מ"א נ' טוטאל פתרונות כ"א בע"מ

האם התובע זכאי לדמי הלנה בשל איחור הנתבעת בתשלום קצבת דמי פגיעה בהתאם להוראות סעיף 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 (להלן – התקנות); זאת השאלה שעומדת להכרעתי בתיק זה.

הצדדים ועיקרי העובדות:

+

1. מר מ"א, עובד זר המחזיק בדרכון סודני (להלן – התובע), הועסק על ידי חברת טוטאל פתרונות כ"א בע"מ (להלן- הנתבעת), החל מיום 23.5.2012 ועד ליום 21.2.2013 וביום 21.2.2013, בדרכו לביתו ממקום העבודה, נפגע בתאונת דרכים, שכתוצאה ממנה נגרם לו שבר בידו השמאלית.

2. בגין הפגיעה כאמור הגיש התובע ביום 9.2.2014 תביעה לתשלום דמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי. בהתאם, ביום 28.12.2015, קרי למעלה משנתיים וחצי ממועד קרות התאונה, התקבל אצל התובע מכתב מהמוסד לביטוח לאומי המכיר בפגיעה ממנה סבל כתאונת עבודה ומאשר תשלום דמי פגיעה בסך של 8,647 ₪, ובזו הלשון:

    

   "אישרנו את תביעתך לדמי פגיעה בעבור 91 ימים לתקופה/ות האלה:

   מ-22.02.2013 עד 23.5.2013

   הגמלה חושבה לפי 75% משכרך ברבע השנה שקדם לפגיעה בסך 12135 ₪.

   עפ"י רשאה שניתנה למעבידך שולמו דמי פגיעה למעביד בסך 8647 ₪.

   על מעבידך לשלם לך דמי פגיעה עבור כל ימי אי הכושר כולל 12 הימים הראשונים, גם אם לא קיבל החזר מביטוח לאומי..." (מכתב של המוסד לביטוח לאומי מיום 28.12.2015 צורף נספח א' לכתב התביעה).

    

3. לאחר קבלת המכתב, ביום 4.1.2016 פנה התובע אל הנתבעת בבקשה לקבל את הגמלה שצוינה במכתבו של המוסד לביטוח לאומי, ונענה ביום 10.1.2016 כי הנושא בבדיקה. (התכתבות בין עו"ד יוגב לעו"ד רוח צורפה נספח ב' לכתב התביעה).

4. ביום 19.5.2016 הוגשה התביעה שבכותרת; במסגרת ניהול ההליך, ביום 2.4.2017 שילמה הנתבעת לתובע את מלוא גמלת אי הכושר שהועברה לידיה מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן, התברר כי ההנתבעת שילמה לתובע בגין 12 הימים הראשונים לתקופת אי הכושר, המצוים ממילא באחריותה, וזאת במסגרת תלוש השכר של חודש מרץ 2013 (תלוש שכר לחודש מרץ 2013 וכן אישור על תשלום בפועל לתובע צורפו לסיכומי הנתבעת).

5. לאור כל האמור לעיל, נותרה בפניי השאלה האם יש מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה בגין האיחור בתשלום יתרת הסכום.

    

   טענות התובע בתמצית

    

6. מטרת תקנה 22 לתקנות ביטוח לאומי לאפשר לעובד שנפגע במסגרת עבודתו לקבל מהמעסיק חלף שכר שוטף וזאת מבלי להמתין לסוף ההליך המתנהל במוסד לביטוח לאומי. בענייננו חל ההפך הגמור, כך שבמקום שהנתבעת, היא מעסיק מורשה בהתאם לתקנה 22, תשלם לתובע דמי פגיעה יחסיים למשך כל תקופת זכאותו, קרי החל מחודש פברואר 2013, הנתבעת המתינה לקבלת הכספים מהמוסד לביטוח לאומי בשנת 2016, וגם אז עיכבה את העברתם לידי התובע במשך למעלה משנה.

7. אין חולק כי הנתבעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי את קצבת דמי הפגיעה המיועדת לתובע ביום 1.1.2016. יחד עם זאת, הנתבעת נמנעה מלהעביר את כספי הקצבה עד לאחר הגשת התובענה, ביום 2.4.2017.

8. בשל העיכוב דנן, טען התובע כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הלנה החל מיום 1.1.2016. לעניין זה מבקש התובע לבצע היקש מהוראות סעיף 280(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, הקובע כי דינו של תגמול ימי מילואים כדין שכר.

9. לטענתו, מקום בו מטרת קצבת דמי פגיעה זהה למטרת תשלום גמול ימי מילואים, קרי שתיהן מחליפות שכר שוטף, יש לראות גם בגמלה מכוח תקנה 22 כשכר, ומקום בו שולמה באיחור, לפסוק דמי הלנה בהתאם להוראות החוק.

10. עוד טען, כי אין מקום לקבל את טענת הנתבעת, לפיה לא ידעה שקיבלה כספים מהמוסד לביטוח לאומי היות והיא אינה "מעסיק מורשה"; שכן הטענה דנן לא עלתה במסגרת כתב ההגנה. התובע הוסיף, כי אין מקום לקבל את עמדת הנתבעת, לפיה אין ללמוד ממועד שליחת המכתב על ידי המוסד לביטוח לאומי על מועד העברת הכספים בפועל, שכן בהתאם לצו שניתן למוסד לביטוח לאומי, עולה כי הכספים הועברו לנתבעת ביום 1.1.2016, קרי בסמיכות לשליחת המכתב לתובע.

11. לבסוף טוען התובע, כי יש מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בשיעור ניכר שכן הפגינה אדישות וזלזול בזכויות התובע, וסביר להניח כי במידה ולא הייתה מוגשת התובענה שבכותרת, לא הייתה מעבירה לו את הקצבה כלל.

     

    טענות הנתבעת בתמצית

     

12. באשר לתשלום 12 ימים הראשונים של אי הכושר, טענה הנתבעת, כי בתלוש השכר של חודש מרץ 2013, שולם לתובע בגין רכיב זה סך של 1,728 ₪ (ראו נספח 1 לסיכומי הנתבעת). באשר ליתרת התשלום המגיע לתובע בשל תקופת אי הכושר, טענה, כי גם סכום זה שולם לו זה מכבר ובסך של 8,917 ₪, כאשר התובע הודה בקבלת הסכום בסיכומיו. עוד טענה, כי הסכום דנן כולל גם את הקצבה על סך 2.5% שהגיעה לנתבעת עצמה.

13. לטענת הנתבעת הסכום דנן היה מועבר עוד קודם למועד בו הועבר בפועל במידה והתובע לא היה עומד על סירובו לקבל סכום זה מבלי שיפסקו לטובתו גם פיצויי הלנה.

14. לטענת הנתבעת, אין מקום לפסוק פיצויי הלנה, שכן הסכום לא שולם לתובע עקב טעות כנה, אשר אינה מזכה בתשלום פיצויי הלנה. ודוק, הנתבעת לא ידעה בזמן אמת כי המוסד לביטוח לאומי העביר את קצבת התובע אל חשבונה, שכן לא קיבלה על כך הודעה בזמן אמת.

    זאת ועוד, הנתבעת אינה מעסיק מורשה, כנדרש בסעיף 22 לתקנות הביטוח הלאומי ובשל כך לא ציפתה לקבל כספים עבור התובע בהתאם לתקנה 22. מיד עם היוודע לה על קבלת הכספים, העבירה הנתבעת את הכספים לחזקת התובע, כאשר כל עיכוב נבע עקב סירובו לקבלם.

15. למעלה מן הצורך, אין מקום לפסוק פיצויי הלנה שכן אין המדובר בעיכוב בתשלום שכר עבודה, כך שבהתאם חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 לא ניתן להשית דמי הלנה בגין עיכוב בתשלום דמי פגיעה.

     

    דיון והכרעה

     

16. חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק), קובע זכאות של עובד לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה שארעה במסגרת העבודה. בתשלום בגין 12 ימי אי הכושר הראשונים יישא המעסיק, כאשר במידה ותקופת אי הכושר מתארכת מעבר למועד זה, זכאי העובד לתשלום קצבת דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי בגין תקופה שעד 13 שבועות. וראו לענין זה סעיפים 92-94 לחוק:

    (א3)השר יקבע תנאים, כללים והוראות בדבר המועדים וסכומי דמי הפגיעה שישלם מעביד לפי סעיף זה.

    "92.(א)מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.

    (ב)לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה עשר שבועות.(ב)לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד עשרים ושישה שלושה עשר שבועות.

    93.בעד יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אולם המעביד ישלם לנפגע שכר אותו יום.

    (ב)בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, אשר בהם לא היה המבוטח מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת כתוצאה מהפגיעה, לא ישולמו דמי הפגיעה אלא אם כן לא היה המבוטח מסוגל לעבודה כאמור שנים עשר ימים לפחות בנוסף על יום הפגיעה.

    94.(א)בסעיף זה -

    "שכר העבודה הרגיל" - כמשמעותו לפי סעיפים 98 ו-100;

    "מעביד" - מי שבעת הפגיעה התקיימו, בינו ובין הנפגע, יחסי עובד ומעביד;

    "עובד" - מבוטח כמשמעותו לפי סעיף 75(א), למעט עובד עצמאי ולמעט עובד במשק ביתו של המעביד שלא לצורך עסקו או משלח ידו של המעביד;

    "תקופת הזכאות הראשונה" – שנים עשר הימים הראשונים שבעדם זכאי הנפגע לדמי פגיעה לפי פרק זה.

    (ב)על אף האמור בסעיף 92(א) יחולו לגבי תקופת הזכאות הראשונה הוראות אלה:

    (1)היה הנפגע עובד -

    (א)המעביד יחזיר למוסד את סכום דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה האמורים לפי כל דין (בסעיף זה - הסכום ששילם המוסד); הרשה המוסד למעביד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו - יהיה אותו מעביד חייב לשלם לעובד גם את דמי הפגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה, ולא יהיה זכאי להחזר הסכומים ששילם בעד תקופת הזכאות הראשונה;

    ..."

17. סעיף 22 לתקנות קובע כי מעסיק שקיבל היתר מהמוסד לביטוח לאומי, ישלם את קצבת דמי הפגיעה ישירות לעובד, במועד בו נהג לשלם את שכרו, ויקבל על כך החזר מהמוסד לביטוח לאומי בתוספת עמלה בת 2.5% משיעור הגמלה. ובלשון הסעיף:

     

    "(א) המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני, בתנאים שייקבעו על ידי המוסד, לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו.

    (ב)השתמש המוסד בסמכותו לפי תקנת משנה (א), ישולמו דמי הפגיעה על ידי המעביד, במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו והמוסד יחזיר למעביד את הסכומים שהוא שילם, לאחר שהמציא הוכחות על התשלום.

    (ג)מעביד כאמור בתקנת משנה (א) יהיה זכאי לעמלה בשיעור של 2.5% מדמי הפגיעה ששולמו על ידיו בשם המוסד."

     

18. מטרת סעיף 22 לתקנות לאפשר לעובד שנפגע במסגרת עבודתו לקבל את דמי הגמלה במיידית, ובמועד בו היה משולם לו שכרו, וזאת על מנת להימנע מפרוצדורה ארוכה. וראו לעניין זה ע"ע (עבודה ארצי) 370/05 רפי כראדי נ' יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ (פורסם בנבו, 27.12.2005):

    "תכלית התשלום של דמי הפגיעה היא להחליף את ההכנסה לתקופה קצרה. על תכלית זו עמד בית הדין בדבע מה/ 40 - 0 משה בן-שבת נ' המוסד לביטוח לאומי יז 46 בעמוד 49: "מהי הגמלה "דמי פגיעה" ומה מטרתה, במסגרת הגמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי, ובמיוחד פרק ג' שבו - ביטוח נפגעי עבודה? ברור שזאת "גמלה במזומנים", להבדיל מ"גמלה בעין". במסגרת גמלאות במזומנים - דמי פגיעה מסווג כ"גמלה קצרת מועד", SHORT TERM BENIFITS. ידוע לכל המצוי במינהל ביטוח לאומי, כי אחד המאפיינים גמלה קצרת מועד הוא "פשטות האדמיניסטרציה" כדי לחסוך במנגנון ובמינהל ולמנוע מצב, שבו הטיפול במתן הגמלה יעלה יותר ביוקר מאשר עצם מתן הגמלה. האמור מודגם, חלקית, בדרכו של המחוקק הישראלי עת הפחית מדמי הביטוח שמשלמים בגין פגיעה בעבודה מעבידים המשלמים "דמי פגיעה" מקופתם הם"."

     

     

    ומן הכלל אל הפרט

     

19. במידה והנתבעת היא מעסיק מורשה, כאמור בסעיף 22 לתקנות, ברי שעם הצגת אישור התובע בדבר אי כושר, היה עליה לשלם לו את קצבת דמי הפגיעה בסמוך לתאונה, ובמועדים בהם היה משולם שכרו; קרי החל משכר חודש פברואר 2013 ועד לתום תקופת אי הכושר או תום 13 השבועות.

20. אין חולק כי הנתבעת לא פעלה כאמור, ותחת זאת טענה בסיכומיה כי היא אינה מעסיק מורשה ולכן לא העבירה לתובע את הכספים מיד עם היוודע דבר פגיעתו וממילא לא ציפתה להעברת כספי הגמלה אל חשבונה מטעם המוסד לביטוח לאומי.

21. אין בידי לקבל טענה זה, ולהלן נימוקיי. ראשית, די בעובדה שטענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים ובתור שכזו מהווה הרחבת חזית אסורה על מנת לדחות אותה. שנית, במכתבו של המוסד לביטוח לאומי מיום 28.12.2015 צוין כי דמי הגמלה הועברו למעסיק, קרי לנתבעת, וזאת בהתאם להרשאה שניתנה לה. אי לכך, טענת הנתבעת לפיה היא אינה "מעסיק מורשה", מהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שנטענה בעלמא, ולכן דינה להידחות.

22. למעלה מן הצורך יאמר כי גם אם אקבל את עמדת הנתבעת בנושא, הרי שאין חולק כי עם קבלת מכתבו של בא כוח התובע ביום 4.1.2016, המיידע אותה בדבר העברת הקצבה אל חשבונה – מכתב עליו בא כוחה השיב, הרי שלכל המאוחר החל ממועד זה, אין היא יכולה לטעון להיעדר ידיעה.

    כאשר מצרפים עובדה זו למועד תשלום הגמלה על ידי הנתבעת הפועל, קרי ביום 2.4.2017, מצטיירת תמונה לפיה הלינה הנתבעת את כספי הקצבה, בידיעה, לכל הפחות, במשך שנה ושלושה חודשים (לעניין מועד תשלום הגמלה לתובע ראו סעיף 7 לסיכומי התובע וכן סעיף 6 לסיכומי הנתבעת).

23. באשר לעיכוב ממועד קבלת הכספים מטעם המוסד לביטוח לאומי טוענת הנתבעת כי העיכוב נוצר באשמת התובע עצמו, שכן סירב לקבל את תשלום הקצבה מבלי שישולמו לו פיצויי הלנה. גם טענה זו דינה להידחות , שכן אין כל עדות לניסיון הנתבעת להעביר את הכספים לתובע והטענה נטענה ללא כל פירוט וממילא מבלי שנתמכה בכל ראיה.

24. מהתנהלות הנתבעת כאמור לעיל עולה תחושה לא נוחה של זלזול בזכויות התובע, אשר מעבר לעובדה שנקלע למצב קשה, עת נשללה ממנו האפשרות לעבוד עקב תאונת עבודה, הוא משתייך לאוכלוסיה מוחלשת של מהגרי העבודה. מצופה מהנתבעת, אשר הייתה באותו המועד חברת כוח אדם, כי לא תתייחס בקלות ראש ביחס לזכויות עובדיה.

25. יחד עם כל האמור לעיל, ומבלי להפחית מחומרת התנהלותה של הנתבעת, לאור מגבלות הדין אין בידי לפסוק הוצאות הלנה; ובמה הדברים אמורים? המקור לחיוב בפיצויי הלנה מצוי בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 המאפשר לעובד ששכרו הולן, לתבוע פיצוי הלנה. ודוק, לא בגין כל תשלום שנעשה באיחור יזכה העובד לתשלום דמי הלנה, שכן חוק הגנת השכר מגדיר בסעיף 1 מהו שכר עבודה אשר יישא פיצויי הלנה כדלקמן – "חגים, פריון עבודה, שעות נוספות וכל תשלום אחר המגיע לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". בהמשך מזכה החוק בפיצויי הלנה גם בשל עיכוב בתשלום פיצויי פיטורים (סעיף 20 לחוק), וכן גם בשל אי העברת תשלומים במועד לקופת גמל (סעיף 19א(א) לחוק). (ע"ע (ארצי ) 34755-11-10 קרן השתלמות למורים וגננות בע"מ נ' רשת גני ילדים (פורסם בנבו, 16.10.2012).

26. ודוק, קצבת דמי פגיעה אינה נכנסת להגדרת "שכר מולן" כהגדרתו בחוק הגנת השכר, ועל כן אינה יכולה לשאת פיצויי הלנת שכר. לעניין זה ההיקש שביקש התובע לערוך, מקצבת מילואים היא הנותנת כי בענייננו אין מקום לפסוק דמי הלנה. כך, במקרה של דמי מילואים ישנו סעיף חוק ספציפי המשווה את מעמד הגמלה לשכר עבודה אשר אינו נכלל בהגדרת שכר בחוק הגנת השכר. היעדרה של הוראה דומה בעניין קצבת דמי פגיעה, היא הנותנת כי אין לגזור דין שווה לשתי הגמלאות.

27. יחד עם זאת, בהתאם להוראות סעיף 297 א' לחוק על גמלה שלא שולמה במועדה יחול מנגון הצמדה למדד. עוד נקבע בסעיף 297 א' (ג) כי חוק פסיקת ריבית לא יחול על גמלה המשולמת לפי חוק זה:

    " (א) בסעיף זה – "חודש לתשלום" – אחד מאלה, לפי הענין: (1) בגמלה המשתלמת בעד תקופה מסוימת – החודש שבעדו או שבעד חלק ממנו משולמת הגמלה; (2) במענק או בגמלה אחרת, שאינה משולמת בעד תקופה מסוימת – החודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה; (3) בגמלה המשולמת לפי פרק ח' – החודש שבו הוגשה התביעה למוסד; "מועד תשלום" – החודש שבו משולמת הגמלה. (ב) גמלה, המשולמת במועד תשלום שחל לאחר שחלף חודש קלנדרי מלא מהחודש לתשלום, תעודכן בשיעור שבו עלה המדד שפורסם לאחרונה לפני מועד התשלום, לעומת המדד שפורסם בחודש לתשלום. (ג) חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, לא יחול על גמלה המשולמת לפי חוק זה.

     

28. הנתבעת מהווה למעשה צינור להעברת הכספים מהמוסד לביטוח לאומי ואף מקבלת בשל כך עמלה בשל מאמציה, ונכנסת לצורך זה לנעלי המוסד לביטוח לאומי. ואור לעניין זה עב"ל (ארצי ) 111-09 עיריית אשדוד נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 27.12.2010)-

    "במסגרת היחסים המשולשים הללו, מעמדו של המעסיק ביחס למוסד הוא מעמד של מורשה או, בלשון עממית, מעמד של "צינור". המעסיק משלם לעובד את דמי הפגיעה המגיעים לו מן המוסד ובמקום המוסד. פשיטא שהמעסיק זכאי להחזר מן המוסד של סכומי דמי פגיעה ששילם, ככל שאלה עולים בקנה אחד עם הוראות החוק כפי שהם מיושמים על ידי המוסד. ככל שהמעסיק משלם לעובד - מכח יחסי העבודה שביניהם - תשלומים שהם מעבר לדמי הפגיעה המוכרים על ידי המוסד, אין הוא - המעסיק - זכאי להחזר מן המוסד על תשלומי יתר אלה."

29. על כן, מקום בו הנתבעת עיכבה את תשלום הגמלה, בהתאם להוראות 297 א' לחוק, מקום בו נכנסה הנתבעת לנעלי המוסד לביטוח לאומי לצורך תשלום הגמלה, יש לחייבה בתשלום הפרשי הצמדה למדד החל מהמועד בו היה על הקצבה להשתלם באמצעותה, קרי מיום 31.3.2013 ביחס לסך של 2,882.2; וכן בגין אותו הסכום החל מיום 30.4.2013 ו-30.5.2013.

     

    סוף דבר -

     

30. הנתבעת תישא בהפרשי הצמדה כאמור בסעיף 29 לפסק הדין, ועד ליום 2.4.2017

31. לאור על כל האמור לעיל, ובשים לב להתנהלות הנתבעת, והעובדה שהיה בידיה לייתר את ההליך במידה והייתה מעבירה את הקצבה עם קבלת מכתב הדרישה ביום 4.1.2016, מצאתי לנכון לפסוק הוצאות משפט על הרף הגבוה בסך 10,000 ₪.

32. התשלומים כאמור לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, ולא - יישאו הפרשי ריבית והצמדה כאמור בחוק.

     

    ניתן היום, כ"א אדר תשע"ח, (08 מרץ 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.