ה' נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

מבוא

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 .

התובע, בכתב תביעתו, טוען כי ביום 13.03.11, בהיותו הולך רגל ברח' דוד רמז בעכו, בסמוך לאזור התעשייה הצפוני, נפגע על ידי רכב בתאונת " פגע וברח ", וכתוצאה מכך נגרמו לו פציעות קשות בכל חלקי גופו, ובמיוחד בידיים, בפנים, באגן ובצלעות, והוא הובהל לתחנת מד"א בעכו, שם עבר טיפול רפואי ראשוני והובהל באמצעות אמבולנס לבית החולים לגליל מערבי בנהריה, שם אובחנו אצלו שברים בחלקים שונים בגופו ושפשופים בעור, הועבר ליחידה לטיפול נמרץ ועבר ניתוח בהרדמה כללית לשם שחזור סגור של השבר ביד שמאל וקיבוע על ידי גבס מלא מעל מרפק שמאל, ובמהלך תקופת אשפוזו, שנמשכה 46 ימים, עבר ניתוח נוסף של שחזור סגור של השבר ביד שמאל וקיבוע חיצוני. כן תואר שם כי לאחר שחרורו לביתו, הוא שב ואושפז ביום 25.10.11 במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב, ועבר ניתוח נוסף, לאחר שחרורו מהאשפוז ועד היום ממשיך הוא בקבלת טיפולים רפואיים אינטנסיביים, ללא שום הטבה במצבו הבריאותי, כשהוא נזקק לעזרת צד ג', שניתנת לו על ידי קרובי משפחתו. לטענתו, כתוצאה מהתאונה הוא נותר מוגבל באורח קשה בתנועותיו ובתפקודו, וכי בגין זאת יש לחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין נזקים המיוחד והכללי.

הנתבעת, בכתב ההגנה מטעמה, עתרה לדחיית התביעה תוך שהיא מכחישה את עצם קרות התאונה ונסיבותיה, לרבות הטענה כי התובע נפגע מפגיעה על ידי כלי רכב בלתי מזוהה, וכן הכחישה את הטענה כי האירוע בו נפגע התובע הינו " תאונת דרכים ", כהגדרתו בחוק, והוסיפה כי לא קמה לתובע עילה כלפי קרנית משלא פעל התובע בשקידה ראויה לברור הפרטים של כלי הרכב המעורבים בתאונה הנטענת ושל הנהגים בכלי רכב אלה. זאת ועוד, הנתבעת כופרת בקשר הסיבתי שבין נזקי התובע, הנטענים והמוכחשים, לבין אירוע התאונה הנטענת ותוצאותיה.

בתום פרשות התביעה וההגנה, הוגשו בסיכומי הצדדים, בכתב.

טיעוני הצדדים

ב"כ התובע טען בסיכומיו כי גרסתו של התובע, בתצהיר מטעמו וכן בעדותו בבית המשפט, נתמכה במסמכים של מד"א ושל בית החולים לגליל מערבי, בהם תועדו דברי התובע " בזמן אמת ", היינו, מיד לאחר קרות התאונה, לעניין הנסיבות במהלכן הוא נפגע בגופו, ויש לייחס לתיאורו זה של התובע משקל ממשי ביותר, מה גם וגרסה זו נתמכה גם בעדויותיהם של שני עדים אשר הגיעו לזירת התאונה מיד לאחר התרחשותה, והם מר וורד קייס ומר מוחמד טאהא, שהעידו כי הבחינו בתובע שוכב בשולי הכביש לאחר שנפגע בגופו, והביאו אותו למד"א בעכו. לטענת ב"כ התובע, עדויותיהם של התובע ושני העדים הנ"ל היו מהימנות ויש לאמצן, בעוד שגרסת הנתבעת, לפיה, התובע נפגע מאירוע אלים אחר, נותרה תאורטית וללא ביסוס כלל. לטענתו, העובדה כי התובע נפגע בצד השמאלי של גוף מחזקת את הגרסה כי התובע נפגע על ידי רכב שנסע מכיוון נהריה לכיוון חיפה, עת חצה התובע את הכביש מצד מערב לצד מזרח. עוד טען ב"כ התובע כי יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה התובע לא פעל בשקידה לאיתור הרכב הפוגע, וזאת מכיוון והוא נפגע קשות בגופו, ובמצבו זה הוא לא יכול היה להבחין בפרטי הרכב, מה גם ואשתו ניגשה למשטרה, מספר ימים לאחר קרות התאונה, ומסרה תלונה בגין התאונה, אך המשטרה לא עשתה דבר לבירור נסיבות התאונה. לאור כל האמור, טען ב"כ התובע כי התובע הוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, את הנטען בכתב התביעה, ולכן, יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין ראשי הנזק שתיאר בכתב התביעה והתצהיר וכן לפי חוות הדעת שבתיק בית המשפט.

מנגד, טוענת ב"כ הנתבעת, בכתב ההגנה, כי התובע לא הוכיח את נסיבות האירוע במהלכו הוא נפגע בגופו, ולא הוכיח כי האירוע הינו " תאונת דרכים ", כהגדרתו לפי החוק, שעה שהוכח כי התובע הינו בעל עבר פלילי עשיר והיה מעורב בעברו באירועים אלימים, ושעה שקיימת אפשרות סבירה, לפי הראיות שהוגשו, כי התובע, בהנחה ונפגע ע"י כלי רכב, נפגע על ידי רכב שהיה נהוג על ידי אחד משני העדים שהעידו מטעמו, כאשר תיאור הרכב הפוגע הנטען, לפי הראיות שהוגשו, עולה בקנה אחד עם התיאור של הרכב בו נהג אחד העדים הנ"ל. עוד טענה ב"כ הנתבעת לסתירות קשות בעדויות התובע והעדים מטעמו, ולתהיות יסודיות שעלו בגרסאותיהם של אלה, נוסף על חוסר עקביות בגרסתו של התובע, החל מזו שבכתב התביעה, דרך גרסתו בבית החולים וכלה בגרסתו בבית המשפט, הן לעניין מטרת הגעתו לעכו ביום התאונה הנטענת והן באשר לנסיבות קרות התאונה, כאשר התובע, לטענת ב"כ הנתבעת, שמר על עמימות באשר לנסיבות קרות התאונה הנטענת. לטענתה, עדויות התובע והעדים מטעמו לא עולות בקנה אחד עם המתועד במסמכים של מד"א ושל בית החולים, ולא עם המתועד בקלטת השיחה שקיים מודיע מסוים עם מוקד מד"א, מהם ניתן ללמוד על נסיבות אחרות של התאונה הנטענת, גם לעניין מיקום התרחשותה וגם לעניין כלי הרכב המעורבים בה. עוד טענה ב"כ הנתבעת כי התובע לא פעל בשקידה ראויה לאיתור הרכב הפוגע הנטען, אף שלפי המסמכים הרפואיים הוא הגיע למוקד מד"א בהיותו בהכרה מלאה, ולא הגיש, עד להיום, הודעה במשטרה אודות התאונה, דבר שהיה בו כדי לסייע לאיתור הרכב באמצעות חקירה משטרתית, מה גם ואשתו של התובע מסרה הודעה במשטרה שלא תואמת את גרסתו של התובע, לעניין תיאור הרכב, תוך שהיא העידה כי את תיאור הרכב היא קיבלה מהתובע עצמו. ב"כ הנתבעת טענה כי קיימת הכירות בין התובע לבין שני העדים מטעמו וכי קיימת קירבה משפחתית בין שני העדים הנ"ל, ועדויותיהם בבית המשפט הותירו תהיות קשות באשר לנסיבות הגעתם לזירת התאונה וכן לנסיבות יצירת הקשר בין השניים מיד לאחר קרות התאונה, מה גם והשני העדים אישרו כי הם לא היו עדי ראיה לתאונה. ב"כ הנתבעת טענה כי זירת התאונה הנטענת הינה כביש ראשי, ותמוה הוא כי לא הייתה התקהלות של אנשים במקום במידה והתרחשה שם תאונה בצהרי היום. כן טענה כי עדותו של התובע לעניין נסיבות קרות התאונה הנטענת היא עדות יחידה של בעל דין, ולכן, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות, יש לנקוט משנה זהירות בבחינת מהימנותה ועל בית המשפט לנמק את החלטתו במידה ומצא להסתפק בה.

דיון והכרעה

בתצהיר העדות הראשית מטעמו טען התובע כי ביום 13.3.11, בשעה 12.30 לערך, יצא מעכו העתיקה, דרך השער המזרחי, לכוון משכן בית משפט השלום ופנה לעבר חוף התמרים, משם פנה לכוון שביל עפר שליד בית הקברות, ובהגיעו לרחוב דוד רמז, ותוך שהוא חוצה את הרחוב מהצד המערבי לצד המזרחי, במטרה להגיע לתחנת האוטובוס שבצד המזרחי ומשם לנסוע לכבול, פגע בו רכב שהוא לא זוכר את סוגו או צבעו. התובע טען עוד כי הוא לא זוכר פרטים כלשהם לאחר אירוע התאונה ולא זוכר כיצד הובהל למד"א בעכו ובהמשך לבית החולים גליל מערבי, והוא התעורר ומצא את עצמו מאושפז בבית החולים הנ"ל. עוד טען שם כי בחלוף מספר ימים מיום התאונה, ובמהלך אשפוזו בבית החולים, אשתו ניגשה לתחנת המשטרה והגישה הודעה על קרות התאונה, וחרף זאת לא הגיעו שוטרים לקבל את גרסתו ולא עשו כן גם לאחר שחרורו מבית החולים.

התיאור הנ"ל של התובע, לפיו, הוא נפגע תוך כדי חציית הכביש מהצד המערבי לצד המזרחי עולה בקנה אחד עם הממצאים שבמסמכים הרפואיים של מד"א ושל בית החולים, וכן אלה שתועדו בחוות הדעת של המומחה, ד"ר קליגמן מרדכי, לפיהם, התובע נפגע בחלק השמאלי של גופו ( כתף שמאל, כף יד שמאל, אמה שמאל ורגל שמאל, וכן באגן). מיקום הפגיעה בצד שמאל של הגוף מתאים לפגיעה של רכב באדם שחוצה כביש מצד מערב לצד מזרח, כאשר בעדותו בבית המשפט ובמענה לשאלות ב"כ הנתבעת, הבהיר התובע כי הרכב שפגע בו נסע מכוון שטראוס לכוון חיפה ( עמ' 19 שורה 27 לפרוטוקול ).

בעדותו בבית המשפט שב התובע וציין כי במועד הנ"ל, בשעה 9:00 לערך, הוא הגיע לעכו העתיקה על מנת לטייל ולאכול חומוס ( עמ' 13 לפרוטוקול ), ולאחר כשעתיים וחצי, ומשלא היה ברשותו כסף, יצא משם רגלית דרך השער הגדול ועבר ליד בית המשפט והמשיך עד לאזור בית הקברות, שם עבר בשביל עפר עד שהגיע לכביש, שהוא הלך לאורכו מספר מטרים, ותוך כדי שהוא חוצה אותו לצד השני נדרס ע"י רכב, זאת, בטרם הספיק לחצות את כל רוחב הכביש ( עמ' 14 לפרוטוקול ).

לעניין זה אפנה לתמליל שיחה מוקלטת מיום 13/3/11, שיחה שהתקיימה בין מודיע על תאונה לבין נציג מוקד מד"א, לפיו, המודיע מדווח על תאונה בין שני כלי רכב ופצוע אחד ליד בית המשפט בעכו, וכי אחד הרכבים ברח מהמקום. אומנם, תיאור זה, לפיו, בתאונה היו מעורבים מספר כלי רכב, שונה מהתיאור של התובע, לפיו, הוא נפגע מרכב אחד. יחד עם זאת, לא מצאתי כי המדובר בראיה שיש בה כדי לגרוע ממשקל העדות של התובע, שכן, הוכח כי לא התובע הוא שהתקשר למד"א לדווח על התאונה, היינו, המודיע הנ"ל אינו התובע. שהרי, התובע ציין בעדותו בבית המשפט כי הוא לא זוכר שהיה לו טלפון באותה תקופה, ובהמשך העדות הדגיש כי הוא לא התקשר למד"א מיד לאחר שנפגע ( עמ' 15 לפרוטוקול ). לא הוגשה ראיה מטעם הנתבעת ללמד כי במועדים הרלבנטיים היה ברשות התובע פלאפון. כמו כן, התמליל הנ"ל מתעד מספר פלאפון, שהינו מספר 0526698503 שהוכח כי הוא שייך לאדם אחר בשם אמיר חאג' ( שהעיד בפני בית המשפט ושלל כי הוא התקשר לדווח על תאונה בעכו במועד הרלבנטי - עמ' 24 לפרוטוקול ). ועוד, עיון בתיעוד הרפואי של מד"א ושל בית חולים לגליל מערבי וכן בחוות הדעת מלמד כי התובע נפגע קשות בתאונה וסבל מפגיעה רב מערכתית ודימום ממשי, ובמצבו זה לא ניתן לקבל טענה כי התובע התקשר למוקד מד"א ודיווח על התאונה. כלל הממצאים הנ"ל מובילים למסקנה כי לא התובע התקשר למד"א לדווח על התאונה אלא אדם אחר, ולכן, אין לראות במתועד בתמליל הנ"ל גרסה מאת התובע הסותרת את גרסתו בכתב התביעה ובבית המשפט.

בהקשר זה אציין כי חלק מהנתונים שתוארו בתמליל השיחה הנ"ל תומך בגרסת התובע, שכן, המודיע מדווח כי אחד הרכבים המעורבים בתאונה ברח מהזירה, דבר שתומך בטענת התובע כי הוא נפגע מרכב וכי זה ברח מהמקום.

בהמשך עדותו בבית המשפט העיד התובע כי בבוקר אותו יום הוא הגיע לעכו העתיקה על מנת לקנות סמים, והוא אכן רכש סמים והשתמש בהם ( עמ' 15 לפרוטוקול ). טענה זו סותרת את טענתו בחלק הקודם של עדותו בבית המשפט, לפיה, הוא הגיע לעכו על מנת לטייל. יחד עם זאת, לא מצאתי לייחס לסתירה זו משקל ממשי, לאחר שהתרשמתי מכנות ההסבר שמסר בעדותו בבית המשפט לפשר הסתירה הנ"ל, ולפיו, הוא לא חשף תחילה את מטרת הגעתו לעכו באותו יום, מחמת בושה ולאחר שהוא ערך שינוי באורחות חייו, לאחר 30 שנים של שימוש בסמים.

מצאתי כי חומרת הפציעה שנגרמה לתובע עקב פגיעתו על ידי רכב , עד שנמצא שוכב על הכביש באיבוד הכרה כמעט מלא, וכן כפי שפציעות כאמור תועדו במסמכים הרפואיים של בית החולים ושל מד"א, מחזקים את גרסתו של התובע כי בשל מצבו כאמור הוא אינו זוכר את אשר התרחש מיד לאחר התאונה ומי הוביל אותו למוקד מד"א ובהמשך לבית החולים, ולא הספיק לרשום את מספר הרכב או להבחין בפרט מזהה אחר של הרכב. לעניין זה אציין כי אני מאמץ את גרסת התובע, לפיה, הוא לא הגיע רגלית למד"א, וכן את הסברו, לפיו, הפציעות מהן סבל לא היו מאפשרות זאת ( עמ' 16 לפרוטוקול ). אכן, בדוח אירוע של מוקד אשר במד"א נרשם כי ביום 13.3.11, שעה 12.42, " אדם שהגיע לתחנה רגלית מדווח על אדם שנדרס...". יחד עם זאת, אין ללמוד מתיאור זה כי התובע הוא שהגיע רגלית למוקד, אלא שאדם הגיע רגלית לשם ודווח כי אדם אחר, הוא התובע, נדרס ע"י רכב. הדוח הנ"ל לא סותר את גרסת התובע אלא תומך בה, מה גם והמתואר בדוח זה של מד"א עולה בקנה אחד עם העדויות של שני העדים מטעם התובע, מר וורד קיס ומר מוחמד טאהא, שהעידו, כפי שיפורט בהמשך, כי הם פינו את התובע, ברכבו של מר טאהא, מזירת התאונה למוקד מד"א בעכו, ובהגיעם לשם, שעה שהתובע היה פצוע קשות, מר קיס ירד מהרכב ונכנס למשרדי המוקד והזעיק את הצוות, שהגיע לרכב והכניס את התובע לתוך המוקד, והשניים עזבו את המקום.

התובע העיד כי הוא לא הכיר את האדם שפינה אותו מזירת התאונה למד"א, וזהותו של זה נודעה לו כעבור תקופה מאז קרות התאונה, באמצעות בני משפחה שלו ובני משפחה של אותו אדם. עדות זו תואמת את עדויותיהם של שני העדים הנ"ל, מר קייס וורד ומר מוחמד טאהא, שציינו כי הם לא הכירו את התובע לפני התאונה, ומר טאהא הסביר כי מיד לאחר התאונה הוא התקשר לקרוב משפחתו בכפר כבול, לאחר שהתובע מסר לו, בהגעתם למד"א, כי הוא מכבול, על מנת שזה יודיע למשפחתו של התובע על התאונה ( עמ' 16 לפרוטוקול ). כלל העדויות משתלבות יחד, ולא מגלות סתירות או תהיות של ממש.

התובע הסביר בעדותו בבית המשפט כי במהלך אשפוזו בבית חולים לגליל מערבי הוא ביקש מאשתו לגשת לתחנת המשטרה ולדווח על התאונה והיא אכן עשתה זאת, וחרף זאת, השוטרים לא הגיעו לקבל את גרסתו. כן העיד כי הוא לא אמר לאשתו כי הרכב שפגע בו הוא בצבע לבן, אף שאשתו ציינה תיאור זה של הרכב בהודעתה במשטרה ( עמ' 18 לפרוטוקול ).

העד מטעם התובע, מר מוחמד רחיב טאהא, העיד כי בתקופה הרלבנטית עבד בעיריית עכו, וכי בזמנו הפנוי היה אוסף ברזל למכירה, וזאת באמצעות רכב טנדר בצבע כסף שהיה ברשותו ושהיה מבוטח ( עמ' 11 שורה 15 לפרוטוקול ), וכי במועדים הרלבנטיים, לאחר שיצא מאזור בית הקברות בעכו, יחד עם בחור נוסף, הבחין בתובע, אותו לא הכיר לפני כן, כשהוא פצוע ומדמם וזרוק על הכביש, והוא ירד מרכבו לעזור לו והכניס אותו לתוך הרכב, ונסע למוקד מד"א, מרחק של 2 דקות נסיעה ( עמ' 9 לפרוטוקול ). מר טאהא הסביר כי התובע לא יכול היה לדבר בזירת התאונה, אם כי בהגיעם למוקד מד"א, ולאחר שהחבר שלו ירד מהרכב וניגש למשרדי מד"א להזעיק סיוע, הוא שאל את התובע אודות פציעתו וזה אמר לו כי הוא נדרס על ידי רכב וכן מסר לו את שמו וכי הוא מכבול. עדות זו עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים המלמדים על פציעה קשה של התובע. כמו כן, עדות זו נתמכת ע"י עדותו של מר וורד קיס, שהעיד כי הוא הבחין בתובע פצוע בכביש, וכי יחד עם מר טאהא הסיעו אותו למוקד מד"א, וכי התובע אמר להם בהגיעם לשם את שמו וכתובתו וכי הוא נדרס ע"י רכב, וכי מר קייס היה זה שירד מהרכב ונכנס למוקד בעוד שמר טאהא נשאר עם התובע ברכב. עוד אציין, בהקשר זה, כי גרסתם של טאהא ושל קיס, לפיה, מר קיס ירד מהרכב ונכנס למשרדי מוקד מד"א להזעיק את הצוות הרפואי, שעה שהתובע ומר טאהא נשארו בחוץ, עולה בקנה אחד עם הרשום בדוח אירוע למוקד מד"א, לפיו, אדם הגיע רגלית למוקד ודווח על אדם אחר שנדרס ע"י רכב.

יש להעיר כי עדותו של מר טאהא, לפיה, הוא לא הכיר את התובע לפני כן, נתמכת בעדותו של התובע עצמו שאישר זאת. ועוד, מר טאהא המשיך והסביר כי הם פגשו בתובע על הכביש, באזור בית קברות ( עמ' 10 שורה 7 לפרוטוקול ), וכי זה לא היה בכיכר שטראוס אלא במקום שבין בית המלון לבין הקניון ( עמ' 11 שורות 7 ו-8 לפרוטוקול ). גם זאת מהווה תמיכה בעדות התובע, לפיה, הוא נדרס ע"י רכב בכביש שעובר באזור בית הקברות.

מר טאהא העיד גם כי לאחר שפינו את התובע למוקד מד"א ועזבו את המקום הוא התקשר לקרוב משפחתו מכפר כבול על מנת שזה ידווח למשפחת התובע מאותו כפר אודות התאונה בה מעורב התובע ( עמ' 10 שורות 3 עד 5 ועמוד 12 שורות 4 עד 7 לפרוטוקול ). בהמשך הוא הוסיף כי הוא שאל את קרוב משפחתו לאחר מספר ימים אודות מצבו של התובע, וזה אמר לו כי מצבו לא טוב ( עמ' 11 שורות 1 עד 2 לפרוטוקול ). תיאור זה תואם את עדותו של התובע, לפיה, הוא ידע אודות זהות האדם שפינה אותו אך כעבור תקופה, וזאת באמצעות בני המשפחות שלו ושל אותו אדם.

העד מטעם התובע, מר וורד קיס, ציין כי הוא קרוב משפחה של מר טאהא, והשניים עבדו, במועד הרלבנטי, באיסוף מתכת, ובאותו יום של התאונה, עת נסעו ברכב באזור התעשייה וליד בית קברות, הבחינו בתובע שוכב על הכביש, והם הכניסו אותו לתוך הרכב והסיעו אותו למוקד מד"א בעכו, שם הוא ירד מהרכב ונכנס לתוך המוקד והזעיק את הצוות הרפואי אשר הגיע לרכב והעביר את התובע לאמבולנס אשר הסיע אותו לבית חולים בנהריה ( עמ' 26 לפרוטוקול ועמ' 29 שורות 5,6 לפרוטוקול ). בהמשך עדותו מסר כי הדבר התרחש בשעה 12.00-13.00 בצהריים. שעה זו של המפגש של שני העדים עם התובע בזירה, תואמת את גרסת התובע לעניין זה וכן את האמור בדוחות מד"א. כמו כן, המקום אותו ציין העד לעניין זירת התאונה תואם את הפרטים שמסרו התובע ומר טאהא לעניין זה, וכך גם תיאור אופן פינוי התובע מהזירה למוקד מד"א עולה בקנה אחד עם העדויות של התובע ומר טאהא, שכן, גם עד זה אישר כי הוא זה שירד מהרכב ונכנס לתוך המוקד, וכי הצוות הרפואי ניגש לרכב והעביר את התובע משם לאמבולנס, והדבר עולה בקנה אחד עם המתואר בדוח מד"א מיום האירוע לפיו אדם אחד הגיע רגלית למוקד ודווח על אדם אחר שנדרס.

גם קיס, כמו מר טאהא, העיד כי התובע אמר להם עת פינו אותו למד"א את שמו וכי הוא מכבול ( עמ' 27 שורה 29 ועמוד 28 שורה 17 לפרוטוקול ), וגם הוא העיד כי הוא לא הכיר את התובע לפני מועד התאונה, אם כי פגש אותו מספר פעמים בהזדמנויות שונות לאחר מכן ועד למועד הדיון ( עמ' 28 לפרוטוקול ).

סוף דבר

שוכנעתי כי התובע הוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת בדין, את התביעה לעניין שאלת החבות, לרבות נסיבות קרות התאונה, כנטען על ידו בכתב התביעה, ואת אחריותה של הנתבעת לפצות אותו בגין נזקיו, ואני מקבל את התביעה לעניין זה.

באשר לשאלת הנזק, על הצדדים להגיש, תוך 21 ימים מהיום, הודעה משותפת בה יודיעו את אופן בירור סוגיה זו, היינו, האם לקבוע ישיבת הוכחות או שיוגשו סיכומים בהסתמך על הראיות וחוות הדעת שבתיק בית המשפט .

המזכירות תמציא החלטה

זו לב"כ הצדדים בדואר רשום ובפקס.  

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.