מאיר ארמה נ' זיו אריה

כללי

1.מר מאיר ארמה (להלן "התובע") עבד בעסקו של מר זיו אריה (להלן "הנתבע"), העוסק בתיקון נזקי שריפה, מים ושיפוצים, החל מתאריך 9.12.12 ועד לפיטוריו בתאריך 6.5.15.

2.לטענת התובע, במועד סיום עבודתו, נותר הנתבע חב לו זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה, לרבות, הפרשי שכר ושעות נוספות, תשלום לקרן השתלמות, הפרשי פדיון חופשה והבראה, הפרשות לגמל ( לרבות סכומים שנוכו משכרו ולא הועברו לקופת הפנסיה), הודעה מוקדמת והפרש פיצויי פיטורים בתוספת פיצויי הלנה.

כן תובע הוא פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה ואי מסירת תלושי שכר, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין אובדן דמי אבטלה בהיעדר אישור על תקופת ההעסקה.

הנתבע הודה בזכאות התובע לתשלום חלק מהזכויות, כפר בחישובים מטעם התובע והעלה טענת קיזוז.

הנתבע הודה בחבותו לשלם לתובע סך של 22,942 ₪ בגין פנסיה, יתרת פיצויי פיטורים בסך 15,319 ₪ והשבת ניכוי שנוכה משכרו של התובע בסך 4,020 ₪.

סה"כ הודה הנתבע בחוב בסך 42,281 ₪.

עד כה לא שילם הנתבע דבר על חשבון החוב בו הודה.

3.להלן העובדות הרלוונטיות אשר אינן שנויות במחלוקת:

א.התובע, חשמלאי במקצועו, החל לעבוד בעסקו של הנתבע החל מיום 9.12.12, לאחר שמכר משותף של הצדדים, מר יורם לנקרי, קישר ביניהם.

ב.בין הצדדים לא נערך חוזה עבודה בכתב.

בסיס שכרו של התובע היה חודשי. הצדדים חלוקים על גובה השכר שסוכם ביניהם.

ג.לפי תלושי השכר, בתחילת עבודתו התובע קיבל שכר בסך 8,000 ₪ נטו, והחל מחודש יולי 2014, הועלה שכרו ל-8,700 ₪ נטו. לתובע ניתן רכב צמוד.

ד.על יחסי הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניין (להלן- הצו).

ה.בתאריך 12.4.15, נפגע התובע בתאונת עבודה וקיבל תעודות רפואיות ראשונות לנפגע בעבודה מיום 13.4.15 ועד 18.4.15, ומיום 21.4.15 ועד 26.4.15.

בחודש זה נלקח מהתובע רכבו.

ו.ביום 30.4.15, זומן התובע לשימוע. בהזמנה לשימוע צוין, כי הנתבע מבקש לסיים את העסקת התובע בשל:

"זלזול בעבודה, בטיב העבודה, ברכוש ובכלי העבודה, ברכבים שבבעלות העסק או ברכב שכור שהועמד לרשותך.

הגעה לא מסודרת מבחינת בגדים וחומרי עבודה.

החלטה אישית חד צדדית על ימי ושעות עבודה תוך העמדת העסק בבעיה קשה של סיום הפרויקטים בזמן. החלטה אישית לא לעבוד בימי שישי ולא לענות לטלפונים.

ביצוע עבודות חשמל לא תקינות, ללא תשומת לב תוך זלזול בטיב העבודה, קצב עבודה איטי מאוד מאוד הגורר עיכובים בזבוז כוח אדם ובזבוז כספים.

תפעול לקוי של עובדים ועוזרים.

בעקרון זלזול, חוסר יחס, חוסר רצון לתרום ולקדם עבודות וכדומה".

ז.לבקשת התובע השימוע נדחה והתקיים בתאריך 3.5.15.

ח.בתאריך 4.5.15, הוצא לתובע מכתב סיום העסקה.

במכתב חזר וציין הנתבע את הליקויים בעבודתו של התובע וציין, כי החלטתו היא להפסיק את עבודת התובע מיום 4.5.15.

ט.בתלוש השכר של חודש אפריל 2015, ניתנה לתובע הודעה מוקדמת בסך 4020 ₪ שקוזזה כנגד "קיזוז חופש".

י.בתאריך 21.6.15 נשלחה לתובע הודעה לפיה משולמת לו הודעה מוקדמת בסך 4,815 ₪, ממנה מקזז הנתבע, סך של 2,000 ₪ בגין 2 מקדחים וקומפרסור שלטענתו נשארו אצל התובע והחזר בגין דוחות נהיגה שבאשמת התובע.

4.ואלו הפלוגתאות כפי שנקבעו בישיבת 10.1.16:

"לטענת התובע שכרו היה 10,000 ₪ ברוטו עד 12/13 ו - 11,000 ₪ ברוטו מ - 1/14; לטענת הנתבע שכרו עמד על 8,000 ₪ נטו עד 12/13 ו - 8,700 ₪ נטו מחודש 1/14.

לטענת התובע סוכם על 5 ימי עבודה ומדי פעם נדרש לעבוד גם בימי ו', בניגוד למוסכם ; לטענת הנתבע סוכם על עבודה של 5 ימים בשבוע ובמידת הצורך גם בימי שישי. היו מקרים בהם התובע סרב להגיע לעבודה בימי ו'.

לטענת הנתבעת בתקופת החורף היו ימי עבודה קצרים בהם עבד התובע פחות מהיקף משרה מלא; לטענת התובע עבד תמיד משרה מלאה ואף מעבר לכך.

קיימת מחלוקת האם זכאי התובע להפרשות לקרן השתלמות בהתאם לצו ההרחבה. בעניין זה קיימת מחלוקת האם היה התובע בתפקיד ניהולי.

האם נותרה יתרה לזכות התובע ברכיבי החופשה וההבראה.

האם זכאי התובע להשלמת הפרשות לגמל, חלק מעסיק, ובאיזה שיעור.

האם זכאי התובע להחזר ניכוי הפרשות עובד שנוכו משכרו, אשר לטענתו, לא הועברו לקופה".

להלן נדון בפלוגתאות אחת לאחת.

התביעה להפרשי שכר – מהו שכרו הקובע של התובע

5.לטענת התובע, השכר המוסכם בינו ובין הנתבע היה 10,000 ₪ ברוטו עד לחודש 12/2013 ו-11,000 ₪ ברוטו החל מחודש 1/2014, וזאת עבור שבוע עבודה בן חמישה ימים בלבד.

לטענתו, בניגוד למוסכם, שולם לו מידי חודש שכר בסכום אחר, כאוות נפשו של הנתבע, וללא כל קשר לשעות העבודה שלו בפועל.

התובע טוען, כי בהתאם לתלושי השכר החלקיים אשר נמצאים בידיו, הוא זכאי להפרשי שכר בשווי 3,138 ₪, בגין חודשים: מרץ 2014, ספטמבר – דצמבר 2014, וינואר- פברואר 2015.

6.לטענת הנתבע, כבר בפגישה הראשונה הוסכם בינו ובין התובע על שכר נטו שיעמוד על 8,000 ₪ נטו, והחל מחודש יולי 2014 יעלה ל-8,700 ₪ נטו. לאור האמור, התובע אינו זכאי להפרשי שכר כלשהם.

7.בהיעדר הודעה על תנאי עבודה, הנטל להוכיח את השכר שהוסכם מוטל על הנתבע. לטעמנו עמד הנתבע בנטל זה, ונבאר.

8.עד התובע, מר יורם לנקרי, בתצהיר שמסר, לא זכר את פרטי השכר שהוסכם אולם זכר כי דובר על רכב צמוד. בחקירתו בפנינו משנשאל על פרטי השכר ציין ערכי שכר נטו (אף כי גובה השכר שציין עולה אף על השכר לו טוען התובע).

9.תלושי השכר אשר צורפו לכתב התביעה כנספחים ד- ד7 תומכים אף הם בגרסת הנתבע.

10.על פי התלושים, התובע עבד על בסיס שכר נטו במשך כל תקופת העבודה.

כאשר נשאל התובע מדוע במשך שנתיים וחצי המשיך לעבוד בשכר נמוך מזה שסוכם עמו לטענתו, לא נתן תשובה משכנעת:

"ש.אתה טוען שאתם סיכמתם על שכר ברוטו של 10,000 ₪ בהתחלה ולאחר מכן בינואר 2014 שזה עולה ל-11,000 ₪, כלומר משכורת גלובלית, חודשית ולא לפי שעה?

ת.כן.

ש.מדוע כשראית בתלושי שכר שלך שהשכר נמוך ממה שסוכם המשכת לעבוד אצל הנתבע?

ת.כי זה היה מקום העבודה, ישבתי ודיברתי איתו. מה שהיה קורה זה שאנחנו היינו באתר מסוים, פעם ראשונה הייתי מגיע איתו להראות לו מה צריך לעשות ואחרי זה הוא לא היה בא. הוא היה מגיע פעמיים בשבוע לאתר.

...

ש.פנית לנתבע בקשר למשכורת?

ת.בוודאי והוא אמר לי שאין לי מה לדאוג ושחודש הבא הוא מכניס לי את זה.

ש.ואחרי כמה חודשים אתה רואה שלא קורה כלום, אתה עדיין ממשיך לעבוד אצלו?

ת.אז מה אני אגיד רגע לאישה ולילדים ואגיד שאני עוזב. הוא אמר שיש העברות לשלם כל מיני דברים מסביב.

ש.במשך שנתיים?

ת.שנתיים או שנתיים וחצי. ".

11.אין זה סביר בעינינו, כי עובד אשר נקבע עמו שכר מסויים, לא יעמוד על כך שיינתן לו השכר שהובטח לו. עבודתו במשך תקופה כה ממושכת על פי תנאי שכר כפי ששולמו מלמדת על הסכמה לתנאים אלה.

התובע אף לא צירף פניה שנערכה מצידו לנתבע בדבר אי תשלום השכר המוסכם.

12.לאור האמור, אין בידנו לקבל גרסת התובע, ואנו קובעים כי שכרו הקובע של התובע היה בתחילת העבודה 8,000 ₪ נטו והחל מחודש יולי 2014 עלה ל-8,700 ₪ נטו.

לאור האמור, תביעתו של התובע להפרשי שכר בסך 3,138 ₪, בשל הטענה ששכרו הקובע היה גבוה יותר- דינה להידחות.

התביעה להפרשי שכר חודש אפריל 2015

13.לטענת התובע בתביעתו, במהלך חודש אפריל 2015 שהה בחופשת מחלה עקב תאונת עבודה, אולם עבד בחודש זה 14 ימים וקיבל שכר בגין 8 ימי עבודה בלבד.

התובע תבע הפרש שכר בסך 3,448 ש"ח.

בתצהירו הרחיב הנתבע את הסכומים הנתבעים ברכיב הפרשי השכר ותבע סכום גבוה יותר בגין חודש אפריל וכן הפרשי שכר לחודש מאי (עד לקבלת מכתב הפיטורים) וזאת תוך הרחבת חזית ומבלי לתקן את כתב התביעה.

לפיכך, נתייחס להלן לתביעת התובע כפי שבאה במסגרת כתב הטענות.

14.לטענת הנתבע, התובע שהה בחופשת מחלה בין התאריכים 13.4.15 ועד ליום 26.4.15, ולא שב לעבודתו. לטענתו, התובע אינו זכאי לתשלום נוסף.

15.תחשיב התובע אינו ברור.

בתביעה תבע לפי 14 ימי עבודה, שאין חולק למעשה שלא עבד בפועל. התובע תבע שכר מחצית חודש עבודה בסך 5500 ש"ח מהם יש לקזז השכר שקיבל בפועל.

בתצהירו ערך התובע תחשיב אחר. תחשיבו מתבסס על ימי עבודה בחודש עבודה מלא (לפי 22 יום בחודש) בהפחתת 10 ימי מחלה "נטו" (12 ימי מחלה בהפחתת שישי שבת), סה"כ 12 ימי עבודה לפי תעריף 500 ש"ח ליום, וכן "הפרש שכר" בגין הימים ששולמו לו בין 334 ש"ח ליום ו-500 ש"ח ליום, תביעה המהווה, כאמור, הרחבת חזית וכן תביעת כפל.

16.עיון בתלוש השכר לחודש 4/15 מעלה, כי מצוין בו כי התובע עבד בחודש זה 8 ימי עבודה בלבד. רישום זה מתיישב עם רישומי הנוכחות שערך הנתבע ועם התעודות הרפואיות שהוצגו בפנינו מהן עולה, כי תאריך הפגיעה של התובע בעבודה היה 12.4.15, ובהמשך לגרסתו, לפיה, לא עבד עוד בחודש זה.

מכאן, דרישת התובע לשכר 14 ימי עבודה דינה להדחות.

17.עם זאת, התובע עבד על בסיס שכר חודשי. מרישומי הנוכחות עולה כי התובע, כיתר העובדים, עבדו גם בימי ו' ומקובלת עלינו גרסת הנתבע כי העבודה היתה 6 ימים בשבוע, כאשר בימי ו' עבדו על פי הצורך.

לאור האמור, משעבד התובע עד ליום 11/4/15, זכאי היה לשכר נטו בסך 3681ש"ח (11 יום 8700 : 26 X ש"ח).

התובע קיבל בחודש 4/15 2313.3 ש"ח ולפיכך זכאי הוא להפרש שכר חודש 4/15 בסך נטו של 1,368 ש"ח.

בנסיבות העניין אין מקום לפסיקת פיצויי הלנה והפרש זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.15 ועד התשלום המלא בפועל.

הפרשות חסרות לפנסיה

18.התובע תבע ברכיב זה סך של 28,410 ₪ הכוללים תגמולי מעביד חסרים בסך 17,610 ש"ח וסך של 10,800 ₪ אשר קוזזו לטענתו משכרו כתגמולי עובד ולא הועברו לקופת הפנסיה (412.5 ש"ח לחודשX 28 חודשי עבודה בהפחתת 750 ש"ח שהופרשו בפועל).

הנתבע, כאמור, הודה בחבותו לשלם לתובע סך של 22,942 ₪ בלבד.

19.צו ההרחבה בענף הבניין קובע חובת הפרשה לקרן פנסיה מקיפה מיום תחילת העבודה, מעביד 6% פיצויים ו- 6% תגמולים ועובד תגמולים בשיעור 5.5%.

20.בהתאם לדפי ריכוז משכורות שהוצגו בפנינו, זכאותו של התובע בחלק המעסיק ובחלק העובד (שלא הועבר לפנסיה) תפורט להלן. יצויין, כי לאור טענת הנתבע בדבר סיכום שכר בנטו, ומשהוכח בפנינו כי השכר פוצל לרכיב שכר ונסיעות, הגם שהתובע קיבל רכב צמוד, הרי שאת מרכיב ה"נסיעות" שבתלוש יש לראות כחלק משכרו של התובע.

שנת 2012 – משכורתו השנתית של התובע עמדה על סך של 5,677.99 ₪. לכן, התובע זכאי להפרשות בגין חלק מעביד בסך של 341 ₪. לא נוכו משכרו של התובע הפרשות פנסיה בגין חלק עובד ועל כן אינו זכאי להשבתם.

שנת 2013 – על פי ריכוז משכורות, משכורתו השנתית של התובע עמדה על סך של 112,083 ₪. לכן, התובע זכאי להפרשות בגין חלק מעביד בסך של 6725 ₪.

בגין חלק עובד נוכו משכר 750 ₪ (375 ש"ח בחודש 11/13 וסכום זהה בחודש 12/13).

שנת 2014 – על פי ריכוז משכורות, משכורתו השנתית של התובע עמדה על סך של 121,442.69 ₪. לכן, התובע זכאי להפרשות בגין חלק מעביד בסך של 7281 ₪.

בגין חלק עובד נוכה משכרו סך של 4,950 ₪.

שנת 2015 – על פי ריכוז משכורות, משכורתו השנתית של התובע עמדה על סך של 34,393.46 ₪. לכן, התובע זכאי להפרשות בגין חלק מעביד בסך של 2064 ₪.

בגין חלק עובד נוכו משכרו 1350.4 ₪.

21.לאור האמור, חלק המעסיק לו היה זכאי התובע הוא: 16,411 ₪.

סכום זהה היה על המעסיק להפריש בגין רכיב פיצויים (רכיב שיידון בהמשך).

משכרו נוכה סכום של 7,050 בגין הפרשות עובד.

22.על פי מסמך מנורה מבטחים שהציג התובע, הנתבע הפקיד על שם התובע סך של 750 ש"ח בלבד ברכיב תגמולי מעסיק, וסכום זהה ברכיב הפיצויים וברכיב תגמולי עובד.

23.הנתבע הגיש מסמכי מנורה מבטחים שאין בהם כדי ללמד על הפקדות על שם התובע.

מכאן, שהתובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעסיק לתגמולים בסך של 15,661 ש"ח, ולהחזר ניכויים שנוכו משכרו ולא הועברו לקופה בסך 6,300 ש"ח, סה"כ 21,961 ש"ח. סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך ממוצע 1.4.14 ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים

24.אין חולק כי התובע פוטר וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים. הצדדים חלוקים בשאלת גובה הפיצויים כנגזרת מהמחלוקת בדבר גובה שכרו של התובע.

הנתבע לא הפריש כנדרש, לקופת הפנסיה, במהלך תקופת עבודתו של התובע הפרשות בגובה 6% מהשכר עבור פיצויים, למעט סך של 750 ש"ח הצבור כהפרשות מעסיק ברכיב זה.

הפיצויים, ולו לפי תחשיב הנתבע, לא שולמו עד כה.

25. הנתבע הודה בחובתו לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 15,319 ₪. הנתבע לא הבהיר את חישוביו בעניין זה.

26.שכר הברוטו המלא של התובע בגין המשכורת שסוכמה על סך 8,500 ש"ח נטו הוא 10,693 ש"ח (9648.6 + 1044.78 ₪, ראה תלוש שכר חודש 3/2015).

בגין תקופת העבודה מחודש 12/12 ועד 4/15 , סה"כ 29 חודשים, זכאי התובע לפיצויים לפי החישוב הבא: שכר חודשי 10,693 כפול 29 חודשי עבודה לחלק ב-12, סה"כ 25,841 ₪.

מסך זה יש להפחית את הסך של 750 ש"ח שהופרש למנורה, והיתרה לתשלום הינה על כן 25,091 ש"ח.

27.סעיף 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן - חוק הגנת השכר) קובע סנקציה חמורה במקרה של אי תשלום פיצויי פיטורים במועד. בהתאם לסעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, רשאי בית הדין להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו, בין היתר עקב "חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין".

בפסק הדין בעניין מוטור אפ [ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ – יניב ורד [פורסם בנבו] (1.11.2011)] קבעה כבוד השופטת דוידוב – מוטולה את הדברים הבאים:

" פיצויי ההלנה נועדו "לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק". תכלית נוספת היא "מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים. כך גם לגבי פיצויי פיטורים, ככל שאינם משולמים לעובד דווקא בתקופה הקשה שלאחר פיטוריו בה הוא זקוק להם לצורך כלכלתו ועל מנת לאפשר לו למצוא עבודה חדשה". (עניין מוטור אפ, סעיפים 17 ו- 18 לפסק הדין).

28.על פי הפסיקה דלעיל, כיום מוקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת נפסק כי -

"יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים – לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם ....

במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום לבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות".

29.בנסיבות שבפנינו, עת ברור, כי התובע פוטר מעבודתו והנתבע אף הודה בחבותו לשלם חלק מהסכום שנפסק, אך לא שילם אותו בפועל, ומשאין הנתבע יכול להצדיק אי תשלום פיצויי פיטורים ולו לפי הודאתו עד ליום זה, אנו קובעים כי על פיצויי הפיטורים יתווספו פיצויי הלנה בגובה 15,000 ₪.

הודעה מוקדמת

30.התובע זכאי להודעה מוקדמת בת 30 יום לפי שכרו הרגיל.

בתלוש השכר לחודש 4/15 שולמו לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך 4020 ₪ שקוזזו כנגד חופשה. הנתבע הודה כי עליו להחזיר קיזוז זה.

בתלוש השכר של חודש 5/15 קיבל התובע הודעה מוקדמת בסך 4,690 ₪ מהם קיזז הנתבע 2000 ₪ בגין מקדחים שנשארו אצל התובע ודוחות חניה שלטענתו התקבלו בגלל רשלנות התובע.

מכאן, שלתובע שולם בפועל בגין הודעה מוקדמת סך של 2,690 ₪.

31.על הנתבע להשיב לתובע את ההודעה המוקדמת שקוזזה בטעות, על פי הודאתו, בסך 4020 ש"ח.

בנוסף, על הנתבע להשיב לתובע את הקיזוז שביצע בסך 2000 ₪ שכן, בהתאם לפסיקה, הניכוי המותר על פי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 הוא "סכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו ולהחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו" [דב"ע (ארצי) 101 – 3 יעקב עמנואל – שופר סל בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ח 241, 258 (1995)].

אין מדובר בעניין שבפנינו ב"סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת", שכן לא הוצג בפנינו הסכם כלשהו שהתובע חתום עליו ואשר מתייחס למצבים כגון אלה שהציג הנתבע בנספחים לתצהיר (טיפולים לרכב במוסכים, דוחות תאונה, דוחות נזק וחשבוניות על נסיעה בכבישי אגרה). התובע העיד בחקירתו בפנינו, כי קיבל רשות מהנתבע להשתמש בכביש 6 ומנהרות הכרמל (ע' 11 ש' 11-15 לפ').

32.מאחר ושכרו האחרון של התובע הוא 10,693 ₪ ושולם לתובע סך של 2,690 ₪, התובע זכאי ליתרת דמי הודעה מוקדמת בסך 8003 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.5.15 ועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

33.לטענת התובע, העובדה שהנתבע לקח ממנו בחודש אפריל את רכב העבודה שהיה צמוד אליו ולאחר חופשת המחלה אף חדל לאסוף אותו לעבודתו, קבלת מכתב זימון לשימוע ומכתב פיטורים ב-SMS והעובדה שהשימוע היה למראית עין, העלה כנגדו טענות כלליות וסתמיות וטענותיו לא נשמעו בנפש חפצה, מעידים על כך שהליך הפיטורים היה חסר תום לב ופגום.

התובע תבע ברכיב זה פיצוי בגובה 44,000 ש"ח, בשיעור 4 משכורות לטענתו.

34.לטענת הנתבע, התובע פוטר מעבודתו בשל הפרת אמונים, יחס מזלזל לציוד העסק, לרבות, לרכב שהועמד לרשותו. החלטה אישית חד צדדית של התובע על ימי ושעות העבודה תוך הסבת נזקים לנתבע.

לטענת הנתבע, התובע החל להגיע לעבודה באיחור לאתרי עבודה, להיעדר היעדרויות קצרות, ללא מתן התראה סבירה, לא ענה לטלפון בימי היעדרות, הגיע למקום עבודה ללא הציוד הנדרש לביצוע עבודות חשמל ובכך גרם לעיכובים בביצוע עבודה וכן בסיום פרויקטים בזמן.

בנוסף טוען הנתבע, כי לאחר שבתאריך 12.4.15, נפגע התובע בגבו תוך ביצוע עבודות חשמל, וקיבל אישורי מחלה בין התאריכים 13.4.15 –18.4.15 ומיום 21.4.15 ועד ליום 26.4.15. נעדר ממקום העבודה בתאריכים 19.4.15 ו- 20.4.15 ללא אישור רפואי ומבלי ליידע אותו.

לטענת הנתבע, הרכב שהועמד לרשות התובע נלקח ממנו עקב מחלתו ובימים בהם לא היה רכב ברשותו התבקש התובע להגיע למקום העבודה בכוחות עצמו, והוא זה שבחר לא להגיע.

לטענת הנתבע, לאור כל האמור, החליט לזמן את התובע לשימוע. בשימוע שהתקיים ביום 3.5.15, הובהר לתובע כי התנהגותו כמתואר לעיל מעכבת פרויקטים וגורמת נזק כלכלי לעסק ועל רקע זה שוקל הנתבע את הפסקת עבודתו. לתובע ניתנה הזדמנות להשמיע טענותיו.

הנתבע, לטענתו, קיווה, כי התובע ייקח אחריות על מעשיו ויתנצל, ותנתן לו הזדמנות לתקן את מחדליו אך התובע בחר להכחיש ולהתעלם מהעובדות המיוחסות לו.

הנתבע הבהיר, כי שלח לתובע מכתב סיום העסקה הן ב- SMS והן בדואר רשום (הוצג בפנינו מידע על פריט דואר רשום, אשר צורף לכתב ההגנה).

35.לאחר שבחנו את טענות הצדדים, איננו מקבלים טענת התובע כי פיטוריו היו שלא כדין וכי זכאי הוא לפיצוי עקב כך.

בחקירתו בפנינו הודה התובע, כי קיבל את הזימון לשימוע וביקש לדחות אותו על מנת להגיע עם עו"ד. השימוע נדחה לבקשתו.

בסופו של דבר הגיע התובע לבדו לשימוע.

התובע הודה, כי הנתבע אמר לו במהלך השימוע את תלונותיו כלפיו אולם כלל לא ידע לומר מה היו תשובותיו לאותן התלונות , אם בכלל:

"ש.קיבלת זימון לשימוע וביקשת לדחות אותו מאחר ואתה רוצה לחזור עם עורך דינך?

ת.נכון.

ש.הגעת לשימוע ומה היה שם?

ת.ישבנו במחסן והוא אמר לי, שאל אותי שאלות.

ש.איזה שאלות?

ת.לא זוכר בדיוק. הוא אמר לי שלא עשיתי את העבודה כמו שצריך ולא הייתי אחראי על העובדים כמו שצריך ולא חילקתי את העבודה כמו שצריך ולא שמרתי על הציוד.

ש.ומה ענית לו?

ת.לא זוכר בדיוק אבל אני זוכר שעניתי.

ש.במה זה הסתיים, איך השימוע הסתיים?

ת.לחצנו יד והכל היה בסדר. " (עמ' 12 לפרוטוקול).

עדותו זו מחזקת גרסת הנתבע כי התובע הכחיש או התעלם מהמיוחס לו.

36.הוצג בפנינו זימון לשימוע בו מפורטות הסיבות לשימוע, הוצג בפנינו פרוטוקול השימוע ואף מכתב פיטורים שנשלח לתובע בדואר רשום.

לתובע ניתנה ההזדמנות להשיב על הטענות נגדו אולם לא מצא להתמודד עמן.

37.עדות הנתבע בעניין ההחלטה על פיטורי התובע לאור היחס שגילה בשימוע מהימנה עלינו. וכך העיד:

"כשאני החלטתי להזמין אותו לשימוע התלבטתי כמה ימים לפני כן. נתתי לו צ'אנס. אחרי שראיתי את היחס בשימוע ומה שהוא עונה לי הבנתי שאין לי יותר מה לדבר איתו. על כל שימוע אתה יכול להגיד שזה למראית עין".

לאור האמור, לא מצאנו כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בהליך פיטורי התובע או כי נפל בו פגם המצדיק פיצוי התובע. התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, נדחית איפוא.

פדיון חופשה

38.לטענת התובע, בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבנייה הוא זכאי ל-26 ימי חופשה בכל שנת עבודה. לטענתו, הנתבע לא ערך פנקס חופשה וערך את תלושי השכר וימי החופשה שלכאורה ניצל התובע- כאוות נפשו. לטענת התובע, ניצל 5 ימי חופשה בלבד. בכתב התביעה תבע סך של 29,049 ₪ בגין רכיב זה.

39.הנתבע הודה בחבותו לשלם לתובע פדיון חופשה שנתית בסך 4,020 ₪ שנוכו משכרו וטען, כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה ואף מעבר להם.

40.בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, נטל ההוכחה כי עובד קיבל חופשה שנתית מוטל על המעסיק בשל חובתו לנהל פנקס חופשה [(ע"ע ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ (27.3.06)]. אמנם הרמת הנטל אינה מותנית דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעסיק שילם את מלוא ימי החופשה גם על יסוד תלושי השכר [ע"ע (ארצי) 1415/04 גולדה - גולדה שטיחים וטפטים בע"מ, פד"ע לג (28), 64 (2005); עד"מ (ארצי) 19/17 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי (25.11.08)], אלא שאין הדבר כך במקרה זה.

41.בפנינו הוצגו תלושי שכר וטבלאות עבודה.

על פי תלושי השכר, בחודש 3/13 ניצל התובע 12 ימי חופשה, ואולם, הנתבע הודה בחקירתו בפנינו כי מדובר בטעות (עמ' 26 לפרוטוקול). יתכן שנובעת מכך שנרשם על גבי טבלת העבודה ½ יום חופש ובשל טעות דווח כ-12.

בחודש זה נרשמה לתובע יתרת חופשה שלילית של 8 ימים, אשר ממשיכה ללוות אותו עד למועד סיום עבודתו.

גם בחודש 12/14 נרשם בתלוש השכר כי התובע עבד 19 יום וניצל 2 ימי חופש. הנתבע הודה כי בחודש זה התובע עבד 21 יום. ברישומים מופיע יום וחצי חופשה.

בחודש 11/14 נרשם בתלוש ניצול חופשה של 1 יום, ובדוחות מצאנו חצי יום בלבד.

לאור האמור, לא ניתן להסתמך על הרישום בתלושי השכר לעניין ניצול חופשה כרישום מהימן. הנתבע לא פרט ולא הפנה לימים בהם ניצל התובע חופש על פי טענתו וכמופיע ברישומיו. ולא הרים את הנטל להוכיח את מס' ימי החופשה אשר ניצל התובע בפועל.

42.בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין, וויתקו של עובד ועובד שיפוצים לצורך חופשה שנתית הנו בענף בארץ ולא אצל המעביד" (סעיף 37 לצו).

התובע טען בתצהירו, כי מאז נעוריו הוא עובד בתחום החשמל והשיפוצים ותבע חופשה שנתית לפי וותק של שנה תשיעית ואילך (26 ימים לשנה).

ואולם, התובע לא הוכיח את הוותק שיש לו בענף הבניין בארץ.

כאשר נשאל בחקירתו איפה עבד לפני שעבד אצל הנתבע השיב: "חברת אפקון תעשיות בחו"ל" (עמ' 9 לפרוטוקול). מכאן, שהתובע עצמו הודה, כי בחלק מהזמן כלל לא עבד בארץ.

43.יתרה מכך, בסעיף 19 לצו ההרחבה נקבע כי וותק ענפי נקבע לפי אסמכתאות שיציג העובד. אמסכתאות כאמור לא הוצגו.

אשר על כן, התובע זכאי לחופשה שנתית רק עפ"י וותק עבודתו אצל הנתבע.

44.התובע, כעובד בשבוע עבודה בן 6 ימים היה זכאי בעד כל אחת משתי השנים הראשונות לעבודתו ל-12 ימי חופשה, ובעד השנה השלישית ל- 13 ימי חופשה. בהתאם לתקופת עבודתו, התובע היה זכאי ל-30 ימי חופשה.

התובע הודה, כי ניצל 5 ימי חופשה, כך, שזכאי הוא לפדיון 25 ימי חופשה.

שכר יום הינו 411 ש"ח ( 26 : 10,693 ) והתובע זכאי לפיכך לפדיון חופשה בסך 10,275 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.5.15 ועד התשלום בפועל.

דמי הבראה

45. התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום בגין 12 ימי הבראה לכל שנת עבודה, כאשר הערך היומי של דמי הבראה הינו ע"פ הקבוע במגזר הפרטי. (סעיף 10 לצו ההרחבה משנת 2012).

הנתבע שילם לו סך של 5,103 ₪ בגין הבראה בגמר חשבון ועל כן תובע הוא הפרש בסך 5,391 ₪.

מנגד, הנתבע טוען כי רכיב זה שולם לתובע במלואו.

46.לאחר שבחנו את זכאותו של התובע לדמי הבראה עפ"י הוראות צו ההרחבה אנו קובעים, כי מאחר והתובע לא הוכיח וותק ענפי, גם לעניין זה יש לחשב את וויתקו על פי תקופת עבודתו אצל הנתבע.

על פי הוותק התובע זכאי לדמי הבראה של 12 ימים בגין השנתיים הראשונות ועוד 4 ימי הבראה בגין תקופת העבודה האחרונה.

סה"כ היה זכאי התובע לדמי הבראה בסך 5,982 ₪.

לאור האמור, זכאי התובע להפרש דמי הבראה בסך 879 ש"ח שישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.5.15 ועד התשלום בפועל.

שעות נוספות

47.התובע טען, כי עבד מידי יום כ-10 שעות עבודה ומעלה. התובע העמיד רכיב זה בכתב התביעה בסך 20,000 כאומדנא ₪ ושמר על זכותו לתקן את כתב התביעה. התובע לא תיקן רכיב זה.

הנתבע מנגד, לא התייחס לטענת התובע כי ביצע שעות נוספות, אלא טען, כי בחודשי החורף היקף העבודה יורד משמעותית ובימים אלה עבד התובע במחסן העסק או שוחרר לביתו לאחר מס' שעות בודדות של עבודה ולא השלים ימי עבודה ולא קוזז משכרו דבר.

כן ציין הנתבע, כי כאשר התובע ביצע עבודה במבנים של דיור מוגן היה מסיים את עבודתו לא יאוחר משעה 14:30 מאחר ובמקומות אלה חל איסור על עבודות בשעות אחה"צ.

לטענת הנתבע, ביטוי לכך ניתן למצוא ביומני העבודה שהציג.

נציין כבר עתה, כי מהרישומים שהציג הנתבע כלל לא ניתן ללמוד מה היו שעות עבודתו המדויקות של התובע בפועל.

48.על תקופת העסקתו של התובע חולשות הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 (להלן: תיקון 24), אשר מכוחן חל היפוך בנטלי השכנוע אם וככל שהמעסיק לא הציג רישום נוכחות שנערך על פי הוראות החוק, כך שהנטל מועבר לשכם המעסיק להוכיח את היקף העבודה הנוספת. אלא, בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 (2017)) הנטל להוכחת היקף שעות העבודה של העובד עובר לפיתחה של המעסיקה ככל שבית הדין התרשם כי טענת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות אכן נכונה היא.

49.בסיכומיו טען התובע, כי משהוכח כי תלושי השכר לוקים בחסר, מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר לפיה התובע עבד עד 60 שעות נוספות בחודש.

50.איננו מקבלים טענת התובע בעניין זה, ונבאר.

איננו מקבלים טענת התובע כי עבד בשעות נוספות.

לא הובאה בפנינו כל ראיה או ראשית ראיה בעניין זה.

התובע לא ציין ולו אתר אחד בו הועסק בשעות נוספות, לא הביא לעדות עובד נוסף או בעל עסק או מנהל אתר בניה, אשר יעידו על שעות עבודתו.

מר מאהר כורדי, אשר אותו הביא התובע לעדות העיד רק באשר למהות עבודתו של התובע ולא נשאל כלל לעניין שעות העבודה.

51.אף מחקירתו של התובע עצמו לא עלה, כי ביצע שעות נוספות. כאשר נשאל התובע אודות שעות עבודתו, לא טען כי עבד בשעות נוספות והתחמק מלכמת מספר שעות עבודתו:

"ש.כל תקופת העבודה אתה עבדת כל יום כמה שעות?

ת.כל יום לפי השעות של העבודה באתר, אם הייתי צריך להגיע ב-6:00 הייתי מגיע.

ש.כמה שעות בערך?

ת.הייתי יוצא משטח האתר בסיום יום העבודה אחרי שכל הפועלים יצאו, הייתי מוריד למחסן את הציוד והולך הביתה.

ש.גם בחודשי החורף עבדת?

ת.אם היינו סוגרים את האתר לפני כן הייתי הולך למחסן.

ש.כשהיית עובד בבית אבות שהעבודה אחר הצהריים אסורה, מה היית עושה?

ת.נוסע להחזיר את הציוד למחסן בסיום יום העבודה. "

(עמ' 12 לפרוטוקול).

52.הימנעות התובע מלציין שעות עבודתו מטה הכף לקביעה כי לא עבד בשעות נוספות. משכך, התביעה לתגמול עבור עבודה בשעות נוספות נדחית.

קרן השתלמות

53.לטענת התובע, שימש כמנהל מערכות חשמל, ועל כן, בהתבסס על הוראות צו ההרחבה בענף הבניין, הוא זכאי להפרשות לקרן השתלמות.

בכתב התביעה חישב התובע את ההפרשות להן הוא זכאי על פי שכרו בפועל ולא לפי השכר התעריפי שבצו.

54.לטענת הנתבע, התובע כלל לא שימש כמנהל עבודה, אלא כחשמלאי רגיל. לטענתו, תפקידו של מנהל עבודה למלא דוחות ביצוע באתר הכוללים הזמנה מסודרת של חומרים, ציוד ומספר פועלים הנדרשים להמשך ביצוע העבודה אך התובע מעולם לא נתבקש להגיש דוחות כאמור.

עוד טוען הנתבע, כי על מנהל העבודה לעבוד בשיתוף פעולה עם אדריכלים ומעצבי פנים של האתר ולדווח על התקדמות העבודה, אך התובע מעולם לא נתבקש לעשות כן.הנתבע הוסיף, כי מאחר והוא עצמו מנהל עבודה מוסמך, לא היה לו צורך במנהל עבודה נוסף.

55.צו ההרחבה קובע בסעיף 35 כי מנהלי עבודה זכאים לקרן השתלמות החל מיום עבודתם הראשון עפ"י השכר התעריפי המופיע בצו.

מנהל עבודה מוגדר בצו : "כל מי שעבר קורס והוסמך על ידי משרד העבודה לשמש כמנהל עבודה, ומועסק בפועל באתר בנייה בתפקיד מנהל עבודה, מנהל אתר או מנהל ביצוע בתחום התשתיות".

56.התובע הודה בחקירתו כי אין לו תעודה של מנהל עבודה (עמ' 8 לפרוטוקול).

מר יורם לנקרי, אשר תיווך בין התובע ובין הנתבע וקישר ביניהם העיד בחקירתו בפנינו כי הנתבע חיפש "מנהל עבודה" אולם הודה כי אין לתובע הסמכה כמנהל עבודה.

57.מאחר וזכאות התובע מתבססת על הוראות צו ההרחבה, אולם התובע אינו עונה על הגדרת מנהל עבודה שבצו, תביעתו ברכיב ההפרשות לקרן השתלמות נדחית.

יצויין, כי כעובד שאינו בתפקיד מנהל עבודה, זכאי היה התובע על פי הצו להפרשות לקרן השתלמות, אם כי בשיעור מופחת, לאחר השלמת 3 שנות וותק בענף, ואולם, התובע לא הוכיח ותק קודם ואצל הנתבע עבד תקופה פחותה מ-3 שנים ולפיכך לא קמה זכאותו להפרשות לקרן השתלמות.

פיצוי בגין פגם בתלושי שכר ובגין העדר הודעה לעובד

58.אין חולק כי התובע לא קיבל כל הודעה בכתב על תנאי עבודתו אצל הנתבע.

לטענת התובע, הנתבע אף נמנע מלמסור לידיו תלושי שכר מידי חודש וכאשר נמסרו בידיו תלושי שכר הם כללו נתונים שגויים אשר נערכו על ידי הנתבע כאוות נפשו וללא קשר לעבודת התובע בפועל.

התובע טוען, כי מידי חודש שב ודרש לקבל לידיו תלושי שכר כדין ובכל פעם הופנה על ידי הנתבע לרואה חשבון מטעמו, אשר דחה את פניות התובע בכל פעם באמתלות אחרות.

התובע עתר לפיצוי מכוח סע' 26א(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, לפיו רשאי בית הדין לפסוק לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק, ככל שהוכח "כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם" סך של 5,000 ₪ בגין כל תלוש אשר לא נמסר לידיו או נמסר לידיו אך לא נערך כדין והעמיד את התביעה ברכיב זה על 70,000 ₪ לצורכי אגרה.

בנוסף עותר התובע לפיצוי ללא הוכחת נזק, מכוח סע' 5 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד).

59.לטענת הנתבע, התובע קיבל תלושי שכר כל חודש בחודשו אך היה מאבד אותם ומבקש למסור לו תלוש בשנית.

לטענתו, כל בקשותיו של התובע לקבלת תלושים נענו בחיוב.

60.חוק הודעה לעובד מטיל על מעסיק את החובה למסור לעובד תוך 30 יום ממועד תחילת עבודתו הודעה מפורטת בדבר תנאי עבודתו. החוק והתקנות על פיו מפרטים בין היתר את העניינים שיש לכלול בהודעה ואת צורתה. נקבע, כי תכלית ההודעה לעובד היא מתן מידע לעובד באשר לתנאי העסקתו, על מנת לסייע לו לעמוד על זכויותיו, ולצמצם מחלוקות בין העובד למעסיק [ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11) (להלן: עניין שניידר) וכן ר' בר"ע (ארצי) 31443-03-16 א.מ.י. אוזן בניה בע"מ נגד אורן אברהם (4.4.16)].

סעיף 5 לחוק הודעה לעובד מקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בהתאם לנסיבות העניין לפסוק פיצויים.

61.לו היה מקבל התובע הודעה מפורטת על תנאי עבודתו יתכן והיה בה כדי לפשט חלק מן הסוגיות עליהן עמדנו בפסק דיננו, ובכלל זה שכרו של התובע, תשלום זכויות סוציאליות, שעות נוספות ועוד.

אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין אי המצאת טופס הודעה לעובד בסך של 5,000 ש"ח.

62.סעיף 26א לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן:

"26א.(א)לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור

שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.

(ב)(1)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

(2)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;

(3)פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי;

63.בפסיקה נקבע, כי נוכח יסוד "ביודעין" המצוי בסעיף החוק, נדרש יסוד נפשי מסוג כוונה ליצירת עמימות המקדמת אפשרות לפגיעה בזכויות העובד. הכרעה בשאלת "היסוד הנפשי" תשתנה מעניין לעניין בין היתר בהתאם לסוג המעסיק בו מדובר ומספר העובדים המועסקים על ידו. [דמ"ש 17939-09-10 אלימלך - לובטון [פורסם בנבו] (25.4.10); סע"ש 52613-09-12 אוריה שומרון- משה טביב [פורסם בנבו] (5.7.15); סע"ש 51723-06-12 שמעון גנדל- צרכניית החסד [פורסם בנבו] (14.04.15); סע"ש (נצ') 8583-02-14 ענת ברדה - מדינת ישראל- מרכז רפואי פוריה [פורסם בנבו] (30.5.16)].

64.לא שוכנענו כי התלושים נערכו באופן מגמתי במטרה להטעות את התובע. יתרה מכך, לא שוכנענו כי תלושי השכר לא נמסרו לתובע בזמן אמת.

העובדה שהתובע ביקש תלושי שכר לצורך הכנת התביעה, ולא במהלך תקופת העבודה, אינה מוכיחה כי לא קיבל אותם בפועל מידי חודש. (וראה בקשות התובע לקבלת תלושי שכר מתאריכים 3.6.15, ו-14.6.15).

65.העובדה שהתובע קיבל חלק מהתלושים במהלך תקופת העבודה, מחזקת אף היא את גירסת הנתבע כי התובע קיבל תלושי שכר מידי חודש בחודשו.

לאור האמור, אנו דוחים את התביעה לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר.

אובדן דמי אבטלה

66.לטענת התובע, חלה על הנתבע החובה להמציא לו אישור בכתב על תקופת עבודתו, אישור כאמור לא נמסר לו. לטענתו, לאור העובדה כי הנתבע אף לא מסר בידי התובע תלושי שכר בגין 12 חודשים אחרונים, נגרם לתובע נזק בגין אובדן דמי אבטלה בגובה שלוש משכורות, קרי 33,000 ₪.

הנתבע כאמור לעיל טען, כי נמסרו לתובע תלושי שכר.

67.כפי שקבענו לעיל, לא הוכח בפנינו כי לא נמסרו לתובע תלושי שכר וממילא, כשפנה וביקש, קיבלם לידיו.

התובע כלל לא הוכיח כי הגיש תביעה לאבטלה וזו נדחתה. ככל שכך היה קורה, יכול היה להגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי.

לנוכח האמור, התביעה לפיצוי בגין אי תשלום דמי אבטלה נדחית.

סיכום

68.התביעה מתקבלת באופן חלקי. על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

א.הפרש שכר 4/15 בסך 1368 ש"ח נטו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/15 ועד התשלום בפועל.

ב.פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (חלק מעביד) והחזר ניכויי עובד בסך 21,961 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/4/14 ועד התשלום בפועל.

ג.פיצויי פיטורים בסך 25,091 ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 15,000 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.

ד.הודעה מוקדמת בסך 8,003 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 4/5/15 ועד יום התשלום בפועל.

ה.פדיון חופשה בסך 10,275 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 4/5/15 ועד יום התשלום בפועל.

ו.דמי הבראה בסך 879 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4/5/15 ועד התשלום בפועל.

ז.פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ש"ח אשר ישולם תוך 30 יום ממתן פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 1000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

69.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ח, (14 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.