1.לפני בקשת רשות לערער על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם חג'וג' חילמי) מיום 20.1.17 שדחה בקשה להורות על שחרור כספים ביתר ששילם המבקש לטענתו במסגרת הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדו ע"י המשיבה.
רקע
2.תיק הוצל"פ נפתח בספטמבר 2014 במסגרת בקשה לביצוע שטר ע"ס 50,000 ₪ כלפי המבקש ואחרים בגין מלא שטר ערבות להסכם שכירות שנתן למשיבה.
3.ביום 23.12.14 נחתם הסכם פשרה לפיו 3 החייבים בתיק ההוצל"פ ישלמו למשיבה סכום של 50,000 ₪ ב- 6 תשלומים של 7,000 ₪ + תשלום של 8,000 ₪, ביום ה- 10 לכל חודש קלנדרי.
ההסכם קיבל תוקף של החלטת הרשם על פי החלטתו מיום 3.2.15.
סעיף 5 בהסכם הפשרה קבע כי ככל שהחייבים לא ישלמו את התשלומים הנ"ל, יעמדו כנגדם כל התשלומים שצוינו בבקשה לביצוע שטר בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת הבקשה לביצוע. כמו כן, הזוכה תהיה רשאית להמשיך ולפעול בתיק ההוצל"פ לרבות עיקולים, צווים וכיו"ב.
4.ב"כ המשיבה הודיע ביום 23.2.15 לרשם ההוצאה לפועל שהחייבים אינם עומדים בהסדר וביקש גם כנגד המבקש (ביום 31.7.15) להמשיך לפעול בתיק.
5.אין חולק כי החייבים לרבות המבקש לא עמדו בהסכם הפשרה ושילמו רק 14,000 ₪ ביום 26.1.15 וביום 20.2.15 שולם סכום של 2,000 ₪ נוספים. כתוצאה מעיקול אצל צד ג' התקבל מהמבקש לתיק סך של 62,205 ₪.
6.משלב כניסת התקבול הנ"ל לתיק ואילך הגיש המבקש מספר בקשות לרשם ההוצאה לפועל בנוגע ליתרת החוב ,בין היתר לעדכונה לנוכח ביצוע התשלומים הנ"ל ואילו ב"כ המשיבה חזר וציין את דבר הפרת הסכם הפשרה ע"י החייבים. לדידו הסכום ששולם ע"י החייבים לא עודכן בתיק בשל הפרת הסכם הפשרה, שהרי ההפרה זיכתה את המשיבה בתשלום מלא החוב שבגינו נפתח תיק ההוצאה לפועל ועל כן ביקש לדחות את בקשת המבקש.
7.רשם ההוצאה לפועל קיבל בהחלטתו מיום 19.9.16 ( מס' 113) את טענת המבקש לאחר שבדק את לשון הסכם הפשרה בין הצדדים וקבע:
" אני סבור כי אין בכוחה של טענת הזוכה כדי להתגבר על מה שנקבע בסעיף 19 א לחוק שהטיל חובה על הזוכה לדווח על תקבולים בתוך 7 ימים. מכאן עולה שהזוכה לא עדכנה במועד ובכלל את התשלומים ששולמו על ידי החייבת לידיה כמצוות סעיף 19 א לחוק ההוצאה לפועל .....הסכם הפשרה לא העניק לזוכה פטור מעדכון התשלומים שהתקבלו אצלה. הזוכה לא עתרה בבקשה מתאימה סמוך למועד קבלת הכספים לידיה או בכלל בכל הנוגע לתשלומים שהתקבלו אצלה."
במסגרת החלטה זו הורה למשיבה לעדכן את החוב על דרך הקטנתו בתקבולים הנ"ל ובסך כולל של 16,000 ₪ .
8.לאחר שעודכן החוב בתיק נתנה ביום 20.9.16 הוראה (118) לשחרור סכום החוב העדכני מתוך הכספים שבפיקדון עד לאיפוסו וסגירת התיק.
9.בהמשך ,פנתה המשיבה לרשם ההוצאה לפועל בבקשה להחייאת התיק .
עיקר הבקשה נסוב על שגגה בהקטנת החוב לאור הקטנה כפולה ( הן של 16,000 ₪ והן של 17,358 ₪) ולכן נטען כי יש לתקן את הטעות ולהוסיף ליתרת החוב סך של 17,358 ₪ שהופחת בטעות. עוד ציין כי למעשה הועבר אל המשיבה סך של 29,547 ₪ בעוד שבתיק נותר סך של 32,658 ₪.
בבקשה נוספת שהוגשה בסמוך לבקשה הקודמת ביקשה המשיבה להגדיל את החוב בסך של 32,658 ₪ (המצוי בתיק) משום שההפחתה ע"ס 16,000 ₪ בוצעה בטעות וכי יש להוסיף לה סך של 17,358 ₪.
הרשם שם ליבו לניסיון המשיבה לבצע הגדלה כפולה של החוב וקבע בהחלטתו מיום 29.9.16 ( בקשה מס' 120) :
" לא ברור מדוע מבוקש להגדיל חוב בתיק בסכום של 32,658 ₪ כאשר הטעות היא לגבי הקטנת חוב 1 בלבד בסך של 16,000 ₪ . משלא נמצא בסיס להגדלת החוב בסך הנ"ל הבקשה נדחית".
עם זאת העביר את הבקשה הנ"ל לתגובת החייבים כולל המבקש.
ב"כ המשיבה הציג ביום 16.10.16 לרשם את אישור המסירה לב"כ המבקש ועתר למתן החלטה בהעדר תגובה .הרשם נעתר לבקשה להחייאת התיק בהחלטתו מ 13.10.16 (מס' 120).
10.המשיבה נאמנה לניסיון להגדיל את החוב למרות ההחלטה הנ"ל, הגישה בקשה נוספת לרשם להעביר ,לאור ההחלטה מ 13.10 ,את כל הכספים שבתיק לידיו. הרשם בהחלטה מיום 4.11.16 (121) הביע פליאה מדוע ב"כ המשיבה לא טרח לעדכן את החוב בהתאם להחלטות הקודמות ולכן דחה את הבקשה להורות על שחרור כל הכספים המצויים בתיק מלבד סך של 16,000 ₪ ( שהוקטנו בטעות כנטען) .
11.המשיבה לא אמרה נואש ,הגיבה להחלטת הרשם ( כפי שניתן לו) ועתרה להגדלה חוזרת של החוב בסך של 16,777.36 ₪ לאחר שכבר שוחרר לידיה סך של 16,000 ₪. הנימוק להגדלה התבסס שוב על הטענה בדבר הפרת הסכם הפשרה ע"י החייבים וזכותה של המשיבה למלא סכום החוב בהתאם לאמור בהסכם הנ"ל .
הרשם בהחלטתו מיום 2.12.16 ( מס' 123) נעתר לבקשה וקבע כדלקמן:
"בנסיבות שבהן הסכם הפשרה לא קוים ובהתאם להוראות סעיף 5 להסכם הפשרה עולה כי הזוכה זכאית להגדלת סכום החוב לסכום שנקבע בבקשה המקורית. לפיכך מאחר ובוצעו הקטנות חוב בגין שני התשלומים כמפורט בהחלטה מיום 29.9.16 אני מאשר הגדלת חוב כמבוקש."
בהחלטה ( מס' 124) חזר הרשם על האמור בהחלטה הנ"ל והורה בהחלטה מיום 9.12.16 ( מס' 126) לבקשת המשיבה לשחרור כל הכספים לידיה.
12.ביום 15.12.16 הגיש ב"כ המבקש בקשה להחזר כספים עודפים במסגרתה התנגד לטענות ב"כ המשיבה וציין כי גם אם הסכם הפשרה הופר, אין בכך כדי להתיר למשיבה לגבות כספים מעבר לחוב האמיתי בתיק ההוצל"פ ואת היתרה העודפת יש להשיב לידיו.
הרשם הורה ביום 23.12 על עיכוב שחרור הכספים עד לתגובת ב"כ המשיבה . האחרון הפנה במסגרת התגובה להחלטת הרשם מיום 2.12.16 וטען כי יש בבקשת המבקש משום ניסיון לעקוף החלטות קודמות שניתנו כדין, שעה שהמבקש היה מיוצג וב"כ היה מיודע בכל הבקשות וההחלטות בתיק.
ב"כ המבקש חזר שוב על הבקשה לשחרור כספים עודפים , הדגיש את העובדה שלדידו מנסה המשיבה לגבות החוב פעמיים תוך ניסיון להטעות את רשם ההוצאה לפועל אך לא התייחס למועד הגשת הבקשה .
בגין המחלוקת הנ"ל ניתנה החלטת הרשם נשוא הבקשה שלפני.
החלטת הרשם נושא הבר"ע
13.כב' הרשם בהחלטתו מיום 20.1.17 ( מס' 127) הפנה להחלטותיו הקודמות בדבר הגדלת קרן החוב . אלא שאז קבע :
" בין הצדדים אין מחלוקת כי החייבים הפרו את הסכם הפשרה שנחתם עם הזוכה. לכן הזוכה זכאית להגדלת החוב בתיק.... טענות החייבים לפיה לא ניתן להגדיל את החוב מעבר לסכום החוב בתיק נדחית. די לציין כי הצדדים חתמו על הסכם פשרה וקיבלו על עצמם התחייבות שאם לא יעמוד בהסכם הפשרה אזי יעמוד הסכום בהתאם למפורט בהסכם הפשרה. ....... לא ניתן כעת לחזור מההסכמה במסגרת בקשה שלא לשחרר כספים לזוכה."
עוד קבע הרשם כי משהוגדל החוב בתיק ולמעשה קיימת יתרת חוב בתיק, אין עוד רלוונטיות לטענה שבעבר ניתנה הוראה לשחרר כספים מעוכבים בתיק לידי מפקידם. הרשם דחה את טענת החייבים לפיה לא ניתן להגדיל את החוב בתיק ההוצל"פ מעבר לסכום החוב בתיק ולכן כשיתרת החוב בתיק היא כ- 17,000 ₪ מצא כי המשיבה זכאית לקבל את הכספים לידיה.
טענות הצדדים
14. לטענת המבקש החלטת הרשם שגויה מאחר שהיא מאפשרת למשיבה ליהנות ממחדלה לעדכן את החוב בתיק בזמן אמיתי. היות שלא עדכנה את החוב בתיק ההוצל"פ כאמור (בתחילת שנת 2015) אלא רק לאחר החלטת הרשם שהורתה לעשות כן (בספטמבר 2016),הוביל מחדלה לכך שהמשיבה נהנית מההפקר, עת שהבנק של המבקש העביר עוד קודם לכן (בסוף יולי 2017) כ- 63,000 ₪ לתיק שהועברו למשיבה וזאת למעלה מהחוב המקסימלי בתיק. לכן יש להורות לטענתו על העברת הכספים העודפים (כ- 17,000 ₪) למבקש וכן על סגירת תיק ההוצל"פ.
15.המשיבה ביקשה שלא ליתן רשות לערער ולדחות הערעור הואיל והחלטות הרשם בנוגע להגדלות החוב הן חלוטות. כך הורה הרשם ביום 2.12.16 על הגדלת החוב בתיק עקב הפרת הסכם הפשרה וביום 9.12.16 הורה הרשם שהמשיבה זכאית לקבל את הכספים בתיק לידיה.
לטענתה ,רק לאחר שהחלטות הרשם הנ"ל הפכו חלוטות, הגיש המבקש את הבקשה ל"שחרור הכספים העודפים" (14.12.16 - בקשה 127) ואת הבקשה החוזרת (מיום 9.1.17, בהתאמה), שאינן אלא ניסיון לעקוף את החלטות הרשם הקודמות שכאמור, נעשו חלוטות. לכן מושתק המבקש מלעורר טענה שנדונה והוכרעה ע"י הרשם. לא זו אף זו, המבקש בחוסר תום לב לא צירף את ההחלטות החלוטות של הרשם במטרה להציג מצג חלקי בפני ביהמ"ש.
דיון
16.לאחר עיון במלא תיק ההוצאה לפועל שהוגש על פי החלטתי, על הבקשות, התגובות והחלטות הרשם מצאתי ליתן הרשות ולדון בערעור כאילו ניתנה הרשות לערער.
17.הדיון בבקשת הרשות לערער נערך במעמד ב"כ הצדדים שבחרו כל אחד מטעמיו להציג חלק מהנתונים העובדתיים בתיק.
יאמר מיד שהמבקש צירף כנספחים לכתב הטענות החלטות נבחרות מתיק ההוצאה לפועל והפנה לדף הפעולות החשבונאיות תוך שהוא מדלג על החלטות הרשם ,נמנע מלהפנות אליהן ומבקש לזעוק את העוול שנעשה לו ע"י המשיבה ,ואילו ב"כ האחרונה ביקש לשכנע כי המשיבה לא פעלה להגדלת החוב וטען למחדל של המבקש לפעול בזמן אמת בעניין.
18. תצרף של החלטות הרשם מול בקשות שהוגשו ע"י ב"כ הצדדים מלמד על ניסיונות חוזרים של המשיבה לפעול להגדלת החוב שהובילו לשינוי החלטת הרשם שביסס את השינוי הנ"ל בנימוק הסותר את שקבע בהחלטות קודמות.
ראינו שהרשם דחה לפחות בשתי החלטות את טעוני המשיבה להגדלת החוב או ההצדק כביכול להעדר הקטנתו בתקבולי החייבים, ובצדק. הבקשה המחודשת של המשיבה לא התבססה על טעון חוזר או חדש בדבר זכאותה לכספים עודפים כי אם על בסיס הקטנה כפולה מחד או זכאות להגדלת החוב לנוכח הפרת הסכם הפשרה. נימוק זה נדחה ע"י הרשם עוד ב ספט 16 וכאמור בצדק רב.
זאת ועוד ,הפרשנות הראשונה שנתן הרשם להסכם הפשרה הייתה נכונה ועל פיה לא היה בהסכם הפשרה שבין הצדדים הוראה בדבר הגדלת החוב כתוצאה מהפרת ההסכם ולכן לא היה מקום להורות כפי שהורה בהחלטתו נשוא הערעור.
יוטעם כי סעיף 5 להסכם הפשרה לא מאזכר אפשרות להגדלת החוב מלבד בחיובי ריבית והצמדה ומאפשר שפעול ההליכים בגין החוב . לכן לא יעלה על הדעת כי תשלומים שבוצעו ע"ח החוב ,שהרשם הורה על הקטנת החוב בגינם בהתבסס על הוראה זו , יוגדלו מחדש על אותו בסיס.
נראה איפוא כי לא היה מקום למתן החלטה המשנה את הקביעה הקודמת של הרשם עצמו וכאשר השינוי מבוסס על פרשנות סותרת את הפרשנות שעמדה בבסיסה של ההחלטה הקודמת.
19.באשר לעיתוי הגשת בקשות המבקש -אין חולק שהמבקש פנה לרשם בבקשה להשבת הכספים שנגבו ביתר לאחר מתן ההחלטות שהורו על הגדלת החוב. כמו כן המבקש לא ערער על ההחלטות בדבר הגדלת החוב אלא פעל בהגשת בקשות לביטולן וערער על דחייתן בהחלטת הרשם הנ"ל.
מתוך עיון בהחלטות שהוגשו מתיק ההוצאה לפועל ( במסגרת תיק המוצגים) נראה כי אין זו הפעם היחידה שהמבקש לא טרח להגיב לבקשות שהוגשו. יתר על כן המעיט בצירוף כל ההחלטות הרלבנטיות לבקשת הרשות לערער .מנגד, לא ניתן לקבל את טענת המשיבה כי מדובר בהחלטות חלוטות הואיל והגשת הבקשות החוזרות של המבקש לביטולן נעשו במתחם הזמן הראוי ,קרי, כעבור כ 10 ימים ואילו הערעור הוגש במועד לאחר שבקשותיו נדחו.
על כן לכל היותר יש להתחשב בהתנהלות המבקש לעניין ההוצאות.
20.לאור כל האמור, אני מקבלת את הערעור.
החלטת הרשם בטלה וכפועל יוצא ממנה בטלה הגדלת קרן החוב בסך של 17,558 ₪. סכום זה יזכה את המבקש מהמשיבה גם אם העברת הכספים כבר בוצעה .
בנסיבות המיוחדות שתוארו, אינני עושה צו להוצאות.
ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
