1.לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט עזריה אלקלעי) מיום 7/8/17 בת.א. 30181-07-15 ולפיו נדחתה תביעת המערערים תוך חיובם בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
2.רקע נדרש:
א)המערערים הגישו תביעה בסך 168,000 ₪ נגד המשיבות בעניין הפרשי שער בגין פקדון ששולם על ידם בגין שהיית הוריהם בדיור מוגן שהופעל על ידי המשיבות.
ב)המשיבות מנהלות דיור מוגן, הידוע כפרוטאה בכפר, ליד מושב בני דרור. (להלן גם: "פרוטאה בכפר").
ביום 13/8/03 נחתם בין הוריהם של התובעים לבין הנתבעות הסכם אכלוס ובמסגרתו הוסדרו התנאים למגורי ההורים ביחידת מגורים בפרוטאה בכפר.
הסכם זה יכונה: "הסכם האכלוס".
ג)ביום 13/8/03 נחתם בין התובעים (ילדי הדיירים בדיור המוגן), והוריהם ובין הנתבעות הסכם הלוואה, ולפיו הילדים הפקידו עבור הוריהם – הדיירים את סכום הפקדון בסך 1,130,000 ₪. על פי הסכם ההלוואה, עם סיום הסכם האכלוס על ידי מי מהצדדים, אמורות הנתבעות להחזיר את הפקדון או יתרתו לידי הילדים או ליורשיהם. (ההסכם יכונה: "הסכם ההלוואה").
ד)בסעיף 3 להסכם ההלוואה נכתב מפורשות כי "הפקדון או יתרתו" יוחזרו "כשהוא צמוד למדד".
נוסח סעיף 3 הוא כדלקמן:
"3. בהתאם לאמור בסעיף 2 לעיל ועל פי האמור בסעיף 21 רישא להסכם האכלוס, הרי שעם סיום הסכם האכלוס, על ידי מי מן הצדדים, מתחייב כפר אבות דרורים להחזרת הפיקדון או יתרתו, כשהוא צמוד למדד, לילדים בלבד או ליורשיהם, וזאת בהתאם לתנאים ולמועדים המפורטים בסעיף 21 להסכם האכלוס.
מובהר בזאת כי במקרים הקבועים בסעיפים 21 (יא) ו- 21 (יב) להסכם תוחזר קרן ההלוואה או יתרתה לילדים או ליורשיהם, בתוך 30 יום מיום פינוי הדירה בפועל".
(הדגש אינו במקור – א.כ.).
ה)סעיף רלבנטי נוסף בהסכם ההלוואה, שנבחן בבית משפט קמא, כונה על ידי הצדדים במסגרת התיק קמא כ"סעיף ההתגברות".
עסקינן בסעיף 5 להסכם ההלוואה שבו נכתב:
"בכל מקרה של סתירה בין הוראת הסכם האכלוס לבין הוראות הסכם זה, יגברו הוראות הסכם זה".
ו)כיוון שסעיף 3 להסכם ההלוואה מפנה לסעיף 21 להסכם האכלוס אצטט גם מתוך סעיף 21 להסכם האכלוס:
"עם סיום ההסכם, על ידי מי מן הצדדים, יגרום כפר אבות דרורים להחזרת קרן ההלוואה או יתרת קרן ההלוואה כשהיא צמודה לשער הדולר (מיום חתימת ההסכם ועד ליום החזר
קרן ההלוואה או יתרתה), לדייר או ליורשיו, בהתאם להוראות סעיף 20 (א) לעיל, ובתנאים והמועדים המפורטים להלן...".
(הדגש אינו במקור – א.כ.).
ז)לאחר מותו של אבי התובעים - המערערים בשנת 2011, נותרה האם להתגורר בפרוטאה בכפר וזאת עד לפברואר 2015.
משהסתיים הסכם האכלוס, התובעים ביקשו לקבל את הפקדון על פי הסכם ההלוואה – דהיינו: צמוד למדד.
הנתבעות טענו כי ההסכמה להחזר הפקדון היא כשהוא צמוד לדולר, ורק עקב טעות סופר שנפלה בהסכם ההלוואה, נכתב כי הפקדון יוחזר צמוד למדד.
על כן, השיבו לתובעים – המערערים בשנת 2015 את יתרת הפקדון כשהוא צמוד לדולר.
התביעה הוגשה בגין ההפרש בין שערוך הפקדון (הפרש בין המדד לדולר) לבין הסכום ששולם: סך 168,858 ₪.
3.שורש המחלוקת בשאלה:
האם התנאי בסעיף 3 להסכם ההלוואה הקובע כי הפקדון יוחזר צמוד למדד מקורו בטעות סופר (כטענת המשיבות), או שמא אין מדובר בטעות סופר ויש לפעול על פי לשון ההסכם (כטענת המערערים).
4.פסק דינו של בית משפט קמא:
א)בית משפט קמא שמע את עדויות התובעים – מחד, ועדויות הנתבעים – מאידך: עדות חשב הנתבעות מר אלון סופר, אשר לא היה מעורב בניסוח ההסכם בין הצדדים.
עדות הגב' אריאלה ליטמנוביץ (להלן: "אריאלה") אשר מולה התנהל המערער 1, עו"ד במקצועו (להלן: "מוטי") בשלב המשא ומתן, ועו"ד לנדאו – מי שהיה עורך דינן של הנתבעות והוא זה שהכין את מסמכי העסקה.
ב)בפסק הדין התקבלה גרסת הנתבעות – המשיבות ולפיה לא היתה הסכמה לכך שהפקדון יוחזר צמוד למדד.
קרובת משפחתם של הורי התובעים (להלן: "פנינה") , חתמה עם הנתבעות על הסכם אכלוס עוד לפני שהורי התובעים התקשרו עם הנתבעות, ובמקרה שלה היתה הסכמה לכך שהפקדון יוחזר צמוד למדד.
אריאלה עמדה על כך שלא היתה הסכמה כזו ביחס לתובעים והוריהם. כך כתבה לעו"ד לנדאו בזמן אמת (מכתב נספח 11 לתצהירה). העידה בדבר שינויים שנעשו בטיוטת נספח השינויים. (נספחים 12-13, 15 ו-16 לתצהיר אריאלה). נעשתה השוואה בין הטיוטות השונות על מנת להראות, כי לא היתה הסכמה בנוגע להסכם ההלוואה להצמדה למדד אלא לשער הדולר.
בית משפט קמא הפנה לטיוטות השונות. כך למשל לנספח 14 לתצהירה של אריאלה: נספח ד- תנאי העמדת קרן ההלוואה שם כתוב בסעיף ב':
"כל הסכומים הנקובים לעיל יהיו צמודים לשער הדולר, מיום חתימת הסכם זה ועד ליום ביצועו של כל תשלום ותשלום בפועל..."?
ובטיוטה מעודכנת שצורפה כנספח 16 לתצהיר נכתב:
"כל הסכומים הנקובים לעיל יישאו הפרשי הצמדה למדד מיום חתימת ההסכם ועד ליום התשלום בפועל, ובכל מקרה כל אחד מן הסכומים הנקובים לעיל, לאחר הצמדתו למדד, לא יפחת משיעורו ביום חתימת ההסכם.
יחד עם האמור לעיל מובהר בזאת, כי לעניין החזר קרן ההלוואה או יתרתה יהיו הסכומים הנקובים לעיל צמודים לשער הדולר, זו תחושב החל מיום קבלת החזקה בדירה ועד ליום בו תוחזר קרן ההלוואה או יתרתה בפועל, לידי הדייר או יורשיו".
נקבע בפסק הדין, כי התובעים חתומים על הסכם האכלוס לרבות נספח ד' – תנאי העמדת קרן ההלוואה, שסעיף ב' בה הוא לפי הנוסח דלעיל, ומכאן שוכנע בית משפט קמא, כי הסכמת שני הצדדים היתה לכך שההלוואה תוחזר כשהיא צמודה לדולר ולא למדד.
ג)בית משפט קמא בחן את סעיף ההתגברות בהסכם ההלוואה.
מוטי טען, כי לאור סעיף ההתגברות שנוסף לבקשתו, הוא לא ביקש לתקן סתירות בין הסכם האכלוס ונספחיו ובין הסכם ההלוואה, שכן הסכם ההלוואה גובר על הסכם האכלוס ולכן לא היה צורך בתיקונים.
הנתבעות טענו מאידך – כי סעיף ההתגברות מופיע בכל הסכמי ההלוואה שלהן.
בית משפט קמא העדיף גם בעניין זה את גרסת הנתבעות, מהנימוקים המרכזים הבאים:
(1)בית משפט קמא מצא כי בהסכם האכלוס שער הדולר מופיע רק פעמיים ולכן אינו מקבל טענת מוטי ולפיה הסתפק בסעיף ההתגברות כדי להתגבר על הפעמים הרבות שבו מצוין שער דולר בהסכם האכלוס.
(2)הבסיס לנספח השינויים היה נספח שינויים שעשתה פנינה, שבו נעשה שינוי שכלל הצמדה מפורשת למדד במקום לדולר. חזקה על מוטי שהינו עו"ד ותיק לראות שבנספח השינויים של הוריו סעיפים אלו נעדרים.
(3)בשים לב לתרשומת של אריאלה מזמן אמת. (תרשומת – נספח 10) וכן מכתב ששלחה לעו"ד לנדאו – נספח 11).
(4)עו"ד לנדאו העיד כי אילו הנתבעות היו מסכימות לשנות את שיטת ההצמדה, הוא היה מבצע שינוי בנספח השינויים או נספח התמורה להסכם האכלוס ולא בהסכם ההלוואה.
(5)בית משפט קמא לא האמין למוטי כי סוכם בינו ובין אריאלה על הצמדה לדולר.
ד)בית משפט קמא סבר, כי עסקינן בטעות סופר לפי סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").
נקבע בסעיף 100 לפסק הדין:
"הגעתי לכלל מסקנה כי רישום עניין ההצמדה לדולר בהסכם ההלוואה הינו תולדה של טעות סופר, ומשהגיעה העת להשבת הפיקדון, נוכח מוטי לראות כי בהסכם ההלוואה נרשם בטעות שהפיקדון יהיה צמוד לדולר, משכך מוטי החליט, בחוסר תום לב, להסתמך על טעות זו שנפלה בהסכם ההלוואה כדי לנסות ולהוציא כספים שאינם מגיעים לו מהנתבעות, בניגוד להסכמות הצדדים".
5.תמצית טענות המערערים:
א)בית משפט קמא שגה כאשר איפשר לתקן חוזה 15 שנה לאחר כריתתו בנימוק ולפיו מדובר ב"טעות סופר".
המשיבות היו צריכות להוכיח כי עסקינן בטעות סופר בניגוד ללשון הברורה של ההסכם והן לא עמדו בנטל.
ב)הסכם ההלוואה קצר וממוקד. הסכם האכלוס הארוך לא חתום על ידי התובעים – המערערים אלא על ידי הוריהם. סעיף ההתגברות קובע את עדיפות הסכם ההלוואה, והנקבע בהסכם ההלוואה תומך בגרסת המערערים ומשקף את ההסכמות.
ג)המערער מוטי הוא זה שהפנה את תשומת לב הנתבעות עוד בשנת 2011 לכך שהפקדון שלו צמוד למדד ועדי הנתבעות אישרו זאת. על כן שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי עם הגיע מועד החזרת הפקדון נוכח מוטי ב"טעות" והסתמך על הטעות בחוסר תום לב.
ד)שגה בית משפט קמא בקביעתו כי המשיבות הן שיזמו את סעיף ההתגברות.
6.תמצית טענות המשיבות:
א)המשיבות נסמכות על פסק דינו של בית משפט קמא ועל קביעותיו. טוענות כי עסקינן בממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות שערכאת ערעור איננה מתערבת בהן בנסיבות הקיימות.
ב)המערערים טענו, כי לא ניתן לקבל טענת "טעות סופר" על סמך עדות בעל פה או על סמך מסמכים פנימיים של מי מהצדדים שלא היו בידיעת הצד שכנגד, אך כאן הטעות נלמדה מהמסמכים, על בסיס הטיוטה הראשונה שערך עורך דין לנדאו.
הסכם ההלוואה אינו עומד בפני עצמו ומפנה להסכם האכלוס ולכן על אומד דעת הצדדים ניתן ללמוד משני המסמכים.
7.לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל מהנימוקים כדלקמן:
א)המסגרת הנורמטיבית:
(1)לשון הסכם ההלוואה ברורה עד מאוד. אין עסקינן במקרה שבו יש לפרש חוזה, אז חל סעיף 25 (א) לחוק החוזים, במסגרתו ניתנת עדיפות לבחינת "אומד דעת הצדדים" מתוך לשון ההסכם.
אין עניינינו גם בטענת המשיבות ל"טעות" לפי סעיף 14 לחוק החוזים המאפשרת ביטול חוזה, אלא ב"טעות סופר" לפי סעיף 16 לחוק החוזים, הקובע:
"נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה".
(2)מהי טעות הסופר על פי סעיף 16 לחוק החוזים?
ההגדרה אינה דווקנית.
בספרות הוגדרה טעות זו כ"טעות בביטויה הכתוב של ההסכמה". (ראה דיני חוזים, החלק הכללי, גבריאלה שלו, 2005 בעמ' 302-304).
מבחנו של סעיף 16 הוא מבחן עקרוני – מהותי ולא מבחן כמותי.
לא מימדיה של הטעות קובעים אם זו טעות סופר, אם לאו, אלא המבחן הוא מהותי: האם המסמך שהתגבש לבסוף משקף את ההסכמה האמיתית שהיתה בין הצדדים.
ובמילים אחרות – האם ההסכמה המשותפת לא זכתה לביטוי חיצוני נכון בהסכם.
אין מדובר בכל טעות שהיא אלא בטעות סופר או "טעות כיוצא בה".
הדגש הוא בכך שאין די ,שהמסמך אינו משקף את כוונת אחד הצדדים. תחולתו של סעיף 16 מותנית בכך שהמסמך אינו משקף את כוונתם המשותפת.
ההנחה היא כי בין הצדדים היתה הסכמה אלא שהמסמך הכתוב אינו משקף הסכמה זו.
(3)כאשר מתבקש בית משפט להכריע בין גרסה לפיה אין המסמך תואם את ההסכמה המשותפת ובין גרסה סותרת, על הצד המבקש את תיקון המסמך מוטל הנטל להוכיח זאת.
(ראה לעניין זה: חוזים, דניאל פרידמן ונילי כהן, כרך ב' עמ' 761 ולהפניות שם).
על מנת להוכיח, כי מדובר בטעות סופר ניתן להסתייע גם בטיוטות שקדמו להסכם הסופי אך יש להתייחס לכך בזהירות.
יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספר חוזים, שם בעמ' 761:
"לאמיתו של דבר קיימת הנחה ברוח זו, היינו כי ההסכם הסופי הוא הקובע את יחסי הצדדים וכי יש להתעלם מטיוטות קודמות.
מנגד, יש והסטיה מן המסמך הקודם או מן הטיוטה הקודמת היא פרי טעות בהעתקה או במשגה אחר, והמסמך הקודם יוכל לסייע בהוכחת הטעות".
ב)השאלה אם ההצמדה למדד בהסכם ההלוואה היא טעות סופר אם לאו, ניתנת להוכחה גם על ידי עדויות בעל פה ובדרך של השוואה למסמכים אחרים שיכולים ללמד על הסכמתם המשותפת של הצדדים במועד כריתת הסכם ההלוואה.
נטל ההוכחה מוטל על הנתבעות – המשיבות הטוענות לטעות הסופר.
ג)על כן, נותר לבחון אם המשיבות עמדו בנטל המוטל עליהן.
לטעמי, הנטל לא הורם ולא הוכח כי עסקינן ב"טעות סופר", המובילה לתיקון הסכם ההלוואה כ- 15 שנים לאחר כריתתו.
ד)ערכאת ערעור מתערבת בקביעות עובדתיות ובממצאי אמינות ,אליהם הגיעה הערכאה הדיונית, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, אשר לטעמי מתקיימים כאן, כיוון שלפחות חלק מהקביעות שנקבעו אינן מבוססות על חומר הראיות כפי שהוצגו בפני בית המשפט.
(לעניין זה ראה ע"א 3526/11 כראדי אברהם נ' צנפציפר – חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ (6/5/13) סעיף 25).
אין בדעתי וביכולתי לשנות את התרשמותו של בית משפט קמא מעדותו של מוטי.
מצאתי לנכון לקבל הערעור, כיוון שגם אם אצא מנקודת מוצא ולפיה סעיף ההתגברות היה מצוי בכל הסכמי ההלוואה שעורכות הנתבעות (כנטען על ידן) ולא הוסף לבקשתו של מוטי, וגם אם אצא מנקודת מוצא ולפיה בזמן אמת אריאלה ועו"ד לנדאו לא חשבו שקיים סיכום עם התובעים בנוגע להחזר הפקדון כשהוא צמוד למדד, אזי הנתבעות – המשיבות לא עמדו בנטל להוכיח כי עסקינן בטעות שהיא "טעות סופר".
דהיינו -ששני הצדדים הסכימו במועד כריתת הסכם הלוואה בשנת 2003 לכך שההצמדה היא לדולר ולא למדד (כפי שנכתב בפועל), ואנמק מסקנתי זו.
ה)הסכם ההלוואה הוא קצר (6 סעיפים קצרים) וברור להפליא. חתומים עליו המערערים, הוריהם והמשיבות. (שלא כמו הסכם האכלוס, עליו חתומים רק ההורים והמשיבות).
בסעיף 3 להסכם ההלוואה כתוב מפורשות, כי הפקדון או יתרתו יוחזרו כשהוא צמוד למדד.
אם הולכים לגישת הנתבעות – המשיבות לפיהן בכל הסכם סטנדרטי שלהן קיים סעיף ההתגברות, דהיינו – הסעיף לא הוכנס לבקשתו של מוטי, אזי סעיף זה מחייב אותן כלשונו:
"בכל מקרה של סתירה בין הוראת הסכם האכלוס לבין הוראות הסכם זה, יגברו הוראות הסכם זה".
מה יותר פשוט מקריאת סעיפי ההסכם, הכוללים תנאים מועטים וברורים.
הפקדון יוחזר כשהוא צמוד למדד ובמקרה של סתירה בין ההסכמים – יגבר הסכם ההלוואה.
אמנם, לא הוצגו על ידי המשיבות הסכמים אחרים מהם ניתן לראות כי סעיף זה הוא סעיף המופיע תדירות בהסכמים מעין אלו (ב"כ המשיבות טען כי המסמכים לא צורפו בשל התנגדות ב"כ המערערים שהתקבלה והחלטה בעניין אכן ניתנה כעולה מעמ' 17 לפרוטוקול בית משפט קמא מיום 15/5/17), אך גם אם יוצאים מנקודת מוצא ולפיה סעיף זה לא הוכנס לבקשתו של מוטי, אלא על ידי ב"כ המשיבות עו"ד לנדאו, יש לפעול על פיו.
עו"ד לנדאו העיד, כי למיטב זכרונו סעיף ההתגברות הופיע בכל מסמכי הלוואה דומים (עמ' 21 שורות 6-9 לפרוטוקול מיום 15/5/17).
הוא גם נימק את מטרת הסעיף בכך שההלוואה מוחזרת למי שנתן את ההלוואה לדיירי הדיור המוגן, ולאו דווקא ליורשים החוקיים.
על כן – לפי הסכם ההלוואה, הפקדון מוחזר למי שנתן את ההלוואה, ויש צורך שהסכם ההלוואה יגבר ואין צורך להמתין לצו ירושה או צו קיום צוואה.
בין אם זו הסיבה לכך שסעיף ההתגברות מופיע בהסכם ההלוואה ובין אם לאו, עובדה היא כי "רצון" הנתבעות הוא לכך שהסכם ההלוואה יגבר על הסכם האכלוס. זהו גם "רצון" המערערים – מפקידי הפקדון ואין סיבה שלא לפעול על פיו.
ו)כאשר מבקשים ללמוד על הסכמתם "האמיתית" של שני הצדדים בזמן אמת – דהיינו בשנת 2003 בנוגע לשאלת מנגנון ההצמדה – דולר או מדד יש לזכור, כי רוב עדי הנתבעות – המשיבות העידו מתוך עיון במסמכים המצויים אצלם ולא על סמך זיכרון פוזיטיבי בנוגע להסכמות.
מוטי העיד מתוך ידיעה ומתוך זיכרון ועמד על כך שזו היתה הסכמת הצדדים בזמן אמת.
הוא ואחיו אינם חתומים על הסכם האכלוס אלא רק הוריהם, לרבות על נספח ד' – תנאי העמדת קרן ההלוואה שבית משפט קמא ציטט ממנו בפסק הדין ונסמך עליו כדי להוכיח ידיעתו והסכמתו של מוטי לכך שהחזר ההלוואה תהיה צמודה לדולר. אלא שהסכם האכלוס לא חתום על ידי המערערים. מוטי וודאי ידע, כמי שליווה את הוריו, מה הוא נוסחו של הסכם האכלוס לרבות נספחיו, אך ההסכם היחיד שהוא חתום עליו הוא רק הסכם ההלוואה שבו נכתב "ברחל בתך הקטנה" כי יהיה צמוד למדד ויש בו סעיף התגברות.
מצד המשיבות העידו בשנת 2017 עדים בעניין משא ומתן שהתנהל בשנת 2003 והם לא יכלו מתוך זיכרון פוזיטיבי לשלול הסכמה להצמדה למדד. עדותם נעשתה רק מתוך מסמכים ומתוך הסתמכות על נוהלי עבודה או על נהלים במקרים דומים.
כך למשל: חשב הנתבעות מר אלון סופר אישר כי הוא לא היה מעורב בשלב המשא ומתן.
הוא אישר בחקירתו הנגדית, כי עוד בשנת 2012 פנה אליו מוטי והעמיד אותו על כך שהחוזה הוא צמוד מדד (עמ' 13 לפרוטוקול).
מעדותו עלה, כי כאשר שמע ממוטי כי החוזה הוא צמוד מדד הוא לא פנה לעו"ד לנדאו, שערך את ההסכם אלא פנה לעו"ד רוט, שטיפל בנתבעות באותה עת (עמ' 4 שורות 1-2 לפרוטוקול).
מר אלון סופר אישר, כי בשנת 2012 כשמוטי העמיד אותו על כך שההסכם הוא צמוד מדד, הוא גם לא פנה לאריאלה בעניין (עמ' 16 שורה 1 לפרוטוקול).
עו"ד לנדאו נשאל כיצד הוא מסביר את הטעות לשיטתו. (אם אכן הצמדה למדד היא טעות סופר כנטען על ידי הנתבעות) והשיב:
"אני לא יודע לענות, אנחנו עושים פה נתיחה שלאחר המוות למסמך לפני 14 שנה. בהסתמך על המסמכים והניירת ונוהלי העבודה שהיו, עובדתית נפלה טעות. כל המסמכים והטיוטות וחליפת המסמכים בין משרד עורכי הדין לבין משרד השיווק מעידים על כך". (עמ' 20 שורות 18-20 לפרוטוקול).
יובהר – "משרד השיווק" הוא משרד הנתבעות ולא גורם הקשור לתובעים – המערערים.
הוא אישר, כי אינו יכול להעיד כי מדובר בטעות מתוך זיכרונו (עמ' 20 שורה 31, עמ' 21 שורה 27 לפרוטוקול). אישר כי למיטב זיכרוני לא היה לו קשר עם מוטי (עמ' 23 שורה 31 לפרוטוקול). הוא מסתמך על מסמכים בינו ובין משרד הנתבעות ועל "נהלים המוכרים לו" (ראה עמ' 24 שורות 5-7 לפרוטוקול).
גם העדה אריאלה נשאלה, אם היא זוכרת את שאירע או זוכרת על סמך מסמכים שהוצגו בפניה ואישרה:
"הכל אני זוכרת מהמסמכים ומצורת ההתנהלות שבמשרד" (עמ' 25 לפרוטוקול).
ז)כלומר: קיים הסכם הלוואה התומך חד משמעית בגרסת התובעים – המערערים.
לעדי הנתבעות – המשיבות אין ידע אישי בנוגע למקור טעות הסופר, ככל שקיימת טעות. הם מבקשים לקבוע כי מדובר בטעות על סמך המופיע בתכתובות בין הגורמים השונים שקשורים לנתבעות ועל סמך ההתנהלות הכללית שלהם.
אינני משוכנעת כי לצורך הוכחת קיומה של "טעות סופר" די בהסתמכות על טיוטות שקדמו לחתימת ההסכמים, ולהסתמכות על נהלים כלליים.
מהעדויות עלה, כי מקרה שבו הילדים מעמידים את הפקדון לנתבעות במקום הוריהם הוא אינו מקרה שכיח, אם כי קיימים מספר מקרים נוספים שבהם כך נעשה.
אחד המקרים הוא מקרה של הגב' סגל שבו הסכימו הנתבעות למנגנון הצמדה למדד.
גם אם ממרחק השנים, סבורות הנתבעות, כי מקור ההצמדה למדד בהסכם ההלוואה הוא בטעות סופר, אזי אין לקבוע כי המערערים במועד כריתת ההסכם, סברו כי מדובר בטעות, וכי לא הוסכם על הצמדה למדד כפי שנכתב בהסכם ההלוואה.
במקרה דנן, לא שוכנעתי כי המערערים סברו בזמן אמת, כי מדובר בטעות, וכי התנאי בהסכם נכתב בטעות ואינו משקף את ההסכמה האמיתית.
ח)בית משפט קמא מצא חוסר תום לב מצידו של מוטי בכך ,שרק בהגיע העת להשבת הפקדון, נוכח לראות, כי בטעות נרשם שהפקדון צמוד למדד (בפסק הדין נכתב בטעות בסעיף 100 – "לדולר") ולכן החליט בחוסר תום לב להסתמך על הטעות כדי להוציא מהנתבעות כספים שאינם מגיעים לו.
אלא, שקביעה עובדתית זו מנוגדת לחומר הראיות.
מר אלון סופר, חשב הנתבעות, אישר בעדותו כי בשנת 2012 פנה אליו מוטי והעמיד אותו על כך שבהסכם נכתב, כי הפקדון יוחזר בהצמדה למדד.
מר סופר לא פנה אז לעו"ד לנדאו או לאריאלה, מי שהיו מעורבים בזמן אמת בקשור לכריתת ההסכמים, אלא התייעץ רק עם עו"ד רוט (שלא היה מעורב בשלב כריתת ההסכמים) אשר הניח דעתו בכך כי הכתוב בהסכם הוא טעות.
רק בשנת 2015, בצאת אימם של המערערים מפרוטאה בכפר בא לסיומו הסכם האכלוס. 3 שנים לאחר שכבר היה ידוע לנתבעות, כי אליבא דמערערים, הסכם ההלוואה הוא הסכם לכל דבר ועניין ותנאיו מחייבים את כל הצדדים החתומים עליו.
בנסיבות אלו, לא מצאתי חוסר תום לב בהתנהלות התובעים – המערערים בעצם עמידתם על קיום הסכם ההלוואה ככתבו וכלשונו.
8.לסיכום:
א)הקביעה בהסכם ההלוואה ולפיה הפקדון או יתרתו יוחזרו לתובעים – המערערים בהצמדה למדד אין מקורה בטעות סופר ולפיכך, היה על המשיבות להשיב למערערים את הפקדון כמוסכם ודין התביעה בבית משפט קמא להתקבל.
ב)לפיכך, הערעור מתקבל ופסק דינו של בית משפט קמא – יבוטל.
הנתבעות – המשיבות, יחד ולחוד, ישלמו לתובעים – המערערים, יחד ולחוד, סך 168,858 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (15/7/15) ועד התשלום בפועל.
כמו כן יישאו בהוצאות המערערים בסך 5,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד התשלום בפועל.
ג)ערבון שהופקד יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.
ד)המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' שבט תשע"ח, 17 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.
