1. התובעת , ילידת 1986, טוענת כי נפגעה בתאונת דרכים מיום 21.8.12 , וכי הנתבעת (מבטחת החובה של הרכב בו נהגה) חבה בפיצויה בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "החוק"). צורפו אישור משרד הרישוי על רשיון הנהיגה של התובעת בתוקף ליום התאונה, וכן תעודת ביטוח החובה של הרכב שהנפיקה הנתבעת, אף היא בתוקף למועד הרלבנטי.
אין טענת נכות. לאור העובדה שהנתבעת כפרה בחבותה, נקבע התיק להוכחות בשאלות החבות והנזק כאחד. העדויות הראשיות נשמעו בעל פה.
שאלת החבות
2. בסע' 4 לכתב התביעה תוארה התאונה כך: התובעת נסעה (יש להבין שנהגה – י.פ) ברכב, לכיוון נצרת עלית. בשעה 11:45 לערך הבחינה כי הרכב מתחמם. היא עצרה אותו בשולי הדרך, ובעת שפתחה מכסה המנוע כדי לבדוק מים ברדיאטור , התפרצו מים רותחים מן הרדיאטור ופגעו בה. כתוצאה מכך סבלה מכוויות.
3. בהודעה שמסרה התובעת במשטרה נתנה היא תיאור מפורט יותר, אך הוא תואם את התיאור שבכתב התביעה. ליד ככר הדגל בנצרת עלית, תוך כדי נסיעה לתחנת דלק TEN בנצרת עלית כדי לתדלק הרכב, ולהמשיך עמו לטיול (היה זה יום שלישי לחג אלפיטר) – ראתה התובעת שהרכב התחמם. היא עצרה בצד הדרך, פתחה את מכסה המנוע כדי לבדוק אם יש מים ברדיאטור. כשפתחה את "המימיה" (המכסה) של הרדיאטור כדי לבדוק אם יש בו מים – נכוותה ביד ימין ממי רדיאטור רותחים שקפצו.
4. לפי הנטען בסע' 6 לתביעה הגיעה בעל התובעת (להלן "הבעל") למקום התאונה , והסיע רעייתו לבית חולים המשפחה הקדושה בנצרת.
5. מתעודת המיון שצורפה עולה כי השהות בבית החולים היתה קצרה. שעת הקבלה נרשמה כ 13:14 ושעת השחרור 13:30 (מתיישב עם שעת התאונה הנטענת). סיבת הפניה שצוינה היתה "כוויה דרגה ראשונה מעל כף יד ימין, לאחר רדיאטור של רכב התחמם וסמה יד מעליו " (כך במקור). הכויה היתה קלה כאמור, מדרגה ראשונה, ולא נמצאו שלפוחיות. התובעת קבלה משחה נגד כאבים, עם המלצה לחבישה פעם ביום, ומעקב רופא פלסטיקה בקופה .
6. מטעם התובעת העידו היא ובעלה. התובעת העידה שלעת התאונה הייתה עמה ברכב בתה התינוקת. לדבריה התקשרה לגיסה (בעלה של אחותה) ששמו אוסאמה. אוסאמה התקשר להזעיק את בעלה לזירה, כדי שייקח את התובעת לבי"ח. אוסאמה הגיע ראשון לזירה, הזעיק הבעל, ולאחר כמה דקות הגיע הבעל. אוסאמה חנה בשוליים, אחרי רכבה של התובעת שחנה אף הוא כזכור בשוליים. בעלה של התובעת, חנה אחרי רכבו של אוסאמה. בשלב זה, פינה הבעל את התובעת לבי"ח "המשפחה הקדושה" בנצרת כאשר רכבם נותר חונה בשול. אוסאמה, לקח כאמור את התינוקת, בתה של התובעת.
לא היו סתירות בחקירות התובעת בין עדותה בחקירה הראשית והנגדית לבין גרסתה שבכתב התביעה, או הודעתה במשטרה. גרסתה בחקירה הראשית והנגדית הותירה רושם מהימן, רציף ועקבי.
7. התובעת מסרה כי התכוונה לטייל באותו יום. היא התכוונה לטייל לבד עם בתה התינוקת, שהיתה ברכבה באיזור חיפה. היא התכוונה אפוא לנסוע לכיוון חיפה. בחקירתה הנגדית עומתה עם מה שנטען שמסר אוסאמה לחוקר הנתבעת, ואישרה כי אוסאמה רצה להיפגש במקדונלד אך לא להצטרף אליה לטיול בחיפה. ב"כ הנתבעת הקשה עליה הכיצד זה ביום חג היא נוסעת לטיול לבדה או עם גיסה ולא עם בעלה, והיא השיבה שאין בכך תמיהה שהרי מדובר בקרוב, ואין שום בעיה לטייל לבד. גם בעיני אין כאן שום תמיהה.
לדברי התובעת היא נסעה ממקום מגוריה בריינה, אך במקום לנסוע ישירות לכיוון חיפה, נסעה לכיוון נצרת עילית כדי לתדלק בתחנת הדלק , TEN ולהמשיך בנסיעה לכיוון חיפה. בדרך כאמור התחמם הרכב והיא עצרה בשוליים לפני שהספיקה להגיע לתחנת הדלק. היא נשאלה מדוע היה צריך לסטות ולתדלק באותה תחנת דלק, בנצרת עלית, במקום לנסוע במישרין ולתדלק בדרך. היא השיבה שלא רצתה לתדלק בדרך. איני רואה בכך תמיהה של ממש. לא מדובר בסטייה ניכרת, ולעיתים מעדיף אדם לתדלק בתחנה המוכרת לו בין מחמת העובדה שהיא מוכרת לו (כפי שהעידה התובעת שאף ציינה שהמחירים בתחנה זו זולים יותר), ובין מחמת שאינו זוכר בדיוק אלו תחנות יש בדרך, ושמא לאור כמות הדלק במיכל.
8. הנתבעת טענה כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין ויש תחולה לסעיף 54 לפקודת הראיות. אכן לעניין עצם נסיבות האירוע, מדובר בעדות יחידה של בעלת דין אולם כבר הזדמן לי לקבוע לא אחת, כי משמעות סעיף 54 לפקודת הראיות אינה שעל אדם ליטול עמו עד באמתחתו לכל אשר יפנה, שמא יפגע בתאונה. התובעת הרי בארה, וכך גם עלה מעדות בעלה, כי לא אוסאמה ולא הבעל נכחו לעת התאונה, אלא הוזעקו בתכוף לאחר שהתרחשה. לדברי התובעת הזעיקה את אוסאמה, וכאשר הגיע הוא וראה את ידה שנכוותה, התקשר לבעלה, שהגיע גם כן לאחר מס' דקות נוספות. מכאן שעדותם לא יכולה הייתה לאשש, שלא מפי השמועה, את עצם נסיבות התאונה. משמעות סעיף 54 לפקודת הראיות הינה שעל ביהמ"ש לבחון את הגרסה בקפידה, משעה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט. הבחינה צריכה להיות הן פנימית, דהיינו אם אין סתירות פנימיות או פריכות בגרסה, והן חיצונית דהיינו אם אין סתירות חיצוניות. אם עושה העדות רושם אמין, ואין סתירות מהותיות הרי שכמובן אין מניעה לקבלה.
לו מדובר היה במי שהיה עד לתאונה עצמה, הרי הייתי רואה לייחס חשיבות לאי העדתו של אוסאמה, שנשמע שנסע לחו"ל. הייתי רואה בכך משום הימנעות ראייתית, הפועלת לחובת התובעת כמי שעלייה נטל הוכחת התביעה, בפרט כאמור בשעה שמדובר בעדות יחידה של בעלת דין. אולם, משעה שהתובעת כן העידה את בעלה בתורת מי שהגיע לזירה בתכוף לאחר האירוע, עדותה שלה הותירה רושם אמין, ואוסאמה כאמור לא היה עד לאירוע התאונה עצמה, הרי ניתן בנסיבות להסתפק בעדות הבעל לצורך חיזוק עקיף שלא בזמן אמת, אלא בתכוף לאחר מעשה, לעניין אישוש עצם זירת האירוע בה התרחשה התאונה.
כך למשל, אם אירע האירוע במקום אחר, היות ומדובר בבני משפחה אחת, יכולים היו התובעת ובעלה לבדות גרסה לפיה אירע המקרה בדרך לחיפה ולא בדרך לתחנת הדלק בכיוון נצרת עילית, על מנת להסיר תמיהה בשאלה זו. כפי שציינה התובעת , מותר לצאת לטיול בחג לבד, גם בלי בעלה (שלא רצה להצטרף). התובעת יכולה היתה שלא לאזכר כלל בחקירתה את אוסאמה שהגיע לזירה. שהרי התובעת עצמה, כפי שנשמע, לא שיתפה פעולה עם החוקרים מטעם הנתבעת (ועניין זה אינו נזקף לחובתה, שכן אין חובת שיתוף פעולה עם חוקרים).
כפי שנשמע בחקירת התובעת מפי ב"כ הנתבעת, ששאל אותה על כך, נחקר אוסאמה ע"י חוקר מטעם הנתבעת. אמנם בדרך הדברים הרגילה, ניתן כאמור היה לצפות שהתובעת היא זו שתזמן את אוסאמה, ולו לצורך אישוש של פרטי הזירה והעובדה שהתובעת הזעיקה אותו לאותה זירה, בתכוף לאחר התאונה הנטענת, ומה ראה בה. אולם נפקדותו של מחדל זה צריך כאמור שתיבחן בשים לב לשאלה כלום היה אוסאמה עד לתאונה עצמה, ובשים לב לרושם מעדות התובעת ובעלה.
גרסתה של התובעת ביחס לנסיבות, הזירה, והשעה, תואמת את הודעתה במשטרה ואף את הגרסה בסעיף 4 לתביעה (אין סתירה בין התיאור בתביעה לבין הודעת התובעת במשטרה, אלא שההודעה מטבעה מפורטת יותר). העדויות נשמעו בעל פה בלא תצהירים, אך כתב התביעה וההודעה במשטרה היו בידי הנתבעת, שכן ההודעה במשטרה צורפה לתיק מוצגי התובעת. חזקה שלו היו נופלות סתירות בחקירתו של אוסאמה ע"י חוקר הנתבעת, ביחס להודעת התובעת במשטרה, הייתה הנתבעת דואגת לזמן מטעמה את אוסאמה כעד לישיבת ההוכחות, על מנת להבטיח התייצבותו ולאפשר המחשת הסתירות. הנתבעת לא ביקשה לזמן את אוסאמה. אין כאן משום הימנעות במגרשה של הנתבעת, שכן לא על הנתבעת נטל ההוכחה, ובודאי שלא חיזוק ישיר לגרסת התובעת. אך יש כאן משום שיקול שבהגיון המפחית גם הוא במשהו מעוצמת המחדל הראייתי שבמגרש התובעת, הנוגע לאי זימונו של גיסה אוסאמה כעד מטעמה.
9. העובדה שאוסאמה לא היה עד לתאונה עצמה, מבארת בהחלט גם את העובדה שהתובעת לא ראתה לציין פרטי עדים לתאונה בטופס ההודעה שמילאה במשטרה, לבד ממנה עצמה. היא אף ציינה זאת בתגובה לשאלה שנשאלה בהקשר זה. ולראייה שגם את בעלה (שאף הוא כאמור לא ראה התאונה עצמה אלא הגיע לאחר מכן, כמו אוסאמה), לא ציינה היא כעד בטופס ההודעה.
10. ב"כ הנתבעת חקר בשאלה הכיצד פנה ב"כ התובעת למבטחת במכתב הודעה או דרישה (שלא הוגש), וציין שם רק את נוכחות אוסאמה, כמי שהגיע לזירה לאחר התאונה, ולא את נוכחות בעלה של התובעת, שהגיע אף הוא. מכתב מעין זה עשוי להיכנס לגדר הודאה שלוחית, אולם זו בוודאי אינה סתירה, גם אם ציינה התובעת בפני בא כוחה את העובדה שאף הבעל הגיע, והוא לא ראה בכך שום פרט שחשוב לציינו במכתב ההודעה למבטחת.
11. לגרסת התובעת הגיעה אוסאמה מס' דקות לאחר התאונה, והבעל מס' דקות נוספות, והנסיעה לבית החולים לקחה זמן קצר יחסית. לפיכך, נשאלה על זמן הגעתה למיון. תאריך הקבלה הרשום בדו"ח השחרור מחדר המיון שצורף הינו 13:14 כאמור. התאונה ארעה באזור 11:45. גם בכך איני רואה שום תמיהה בנסיבות המקרה. התובעת העידה כי היה תור במיון ויכול לכן כי זמן הקבלה הוזן מעט לאחר שהגיעו היא ובעלה. בנוסף, יכול ואומדן הזמן הסובייקטיבי של התובעת לא היה מדויק ברמת הדקות וייתכן כי חלף יותר זמן מעת שאירעה התאונה ועד שיצאו היא ובעלה בדרכה למיון. יש לזכור כי מדובר בסך הכל בשעה וחצי ממועד אירוע התאונה ועד שצוין זמן הקבלה של 13:14 במיון. לא מדובר בפער זמנים ניכר ובעיניי אין כאן סתירה.
12. התובעת העידה כאמור כי לאחר שנכוותה בתאונה, הזעיקה את אוסאמה. בתשובה לשאלה מדוע אותו ולא את בעלה, שאף הוא הרי היה בסמיכות מקום, השיבה כי ידעה שלו תזעיק את הבעל יעמוד האחרון על כך שתתפנה לבי"ח, והיא לא רצתה "לפספס" את הטיול.
טענה זו מקובלת עליי ועולה בקנה אחד עם העובדה שהפגיעה לא הייתה קשה, נהפוך הוא, מדובר בכוויות מדרגה 1 ביד, שטופלו במשחה והמלצה לחבישה. וחוץ מאותו ביקור במיון, לא צירפה התובעת שום מסמך רפואי נוסף ולו של מעקב או ביקורת. להבדיל מהטענות ביחס לגובה הנזק, מדובר אכן על פגיעה קלה, כך שהתובעת יכולה הייתה לגרוס שתוכל להמשיך בטיול. אלא שאוסאמה כשראה את הפגיעה, הזעיק את הבעל.
13. הייתה סתירה אחת לכאורה, חיצונית, לגרסתה של התובעת. בעלה, שחיזק את עדותה, במה שנוגע להגעתו לזירת האירוע ופינויה לבי"ח, העיד שחנה רכבו אחרי רכבה. התובעת עצמה העידה כזכור כי אוסאמה חנה רכב אחרי רכבה ובעלה חנה אחרי רכבו של אוסאמה. אלא שניתן היה להתרשם מן החקירה הראשית והנגדית כי בעלה של התובעת זכר רק שהגיע אחרי אוסאמה, אולם, לא זכר האם אוסאמה היה עדיין בשטח, כאשר הגיע הבעל או שכבר נסע עם הבת התינוקת (בתה של התובעת). הוא לא זכר גם לאן התכוונה אשתו לנסוע, אלא רק שהתכוונה לטייל עם משפחת אחותה. היות והוא עצמו לא התכוון להצטרף, סביר שהדברים לא נחרתו בתודעתו, אף אם אניח שרעייתו ספרה לו בשלב כלשהו, לאן התכוונה לטייל. הדברים גם עולים בקנה אחד עם גרסת התובעת, שאישרה בחקירה נגדית כי במקור הייתה כוונה להיפגש עם אוסאמה, כאשר האחרון רצה להיפגש במקדונלד אך לא להצטרף לטיול של התובעת. היות וחלפו שש שנים כפי שאישר הבעל, הרי שדברים טפלים לא נחרתו בזכרונו. הוא ככל הנראה "שייך" את אוסאמה (ובדין כך) למשפחת אחות רעייתו, וציין רק שרעייתו התכוונה לטייל או להיפגש עם משפחת אחותה. איני רואה בכך שום סתירה מהותית בהינתן חלוף הזמן והעובדה שהתובע עצמו לא נוכח בזמן אמת של טראומת התאונה, כך שפרטי הלוואי יכול ולא נחרתו בזכרונו ולא נשמרו בחלוף שש שנים. גם בחדר המיון כבר ניתנה הגרסה של כוויה מרדיאטור של רכב. אין אמנם חיזוק עצמי בהודעת חוץ של בעל הדין, אך מאידך אין גם סתירה או גרסה כבושה. אני מקבל את גרסת התובעת ביחס לאירוע התאונה, כיצד התרחשה, ואף ביחס לסדר הגעתם של אוסאמה ובעלה.
14. תיאור התובעת , עד כמה שהוא מדויק עולה אכן כדי "תאונת דרכים " כמובנה בחוק, בחלופת טיפול או תיקון דרך. הפסיקה הציבה כמה תנאים מצטברים על מנת שטיפול יוכר ככזה:
א. התיקון התרחש בדרך.
ב. האירוע היה פתאומי.
ג. התיקון לא מצריך איש מקצוע.
ד. הטיפול הוא ברכב עצמו או אחד מרכיביו.
ככלל ידועה האבחנה בין אירוע במהלך הנסיעה כאשר התיקון או ניסיון התיקון בוצע לצורך המשכה התכוף, לעומת תיקוני חצר או מוסך (מבחני עזר בהתאמה הנם המבחן הגאוגרפי – היינו בדרך ולא בחצרים או ליד הבית; מבחן הזמן – אגב נסיעה או לצורך המכה התכוף; ומבחן מהות התיקון – תיקון שמצריך איש מקצוע או תיקון שאינו כזה).
יחד עם זאת הובעה דעה כי המבחן צריך שיהא מהותי, ולפי דעה זו, לעתים גם אירוע במוסך יכול שיענה על הגדרת "טיפול דרך". טול למשל מקרה בו מתחמם מנוע, הנהג עוצר בחצר מוסך אליו לא התכוון כלל להגיע, מוסך שעוסק בפחחות בלבד ואינו מתקן מנועים, רדיאטורים וכו'. כל מטרתו הנה לעצור במקום בטוח שלא יפריע לתנועה, לתקן התקלה ולהמשיך בדרכו. בדוגמא, העצירה בחצר המוסך הסמוך למקום גלוי התקלה, שקולה לעצירה בצדי הדרך. וכבר הזדמן לי להביע דעתי כי מבחן הזמן, המהות, והמבחן הגאוגרפי הנם מבחני עזר, אך ככאלה כפופים הם בישומם לשכל הישר . ראה סע' 16 של פסק דיני ב תא (חי') 49854-12-15 פלוני נ' יוסף חדד.
לסיכום דרישות ההלכה במה שקשור לתיקון או טיפול דרך ראה רע"א 5099/08 נביל נ' הדר; רע"א 372/10 הראל נ' ספנייב; ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח; רע"א 3014/15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני.
15. תיאורה של התובעת נכנס לדלת אמות טיפול או תיקון הדרך , המקים הגדרת השימוש ברכב שבחוק, ואף למטרות תחבורה – היינו מקים תחולתה של ההגדרה הכללית שבחוק. אף הנתבעת בסיכומיה לא התיימרה לטעון אחרת, כמובן בהנחה שהגרסה אמיתית. מדובר על עצירה בצד הדרך במהלך נסיעה שלא תמה והיתה אמורה להימשך. בדרך היתה אמורה התובעת עוד לתדלק הרכב בתחנת דלק, אך העיקר הוא שהעצירה והטיפול ברכב היו לצורך המשך תכוף של הנסיעה. המבחן הגאוגרפי מתקיים, מבחן הזמן מתקיים, וגם מבחן מהות התיקון מתקיים שכן לא מדובר בתיקון של איש מקצוע אלא בדיקה אם יש מספיק מים ברדיאטור.
16. אני מקבל התביעה וקובע שהאירוע התרחש לפי גרסת התובעת ועולה כדי תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.
17. ביחס לגובה הנזק (על פי ראשי הנזק שנטענו בסיכומי התובעת): הפגיעה כאמור לא הייתה קשה. מדובר על כוויה מדרגה ראשונה באספקט קדמי של יד ימין, שאפילו לא גרמה לשלפוחיות – כל זאת עולה מדו"ח השחרור ממיון. התובעת שוחררה עם המלצה לחבישה עם משחה פעם ביום, ומעקב רופא פלסטיקה בקופה. כאמור, לא צורף מסמך ממנו עולה שהתובעת כלל נזקקה למעקב כזה. ראש הנזק העיקרי הינו אב הנזק הלא ממוני ואף הוא בשיעור מתון אותו אפסוק בסך של 7,000 ₪.
איני רואה מקום לפסוק בגין עזרת צד ג', שכן העזרה העודפת שנצרכה ע"י הבעל, בשים לב לקלות הפגיעה, נגעה למעט יותר עזרה מצדו בטיפול בתינוקת לפרק זמן של מס' ימים. ובכל מקרה, לא חרגה אותה עזרה מהיקף סביר שמצופה מקרוב בדרגה ראשונה להושיט בלא תמורה לקרובו שנפגע. אפסוק גם 200 ₪ באומדן בגין הוצאות נסיעה למיון וחזרה, והשתתפות בעלות תחבושות ומשחה.
18. אני מחייב אפוא הנתבעת לשלם לתובעת 7,200 ₪, 1,095 ₪ כשכר טרחת עו"ד בסכום כולל, והחזר אגרה ראשונה כשהיא נושאת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. הסכום הכולל שנפסק במצטבר ישולם בתוך 30 יום.
מזכירות: לשלוח פסק הדין לצדדים ולחייב הנתבעת ביתרת האגרה המלאה.
ניתן היום, י"ט שבט תשע"ח, 04 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.
