פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע' גרשון) ב-ת"א 338-06, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער, לחייב את המשיבים בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מאירוע חבלני, שבו היה מעורב, בעת עבודתו כנהג אוטובוס בחברת "אגד".

2. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות, לאחר שקבע כי נזקו של המערער התגלה בסמוך למועד קרות האירוע הנ"ל, ועל כן אין בנסיבות המקרה תחולה לכללי הגילוי המאוחר הקבועים בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין, או הפקודה) ובחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

           האם תביעתו של המערער אכן התיישנה? זו השאלה המרכזית העומדת לפתחנו בערעור שדכאן.

           תחילה אפרט בתמציתיות את הנתונים הנדרשים להכרעה.

רקע עובדתי

3. המערער שימש, במועדים הרלוונטיים לערעור זה, כנהג בחברת "אגד" (להלן: המשיבה 1, או אגד). בתאריך 07.04.1996, במהלך נסיעה מכיוון חברון לאזור בני-ברק, הותקף האוטובוס שבו נהג המערער על-ידי מפגעים, אשר השליכו לתוכו בקבוקי תבערה. כתוצאה מההתקפה מספר נוסעים, וביניהם ילדים, נכוו באורח חמור בגופם (להלן: האירוע). המערער הצליח למלט את האוטובוס מהאזור, וטיפל בפצועים עד אשר הגיעו למקום כוחות הצלה וביטחון.

4.  לאחר האירוע, המערער שב לעבוד במוסך אגד עד שנת 2004 (אז נפגע בתאונת עבודה, שאירעה במוסך האמור, כאשר טיפל באוטובוס שהובא למוסך בעקבות פיגוע חבלני).

5. בשנת 2002 פנה המערער לראשונה לקבלת טיפול נפשי, בשל תסמינים שבאו לו, לטענתו, בעקבות האירוע הנ"ל, לרבות: סיוטים בלילות, שיחזור בלתי פוסק של המראות, הריחות והקולות שאליהם נחשף באירוע, וכן ירידה ניכרת בכל תפקודי החיים. הוא אובחן כסובל ממצב קשה של PTSD (Post-Traumatic Stress Disorder, או: הפרעת דחק בתר-חבלתית) והוא נוטל, מאז, טיפול תרופתי.

6. בחוות-דעת רפואית מאת ד"ר סבטלנה לנדה, מתאריך 03.03.2006 (מסומנת כמוצג 10 למוצגי המשיב 2) תואר מצבו של המערער כך:

"אחר האירוע ובמשך מספר שנים, המשיך המערער לחיות חיי שגרה. אולם, לאחר פרוץ אינתיפאדת "אל אקצה" בשנת 2000 ובשל הפיגועים והתפוצצויות האוטובוסים שאירעו בעטיה, החל התובע [המערער בענייננו – ח"מ] לסבול מסיוטים בלילה כאשר הוא רואה לנגד עיניו את הנפגעים מהאירוע בו היה מעורב, שומע את זעקותיהם ומריח את הבשר החרוך. התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול נפשי ביום 8.3.2002 במרכז לבריאות הנפש בראשון לציון, שם הוא מטופל עד היום. המערער נעשה מתוח וחסר מנוחה. הוא אינו ישן בלילות. בחלומותיו וגם במשך היום חוזרות אליו התמונות של האירוע בפרטי פרטים (...) הוא התחיל להתבודד מהחברים ומהמשפחה ולהיות בן אדם סגור. הוא נעשה עצבני וחסר סבלנות כלפי ילדיו וכלפי אשתו. הוא הרגיש שהוא אינו מסוגל לעבוד יותר ותפקודו ירד באופן ניכר. מצב רוחו השתנה והוא נהפך להיות אדם מאוד רגיש. הוא פורץ בבכי ולא תמיד הבכי שלו הוא מסיבה מספקת. הוא אינו מרוכז.

(...)

מצבו הנפשי הלך והחמיר בשנת 2002. הוא התחיל שוב לסבול בצורה חריפה מכל הסימנים של החרדה והדיכאון שהיו לו משנת 2000 ואז הוא פנה בשנת 2002 לעזרה במרפאת בריאות הנפש בראשון לציון. שם הוא טופל בתרופות אנטי חרדיות.

(...)

הוא אובחן כסובל מ-PTSD קשה ולא היה מסוגל לחזור לעבודתו ב"אגד" כנהג. ב-12.2.2004, נפסל רישיון הנהיגה שלו והמערער התחיל לעבוד כטכנאי מיזוג אוויר ב"אגד". ב-19.1.2004, הגיע אוטובוס לאחר פיגוע חבלני והמערער היה צריך לטפל במיזוג האוויר. במהלך הטיפול הוא ראה כתמי דם ושערות וזה הזכיר לו את התמונות מהפיגוע שהוא עבר ב-1996. הוא לא היה מסוגל להחזיק ביד את החלק שבו היה צריך לטפל. החלק נפל על ידו השמאלית והוא עבר ניתוח ביד. המערער לא היה מסוגל להמשיך לעבוד, מצבו הנפשי התדרדר, הופיעו אצלו מחשבות אובדניות ובדצמבר 2004, הוא הופנה לאשפוז במחלקת יום של בית החולים "קפלן" ברחובות לשם איזון מצבו הנפשי (...) לאחר חודש, כשמצבו הנפשי לא השתפר, הוא הועבר למחלקת אישפוז-יום בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה (...) האירוע שהוא עבר נמצא אצלו כל הזמן בזכרון והוא מוסר שקיימים אצלו Flashbacks מהאירוע בצורה של רעשים, של ריחות ושל קולות שהוא שמע במהלך האירוע (...) הוא מלא פחדים, חרדות ודאגות עקב אי התפקוד שלו ומצבו הנפשי.

(...)

כיום, המערער הוא אדם בודד, שאינו מסוגל לתפקד ושהחיים שלו סובבים סביב מחשבותיו (...) עד האירוע היה בריא, עבד, היה בעל משפחה וללא שום תלונות. משנת 2000-2001, המערער מנסה בכוחות עליונים להמשיך לעבוד ולפרנס את משפחתו, אבל, התמונות מהאירוע לא נותנות לו מנוחה. כשהתמונות חוזרות, הביטחון העצמי שלו יורד ויש תסכולים, חרדות, בכי ורגשות אשמה. סיוטי הלילה, שמהם סבל המערער, הביאו אותו לחוסר תפקוד ולפניה לעזרה נפשית (...) טיפולים תרופתיים וטיפולים נוספים פרא-רפואיים נתנו שיפור לטווח קצר בלבד ואז הוא חזר למצבו הנפשי הקשה (...) היום הוא מועמד לאשפוז בבית החולים "אברבאנל".

7. המערער הוכר כנפגע עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי הן בשל מצבו הנפשי לאחר האירוע, והן בשל פציעה שסבל בידו כתוצאה מתאונת העבודה במוסך, שתוארה לעיל, ונקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% (המערער אף זכאי לקצבה חודשית בגין נכות מעבודה בסך 6,078 ₪, נכון לתאריך 6.6.2013). יוער כי פגיעתו של המערער הוכרה לבקשתו, הן כתאונת עבודה והן כפעולת איבה, ואולם המערער לא הגיש תביעה נפרדת להכרה באחוזי נכות נוספים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (ראו: אישור מהמוסד לביטוח לאומי מתאריך 6.6.2013, המסומן כמוצג 7 למוצגי המשיב 2).

8. בשנת 2006 הגיש המערער את התביעה, מושא הערעור שלפנינו, בגדרה טען כי אגד ומשרד הביטחון (הוא המשיב 2 בערעור זה) אחראיים ביחד ולחוד לנזקים הנפשיים שנגרמו לו בעקבות האירוע. לטענת המערער, אגד ומשרד הביטחון התרשלו והפרו חובה חקוקה, בכך שאיפשרו את הנסיעה המסוכנת, לא מיגנו את האוטובוס כדבעי ולא דאגו לליווי ולאבטחה מתאימים, בשים לב לאיומים הביטחוניים ששררו באזור באותה העת.  

9. המשיבה 1 העלתה כבר בכתב הגנתה טענת התיישנות, ואף הגישה בקשה נפרדת לסילוק התביעה על הסף בגין עילה זו (ראו: בש"א 15544/07. יוער כי בגדרי בקשתה האמורה, המשיבה 1 טענה כי נזקו של המערער התגלה לו בסמוך לאחר האירוע, שנים קודם להגשת התביעה, ומשכך, תביעתו כבר התיישנה זה מכבר, ואף לא חלים בעניינו כללי הגילוי המאוחר, המשעים את מירוץ ההתיישנות, כפי שיפורט בהרחבה להלן). המשיב 2 מצדו, לא העלה טענת התיישנות דומה בכתב הגנתו, הגם שזה הוגש למעלה מחודש לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם המשיבה 1, והשמיע טענה זו, לראשונה, בגדרי תגובתו לבקשתה שלהמשיבה 1 לסלק את התביעה על הסף. 

10. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, בהסכמת הצדדים, כי ההכרעה בשאלת ההתיישנות תיעשה בתום שמיעת הראיות בהליך העיקרי, ואכן, לאחר ניהול המשפט לגופו, החליט בית המשפט קמא לדחות את התביעה מחמת התיישנות משורה של טעמים:

           ראשית, נקבע כי המשיב 2 עמד ב"כלל ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות, וזאת חרף העובדה שזו לא הופיעה במסגרת כתב הגנתו, ונטענה לראשונה רק במסגרת ההליך לסילוק התביעה על הסף, כנזכר לעיל.

           שנית, נקבע כי תביעתו של המערער התיישנה לגוף העניין. בית המשפט קמא הנכבד התרשם מעדויותיהם של המערער ורעייתו, וכן עיין במסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי המשיבות, והגיע לכלל מסקנה כי נזקו של המערער התגלה לו מיד בסמוך לאחר האירוע, ועל כן, תביעתו כבר התיישנה בחלוף 7 שנים מאז קרות האירוע (קרי עוד בשנת 2003). בהקשר זה, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנוסף כי אין תחולה, בנסיבות העניין, לכלל המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אשר משעה את מרוץ ההתיישנות במקרים שבהם הנזק נתגלה באיחור, ובתוך כך שלל את טענתו של המערער כי הנזק שהופיע אצלו בשנים הראשונות שלאחר האירוע הוא בבחינת "עניין של מה בכך". אביא את עיקרי הדברים בנושא זה כלשונם:

"בנסיבות אלה, בהן הנזק התגלה לתובע בסמוך לאחר האירוע – יש להתחיל את מנין תקופת ההתיישנות באופן הרגיל, היינו, ביום שבו נולדה עילת התביעה, שהוא היום שבו אירע הנזק. בנסיבות אלה אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים ואין מנוס מקביעה כי הואיל והתביעה הוגשה במועד שבו הוגשה הרי שחלה עליה התיישנות ודינה להדחות" (ראו: עמ' 30-29 לפסק הדין; ההדגשות במקור – ח"מ).

           מכאן הערעור שלפנינו. אפרט עתה בתמציתיות את טענות הצדדים.

טענות הצדדים

11. בפי המערער מצויות שתי טענות מרכזיות:

(א)          הראשונה, נוגעת להתנהלותו של המשיב 2 והיא כי הלה לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כמתחייב מהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) ומהפסיקה בסוגיה זו. המערער טוען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שלפיה המשיב 2 עמד ב"כלל ההזדמנות הראשונה" בנסיבות המקרה, הגם שהעלה את טענת ההתיישנות רק לאחר הגשת כתב ההגנה מטעמו, יש בה כדי להרחיב את המונח "הזדמנות ראשונה" אל מעבר לשלב הגשת כתבי הטענות, באופן בלתי ראוי ובניגוד לפסיקתו של בית משפט זה.

(ב)          השניה, הינה כי לא חלה התיישנות גם לגוף העניין. המערער טוען כי נזקו התגלה רק בשנת 2002, שאז פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי – וזאת בעקבות תסמינים חמורים שהתגלו אצלו בסמוך להתפרצות "אינתיפאדת אל-אקצא" (להלן: אינתיפאדת אל-אקצא, או: האינתיפאדה) ולסיקור התקשורתי הנרחב, שלו היא זכתה. המערער טוען כי המצב הביטחוני המתוח, הוביל אותו לחוות מחדש את האירוע ולסבול מהתקפי חרדה וסיוטים, עד אשר התמוטט ונזקק לטיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי. לפיכך, תביעתו של המערער נכנסת, לשיטתו, לגדרי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע הסדר התיישנות ייחודי ביחס לעילות תביעה, שעניינן נזק, אשר נתגלה באיחור. המערער טוען בהקשר זה כי תביעתו הוגשה בתאריך 16.3.2006, ועל כן היא מצויה בתוך תקופת עשר השנים הקבועה בסעיף 89(2) לפקודה הנ"ל. 

           המערער מוסיף עוד באותו עניין כי טענותיהם של המשיבים בדבר גילויו המוקדם של הנזק, נסמכות על מסמכים רפואיים משנת 2002, שבהם הוא תיאר את התפתחות מחלתו "בפרספקטיבה של מבט לאחור". המערער טוען כי "רק לאחר התפרצות הטראומה בשנת 2002", הוא יכול היה להבין "את מצבו הנפשי המודחק לאורך השנים" ועל כן, אין ללמוד מהמסמכים האמורים כי הייתה לו מודעות לנזקיו כבר בסמוך לאחר האירוע. המערער מצביע, בהקשר זה, על כך שלא נרשמו הפרעות בתפקודו לאחר האירוע וכי הוא המשיך בעבודתו אצל המשיבה 1. הוא אף מפנה להודעה על פגיעה בעבודה שהוגשה לביטוח הלאומי בשנת 2003, שעליה חתומה המשיבה 1, בה הוא מצהיר כי תסמיני מחלתו החלו להופיע בסמוך לאינתיפאדה ובזיקה ישירה אליה. המערער מוסיף עוד כי המשיבה 1 לא ראתה להכיר בו כנפגע עבודה עד לפנייתו המתוארת למוסד לביטוח לאומי, בשנת 2003, והוא גם לא הוזכר כאחד הנפגעים באירוע, במסגרת דו"ח שהופק בעקבות תחקיר פנימי של האירוע, מטעם המשיבה 1.

           לנוכח כל האמור, המערער טוען כי נזקו הנפשי נתגלה, הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית, רק בשנת 2002, ועד אותה עת, אף אדם סביר ובר דעת לא היה מגיש, לשיטתו, תביעה בגין נזק זה. אשר על כן, לטענתו יש לראות בשנת 2002 את מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות.

12. המשיבים, מנגד, סומכים את ידיהם על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד. טענתם המרכזית הינה כי המערער החל לסבול מתסמינים של PTSD (קרי, מצב חרדתי פוסט טראומתי) כבר בסמוך לאחר האירוע – והדבר עולה ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט הנכבד קמא, לרבות: חקירתו הנגדית של המערער; שמונה מסמכים רפואיים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, עוד במסגרת בקשתה של המשיבה 1 לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ופסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (בתל-אביב), בגדרו התקבל ערעורו של המערער דכאן על החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניינו (עיינו: ב"ל 7493/06 (21.11.2007), במסגרתו נידון ערעורו של המערער בענייננו, על החלטתה של ועדה רפואית לעררים בדבר אחוזי הנכות, שנקבעו לו עקב תאונת העבודה שנזכרה בפיסקה 3 שלעיל, והאירוע, מושא ערעור זה). המשיבים מדגישים עוד, בהסתמך על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כי מהחומר הראייתי הנ"ל נובע בבירור שנזקו של המערער נוצר ונתגלה כבר בשנת 1996, וכל שאירע בשנת 2002 הוא לא יותר מאשר החמרה נוספת במצבו. לפיכך, ולנוכח הפסיקה הקובעת כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד הראשוני של גילוי הנזק, ולא במועד שבו ניתן לעמוד על מלוא היקפו, המשיבים טוענים כי אין בנסיבות העניין תחולה לכללים המעכבים את מירוץ ההתיישנות – ומכאן שתביעתו של המערער כבר התיישנה בחלוף 7 שנים ממועד האירוע, קרי, בשנת 2003.

           המשיבים מוסיפים עוד באותו הקשר כי בית המשפט הנכבד קמא העדיף את גרסתם, באשר למועד גילוי הנזק, המעוגנת ב"מסמכים רפואיים אותנטיים", וזאת על פני גרסתו של המערער, אשר "לא סיפק הסבר המניח את הדעת לדברים שנאמרו באותם מסמכים". המשיבים מדגישים כי בית המשפט המחוזי הנכבד "לא שוכנע" מעדויותיהם של המערער ורעייתו לעניין מועד גילוי הנזק, וטוענים כי קביעות אלה הן בבחינת ממצאים עובדתיים, שבמהימנות, וכי לא מתקיימות כאן נסיבות חריגות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בהן.

13. המשיב 2 אף שולל את טענתו של המערער בדבר אי עמידתו ב"כלל ההזדמנות הראשונה", ונסמך בעניין זה על קביעותיו של בית המשפט הנכבד קמא, לפיהן לא היה בידיו לטעון להתיישנות התביעה, טרם שהוגשה בקשתה של המשיבה 1 לדחות את התביעה על הסף. לטענת המשיב 2, הסיבה לכך הינה שרק במועד זה, נודעה לו לראשונה עובדת גילויו המוקדם של הנזק על ידי המערער, המקימה את טענת ההתיישנות בנסיבות. טעם הדבר נעוץ בכך שסוגיית הגילוי המוקדם לא עלתה מתוך כתב התביעה של המערער והתבררה רק מהמסמכים הרפואיים שצורפו לבקשת המחיקה על הסף. המשיב 2 מדגיש בהקשר זה, כי לא הייתה לו כל דרך להתחקות אחר המסמכים הרפואיים הנ"ל בשלב מוקדם יותר, משום שאלו נמצאו עד אותה השעה – ברשותה ובשליטתה של המשיבה 1, כמעסיקתו של המערער.

           המשיב 2 ממשיך וטוען כי מאחר שהמונח "הזדמנות ראשונה" הוא "מושג שסתום", ואין לו פרשנות ברורה בדין, השכל הישר מחייב לפרשו כמתייחס למועד הראשון, שבו נתגלו, באופן אובייקטיבי וסובייקטיבי, העובדות המקימות את טענת ההתיישנות. בהקשר זה המשיב 2 מציין עוד, כי כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה הוא הודיע כי הוא שומר לעצמו את הזכות לטעון להתיישנות ככל שתתגלינה עובדות חדשות, ואף מסיבה זו, לשיטתו, יש לראות במועד שבו העלה לבסוף את הטענה האמורה כ"הזדמנות הראשונה".

           לחילופין, המשיב 2 טוען כי גם אם ייקבע שהוא לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, הרי שאין זה צודק להחיל את מחסום ההתיישנות על עניינה של המשיבה 1 בלבד. זאת לנוכח הוראות תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרת לערכאת הערעור להפעיל את סמכויותיה כלפי כל בעלי הדין, כדי לקדם שוויון בין המתדיינים. המשיב 2 מדגיש עוד באותו הקשר כי אם עילת תביעתו של המערער תיחשב ככזו שהתיישנה רק כלפי המשיבה 1, הרי שייגרם לו עיוות דין קיצוני ותסוכלנה תכליותיו של מוסד ההתיישנות.

           כעת לאחר הצגת טענות הצדדים, אעבור לליבון הדברים.

דיון והכרעה

14. לאחר עיון בחומר הרב המצוי בתיק, ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכך אף אציע לחבריי שנעשה.

           אביא להלן את הנימוקים למסקנה זו.

15. שתי שאלות עיקריות מתעוררות במכלול זה:

             הראשונה והמרכזית הינה מהו טיב הנזק שגילויו נדרש כדי "להתניע" את מירוץ ההתיישנות, בנסיבות כגון אלה שלפנינו.

           השנייה נוגעת לפרשנותו הראויה של "כלל ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות, ובאופן ממשי, האם המשיב 2 אכן עמד בדרישה האמורה, במקרה דנן.

           אקדים תוצאה להנמקה ואבהיר כבר עתה כי מאחר שמצאתי שרק בשנת 2000 התגלה בקרב המערער נזק מן הסוג ובעוצמה הנדרשים ל"התנעת" מירוץ ההתיישנות – אינני סבור כי תביעתו התיישנה, וממילא לא ראיתי להידרש לשאלה השניה, בדבר התקיימותו של "כלל ההזדמנות הראשונה" בנסיבות המקרה.

           עתה אבאר את הדברים בהרחבה.

המסגרת הנורמטיבית להתיישנות תביעות בנזיקין

16. חוק ההתיישנות קובע, בסעיפים 5 ו-6 שבו, כי פרק הזמן שבגדרו מתיישנת, ברגיל, עילת תביעה אזרחית, שאיננה במקרקעין – הוא 7 שנים מיום היווצרות העילה, ובלבד שמוקנה בידו של התובע "כח תביעה מהותי המאפשר לו, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו, ולזכות בסעד" (ע"א 2206/08 סיגמן נ' דובק, בפיסקה 11 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה, וההפניות שם (11.7.2010) (להלן: עניין דובק)).

           לצד ההסדר הנ"ל, סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קובעים הסדרים מיוחדים, אשר משעים את מרוץ ההתיישנות בנסיבות שבהן יסוד מיסודותיה של עילת התביעה נתגלה לתובע באיחור. 

17. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קורא כך:

"89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(...)

(2)   מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

           הסעיף האמור קובע הסדר מיוחד להתיישנות תביעה בגין עוולה נזיקית, שלפיו מירוץ ההתיישנות ייפתח ביום שבו אירע הנזק, למעט במקרים שבהם הנזק לא התגלה ביום שאירע – אז מירוץ ההתיישנות יחל עם גילויו. הסעיף מורה עוד כי במקרה אחרון זה – התובענה תתיישן לכל המאוחר בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק, כך שבמקרה של פער זמנים בין מועד קרות הנזק למועד גילויו – עשויה תחילתו של "מירוץ ההתיישנות" להידחות עד שלוש שנים לאחר מועד התרחשות הנזק. היטיב לבאר זאת חברי, השופט י' עמית, באחת הפרשות:

"בשום מקרה פתיחת מירוץ ההתיישנות לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שאירוע הנזק לא חופף למועד הגילוי ואף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד הגילוי. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002, תתיישן התביעה לא בשנת 2009 אלא בשנת 2007, חמש שנים לאחר גילוי הנזק, בשל מחסום עשר השנים. יודגש כי בהיעדר פער זמנים בין מועד התרחשות הנזק ומועד גילויו, לא חל סעיף 89(2) סיפא המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים, ותחול תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים".

(ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל, בפיסקה 34 (19.09.2010) (להלן: עניין ליפל). 

18. בית משפט זה עסק, לא אחת, בשאלת היחס הראוי בין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין ההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו ב"התיישנות שלא מדעת", ולשונו כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

           העמדה הרווחת בפסיקה הינה כי כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק על יסוד הנזק, בעוד שעל שאר יסודות העוולה יחול הכלל המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שאיננו קו           בע מחסום של עשר שנים להתיישנות התביעה (ראו: חבקין, התיישנות בעמ' 301 (2014) (להלן – חבקין), וכן: עניין ליפל, בפיסקה 36, וההפניות שם; עניין דובק, בפיסקה 10 לפסק דינה של השופטתא' פרוקצ'יה; ע"א 1245/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 543 (2000) (להלן: עניין המאירי)). משמעות הדבר היא ש"גם אם התיישנה עילת התביעה, ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע, על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות" (עניין ליפל, שם ועיינו עוד: ע"א 7680/13 פרי נ' שירותי בריאות כללית (11.02.2015); ע"א 2805/13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה (16.04.2015); ע"א 1442/13 זוארס נ' התעשייה הצבאית ישראל בע"מ (18.08.2016); ע"א 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון(30.08.2016)).

19. המחלוקת בין הצדדים במקרה שלפנינו נסובה על שאלת גילויו של יסוד הנזק בלבד, ועל כן דיוננו יתמקד, בהתאם, בתחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בנסיבות העניין, ובפרט בשאלת טיב הגילוי הנדרש מתוקפו של הסעיף האמור, כדי להשעות את מירוץ ההתיישנות. לבחינתה של סוגיה זו אפנה עתה.

כלל הגילוי המאוחר בעוולות שיסוד מיסודותיהן הוא נזק

20. תכליתה של ההוראה הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בוארה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה, והינה, בפשטות "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (חבקין, בעמ' 301; וכן: ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 260 (1961)). כפי שהבהיר השופט (כתוארו אז) א' ברק עוד ב-ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557 (1984) (להלן: עניין בוכריס), ההסדר האמור מבוסס על "כלל ההתגלות" (Discovery Rule), בניגוד ל"כלל ההתרחשות":

"על-פי כלל זה, אם יש פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות. בכך קבע המחוקק, בלשונו של השופט י' גוברניק, 'יום הולדת' מיוחד לאותם מקרים בהם קיים פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו (...) 'תכליתה של הוראה זו היא לבוא לקראתו של תובע (...) על מנת שלא יקופח עקב כך שהנזק יתגלה רק לאחר תקופת ההתיישנות' (...). אכן, הדין, הרואה בעצם גרימת הנזק את מועד תחילת ההתיישנות, מביא לתוצאה בלתי צודקת וקשה, שכן יש בו כדי להביא לעתים לכך, שתקופת ההתיישנות מסתיימת בטרם נודע לניזוק דבר הנזק (...)."

21. באשר לטיב הנזק שגילויו נדרש כדי "להתניע" את מירוץ ההתיישנות, נקבע בעניין בוכריס קריטריון אובייקטיבי, הבוחן את סבירות הגשת התביעה בגין הנזק האמור, על ידי אדם בר-דעת ורגיל בנסיבות העניין. מפאת חשיבות הדברים, אביא אותם בהרחבה:

"לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו. תפיסה זו של מהות "הנזק", אשר התגלותו מתחילה את מרוץ ההתיישנות, מתבקשת היא מהמדיניות החקיקתית, העומדת ביסוד דיני ההתיישנות. מדיניות זו היא איזון ראוי בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים השונים. אין "להעניש" ניזוק על שאינו תובע במקום שאדם סביר, על-פי מערכת הנסיבות כולן, לא היה תובע. הציבור כולו יוצא נשכר מכך. ציפייתו הסבירה של המזיק אינה נפגעת, שכן אין הוא מצפה כלל, כי בגין נזק שכזה תוגש תביעה נגדו. טול ניזוק, אשר כף ידו נשרטה. נזק זה גלוי הוא, אך אדם סביר לא היה תובע בגין נזק זה את המזיק כאחראי. לימים מסתבר, כי אותה שריטה גרמה לגידול ממאיר. אין לראות את יום התגלות השריטה כיום תחילת ההתיישנות."

(שם, בעמ' 559)

22. עוד נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי גם מועד גילויו המאוחר של הנזק, לפי סעיף 89(2) לפקודה, צריך להיבחן על פי אמת מידה אובייקטיבית, וזאת בדומה לאמת המידה החלה על מועד גילויים של שאר רכיבי עילת התביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הסעיף האחרון קובע, כי אין די בכך שהתובע גילה את העובדות המהוות את עילת תביעתו באיחור, אלא עליו להראות כי הגילוי המאוחר נבע מסיבות שאינן תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה – הוא לא יכול היה למנוע אותן (ראו: עניין דובק, בפיסקה 16 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בניגוד לסעיף 8 הנ"ל לחוק ההתיישנות – סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין"סותם ואינו מפרש דבר" בשאלת התנאים המוקדמים לגילוי מאוחר העוצר את מרוץ ההתיישנות (שם, בפיסקאות 16 ו-19). יחד עם זאת, הפסיקה קבעה כי תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) האמור, מחייבת לפרשו כמי ש"מניח כי ההגנה הניתנת לתובע שגילה במאוחר את עובדת קיומו של נזק המהווה חלק מעילת התביעה נפרשת על מי שלא התרשל בגילוי, ונקט באמצעים סבירים כדי לגלות עובדות שהיו קיימות ב"כח" ביחס לנזק" (ההדגשות שלי – ח"מ; וראו: שם, בפיסקה 24).

וכך נפסק בעניין דובק:

       "קביעת מבחן סובייקטיבי לפיו גילוי מאוחר של הנזק בעוולת נזיקין על פי סעיף 89(2) תלוי באופן מוחלט בתובע ובמידת נכונותו לפעול לגילוי הנזק, מערער את האיזון הראוי בין הגורמים השונים בדין ההתיישנות. הוא מאפשר לתובע "לישון על זכויותיו", להתעלם מעובדות נזק הזמינות "בכח", ואף שניתן לגלותן במאמץ סביר. הוא מאפשר לתובע שהתרשל בגילוי עובדות הנזק להתמהמה בהגשת התביעה, ולעכב במחדלו את מירוץ ההתיישנות, ומתנה את תחילת ההתיישנות ברצונו הטוב לפעול לגילוי עובדות שהיו זמינות וניתנות לגילוי כל העת (...) סביר, אפוא, להניח, כי תכליתו של כלל הגילוי המאוחר של הנזק בסעיף 89(2) לפקודה נועדה להחיל על התובע סטנדרט גילוי אובייקטיבי, המחייב מאמץ סביר מצידו לגילוי עובדות הנזק" (ראו: שם, בפיסקה 20).

ועוד הוער כי:

"אמת המידה האובייקטיבית לכלל הגילוי המאוחר של הנזק בעוולות נזיקין מתיישבת עם הצעת חוק ההתיישנות החדש ועם הנטייה המסתמנת בפסיקה בסוגיה זו. על פי הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, סעיף 89(2) יבוטל, ובמקומו תיושם אמת מידה אובייקטיבית אחידה של סבירות לצורך גילוי מאוחר של כל עובדות עילת התובענה האזרחית, בלא אבחנה בין תובענה בנזיקין לתובענה בעילה אזרחית אחרת (ה"ח מטעם הממשלה 125, התשס"ד-2004, בעמ' 611, בסעיפים 12(1) ו-41) (...) סעיף 12 להצעה קובע כי מירוץ ההתיישנות יושעה כאשר התובע לא ידע, ולא היה עליו לדעת, עובדה מהעובדות המהוות את עילת התביעה, החיונית להגשת התובענה. ההצעה מעגנת, אפוא, מבחן אובייקטיבי לגילוי מאוחר של עובדות עילת התובענה תוך השמטת כל אבחנה בין עוולות נזיקין לעילות תביעה אזרחיות אחרות ביחס לכלל מרכיביהן" (ההדגשות במקור – ח"מ, ראו: שם, בפיסקה 22; ועיינו באופן כללי גם: חבקין, בעמ' 306-305).

           הנה כי כן, כדי לבסס טענה של גילוי מאוחר לצורך השעיית מרוץ ההתיישנות על-פי סעיף 89(2) לפקודה, התובע נדרש להראות כי הוא נקט באמצעים סבירים כדי לעמוד על טיב הנזק, שהוא טוען לגילויו המאוחר, ואם לא עשה כן, מירוץ ההתיישנות יחל מן המועד שבו העובדות בעניין הנזק היו ב"ידיעתו בכוח" (ראו: עניין דובק, במיוחד בפיסקאות 22-16 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה, וכן חבקיןבעמ' 302).

           בהקשר זה נקבע עוד כי נטל ההוכחה בדבר גילויו המאוחר של הנזק רובץ לפתחו של התובע, המעלה טענה זו. טיב האמצעים שהתובע נדרש לנקוט בהם, על מנת שייחשב כמי שנהג ב"זהירות סבירה" באשר לגילויו של הנזק, נגזר מטיב העניין, ו"ככל שגדלות ההסתברות האובייקטיבית בקיום עילת תביעה וחשיבותה לתובע, כך גדל עומס החקירה והדרישה (...) סבירות האמצעים הננקטים לגילוי הנזק עשויה להיות מושפעת מהנסיבות המיוחדות האופייניות לתחום בו מדובר – כגון מחלות סמויות, ולנוהגים המקובלים בתחום גילויין" (ראו: עניין דובק, בפיסקה 25 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה וההפניות שם).

23. העולה מן המקובץ הוא שכדי לבסס טענה של גילוי מאוחר לפי סעיף 89(2) לפקודה נדרש התובע לעמוד בשני תנאים מצטברים – האחד נוגע לטיב, או מהות הנזק שנדרש להתגלות בקרבו, והשני לאמצעים שננקטו על ידו, כדי לגלותו, דהיינו:

             ראשית, על התובע להראות כי רק במועד המאוחר ליום שבו אירע הנזק – נתגלה אצלו נזק מסוג ובעוצמה המצדיקים הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנסיבות העניין.

           שנית, עליו להראות כי הוא לא התרשל בגילוי הנזק האמור, ונקט באמצעים סבירים לשם כך, וזאת בהתחשב בטיב העניין ובסוג הנזק שבו מדובר.

           לאחר שהצגתי את התשתית הנורמטיבית להכרעה במכלול – אגש איפוא עתה לבחינתן של נסיבות המקרה שלפנינו.

תסמונת דחק פוסט-טראומטית - PTSD

24. כפי שבואר לעיל, שאלת תחולתו של סעיף 89(2) לפקודה כרוכה בסוג הנזק, שגילויו המאוחר עומד על הפרק. במקרה שלפנינו, אין חולק כי המערער סובל מתסמונת דחק פוסט-טראומטית (להלן:תסמונת פוסט-טראומטית, או: פוסט טראומה, או: הפרעת דחק פוסט-טראומטית, או: PTSD) והוא אף אובחן ככזה. לפיכך שאלות סוג, או עוצמת הנזק שנתגלה וטיב הגילוי הנדרש, אשר על-פיהן נבחנת תחולתו של סעיף 89(2) לפקודה, תוכרענה, בנסיבות העניין, בשים לב למאפיינה הייחודיים של התסמונת הפוסט-טראומטית, וכן בראי מנגנוני הפיצוי לנפגעי פוסט-טראומה, הקבועים בדין, בהקשרים קרובים.

           אפרט ואבאר את הדברים מיד בסמוך.

25. התסמונת הפוסט-טראומטית, מוגדרת במגדיר האמריקני למחלות פסיכיאטריות (DSM-5), כהפרעה המופיעה בקרב אנשים שחוו, או היו עדים ל"אירוע טראומתי", וזו לשון ההגדרה:

"Posttraumatic stress disorder (PTSD) is a psychiatric disorder that can occur in people who have experienced or witnessed a traumatic event such as a natural disaster, a serious accident, a terrorist act, war/combat, rape or other violent personal assault. PTSD is a real illness that causes real suffering.

(…) PTSD does not just happen to combat veterans. PTSD occurs in men and women, in people of any ethnicity, nationality or culture, and at any age".

           בהמשך, מפורטים אף עיקרי התסמינים של ההפרעה הפוסט-טראומטית, ואביאם כאן, בתמצית, לשם השלמת התמונה:

"People with PTSD continue to have intense, disturbing thoughts and feelings related to their experience that last long after the traumatic event has ended. They may relive the event through flashbacks or nightmares; they may feel sadness, fear or anger; and they may feel detached or estranged from other people. People with PTSD may avoid situations or people that remind them of the traumatic event, and they may have strong negative reactions to something as ordinary as a loud noise or an accidental touch."

(עיינו גם: אבי בלייך ויובל מלמד "פגיעה נפשית פוסט-טראומתית עקב שירות צבאי" רפואה ומשפט (37), 37, 39 (2007) (להלן: בלייך ומלמד)).

26. בלייך ומלמד מבארים, במאמרם, הנ"ל כי לשם איבחונה של הפרעה פוסט-טראומתית:

       "אין די בהימצאות התסמינים והסימנים הנדרשים לאורך תקופת זמן מסוימת, אלא צריך שיהיו מלווים במצוקה משמעותית או ליקוי תפקודי בתחומי החיים השונים".

(ההדגשות שלי – ח"מ, וראו: שם, בעמ' 39; עיינו גם: אבי בלייך וזהבה סולומון "הערכה פסיכיאטרית של נכות נפשית אצל נפגעים פוסט-טראומטיים במערכת הביטחון" נכות נפשית – היבטים רפואיים, חברתיים ושיקומיים 45 (אבי ובלייך וזהבה סולומון, עורכים, 2002) (להלן: בלייך וסולומון – הערכה של נכות נפשית)).

           בתוך כך, על פי המלצותיה של ועדת היגוי בנושא: "הערכת נכות נפשית לנכי צה"ל", הוצע, לדוגמה, לקבוע את נכותם של חיילים הסובלים מפגיעות נפש עקב שירותם הצבאי, בין היתר, על סמך הערכת יכולותיהם התפקודיות, בשלושה מישורים:

(א)          דאגה וטיפוח אישי בחיי היום-יום;

(ב)          תפקוד בין אישי בתחום המשפחתי והחברתי;

(ג)           תפקוד בתעסוקה ובלימודים.

(ראו: בלייך וסולומון – הערכה של נכות נפשית, בעמ' 51).

           יחד עם זאת, הרפואה מכירה גם במצבים של הפרעה פוסט-טראומטית, אשר תסמיניה מופיעים ללא פגיעה תפקודית נלווית. יוצא מכך, שלא כל מי שסובל מתסמונת פוסט-טראומטית, סובל במקביל גם ממצוקה, או מפגיעות שונות בתפקודו. אולם בקרב חולים אשר סובלים מליקויים תפקודיים, הוכח קשר בין מספר התסמינים הפוסט-טראומטיים לבין דרגת הליקוי התפקודי בחיי המשפחה, והחברה, בתעסוקה ובלימודים (ראו: שם, בעמ' 48).

27. הספרות המקצועית עומדת אף על מדד נוסף לאבחון ההפרעה הפוסט טראומטית – הוא מימד הזמן. לא זו בלבד ש"נדרש לפחות חודש של הימצאות התסמינים על מנת לאבחן את ההפרעה, אלא ש"ההפרעה עלולה לפרוץ גם בחלוף פרק זמן לא מבוטל מההתנסות הטראומטית" (ראו: בלייך ומלמד, בעמ' 39, וכן: בלייך וסולומון – הערכה של נכות נפשית, בעמ' 45).

28. כאן המקום לציין כי חרף קיומם של קריטריונים מסוימים לאיבחון הפרעה פוסט טראומטית, הרי שבניגוד להערכה ואבחנה של פגיעות פיזיות, המתרחשות במישור הגופני גרידא – האיבחון הנפשי חסר,באופן יחסי, אמות מידה אובייקטיביות, ומתמקד ב"מקבץ ייחודי של תסמינים וסימנים נפשיים והתנהגותיים, ובמהלכם בזמן". בהקשר זה חשוב להדגיש כי "מרבית התסמינים מדווחים על ידי החולה – מה שלא תמיד ניתן לאישור בעזרת מדדים אובייקטיביים", ועלול לייצר "הטיות בהערכת נבדקים" (ראו: בלייך וסולומון – הערכה של נכות נפשית, בעמ' 49).

29. טרם שאעבור לבחינת תחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין על המקרה, נושא הערעור על פי המבחנים הנ"ל – אוסיף הערה קצרה באשר למנגנוני הפיצוי המקבילים בגין פוסט-טראומה, המעוגנים בדין הישראלי.

מנגנונים מקבילים לפיצוי בגין פוסט-טראומה

30. בחקיקה הישראלית מצויה שורה של הסדרים, הקובעת מנגנונים קונקרטיים להכרה ולפיצוי בגין נכות נפשית. הוראות החוק האמורות מגדירות את מרכיביה ואת דרגות החומרה של הנכות הנפשית, וכן קובעות את התנאים, שעל פיהם תוכר זכותם של הנפגעים לפיצוי. בהקשר זה, ראוי להזכיר שתי קבוצות מרכזיות של הסדרים כאמור:

           הראשונה, מתייחסת לנפגעי מערכת הביטחון, ומעוגנת בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 ובתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים), שנחקקו מכוחו.

           השניה, מתייחסת למי שנפגעו במסגרת סיטואציות "אזרחיות", ומעוגנת בחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 ובתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להרחבה ראו באופן כללי: דן שניט "הכרה בנכות נפשית: היבטים משפטיים" נכות נפשית – היבטים רפואיים, חברתיים ושיקומיים 379 (אבי ובלייך וזהבה סולומון, עורכים, 2002) (להלן: שניט – הכרה בנכות נפשית)).

           הגם שקיימים הבדלים בין ההסדרים הכלולים בשתי קבוצות הנ"ל (הבדלים הנובעים בעיקר מן השוני האינהרנטי בין הגורמים הסיבתיים לנכותו הנפשית של התובע פיצוי לפי כל אחת מהן), הרי שהכללים לקביעת שיעור הנכות דומים ביסודם, ומתבססים בעיקר על הערכת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע. כלומר, אחוזי הנכות הנפשית, הן מכוח חוק הנכים והן מכוח חוק הביטוח הלאומי, נקבעים, בין היתר, על יסוד הביטוי הפיזי שלהם, בדמות ליקויים תפקודיים בתחומי החיים השונים (ראו: שניט – הכרה בנכות נפשית, בעמ' 382). לסוגיה זו עשויה להיות חשיבות לענייננו, שכן ניתן לינוק ממנה השראה, בבואנו להתוות את אמת המידה הראויה לקביעת טיב הנזק, שנדרש להתגלות בקרב הטוען לגילויו המאוחר, לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.   

           יתרה מכך – בהקשר שבו עסקינן כאן, מעניין להתמקד דווקא בקבוצת ההסדרים הראשונה ובאופן שבו היא פורשה בפסיקה, וזאת משום שהיא כוללת התייחסות קונקרטית להפרעה הפוסט טראומטית, וכן מאחר שההפרעה בעניינו של המערער נגרמה לו בעקבות "אירוע ביטחוני", שאף הוכר כפעולת איבה.

           לסוגיה זו אפנה, בקצרה, עתה.

31. הליך ההכרה בהפרעה פוסט טראומטית, שנגרמה במהלך השירות הצבאי, נקבע על פי חוק הנכים. "נכה" מוגדר בסעיף 1 לחוק הנכים כ"חייל משוחרר, או חייל בשירות קבע, שלקה בנכות". זאת בעוד ש"נכות" מוגדרת כ"איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר, או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: 1. מחלה, 2. החמרת מחלה, 3. חבלה".

           הסעיף בתקנות הנכים, אשר מסדיר באורח ספציפי את דרגות הנכות הנגרמות כתוצאה מפוסט טראומה, הינו סעיף 34א לתקנות הנ"ל. יוער כי בעבר, ההסדר הנוגע לפוסט טראומה היה מעוגן בתקנה 33 לתקנות הנכים, הקובעת רשימה ארוכה של הפרעות פסיכונוירוטיות, שעשויות לזכות את הלוקה בהן באחוזי נכות. אולם בשלב מאוחר יותר ההפרעה הפוסט טראומטית הוצאה מתוך הרשימה הנ"ל, ונקבעה כאמור בסעיף נפרד. נדמה שזאת בשל שכיחותה במציאות החיים בישראל, ומאפייניה הייחודיים. ראו: בלייך ומלמד, בעמ' 41).

32. באשר לתקופת ההתיישנות של תביעות מהסוג הנ"ל, חוק הנכים קובע בסעיף 32(א) שבו, כלל התיישנות ספציפי, שלפיו, הזכות להגיש בקשה לתגמול לפי החוק האמור תתיישן "כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הביטחון קבע לגביה בתקנות תקופת התיישנות ארוכה יותר – תתיישן הזכות כתום אותה תקופה".

           השר, אמנם, לא קבע בתקנות תקופת התיישנות מיוחדת ביחס לתביעות בגין הפרעה פוסט טראומטית (ראו באופן כללי: תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (התיישנות זכויות), תשי"ז-1956). אולם, בכך לא מתמצה האפשרות להאריך את תקופת ההתיישנות החלה על תביעות מסוג זה. חוק הנכים קובע בסעיף 32א כלל השהייה מיוחד של מירוץ ההתיישנות, המופעל אד-הוק בכפוף לשיקול דעתו של קצין התגמולים, תוך איזון בין שיקולים של עשיית צדק פרטני בנסיבות המקרה, לבין שיקולים של הכבדה על אוצר המדינה, וזו לשונו:

"קצין תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על אף האמור בסעיף 32(א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה:

(1)   הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה;

(2)   ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה;

(3)   ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין, להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום  התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות;

(4)   ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה נושא הבקשה.

       בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא - הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון".

           בהקשר זה, בלייך ומלמד גורסים כי כעניין שבמדיניות, בתי המשפט נוטים לאפשר דיון בתביעות בגין נזק פוסט טראומטי, לפי חוק הנכים, גם בחלוף זמן רב ממועד קרות האירוע הטראומתי, וזאת בשים לב לפרמטרים הבאים:

(א)          אופייה המיוחד של ההפרעה הנפשית האמורה.

(ב)          מיהות הנפגע.

(ג)           נסיבות הפגיעה הספציפיות שבהן עוסק חוק הנכים: נכות של חיילים כתוצאה משירותם הצבאי.

           על כך כותבים בלייך ומלמד את הדברים הבאים, שאמנם אין להם תחולה ישירה בענייננו, ואולם ניתן ללמוד מהם בדרך של היקש:  

"פגיעות נפשיות מתגלות מאוחר, ולעתים קשה לאתר את שורש הבעיה ואת האירוע המסוים שגרם לה. פעמים רבות הנפגע אינו פונה לטיפול עקב חוסר מודעות לפגיעתו הנפשית, או מחשש מהסטיגמה של תיוג נפשי, לעתים התסמונת מתעוררת רק לאחר זמן (...)

בית המשפט אף מאפשר לדון בדבר ראיה חדשה, המתעוררת לגבי הנכות גם בחלוף זמן רב מהאירוע. אין זה נדיר כיום, לראות פניות להכרה ולטיפול עקב פגיעות שהתרחשו במלחמת לבנון הראשונה, לפני 25 שנה, מלחמת יום הכיפורים – 33 שנים, ואף מלחמת ששת הימים, ומלחמת ההתשה – 40 שנה ויותר (...)

הרופא הבודק מנסה להעריך את מידת הנכות בפועל לאורך השנים, אף אם לא הוכרה ולא טופלה, כאשר הגישה, בהנחיית בית המשפט היא של 'בית הילל'. 

(...)

במקרה המיוחד של פדויי שבי (...) על התביעה לא חלה מגבלת זמן ואין התיישנות. יש אפשרות לתבוע הכרה גם בעקבות התעוררות מאוחרת של התסמונת לאחר שנים של התנהלות הנראית כתקינה. במשרד הביטחון קיימת מודעות כי יתכן ואדם יסבול שנים רבות מתסמונת פוסט-טראומטית, ויימנע מפנייה לטיפול, בין השאר, עקב חוסר הבנה שמדובר בהפרעה נפשית ו/או מחשש מסטיגמה של אבחון ותיוג נפשי" (שם, בעמ' 42-41; ההדגשות שלי – ח"מ).

           עקרונית, דברים אלה ניתנים להחלה, באנלוגיה, גם על ענייננו.

33. העולה מן המקובץ הינו שבתביעות בגין נזק פוסט טראומטי, למצער לפי חוק הנכים, בתי המשפט נוטים לגלות התחשבות, בין היתר לעניין תקופות ההתיישנות החלות על תביעות אלה, במאפייניה המיוחדים של הפגיעה הנפשית, לרבות בעובדה שהיא עלולה להתגלות לאחר זמן רב ממועד התרחשות האירוע הטראומטי, וכן בכך שעשוי להתעורר בקרב הנפגע קושי, מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית, להכיר בעצמו כמי שסובל מהפרעה נפשית כאמור.   

           הסקירה שהובאה בפיסקאות 32-24 שלעיל, חשובה לענייננו משום שיש בה כדי לסייע בהתוויית אמות המידה הראויות לתחולתו של כלל הגילוי המאוחר בסעיף 89(2) לפקודה, בנסיבות שבהן הנזק שנתגלה, לכאורה, באיחור, הוא: פוסט טראומה. במלים אחרות, תסמיניה של ההפרעה הפוסט טראומטית, הקריטריונים לאיבחונה ומנגנוני הפיצוי בגין פוסט טראומה המעוגנים בדין בהקשרים קרובים, עשויים לשמש בידינו כלי עזר לקביעת היקף, או טיב הנזק, אשר מצדיק הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנסיבות העניין, וכן לקביעת טיב האמצעים שהטוען לגילויו המאוחר של הנזק נדרש לנקוט בהם, במקרים אלו, כדי שלא יכשל בטענת ההתיישנות.

           יחד עם זאת, אינני סבור כי המכלול שלפנינו, על נסיבותיו הספציפיות,  מצדיק דיון מעמיק וקביעה מפורטת של אמות המידה הנ"ל. על כן, בשלב זה, אסתפק במספר הערות קצרות בלבד, תוך שאותיר להלכה בסוגיה זו להתפתח עקב בצד אגודל, ממקרה למקרה.

טיב הנזק הפוסט-טראומטי המצדיק, בנסיבות העניין שלפנינו, הגשת תביעה 

34. כפי שבואר לעיל, התנאי הראשון להתקיימותו של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה הינו כי נתגלה בקרב התובע נזק המצדיק הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנסיבות העניין, וזאת להבדיל מ"נזק של מה בכך".

           ראינו כי אחד המדדים לאיבחונה של התסמונת הפוסט-טראומתית, הוא קיומם של קושי תפקודי, או מצוקה ניכרת, בקרב הנפגע, הנלווים לתסמיניה הנוספים של ההפרעה האמורה. עוד ראינו כי קריטריון אחרון זה אף משמש לקביעת שיעור הנכות הנפשית של נפגע, שאובחנה בקרבו הפרעה פוסט-טראומטית, על פי חוק הנכים וחוק הביטוח הלאומי.

           דומה עלי כי בכללם של דברים, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי כל סוגי המקרים האפשריים, ראוי שקריטריון זה ינחה אותנו אף בהקשר שבו עסקינן כאן, בבואנו לקבוע מהו נזק פוסט-טראומטי המצדיק הגשת תביעה נזיקית, על ידי אדם סביר. בזהירות ייאמר, שלנזק כאמור נדרשת להיות השפעה ממשית על תפקודו הפיזי של הניזוק. כלומר, דומה עלי כי לא די בהופעת תסמיניה הכלליים של ההפרעה הפוסט-טראומטית בלבד, כדי שנאמר כי אדם סביר היה מגיש בגינה תביעה נזיקית, אלא נדרש להתגלות בקרב התובע הפוטנציאלי גם קושי תפקודי, או מצוקה ממשית, במידה כזו שתניע אותו להגיש תביעה בגין נכותו הנפשית.

           הטעמים המרכזיים הניצבים בבסיס קביעה זו הם שניים, השלובים זה בזה:

             ראשית, נפגע, אשר סובל מתסמינים פוסט-טראומטיים במידה שאיננה מפריעה לתפקודו, עלול שלא להיות ער כלל לפגיעה. לדוגמה אין כל ערובה לכך שאדם סביר, אשר חווה אירוע קשה, ונזכר בו מעת לעת, או חווה בעקבותיו סיוטים בלילות, יבין שהוא סובל מהפרעה קלינית המצדיקה הגשת תביעה. זאת, במיוחד בהתחשב בקושי, שעליו עמדתי לעיל, האופייני לתחום הפרעות הנפש, אשר כרוך, לעתים, בצורך בהכרה העצמית של הנפגע בנכותו הנפשית.  

             שנית, דומה עלי כי תסמינים פוסט-טראומטיים, שמופיעים בקרב נפגע בעוצמה שאיננה פוגמת ולו במידה מסוימת בתפקודו, ולא גורמת לו תחושות מצוקה – מהווים, על פני הדברים, "נזק של מה בכך", במשמעותו ובנפקותו המשפטית. כאשר אין בתסמינים הפוסט-טראומטיים כדי להפריע, או להטריד את הסובל מהם בחיי היום-יום, הרי שאין זה סביר לצפות ממנו לבוא בטרוניה לגביהם, ומכאן שגם אין זה סביר להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות מעת הופעתם של אלה בלבד.

35. לנוכח האמור לעיל, דומה עלי שמידת הפגיעה, או ההפרעה התפקודית, ראוי כי תשמש אבן בוחן מרכזית בקביעת היקף, או טיב הנזק הפוסט-טראומטי, אשר נדרש להתגלות בקרב נתבע, הטוען לתחולתו של סעיף 89(2) לפקודה בעניינו.

           יודגש. הקביעות הנ"ל שאובות מן ההלכה שנקבעה בעניין בוכריס ומשתלבות בה. זאת שכן הדרישה להתגלות מצוקה ממשית, או לקות תפקודית בקרב התובע – אין משמעותה כי נזקו הפוסט טראומטי צריך להתגבש במלואו, כדי ש"יותנע" מירוץ ההתיישנות של תביעתו. נהפוך הוא, הדרישה האמורה מגלמת את היווצרותה של "מאסה קריטית" של תסמינים פוסט-טראומטיים בקרב התובע, אשר די בה כדי שנזקו ייחשב ככזה שחצה את רף ה"מה בכך", והפך לנזק, שאדם סביר יגיש בגינו תביעה. במלים אחרות, אני סבור כי למצער במקרים של הפרעה נפשית פוסט-טראומטית – נזק אשר מתבטא בפגיעה ממשית בתפקוד, או במצוקה ניכרת, שונה בטיבו, במהותו ובאופן ההתייחסות של הניזוק אליו, מאשר נזק שאיננו משפיע על התנהלותו היום יומית של הניזוק.

סוג האמצעים שתובע כמו זה שלפנינו נדרש לנקוט בהם לגילוי הנזק

36. כפי שבואר לעיל, התנאי השני לתחולתו של סעיף 89(2) לפקודה הינו כי התובע לא התרשל בגילוי נזקו, ונקט באמצעים סבירים לשם כך – כל זאת בהתאם לטיב העניין ולסוג הנזק שבו מדובר.

           בשים לב למאפייניה הייחודיים של ההפרעה הפוסט-טראומטית, דומה עלי כי גם במישור זה יש להחיל אמת מידה דומה, המתחשבת אף היא בחומרת הפגיעה, או במידת הלקות התפקודית של הניזוק, בבואנו לקבוע את טיב וסוג המאמצים שעליו לנקוט בהם, כדי לגלות את נזקו. במלים אחרות, ככל שהתסמינים הפוסט-טראומטיים מופיעים בעוצמה נמוכה, שאין לה כל ביטוי תפקודי, עד כדי כך שמתעורר החשש כי התובע הפוטנציאלי הסביר, עלול שלא להיות ער כלל לנכותו – או אז, אף לא ראוי כי נדרוש ממנו לחקור ולשקוד על מקור התסמינים שהוא חווה, או לפנות לבדיקה רפואית. קביעה זו מקפלת בתוכה את ההכרה בכך שתחום הפרעות הנפש סבוך הוא וחמקמק: לעתים, גם כאשר אדם סובל מתסמינים ברורים, עלול לעבור זמן רב עד אשר יהיה לאל ידו להתייחס אליהם כמכלול, ולשייך אותם להפרעה ספציפית, שניתן לתת לה שם. היא אף טומנת בחובה את ההנחה שהאדם הסביר, אשר עבר אירוע "טראומטי", מעוניין להשתקם ולהמשיך בחייו. לפיכך, הוא עלול, בתחילה, להתייחס לתסמינים שהוא חווה, כאל עניין חולף, ובוודאי שלא כאל עניין קליני, או רפואי, המצריך איבחון (על חסמים אופייניים הניצבים בדרכם של תובעים, מפני הגשת תביעות, במיוחד במקרים שבהם ישנו קושי "לתת שם" לנזק, מושא התביעה, ראו באופן כללי: William L.F Felstiner, Richard L. Abel, Austin Sarat, "The Emergence And Transformation Of Disputes: Naming, Blaming, Claiming…", 15 L. Soc. Rev 631 (1980)). רק כאשר התסמינים מופיעים במידה כזו שיש בה כדי להפריע למהלך החיים התקין של הנפגע, מצופה ממנו שלא להתעלם מהם. הנה כי כן, אדם שסובל מתסמינים מתמשכים, אשר גורמים לו טרדה ואי נוחות במישור התפקוד היום-יומי, ואיננו פונה לבדיקה רפואית, עלול להיחשב כמי שהתרשל בגילוי נזקו, באופן שמסכל את תחולתו של סעיף 89(2) לפקודה בנסיבות עניינו. לא כך הוא, במקרה שבו התסמינים שהתגלו אצלו בסמוך לאירוע אינם כאלה.   

             בסיכומם של דברים,  אני סבור כי תחולתו של כלל הגילוי המאוחר לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין במקרים שבהם הנזק, שנגרם לתובע, לכאורה, הוא פוסט טראומה, מותנית (למצער, בנסיבות דומות לאלה שבפנינו) בשני אלה:

           ראשית, גילוי מאוחר של נזק, אשר מסב לתובע הפרעה ניכרת בתפקודי היום-יום, או מצוקה ממשית.

             שנית, התובע פנה לקבלת טיפול רפואי, מעת שהחלו להופיע בקרבו תסמינים שיש בהם כדי להפריע לתפקודו, כאמור. 

             עתה, לאחר שסקרתי בכלליות את אמות המידה לתחולתו של סעיף 89(2) לפקודה בנסיבות כבענייננו, אשוב למקרה הקונקרטי המונח לפתחנו.

מן הכלל אל הפרט

37. המערער טוען כי עד לשנת 2002 לא נתגלה בקרבו אלא נזק של "מה בכך", שלא גרם לו לקושי תפקודי משמעותי. לדבריו, הוא אמנם החל לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים בסמוך לאחר האירוע, ואולם הם לא הפריעו להתנהלותו היום-יומית במידה המצדיקה, לשיטתו, הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנעליו, בנסיבות העניין.

           כפי שבואר לעיל, בית המשפט המחוזי הנכבד, קבע כי המסמכים הרפואיים בעניינו של המערער (להלן: המסמכים הרפואיים, או: המסמכים) סותרים את טענתו הנ"ל של המערער, ובתוך כך את עדויותיהם של המערער ורעייתו, בדבר עוצמת, או טיב הנזק אשר ממנו המערער סבל לאחר האירוע. בהקשר זה נקבעו בפסק הדין, נושא הערעור, הדברים הבאים:

"עיון בעדות התובע [המערער בענייננו – ח"מ] מעלה כי למעשה התובע מודה כי בסמוך לאחר האירוע הוא החל לסבול מקשיים מסוימים, אולם לטענתו הנזק לא היה כזה שגרם לחוסר תפקוד והוא המשיך לתפקד ולעבוד כרגיל בשנים הראשונות שלאחר האירוע.

(....)

הלכה פסוקה היא כי משנתגלה נזק פיסי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ ממועד זה, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק (ראו: ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557 – 558 (1984), להלן – "עניין בוכריס").

אכן, אין להחמיר עם התובע ואם הנזק בהתגלותו היה נזק של "מה בכך", אשר אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה תובע בגינו, אזי אין לראות בהתגלות זו את מועד תחילת ההתיישנות (עניין בוכריס הנ"ל, בעמ' 559).

סבורני כי עיון במסמכים האמורים מעלה כי לא היה מדובר בהם בנזק של 'מה בכך'" (ההדגשות במקור – ח"מ).

           הנה כי כן, בית המשפט המחוזי הנכבד התרשם כי המערער החל לסבול מנזקים נפשיים, שאינם בבחינת "עניין של מה בכך", מיד בסמוך לאחר האירוע. זאת הוא למד מהמסמכים הרפואיים בעניינו של המערער, אשר בהם נכתב כי התסמינים הפוסט-טראומטיים נתגלו בקרב המערער "מאז האירוע", או "מיד לאחר האירוע". משום כך, נקבע כי תביעתו של המערער כבר התיישנה בחלוף 7 שנים מאז קרותהאירוע.

38. לאחר קריאת פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, עיון בפרוטוקולים של הדיונים, לרבות חקירותיהם הנגדיות של המערער ורעייתו, והתרשמות בלתי אמצעית מהמסמכים הרפואיים שהוגשו בענייננו של המערער – הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות שלפנינו, ולנוכח התנאים לתחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כפי שהותוו לעיל לגבי מקרים מעין אלה  – מתחייבת תוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד. אנמק מסקנתי זו להלן. 

39. דומה עלי כי בית המשפט קמא הנכבד ייחס משקל רב מדי בהכרעתו לתיאור הלקוני של התסמינים, אשר הובא במסמכים הרפואיים, ובהתאם נתן משקל נמוך מדי לשאר נסיבות המקרה, לרבות לאופן שבו המערער נהג ביחס למחלתו, בפועל. במה דברים אמורים? עתה אפרט:

א)       בית המשפט קמא הנכבד התרשם כי המסמכים הרפואיים בעניינו של המערער חושפים תמונה מהימנה של מצבו, ומעמידים בספק את טענתו,  כי הקשיים שמהם הוא סבל עד לשנות האלפיים, לא הפריעו להתנהלותו היום יומית. על יסוד מסקנה זו, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי תביעתו של המערער התיישנה.

           דא עקא, שעיון במסמכים האמורים, מעלה כי אין בהם כשלעצמם כדי לסתור את טענתו הבסיסית של המערער – ומסקנה זו מתחדדת על רקע שאר עובדות המקרה.

           המסמכים הרפואיים, הנ"ל כוללים תיאור כללי של האירוע, ולאחריו, פירוט קצר ותמציתי, המוכתר ברוב המקרים כ"סיכום מחלה", של התופעות, אשר מהן סובל המערער מאז האירוע. יודגש כיהמסמכים לא נערכו "בזמן אמת", בצמידות למועד האירוע, אלא רק החל משנת 2002, עת שהמערער פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי.

           אכן, מהמסמכים נובע שהמערער החל לסבול מקשיים מיד לאחר קרות האירוע, ואולם הם אינם מלמדים על חומרת התסמינים, או על טיב הקשיים התפקודיים שהמערער חווה בעקבותיהם, לאורך הזמן. יתרה מכך, המסמכים אינם מתארים את ההתדרדרות ההדרגתית שחלה במצבו של המערער במהלך השנים. ממרבית המסמכים עולה כי מאז קרות האירוע ועד להגשת התביעה, מושא ערעור זה, לא חלו שינויים בתפקודו של המערער, והרי תמונה זו איננה תואמת את שאר נסיבות המקרה, כפי שמשתקפות, בין היתר, מעדויותיהם של המערער ורעייתו בפני בית המשפט קמא הנכבד, ובעיקר מהעובדה שהמערער המשיך לעבוד באגד עד ראשית שנות האלפיים (עובדה שאיננה שנויה במחלוקת בין הצדדים בערעור שלפנינו).

           מפאת חשיבות הדברים, אביא להלן מקצת מהחלקים הרלוונטיים מעדויותיהם של המערער ורעייתו:

           כאשר המערער נשאל לגבי עבודתו במהלך שנת 1996, לאחר האירוע, השיב (בעמ' 8 לפרוטוקול):

"יום למחרת הלכתי לעבודה, כולם חיבקו אותי ואמרו לי כל הכבוד. הייתה אופוריה מסביב".

ש: אתה בבית, מה הרגשת בלילות?

ת: המשכתי, הייתי עם הילדים ועם אישתי, הלכתי לעבודה כל יום. הגעתי בזמן לעבודה. עשיתי את השעות והייתי גומר את העבודה במוסך, הולך לעבוד על קו כנהג והמשכתי כרגיל.

(...)

לא היה מצב שלא תפקדתי. תפקדתי והמשכתי את החיים. המשכתי את העבודה כרגיל (...) ביצעתי את כל המטלות. הקושי שלי בא אחרי ששרון עלה להר הבית והתחילו המהומות הקשות, האוטובוסים השרופים כל יום בטלוויזיה – לא יכולתי להתנתק מהחדשות והטלוויזיה. בלילות התחילו הסיוטים. הייתי שומע אותם בלילות צורחים 'נהג תפתח את הדלת, נהג אנחנו נשרפים'. (ההדגשות שלי – ח"מ).

           בהמשך, המערער נשאל האם הוא זוכר בוודאות שההחמרה במצבו אירעה בדיוק בשנת 2000 (ולא, לדוגמה, בשנים 1999, או 1998), והשיב:

"אני לא זוכר, זה היה בתקופה ששרון עלה להר הבית ואז התחילו הדברים בעוצמה שלא היתה כמוה, כשאשתי אמרה לי שככה אנחנו לא ממשיכים ושאני צורח בלילות. אם אתה לא מקבל טיפול, אנחנו לא ממשיכים, אתה קם עם צרחות וכולך רטוב".

ש: אמרת שעד 8 שנים מהאירוע בשנת 1996 המשכת לתפקד ולחיות?

ת: כן.

ש: אמרת לצד זה שהדברים היו לך באיזשהו מקום בראש. לא שכחת מהסיפור הזה?

כן, חייתי איתם. כשאתה עובד עם אוטובוס, כל עוד עבדתי, חייתי. כשאתה עובד אתה לא בתוך זה. שאלת אם הייתי מתוח? מעט, כשאתה עובד אתה בתוך העבודה...אתה לא חושב על הפיגוע. אתה חי" (ההדגשות שלי – ח"מ).

           המערער עומת אף עם המסמכים הרפואיים בעניינו (בעמ' 10, 12-16 לפרוטוקול הדיון), ואביא את תמצית החלקים הנדרשים לביאור סוגיה זו:

"ש: ישנם רופאים שכותבים שאתה סבלת מבעיות מאז האירוע, האם זה נכון או לא נכון?

ת: סבלתי מבעיות? אני תפקדתי. ההרגשה הייתה הרגשה לא נעימה. ראיתי אנשים נשרפים וילדים בגיל של הילדים שלי נשרפים. אני מתנצל שאני לא רובוט. הרגשתי קשה עם המעמד (...) כל הזמן חשבתי עשיתי טוב או לא עשיתי טוב, אם יכולתי לעשות יותר, לטפל בהם, אבל תפקדתי ביצעתי את כל הדברים".

 (...)

אני הסברתי לרופאים שטיפלו בי – ד"ר וגנר וד"ר רוזן שהאירועים שאחרי היו אירועים של אופוריה והרגשתי אהבה וכולם פירגנו לי. השלב שהרגשתי את הקושי, הוא שלב שממש אי אפשר היה לחיות במצב הזה, היה השלב ששרון עלה להר הבית. הכל דובר על השלב הזה. השלב שאשתי אמרה לי שככה לא ממשיכים.

 (...)

ש: אמרת משהו נכון מאוד, שכל הרגשות האלה באים ומזדחלים אליך בלילה, המתיחות, הרוגז, חוסר השינה, נכון?

ת: נכון (...) זה גם ביום אבל יותר בלילה וזה היה במינון נמוך שיכולת לחיות איתו (...) מאז 2002 זה התחיל להחמיר יותר. משנת 2002 לא יכולתי לתפקד. עד שנת 2002 עבדתי ותפקדתי. זה היה כצל לידי שחייתי איתו.

ש: כל מה שתיארתי לך מבחינת רגשות היה בין השנים 96-2002 היה במינון נמוך אבל יכולת לחיות איתו?

ת: סבלתי מעט, הכל התחיל להתהפך ממצב שהיו ימים שיכולתי לעבוד ולחיות ומעט ימים שסבלתי – היום זה בדיוק הפוך, היום יש הרבה ימים של סבל ומעט ימים של הנאה. הסבל שהוא תיאר בעבר לא היה אפילו דומה למה שאמרנו עכשיו. כמעט ולא היו סיוטי לילה. כמעט ולא היו בכלל. מתי שהרגשתי לא טוב [החברים באגד – ח"מ] אמרו לי תעמיס יותר עבודה, כמה שיותר עבודה, כמו אבא שמת לך, אתה תבכה ולאט לאט זה נעלם.

 (...)

אני לא סבלתי בשלב ההוא. אני תיפקדתי והרגשתי את האופוריה של כולם מסביב.

ש: מה הרגשת לא טוב, מדוכדך? מתוח, סיוטים?

ת: [הרגשתי לא טוב – ח"מ] כשהם באים אלי, [ב]חדר אוכל, 300 איש נהגים, לא נעים לך, אתה אומר עזבו יאללה די, תניחו, מספיק. לא רוצה לדוש בזה.

ש: כתוב במסמכים הרפואיים שאכן משנת 1996 אחרי האירוע, אמרת לרופאים שסבלת מכל מיני בעיות של סיוטים אבל לא הלכת לטיפול, ובאת לטיפול רק כעבור כמה שנים, האם זה נכון?

ת: אפשר לדבר עם ד"ר וגנר וד"ר רוזן שאני בפירוש אמרתי שאני מצליח לתפקד ומצליח לחיות עם הדברים ומצליח לעמוד בדברים. אני מצליח לחיות איתם. הדברים מרחפים לידי והדברים איתי (...)".

ש: למרות הבעיות שהיו לאחר האירוע אתה המשכת לעבוד ולתפקד עד שנת 2004 כלומר 8 שנים עד שבאה התאונה השנייה, שקרתה לך במוסך ומאז לא חזרת לעבודה, האם זה נכון?

ת: לא נכון. בשנת 2002 אחרי רצף הפיגועים שקרו אחרי הר הבית, התחננתי לעזרה וביקשתי עזרה מאגד ואמרתי שאני לא עומד בזה, שאני באפיסת כוחות ושאני לא יודע מה קורה לי, אני מתפרק והבית מתפרק ואני לא יודע מה קורה לי. הייתי צורח בבית על אשתי והילדים. השינה היא לא שינה והסיוטים היו בצורה תכופה ביותר, הייתי שומע את הצעקות והבכי שלהם בלילה הייתי מריח את הריח השרוף שלהם בלילה ואז הייתי חייב לקבל את הטיפול הזה כי לא יכולתי לחיות.

ש: מה שאתה רוצה לומר, בהתחלה זה היה בצורה קלה, שיכולת לחיות עם זה במשך 8 שנים, אולם כעבור כמה שנים זה החמיר יותר ואז לא יכולת לתפקד, האם זה נכון?

ת: האופוריה של כולם, משכתי את הזמן ולאט לאט הצלחתי להתמודד עם הדברים ולחזור להגה לנהוג לאחר מכן לא יכולתי לעלות על הגה ולעמוד ברמזור ליד אוטובוס" (ההדגשות שלי – ח"מ).

           הנה כי כן, דומה עלי כי עדותו של המערער הנ"ל איננה סותרת את המסמכים הרפואיים בעניינו, כי אם משלימה אותם, ושופכת אור על עובדות שאינן מובאות בהם, בראשן – האופן שבו התפתחה מחלתו של המערער, או חומרת התסמינים, וטיב הנזק שמהם הוא סבל, לאורך הזמן. בעוד שהמסמכים הרפואיים מלמדים כי המערער סבל מנזק פוסט-טראומטי מיד לאחר האירוע, באה העדות ומחדדת כי טיב ועוצמת הנזק הפוסט-טראומטי שנתגלו בו עד לשנות האלפיים, כמעט שלא השליכו על תפקודו.

           למעשה, מעדותו של המערער משתקף סיפור נוגה של אדם, אשר חווה אירוע טראומטי, שהותיר בו חותם, אך נדמה כי הוא לא היה מודע לכך שהוא סובל מהפרעה נפשית המצריכה טיפול רפואי, עד אשר תסמיניה של ההפרעה היכו בו בעוצמה. עדותו של המערער מלמדת כי לאחר האירוע, הוא המשיך לנהל חיי שיגרה תקינים ולפקוד את מקום עבודתו תדיר. הוא התייחס לתסמינים שהחלו להופיע בו כאל "תופעת לוואי" טבעית וחולפת של החוויה הקשה שעבר, תופעת לוואי כזו אשר נמצאת ברקע הדברים, אך ניתן "לחיות איתה", ואף להתגבר עליה עם חלוף הזמן. בשנים הראשונות שלאחר האירוע, המערער לא סבר שהוא מתמודד עם מצב נפשי חריג. בסמוך לאחר האירוע, הוא היה מוקף בתמיכה ואהדה מצד חבריו למקום העבודה, וכך הוא הצליח לשוב במהרה לשגרה. בתקופה העוקבת, החוויות מן האירוע המשיכו ללוות אותו בזיכרונו, והופיעו לעתים בחלומותיו, אך התנהלותו ותפקודו לא נפגעו, ועל כן, הוא לא התייחס לתסמינים האמורים כמכלול, או כ"מקשה אחת" המלמדים על קיומה של הפרעה נפשית. רק לאחר שחלה התדרדרות ממשית במצבו, שהתבטאה בהופעת תסמינים בעוצמה כזו שלא איפשרה לו עוד לתפקד באופן "נורמלי", הוא הבין כי הוא סובל ממחלה ועל כן פנה לטיפול רפואי ואף ביקש למצות את זכויותיו במישור המשפטי (החל בפנייתו למוסד לביטוח לאומי בשנת 2003).

           בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי הנזק שממנו סבל המערער מיד לאחר האירוע ועד לשנות האלפיים המוקדמות, שונה בטיבו ומהותו מהנזק שהתפתח אצלו בשנות האינתיפאדה, ועל כן ניתן להגדיר את התופעות שהיו מנת חלקו עד אז כנזק של "מה בכך".

ב)        דברים ברוח דומה עולים גם מעדותה של רעייתו של המערער. כך, לדוגמה, בעמ' 90-89 לפרוטוקול הדיון, העידה כי:

"אחרי האירוע הציק לו הדבר כמו כל בן אדם. זה כמו שכשאתה עובר תאונת דרכים, אתה כואב לך קודם כל על האנשים שנשרפו – וזה ילדים גם, זה משהו שהוא יותר היה רגיש. אבל הוא לא התחיל לסבול מסיוטים, גם לא זכור לי אף פעם שהוא אמר את זה. בטח לא לי. מתי שהתחיל הקושי האמיתי, זה בערך בשנת 2000 (...) הוא היה, התנהג כרגיל קודם כל, אבל כמו שאמרתי קודם, זה משפיע באיזושהי נקודה, כמו שנניח בן אדם עובר איזושהי תאונת דרכים, זה משפיע בהיבט הזה. אבל הוא לא סבל מחרדות, הוא לא היה לא ישן בלילות, הוא התנהל כמו שצריך, הוא גם הלך לעבודה מיד אחרי, לא היתה לו שום בעיה.

(....)

כל ההתדרדרות שלו, כל הקושי שלו, התחיל הרבה אחרי [שנת 1996 – ח"מ]. בשנת 96 לא היתה לו שום בעיה. לא היה לו סף גירוי נמוך, לא היו לו חרדות, לא היו לו סיוטים. בוודאי שלא מיד אחרי האירוע". (ההדגשות שלי – ח"מ).

כשעומתה עם המסמכים הרפואיים בעניינו של המערער, ובפרט עם העובדה שנכתב בהם כי המערער החל לסבול מתסמינים "מאז האירוע", השיבה רעייתו של המערער (בעמ' 93-92 ו-100 לפרוטוקול הדיון) כך:

"מה שאני יודעת זה ממה שאני חיה איתו [ולא מתוך הכתוב במסמכים – ח"מ]. הוא חזר לעבוד, הכל היה בסדר. רק הרבה אחרי, בערך בסביבות שנת 2000 ככה אז התחילו כל הסיוטים לחזור והחרדות יותר, שזה היה בעקבות שידורים בטלוויזיה של כל הפיגועים שהיו (...)

[כשהתסמינים החלו להופיע במערער– ח"מ] זה לא היה ברמה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה, זה משהו שהוא הולך והוא מתדרדר. זה לא שביום אחד פתאום הבן אדם נהיה חרדתי. לכן אני לא זוכרת יום מסוים, אני לא זוכרת תאריך, אני זוכרת שזה היה משהו שהלך והתדרדר" (ההדגשות שלי – ח"מ).

           כשנשאלה מדוע בני הזוג לא פנו לטיפול רפואי כבר בשנת 2000, השיבה רעייתו של המערער (בעמ' 112 לפרוטוקול) כי:

"[התסמינים שהופיעו במערער מאז שנת 2000 – ח"מ]  זה  לא משהו שהוא רציף. אתה יודע, זה שוקע מדי פעם ולפעמים יותר מתפרץ אבל זה משהו שהוא התחיל בשנת 2000 ככה הקושי והסיוטים. לאט, לאט זה התגבר.

(...)

בדיעבד אולי זו היתה טעות [לא לפנות לטיפול רפואי כבר בשנת 2000 – ח"מ] ויכול להיות שהיה מתאים באמת ללכת לפני כן. אבל קודם כל זה לא משהו שאתה מיד יכול להפנים. זה כמו שאומרים לך משהו על הילד שקשה לו, שיש לו בעיות. קשה לקבל את זה, זה לא משהו שאתה אומר אוקיי, נחתכתי ברגל אני הולך לרופא ופותר את זה. כשזה משהו נפשי זה משהו ש...קודם כל זה לא נעים, נתחיל מזה. אני לא, אתה יודע, מנסים ככה להתגבר על זה וגם לא חשבתי שהוא צריך בהתחלה טיפול רפואי. חשבתי שזה משהו שאוקיי, התחילו הפיגועים ויעברו הפיגועים האינטנסיביים שהיו בטלוויזיה וזה קצת ידעך. לא חשבתי שזה יגיע למצב שבאמת הוא היה צריך ללכת אחר כך". (ההדגשות שלי – ח"מ).

           בהקשר זה יוער כי עדותה של רעייתו של המערער מדגימה אף היא את הקושי, האופייני לאלו הסובלים מהפרעות נפש, להפנים את מצבם (לעתים, כבמקרה שלפנינו, גם לאחר שהמצב הורע). עובדה זו לבדה מרמזת על החסמים העומדים בדרכם של פגועי הנפש לפנות לערכאות בתביעות בגין נזקיהם, ויש לה חשיבות לענייננו, שכן היא מסייעת לחדד את מסקנתי בדבר סבירות האמצעים, שנפגעי פוסט-טראומה נדרשים לנקוט בהם כדי לגלות את נזקם, כתנאי לתחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

40. תימוכין נוספים למסקנתי בדבר טיב ומהות נזקו של המערער, כפי שהתפתח לאורך השנים, אני מוצא גם ב"הודעה על פגיעה בעבודה", שהמערער הגיש למוסד לביטוח לאומי בתאריך 3.3.2003 (מסומנת כנספח ט' למוצגים מטעם המערער), שם נכתב כי: "בשנה האחרונה לאור ריבוי הפיגועים והאירועים הביטחוניים, בפרט באוטובוסים, החלו להופיע אצלי התקפי חרדה, סיוטים חוזרים ונשנים, שחזורים של האירוע בחלומות, ריח השריפה והאנשים השרופים שטיפלתי בהם עולה כל הזמן באפי. אני שומע את זעקות הפצועים. לא מסוגל לעלות על אוטובוסים, לא בתור נהג ולא בתור נוסע וסובל לאחרונה גם מפסוריאזיס" (ההדגשות שלי – ח"מ); וכן בטופס "הגשת תביעה בגין פגיעה בפעולת איבה", שנמסר על ידי המערער למוסד לביטוח לאומי בתאריך 7.10.2003 (מסומן כמוצג 2 למוצגי המשיב 2), שם נכתב כך: "התחלתי לסבול מתופעות נפשיות שונות עד שנאלצתי לפנות לטיפול פסיכיאטרי", ועוד נכתב כי: "כתוצאה מהפיגועים האחרונים, התדרדר מצבי הנפשי ואני מטופל תרופתית" (ההדגשות שלי – ח"מ).

           התיאור המובא במסמכים הנ"ל, מפי המערער, בשנת 2003, מדגיש אף הוא את ההתדרדרות שחלה במצבו בשנות האינתיפאדה, ובתוך כך, את השינוי באופיו של הנזק שנתגלה בו.

41. העולה מן המקובץ הוא כי המסמכים הרפואיים בעניינו של המערער אינם מלמדים בבירור על מצבו בתקופה המיידית שלאחר האירוע. במרבית המסמכים נכתב במפורש כי המערער החל לסבול מתסמיני המחלה מיד "לאחר האירוע", או "מאז האירוע". יחד עם זאת, המסמכים מתייחסים למחלתו של המערער כאל "מקשה אחת", והם אינם מפרטים את טיב, או עוצמת התסמינים שהופיעו בו לאורך הזמן. במלים אחרות, לא מתוארות בהם ההתפתחויות במחלתו של המערער, ומקריאתם ניתן לסבור, בטעות, כי מצבו של המערער נותר ללא שינוי במרוצת השנים (זאת למרות שאין חולק כי מצבו של המערער הלך והתדרדר, למצער החל משנת 2000). כלומר, המסמכים אינם מלמדים, בוודאי שלא באופן חד משמעי, על תפקודו של המערער בשנים הסמוכות לאחר האירוע, ואני נוטה לדעה שהתיאור המופיע בהם משקף בעיקר את מבטו הפרספקטיבי של המערער, בהסתכלות לאחור, לאחר שהפנים את מצבו, כטענתו במסגרת הערעור שלפנינו.

42. זאת ועוד – אחרת. הצדדים אינם חלוקים על כך שהמערער שב למקום עבודתו לאחר האירוע, ופנה לטיפול רפואי רק לנוכח ההחרפה הניכרת במצבו בתחילת שנות האלפיים. כלומר, בעוד שמן המסמכים הרפואיים בעניינו של המערער לא ניתן ללמוד על טיב תפקודו היום-יומי לאורך השנים, הרי שמציאות חייו כהווייתה, כפי שמשתקפת בין היתר מעדויותיו בפני בית המשפט קמא, מהמסמכים אשר הוא עצמו הגיש למוסד לביטוח לאומי, ובעיקר, מן העובדה שהמערער המשיך לעבוד באגד לאחר האירוע, ולא פנה לקבלת טיפול רפואי עד לאחר תחילת האינתיפאדה – מעידים, לסברתי, כי עד שנת 2000 לא אירעה פגיעה ניכרת בתפקודו, קרי כזו אשר מצדיקה הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנסיבות העניין.

43. בהקשר זה אני מוצא לנכון להוסיף הערה קצרה הקשורה לאיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים במכלול שלפנינו.

           במסמך מאת המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון מתאריך 7.12.2002 (החתום בידי ד"ר יעקב וגנר וד"ר לילאנה רוזן, והמסומן כמוצג מספר 3 למוצגי המשיבה 1), נכתב, בין היתר, כי: לצערנו משום מה הוא [המערער – ח"מ] לא הופנה לטיפול פסיכיאטרי ופסיכוטרפי מיידי [לאחר האירוע – ח"מ], כמקובל במקרים אלו. הוא הגיע אלינו באיחור רב (...)".

           כלומר, כפי שעולה גם מטענות המערער, המשיבה 1 לא הכירה במחלתו של המערער, או ראתה בו כנפגע עבודה עד שהלה פנה למוסד לביטוח לאומי בשנת 2003 (יוזכר כי המערער גם לא צוין כאחד הנפגעים באירוע, במסגרת דו"ח שהופק בעקבות תחקיר פנימי של האירוע, מטעם המשיבה 1). משכך אגד אף לא הפנתה את המערער לקבלת טיפול רפואי, כמתבקש במקרים מסוג זה. סוגיה זו מעוררת תמיהה, על רקע טענתה העיקרית של המשיבה 1 כי המערער החל לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים, המצדיקים הגשת תביעה, כבר מאז שנת 1996.

           התנהלות זו אף משככת את החשש כי קביעתי, לפיה תביעתו של המערער לא התיישנה בנסיבות העניין, תפגע בציפיותיהם הסבירות של המשיבים, ובכך תפר את האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים, המגולם בעילת ההשעיה הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. הטעם לכך הינו שכל עוד המערער המשיך לפקוד את מקום עבודתו בשגרה, סביר הוא כי לא התגבשה, למצער בקרב המשיבה 1, ציפייה כי תוגש נגדה תביעה בגין הנזק שנגרם למערער, לכאורה, בעקבות האירוע.

44. לנוכח כל האמור, ובשים לב למתווה הנורמטיבי, שהוצג לעיל, ביחס לתחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין במקרים שבהם הנזק שנתגלה באיחור הינו פוסט-טראומה, דומה עלי כי יש לראות בנזקו של המערער עד לשנת 2000, שהתבטא בהופעת תסמינים פוסט-טראומטיים אשר לא גרמו לו לקושי תפקודי, או למצוקה ממשית – כנזק של "מה בכך", אשר איננו מצדיק הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנסיבות העניין.

45. סיכומם של דברים, המערער אכן החל לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים מיד בסמוך לאחר האירוע, ואולם התנהלותו היום-יומית התדרדרה באופן ממשי, רק בשנת 2000, בד בבד עם ההחמרה במצבו הנפשי – החמרה שאף הניעה אותו לפנות לסיוע רפואי. כלומר, רק בשנת 2000, בסמוך לאחר פרוץ אינתיפאדת "אלאקצא", התגלתה במערער "מאסה קריטית של תסמינים", או נזק שטיבו ועוצמתו מקיימים את תנאיו של כלל הגילוי המאוחר בסעיף 89(2) לפקודה. כתוצאה מכך, רק בשנת 2000 החל במרוצתו מניין ההתיישנות של תביעתו.

           המערער הגיש את תביעתו בתאריך 16.3.2006. מאחר שהאירוע, מושא התביעה חל בתאריך 7.4.1996, תביעתו של המערער מצויה בתוך תקופת 10 השנים הקבועה בסעיף 89(2) לפקודה, ובשל כך – לא התיישנה.   

46. לסיום אעיר כי לאור המסקנה שאליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להידרש, בגדרי המכלול שלפנינו, לשאלת תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות, בנסיבות המקרה, ובתוך כך גם לא להודעתו של המערער מתאריך 15.10.2015, שבמסגרתה הוא ביקש להפנות את תשומת לבו של בית משפט זה לפסק דיננו ב-ע"א 3349/13 דורון זהבי נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (12.10.2015), העוסק בסוגיה האמורה. 

סוף דבר

47. אציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין, מושא הערעור, ולקבוע  כי תביעתו של המערער לא התיישנה. הנני סבור איפוא כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבירור תביעתו של המערער לגופו של עניין, ובהקשר זה כל זכויות וטענות הצדדים שמורות להן. כן אציע, לחייב את כל אחד מן המשיבים בהוצאות המערער בסך של 15,000 ש"ח.

                                                                                      המשנה  לנשיאה

השופט ע' פוגלמן:

           שקלתי את חוות דעתו המקיפה של חברי המשנה לנשיאה ח' מלצר, וכן עיינתי בפסק הדין קמא ובטיעוני הצדדים בערעור שלפנינו. לצערי, לא אוכל להצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי. לדעתי, אין מקום להתערבותנו במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה בנסיבות העניין דנן תביעתו של המערער התיישנה, כפי שאפרט בתמצית להלן.

1. המערער עבד אצל המשיבה 1 (להלן: אגד), כמכונאי וכנהג אוטובוס.  ביום 7.4.1996, הותקף אוטובוס שבו נהג המערער על ידי מפגעים. במסגרת האירוע הושלכו מספר בקבוקי תבערה לתוך האוטובוס, וכתוצאה מכך נפגעו חלק מהנוסעים, לרבות ילדים, ונגרמו להם כוויות חמורות (להלן: האירוע). ביום 16.3.2006 הגיש המערער תביעה לפיצוי נגד אגד ונגד משרד הביטחון, הוא המשיב 2 לערעור דנן (להלן גם: המשרד), בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע, שאליה צורפה חוות דעת פסיכיאטרית. אגד הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענה כי זו התיישנה, ואליה צירפה מסמכים רפואיים שונים בעניינו של המערער, שהעידו לטענתה כי המערער גילה על הנזק כבר בסמוך לאחר האירוע. עוד יוער, להשלמת התמונה וכפי שתיאר חברי, כי המשרד בכתב הגנתו לא טען להתיישנות תביעת המערער, ורק בתשובתו לבקשת אגד לסילוק התביעה על הסף, הצטרף לטענות בדבר ההתיישנות.

2.  השאלה העיקרית שהתעוררה אפוא בהליך זה היא אם עניינו של המערער בא בגדר הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), המאפשרת את השעיית מירוץ ההתיישנות עד למועד גילוי הנזק ובלבד שהתביעה בגינו הוגשה בחלוף 10 שנים מהמעשה או המחדל שגרם לנזק, וכך מורה הסעיף:

3. לשאלה זו השיב בית המשפט המחוזי בשלילה, תוך שדחה את טענת המערער שלפיה הסיוטים והבעיות הנפשיות בגינן הגיש את תביעתו החלו בשנת 2000 או בשנת 2002, לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה. נקבע כי אגד הציגה מספר מסמכים רפואיים אותנטיים, מזמן אמת, שמהם עולה כי המערער החל לסבול מהנזקים הנפשיים מיד בסמוך לאחר האירוע וכי הוא היה מודע לכך. זאת ועוד. התרשמותו של בית המשפט מעדויותיהם של המערער ואשתו, שלפיהן המערער שב לעבודה ותפקד כרגיל לאחר האירוע ואילו ההחמרה במצבו החלה רק בשנת 2002, הייתה כי אלו אינן משכנעות, וכי לא ניתן הסבר מספק לסתירה שביניהן לבין האמור במסמכים הרפואיים. בית המשפט נדרש לשאלה אם הנזק שנגלה למערער כבר לאחר האירוע הוא משום נזק של "מה בכך", אשר לא ניתן להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות ממועד גילויו. בעניין זה קבע בית המשפט כי המסמכים הרפואיים שהוצגו מעידים כי מאז האירוע, שהיה למערער קשה וטראומטי, הוא נעשה מתוח, מרוגז, לא ישן בלילות והחל משחזר את האירוע כל יום; וכי המערער נכנס למצב חרדתי והחל לסבול מסיוטים שכללו את צעקות הילדים וריח הבשר החרוך כבר מאז האירוע. בנוסף, בית המשפט ציין כי בניגוד לטענתו של המערער כי לאחר האירוע חזר לעבודתו כרגיל, הן כמכונאי הן כנהג, תצהירו של מנהל משרד משאבי אנוש מלמד כי לאחר האירוע המשיך המערער לעבוד כמכונאי וכי בסמוך לאחר האירוע חדל מלעבוד כנהג אוטובוס. על רקע כל אלה, מצא בית המשפט כי הנזק שבגינו הגיש המערער את התביעה התגלה לו בסמוך לאחר האירוע ולכן אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

4. חברי מציע כי נקבל את הערעור ונקבע כי המערער לא גילה את נזקו בסמוך לאחר האירוע ולכן – משתביעתו הוגשה בפרק הזמן של 10 שנים מיום האירוע – לא היה מקום לדחותה על הסף מחמת התיישנות. בחוות דעתו, פורש חברי יריעה רחבה בדבר מאפייניה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (היא ההַלֶּמֶת, ובלעז Post-Traumatic Stress Disorder או PTSD) ומגיע למסקנה כי במקרה דנא, הנזק שהתגלה למערער בסמוך לאירוע היה נזק של "מה בכך" וכי בשלב זה המערער לא היה מודע לכך שהוא סובל מהפרעה נפשית המצריכה טיפול רפואי (פסקה 39(א) סיפה לחוות דעתו). לשיטת חברי, רק בשנת 2000 "התגלתה במערער 'מאסה קריטית של תסמינים', או נזק שטיבו ועוצמתו מקיימים את תנאיו של כלל הגילוי המאוחר בסעיף 89(2) לפקודה" (פסקה 45 לחוות דעתו).

5. למסקנה זו אין בידי להצטרף. מבלי שאדרש לניתוח המקיף והמפורט שערך חברי בנושא הפרעת דחק פוסט-טראומטית, אני סבור כי מסקנות בית המשפט המחוזי בעניין האפשרות להחיל את כלל הגילוי בענייננו מבוססות על הראיות שהונחו לפניו וכי לא קמה עילה להתערבות בהן. בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559 (1984) (להלן: עניין בוכריס) קבע בית משפט זה את המבחן להחלתו של כלל הגילוי בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין:

"...אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של 'מה בכך', אשר 'אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בנסיבות הנתונות בתלונה על כך' [...], כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו".

           וראו גם ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 114 (2010): "גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת המסלול של מרוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק, 'משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו'" (ראו עוד ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פסקה 32 (12.7.2010) (להלן: ענייןיפרח); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 557 ו-566-565 (2008); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 10 (24.11.2005); ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 128 (1983)).

6. השאלה שניצבת אפוא לפתחנו בערעור זה היא אם המערער גילה על פגיעתו הנפשית כתוצאה מהאירוע מיד לאחריו, ואם כן, על פי המבחן שנקבע בעניין בוכריס אם הנזק שהתגלה לו באותו המועד היה נזק של "מה בכך" או שמא נזק שאדם סביר היה מגיש תביעה בגינו (שם, בעמ' 559; ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ, פסקה 15 (11.7.2010); עניין יפרח, פסקה 33).

7. לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובמסמכים הרפואיים המוזכרים בו, איני סבור כי הערעור דנן מגלה עילה לשינוי הקביעות בפסק הדין, וזאת גם בהינתן הכלל הנהוג בפסיקתנו שלפיו לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, המבוססות – בין היתר אך לא רק – על התרשמותה הבלתי אמצעית ממהימנות העדויות שהוצגו לפניה. נעמוד אפוא בקצרה על המסמכים הרפואיים שהוצגו לבית המשפט המחוזי בעניינו של המערער. במכתב שנשלח בעניינו של המערער מיום 17.12.2002 על ידי רופאי המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בעיריית ראשון לציון לרופא האחראי באגד, צוין כדלקמן:

"... הגיע אלינו בתאריך 8.3.02, מסתבר שהוא היה נהג האוטובוס שנפגע בפעולת טרור בשנת 1996 כלומר שנתיים לפני האינתפאדה הנוכחית. באותה התקפה על האוטובוס הוא גילה תושיה מעל ומעבר למצופה ועזר בפינוי הפצועים. אולם מספר ימים לאחר מכן הוא החל לסבול מסיוטים שכללו את צעקות הילדים השרופים וריח הבשר החרוך ונכנס למצב חרדתי מה שקרוי בשפה הפסיכיאטרית – פוסט טראומה.

לצערנו משום מה הוא לא הופנה לטיפול פסיכיאטרי ופסיכוטרפויטי מיידי כמקובל במקרים אלו. הוא הגיע אלינו באיחור רב, בעיקר לאור העובדה שהוא לא מסוגל להיכנס לאוטובוס שלא לדבר על נהיגה באוטובוס" (ההדגשות הוספו – ע' פ'; מוצג 1 למוצגי אגד).

           במסמכי האשפוז של המערער צוין כי "אירוע הזה השאיר את חותמו עליו [...] נעשה מתוח, סף גירוי נמוך, לא מרוכז. הפסיק לעבוד כנהג, מנע מהילדים ואישתו לנסוע באוטובוס. כך גם במסמך שכותרתו "סיכום ביניים" מהמרכז לבריאות הנפש בנס ציונה מיום 23.1.2005 צוין, במסגרת הפרק "תיאור תולדות המחלה", כי "מאז האירוע נעשה מתוח, מרוגז, לא ישן בלילות, החל לשחזר את האירוע כל יום. הזיכרונות של האירוע חזרו אליו בחלומות וגם במשך היום בפרטי פרטים. הרגיש אפילו את הריח של האנשים השרופים. הפך להיות סגור. התנתק מהחיים ומהמשפחה. בשנת 2002 פנה לעזרה למרפאה לבריאות הנפש בראשל"צ". עוד יוער, כי גם במסמך שהביא המערער לתמיכה בטענותיו, מכתב מטעם פסיכולוג קליני במרכז הקהילתי לבריאות הנפש בעיריית ראשון לציון מיום 7.12.2003, צוין כי כמה שבועות לאחר האירוע נכנס המערער למצב חרדתי משתק, וכי אירועי האינתיפאדה השנייה הביאו את המערער לחזרה "לנקודת ההתחלה" מבחינה טיפולית:

"בשעת האירוע הוא הגיב בתושיה רבה ואף כמה שבועות לאחר מכן התנהג כאילו לא אירע דבר ואז נכנס למצב חרדתי משתק, אך כלפי חוץ כאילו תיפקד, אך לא הגיע לטיפול נפשי כלל [...] בשנות האינתיפאדה הנוכחית הוחרף מצבו לאחר כל אירוע המוני בו נפגעו אנשים ובעיקר כאשר זה התרחש באוטובוסים ברחבי הארץ. לכאורה היה נדמה שהוא מתקדם בטיפול, אך כל אירוע שכזה החזיר אותו לנקודת ההתחלה [...] [המערער – ע' פ'] הוא אדם צעיר, ישר, אינטילגנטי המעונין לעבוד במקצועו אולם מלכתחילה היה צריך לעבור טיפול במצב הפוסט-טראומטי ע"י אחד המוסדות המוכרים לכך והזדמנות זו הוחמצה ע"י אגד!!" (ההדגשה במקור – ע' פ').

           במסמך זה, שמתאר את השפעת אירועי האינתיפאדה השנייה על יעילות הטיפול שהתחיל המערער לקבל כמה שנים לאחר האירוע, יש ביטוי נוסף להשקפת הגורמים המטפלים כי מצבו הנפשי של המערער – כבר בסמוך לאחר האירוע – התאפיין בהפרעה פוסט-טראומטית וכי דרש, כבר אז, טיפול מתאים.

8. עינינו הרואות, במסמכים אלה מתוארות פגיעות לא מבוטלות במצבו הנפשי של המערער שהתרחשו כבר בסמוך למועד האירוע, ומעבר לכך – בתיעוד זה לא ניתן למצוא אימות לגרסת המערער אשר להשתלשלות האירועים שהביאו לגילוי הפגיעה הנפשית ממנה סבל כתוצאה מהפיגוע לגרסתו, היינו: כי רק לאחר שהתחילה האינתיפאדה השנייה התפרצה אצלו הפרעה פוסט-טראומטית. לפיכך, לדעתי, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי במסמכים הרפואיים שהוצגו על ידי אגד קיים תיאור אותנטי של מצבו של המערער לאחר האירוע (וזאת גם אם פנייתו הראשונה לקבל טיפול רפואי הייתה רק בשנת 2002). עוד יש להזכיר, כי הנזק המתואר במסמכים הרפואיים הנדונים, שהופיע – על פיהם – בסמוך לאחר האירוע, דומה במהותו לנזק אשר לטענת המערער החל בשנים 2000 או 2002 (ראו יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית 730-729 (גד טדסקי עורך, 1976)). כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע, על בסיס הראיות שהונחו לפניו, כי המערער הפסיק לעבוד כנהג אוטובוס בסמוך לאחר האירוע. בכך, להשקפתי, עדות נוספת לעוצמת הנזק במובן זה שסימניו, שהתגלו למערער בסמוך לאירוע, לא היו משום נזק של "מה בכך" כי אם השפיעו מהותית ומשמעותית על התנהלותו ועבודתו – גם אם בשלב זה לא פנה המערער לאבחון מקצועי של מצבו (ראו והשוו רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד, פסקאות 20-19 (7.11.2012); ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פסקאות ט"ז-כ"ב (16.1.2012)). לכל אלה יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מעדויות המערער ואשתו, סבר כי אלו לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לסתירה בין האמור במסמכים הרפואיים האמורים לבין גרסתם שלפיה המערער שב לתפקוד רגיל בסמוך לאירוע והייתה זו האינתיפאדה השנייה שהביאה לגילוי הנזק הנפשי שנגרם לו כתוצאה מהאירוע. מסקנתו של בית המשפט כי עדויות אלו אינן משכנעות בנכונותן, המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים, אינה דורשת לדעתי עיון מחדש בערכאה זו.

9. על רקע כל האמור, ומבלי שאדרש לניתוח המקיף שערך חברי בקשר למאפייניה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, אני סבור כי לא ניתן להחיל את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין במקרה הפרטני שלפנינו שכן – על בסיס הראיות והקביעות הקונקרטיות בעניינו של המערער – הנזק שנגלה לו בסמוך לאחר האירוע היה משום נזק ממשי ולא דבר של "מה בכך". לפיכך, על פי הכלל שנקבע בעניין בוכריס, וגם אם המערער לא העריך, נכון לאותה העת, את ההיקף המלא של נזקיו – לא היה מקום לדחות את מניין תקופת ההתיישנות ובדין הורה בית המשפט על דחיית התביעה מחמת התיישנותה.

10. נוכח מסקנתי האמורה, יש להידרש לטענות המערער שלפיהן משרד הביטחון לא העלה את טענת ההתיישנות ב"הזדמנות הראשונה", כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ומשכך לא היה מקום לסלק על הסף את תביעתו נגד המשרד. בעניין זה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין לזקוף לחובת המשרד את העובדה שלא העלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, מן הטעם שבשלב זה לא היו ברשותו נתונים רלוונטיים לתביעה והמסמכים הרפואיים המעידים על כך שהמערער גילה על הנזק כבר לאחר האירוע, הועברו למשרד רק בעת שהוגשה בקשת אגד לסילוק התביעה על הסף. איני סבור שנפל פגם במסקנה זו. המשרד טען, הן בהליך קמא הן לפנינו, כי במועד הגשת כתב ההגנה על ידו, המערער טרם המציא לו טופס ויתור על סודיות רפואית, ולא היו ברשותו כל המסמכים הרלוונטיים לתביעה. עוד נטען, כי בכתב התביעה צוין – לעניין מועד תחילת הופעת הנזק – כי בשנת 2000 החל המערער לסבול מסיוטים ורק בשנת 2002 פנה לטיפול. נוכח כך, טענת משרד הביטחון היא כי מהאופן שבו נוסח כתב התביעה, כמו גם מחוות הדעת שצורפה לתמיכה בו, לא היה מקום לטעון טענת התיישנות וזו הועלתה רק לאחר שהתקבלו המסמכים שלפיהם המערער העיד בפני רופאים שונים כי סימני מחלתו הופיעו בסמוך לאחר האירוע. מנגד, המערער טוען כי בית המשפט לא נתן פרשנות נכונה לכלל ההזדמנות הראשונה, שצריך להיות מפורש בצמצום – נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות וצמצום הפגיעה בה עד למינימום הנדרש.

11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנושא זה, ובנסיבות הפרטניות המאפיינות את המקרה שלפנינו – אני סבור כי לא היה מקום למנוע מהמשרד להעלות את טענת ההתיישנות במועד שבו היא הועלתה, היינו: בתשובה לבקשת אגד לסילוק התביעה על הסף. אכן, בצדק טען המערער כי את המונח "בהזדמנות הראשונה" הקבוע בסעיף 3 לחוק ההתיישנות יש לפרש באופן מרחיב, כך שיצומצם תחום פריסתם של דיני ההתיישנות, המקימים מחסום מפני פנייה לערכאות (ע"א 3349/13 זהבי נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקה 10 (12.10.2015) והאסמכתאות שם). יחד עם זאת, ברי כי שלילת טענת התיישנות מחמת כך שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה תלויה בנסיבות המאפיינות את המקרה הפרטני ואין להחיל בעניין זה כלל גורף (שם; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 370 (1991)).

12. בענייננו, משרד הביטחון אמנם לא העלה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה, הנחשב ככלל כקו גבול דיוני שלאחריו אי אפשר עוד לטעון להתיישנות (ע"א 580/73 טויטו נ' ביטון, פ"ד כח(2) 527, 528 (1974); ע"א 516/84 לובמן נ' פיק, פ"ד מא(3) 472, 475 (1987); טל חבקין התיישנות 102-101 (2014) (להלן: חבקין)). ברם, במועד שבו הוגש כתב ההגנה מטעם המשרד לא היו נתונים בידו המסמכים הרפואיים שצירפה אגד, בשלב מאוחר יותר, לבקשתה לסילוק על הסף. טענות המערער כי עצם העובדה כי בכתב תביעתו צוין כי האירוע התרחש בשנת 1996 או כי אגד טענה בכתב הגנתה להתיישנות התביעה היו צריכות להוביל את המשרד לכלול בהגנתו טענה זו אינן מקובלות עליי בנסיבות שלפנינו. כאמור, טענת המערער בתביעתו הייתה כי הנזק הנפשי שנגרם לו החל לכל המוקדם בשנת 2000, ויש ממש בטענה כי על פי המתואר בכתב התביעה, לא יכול היה משרד הביטחון לדעת כי סימני המחלה הופיעו אצל המערער בסמוך לאחר האירוע, כאמור במסמכים הרפואיים שהגישה אגד לאחר מכן. מעבר לכך, יש לזכור כי אגד, שהייתה מעסיקתו של המערער, מחזיקה בתיקו הרפואי ואף ניהלה הליכים בעניינו מול המוסד לביטוח לאומי, וממילא הייתה לה גישה למידע רפואי בעניינו של המערער, להבדיל מהמשרד. לפיכך אני סבור, למרות השלב הדיוני המאוחר שבו הועלתה טענת ההתיישנות, כי בדין נקבע שהמשרד לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלותה וכי אין הצדקה לקבוע כי בנסיבות אלו היה על המשרד להעלותה באופן "אוטומטי" אך בשל הפרשי הזמנים בין מועד האירוע לבין המועד הנטען לקרות הנזק ומבלי שתהיה ברשותו ולו תשתית ראייתית מינימלית לביסוס טענה כאמור (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 342 (מהדורה שביעית, 1995): "אם היתה לנתבע הזדמנות לעורר את הטענה בכתב הגנתו ולא עשה כן הוא החמיץ את המועד; מה שאין כן מקום בו לא ידע הנתבע ולא יכול היה לדעת, עת הגיש את כתב הגנתו, מתי התחילה תקופת ההתיישנות"; ראו והשוו חבקין, בעמ' 103-102, לגבי מצב הדברים שבו רק לאחר תיקון כתב התביעה המקורי עולה צורך בטענת הגנה מסוג התיישנות).

           אשר על כן ונוכח האמור, לו דעתי הייתה נשמעת היינו דוחים את הערעור ומותירים את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו.

                                                                                                ש ו פ ט

השופט א' שהם:

1. במחלוקת שנפלה בין חבריי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, והשופט ע' פוגלמן, אני רואה להצטרף לעמדתו של חברי השופט מלצר. להלן אנמק את דבריי בקצרה.

           כפי שהובהר בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554 (1984) (להלן: עניין בוכריס), אימץ המחוקק הישראלי, במסגרת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], את כלל התגלות הנזק, כך שתקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ "מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות", של הנזק. אשר למועד התגלות הנזק, נקבע בעניין בוכריס, כי באיזון העדין בין האינטרסים המתנגשים, של המזיק הפוטנציאלי מצד אחד, ושל הניזוק הפוטנציאלי מצד שני, ותוך התחשבות גם באינטרס הציבורי בכללותו, יש לקבוע כי "משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (שם, בעמ' 559). כהשלמה לכללים אלה, הובהר בעניין בוכריס, כי לא כל "התגלות של הנזק" תחל את מרוץ ההתיישנות, אלא שעסקינן בנזק כזה, שניזוק סביר היה מגיש תביעה בגינו. ככל שמדובר בנזק של "מה בכך", אשר אדם סביר לא היה רואה לנכון להגיש תביעה בעטיו של נזק זה, הרי שמרוץ ההתיישנות אינו מתחיל (וראו גם את הפסיקה שאוזכרה על ידי חבריי, ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010); ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (11.7.2010); ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (12.7.2010)).

2. ובחזרה לענייננו. בערעור המונח לפנינו אין מחלוקת לגבי המועד שבו התגלה הנזק, ומוסכם על הכל כי מדובר ביום בו התרחש הפיגוע באוטובוס שבו נהג המערער – 7.4.1996. השאלה שבמחלוקת היא, האם הנזק שנגרם למערער היה, עד לשנת 2000 לערך, נזק של "מה בכך" שלא היה מקום להגיש תביעה בגינו, או שמא מדובר בנזק משמעותי כתוצאה מהפרעת דחק בתר-חבלתית ((PTSD, והסימפטומים הקשים הנלווים לה.

           בית משפט קמא הסתמך, בדחותו את טענת המערער ורעייתו כי התסמינים הקשים הופיעו רק עם פרוץ האינתיפאדה השנייה והפיגועים הקשים שנלוו לה, על מסמכים רפואיים שנכתבו לאחר פנייתו של המערער, בשנת 2002, לקבלת טיפול נפשי. מאחר שהמערער לא פנה לקבלת טיפול רפואי בתקופה של כ-8 שנים לאחר הפיגוע (להלן: תקופת הביניים), אין ברשותנו מסמכים רפואיים מזמן אמת. בית משפט קמא שמע את עדויותיהם של המערער ורעייתו, אשר הסבירו כי בתקופת הביניים המערער חזר לתפקוד רגיל, וגם אם היו מצבים של חוסר שינה, מתח או רוגז, התרחשויות אלה היו במינון נמוך, ולשיטתו של המערער הוא הצליח לתפקד ו"לחיות עם הדברים". בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי "עדויותיהם של התובע ושל אשתו... על כך שמיד לאחר האירוע שב התובע לעבוד ולתפקד לגמרי כרגיל, לא שכנעוני בנכונותן". זאת, משום שלא ניתן הסבר "המניח את הדעת לדברים שנאמרו באותם מסמכים, בין היתר מפי התובע עצמו".

           דחיית גרסתם של המערער ורעייתו ומתן משקל מלא לאמור במסמכים הרפואיים, הם עניינים המסורים, על דרך הכלל, לערכאה הדיונית ובית משפט שלערעור לא ייטה להתערב בהם. בהתאם לכך, ציין חברי השופט ע' פוגלמן בחוות דעתו, כי עמדתו של בית משפט קמא לגבי עדויות המערער ורעייתו "מבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים", והתרשמות זו אינה "דורשת לדעתי עיון מחדש בערכאה זו".

           אכן, כלל אי ההתערבות בקביעות מהימנות ובממצאים שבעובדה שנעשו על ידי הערכאה הדיונית, הינו כלל מושרש שקנה לו שביתה במקומותינו. ואולם, לכלל זה קיימים מספר חריגים, המאפשרים לערכאת הערעור להתערב, בנסיבות מצומצמות, בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובממצאי המהימנות שלו. כך הוא הדבר, כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית התבססה על ראיות שבכתב, להבדיל מהתרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים; כאשר ממצאי המהימנות שנקבעו מושתתים על שיקולים שבהגיון ושכל ישר; כאשר דבק פגם מהותי באופן הערכת מהימנות העדים על ידי הערכאה הדיונית; או כאשר קיימות עובדות או ראיות המצביעות על כי לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שנקבעו (ע"א 3561/13 שרגאי נ' פקיד שומה שומה תל אביב (23.10.2017); ע"א 6534/09 ברגות נ' אבו אחמד (2.2.2011); ע"א 1278/15 עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת (30.8.2016)).

3. לטעמי, חל במקרה דנן החריג הראשון לכלל אי ההתערבות, היינו כי הערכאה הדיונית התבססה, בעיקרו של דבר, על מסמכים שבכתב ועל כך שלא ניתן הסבר משכנע על ידי המערער לגבי אותם מסמכים. לגישתי, תוכנם של המסמכים הרפואיים נסתר מניה וביה, לנוכח התנהלותו של המערער בתקופת הביניים. אין זה מתקבל על דעתי, כי במשך 8 שנים ואף יותר, סבל המערער מסיוטים, חרדות, חוסר שינה, התפרצויות זעם, בכי בלתי נשלט, מחשבות אובדניות, וכיוצא באלה סימפטומים קשים, ולא פנה (בין אם בעצמו ובין אם באמצעות בני משפחתו הקרובים) לקבל עזרה נפשית או טיפול תרופתי כלשהוא. אין מחלוקת, כי מדובר במערער שהמשיך לעבוד באותו מקום ולא חש כי הוא זקוק לטיפול רפואי כלשהו, לא כל שכן להגיש תביעה. יתר על כן, וכפי שהבהיר חברי המשנה לנשיאה, גם המשיבה 1 לא ראתה לנכון להפנות את המערער לקבלת טיפול רפואי בתקופת הביניים, משמע – היא לא ראתה צורך בכך, או למצער לא הייתה כל דחיפות לעשות כן, מבחינתה של המשיבה 1 כמעביד.

4. לסיכום, הנני סבור כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות בעניינו של המערער החל משנת 2000 כמוצע על ידי חברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, ולפיכך תביעתו של המערער לא התיישנה.

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט בדעת רוב של המשנה לנשיאה ח' מלצר ושל השופט א' שהם כנגד דעתו החולקת של השופט ע' פוגלמן, כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר.

           ניתן היום, ‏ב' בשבט התשע"ח (‏18.1.2018).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12081720_K03.doc   חש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il