החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ נ' המועצה הדתית קריית ים ואח'

העובדות וההליכים

התובעת הינה חברה אשר הוקמה מכוח חוק נכסים של נספי שואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), תשס"ו- 2006 (להלן: "חוק הנכסים"). התובעת עוסקת, בין היתר, באיתור נכסים של נספי שואה בישראל, בניהולם ובהשבתם ליורשי הנספים.

נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הינה גוף סטטוטורי הרשום כמלכ"ר, והיא הממונה על אספקת השירותים הדתיים בקריית ים, לרבות שירותי הקבורה.

נתבעת מס' 2 מספקת שירותי קבורה לתושבי קריית מוצקין.

המקרקעין נשוא התביעה הם חלקות 34-38 בגוש 10432, ששטחן הוא כ-82,557 מ"ר (להלן: "המקרקעין" ו"החלקות"). מדובר בחלקות במושאע, שחלק מבעליהן הם נספי שואה. חלקיהם של נספי השואה במקרקעין מנוהלים על ידי התובעת.

בסמוך למקרקעין קיים בית עלמין הידוע בשם צור שלום / אפק (להלן: "בית העלמין"), שבו משתמשות הנתבעות לקבורה. לטענת התובעת, פלשו הנתבעות לחלקות והקצו שם קברים.

בכתב התביעה המקורי תבעה התובעת פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין. לטענתה, ירידת ערכו של השטח הפלוש הינה כמחירו של שטח זה, והיא תובעת חלק ממחירו של שטח זה בהתאם לחלק שאותו היא מנהלת.

אקדים ואציין כי לאחר שמיעת הראיות הגיעו התובעת ונתבעת מס' 2 להסדר פשרה, וביום 22.12.16 ניתן לו תוקף של פסק דין. על פי ההסכם תשלם נתבעת מס' 2 לתובעת פיצוי בגין הפלישה לחלקה 34. אף שבהסכם, שקיבל כאמור תוקף של פסק דין, אין התייחסות לחלקה 35, מציינת התובעת בסיכומיה כי נתבעת מס' 2 פיצתה אותה גם בגין חלק מהפלישה לחלקה 35 (623 מ"ר), ולכן תביעתה נגד הנתבעת מצומצמת כיום לחלקות 36-38 ול-479 מ"ר בחלקה 35.

במסגרת ראיותיו הגיש כל אחד מהצדדים חוות דעת של שמאי שהעריך את שוויו של החלק במקרקעין המנוהל על ידי התובעת. לנוכח הפער בהערכות השמאים מטעם הצדדים מיניתי את השמאי אסף גסטפרוינד (להלן: "גסטפרוינד") כמומחה מטעם בית המשפט.

לאחר שמיעת הראיות ועיון בסיכומי הצדדים סברתי שאין בסיס לפסיקת פיצוי בגין ירידת ערך (הנמקתי תפורט להלן), ולכן קיימתי ביום 23.2.17 דיון במעמד הצדדים, שבו הודעתי להם כי אני שוקלת להורות למומחה בית המשפט להגיש חוות דעת ביחס לגובה דמי השימוש הראויים. לבקשת הצדדים, איפשרתי להם להגיש תגובות בכתב.

ביום 5.3.17 הגישה התובעת הודעה על הסכמתה כי אורה למומחה לחוות דעתו בעניין דמי השימוש הראויים. בד בבד הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה בהוספת שני סעדים חלופיים – סעד של פינוי וסעד של דמי שימוש ראויים בסכום התביעה. הנתבעת התנגדה לבקשה.

בהחלטתי מיום 19.3.17 דחיתי את הבקשה להוסיף סעד של פינוי, וקיבלתי את הבקשה להוסיף סעד חלופי של דמי שימוש ראויים בסכום התביעה. נימוקיי פורטו באותה החלטה.

הנתבעת הודיעה כי היא מבקשת שאורה על הגשת חוות דעת משלימות מטעם מומחי הצדדים בנושא דמי השימוש הראויים. לפיכך הוריתי לצדדים, ביום 20.3.17, להגיש חוות דעת מומחים בנושא זה.

לאחר שהוגשו חוות דעת מומחים מטעם הצדדים, ולאור הפער ביניהן, הוריתי על מינויו של השמאי גסטפרוינד כמומחה מטעם בית המשפט, והוריתי לו להעריך את דמי השימוש הראויים החל ממרץ 2010 ועד מרץ 2017.

משהתקבלה חוות דעת מומחה בית המשפט ביקשה הנתבעת לחוקרו בחקירה נגדית, ולכן קבעתי ישיבת הוכחות נוספת לצורך החקירה, והוריתי לנתבעת להפקיד את שכר עדות המומחה בקופת בית המשפט לפני מועד הישיבה.

הנתבעת לא הפקידה את שכר המומחה, ולכן ביום 22.11.17 ביטלתי את ישיבת ההוכחות והוריתי על הגשת סיכומים משלימים מטעם הצדדים.

תמצית טענות הצדדים

התובעת טוענת כי הוכיחה את זכויותיה בחלקות, וכי הוכיחה שהנתבעת פלשה לחלקות והיא משתמשת בהן לצורכי קבורה. מכאן שעל הנתבעת לפצותה בגין ירידת ערך המקרקעין, ולחילופין לשלם לה דמי שימוש ראויים.

הנתבעת טוענת כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה: היא לא הוכיחה את זכותה במקרקעין, לא הוכיחה כי הנתבעת עושה בהם שימוש, ולא הוכיחה את זכאותה לפיצוי כלשהו.

דיון והכרעה

זכויותיה של התובעת במקרקעין

התובעת טוענת כי הוכיחה זכויותיה במקרקעין. התובעת הגישה נסחי רישום של החלקות שבהם רשומה הערה לפי סעיף 15 לחוק הנכסים, לגבי חלקיהם של הנספים שהיא מנהלת. ואילו הנתבעת טוענת כי זכיותיה של התובעת במקרקעין לא הוכחו, הואיל ותביעתה כללה גם חלקים של נספים שהושבו ליורשיהם עוד לפני הגשתה, והואיל ובמועד שמיעת ההוכחות לא נתנה התובעת תמונת מצב עדכנית לגבי זכויותיה, חרף העובדה שהיא פועלת כל העת להשבת זכויות ליורשי הנספים.

התובעת הגישה נסחי רישום של החלקות (נספח 1 לתצהירה של עו"ד איילת נבו (להלן: "נבו")), שהופקו ביום 25.1.15. בנסחים אלה רשומים חלקיהם של הנספים בחלקות, וכן רשומה הערה לפי סעיף 15 לחוק הנכסים לגבי החלקים שבניהול התובעת. הרישום מהווה ראיה לבעלות הנספים ולניהולה של התובעת (ראה: סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969).

מומחה בית המשפט הסתמך, לצורך חישוב חלקה של התובעת בחלקות, על נסחי רישום שהופקו ביום 10.3.16 (ראה חוות דעתו לעניין ירידת הערך – להלן: "חוות הדעת הראשונה").

הנתבעת טוענת כי התובעת כללה בתביעתה גם חלקים של נספים שהושבו עוד קודם לכן. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הביאה ראיות ביחס לחלקים שהושבו לאחר הגשת הראיות מטעמה.

באשר לטענה הראשונה – עצם העובדה שהתובעת כללה בתביעתה גם חלקים של נספים שהושבו עוד קודם לכן אינה מהווה נימוק לדחיית התביעה. השאלה אם הוכיחה התובעת את תביעתה אינה נגזרת מטענותיה בכתב התביעה, אלא מחומר הראיות שהוגש. כאמור, הנסחים שעל פיהם ערך מומחה בית המשפט את חישוביו משקפים את המצב ביום 10.3.16, וברי כי בכל הנוגע לחלקיהם של נספים שאינם כלולים בהערה לפי סעיף 15 לחוק הנכסים שבנסחים אלה, דין התביעה להידחות.

באשר לטענתה השניה של הנתבעת – כל אחד מהצדדים יכול היה להגיש נסחים עדכניים במועד שמיעת ההוכחות ואף לאחר מכן. הואיל ואף אחד מהצדדים לא ביקש להגיש נסחים מאוחרים לאלה שהוגשו, ההנחה היא כי לא חל שינוי במצב זכויותיה של התובעת מאז מועד הפקת הנסחים ששימשו את מומחה בית המשפט.

לפיכך אני קובעת כי חלקי הנספים שבניהול התובעת בכל אחת מהחלקות הם בהתאם להערות הרשומות בנסחי הרישום שעליהם הסתמך מומחה בית המשפט בחוות הדעת הראשונה. החלק שבניהול התובעת בכל אחת מן החלקות הינו, איפוא, כפי שקבע המומחה: בכל אחת מחלקות 35-37: 72.91%, ובחלקה 38: 47.48%.

האם הוכח כי הנתבעת פלשה לחלקות?

לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה כי היא עושה שימוש במקרקעין הואיל ולא הגישה מפת מדידה ערוכה בידי מודד, שממנה ניתן להסיק כי הנתבעת היא שעושה שימוש במקרקעין, ולא רשויות מקומיות אחרות שעושות שימוש בבית העלמין.

דרך המלך להוכחת טענת פלישה למקרקעין היא באמצעות הגשת חוות דעת מומחה של מודד, המתעדת את הפלישה וקובעת את גודל השטח הפלוש. התובעת לא הגישה חוות דעת של מודד, ולכן יש לבחון האם בראיות שהובאו יש די על מנת להוכיח כי הנתבעת פלשה למקרקעין ומהו גודלו של השטח הפלוש.

אברהם עודד, שמאי מקרקעין המשמש כמנהל נכסים בחברת נכסי אריאל פרויקטים בע"מ ומנהל את החלקות נשוא התביעה עבור התובעת, מסר בתצהירו כי ביום 4.1.12 קיים סיור בשטח הפלוש ביחד עם נציג הנתבעת, רחמים גלעדי (להלן: "גלעדי") ועם נציג של חברה קדישא קריית ביאליק – הרב שי צ'רבינסקי. במהלך הסיור למד כי הנתבעת משתמשת בשטח הפלוש לצורכי קבורה, וזאת לפי השילוט בבית העלמין והחיקוקים על מצבות הנפטרים. בחקירתו הנגדית מסר כי אין כיתוב על המצבות, וכי כוונתו בתצהיר היא לשלטים המצויים במעברים בבית העלמין (עמ' 19 שו' 31-עמ' 20 שו' 3). הוא ציין כי למד על שימושה של הנתבעת בשטח הן מדבריו של גלעדי והן ממפה שזה הציג לו במהלך הסיור, שבה הראה לו היכן הם קוברים (עמ' 20 שו' 8-11).

עוד מסר העד בחקירתו הנגדית, כי זיהה שהשטח שבו סייר הוא השטח נשוא התביעה גם לפי תצלומי אויר ומפות שהביא עמו (עמ' 20 שו' 26-27).

עלא זידאן (להלן: "זידאן"), שמאי מקרקעין מטעם חברת נכסי אריאל, מסר בתצהירו כי ביום 4.12.15 התבקש על ידי אברהם עודד לבקר בשטח. לצורך הביקור הצטייד במפת מדידה מעודכנת של השטח הפלוש (נספח 6 לתצהיר נבו) . מהביקור עלה כי המצב בשטח תואם את המפורט במפת המדידה, וכי בשטח הפלוש מתבצעת קבורה של תושבי קריית ים וקריית מוצקין. בהתאם למפת המדידה ולממצאים בשטח, נראה כי הנתבעת השתמשה בחלק מחלקות 35-38 לצורכי קבורה, ואילו הנתבעת מס' 2 השתמשה בחלק מחלקות 34-35 לצורך זה. במהלך הביקור צילם העד תמונות בכל אחת מהחלקות (נספחים 1-6 לתצהירו).

אציין כי בחלק מהתמונות שצילם העד נראה שילוט המעיד על כך שהנתבעת קוברת שם. בחלק מהתמונות נראים קברים, אך לא ברור מהן מי הרשות שביצעה את הקבורה.

גלעדי, מנהל חברה קדישא קריית ים השייכת לנתבעת, מסר בעדותו כי המקרקעין נשוא התביעה ומקרקעין נוספים מהווים מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת בית עלמין המשמש את הערים קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית ים, עד לסגירתו בראשית המאה הנוכחית בשל מיצוי שטחו. הנתבעת חייבת לקבור את נפטרי העיר קריית ים בבית עלמין שהוכתב לה מראש.

מעדות העד עולה כי במשרדי הנתבעת נתונים בדבר מקומות הקבורה בחלקות הקבורה המיועדות לה. נתונים אלה כוללים איזה מקומות תפוסים ואיזה מקומות פנויים, איזה מקומות ריקים ואיזה מקומות שמורים. העד ציין כי מי שערך את מפת המדידה שצורפה כנספח 6 לתצהיר נבו קיבל את הנתונים לגבי המקומות הפנויים, השמורים וכו' ממשרד הנתבעת (עמ' 30 שו' 15-עמ' 31 שו' 16, עמ' 32 שו' 21-23).

גלעדי אישר בחקירתו הנגדית כי הנתבעת עושה שימוש לצורך קבורה בחלקות י"ד, י"ז, י"ג, כ', י"ט ו- ט"ו (עמ' 32 שו' 31-עמ' 33 שו' 10). מדובר בחלקות קבורה שמצויות בחלקות 35-38 במקרקעין נשוא התביעה (ראה התמונות שצילם זידאן וצרף לתצהירו).

גלעדי אף פרט בחקירתו הנגדית את סדר חלקות הקבורה שבהן עושה הנתבעת שימוש בשטח בית העלמין (עמ' 33 שו' 15-17). סדר זה תואם את סדר החלקות במפת המדידה שבנספח 6 לתצהיר נבו.

המסקנה העולה מן הראיות שפורטו לעיל הינה כי הנתבעת משתמשת בחלקות קבורה המצויות בחלקות 35-38 של המקרקעין נשוא התביעה. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שהנתבעת נמנעה מלהביא את הנתונים המצויים במחשביה בדבר מקומות הקבורה המוקצים לה. הימנעות זו נזקפת לחובתה, שכן יש להניח שאילו היו הנתונים מפריכים את טענת התובעת, הייתה הנתבעת מציגה אותם בפני בית המשפט.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי מעדותו של גלעדי עולה שעד שנות ה-80 של המאה הקודמת היה ערבוב בקברים בין הרשויות השונות (עמ' 29 שו' 16-20). על כן לא ניתן לקבוע כי החלקות נשוא התביעה היו בשימוש הנתבעת באופן בלעדי. דין הטענה להידחות. כפי שפורט לעיל, הראיות מצביעות על שימוש בלעדי של הנתבעת בחלקות הקבורה שלטענת התובעת פולשות למקרקעין. כך עולה מתמונות השלטים שצורפו לתצהיר זידאן, מעדותו של גלעדי, ומהימנעות הנתבעת מלהגיש את הנתונים שמצויים במחשבחה אודות מקומות הקבורה. חזקה על הנתבעת כי אם היו באותן חלקות קבורה גם מקומות קבורה של רשויות אחרות, היא הייתה מביאה נתונים אלה בפני בית המשפט.

לאחר שקבעתי כי הוכח שהנתבעת פלשה לחלקות 35-38, יש לבחון האם הוכח גודל השטח הפלוש.

מומחה בית המשפט קבע את גודל השטח הפלוש בכל אחת מהחלקות. בחוות הדעת ציין המומחה כי נערכה מדידה גראפית על ידי מודד ממשרדו, כאשר הנתונים נשאבו מקובץ המדידה של התב"ע מאתר תכנון זמין של משרד הפנים.

בעדותו מסר המומחה כי המדידה הגראפית שעליה הסתמך היא מדידה ברמת דיוק גבוהה מאוד, אם כי רמת הדיוק הגבוהה ביותר של מדידה מושגת במדידה שמבצע מודד בשטח (עמ' 14 שו' 22 – עמ' 15 שו' 6).

לטענת הנתבעת, הואיל ומדידה גראפית היא מדידה שדיוקה מוגבל, אין להסתמך עליה. דין הטענה להידחות. כאמור, המומחה הסביר כי מדובר במדידה ברמת דיוק גבוהה מאוד. עובדה שגם השמאים מטעם שני הצדדים הסתפקו, לצורך מתן חוות דעתם, במדידה דומה, ולא עמדו על קבלת מדידה של מודד. לפיכך, אף שניתן היה להגיע לרמת דיוק גבוהה יותר באמצעות הגשת חוות דעת של מודד, איני מוצאת כי יש מקום לקבוע שלא הוכח גודלו של השטח הפלוש ולדחות את התביעה. בהתחשב בהיקף שטחי הפלישה בכל חלקה, ההבדלים האפשריים הנובעים משיטות המדידה הם זניחים, ובוודאי שאינם מצדיקים דחיה של התביעה כפי שטוענת הנתבעת.

לפיכך אני מאמצת את חוות דעת המומחה ביחס לגודל הפלישה בכל אחת מהחלקות: חלקה 35 – 1,102 מ"ר, חלקה 36 – 2,535 ₪, חלקה 37 – 3,461 ₪ וחלקה 38 – 4,572 ₪.

באשר לחלקה של הנתבעת בשטח הפלישה בכל אחת מהחלקות: לגבי חלקות 36-38 - הוכח כי רק הנתבעת פלשה אליהן.

לגבי חלקה 35 – הוכח, כאמור, שהנתבעת פלשה גם לחלקה זו. דא עקא כי מחומר הראיות שהגישה התובעת עצמה עולה כי גם נתבעת מס' 2 פלשה לחלקה זו. לא הוגשה כל ראיה שממנה עולה מהו שטח הפלישה של כל אחת מהנתבעות. אף בהנחה שבמסגרת הסכם הפשרה שילמה נתבעת מס' 2 עבור פלישה בשטח מסוים בחלקה זו (דבר שכאמור אין לו כל תימוכין בהסכם הפשרה), אין מדובר בראיה המוכיחה את גודל הפלישה של כל אחת מהנתבעות בחלקה זו. לפיכך, בהעדר ראיה לגבי גודל שטח הפלישה של הנתבעת, אני דוחה את התביעה לגבי חלקה זו.

התביעה לפיצוי בגין ירידת ערך

הסעד הראשי בתביעת התובעת הוא סעד בגין ראש נזק המכונה על ידיה "ירידת ערך" של השטח הפלוש. סכום הפיצוי שלו עותרת התובעת הוא כשוויו של השטח (בהתאם לחלקו שבניהולה של התובעת), ובלשונו של מומחה בית המשפט: "שווי השוק של זכויות הבעלות במקרקעין". לטענת התובעת, בשטח הפלוש נמצאים היום קברים, ולכן לא ניתן לעשות בו שימוש לייעודו – קרקע חקלאית. הואיל ולא ניתן לפנות בית עלמין, נגרמה ירידת ערך בשווי מלוא ערך המקרקעין.

התובעת מוסיפה וטוענת כי היא זכאית לפיצוי זה גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן הנתבעת מכרה חלק מחלקות הקבר לאנשים, וקיבלה מהם תשלום, ובכך התעשרה שלא כדין.

הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין "ירידת ערך", וכי הסכום הנתבע הוא עלות העברת זכות הבעלות במקרקעין, על אף שזכות הבעלות תיוותר בידי הבעלים ולא תעבור לנתבעת.

מן הדין לדחות עתירת התובעת לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין, או לפיצוי בשווי זכות הבעלות במקרקעין. מדובר בתביעה חסרת בסיס. לא בכדי לא אזכרה התובעת בסיכומיה אפילו מקרה אחד שבו בנסיבות דומות נפסק פיצוי מסוג זה.

משמעות המונח ירידת ערך של מקרקעין היא פגיעה במקרקעין הגורמת להפחתה בערכם. במקרה זה אין פגיעה במקרקעין, אלא פלישה אליהם ועשיית שימוש בהם, המונע מבעל הזכויות לעשות בהם שימוש. הפיצוי המגיע לבעל הזכויות אינו פיצוי בגין ירידת ערך, אלא פיצוי עבור שימוש שעושה אחר במקרקעיו, כל עוד השימוש נמשך. באשר לטענת התובעת כי הואיל והשימוש שעושה הנתבעת במקרקעין הוא בית עלמין לא ניתן לפנותם – טענה זו אינה מעוגנת בדין. אין בדין כל מניעה לפנות בית עלמין. אכן פינוי בית עלמין כרוך בקושי, אך זהו קושי אתי – חברתי, ולא קושי חוקי. ואם מבכר מי שמוסמך לכך להימנע מפינוי קברים בשל הקושי האתי – חברתי הכרוך בכך, פתרונו הוא במסגרת סמכות ההפקעה שבסעיפים 188-189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

באשר לטענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט – התובעת אכן זכאית לפיצוי מכוח דין זה, אך הפיצוי שלו היא זכאית אינו פיצוי בשווי זכות הבעלות במקרקעין, שכן זו נותרה בידי הבעלים. אם נמכרו חלקות קבר במקרקעין – מדובר במכירה שאינה כדין, שלא הפקיעה מהבעלים את זכותם במקרקעין. הפיצוי שלו זכאית התובעת לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט, הוא דמי שימוש ראויים.

ההלכה הפסוקה קובעת כי עילת התביעה לדמי שימוש ראויים, מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראה: ע"א 588/87 אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש, פד מה(5) 297 (1991); ע"א 889/75 "דרים" בע"מ נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 20, בעמ' 22 (1977), ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 633 (1983); ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל (11.10.12)). בהתאם לפסיקה האמורה, שימוש שלא כדין במקרקעין מזכה את בעליהם בדמי שימוש ראויים מן המשתמש, המתעשר שלא על פי זכות שבדין.

התביעה לדמי שימוש ראויים

לאחר שהצדדים הגישו חוות דעת שמאיות מטעמם בעניין גובה דמי השימוש הראויים, מיניתי את השמאי גסטפרוינד כמומחה מטעם בית המשפט לצורך עריכת חוות דעת בדבר גובה דמי השימוש הראויים החל מחודש מרץ 2010 עד חודש מרץ 2017. התובעת מקבלת את קביעותיו של גסטפרוינד, בעוד שהנתבעת סבורה שיש לדחותן.

לא אחת נפסק כי חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט נהנית ממעמד מיוחד ועדיף, מאחר שבית המשפט נוטה בדרך כלל שלא לסטות ממנה, ועל כן חוות דעת זו "קובעת ומעצבת בדרך כלל את מסכת העובדות הרלבנטית והמסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה" (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן ואח', פ"ד נב(4) 563 (1998) והאסמכתאות המוזכרות שם; וראה גם: ת"א (מחוזי ת"א) 1618/97 גורביץ מיכאל ואח' נ' קוט אזור יזמים בע"מ ואח' (30.10.06)). הטעם לכך מובן – מדובר בחוות דעת של גורם אובייקטיבי וחסר פניות.

במקרה זה לא מצאתי בטענות הנתבעת טעם המצדיק לסטות מקביעותיו של גסטפרוינד. חוות דעתו מפורטת ומנומקת כדבעי, ויש בה מענה לטענות שמעלה הנתבעת בסיכומיה.

הנתבעת טוענת כי המומחה בחר בשיעור היוון גבוה של 6%. המומחה נימק בחירה זו בסעיף 10.12 לחוות דעתו.

עוד טוענת הנתבעת כי המומחה העריך את דמי השכירות הראויים ולא את דמי השימוש הראויים. דא עקא כי עיון בחוות הדעת מלמד כי במקרה זה אין הבדל בין המושגים.

הנתבעת טוענת עוד כי המומחה מציין בסעיף 10.9 לחוות הדעת, שישנם הבדלים בין בעלי הזכויות נכון למועד השומה לבין בעלי הזכויות שהיו רשומים נכון למועד הגשת התביעה. חלק מבעלי הזכויות נרשמו בשנת 2013 וחלקם בשנים 2015-2016. לגישת הנתבעת, הואיל ולפי קביעת המומחה לא ניתן לדעת מהם אחוזי הבעלות בכל אחת מהשנים, הרי שהזכויות הנתבעות לגבי כל אחת מהשנים לא הוכחו ויש לדחות את התביעה. דין הטענה להידחות. זכויות הבעלות של נספי השואה במקרקעין נוצרו לפני מרץ 2010, לרבות אלה שנרשמו לאחר מועד זה (ראה: נסח הרישום, נספח 1 לתצהיר נבו, שממנו עולה כי הרישום בשנים 2013 והלאה הוא של זכויות שנוצרו בעבר). חלקיהם של נספי השואה שבניהול התובעת היו, איפוא, זהים לאורך כל התקופה שאליה מתייחסת תביעת דמי השימוש הראויים.

טענה נוספת שמעלה הנתבעת היא כי לצורך קביעת שווי השוק, המומחה כלל שטחים נוספים, הכוללים שטחי שירות, שדרות עצים, טהרה ונטילת ידיים, אשר לא נתבקש להכלילם במסגרת קביעת שווי ירידת הערך ולא נטען כי הם תפוסים על ידי הנתבעת. דא עקא כי בחקירתו הנגדית על חוות הדעת הראשונה נשאל המומחה על כך, והשיב כי פעל בהתאם לקווים המנחים של השמאי הממשלתי (עמ' 17 שו' 1-16).

התוצאה היא כי אני מאמצת את חוות דעת מומחה בית המשפט לגבי דמי השימוש הראויים. מתוך הסכומים שקבע, הסכומים שרלבנטיים לנתבעת הם הסכומים בגין הפלישה לחלקות 36-38. הנתבעת לא פלשה לחלקה 34. לגבי חלקה 35 קבעתי לעיל כי התובעת לא הוכיחה מהו גודל השטח שאליו פלשה הנתבעת, ולכן דין התביעה בנוגע לחלקה זו להידחות.

תוצאות חישוב דמי השימוש הראויים לחלקות 36-38 בלבד הן כדלקמן:

בטבלה שבסעיף 11.4 לחוות דעת המומחה, סך כל השטח הנישום בכל אחת מהשנים הוא 10,568 (במקום 11,713).

באותה טבלה, סך כל הדמ"ש המשוקללים הינו כלדקמן:

שנת 2010 – 49,073

שנת 2011 – 49,996

שנת 2012 – 52,678

שנת 2013 – 54,696

שנת 2014 – 52,805

שנת 2015 – 56,499

שנת 2016 – 56,919

שנת 2017 – 59,766

בטבלה שבסעיף 11.5 לחוות דעת המומחה, השטח הנישום בכל אחת מהשנים הוא 10,568 (במקום 11,713).

באותה טבלה, בעמודת "דמי השכירות" ישונו סכומי דמי השכירות בכל אחת מהשנים כפי שפורט לעיל, ועמודת "דמי שכירות מוערכים" תהא כדלקמן:

שנת 2010 – 36,805

שנת 2011 – 49,996

שנת 2012 – 52,678

שנת 2013 – 54,696

שנת 2014 – 52,805

שנת 2015 – 56,499

שנת 2016 – 56,919

שנת 2017 – 14,942

סה"כ: 375,340

בטבלה שבסעיף 11.7 לחוות הדעת, עמודת "דמי שכירות מוערכים" תהא כפי שפורט לעיל, ועמודת "דמי שכירות מהוונים" תהא כדלקמן:

שנת 2010 – 55,341

שנת 2011 – 70,920

שנת 2012 – 70,495

שנת 2013 – 69,052

שנת 2014 – 62,891

שנת 2015 – 63,482

שנת 2016 – 60,334

שנת 2017 – 14,942

סה"כ: 467,457

גובה דמי השימוש הראויים לחלקות 36-38, לתקופה שממרץ 2010 עד מרץ 2017 הוא, איפוא, 467,457 ₪.

סוף דבר

לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת סך של 467,457 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.7.17 (מועד חוות דעת מומחה בית המשפט) ועד התשלום המלא בפועל.

באשר להוצאות ולשכ"ט עו"ד – התובעת בחרה להגיש תביעה לירידת ערך המקרקעין ללא כל ביסוס, ועמדה עליה לאורך כל הדרך. הדבר הוביל להתארכות ההליך, וגרם להוצאות. בנסיבות אלה איני פוסקת לתובעת שכ"ט עו"ד. כמו כן, ראוי לחייב את התובעת לשאת בעלויות חוות דעת המומחים לגבי ירידת הערך. לפיכך תשלם התובעת לנתבעת את עלות חוות דעת המומחה מטעמה בנוגע לירידת הערך, וכן את חלקה בשכרו של מומחה בית המשפט עבור חוות דעת זו, ואת שכר עדותו.

ואילו הנתבעת תשלם לתובעת את סכום האגרה בהתאם לסכום שנפסק, ותשיב לה את עלות חוות דעת המומחה מטעמה לגבי דמי השימוש הראויים, ואת חלקה בשכרו של מומחה בית המשפט עבור חוות דעת זו.

הערת סיום

מתביעה זו עולה תמונה עגומה, של רשויות ציבוריות שפלשו למקרקעין פרטיים ועושות בהם שימוש במשך שנים רבות, שלא כדין, ומבלי לפעול להסדרת הדברים באפיקים החוקיים העומדים לרשותן. ראוי כי הגורמים המוסמכים ייתנו דעתם לכך, ויפעלו לתיקון המצב במסגרת הכלים שעומדים לרשותם בדין.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ח, 02 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.