א' נ' כתר פלסטיק בע"מ ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בעקבות תאונת עבודה.

פתח דבר

1. התובע, יליד 1970, עבד במפעל לייצור מוצרי פלסטיק של הנתבעת מס' 1 (להלן: "כתר") מאז 1991 ועד 2015, כאיש אחזקה.

2.ביום 27.3.12 נפגע התובע בתאונת עבודה, בשעה שפלסטיק רותח ניתז על פניו ממכונה להזרקת פלסטיק (להלן יכונה אירוע זה: "התאונה").

עניינה של התביעה בנזקי הגוף שנגרמו לתובע בעקבות אותה תאונה, ובנוסף לכך בטענת התובע, כי העסקתו במשך שנים בתנאי חשיפה לרעש הותירה אצלו בעיות שמיעה, לרבות טנטון תמידי.

3.שני הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם בתחומי אף-אוזן-גרון ופסיכיאטריה. לאחר מכן מונו מומחים בתחומים אלו מטעם ביהמ"ש. על פי בקשת הנתבעות, נחקרו שני המומחים מטעם ביהמ"ש, ונחקר התובע על תצהיר עדותו הראשית. בהמשך לכך, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

נסיבות התאונה

4.כך תוארה התאונה על ידי התובע בסעיף 5 לתצהירו:

"אני מצהיר כי ביום 27.3.12 נפגעתי בתאונה במהלך העבודה במפעל בו עבדתי, בעקבות התאונה נכוויתי תוך כדי השפרצת פלסטיק חם במפעל.

התאונה אירעה בבוקר, בתחילת יום העבודה, אז הגיע המנהל, שמו איבק שובאש, וביקש ממני לבדוק מכונת הזרקת פלסטיק (מכונה שמייצרת חלקים מפלסטיק), עקב נזילת חומר פלסטיק, אני ניגשתי למכונה, בדקתי ולא גיליתי מהיכן הנזילה, לצורך בדיקה נוספת הבאתי, תפסתי באמצעות שרשרת ושאקלים של המנוף את התבנית של מכונת הפלסטיק, הזזתי את התבנית הצידה, אח"כ קראתי לאנשי התחזוקה במפעל, אשר הגיעו למקום בו הייתה המכונה, לאחר מכן אני עזבתי את המכונה והלכתי לאכול, כשחזרתי, שאלתי את אנשי התחזוקה, האם סיימו את התיקון של המכונה, אנשי התחזוקה השיבו שכן סיימו את התיקון והמכונה תקינה, ואז הרכבתי את התבנית וחלקי המכונה שפירקתי, ואח"כ ניסיתי להפעיל את המכונה ולצורך כך היה עלי לעלות מספר מדרגות ולבדוק אם ישנה נזילה, ואז תוך כדי עליה, טרם הגעתי למכונה עצמה, פתאום ניתז פלסטיק בטמפרטורה של כ-240-250 מעלות צלזיוס על פני, אני חשתי כאב חזק ביותר, חם באף, אש גיהינום, וממקום התאונה הובהלתי באמבולנס לבי"ח העמק לטיפול".

על אותה גרסה חזר התובע בחקירתו הנגדית (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 1-12).

5.החומר הרפואי שצורף לתצהיר מעלה, כי התובע הגיע לבית החולים העמק בעפולה, כאשר הוא סובל מכוויות בדרגה 3 בפנים (אף ועפעפיים תחתונות ועליונות) בעקבות השפרצת פלסטיק בעבודה. התובע אושפז בבית החולים עד ליום 1.4.12 (חמישה ימים). בהמשך בוצעה לתובע השתלת עור באזור הכווייה באף.

6.התובע היה העד היחיד שהעיד לעניין אירוע התאונה. לטענתו, ביקש להזמין עדי ראייה לאירוע, אך הם לא שיתפו עמו פעולה, לא מסרו תצהירים וגם לא הגיעו לבית המשפט, והוא ויתר על עדותם.

הנתבעות לא הביאו עדים כל שהם.

7.לטענת הנתבעות, מדובר ב"עדות יחידה", כהגדרתה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ולפיכך לא הוכיח התובע את תביעתו.

טענה זו אני דוחה. ראשית, יצוין כי ניתן לקבל תביעה גם על סמך עדות יחידה של בעל דין אשר אין לה סיוע, אלא שאז נדרש בית המשפט לפרט מדוע הסתפק בעדות זו, כדרישת סעיף 54 הנ"ל. שנית, יצוין כי אין מדובר במקרה שבו דן סעיף 54, שכן לעדותו של התובע יש סיוע, הנובע מהודאתה של המעבידה, כתר, בנסיבות התאונה, למשל – במסגרת התביעה למל"ל לתשלום דמי פגיעה (מוצג נ/3), שם תוארו נסיבות התאונה בקצרה מפי התובע, ובמקום המיועד לכך חתמה נציגת המעביד (מנהלת משאבי אנוש, גב' אתי שמואל) כי היא מאשרת את פרטי התאונה כפי שנמסרו על ידי התובע במסגרת הטופס, ללא כל הסתייגות. סיוע נוסף עולה מהחומר הרפואי הראשוני, המתעד פינוי דחוף לבית החולים, תוך ציון כי מדובר בכווייה מהתזת פלסטיק חם.

הנתבעות לא חלקו, למעשה, על עצם קרות התאונה כנטען, לא הביאו עדים כל שהם מטעמן, אף שיכולות היו להביא עדים שהם עובדי כתר ומנהליה, ורק בסיכומיהם טענו, כי לא הוכחו נסיבות התאונה בשל "עדות יחידה"(!). טענה זו אני דוחה, כאמור. למעלה מהצורך אבהיר, כי עדותו של התובע בכל הנוגע לנסיבות התאונה הייתה מהימנה עליי, ואני נותנת בה אמון מלא.

8.משלא הביאו הנתבעות עדות כל שהיא באשר לנסיבות המדויקות של התרחשות התאונה, ומשלא נסתרה עדות התובע באופן כל שהוא, אין לי אלא לקבוע, כי התאונה ארעה כפי שתיאר אותה התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית.

האחריות לאירוע התאונה

9. בנסיבות המתוארות לעיל, אחריות הנתבעת לנזקי התובע ברורה.

עדותו של התובע מלמדת על תקלה כל שהיא במכונה, שגרמה להתזת חומר לוהט מתוכה אל פניו, מיד לאחר שהופעלה. כן היא מלמדת, שעובדים אחרים של כתר עסקו בתיקון המכונה קודם לכן, וכי התובע – שהיה מודע לכך – שאל אותם אם תוקנה התקלה, והם אישרו שכן. רק לאחר מכן החזיר התובע למקום את החלקים שפרק מוקדם יותר, הפעיל את המכונה, ונפגע.

די בכך על מנת להעביר אל הנתבעות את הנטל להביא ראיות שיש בהן כדי להוכיח העדר רשלנות מצד כתר. אלא שהנתבעות לא ראו לנכון להביא ראיות כל שהן, ולא להעיד עדים כל שהם, לא את מנהל העבודה שנזכר בתצהירו של התובע ולא אף אדם אחר מבין עובדי כתר או מנהליה.

10.אין צורך להכביר מילים אודות אחריות המעביד כלפי עובדיו. על המעביד מוטלת חובה לנקוט אמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים בסביבת העבודה או בתהליך העבודה. על המעביד מוטלות חובות שונות המתבטאות בצורך להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להסיר סיכונים הקיימים במקום העבודה, להזהיר מפני סיכונים שלא ניתן להסירם, לספק לעובד אמצעי בטיחות, ציוד נאות ומיגון, להדריך אותו ולפקח עליו במהלך העבודה השוטפת (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). על המעביד מוטלת חובה גורפת לנקוט אמצעים סבירים כדי לוודא שעובדיו יבצעו עבודתם בתנאים אופטימליים, כאשר אמצעי הזהירות עצמם משתנים, והם פונקציה של אופי הסיכון, מידת הסיכון ומידת הסכנה לשלום העובד (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).

כאשר מדובר במכונה מסוכנת, מוטלת על המעביד חובה לגדר לבטח את חלקיה המסוכנים, והפרתה של חובה זו, הקבועה במקורות חוקיים שונים (כמו, למשל, פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] ותקנות שונות מכוחה), עשויה להוות הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמו גם רשלנות על פי סעיפים 35-36 לפקודה זו (ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415).

11.במקרה הנוכחי מדובר במכונה שבתוכה פלסטיק לוהט, אשר הטמפרטורה שלו מגיעה, על פי הנטען, לכ-250 מעלות צלזיוס ויותר. ברור כי מדובר במכונה הטומנת בחובה סיכונים מיוחדים, וכי על המעביד מוטלת החובה לוודא כי הפלסטיק הלוהט לא ידלוף מהמכונה, לא יותז ממנה, ולא יסכן את חיי העובדים הנמצאים בקרבתה. חובת הגידור, במקרה זה, אינה רק החובה לגדר על מנת שעובד לא יוכל להכניס חלקי גוף לתוך חלקיה הנעים של המכונה, אלא גם החובה למנוע התזת החומר המסוכן מתוך המכונה אל גופו של העובד.

מעבר לאחריותו של המעביד ביחס למכונה, הרי שעל המעביד מוטלת החובה להנהיג שיטות עבודה בטוחות גם בשעה שמתגלה תקלה במכונה, והעובדים נדרשים לטפל בתקלה זו.

על פני הדברים ברור, כי פגיעתו של התובע, כמתואר על ידו, הינה תוצאה של הפרות שונות של חובות הזהירות, החל מגידור המכונה, מתן הדרכות מתאימות והנהגת שיטות עבודה בטוחות (לרבות הצורך לתאם בין פעולות העובדים השונים, כך שמכונה לא תופעל בטרם תוקנה התקלה), וכלה באספקת ציוד מגן שיכול היה למנוע את המגע בין הפלסטיק הלוהט לבין פניו של התובע.

בנסיבות העניין, הקביעה כי יש להשית על המעסיקה אחריות לאירוע התאונה בשל רשלנותה, מתבקשת מאליה.

12.לטענת הנתבעות, יש להשית על התובע אשם תורם משמעותי.

על פי הפסיקה, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 הנזכר לעיל) ולא בנקל יוטל אשם תורם על העובד אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1062/15 ווהבי נ' חאלד כמאל נזאל, 10.5.16). ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכונים הכרוכים בעבודה, ואילו העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו המעביד (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו בע"מ נ' יאסין, 31.8.11).

הנטל להוכיח קיומה של רשלנות תורמת מוטל על הצד הטוען לה, קרי – הנתבעות, אלא שהן לא הביאו ראייה כל שהיא שעשויה ללמד על רשלנות תורמת, ואף מחקירתו הנגדית של התובע לא עלה, כי יש לייחס לו רשלנות שכזו.

אמנם, התובע היה עובד ותיק אצל הנתבעת, עבד בתפקידו כאיש אחזקה אצלה באופן רציף (כמעט) משנת 1991, ולמד את מקצועו בקורס הכשרה במדרשת רופין (כפי שהעיד, עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 1) אלא שאין בעובדות אלו כדי להביא, מניה וביה, למסקנה כי התובע תרם להתרחשות התאונה באשמו. כאמור, אשם תורם נדרש המזיק להוכיח, והוכחה בעניין זה – לא הובאה כלל. לפיכך, אני קובעת שאין לייחס לתובע אשם תורם כל שהוא.

נזקי השמיעה – חשיפה לרעש מזיק

13.לטענת התובע, במשך שנות עבודתו הממושכות במפעל כתר, נחשף לרעש מזיק (סעיף 14 לכתב התביעה, סעיף 19 לתצהיר עדות ראשית). לטענתו, רוב שעות היום שהה בסביבת המכונות (סעיף 27 לתצהיר) ולא נחשף לרעש במקום אחר טרם עבודתו במפעל כתר (סעיף 25 לתצהיר).

לטענת התובע, שמיעתו נפגעה עקב החשיפה לרעש, והוא סובל מטנטון תמידי.

התובע הוסיף וטען בתצהירו, כי מעולם לא סופקו לו אטמים או אביזרי מיגון לאזניים, ומעולם לא ניתנו לו הדרכות בנושאי בטיחות בעבודה (סעיפים 22-23).

14.לטענת הנתבעות, לא עלה בידי התובע להוכיח כלל מה הייתה עוצמת הרעש במפעל, וכידוע – אין איסור על קיומו של רעש במפעל. התובע לא הביא עדים שיתמכו בטענתו כי היה רעש, ובחקירתו הנגדית הודה, לטענת הנתבעות, כי לא ביקש ממעסיקתו אמצעי מיגון.

15.אין ולא יכולה להיות עוד מחלוקת כיום, כי קיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על מעביד כלפי עובדיו, למנוע חשיפתם לרעש מזיק. חובת זהירות זו מוצאת עיגון מפורש בתקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), התשמ"ד-1984, אשר קובעות חובות חקוקות ביחס למעסיקים. בין יתר החובות, מוטלת על המעביד במפעל או במקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק, או שיש יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק, לקיים בדיקות תקופתיות של מפלסי הרעש במקומות שונים במפעל (תקנה 3); להפחית מפלסי רעש העולים על המותר, להפחית את משך החשיפה של עובד לרעש שכזה, לספק אמצעי מיגון ולחייב שימוש בהם (תקנה 4); לקיים הדרכות תקופתיות ובדיקות רפואיות לעובדים ברעש מזיק (תקנות 5, 6); וכיוצא בזאת.

תקנה 1 לתקנות הנ"ל מגדירה "רעש מזיק" כרעש שמפלסו גבוה מהערכים המותרים באותן תקנות, העלול לגרום נזק לבריאות העובד החשוף לו במקום עבודתו.

16.אכן, כטענת הנתבעות, התובע לא הביא ראייה לכך שבמפעל כתר יש רעש המוגדר בתקנות כרעש מזיק. התובע הסתפק, לעניין זה, בנטען בתצהירו, ולא הביא עדים נוספים באשר לעצם קיומו של רעש במפעל.

אף על פי כן, אני רואה לנכון לדחות את טענות הנתבעות, ולקבוע כי עלה בידי התובע להוכיח טענתו לחשיפה רבת שנים לרעש, אשר כתוצאה ממנה נגרם לו נזק, וזאת מהטעמים הבאים:

א. התובע הצהיר על סביבת העבודה הרועשת שלה נחשף במפעל כתר לאורך שנים, מאז 1991 עד 2014, כמעט ברציפות. טענתו זו לא נסתרה באופן כל שהוא באמצעות חקירתו הנגדית.

ב. ד"ר נחמה אורי, אשר מונתה כמומחית מטעם ביהמ"ש בתחום אף-אוזן-גרון, מצאה כי בדיקת השמיעה שנערכה לתובע (ואשר הצביעה על ירידה בשמיעה שאינה מקנה נכות, כי אינה בתדירויות הדיבור) מתאימה לחשיפה לרעש.

ג. הנתבעות נמנעו מהבאת ראיות כל שהן מטעמן.

לא זו בלבד שלא הביאו הנתבעות עדים, ולא טרחו לסתור באופן כל שהוא את הטענה כי התובע היה חשוף לרעש מזיק במפעל, הן אף סירבו להשיב לשאלות מפורשות בעניין זה, שנכללו בשאלון שהפנה אליהן ב"כ התובע.

התשובות לשאלון נערכו על ידי הנתבעות, ואמורות היו להיחתם בידי שלושה בעלי תפקידים בכתר (אתי שמואל, אייבק שובש, שמואל קויפמן), אך בפועל לא נחתמו כלל, ונשלחו אל התובע ללא כל חתימה. התובע צרף את השאלון עם התשובות לתצהירו. הנתבעות עצמן טוענות, כי בכך שצרף התובע את התשובות לתצהירו – יש לקבלו ככתבו וכלשונו (סעיף 4 לסיכומי הנתבעות).

והנה, עיון בתצהיר התשובות מעלה, כי כתר נמנעה מלתת תשובה כל שהיא הנוגעת למפלסי הרעש במפעל, לשאלה אם בוצעו מדידות של המפלסים ומה היו תוצאותיהן, כמו גם לשאלות בדבר אספקת אמצעי מיגון מרעש. שאלות אלו זכו לתשובה "לא רלוונטי", או שלא זכו לתשובה כלל.

סבורני, כי עדותו של התובע עצמו, לצד חוות דעת המומחית מטעם ביהמ"ש, הקושרת בין נזקי השמיעה לבין חשיפה לרעש, די בהן על מנת להעביר אל כתפי הנתבעות את הנטל המשני להביא ראיות שילמדו כי אין חשיפה לרעש מזיק במפעל, כהגדרתו בתקנות. ברי, כי כל הנתונים אודות מפלסי הרעש במפעל אמורים להיות בידיהן ובשליטתן של הנתבעות, ובכל זאת – הן בחרו שלא להביא עדים כלל, לא מנהל, לא ממונה בטיחות, לא כל עובד אחר, ואף לא לספק את הנתונים לידי התובע, כאשר פנה אליהן וביקש מהן נתונים אלו, מפורשות.

הימנעות זו מהבאת עדים רלבנטיים פועלת, כידוע, לחובת הנתבעות (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659), ומקימה את החשד הברור, כי נתוני בדיקות הרעש, אילו הובאו, היו מעידים על חשיפת העובדים לרעש העולה על הערכים המותרים בתקנות.

לאור כל אלו אני קובעת, כי עלה בידי התובע להוכיח, במידה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות, כי נזקי השמיעה שנגרמו לו (וכפי שנקבעו בחוות הדעת של המומחית מטעם ביהמ"ש) הם כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק לאורך שנות עבודתו.

כן אני קובעת, ואף זאת – בהעדר כל ראייה סותרת מצד הנתבעות, כי כתר התרשלה כלפי התובע, בכך שחשפה אותו לרעש מזיק, לא סיפקה לו אמצעי הגנה, לא הדריכה אותו מפני הסכנות הכרוכות בחשיפה לרעש מזיק, ולא עשתה דבר על מנת למנוע את הנזק.

17.אסכם, אפוא, כי עלה בידי התובע להוכיח את אחריותה של כתר לנזקי הגוף נשוא התביעה, הן אלו שהם תוצאת התאונה מיום 27.3.12, והן אלו שנוצרו כתוצאה מחשיפה לרעש.

מכאן אעבור לבחינת גובה הנזק.

הנכות בתחום אף-אוזן-גרון

18.בתחום זה הציגו שני הצדדים חוות דעת מטעמם (ד"ר באסם סעב מטעם התובע, ד"ר יהושע דנינו מטעם הנתבעות), וביהמ"ש מינה מומחית מטעמו, ד"ר נחמה אורי.

בחוות דעתה קבעה ד"ר אורי, כי לתובע נותרה נכות של 10% בגין השינוי בצורת האף החיצוני, בעקבות התאונה, ועוד 5% נכות בגין טינטון, בעקבות החשיפה לרעש.

19.בעניין השינוי בצורת האף ציינה ד"ר אורי בחוות דעתה את הדברים הבאים:

"אשר לצורה החיצונית של אפו. עקב הכוויה, שדורגה כדרגה שלישית, בוצעה השתלת עור. קיים שינוי ברור בצורת אפו. זאת בליווי השיער שצומח על כל פני שטח השתל בהחלט מכערים את צורתו החיצונית. אין בדיוק סעיף כזה בתקנות, אך האף מכוער בצורתו הגם שאין הפרעה בנשימה, לכן ניתנו אחוזי נכות בהתאמה".

בחקירתה הנגדית הבהירה ד"ר אורי, כי מדובר בנכות אסתטית גרידא (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 13-14).

20.לעניין הטנטון הבהירה ד"ר אורי בחקירתה, כי זה מקנה 10% נכות בדרך כלל, אך במקרה הזה החליטה להפחית ל-5%, משום שיתכן שהירידה בשמיעה – במיוחד באחת האזניים שלגביה יש ירידה משמעותית בהרבה בשמיעה לעומת האוזן השנייה – אינה כולה תוצאה של חשיפה לרעש.

אני דוחה את טענת הנתבעות, כי הטנטון נוצר בשנת 2005 בקירוב ולפיכך התביעה בעניינו התיישנה. לא זו בלבד שלא הועלתה טענת התיישנות בכתב ההגנה, אלא שאין לטענה זו כל תימוכין בחקירת המומחית, אשר העידה כי "הכל יכול להיות" ביחס למועד היווצרות הטנטון לעומת מועד תחילת החשיפה לרעש (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-9).

21.המומחית הסכימה בחקירתה, כי אולי נכון היה להפחית מהנכות שנקבעה בגין הטנטון פחות מ-50%, ולהעמיד את הנכות על 7.5%, ולא על 5% (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 22-23). עם זאת בהמשך חקירתה הבהירה, כי אותה הפרדה מתמטית בין שתי האזניים (שמביאה לחישוב של 7.5% ולא 5%) היא מלאכותית ולא מקובלת בהקשר של טנטון.

לאור דברי המומחית מזה ומזה, אני סבורה כי יש לקבוע את הנכות בגין טנטון, כפי שנקבעה על ידי המומחית מלכתחילה, דהיינו – 5%.

המומחית הבהירה בחקירתה, כי בתנאי רעש השפעתו של הטנטון פוחתת, ולעומת זאת הוא מורגש בבית, בשינה, בשיחה עם חברים וכדומה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 12-16).

הנכות הפסיכיאטרית

22.גם בכל הנוגע לתחום הנפשי הוגשו חוות דעת מטעם שני הצדדים (מטעם התובע, ד"ר קראקרה תאופיק, אשר קבע נכות של 30%; מטעם הנתבעות ד"ר ראסם כנעאנה, שקבע 2.5% נכות), ולאחר מכן מינה ביהמ"ש מומחה מטעמו.

ד"ר כמאל פרחאת, אשר מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%, החל מיום 1.9.12 (עד אז נקבעה נכות זמנית בשיעור של 15%).

ד"ר פרחאת ציין בחוות דעתו, כי התובע –

"... סובל מהפרעה הסתגלותית חרדתית דיספורית עם תסמינים פוסט טראומטיים קלים ללא סימני דיכאון מאג'ורי וללא סימנים פסיכוטיים. קיימת הגבלה קלה ברמת הסתגלותו התפקודית והחברתית ואינה דורשת טיפול תרופתי ולא התערבות פסיכיאטרית או פסיכולוגית נוספת".

23.לטענת הנתבעות, קביעתו של המומחה שגויה, שכן סעיף הנכות שהוא הפנה אליו (סעיף 34(ב)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956) דורש קיומו של היבט תעסוקתי לקביעת הנכות, ואילו במקרה הנוכחי, לטענת הנתבעות, חקירתו של ד"ר פרחאת העלתה, כי אין היבט תעסוקתי כל שהוא.

24.אינני מקבלת את טענת הנתבעות בעניין זה.

אמנם ד"ר פרחאת ציין בחקירתו הנגדית, כי קבע קיומה של נכות בשל הצלקת שנותרה אצל התובע, בנוסף לחוויה הטראומטית שחווה, ומדברים אלו ניתן להסיק, כביכול, כי אין כל השפעה על כושר העבודה; עם זאת, המומחה גם ציין בחקירתו, כי חזרתו של התובע לעבודה הייתה מלווה בחרדות רבות מבחינתו, ובמחיר נפשי ממשי (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-3).

בסופו של דבר עולה מחוות דעתו של ד"ר פרחאת, כמו גם מחקירתו הנגדית בכללותה, כי נותרו אצל התובע שרידים של הטראומה שחווה, וכי יש לשרידים אלו השפעה מסוימת גם על כושר העבודה, לצד ההשפעה הכללית על חייו של התובע. לפיכך, אני מקבלת את קביעת המומחה, כי נותרה לתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור של 10%.

נכות רפואית, נכות תפקודית וגריעה מכושר ההשתכרות

25.כידוע, על פי הפסיקה יש להבחין בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, ובין אלו לבין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792). הנכות הרפואית אינה זהה בהכרח לנכות התפקודית, והנכות התפקודית, אשר עניינה השפעת הנכות הרפואית על כלל תפקודי החיים, אינה זהה בהכרח לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.

אבחנות אלו חשובות לענייננו, כאשר חלק מהנכויות אשר נותרו אצל התובע לצמיתות אינן בהכרח בעלות השלכה תפקודית מובהקת, או שיש להן השלכה תפקודית, אך זו אינה מתבטאת בכושר העבודה דווקא.

בבוא בית המשפט לקבוע את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות עליו להתבסס, בראש ובראשונה, על הנכות הרפואית, מהות הנכות והשלכותיה על תפקודי החיים השונים, כמו גם על נתונים אישיים של הנפגע לרבות גילו, מקצועו, הכשרתו, עיסוקיו לפני התאונה ולאחריה, הגריעה בפועל בהשתכרות שלו, ואפשרויות התעסוקה הניצבות לפניו (ע"א 4302/08 ד"ר שלמייב נ' בדארנה, 25.7.10).

26.לתובע נותרה נכות רפואית כדלהלן:

א. בתחום אף אוזן גרון-5% בגין טנטון

-10% בגין שינוי בצורת האף

ב. בתחום הנפשי -10% בגין הגבלה בהסתגלות תפקודית וחברתית

הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 23.05%.

27.נראה כי הנכות שנקבעה בגין השינוי בצורת האף איננה בעלת השלכה תפקודית של ממש. המומחית אישרה, כי מדובר בנכות אסתטית גרידא, ונכות כזו אינה משפיעה, על פי רוב, על תפקודו של אדם. לעתים, עשויה נכות אסתטית להשפיע על כושר ההשתכרות, אף אם איננה משפיעה על התפקוד במובן הדווקני של המילה, במיוחד כאשר מדובר בצלקת שממוקמת באזור חשוף, ובמיוחד – באזור הפנים. זאת משום שצלקת נראית לעין בפנים עשויה לצמצם, במקרים מסוימים, את אפשרויות העבודה שיש לנפגע או את קשת התפקידים שהוא יוכל לקבל במסגרת עבודתו. עם זאת ברי ששיעור הנכות בגין צלקות מכערות אף אם הן בפנים, אינו זהה לשיעור הנכות התפקודית, ואינה זהה לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.

28.כך גם עצם קיומה של נכות בגין טנטון אינו מלמד בהכרח על גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור זהה לנכות הרפואית.

אדם הסובל מטנטון עלול לחוש אי נוחות בשל כך דווקא בשעות השקטות, שעות הלילה שבהן הוא מנסה לישון, שעות אחרות שבהן הוא מנסה לנוח או להתרכז בפעילות שקטה. אדם שעבודתו כרוכה ביכולת ריכוז גבוהה עלול לסבול מהשפעת הטנטון דווקא בשעות העבודה, ואילו אדם שעובד בסביבה רועשת עשוי שלא לחוש את הטנטון בשעות העבודה, אלא בשעות המנוחה. השפעתו התפקודית של הטנטון משתנה, אפוא, בהתאם לנסיבות חייו של הנפגע. עם זאת, ברי כי מדובר בנכות שיש לה השפעה תפקודית, ועשויה להיות לה גם השפעה על כושר ההשתכרות.

29.הנכות בתחום הפסיכיאטרי , בשיעור 10%, היא נכות שיש לה השפעה תפקודית, והשפעה תפקודית זו עשויה להשפיע גם על כושר ההשתכרות. אמנם אין מדובר בנכות גבוהה, אלא נכות שנקבעה בגין "הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה" – בהתאם לסעיף הרלבנטי בתקנות הביטוח הלאומי – אך ברי כי ישנה השפעה גם על התפקוד בכלל, וגם על כושר ההשתכרות בפרט.

30.נראה כי במקרה הנוכחי סובל התובע מכמה נכויות, אשר כל אחת מהן כשלעצמה אינה בהכרח בעלת השפעה תפקודית זהה בשיעורה לשיעור הנכות הרפואית, אך הצטברותן של שלוש הנכויות יחד היא בעלת השפעה תפקודית כללית, וגם בעלת השפעה על כושר ההשתכרות.

התובע העיד, כי אף שחזר לאותו מקום עבודה לאחר תקופת אי הכושר שבה שהה (במשך כשלושה חודשים), היה הדבר כרוך מבחינתו בסבל ובאי נעימות, והוא נמנע מלעבוד שעות נוספות כפי שעשה עובר לתאונה (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 10-25). גם ד"ר פרחאת, אשר קבע לתובע נכות בשיעור של 10% בתחום הנפשי, העיד לעניין זה, כי קיבל את טענותיו של התובע לפיהן במהלך השנים שבהן הוסיף התובע לעבוד במפעל כתר הוא סבל, בין היתר מהחום הנפלט מהמכונות, והדבר השפיע על מצבו הנפשי גם בשעות העבודה וגם מחוץ לשעות העבודה (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 28-32).

בהקשר זה יוער, כי מתשובות כתר לשאלון (שאלה 2(ד) ) עולה, כי המקום בו עבד התובע היה אולם ובו 29 מכונות להזרקת פלסטיק, כך שמתקבלים על הדעת הדברים שמסר התובע לד"ר פרחאת, לפיהם שהותו באולם זה, שבו נפלט חום רב מהמכונות, הייתה כרוכה בסבל רב מבחינתו לאחר אירוע התאונה ולאור השלכותיה עליו, במישור הפיזי והנפשי.

31.התובע העיד, כי בשנת 2014 פוטר מעבודתו בכתר (ראה סעיף 29 לתצהירו) , והחל לעבוד במפעל בשם "פלסאל" בסמוך לפיטוריו (תחילת עבודתו בפלסאל ביולי 2014, וסיום עבודתו בכתר ביוני 2014, ראה נ/5 - דו"ח רציפות בעבודה מהמל"ל).

לא כל תלושי השכר של התובע הוגשו כראיות, אולם כפי שיובהר להלן, הנתונים שהוצגו במסגרת ראיות הצדדים מביאים למסקנה, כי שכרו של התובע במקום עבודתו החדש נמוך משכרו בכתר.

כך, מדו"ח רציפות העבודה נ/5 עולה, כי בשנת 2010 עמד שכרו השנתי של התובע על 146,470 ₪, ובשנת 2011 – 150,248 ₪.

בשנת 2012 ארעה התאונה נשוא התביעה, ונתוני השכר לשנה זו מורכבים גם מדמי פגיעה ששולמו במהלכה.

בשנת 2013 היה שכרו של התובע ברוטו 137,622 ₪.

בהשוואה בין השכר לשנת 2011 לבין השכר לשנת 2013 ניתן לראות, אפוא, ירידה בשכר של כ-8%.

נתונים דומים ניתן לראות ביחס לשנת 2014, במהלכה עבד התובע מחצית השנה בכתר, ומחצית השנה בפלסאל. שכרו של התובע למחצית הראשונה של השנה (כתר) עמד על 70,695 ₪. הירידה בשכר בתקופה זו –כ-6%.

במחצית שנת 2014 סיים התובע עבודתו במפעל כתר ועבר לעבוד בפלסאל. נתוני השכר מלמדים, כי מעבר זה היה כרוך בירידה משמעותית בהרבה בהכנסתו של התובע. בפלסאל החל לעבוד כמחסנאי (עדותו בעמ' 29 לפרוטוקול, שורה 8), ולא באולם ייצור, כפי שעבד בכתר. במחצית השנייה של 2014 השתכר התובע על 38,378 ₪. כאן הירידה בשכר היא בשיעור של כ-45%, לעומת שכרו במחצית הראשונה של 2014, עת עבד בכתר.

שכרו של התובע בשנת 2015 בפלסאל (שנה שבמהלכה עבד התובע במשך 12 חודשים, אך גם נפגע בתאונת עבודה וקיבל דמי פגיעה) עמד על 95,742 ₪ (כולל דמי הפגיעה).

ביחס לשנת 2016 הוצגו תלושי שכר, המלמדים על שכר שנתי כולל של 54,519 ₪, וממוצע חודשי של כ-6,000 ₪ (ראה לעניין זה ת/1, נתוני שכר מצטבר לחודש דצמבר 2016, כאשר ניתן לראות בתלוש שבאותה שנה עבד התובע, מסיבה כל שהיא, תשעה חודשים בלבד, והממוצע חושב עבור תשעה חודשים).

בהשוואה בין שכרו של התובע בשנים 2011-2012 (כתר, לפני התאונה) לבין שכרו של התובע בפלסאל בשנת 2016 ניתן לראות ירידה בשכר של למעלה מ-50%, על יסוד הנתונים השנתיים. הנתונים החודשיים, אשר על פי תלושי השכר שהוגשו הצביעו על שכר של כ-8,400 ₪ לפני התאונה, מצביעים על שכר של כ-6,000 ₪ לאחר התאונה, דהיינו – ירידה של כ-30%, על יסוד נתונים נומינאליים (ומן הסתם, ירידה ריאלית גבוהה יותר).

32.נתוני השכר כאמור, מלמדים על ירידה משמעותית בשכר לאורך השנים. עם זאת, חייבת להישאל השאלה, אם ניתן לקשור את כל הירידה בשכר לנכותו של התובע דווקא.

נכותו הרפואית של התובע עומדת על 23% כאמור, אך היא מורכבת גם מנכות שאינה תפקודית מבחינתו כלל (הנכות האסתטית בשיעור 10%) ומנכויות לא גבוהות בתחום הפסיכיאטרי (10% - הגבלה קלה בתפקוד) ובתחום אף-אוזן-גרון (5% בגין טנטון, אשר אף הוא אינו בעל השלכה ישירה על כושר ההשתכרות דווקא).

בבחינת הקשר בין הירידה בשכר לבין הנכויות יש לתת את הדעת על כך, שלאחר התאונה חזר התובע לאותו מקום עבודה, והוסיף לעבוד בו במשך כשנתיים תמימות. הירידה בשכר במהלך אותן שנתיים עמדה על 6-8% בלבד, וניתן לראותה כקשורה לתאונה בכך שהתובע נמנע, על פי עדותו, משעות נוספות אשר יאריכו את יום עבודתו מעל לנחוץ. אף שיש ירידה בשכר בטווח הארוך, הרי שעצם העובדה שהתובע הוסיף לעבוד באותו מקום עבודה, באותו תפקיד ובאותה רמת שכר כמעט, לאורך שנתיים, היא עובדה משמעותית.

מנגד, אין להתעלם מכך, שהתובע לא הצליח להחזיק מעמד בעבודתו בכתר, שם עבד מאז 1991 (!) והשתכר שכר חודשי יפה, ונאלץ לעזוב עבודתו זו, ולהסתפק בעבודה שבה השכר נמוך יותר, אך תנאיה אינם כוללים חשיפה לרעש המכונות ולחומן. מעבר זה של התובע למקום עבודה חדש היה כרוך, בסופו של דבר, בירידה כ-30% בשכר.

על יסוד השיקולים מזה ומזה, בשים לב לנכות הרפואית הכוללת העומדת על 23%, ולנתוני האישיים של התובע לרבות נתוני העסקתו בפועל מאז התאונה ועד היום, אני רואה לנכון להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע כתוצאה מנכותו על 15%.

מכאן אעבור לחישוב הפיצוי.

כאב וסבל – נזק בלתי ממוני

33.בקביעת הפיצוי הראוי בנסיבות דנן יש לתת את הדעת, בראש ובראשונה, לנסיבות הפגיעה בתאונה, פגיעה שהייתה כרוכה בכווייה בדרגה 3 באף ובעפעפיים (אף שבסופו של דבר לא נותרה נכות בתחום העיניים, הרי שהתובע סבל מכוויות בהן, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים), מחומר פלסטי לוהט. אינני סבורה כי התובע הגזים כאשר תאר את הפגיעה כ"אש גיהינום" בתצהירו, או כ"גוש ברזל" שפגע לו בפנים, בעדותו (עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 9).

כן יש לתת את הדעת למהלך הטיפול הרפואי שניתן לתובע, לאשפוזו במשך כמה ימים, ולכך שנאלץ לעבור ניתוח השתלת עור, שבו נלקח העור ממקום אחר בגוף והושתל במקום הכווייה באף.

עוד יש לתת את הדעת לכך, שהתובע סובל מנכויות אשר משמעותן העיקרית היא בתחום הכאב והסבל, והנזק הבלתי ממוני, כמו למשל הנכות הנובעת מטנטון, אשר משפיעה על איכות חייו באופן כללי, אף אם אינה בעלת השלכה ישירה על כושר השתכרותו, ובעיקר – הנכות האסתטית, הממוקמת בפניו. לא נעלם מעיני, במהלך כל עדותו של התובע, וגם כאשר שהה באולם בית המשפט והקשיב לעדויות המומחים, כי לתובע נטייה להסתיר את אפו באמצעות כף ידו.

לאור כל הדברים הללו אני סבורה, כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי משמעותי בגין כאב וסבל.

34.גובה הפיצוי בראש נזק זה נתון לשיקול דעת בית המשפט, וכמובן אינו מוגבל לערכי הפיצוי הקבועים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

בשים לב לכל האמור לעיל אעמיד את הפיצוי במקרה דנן, לאור מהות הפגיעה והנכות שנותרה, על סכום של 120,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר

35.לאחר התאונה שהה התובע בתקופת אי כושר של כשלושה חודשים, שלאחריה שב לעבודתו הקודמת.

שכרו החודשי של התובע ערב התאונה, כפי שעולה מתלושי השכר שהוגשו (חודשים ינואר ופברואר 2012 בלבד) עמד על סכום חודשי ממוצע של 8,330 ₪.

הפסד שכר לשלושה חודשים עומד על 24,990 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק להיום – 26,700 ₪, במעוגל.

36.עם שובו לעבודה בכתר חלה ירידה מסוימת בשכרו של התובע, כפי שצוין לעיל – ירידה שבין 6% ל-8%.

תחשיב לפי 7% הפסד, על בסיס השכר הנ"ל, לאורך תקופה של 24 חודשים (מיולי 2012 ועד יולי 2014) יביא לתוצאה של 13,994 ₪, ולאחר הוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה, במעוגל – 14,700 ₪.

37.החל מהשלב בו סיים התובע עבודתו בכתר, והחל לעבוד בפלסאל, יחושבו הפסדי השכר, בהתאם לשיעור הגריעה מהשכר כפי שנקבע לעיל, על פי 15% משכרו של התובע ערב התאונה.

מדובר בתקופה בת 42 חודשים, וההפסד יחושב כך:

8,330 x 15% x 42 = 52,479

בתוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה יעמוד ההפסד במעוגל על 53,900 ₪.

38.סך כל הפסדי השכר בעבר – 95,300 ₪.

הפסדי שכר בעתיד

39.כאמור, החישוב ייערך על פי גריעה בשיעור של 15% מכושר ההשתכרות, ועל בסיס שכרו של התובע ערב התאונה, בסך 8,330 ₪, כשהוא משוערך להיום – 8,525 ש"ח. החישוב המהוון (עד גיל 67) יהא כדלהלן:

8,525 x 15% x 174.84 = 223,576

ובמעוגל – 224,000 ₪.

הפסד פנסיה

40.בהתאם לפסיקה הנוהגת, יש לפסוק לנפגע פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 12% מהפסדי השכר ראה לעניין זה ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר., אשר אושר בפסיקת ביהמ"ש העליון, ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27.1.14).

במקרה הנוכחי, חלק מהפסדי השכר קודמים לשנת 2014, כאשר ההפרשה לפנסיה בשיעור של 12% היא משנה זו ואילך, ואילו בשנים 2012, 2013 היה שיעור הפרשות מעט נמוך יותר (8.34% ו-10% בהתאמה).

בשים לב לאמור, אני מעמידה את הפסד הפנסיה בגין הפסד השכר בעבר על 10,200 ₪, ועל הפסדי העתיד – 26,800 ₪.

41.סך הפיצוי בגין הפסדי פנסיה, עבר ועתיד – 37,000 ₪.

עזרת הזולת והוצאות

42.התובע עתר לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עזרת בני המשפחה, ועוד 40,000 ₪ בגין הוצאות שונות.

לעניין ההוצאות לא הביא התובע ראיות כל שהן, כגון קבלות על הוצאות, ואף יש להזכיר, כי מדובר בתאונת עבודה, ולפיכך ההוצאות למיניהן מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

לעניין עזרת הזולת נטען לעזרת בני משפחה, אך הטענות הועלו באופן כללי ביותר, ולא הובא לעדות מי מבני המשפחה אשר העניק לתובע סיוע.

43.אף שלא הובאו קבלות על הוצאות או עדויות מפורטות בנוגע לעזרת הזולת, ניתן להניח כי לתובע היו הוצאות מסוימות מעבר להוצאות שכוסו על ידי המל"ל (כגון נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, רכישת תרופות וכדומה) וכי ניתנה לו עזרת בני המשפחה, לכל הפחות בימי אשפוזו ובסמוך לניתוח שעבר.

בגין ההוצאות והעזרה יחד, אני רואה לנכון לפסוק לתובע סכום גלובאלי של 8,000 ₪.

תשלומי המל"ל – ניכויים

44.בהתאם למפורט במוצג נ/6 שולמו לתובע תגמולי מל"ל בסכום כולל של 57,598 ₪. בשערוך להיום עומדים התגמולים על כ-61,500 ₪, שאותם יש לנכות מכל סכום שייפסק.

45.יובהר, כי המל"ל הכיר בנכותו של התובע בשיעור של 10% בלבד, בגין הצלקת באף, ודחה את תביעתו של התובע לקבלת תגמולים בגין נכות בתחום אף-אוזן-גרון. לטענת הנתבעות, התובע כלל לא הגיש תביעה למל"ל בגין הנכות בתחום הנפשי, ואילו לטענת התובע, ביקש להכיר גם בנכות זו (לעניין זה הוגשה פניית בא כוחו של התובע למל"ל, לצד התביעה לנכות, ת/2), אך המל"ל לא קבע נכות בתחום זה.

46.איני רואה הצדקה לנכות מהפיצוי סכום העולה על התגמולים ששולמו לתובע בפועל.

עיון בתביעת הנכות שהגיש התובע למל"ל (ת/2) מעלה, כי טען במסגרתה גם לפגיעה בתחום הנפש, ואף ציין PTSD. לא ברור מדוע לא נבדקו תלונותיו אלו של התובע על ידי המל"ל, אך ברור כי לא אושרה לו נכות בתחום הפסיכיאטרי, אף שטען לקיומה. לפיכך, אין מקום לערוך ניכוי של תגמולי מל"ל שלא שולמו, בגין נכות שלא הוכרה.

סוף דבר

47.מהאמור לעיל עולה, כי יש לחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצוי בעד נזקי הגוף שסבל, הן בגין התאונה מיום 27.3.12 והן בגין נזקי השמיעה שהם תולדת החשיפה לרעש לאורך שנים. מצאתי כי האחריות לנזקי התובע מוטלת על מעסיקתו, ולא מצאתי לייחס לתובע אשם תורם כל שהוא.

48.נזקי התובע מסתכמים בסכומים הבאים:

א. כאב וסבל - 120,000 ₪

ב. הפסדי שכר בעבר - 95,300 ₪

ג. הפסדי שכר בעתיד - 224,000 ₪

ד. הפסד פנסיה - 37,000 ₪

ה. עזרת הזולת והוצאות - 8,000 ₪

ו. סך הכל - 484,300 ₪

ז. ניכוי תגמולי מל"ל - 61,500 ₪ (-)

ח.יתרת הפיצוי - 422,800 ₪

49.לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעות ומחייבת אותן, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 422,800 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק, והוצאות משפט בסך 11,000 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ח, 01 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.