תביעה לפיצוי בגין נזקים שהתובעת טוענת שנגרמו לה בעקבות יחס מפלה והתעמרות מצד הנתבעות בעת שעבדה במרכז הגריאטרי "דורות" בנתניה.
הצדדים
1.התובעת, עבדה במרכז הגריאטרי "דורות" משנת 2002 כאחות. גם כיום, לאחר שחלפו האירועים בהם עוסקת תביעה זו – התובעת עובדת במוסד זה.
2.הנתבעת 1 הייתה בזמנים הרלוונטיים, מנהלת הסיעוד במוסד הגריאטרי ובתפקידה זה הייתה אחראית לניהול צוות האחיות במוסד.
3.הנתבעת 2 היתה המעסיקה של הנתבעת 1 ושל ד"ר יהודית שחם וד"ר סבטלנה אייזנשטט, חברות הוועדה הרפואית בפניה עמדה התובעת כפי שיפורט להלן. ד"ר שחם וד"ר אייזנשטט הופיעו כנתבעות בכתב התביעה, אולם המדינה באה בנעליהן בעקבות הודעת חסינות לפי סעיף 7ב. לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שנתן היועץ המשפטי לממשלה.
המקרה
4.התובעת עבדה במוסד כאחות מוסמכת משנת 2002 לשביעות רצון הממונים עליה.
התובעת התקדמה בעבודתה וביצעה תפקיד של אחראית משמרת ובהמשך מונתה לראש צוות אחיות במחלקת "סיעודי מורכב".
התובעת מונתה לתפקיד ראש צוות למרות שלא היתה לה הכשרה מתאימה הואיל ולתפקיד זה נדרשת העובדת לעבור קורס "על בסיסי".
5.האירועים שבמחלוקת החלו בעת שהתובעת נדרשה לעבור את הקורס הנ"ל ומינויה לראש צוות בוטל עד אשר תעבור את הקורס. הדבר היה בחודש מאי 2010.
התובעת טוענת כי הנתבעת 1 החלה להתעמר בה באותה תקופה והעבירה אותה ממחלקת "סיעודי מורכב" למחלקת "מונשמים" – דבר שפגע בה כלכלית הואיל ולא יכלה לבצע תפקידי אחראית משמרת במחלקה זו עקב חוסר נסיונה.
הנתבעת 1 העידה כי את תפקיד ראש הצוות לא ניתן היה להקפיא ולשמור לתובעת, הואיל ונדרש לה פרק זמן של שנתיים לסיים את הקורס "על בסיסי" (עמ' 40, שו' 31 עד עמ' 41, שו' 8 לפרו').
6.התובעת סיימה את הקורס בסמוך לחודש אפריל 2012, אז היתה כבר בעלת וותק במח' מונשמים ולטענתה הובטח לה שתתחיל לבצע תפקיד של אחראית משמרת.
אולם, לדבריה – בחודש מאי 2012 הועברה שוב ממחלקת מונשמים, בה עבדה, למחלקת מונשמים חדשה שהוקמה במוסד ושוב מצאה עצמה "חדשה במחלקה" ולא התאפשר לה לבצע את תפקיד אחראית המשמרת.
התובעת טוענת כי העברתה היתה במכוון על מנת לפגוע במעמדה, בכבודה ובשכרה.
הנתבעת 1 הודתה בעדותה כי העבירה את התובעת למחלקת מונשמים בעקבות שמועות על כך שהיא מתעמרת בחולים (עמ' 37, שו ' 17-22 לפרו').
אך זאת, לא לפני שטענה כי העבירה אותה בעקבות סכסוך שהיה לה עם אחות אחרת (עמ' 37, שו' 1-7 לפרו').
חשדה של הגברת רווה בתובעת גרם לה שלא להעניק לה תפקיד ראש צוות, גם לאחר שעברה את הקורס "על בסיסי" (עמ' 41, שו' 24-29 לפרו').
7.בחודש נובמבר 2012 החלה התובעת סובלת מכאבים בחזה וקוצר נשימה, כתוצאה מחסימת עורקים שנפתחה חלקית בצנתור שעברה.
התובעת טוענת כי המחלה נגרמה לה כתוצאה מהתעמרות הנתבעת 1, אך היא לא הביאה כל ראיה לכך, אף לא ראשית ראיה או חוות דעת רפואית לתמוך בטענה. על כן, כבר עתה אבהיר כי טענה זו נדחית.
רופאה תעסוקתית הגבילה את התובעת בהרמת משאות עד 10 ק"ג בלבד ובמגבלות אלה חזרה לעבודתה במוסד הגריאטרי.
הנתבעת 1 לא אפשרה לתובעת לעבוד במשמרות לילה – לטענת התובעת ללא כל סיבה מוצדקת ומתוך מטרה לפגוע בה כלכלית, הואיל ומשמרות לילה מקנות שכר גבוה משמעותי מעבודת יום.
לטענת הנתבעת 1, הדבר היה עקב מגבלותיה הפיזיות של התובעת וכמות כוח האדם המצומצמת במשמרות הלילה.
8.לטענת התובעת, מסכת ההתנכלויות המשיכה בכך שהנתבעת 1 שיבצה אותה לתפקיד אחראית משמרת רק פעם-פעמיים בשבוע, לעומת 3-4 פעמים בשבוע כיום - לאחר שהנתבעת 1 פרשה מעבודתה.
מסקנות ביניים לשלב זה
9.כבר בפתח הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטענות התובעת על התעמרות מכוונת מתוך מטרה לפגוע בה ובכבודה.
אמנם, בתקופות המדוברות, ציפיותיה לקבל תפקידי אחראית משמרת וראש צוות לא נענו אלא באופן חלקי בלבד.
10.תפקידו של ממלא תפקיד ניהולי הוא לווסת את כוח האדם העומד לרשותו, באופן שישרת בצרוה הטובה ביותר את מטרות מקום העבודה.
לעובד אין זכות מוקנית להיות משובץ דווקא למשמרות הרווחיות ביותר או להתקדם לתפקידים שהוא סבור כי הוא מתאים למלאם.
תפקידו של אחראי על כוח האדם, במקרה זה הנתבעת 1, הוא לקבוע האם העובדת מתאימה לתפקיד מסוים, אם לאו.
11.כל עוד שיקול הדעת מופעל בתום לב ולא בשרירות לב ומתוך כוונת זדון – ההחלטה המתקבלת בעקבותיו היא החלטה לגיטימית, אף אם מאכזבת מבחינת העובד, במקרה זה - התובעת.
12.הפסקת תפקידה כראש צוות עד שתעבור את קורס "על-בסיסי" היא החלטה עניינית ולגיטימית. כך גם ההחלטה לתת את התקן לעובדת אחרת, לנוכח התמשכות הקורס בו השתתפה התובעת.
לא מצאתי כל פסול בכך שהנתבעת 1 העבירה את התובעת ממחלקה אחת לאחרת, בעקבות חשדות בדבר התעמרות כלפי מאושפזים.
לעניין זה יצוין האירוע עם אחד המאושפזים בו נטען כי התובעת התבטאה כלפיו במילים: "מה אתה עדיין לא מת? אתה צריך כבר למות, נמאס כבר מהטלוויזיה שלך, אתה מפריע לשאר החולים".
טענות התובעת, כי מדובר באי הבנה, מכתבם של המטופל ואשתו שנכתב בדיעבד והסברי התובעת כי אמרה את הדברים לבעלה בשיחת טלפון – הן טענות דחוקות ובלתי משכנעות.
אין פלא שהנתבעת 1 חשה בתובעת ונהגה בה בזהירות, על אף שהתובעת לא נמצאה חייבת בדין בהליך משמעתי או אחר בעניינים אלה.
13.גם אי שיבוצה למשמרות לילה לאחר שחזרה לעבודתה מחופשת המחלה, כשאינה יכולה להרים משקל של יותר מ-10 ק"ג הוא סביר.
יש לזכור כי אוכלוסיית המאושפזים במוסד הגריאטרי, הן במחלקת סיעוד מורכב ובוודאי שבמחלקת מונשמים, דורשת מאמץ פיזי ניכר לצורך טיפול בהם.
שינויי תנוחה, העברות מהמיטה לכיסא וחזרה, החלפת בגדים, החלפת מצעים ועוד – כל אלה פעולות הדורשות מאמץ פיזי ניכר שהתובעת לא יכולה לבצען. סביר שבמשמרת לילה, כאשר צוות מצומצם עושה את העבודה, תבחר הנתבעת 1 לשבץ אחיות הכשירות לביצוע פעולות אלה.
14.סיכומו של דבר עד כאן –
התובעת לא הצליחה להוכיח כי החלטות הנתבעת 1, בכל הנוגע לשיבוצה לתפקידים ומשמרות, נבעו משיקולים זרים ומרצון לפגוע בה. על כן – כל טענותיה בעניין זה, נדחות.
הפסקת עבודתה של התובעת
15.ביום 26.6.13 קיבלה התובעת זימון לוועדה רפואית לתאריך 1.9.13.
המדובר בוועדה רפואית של משרד הבריאות, שתפקידה לבחון כשירותו של עובד מדינה לבצע את תפקידו התקני ולתת המלצות בנוגע להמשך העסקתו.
16.ביום 1.9.13 עמדה התובעת בפני הוועדה הרפואית, בה היו חברות ד"ר יהודית שחם וד"ר סבטלנה אייזנשטט.
מפרוטוקול הוועדה ניתן לראות שעמדו בפניה מסמכים רפואיים בדבר מצבה הבריאותי של התובעת, לרבות הצנתורים שעברה ומגבלותיה שנקבעו על ידי הרופאה התעסוקתית.
בפרק התלונות, מצוין כי התובעת מעוניינת להמשיך בעבודתה (ממש מתחננת), מוסרת שעובדת עם הקלות ובמסגרת זו מתפקדת ללא הגבלה.
למרות זאת, מסקנת הוועדה הרפואית היתה קיצונית:
"יש סיבה רפואית מספקת להפסקת עבודתה התקנית ובכל תפקיד (ב)שירות המדינה".
כלומר – מסקנת הוועדה היא שלא ניתן להעסיק את התובעת בשום תפקיד בשירות המדינה. אף לא בתפקיד מנהלי שלא דורש שום מאמץ, או כאחות במוסד רפואי אחר בשירות המדינה שאין בו צורך במאמץ פיזי.
17.על מנת להבין כיצד הגיעה הוועדה הרפואית למסקנה מפתיעה זו נוסיף נתון נוסף – בפני הוועדה עמד מכתבה של הנתבעת 1, שהועבר לעיון הוועדה תוך הסתרתו מן התובעת ובו מסבירה הנתבעת 1 לוועדה הרפואית, עד כמה מקשה המשך העסקת התובעת על התנהלות המוסד (מכתבה של נתבעת 1 מיום 14.4.13).
18.ד"ר יהודית שחם, יו"ר הוועדה הרפואית, העידה ולדבריה תפקיד הוועדה הרפואית הוא לבחון האם העובדת יכולה למלא את תפקידה התקני (עמ' 24 שו' 7-17 לפרו').
ויובהר - תפקידה התקני של התובעת הוא – אחות מוסמכת.
כלומר – על הוועדה היה לבחון האם התובעת יכולה לבצע תפקיד זה – לאו דווקא במחלקה או במוסד הרפואי בו היא עובדת בפועל.
19.אולם, המשך עדותה של ד"ר יהודית שחם חשף תמונה עגומה בכל הנוגע להתנהלות הוועדה הרפואית בראשותה:
א.ד"ר שחם הודתה כי בניגוד לדבריה לפיהם היא בודקת אך ורק את התפקיד התקני – בפועל היא בודקת גם את מקום העבודה והדבר עלול להביא לשינוי בשיקול דעתה (עמד 28, שו' 1-7 לפרו').
ב.ד"ר שחם ניסתה להגן על מסקנותיה בכך שטענה כי התובעת הופיעה בפני הוועדה וטענה כי היא לא יכולה לבצע את עבודתה בשל מצבה הרפואי (עמ' 25, שו' 4-9 לפרו').
בהמשך נאלצה להודות שהתובעת לא טענה זאת אלא את ההיפך הגמור – כפי שעולה מפרוטוקול הוועדה (עמ' 25, שו' 29-32 לפרו').
ג.במהלך עדותה, טענה ד"ר שחם כי לא נתקלה במקרים בהם עובדים ממשיכים לעבוד עם הקלות (עמ' 26, שו' 8-10 לפרו').
בהמשך עדותה, הודתה כי היא עצמה מעניקה לעתים הקלות לעובדים עם מגבלות פיזיות (עמ' 26, שו' 11 ואילך לפרו').
ד.על מנת להסביר מדוע פסלה את התובעת מלעבוד בכל תפקיד בשירות המדינה, העידה ד"ר שחם כי היא אינה יודעת האם במערכת הבריאות יש תפקידים לאחות מוסמכת ללא מאמץ פיזי (עמ' 27, שו' 28-29 לפרו').
לא צריך להיות מומחה על מנת לדעת כי במחלקות רבות, בתחומים כמו רפואת עיניים, א.א.ג, מרפאות וכד', המאמץ הפיזי הנדרש מאחות מוסמכת לא משתווה לזה הנדרש במחלקות הגריאטריות.
עדותה זו של ד"ר שחם נועדה על מנת לחמוק מתשובה בנוגע לסיבה האמיתית למסקנה אליה הגיעה.
ה.הסיבה האמיתית נחשפה בהמשך עדותה והיא מצביעה על התנהלות חמורה, תוך פגיעה בזכויותיה הבסיסיות של התובעת להליך הוגן.
ד"ר שחם העידה כי היא מקבלת את העובדת עם מכתב של המעסיק בו יש נתונים ביחס למקום העבודה, מה המטלות הנדרשות והאם העובדת מסוגלת לבצען (עמ' 28, שו' 21-30 לפרו').
ד"ר שחם העידה כי היא לא בודקת את מהימנות מכתב המעסיק, אך חמור מכך, המכתב אינו חשוף לעובד והחלפת המידע נעשית במסגרת שיח פנימי בין המעסיק לוועדה הרפואית!
(עמ' 29, שו' 1-7 לפרו').
מתברר, שבמקום וועדה רפואית בלתי תלויה, המקבלת החלטות תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי – רפואי ובחינת התאמת העובד/ת לתפקידו התקני, ד"ר שחם מנהלת וועדה ששיקול הדעת שלה אינו רפואי ובוודאי שאינו עצמאי.
ד"ר שחם רואה עצמה כמשרתת את האינטרסים של המעסיק, ואם הוא מעוניין להיפטר מעובד גם ללא סיבה רפואית מוצדקת – היא תעשה כדברו.
ו.ואם הדברים דלעיל נשמעים קיצוניים, הרי שד"ר שחם הדגימה אותם במלוא חומרתם בעדותה בעמ' 31, שו' 8-9, כאשר הסבירה מדוע ציינה שהתובעת לא יכולה לעבוד בשום תפקיד בשירות המדינה:
"אם הייתי כותבת רק בתפקידה התקני, מקום העבודה שלה היה אמור לתת לה תפקיד אחר. מקום העבודה כתב שאין תפקידים אחרים. אני לא יכולה להתעלם מזה"
ונזכור – המעסיק של התובעת היא מדינת ישראל, על כל מוסדותיה הרפואיים.
20.התנהלות זו של הוועדה הרפואית, שנמנעה מלהפעיל שיקול דעת עצמאי, שימשה ככלי שרת בידי המעביד, קיימה מנגנון העברת מידע מאחורי גבה של התובעת, מבלי לאפשר לה זכות להגיב ולסתור את טענות המעביד – היא התנהלות חמורה, שלא כדין, תוך חריגה מסמכות ופגיעה בעקרון הצדק הטבעי ובזכות להליך הוגן.
21.כתוצאה מהחלטת הוועדה, עבודתה של התובעת הופסקה החל מחודש נובמבר 2013.
22.התובעת שבה לעבודתה בתחילת חודש מאי 2014 בעקבות החלטת וועדת ערר, אשר מסקנותיה יובאו להלן, על מנת להמחיש את העוול שנגרם לתובעת על ידי הוועדה בראשותה של ד"ר יהודית שחם:
1)אין סיבה רפואית מספקת להפסקת עבודתה התקנית כאחות מוסמכת.
2)יכולה להמשיך בעבודתה התקנית כאחות מוסמכת.
3)הוועדה ממליצה עד כמה שניתן להקל עליה בתחום עבודה הפיזית גופנית.
4)ובאם לא ניתן, יש לשקול העברתה לעבודה במוס"ד, בי"ח, מרפאה או כל מרכז בריאותי אחר ממשלתי בו ניתן להקל עליה בתחום הגופני פיזי – כאחות מוסמכת.
(החלטת וועדת עררים מיום 31.3.14, כפי שעולה ממכתבה של ד"ר אסתר צוקרמן מיום
10.4.14)
23.מאז חזרתה לעבודה ועד למועד שמיעת הראיות – עבדה התובעת במוסד הגריאטרי "דורות" לשביעות רצון הממונים עליה ולשביעות רצונה.
24.חלקה של הנתבעת 1 בנסיון לפטר את התובעת היה משמעותי ופעיל.
היא זו שיזמה את זימונה לוועדה הרפואית.
הנתבעת 1 הודתה שהוציאה את המכתב לוועדה הרפואית מתוך מטרה שיפטרו את התובעת (עמ' 45, שו' 23-26).
במכתבה, ביקשה הנתבעת 1: "אודה להתייחסותכם גם לצרכי ביה"ח באשר להחלטתכם לגבי העובדת."
הנתבעת 1 הודתה שבמוסד עובדות אחיות נוספות עם מגבלות פיזיות (עמ' 45, שו' 27-29).
למרות זאת, דווקא את פיטוריה של התובעת היא יזמה.
25.הנזק שנגרם לתובעת הוא הפסד שכרה בתקופה בה לא עבדה, עגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מהתנהלות הנתבעת 1 והוועדה הרפואית, תוך פגיעה בזכויותיה הבסיסיות וההוצאות שהוציאה על מנת להתמודד עם החלטת הוועדה.
26.הפסדי השכר –
שכרה הממוצע של התובעת עובר להפסקת עבודתה – 24,941 ₪ בחודש.
סך כל שכרה במהלך היעדרותה מחודש נובמבר 2013 עד לסוף חודש אפריל 2014 – 62,400 ₪ בקירוב. לולא הפסיקה לעבוד הייתה אמורה להשתכר 149,650 ₪ בקירוב.
הפרש השכר – 87,250 ₪.
התובעת קיבלה בתקופה זו תשלום בגין ימי מחלה ויתרת ימי המחלה שצברה פחתה, אולם התובעת לא הביאה ראיה לשווים של ימי המחלה הצבורים והאפשרות לפדות אותם בעת הפרישה.
לכן, ההפסד שהוכח הוא בגובה הפרשי השכר בפועל בסך 87,250 ₪ כמפורט לעיל.
27.עגמת נפש –
עגמת נפש היא סך כל התחושות השליליות אותן חוותה התובעת בעקבות העוול שנעשה לה. רגשות כגון כעס, תסכול, חרדה, ייאוש וכדו' מתעצמות ככל שהעוול חמור יותר וככל שזכויותיה הבסיסיות נפגעות.
בהתחשב בחומרת התנהגות הנתבעות כלפי התובעת כמתואר לעיל, אני קובע את הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת בסך 40,000 ₪ וזאת.
28.הוצאות הערר –
לצורך הגשת הערר נאלצה התובעת להוציא סכום של 11,800 ₪ עבור שכ"ט עו"ד וסכום של 1,180 ₪ עבור ייעוץ רפואי. קבלות צורפו לתיק המוצגים. סה"כ – 12,980 ₪.
התוצאה
29.התוצאה היא כי התביעה מתקבלת בכל הנוגע להפסקת עבודת התובעת למשך 6 חודשים.
כל יתר טענות התובעת נדחות.
הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובעת סך 140,230 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ [כולל מע"מ].
את סכום ההוצאות קבעתי, בין היתר בהתחשב בסכום שנפסק בסופו של דבר לעומת סכום התביעה.
התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום.
ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
