פלוני ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

התביעה והמחלוקת

1. עסקינן בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") המוגשת בגין תאונת דרכים שארעה ביום 4.8.2015.
2. התובעים מס' 1 ו-2, הם הוריהם של התובעים הקטינים 3,4 ו-5. הנתבעת היא מי שביטחה את השימוש ברכב בו נסעו התובעים בזמנים הרלוונטיים לתאונה.
3. התאונה אירעה בשל התנגשות בין רכב מסוג יונדאי i-40, בו נהג התובע מס' 1 לבין רכב מסוג שברולט מליבו בו נהגה גב' אמאל נזאל. (להלן: " הנהגת ברכב הפוגע" או "גב' נזאל").
4. שתי מחלוקות עיקריות נתגלעו בין הצדדים, בצד המחלוקת בשאלת הנזק; מחלוקת עובדתית שעניינה בשאלה אם שלושת התובעים הקטינים היו ברכב עם הוריהם בזמן התאונה או שמא כלל לא היו מעורבים בה, כפי שטוענת הנתבעת, ומחלוקת משפטית, אליה אדרש אך אם אקבע כי הקטינים לא היו מעורבים בתאונה, נוגעת לתחולת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), שעניינו מתן פטור מחבות ביטוחית של מבטח לפי פוליסה במקרה של מסירת מידע כוזב בכוונת מרמה, על חוק הפיצויים.

פסק דין חלקי זה יעסוק בשאלות אלה בלבד.

5. להכרעה במחלוקת העובדתית בין הצדדים, נשמעו עדויותיהם של התובעים 1,2 ו- 3 ומנגד את עדותם של הנהגת ברכב הפוגע ושל חוקר מטעם הנתבעת.

עדויות הצדדים

6. בטרם ייבחנו עדויות הצדדים אקדים ואציין כי התיעוד הרפואי שהוגש בעניינם של הקטינים, אינו יכול לסייע בידינו בהכרעה בשאלת מעורבותם בתאונה, שכן על אף ששלושת הקטינים ניגשו לקבלת טיפול רפואי, יחד עם הוריהם, במרכז רפואי "טרם", אין בתיעוד הרפואי מיום התאונה, וגם לא בכלל, כל ממצא אובייקטיבי היכול ללמד על חבלה, כגון פצע, חתך, המטומה, סימני שפשוף, שבר וכד'; ביחס לשניים מתוך שלושת הקטינים נרשם בתיעוד "כאבי ראש ע"ש צווארי ללא קשיי נשימה ללא בחילות או הקאות" וביחס לשלישי "כאבי ראש ע"ש ללא קשיי נשימה", כך שמדובר בתלונות סובייקטיביות דומות שאין בהן כדי לתמוך בטענה בדבר מעורבותם בתאונה ומנגד גם לא לשלול אותה. מכאן לעדויות;
7. התובעים 1 ו-2 טענו, הן בתצהירים שהגישו והן בעדותם בביהמ"ש, כי בעת התאונה הם ישבו ברכב במושבים הקדמיים ושלושת ילדיהם ישבו מאחור. לאחר התאונה, כך העידו, יצא התובע מהרכב ונהגת הרכב הפוגע ראתה את התובעת ואת הילדים , שהיו נסערים, ואף הציעה להם מים כדי להרגיע אותם.

מנגד העידה הנהגת ברכב הפוגע כי לאחר התאונה יצאה מרכבה והחליפה פרטים עם התובע, בזמן שעמדה מול רכב התובע שדלתו היתה פתוחה וראתה כי ברכב ישבו התובע ואשתו בלבד ולא היו ילדים מאחור.

8. התובעים ביקשו לא ליתן אמון בעדות הנהגת כי הילדים לא היו עמם ברכב וטענו, בין היתר, כי גרסתה של זו בדבר נסיבות אירוע התאונה, נדחתה ע"י ביהמ"ש במסגרת ההליך בו התבררה תביעתם לפיצויים בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב בתאונה (להלן: "ההליך הראשון").
9. לעניין נסיבות התרחשות התאונה, העידו התובעים כי התאונה אירעה עת עמד רכבם לפני רמזור אדום והרכב שהיה נהוג ע"י גב' נזאל פגע בו מאחור. גב' נזאל לא הכחישה כי פגעה ברכבם של התובעים מאחור, אם כי טענה כי עובר לתאונה התובע עקף את רכבה מימין ונעצר לפני רכבה.
10. בעדותה בהליך הראשון, גב' נזאל מסרה כי התאונה ארעה בעת שהייתה במרחק מסוים מהרמזור, שעה שלפניה לא נסעו רכבים, אז ראתה את רכב התובעים נכנס מצד ימין לנתיב הנסיעה שלה, ניסתה לעצור, נלחצה ופגעה ברכב.

בעדותה בביהמ"ש בהליך כאן היא מסרה: "בחזרה מהעבודה, בכביש למטה איפה שהמשביר בטבריה, לפני קצת, ברמזור. הרכב השני עקף אותי. אני הייתי בנתיב האמצעי. הרכב השני עקף אותי מצד ימין. עצרנו ברמזור ונהיה ירוק, באתי להזיז את הרגל על הברקס, אז פגעתי בו. הוא היה קדימה. פגעתי בו, הוא צעק עלי שארד מהרכב. אמר לי שאבוא לצד הדרך. עמדנו בצד הדרך. הוא התקדם לפני ברכב ואני אחריו ברכב. הרכב שלו היה לפני ואני אחריו". (עמ' 12 לפר').

בהמשך חקירתה העידה כי לאחר שרכב התובעים עקף אותה, הוא היה קרוב מאוד והיא התנגשה ברכבו, מצד שמאל, עם צד ימין של רכבה. (עמ' 14 לפר').

11. התובעים טוענים כאמור כי גרסתה של גב' נזאל בשני ההליכים היתה שונה וזו נדחתה ע"י ביהמ"ש בהליך הראשון ומכאן שלא ניתן להתבסס עליה.
12. טענה זו אין בידי לקבל.

ראשית, לאחר שנשמעו העדויות בהליך הראשון, הגיעו הצדדים לפשרה לפיה תשלם מבטחת הרכב הפוגע את נזקי התובעים ולא היתה קביעה פוזיטיבית של ביהמ"ש הרלוונטית לעניין אמינות גרסתה של נהגת הרכב הפוגע. מעיון בפרוטוקול הדיון שם נראה כי פשרה זו התבססה בעיקר על עדות הנהגת לפיה בעלה הציע לתובעים לתקן להם את רכבם.

שנית, גם בהליך לפניי טענה הנהגת כי התובע עקף את רכבה מימין וצמצם את המרחק בין שני הרכבים, דבר שתרם לשיטתה לאירוע התאונה ומנגד לא הכחישה כי היא פגעה ברכבו מאחור.

שלישית, וזה העיקר, גם אם יש הבדלים כאלו או אחרים בין גרסתה של נהגת הרכב הפוגע בהליך הראשון לבין גרסתה כאן, המדובר בהבדלים שאינם בליבת הגרסה העובדתית בדבר נסיבות התרחשות התאונה ואינם מעידים בהכרח על חוסר אמינותה. בכל מקרה, בהליך כאן, במובחן מההליך הראשון ושלא כמו התובעים כאן, אין לנהגת כל אינטרס בתוצאות ההליך וכפי שעולה מחקירתה ע"י חוקר הנתבעת, לפני הגשת התביעה, ומחקירתה בביהמ"ש, הוסבר לה היטב כי הכרה בתובעים הקטינים כמי שנפגעו בתאונה אינה משליכה על חבות ו/או זכות כלשהי שלה וכי הפיצוי משולם להם ע"י מבטחת רכבם שלהם.

13. אשר למחלוקת בדבר נוכחות הקטינים ברכב בזמן התאונה ולאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן באופן בלתי אמצעי, מצאתי להעדיף את גרסתה של הנהגת ברכב הפוגע על פני גרסתם של התובעים.
14. התובע 1 העיד כי באותו יום, יצאו מביתם בנהריה בשעות הבוקר ובילו ביום כיף בחוף גיא עם הילדים. לטענתו, הוא ומשפחתו הוזמנו מטעם מלון גיא לחוף במסגרת העבודה של אשתו "בעל הבית שלה כל שנה שוכר את מלון גיא, מזמין את כל העובדים. הזמינו אותי ושלושת הילדים וחיכה לנו שובר בכניסה. אישור שאתי או דליה, המנהלת שם מאשרת" (עמ' 5 לפר').

בדומה לו, העידה התובעת 2 באשר למטרת הנסיעה באותו יום, אם כי גרסתה היתה שונה במקצת בעניין "ההזמנה" מהעבודה שלה לבילוי בחוף גיא. בשונה מעדות התובע כי בעל הבית היה שוכר את המלון כל שנה ומזמין את כל העובדים, העידה התובעת :"אין עוד עובדים. יש אותי ועוד אחד. אני עובדת שם הרבה זמן" (שורה ,26 עמ' 9 לפר') והבוס שלה "לא מסדר לכל העובדים. אני מנהלת את העסק" (שורה 24, בעמ' 9 לפר') "הבוס שלי הוא חבר של מנהלת המלון ונתנה לנו שובר כניסה" "זה משהו שהבוס מדי פעם נותן" (שורות 12 ו- 19, עמ' 9 לפר').

בהקשר זה מסרה התובעת 3 (קטינה) כי אימה היא מי שקנתה את הכרטיסים והיא עשתה הזמנה מראש דרך האינטרנט או טלפונית, אם כי לא ממש מצאתי לייחס חשיבות לסתירה זו בין גרסת ההורים לגרסת התובעת 3, שכן בהחלט ייתכן כי התובעת הקטינה לא היתה מודעת לפרטי רכישת/קבלת הכרטיסים.

15. אשר להשתלשלות הדברים לאחר התאונה, העיד התובע כי יצא מהרכב וראה את הנזק לרכב וכך גם אשתו שחזרה לאחר מכן לילדים ובלשונו: "עמדתי עם הנהגת הפוגעת  מחוץ לרכב והחלפתי פרטים. בזמן הזה אשתי היתה ברכב עם הילדים. הנהגת הפוגעת הציעה לילדים שלי מים. היא נתנה לי לדבר עם בעלה בטלפון. היא פנתה לילדים שלי ודיברה איתם. היא הציעה להם מים. כשהיא הציעה להם מים, הילדים שלי היו ברכב מאחורה ואשתי קדימה. הילדים שלי לא יצאו מהרכב" (שורה 9, עמ' 5 לפר')

התובע נשאל אם הילדים בכו לאחר התאונה והשיב שהם היו "נסערים", לעומת עדות התובעת לפיה "הילדים בכו וצעקו" (שורות 3 ו- 9, עמ' 10 לפר').

16. התובע נשאל מדוע לא פנה לבית החולים באופן מיידי לאחר התאונה והשיב "באנו לחוף גיא עם תיק צד, בלי מסמכים. לא היו לנו כרטיסי קופ"ח, לא כלום. נסענו הביתה. לקחנו את הכרטיסים של קופ"ח של כל הילדים ונסעו לבי"ח" (עמ' 5 לפר'). בהמשך טען כי אשתו אף לא החזיקה בתעודת זהות באותה עת. התובעת 2 אישרה פרטים אלו ועת נשאלה מדוע לא לקחו את הילדים לבית החולים לאחר התאונה השיבה שהם היו רטובים ולא היה ברשותה תעודת זהות.

ייאמר כאן כי על אף שאין זה חריג שהפנייה לטיפול רפואי הייתה כעבור מספר שעות לאחר התאונה, ההסבר לפנייה המאוחרת יחסית לטיפול, לפיו לא היה ברשות התובעים אף מסמך מזהה, לא תעודת זהות, לא כרטיסי קופ"ח ובלי תיק, כאשר מדובר במי שנסעו ברכבם מנהריה לטבריה הוא לא ממש משכנע.

מכל מקום, מה שהכריע את הכף בהקשר זה היה עדותה של התובעת 3, אשר לטעמי לא היתה אמינה בעליל.

17. התובעת 3, ילידת שנת 2000, חרף גילה הצעיר ולאחר שהזהרתי את עצמי בבחינת עדותה דווקא לאור גילה ולאור המשמעות של קביעותיי ביחס אליה, עדותה היתה רחוקה מלהיות עדות ספונטנית וניכר היה, עד כדי שביהמ"ש שיתף את הצדדים בכך מיד לאחר תום העדות, כי הגיעה מוכנה לדיון וערוכה לכל שאלה בצורה מחשידה, וזאת בניגוד לעדותה כי הוריה לא דיברו איתה על התאונה בכלל, גם לא לפני הדיון. בעניין זה העידה התובעת 3 : "לא דיברנו על זה. מה שהיה, היה", גרסה הסותרת את עדות התובעת מס' 2, לפיה הם דיברו על התאונה, לפני הדיון בביהמ"ש, כפי שסביר שיהיה.
18. התובעת 3 העידה בבית המשפט בצורה סדורה באופן בולט, ועדותה לא היתה אמינה בעיני, וחזרה על כל הפרטים שנזכרו בגרסת התובעים, אף מבלי שתוצג לה כל שאלה בעניין. מספיק היה לשאול שאלה אחת כדי שהיא תגולל את כל הסיפור במהלכו התייחסה למטרת הנסיעה, מקום ישיבת כל אחד מהתובעים ברכב, העובדה שאימה יצאה מהרכב לזמן קצר לאחר התאונה וחזרה בגלל בכי הילדים שהיו ברכב והטענה כי הנהגת הפוגעת, הציעה להם כוס מים.

לשאלה, כיצד היא זוכרת את שעת התאונה, השיבה כי היא יודעת שהמקום נסגר בשעה 17:00 ואביה אמר שהוא לוקח אותם למסעדה לאכול, ולכן יצאו מוקדם יותר כדי להספיק (עמ' 8 לפר'), זאת לעומת עדותה של התובעת 2 שהשיבה כי הם היו בדרכם חזרה הביתה (שורות 12 – 13 עמ' 10 לפר').

19. לעומת גרסתם של התובעים, נהגת הרכב הפוגע העידה באופן נחוש, עקבי ואמין למדי כי ברכב היו התובע ואשתו בלבד (התובעים 1 ו-2). הנהגת העידה כי לאחר התאונה, ביקש ממנה התובע לעצור בצדי הדרך והיא נסעה אחריו והרכבים עצרו בצדי הדרך. לפי עדותה היא המשיכה לשבת ברכב עד שהתובע יצא מרכבו, ניגש אליה וביקש ממנה לצאת כדי לתן לו פרטים.

עפ"י עדותה, היא יצאה מרכבה, התובע הלך לעבר רכבו כדי להביא נייר לכתוב את הפרטים, היא הלכה אחריו, עמדה לידו והוא ישב במושב הנהג, עם דלת פתוחה. עפ"י גרסתה, התובעת ישבה במושב שליד הנהג ולא היו עוד אנשים ברכב.

וכך בלשונה : "הוא ישב ברכב במושב הנהג, הדלת שלו היתה פתוחה ואשתו היתה לידו. אני עמדתי ליד מושב הנהג. אין מדרכה שם, אני עמדתי על הכביש ליד המושב של הנהג. הדלת היתה פתוחה והוא ישב ברכב. נתתי לו פרטים. לא דיברתי עם אשתו. היא לא דיברה איתי. אני זוכרת שהיא היתה. לא היו עוד אנשים ברכב.

אני הסתכלתי לתוך הרכב ולא היה אף אחד.

אני דיברתי איתו והסתכלתי על המושב האחורי לא דרך החלונות אם כי באופן ישיר. הסתכלתי ולא היה אף אחד" (שורה 2 ואילך, עמ' 13 לפר').

היא נשאלה אם היא זוכרת שלא היה מישהו או שהיא לא זוכרת שהיה מישהו והשיבה : "אני זוכרת שלא היה אף אחד. לא היה אף אחד ברכב.

אני עמדתי איתו וראיתי שאין אף אחד אחר ברכב. אני עמדתי שם איתו יותר מ- 5 דקות אולי, או 10 דקות, ניסיתי לדבר איתו שיחכה לבעלי שיגיע אבל הוא רק רצה לקחת פרטים וללכת. הוא מיהר, לא אני. אולי עמדנו שם כרבע שעה, אולי אפילו יותר. גם בעלי דיבר איתו.

אני כן יודעת שהוא טען שהילדים שלו היו איתו ברכב. חוקר מטעם חב' הביטוח היה אצלי ושאל אותי. זכרתי שלא היה אף אחד איתו ברכב". (עמ' 13 לפר').

20. הנהגת הכחישה את טענת התובעים כי הציעה להם או לילדיהם מים, טענה כי הפגיעה הייתה קלה מאוד, והכחישה ששמעה ילדים בוכים "אם היו בוכים, לא הייתי שומעת? אני אומרת שלא היו ילדים, אז איך הם בכו?" (עמ' 15 לפר').
21. בהמשך גם הכחישה כי התובעת יצאה מהרכב לאחר התאונה וחזרה על גרסתה כי היא (התובעת) ישבה ליד הנהג ולא יצאה מהרכב (עמ' 17 לפר') "לא דיברתי איתה בכלל, רק עם בעלה. היא ישבה ברכב ולא ירדה. לא דיברתי איתה אפילו מילה" (עמ' 18 לפר').

22. בחקירתה הנגדית ניסה ב"כ התובעים להטיל ספק ביכולתה האובייקטיבית של הנהגה לראות את המושב האחורי מהמקום בו עמדה. לשאלה היכן הסתכלה עת עמדה מחוץ לרכב התובעים השיבה הנהגת "על הרכב בפנים" "הסתכלתי ישר לתוך הרכב.. הסתכלתי על הרכב, רכב קטן, רואים אם יש ילדים או אין ילדים" (עמ' 16 לפר').

23. לנהגת נמסר בחקירתה כי החלונות ברכב התובעים היו כהים וכי בכל מקרה לא יכלה לראות את המושב האחורי, והיא חזרה והבהירה כי לא הסתכלה למושב האחורי דרך החלונות אלא באופן ישיר "אני הסתכלתי על המושב האחורי לא דרך החלון האחורי, אם כי ישר הפניתי את המבט לעבר המושב דרך הרכב, כי עמדתי ליד הנהג והדלת היתה פתוחה" (עמ' 17 לפר') ובהמשך העידה  "הדלת היתה פתוחה עד הסוף, עמדתי בפתח בין הדלת לרכב. עמדתי באמצע ליד רכב הנהג" (עמ' 18 לפר').

24. במענה לשאלות ב"כ התובעים, אישרה הנהגת כי היא יודעת שנפגעים אחרים שהיו ברכב התובעים מקבלים פיצוי מהביטוח שלהם ולא מהביטוח שלה ואין השפעה לכך על הרישיון שלה. היא נשאלה מה האינטרס של התובעים להגיד שהיו ילדים ברכב והשיבה : "תשאל אותם. שאלו אותי אם יש ילדים, אני לא ראיתי שיש ילדים. לא היו ילדים. לא שאני לא יודעת, אני אומרת שלא היו ילדים" (שו' 29, עמ' 17 לפר').
25. משהגעתי כאן אציין כי עדותה של הנהגת בביהמ"ש תאמה את גרסתה שנמסרה לחוקר מטעם הנתבעת, סמוך לאחר התאונה וכשנה וחצי לפני שמיעת עדותה בביהמ"ש כאן.

כך מהשיחה המוקלטת עם החוקר עולה כי לאחר בירור קצר שביקש החוקר לערוך עימה בקשר לנסיבות התאונה, הנהגת נשאלה "כמה אנשים היו באוטו" והשיבה תשובה ספונטנית "הוא ועוד אחת שישבה לידו", אז מסר לה החוקר שהתובע טוען שהיו גם שלושה ילדים ברכב והיא השיבה "לא. לא היה אף אחד"  (עמ' 14 לתמליל) ומסרה בהמשך השיחה כי, התובע היה מי שנהג ברכב, לידו ישבה אישה ולא היו ילדים באוטו (עמ' 15 לתמליל). היא נשאלה ע"י החוקר אם בוודאות לא היו ילדים והשיבה "לא, לא היה אף אחד" (עמ' 16) והחוקר בירר שוב לגבי התרחשות בעת התאונה והיא תהתה "למה הוא לא הזמין משטרה ואמבולנס אם היו ילדים?" ומסרה : "לא היה אף אחד. דווקא יותר מרבע שעה עמדתי איתו מול הדלת, מול יעני מדברת איתו" (עמ' 18 לתמליל).

26. מודעת אני לכך כי "עדותה" המוקלטת של הנהגת הינה בבחינת סיוע עצמי, ואולם משלא היתה התנגדות ו/או הסתייגות כלשהי מטעם ב"כ התובעים להגשת הקלטת כראייה, סללה היא את דרכה לביהמ"ש. מכל מקום, מפני שמדובר בסיוע עצמי ומפני שמצאתי לבסס את ההכרעה על עדותה האמינה של הנהגת בפני, איני מייחסת משקל רב לקלטת שהוגשה, עם זאת חשוב להדגיש כי מהשיחה עולה כי הנהגת נשאלה שאלה שגרתית בדבר מספר הנוסעים ברכב התובעים ומסרה תשובה ספונטנית, שהביאה להמשך החקירה בנדון, ובשלב מאוחר יותר לכפירה של הנתבעת בחבות.
27. לסיכום, אני מבכרת את גרסתה של הנהגת ברכב הפוגע על פני גרסתם של התובעים, אשר כל עדויותיהם ממקור אחד והן בגדר עדות יחידה של בעל דין שיש לו אינטרס בתוצאות ההליך.
28. מעבר לאמור בעניין העדויות, אדגיש כי לא הוצגה כל עדות ו/או ראייה אובייקטיבית חיצונית שיכלה לחזק את גרסתם של התובעים, כך למשל לא הוגש רישום ו/או תיעוד כלשהו מבית המלון בדבר זהות המבקרים ממשפחת התובעים באותו יום, זאת למרות שיש להניח כי מדובר במקום מצולם וכי דווקא מפני שהתובעים נכנסו לשם עם שובר ו/או מכוח הטבה שניתנה להם, קיים רישום בדבר מספר המבקרים וניצולה ההטבה. זאת ועוד, בעידננו היום (ולהזכיר, התאונה אירעה בחודש 8.15) בו הפך מכשיר הנייד לפרט אישי אלמנטרי בו נוהגים המשתמשים לתעד חלק גדול מפעולות וחוויות היומיום, לא כל שכן רגעי הבילוי המשפחתיים, קשה להאמין כי משפחה מבלה יום שלם בבריכה ולא שומרת לעצמה כל מזכרת מאותו בילוי, בדמות תמונה ו/או סרטון. אי הגשת ראייה כגון דא נזקפת לטעמי לחובתם של התובעים.
29. בטרם נעילה של פרק זה ובזיקה לטענות התובעים בנדון, אציין שהעובדה כי חוף גיא הוא מקום שיש בו בריכה עם מתקנים המתאימים לילדים, אינה מלמדת בהכרח על כך שהתובעים ביקרו בו עם ילדיהם, שכן מדובר במלון על שפת אגם הכנרת, הכולל גם מרכז ספא, המתאים בהחלט לבילוי של מבוגרים.
30. לאור כל האמור, אני קובעת כי התובעים הקטינים, 3,4 ו-5 לא היו ברכב בזמן התאונה ומכאן שאינם זכאים לכל פיצוי.
31. השאלה המתבקשת עתה, לאחר שהוכרעה המחלוקת העובדתית בין הצדדים, נוגעת אפוא לתחולת הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח הפוטרת את המבטח מחובתו כלפי המבוטח והמוטב, במקרה שבו מסרו המבוטח או המוטב עובדות כוזבות או שהעלימו מן המבטח עובדות בנוגע למקרה הביטוח והדבר נעשה בכוונת מרמה.

תחולת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח

32. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

33. שאלת תחולתו של הסעיף על תביעות המוגשות מכוח חוק הפיצויים, נדונה לא אחת בבתי המשפט השלום והמחוזי והדעות בעניין חלוקות. ביהמ"ש העליון לא נדרש להכרעה בשאלה ובבג"צ 6215/12 ורדה באסטאקאר נ' שר האוצר (מיום 6.06.2015), הותיר ביהמ"ש שאלה זו בצריך עיון, אם כי הזהיר מפני החלה גורפת של הסדרים מחוק חוזה הביטוח על פוליסות של ביטוח חובה.

34. בחוק חוזה הביטוח עצמו נקבע, בסעיף 40 הנמצא בפרק א' של החוק, כמוהו כסעיף 25 : "הוראות פרק זה יחולו על כל סוגי ביטוח זולת אם יש בפרק אחר של חוק זה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". בסעיף 73 נקבע כי "הוראות חוק זה יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנוע [נוסח חדש], תש"ל -1970, או בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

מכאן יש לבחון אם קיים הסדר מיוחד בחוק הפיצויים ו/או בפקודת ביטוח רכב מנועי, או שמא יש להחיל את ההסדר הכללי האמור בחוק חוזה הביטוח.

35. כידוע, חוק הפיצויים משקף הסדר סטטוטורי ייחודי של אחריות ופיצויים, בו מוטלת אחריות מוחלטת ומלאה ללא הוכחת אשם בצד קביעת מנגנון של ביטוח אחריות המכסה את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות. עקרון זה משולב עם ביטוח סטטוטורי שקבע המחוקק והטלת חובת ביטוח אישי, המכסה את המשתמש ברכב. (רע"א 9121/00 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (5) 337).
36. חבות המבטחת לפי חוק הפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשתמש ברכב מנועי, חלה מכוח תעודת ביטוח חובה המונפקת בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי ומכוח סעיפים 3 (א) ו-12 לפקודה, בהם נקבע כי התעודה מבטחת בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק הפיצויים ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו.

הטלת חובת ביטוח באה כדי להגשים את מטרת ההסדר ואת התכלית הסוציאלית שבבסיס החוק, כך שנפגע בתאונת דרכים יפוצה בכל מקרה ע"י מבטח או ע"י קרנית, בלא קשר לאמצעים העומדים לרשות הנהג האחראי. תפיסה חברתית זו מצאה ביטוי גם בגישה הפרשנית הליברלית המעדיפה ליתן פיצוי לניזוק – תוך פיזור הנזק על הציבור – על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי.

37. במצב דברים זה, ביטוח החובה ומעמדה של המבטחת לפיו שונים במהותם מביטוח עסקי רצוני אחר והם נבחנים מכוח הוראות חוק הפיצויים ופקודת ביטוח רכב מנועי ומאחר והתכלית של החקיקה הספציפית המסדירה את חוזה הביטוח עפ"י הפקודה שונה מהתכלית של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח יש להעדיפה ויש לראות בהסדרים, שנקבעו בחוק הפיצויים ובפקודת ביטוח רכב מנועי, השוללים את הפיצוי כהסדרים ממצים ולראותם כדין מיוחד הגובר על הדין הכללי.

ואכן בחוק הפיצויים נקבעו הסדרים מיוחדים הנוגעים למקרים בהם נשללת זכאותו של הנפגע לתבוע על פי החוק ובסעיף 7 לחוק נקבעה רשימה של נפגעים שזכותם מכוחו נשללת והם: מי שגרם לתאונה במתכוון; מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור; מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע; מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.

וכפי שניתן לראות, בחוק הפיצויים או בפקודת ביטוח רכב מנועי אין הוראה השוללת פיצויים ממי שנפגע בתאונת דרכים, בשל מסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות ובכוונת מרמה, בדומה לקביעה בסעיף 25 חוק חוזה הביטוח.

38. בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה רשימה סגורה של נפגעים שזכותם לפיצויים על פי החוק נשללת, גם מחברת הביטוח וגם מקרנית (רע"א 2853/96 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 686; ע"א 9121/00 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337 ודנ"א 10017/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639,646). לפיכך, נראה שאין מקום להרחיב את רשימת הסייגים למקרים של מרמה.
39. בהקשר זה אני מפנה לדבריו של השופט א' ריבלין בספרו "תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה 4, 2011, עמ' 22), בהם הביע את דעתו כי אין תחולה של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על תביעות מכוח חוק הפיצויים במלים אלו:

"אירועים שלגביהם חלות הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי הקובעות, כאמור, כי תנאים מסוימים המחריגים את הכיסוי הביטוחי הם חסרי תוקף כלפי צד שלישי – אין לגביהם תחולה להוראות חוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981.

לפיכך מקום בו חלות הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי – אין תחולה להוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח השוללת את זכותו של מי שמסר למבטחת עובדות כוזבות בכוונת מרמה. הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי גוברות על הוראות חוק חוזה הביטוח וזאת מכוח הוראות סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח ומכוח ההסדר המפורדת בפקודת ביטוח רכב מנועי".

40. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע"א 3000/04 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי, שם נדונה שאלה דומה ונקבע כי ככל שנפגע בתאונת דרכים מסר מידע כוזב לגבי מספר הנוסעים ברכב והוסיף נפגעים נוספים, הרי שמדובר במרמה, לגביה חל סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ואין לפסוק לזכותו כל פיצוי.

עם זאת יש לציין כי אין בפסה"ד דיון בשאלת היחס בין הוראות חוק הפיצויים ופקודת ביטח רכב מנוע והיחס בינם לחוק חוזה הביטוח ולסעיף 25 במיוחד והטענה לפיה סעיף זה איננו חל בתביעות לפי חוק הפלת"ד לא נטענה וממילא לא נדונה.

41. מנגד, אני מפנה לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב מהעת האחרונה, בע"א 6833-06-15 פלונית נ' איילון חברה לבטוח בע"מ (27.9.2016). פסק הדין ניתן במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בו הורה על דחיית תביעה לפי חוק הפיצויים, של מי שהתחזתה בכוונת מרמה כלפי המבטחת, לאחר שהחיל את הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

בית המשפט המחוזי קבע כי  סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח אינו חל על תביעות המוגשות לפי חוק הפיצויים אשר נועד למטרה סוציאלית של הבטחת פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים, ומכאן הגישה הפרשנית הליבראלית המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק – תוך פיזור הנזק על הציבור – על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי. על רקע זה נפסק כי יש לפרש את סעיף 7 לחוק באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד.

ביהמ"ש קבע כי נוכח אופיו הסוציאלי של החוק, אין מקום לקרוא לתוכו בדרך של חקיקה שיפוטית, שלילת זכאית לפיצויים ממי שנפגע בתאונת דרכים, באמצעות החלה של סעיף 25 לחוק חוזה.

42. לאור המקובץ, אני קובעת שאין תחולה בנסיבות ענייננו לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ומכאן שהתובעים 1 ו- 2 זכאים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם בתאונה. בעניינם של אלה, אני קובעת את התיק לקדם משפט ביום 3.6.18, שעה 9:00.

אשר לתובעים מס' 3,4 ו-5 ולאור קביעתי לעיל, אני מורה על דחיית תביעתם. אני מחייבת את התובעים 1 ו-2, אפוטרופסיהם הטבעיים של התובעים הקטינים ומי שבאמצעותם הוגשה תביעתם, לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. סכום זה ישולם בסוף ההליך.

המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים ותזמנם לקדם שנקבע.

ניתן היום,  ה' אדר תשע"ח, 20 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.