סך של 223,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.
כמו כן, הנני מקבלת את תביעת התובע 2, המוסד לביטוח לאומי ומחייבת את הנתבעות 2-3 לשלם לתובע 2 סך של 592,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, י"א כסלו תשע"ח, 29 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.
