התנגדות לקיום צוואה מחמת העדר כשרות המנוחה, העדר גמירות דעת והבנת טיבה של הצוואה, השפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת הצוואה וניצול המנוחה על ידי הנהנית

 בעניין עזבון המנוחה: פלונית

התנגדות לקיום צוואה מחמת העדר כשרות המנוחה, העדר גמירות דעת והבנת טיבה של הצוואה, השפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת הצוואה וניצול המנוחה על ידי הנהנית.

רקע רלוונטי

1. XXX ז"ל (להלן: "המנוחה") הלכה לבית עולמה ביום 9.9.2015 כשהיא אלמנה ואם לשלושה ילדים, התובעת (להלן בשם בדוי "שרה"), הנתבע (להלן בשם בדוי "יוסף") ומר XXX (להלן בשם בדוי "יעקב") שאינו צד להליכים מושא פסק הדין.

2. ביום 9.9.1993 ערכה המנוחה צוואה בעדים במסגרתה ציוותה את כל עיזבונה לבעלה המנוח ולאחר פטירתו לשלושת ילדיה בחלקים שווים למעט את המגרש בXXX אותו ציוותה לשרה. כמו כן העניקה המנוחה לשרה הזכות לקבלת דירה מס' 7 בבניין בן 13 דירות ברח' XXX בתל אביב שהיה בבעלות משפחתית ולמנוחה היו שליש מכלל הזכויות בו (להלן "הבניין"). (להלן "הצוואה הראשונה").

3. שנים רבות לאחר מכן, ביום 16.2.2014 ערכה המנוחה צוואה בעדים בה ציוותה שש מהדירות בבניין: את שלוש דירות הקרקע בבניין לשלושת ילדיה בחלקים שווים, את הדירה בקומה הראשונה ליוסף ויעקב ואת דירות 7 ו-8 לשרה. את הדירה ברח' XXX ברמת גן ציוותה המנוחה לשלושת ילדיה בחלקים שווים, ואת הנכס בXXX ואת יתר עיזבונה ציוותה לשרה (להלן "הצוואה השנייה").

4. ביום 15.7.2014 ערכה המנוחה צוואה נוספת בעדים ובה ציוותה את ארבע דירותיה בבניין כך: דירות 7 ו-8 לשרה, דירה 3 ליעקב ודירה 1 ליוסף. את יתר הזכויות בבניין לרבות זכויות בנייה עתידיות ציוותה בחלקים שווים לשלושת ילדיה. ביחס ליתר עיזבונה לא בוצע כל שינוי מהצוואה השנייה (להלן "הצוואה השלישית").

5. לבקשת יוסף (שהיו לו זכויות בבניין מכח ירושת דודו) פעלו בעלי הזכויות בבניין ובהם יוסף והמנוחה לפירוק שיתוף הזכויות בו וביום 1.10.2014 חתמה המנוחה על תצהיר לפיו בהתאם לסיכום בעלי הזכויות בבניין ולאחר שהתקבלה חו"ד שמאי מ- 9/2014, חולקו הזכויות בו והוקצו לה דירות מס' 3, 7, 8 ודירת הגג. ביום 16.8.2015 ערכה המנוחה צוואה נוספת בעדים ובה ציוותה ליוסף את דירת הגג במקום את דירה 1 שציוותה לו בצוואה השלישית שלאחר פירוק השיתוף לא היתה בבעלותה עוד. ביחס ליתר עיזבונה לא בוצע כל שינוי מהצוואה השלישית (להלן "הצוואה האחרונה").

6. שרה עתרה לקיום הצוואה האחרונה (ת"ע 15786-04-16) ויוסף התנגד לבקשתה (ת"ע 16821-04-16). יעקב התנגד לבקשת שרה (ת"ע 15655-04-16) אך התנגדותו נמחקה לבקשתו. יוסף עתר לקיום הצוואה הראשונה (ת"ע 15655-04-16) ושרה התנגדה לבקשתו (ת"ע 15884-04-16). טענות הצדדים ידונו להלן אחת לאחת.

דיון והכרעה

7. נפתח בבחינת נטל השכנוע ולאחר מכן יבחנו טענות הצדדים לעניין כשרות המנוחה לרבות העדר גמירות דעת והבנת טיבה של הצוואה, השפעה בלתי הוגנת, מעורבות שרה בעריכת הצוואה וניצולה את המנוחה והטענה שרצון המנוחה היה לקיים את צוואתה הראשונה. הלכה היא שמקום שהצוואה תקינה מבחינה פורמלית יוטל נטל השכנוע על המתנגד לה ומקום שישנם פגמים צורניים בצוואה יהא על מבקש קיומה להוכיח שזו משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. בענייננו כוללת הצוואה את מרכיבי היסוד שנקבעו בסעיף 25 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן "חוק הירושה"). טענת יוסף שבצוואה פגם צורני עת נרשם בה שהמנוחה אישרה שקראה אותה 'מילה במילה' ובפועל עורך הצוואה הוא שקרא אותה בפניה מצדיקה העברת הנטל להוכחת כשרות המנוחה נדחית לא רק משום שהטענה איננה נכונה ויוסף ציטט מהפרוטוקול באופן מטעה ומגמתי, אלא אף שאין בכך משום פגם צורני. פסק הדין בת"ע 46769-04-14 בו הוכח שהצוואה לא הוקראה למנוחה למרות שלא ידעה קרוא וכתוב (ומכאן הפגם בה) אינו רלוונטי לענייננו עת גם יוסף מאשר שהצוואה הוקראה למנוחה טרם חתימתה והיא הבינה עברית. על כן, משהתמלאו כלל הדרישות הצורניות בצוואה – חזקה שזו תקפה ותקינה, ומכאן שנטל השכנוע מוטל על שכם יוסף להוכחת עילות התנגדותו.

א. כשרות המנוחה

8. אין מחלוקת שהמנוחה סבלה ממחלות שונות ואף היתה מרותקת לכסא גלגלים ועם זאת כשרותה לא נשללה או הוגבלה טרם פטירתה. לטענת יוסף המנוחה לא היתה כשירה לחתום על צוואה משסבלה מדיכאון וממחלות כרוניות לרבות אי ספיקת לב, יתר לחץ דם, ראייה כפולה ואי ספיקה כלייתית חמורה שגרמה לה לבלבול חריף, נטלה כחמש עשרה תרופות מידי יום ונדרשה לטיפול סיעודי צמוד. לטענתו מצבה הנפשי הירודה ומצבה הפיזי הקשה השפיעו באופן מהותי על כשרותה, צלילותה יכולת השיפוט שלה בהבנה ובחתימה על מסמכים.

9. "השאלה אם הבין המנוח את טיב הצוואה שעליה חתם נבחנת על-פי הנסיבות המתקיימות בעת עריכת הצוואה עצמה. כבר נפסק כי "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהן נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני 'הבין את טיבה' של הצוואה שעה שעשה אותה'" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215, 222). על יסוד המפורט להלן המסקנה היא שיוסף לא עמד בנטל השכנוע להוכיח שהמנוחה לא היתה כשירה במועד עריכת הצוואה האחרונה.

9.1        בחו"ד ד"ר משה ברוך שמונה כמומחה על ידי בית המשפט נושאת תאריך 17.1.2017 (להלן "חו"ד ד"ר ברוך") נקבע "למרות השינוי לרעה שחלה בתלות של המנוחה בזולת לא מצאתי ברשומה הרפואית עדות לקיומה של ירידה קוגניטיבית על פיה ניתן לשלול את כשרותה של המנוחה לצוות ביום 16.8.15". ד"ר ברוך השיב לשאלות הבהרה מטעם יוסף ואף נחקר על ידו. חו"ד ד"ר ברוך (המחזיקה עשרים וארבעה עמודים) יסודית ומקיפה. ד"ר ברוך השיב בפירוט לשאלות ההבהרה מטעם המבקש לעניין השפעת התרופות על מצבה הקוגניטיבי של המנוחה (ראו תשובות ד"ר ברוך לשאלות 8-1) ולהשפעת מחלותיה על מצבה הקוגניטיבי (ראו תשובות ד"ר ברוך לשאלות 16-9). אין כל ממש בטענת יוסף שד"ר ברוך חזר בו בחקירתו ממסקנותיו בחו"ד, אלא ציטוט חלקי ומגמתי של יוסף את תשובותיו של ד"ר ברוך ששב וחזר על מסקנתו הנחרצת שהמנוחה היתה כשירה במועד עריכת הצוואה האחרונה. יוסף הסיק באופן שגוי מתשובות המומחה ביחס לאירוע מיום 4.9.2015 (כשלושה שבועות לאחר עריכת הצוואה האחרונה) אז אושפזה המנוחה בעקבות חבלת ראש שגרמה לה לבלבול עד כי לא יכלה לחתום על הסכמה לטיפול רפואי, לעניין העדר כשרות המנוחה שלושה שבועות קודם לכן לערוך צוואה, בעוד ד"ר ברוך השיב נחרצות שהמקור לבלבול החריף באותו אירוע היה חבלת ראש עם דמם סובדוראלי. ד"ר ברוך העיד, כפי תוכן חו"ד ותשובותיו לשאלות ההבהרה, שעל אף מצבה הרפואי של המנוחה, על אף ערכי אוריאה וקריאטינין גבוהים לא היו מצבי בלבול אצל המנוחה למעט האירוע מיום 4.9.2015 בעקבות חבלת ראש. ד"ר ברוך סקר ביסודיות את כל תיקה הרפואי של המנוחה ומצא שלמעט האירוע מיום 4.9.2015 אין כל תיעוד למצב בלבולי אצל המנוחה באשפוזים קודמים או בכלל. יתרה מכך אף בעת אשפוזה לאחר אותו אירוע מיום 4.9.2015 נבדקה המנוחה על ידי נוירוכירורג שמצא שהמנוחה 'בהכרה מלאה' ו'מתמצאת' ולא נדרש אשפוז במחלקה הנוירוכירורגית, כלומר שהמצב הבלבולי נבע מחבלת הראש וחלף מיד לאחר קבלתה לאשפוז. כן הוסיף ד"ר ברוך שאפילו באירוע חמור שאירע בשנת 2013 אז איבדה המנוחה את הכרתה בעת טיול בירושלים ונזקקה להנשמה – לא היה כל מצב בלבולי. אין צורך להכביר מילים לעניין משקלה של חו"ד מומחה מטעם בית המשפט שאין לו כל אינטרס בסכסוך בין הצדדים (ראו ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ נ' דמארי (9.4.2006)). על אף התפלפלות יוסף וציטוט מגמתי מחקירת ד"ר ברוך, לא עלה בידיו לסתור את תוכנה המבוסס והמנומק של חו"ד ובית המשפט מצא את עדותו של ד"ר ברוך כמהימנה מאוד.

9.2        עדות עורך הצוואה, עו"ד אבי נתנאל (להלן "עו"ד נתנאל") הותירה רושם עז. יש להצטער שסיכומי יוסף כללו טענות שאינן נכונות כלל. כך למשל טען יוסף בסיכומיו שעו"ד נתנאל העיד שהיה מודע למצבה הנפשי הקשה של המנוחה או שסבלה מבעיית זיכרון, או שהמנוחה לא זכרה את שם נכדתה כאשר בפועל עו"ד נתנאל העיד ההיפך הגמור. עו"ד נתנאל העיד שהמנוחה היתה צלולה וידעה להבחין בטיבה של צוואה והבינה היטב את משמעות עריכתה. עו"ד נתנאל העיד שהמנוחה פירטה רצונה באופן ברור ונתנה לו בפגישה אישית עמה הנחיות מדויקות איזה רכוש היא מצווה למי מילדיה, ואף תיקנה טעות בגוף הצוואה שהצריכה שובו למשרד והכנת עותקים חדשים לחתימה. המנוחה אף שיתפה את עו"ד נתנאל בסיבות לשינוי הצוואה הן לשם יצירת שוויון בין בניה שקיבלו נתח גדול יותר מעיזבון דודם ביחס לשרה, ורצונה לתקן את העוול כהגדרתה והן מחמת יחסם של בניה כלפיה. המנוחה תיארה שבניה, יוסף ויעקב אינם מתעניינים בשלומה, ואף שעובדים באותו בניין בו התגוררה אינם נכנסים לבקרה ואך ממתינים לחלקם בעיזבונה. לא מצאתי ממש בטענת יוסף שעדותו של עו"ד נתנאל היתה 'מביכה ורצופת סתירות'. העובדה שהמנוחה סבלה ממחלות שונות איננה שוללת את כשרותה, ובסיכומי יוסף אין כל התמודדות שהיא עם עדותו הנחרצת של עו"ד נתנאל בדבר כשרותה וצלילותה של המנוחה במועד חתימת הצוואה; העובדה שעו"ד נתנאל לא הסריט את מעמד חתימת הצוואה איננה פוגמת בתוקפה; כך גם העובדה שלא עמד על קבלת חו"ד פסיכוגריאטרית לאור התרשמותו הנחרצת מצלילותה ובפרט שלא היתה לו כל חובה חוקית לעשות כן; אין ממש בטענה שעו"ד נתנאל לא איתר את טיוטות הצוואה שהרי כבר בחקירתו השיב עו"ד נתנאל שיערוך בדיקה במשרדו אם אכן קיימות 'ורסיות' של הטיוטות. יוסף לא מימש את זכותו לזמן את עו"ד נתנאל לחקירה בעניין זה. זאת ועוד, שעה שטיוטה שהוכנה במחשב תוקנה, אך הגיוני הוא שהנוסח העדכני הוא שנשמר במחשב;  הטענה שעו"ד נתנאל סתר עצמו לעניין קריאת הצוואה איננה אלא סילוף דבריו שהרי עדותו החד משמעית היתה שהמנוחה קראה יחד עמו את הצוואה 'מילה במילה' ואף ביקשה להאט את קצב הקריאה; אין בעובדה שחתימת הצוואה נערכה בביתה של המנוחה ולא במשרדו של עו"ד נתנאל כדי ללמד על העדר כשרותה המנוחה בפרט לאור גילה (מעל 90) ומצבה הפיזי; הטענות לאינטרס של עו"ד נתנאל בתוצאות הצוואה ולניגוד עניינים בין תפקידו כעורך הצוואה ועד לחתימתה לבין תפקידו כעורך הדין של שרה מוטב היו שלא יטענו כלל עת הוכח שעו"ד נתנאל לא ייצג את שרה ואך נבחנה אפשרות לרישום נכס פרטי שלה באמצעות משרדו ובנוסף יפוי הכח אלו הפנה יוסף נחתם לאחר פטירת המנוחה ולבטח שעו"ד יוסף לא ידע בעת עריכת הצוואה שיחתם בעתיד; כאמור עדותו של עו"ד נתנאל הותירה רושם עז והיתה מהימנה מאוד ולעניין מעמדה של עדות מעין זו על ידי עורך הצוואה והעדפתה על פני עדויות אחרות ראו ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215, 222.

9.3        עדות עו"ד אורי כהן (להלן "עו"ד כהן") עד הצוואה שהמנוחה היתה צלולה מאוד, סיפרה על בני משפחתה ומקורה מיוון ודיברה בעברית תקנית. עו"ד כהן העיד שלא היתה לו כל הכירות מוקדמת עם המנוחה או מי מבני משפחתה, והוא אך התבקש להתלוות לעו"ד נתנאל כעד לחתימה. עדותו היתה מהימנה והעובדה שלא זכר האם המנוחה ישבה בכסא גלגלים או על כורסא (שעה שאין מחלוקת שבאותה תקופה היתה ישובה בכסא גלגלים) איננה פוגמת באמינותו. על פי עדותו המנוחה חתמה בפניו לאחר שקראה את הצוואה ואף שאלה את עו"ד נתנאל מספר שאלות.

9.4        ניתוח המסמכים הרפואיים שהוצגו על ידי יוסף אינו מעיד על העדר כשרות המנוחה. בחו"ד המקיפה סקר ד"ר ברוך כל אחד מהמסמכים הרפואיים בעניינה של המנוחה ומצא שהמנוחה היתה כשירה לעריכת הצוואות השניה, השלישית והאחרונה. יוסף לא הפנה לכל מסמך שהוא בו ישנה אבחנה סדורה בדבר מצבה הקוגניטיבי של המנוחה למעט שני רישומים שבוצעו על ידי אחות שביקרה את המנוחה בביתה ומצאה 'הפרעה קוניטיבית/הכרה'. לבד מהעובדה שאחות אינה מוסמכת לאבחנה מסוג זה, אין כל עדות שבמועד עריכת הצוואה האחרונה לא היתה המנוחה כשירה וצלולה. עובדה שהיא שביום 1.10.2014, שמונה חודשים לאחר ה'אבחנה' האמורה היתה היא צלולה דיה לשיטת יוסף לשם חתימה על תצהיר בעניין פירוק שיתוף הזכויות בבניין. לעומת זאת, נוירוכירורג שבדק את המנוחה בבית החולים איכילוב לאחר אשפוזה ביום 4.9.2015 (כשלושה שבועות לאחר עריכת הצוואה האחרונה) קבע שהמנוחה בהכרה מלאה ומתמצאת, על אף החבלה בראשה. מסקנותיו של יוסף מהמסמכים הרפואיים שגויות ועומדות בסתירה גמורה למסקנותיו של ד"ר ברוך שמונה כאמור כמומחה ניטראלי על ידי בית המשפט. כך או כך אין במסמכים הרפואיים אליהם הפנה יוסף כדי לשלול כשרותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה האחרונה, 16.8.2015.

9.5        עדותה של ד"ר XXX (להלן בשם בדוי "ד"ר כלנית") אינה מוכיחה את העדר כשרות המנוחה ואף אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים בעניינה של המנוחה. ד"ר כלנית אישרה שהיא אינה מומחית בגריאטריה אלא מוסרת את התרשמותה הכנה בלבד כנכדתה של המנוחה (בתו של יעקב). לא ניתן לייחס לעדותה של ד"ר כלנית משקל רב מכמה סיבות: ראשית ד"ר כלנית לא נתנה הסבר המניח את הדעת לפער בין תיאורה את מצבה הקונטיבי של המנוחה לבין המסמכים הרפואיים בעניינה ובעיקר חו"ד נוירוכירורג שבדק את המנוחה מספר שבועות לאחר עריכת הצוואה האחרונה ומצא שגם בימיה האחרונים של המנוחה ואף לאחר חבלת הראש מיום 4.9.2015 היתה היא בהכרה מלאה ומתמצאת. שנית לד"ר כלנית אינטרס ברור בתוצאות ההליך והיא אף אישרה שידעה היטב בזמן אמת שהמנוחה שינתה את צוואתה באופן המיטיב עם שרה ולא עם אביה ואף התעמתה עם המנוחה בעניין זה וביררה עמה אם היתה מוכנה לחתום בנוכחות עו"ד שיש לחזור לצוואה המקורית ולחלק את רכושה שווה בשווה בין ילדיה (שורה 31 בעמוד 16 לפרוטוקול). שלישית, ד"ר כלנית לא הציגה כל אסמכתה שהיא לטענותיה בדבר קבלת מייל או מסרון משרה, פרסומים שונים בפייסבוק, והסתפקה בעדותה בלבד. רביעית, עדותה של ד"ר כלנית לגבי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בראש השנה בשנת 2015 אינה ברורה שעה שהמנוחה נפטרה ביום 9.9.2015, מספר ימים לפני ראש השנה. מכל מקום, אין בעדותה של ד"ר כלנית כדי לשלול כשרותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה האחרונה, 16.8.2015.

9.6        עדותה של הגב' XXX (להלן בשם בדוי "יעל") אינה מוכיחה את העדר כשרות המנוחה, ולא ניתן לייחס לעדותה משקל רב מכמה סיבות: ראשית יעל אישרה שמיעטה לבקר את המנוחה ושנהגה לבקרה למשך מספר דקות כשהייתה מגיעה לבקר את אביה במשרדו הממוקם באותו בניין, וכן שבשנה טרם פטירת המנוחה ביקרה אותה פעמיים בלבד. שנית מעדותה של יעל עולה דווקא היפוכם של דברים, שניתן היה לתקשר עם המנוחה ישירות בטלפון ולתאם עמה מועדי ביקורים. שלישית ליעל אינטרס ברור בתוצאות ההליך והיא אף אישרה שידעה כשנה טרם פטירת המנוחה על שינוי הצוואה באופן המיטיב עם שרה ולא עם אביה. רביעית, יעל הציגה חלקי התכתבויות עם בנות דודה והתחמקה מהמצאת כלל ההתכתבויות ואף היא עצמה כתבה שמצבה של המנוחה היה 'בסך הכל בסדר'. מכל מקום אין אף בעדותה של יעל כדי לשלול כשרותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה האחרונה, 16.8.2015.

9.7        יוסף או כל עד אחר מטעמו לא ביקרו את המנוחה במועד עריכת הצוואה האחרונה ועל כן אינם יכולים להעיד מידיעה אישית לעניין העדר כשירותה או צלילותה במועד זה. מטעם ראובן העידו ד"ר כלנית ויעל שעדותיהן נסקרו לעיל, וכן הגב' XXX (להלן בשם בדוי "דליה") אחיינית המנוחה שאמה העידה מטעם שרה.  דליה העידה שהתבקשה לתת תצהיר על כך שהמנוחה לא ידעה כל כך טוב לכתוב ולקרוא בעברית. אין לעדה זו כל ידיעה לעניין כושרה הקוגניטיבי של המנוחה לבטח שלא במועד חתימת הצוואה האחרונה; יוסף לא העיד את המטפלת שטיפלה במנוחה בשנה שטרם פטירתה ויכולה היתה להעיד בעניין זה, אף לא ביקש לזמן את אחיו יעקב להעיד; עדות יוסף עוררה חוסר נוחות, בלשון המעטה ולא היתה מהימנה כלל; בעדותו טען יוסף לראשונה שביקר את המנוחה בשנה וחצי האחרונות לחייה כמעט מידי יום, על אף שכעס עליה. יוסף לא ידע להסביר מדוע לא זה פירט עובדה חשובה זו בתצהיר עדותו או בכל תצהיר קודם שהוגש מטעמו. אף לא ראה להסביר כיצד עומדת עדותו בקנה אחד עם טענתו בתגובתו להתנגדות שרה לקיום הצוואה הראשונה שם טען ששרה בודדה את המנוחה מיתר המשפחה (בדיוק כפי שטען יעקב) גם לא ידע להסביר כוונתה של שרה בהודעת טקסט אליו שהמנוחה מיואשת מהניתוק, או את עדותה של ד"ר כלנית לעניין הנתק במשפחה ושאביה הורה לה לנתק את הקשר עם המנוחה אך היא סירבה. חמור מכך, לצורך טענותיו של יוסף בעניין השפעה בלתי הוגנת של שרה, טען הוא שהמנוחה נותקה מיחסיה עמו ועם יעקב; יוסף לא ידע להשיב מדוע כעס על אמו אם אכן סבר שהיא מבולבלת ולא כשירה כפי טענתו; כמו כן, בעדותו טען לראשונה יוסף שהמנוחה היתה 'מבולבלת תמיד' והבלבול החמיר 'בסוף 2013 תחילת 2014'. יוסף לא ידע להסביר מדוע פרט מהותי זה לא הופיע בתצהיר עדותו או בתצהיריו הקודמים. כן לא ידע יוסף להסביר כיצד אם המנוחה לא היתה כשירה חתמה היא ביום 1.10.2014 על תצהיר בעניין פירוק שיתוף הזכויות ופטר עצמו בגלגול האחריות לכך לשרה; עדות יוסף שלא ידע את תוכנן של הצוואות הקודמות הובררה כלא נכונה. יוסף היה מודע היטב בזמן אמת לתוכנן של הצוואות שערכה המנוחה ולכוונתה של המנוחה לצוות לשרה נכסים רבים ואף כתב לשרה שצוואת המנוחה איננה תקיפה וכן ש'תריץ' את המנוחה לכתוב צוואה נוספת 'בפעם המי יודע כמה' (נ/11 הודעות מיום 25.12.2014); העובדה שיוסף ויעקב דאגו להחתים את המטפלת הפיליפינית על תצהיר ביום 13.6.2014, כשנה וחצי טרם פטירת המנוחה לפיו שניהם מטפלים במנוחה ותומכים בה מן הטעם ששרה הפיצה שהם לא מטפלים בה אך מאששת את טענת שרה שההתנגדות הוגשה כמהלך מתוכנן מבעוד מועד כיוון שידעו על תוכן הצוואה ועל תחושותיה של המנוחה כלפיהם; מכל מקום, יוסף לא ניסה לטעון שביקר את המנוחה ביום החתימה על הצוואה האחרונה ועל כן אין בעדותו כדי לשלול כשרותה במועד עריכתה, 16.8.2015.

9.8        תכתובת בין יעקב ושרה מיום 5.7.2014 במסגרתה סירב יעקב לדון עם שרה בנושא הוצאות המנוחה - מלמדת שבזמן אמת גם יעקב (שהתנגד בשעתו לקיום הצוואה המאוחרת מפאת העדר כשרות המנוחה) ידע שהמנוחה כשירה וצלולה. העובדה שיוסף נמנע מזימון אחיו יעקב לעדות מקימה חזקה שעדותו היתה תומכת בגרסת שרה.

9.9        הגב' XXX, גיסתה של המנוחה (אשת אחיה הגדול ז"ל) (להלן בשם בדוי "מרגלית") העידה שפגשה את המנוחה במאי 2015, במסיבת יום הולדתה ה- 90 של המנוחה בביתה של שרה והיא היתה צלולה. הגב' XXX והגב' XXX, שהכירו את המנוחה שנים רבות מכח חברותן עם שרה העידו שנכחו במסיבת יום ההולדת האמורה במאי 2015 והמנוחה היתה צלולה ו'ממש לא מבולבלת'.

9.10      מעדות שרה עולה שהמנוחה היתה כשירה וצלולה עד יומה האחרון על אף התדרדרות עקבית במצבה הפיזי. עדותה של שרה היתה אמינה ומהימנה. לא היה לשרה כל אינטרס שהמנוחה תחתום על הצוואה האחרונה שהטיבה עם יוסף ולא עמה, ובכל זאת לבקשת המנוחה שחשה שיוסף מקופח מצוואתה השלישית יצרה קשר עם עו"ד נתנאל לשם חתימת הצוואה האחרונה. שרה העידה שהמנוחה התבדחה איתה ששלחה לה שני עו"ד חתיכים ואף התנצלה שהחתימות שלה על גבי הצוואה 'היו רועדות', עובדה המלמדת על התמצאות המנוחה.

10. הלכה שהנטל לשלול כשרות מצווה כבד ביותר, ובפרט בדיבעד (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 30). המסקנה מהמפורט לעיל היא שיוסף לא הוכיח שהמנוחה לא היתה כשירה במועד חתימת הצוואה האחרונה, ועל כן טענותיו להעדר כשרות המנוחה נדחות.

ב. העדר גמירות דעת והבנת טיבה של הצוואה

11. ניסיון יוסף להציג את המנוחה כנעדרת כשרות משפטית, שאיננה צלולה או בקיאה בנעשה סביבה – לא צלח. מהעדויות שנשמעו הוכח שהמנוחה ידעה לעמוד על שלה ולהשיג את מבוקשה, והבינה היטב את טיבה של הצוואה.

11.1      אשר לטענה שהמנוחה לא ידעה לקרוא עברית ועל כן לא הבינה את תוכן הצוואה – אין מחלוקת שהמנוחה עלתה ארצה בשנת 1946 בהיותה כבת 20 והתגוררה בישראל למעלה משבעים שנים. אף אין מחלוקת שהצוואה הראשונה אותה מבקש יוסף לקיים נערכה בשפה העברית. די בכך לשמוט את הקרקע תחת טענותיו של יוסף שהמנוחה לא ידעה לקרוא עברית. למעלה מן הצורך אדרש לעדויות בעניין זה. עו"ד נתנאל, העיד שהמנוחה קראה יחד עמו את הצוואה ואף ביקשה להאט את קצב הקריאה, ועקבה איתו מילה במילה ואף תיקנה טעות בגוף הצוואה, משמע שהמנוחה ידעה לקרוא עברית. עדותו כאמור היתה מהימנה מאוד; עו"ד כהן, עד הצוואה העיד שהמנוחה קראה את הצוואה בנוכחותו. גם עדותו  היתה מהימנה; מרגלית, שהכירה את המנוחה עשרות שנים העידה שבצעירותה למדה המנוחה עברית באולפן, היא קראה עברית ודיברה עברית תקנית. מרגלית הוסיפה שהמנוחה נהגה לתקן אותה שיש לומר "אמש" ולא "אתמול בערב"; עדותה דליה, בתה של מרגלית לא היתה אמינה כלל. לא ניתן כל הסבר כיצד אמה, שהכירה את המנוחה היטב, העידה שהמנוחה קראה וכתבה עברית. דליה אישרה שלא הכירה את כתב ידה של המנוחה ואף לא ידעה ליתן כל הסבר למכתב שהוצג לה (מ/17) ועל פי הנטען נכתב על ידי המנוחה בשפה העברית עוד בשנת 1975, למעט טענה סתמית שכתב היד נראה לה ילדותי והנוסח עילג; ולבסוף יוסף עצמו אישר שאמו המנוחה ידעה לקרוא עברית אם כי התקשתה. יוסף לא ידע להסביר מדוע טענה זו לא פורטה בהתנגדותו לצוואה או כיצד מתיישבת טענתו שהמנוחה לא קראה עברית עם בקשתו לקיים את הצוואה הראשונה שכתובה בשפה העברית או עם העובדה שהמנוחה חתמה על תצהיר בעניין פירוק השיתוף בדירה באוקטובר 2014 אף שנכתב בשפה העברית. הוכח שהמנוחה ידעה לקרוא בעברית ושטענה זו נולדה לראשונה בתצהיר יוסף.

11.2      אשר לטענה שהמנוחה לא ידעה היקף רכושה ולא הבינה טיבה של הצוואה – מהעדויות שנשמעו עולה שהצוואה היתה פרי הפעלת שיקול דעת של המנוחה שהיתה מודעת להיקף נכסיה והבינה את משמעות עריכתה. עו"ד נתנאל העיד שהמנוחה ידעה היטב איזה דירות בבניין הן בבעלותה בפרט לאחר פירוק שיתוף הזכויות בו, וידעה לפרט בדיוק היכן ממוקמת כל אחת מהדירות. "התיאור שלה היה תיאור מאוד מדויק מבחינת הדירות ומה היא רוצה לעשות בכל אחת מהן. וזה היה התיאור שבסופו של יום ערכנו, כתבנו בצוואה" (שורות 23-22 בעמוד 19). כן העיד שהמנוחה היתה מודעת היטב לחו"ד השמאי בעניין הזכויות בבניין ומסרה לו מסמכים לצורך זיהוי נכסיה ולצורך פרטיהם של ילדיה. העובדה שהמנוחה ביקשה בתחילה לכלול את נכדתה, בתה של שרה, בין יורשיה ולבסוף, החליטה להוריש לילדיה בלבד מלמדת שהמנוחה הבינה היטב משמעות עריכת הצוואה. העובדה שהמנוחה ידעה היטב לתאר בפני עו"ד נתנאל יחסם (וליתר דיוק העדרו) של בניה יוסף ויעקב כלפיה, ובגלל זה בחרה לשנות את הוראות הצוואה כך שיקבלו פחות מחלקם על פי הצוואה הראשונה מלמדת אף היא שהמנוחה הבינה משמעות עריכת הצוואה וכן את היקף רכושה. יתרה מכך, המנוחה סיפרה לעו"ד נתנאל שבניה מודעים לשינוי שבכוונתה לערוך בצוואתה הקודמת והם אינם שבעי רצון מכך. העובדה שנוסחו שתי טיוטות טרם חתימת הצוואה האחרונה והמנוחה ביקשה את עו"ד נתנאל לתקנן מעידה כאלף עדים על ידיעתה את היקף רכושה והבנתה את משמעות עריכת הצוואה; עדות יוסף שהמנוחה דרשה ממנו לשלם שכירות אם לא ישתתף בהוצאותיה מוכיחה שהמנוחה ידעה היטב איזה דירות בבניין בבעלותה ושהוא עושה באחת מהן שימוש ללא תשלום כל תמורה שהיא; ד"ר כלנית אינה עד מומחה שיכולה להעיד בעניין הבנת המנוחה את משמעות שינוי הצוואה ההדדית. זאת ועוד, תצהירה של ד"ר כלנית ניתן במקור לשם תמיכה בהתנגדות אביה לצוואה האחרונה ובקשתו לקיום הצוואה הראשונה, והיא אף העידה שיש לה עניין בתוצאות ההליך ואף טרחה להתעמת עם המנוחה טרם פטירתה ולהציע לה לחתום על תצהיר שרכושה יחולק על פי הצוואה ההדדית, הצעה המלמדת שעל פי אמונתה בזמן אמת המנוחה דווקא הבינה היטב משמעות החתימה; מעדות שרה עולה שהמנוחה היא שביקשה לערוך את הצוואה האחרונה על מנת למנוע את קיפוחו של יוסף שכן בצוואה השלישית ציוותה לו את דירה 1 שלאחר פירוק השיתוף בבניין לא היתה עוד בבעלותה ובמקומה ציוותה לו את דירת הגג; התנהלות זו של המנוחה והעובדה שהשוני בין הצוואה השלישית לאחרונה (שבין חתימתן חלפו 13 חודשים) הוא אך ורק לגבי מספר הדירה בבניין שציוותה ליוסף, מלמדת לא רק שהמנוחה היתה מודעת היטב להיקף רכושה ולזהות יורשיה אלא אף שעמדה איתנה ברצונה בדבר אופן ציווי נכסיה; העובדה שהמגרש במודיעין אינו מופיע בצוואה השניה, השלישית או האחרונה אינה מעידה שהמנוחה לא ידעה את היקף רכושה אלא להיפך, שהמנוחה ידעה שלא לכלול בצוואתה נכס שככל הנראה אינו בבעלותה עוד. ב"כ יוסף שאל את עו"ד נתנאל האם משרדו טיפל עבור שרה בנכסים במודיעין והרושם המתקבל הוא שיוסף ידע שבמועד חתימת הצוואות האחרונות הזכויות בנכס במודיעין לא היו עוד בבעלות המנוחה. ב"כ יוסף לא חקר את עו"ד נתנאל או את שרה מדוע הנכס במודיעין לא נכלל בצוואות המאוחרות. מכל מקום אין בהעדר אזכור נכס זה בצוואה האחרונה כדי ללמד שהמנוחה לא היתה מודעת להיקף רכושה שהרי ציוותה מפורשות בצוואותיה האחרות שאת יתר רכושה היא מצווה לשרה; על אף טענותיו של יוסף שהמנוחה לא היתה כשירה בשנה וחצי טרם פטירתה, סבר הוא ששנה טרם פטירתה היתה היא כשירה לניהול פגישות, חתימת תצהירים וקבלת החלטות בענין פירוק שיתוף הזכויות בבניין וייחוד ארבע מהדירות בו לבעלותה ללא כל מעורבות של שרה, והדברים מדברים בעד עצמם.

ג. השפעה בלתי הוגנת, ניצול המנוחה ומעורבות בעריכת הצוואה

12. הכלל הוא שנטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו" (ע"א 53/88 מנלה נ' ברונדווין, פ"ד מו(1), 48, 50). לכלל זה קבעה הפסיקה חריג "כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שהעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה" (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, ואח', פ"ד לא(1) 372, 378). אין ממש בטענת יוסף להיפוך נטל ההוכחה עת לא הוכיח שהתמלאו התנאים להיפוכו וטענתו לעניין פגם צורני בצוואה נדחתה לעיל.

13. בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2), 813, 827 פירט כב' השופט א' מצא ארבעה מבחני משנה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. "השימוש בכל אחד מהמבחנים האמורים מחייב זהירות רבה. אכן, השימוש בכל אחד מהמבחנים עשוי לסייע לבית-המשפט לקבוע אם בעת כתיבת צוואתו היה המצווה במצב של תלות וההכרעה בשאלת התלות עשויה לסייע לו לקבוע אם המצווה היה נתון להשפעה בלתי הוגנת. אך חשוב לזכור, כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה... הווי אומר, כי לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה". מקום בו מתקיימים מאפייני המבחנים האמורים, קמה חזקה לכאורה בדבר השפעה בלתי הוגנת המעבירה את נטל הבאת הראיות לסתור לשכמו של מבקש הקיום ואולם נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת. "גם מקום שהמבקש מתקשה להביא ראיות לערעור יסודותיה של החזקה או להפרכתה, אין בית-המשפט פטור מלשוב ולבחון אם המתנגד נשא בנטל השכנוע" (דנ"א 1516/95, בעמ' 845). על יסוד המפורט להלן המסקנה היא שיוסף לא הוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת או ניצול המנוחה על ידי שרה.

13.1      מבחן התלות והעצמאות – "המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" - מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית - ועד כמה" (דנ"א 1516/95 בעמ' 827). אין מחלוקת שהמנוחה היתה מרותקת לכסא גלגלים ונדרשה לעזרה מבחינה פיזית אך הוכח שהיתה עצמאית מבחינה הכרתית שכלית. מהעדויות שנשמעו הוכח שהמנוחה ידעה היטב להביע את רצונה אף ללא עזרתה של שרה והיתה עצמאית מבחינה שכלית-הכרתית. המנוחה התגוררה בדירה משלה (ולא בבית שרה) ויחד עמה מטפלת צמודה שסייעה לה בצרכיה הפיזיים. הוכח שנכדותיה של המנוחה תיאמו עמה ישירות את ביקוריהן אצלה והמנוחה לא היתה תלויה באיש לשם כך. מעדותה של שרה כמו גם של ד"ר כלנית עולה שהמנוחה שוחחה בפתיחות עם בני משפחתה על תוכן צוואתה. עו"ד נתנאל העיד שהמנוחה ידעה היטב את רצונה ואף סיפרה לו שבניה יודעים על שינוי הצוואה וכועסים עליה עקב כך. העובדה שהמנוחה ניהלה חשבון בנק משותף עם שרה אין משמעותה תלות המנוחה בשרה מה גם ששרה העידה שהמנוחה נהגה לבחון יחד איתה את תדפיסי חשבון הבנק המשותף להן וידעה היטב מה נכנס ויצא ממנו. טענות יוסף לניצול המנוחה על ידי שרה ושימוש בכספה לצרכיה האישיים מוחזרו ולא הוכחו ואף ואין לשכוח שיוסף ויעקב שניהם עשו שימוש בדירות המנוחה בבניין משך שנים ארוכות מבלי לשלם לה דמי שכירות. (ראו נ/11 תכתובת בין שרה ליוסף בה נכתב ששרה משתתפת בתשלום שכרה של המטפלת ואילו יוסף ויעקב לא משלמים למנוחה דמי שכירות).

13.2      מבחן התלות והסיוע – "מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה"... (דנ"א 1516/95 בעמ' 828). נפסק שסיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו. עדות יוסף שביקר את אמו המנוחה על בסיס יומי שומטת את הקרקע תחת טענתו לתלות מוחלטת של המנוחה בשרה. כך גם התצהיר עליו החתימו יוסף ויעקב את המטפלת של המנוחה ביום 13.6.2014 לפיו שניהם תומכים במנוחה ומטפלים בה. יוסף כזכור לא העיד את המטפלת אף לא את אחיו יעקב. בנוסף, ד"ר כלנית היתה מעורבת בטיפול הרפואי במנוחה ועל כן לא ניתן לקבל את הטענה שהקשר בין שרה למנוחה היה מבוסס על סיועה הבלעדי של שרה בטיפול במנוחה. הוכח שבמועד עריכת הצוואה היתה המנוחה עצמאית ולא נזקקה לסיוע הזולת מבחינה שכלית הכרתית. אף אם היה יוסף מוכיח שהמנוחה היתה תלויה רק בשרה, לא היה בכך די, והיה עליו להוכיח שהתלות שללה את רצונה החופשי של המנוחה. זאת כמובן לא הוכח.

13.3      מבחן קשרי המצווה עם אחרים – "ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה"... (דנ"א 1516/95 בעמ' 829). כאמור לטענת יוסף ביקר את המנוחה מידי יום. נכדותיה של המנוחה (בעיקר בנותיו של יעקב) ביקרו אותה באופן קבוע ועל כן אין ממש בטענה שהמנוחה היתה מנותקת מאנשים אחרים למעט שרה.

13.4      מבחן נסיבות עריכת הצוואה – נבחן את טענת יוסף למעורבות שרה בעריכת הצוואה הן במסגרת מבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת והן כעילה העומדת בפני עצמה. סעיף 35 לחוק הירושה מורה שהוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח חלק בעשייתה – בטלה. "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (דנ"א 1516/95 בעמ' 829). טענות יוסף ששרה היא שיזמה את הצוואה והכתיבה את תוכנה לא הוכחו. עו"ד נתנאל העיד שהצוואה היתה פרי רצונה החופשי של המנוחה, ובפגישה שנערכה עמה – ללא נוכחות שרה – טרם חתימת הצוואה אמרה לו "את זה אני רוצה לזה, את זה אני רוצה לזה, את זה אני רוצה לזה. עברנו אחד אחד סעיף סעיף עברנו אחר כך מילה מילה וכשחתמנו עברנו מילה מילה על כל הצוואה ואז החתימות" (שורות 12-10 בעמוד 19 לפרוטוקול). המנוחה אף הדגישה בפניו את הסיבות לשינוי הצוואה – לאור יחסם של בניה כלפיה ועל מנת לתקן את העוול כלשונה שנוצר כתוצאה מצוואת הדוד. יתרה מכך, עו"ד נתנאל העיד שבירר עם המנוחה טרם חתימת הצוואה האם זהו רצונה והאם מבקשת היא לשנות את הוראותיה (שורות 27-24 בעמוד 34 לפרוטוקול). שרה לא היתה מעורבת כהוא זה בניסוח הצוואה האחרונה; אין כל פגם בהוספת ההוראות הסטנדרטיות בצוואה ביוזמת עו"ד נתנאל עת המנוחה אישרה שזו צוואתה לאחר שהוראותיה הוקראו לה במלואן (ראו עמ"ש (י-ם) 13612-12-12 דרוויש נ' דרוויש, 15.7.2013, בעמ' 10); יוסף לא הציג בדל ראיה שהוראות הצוואה נכתבו על פי הוראתה של שרה ולא התמודד כלל עם העובדה שהצוואה האחרונה מטיבה אתו ורק אתו עת בצוואה השלישית ציוותה לו המנוחה את דירה 1 שלאחר פירוק השיתוף בבניין כבר לא היתה עוד בבעלותה. לשרה לבטח לא היה כל אינטרס בעריכת הצוואה האחרונה שיש בה להקטין את חלקה בעיזבון ביחס לצוואה השלישית; המנוחה כאמור שיתפה את ילדיה ברצונה לערוך צוואה חדשה ובתוכנה והוכח שיוסף ידע על כך בזמן אמת ואף הביע תרעומת על כך. העובדה ששרה כמו יוסף ידעה על תוכן הצוואה איננה מלמדת על מעורבותה בעריכתה; אין בהיכרות מוקדמת של עו"ד נתנאל עם שרה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה באופן המביא לפסילתה, אף לא במתן סיוע בפרטים שונים הנדרשים לצורך הצוואה (ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של עולי מרכז אירופה פ"ד נ(3) 338); אף תשלום הנהנה לעורך הצוואה אינו בגדר מעורבות בעריכתה ובענייננו הוכח שהתשלום לעו"ד נתנאל בוצע מחשבון המנוחה ולא מחשבונה הפרטי של שרה; לא הונחה תשתית ראייתית ממשית, לבטח שלא במידה נדרשת או מספקת להוכחת השפעה בלתי הוגנת או להקמתה של החזקה להשפעה כאמור. ממכלול הראיות שהוצגו המסקנה היא שהצוואה משקפת את רצונה האמיתי והבלתי תלוי של המנוחה ותוכנה אינו מלמד על השפעה בלתי הוגנת של שרה עליה.

ד. תוכן הצוואה אינו עולה בקנה אחד עם רצונה של המנוחה

14. לטענת יוסף הצוואה הראשונה היא המשקפת את רצונה ולא הצוואות שנחתמו לאחריה. טענה זו לא הוכחה, אלא ההיפך, הוכח שהמנוחה ביקשה לשנות את אופן ציווי נכסיה והביעה רצונה פעם אחר פעם תוך התחשבות בתוצאות פירוק שיתוף הזכויות בבניין וייחוד הדירות לבעלי הזכויות בו. הוכח שהצוואה האחרונה נערכה על מנת לצוות ליוסף את זכויותיה בדירת הגג בבניין במקום בדירה מס' 1 אותה ציוותה לו בצוואה השלישית, שאחרת לא היה זוכה יוסף לדירה בבניין. אף אם היה יוסף מוכיח שכוונת המנוחה היתה לצוות את רכושה בחלקים שווים בין ילדיה (טענה שאינה עולה בקנה אחד אף עם תוכן הצוואה הראשונה שגם לפיה חלקה של שרה בעיזבון גדול יותר משל יוסף ויעקב) כי אז "אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי החוק, בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה" (ע"א 405/88 ארנסט נ' לב, לא פורסם). העובדה שהמנוחה ביקשה לערוך צוואה בה הוקטן חלקם של יעקב ויוסף אינה מפתיעה לאור תיאורה את יחסם כלפיה בפני עו"ד נתנאל, ועדותה של ד"ר כלנית לעניין הקרע במשפחה והוראת אביה לנתק את הקשר עם המנוחה. הוכח שהמנוחה ביקשה לשנות את הוראות הצוואה ואף אם היה יוסף מוכיח שהמנוחה ביקשה – טרם פטירתה – לערוך צוואה אחרת, אין בכך משום עילה לפסילת הצוואה שהותירה בפועל, כל עוד זו לא בוטלה.

ה. סיכום

15. יוסף לא הוכיח העדר כשרות המנוחה לצוות, או העדר גמירות דעתה ואי הבנת טיבה של הצוואה. אף לא הוכיח השפעה בלתי הוגנת או ניצול המנוחה על ידי שרה ומעורבותה בעריכת הצוואה האחרונה. יוסף סתר עצמו בעדותו וטען בסיכומיו טענות סותרות. שרה הוכיחה מעל לכל ספק שהצוואה האחרונה נערכה על ידי המנוחה מתוך רצון חופשי, אמיתי ובלתי תלוי, כשהיא בדעה צלולה ומבינה את משמעות חתימתה. אף אם היה נקבע שהצוואה האחרונה בטלה, לא היה מקום לקיים את צוואתה הראשונה של המנוחה טרם ביטול הצוואה השנייה והשלישית שהרי בעריכת הצוואה השנייה ביטלה המנוחה את צוואתה הראשונה ובעריכת הצוואה השלישית ביטלה המנוחה את צוואתה השנייה.

התוצאה

16. התנגדות יוסף נדחית ופועל יוצא מכך נדחית בקשתו לקיום צוואתה הראשונה של המנוחה. בקשת שרה לקיום הצוואה האחרונה מתקבלת. שרה תגיש פסיקתה לחתימה בהתאם לתוספת בתקנות הירושה.

17. בראי השיקולים שהותוו בפסיקה בעניין פסיקת שכר טרחה ריאלי וסבירות ההוצאה, בשים למהות ההליך, מורכבותו ושעות הדיונים הרבות כמו גם לעובדה שיוסף לא היסס לטעון טענות סותרות ולצטט מהפרוטוקול באופן מגמתי ומטעה, ומשנדחתה התנגדותו לקיום צוואת המנוחה יישא הוא בהוצאות שרה ובשכר טרחת בא כוחה בסך כולל של 85,000 ש"ח.

ניתן היום,  י"א אב תשע"ז, 03 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.