מדינת ישראל נ' לחיאני

לפי סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מאחריות לגרם התאונה, אולם מצאתי להרשיע אותו בעבירה של אי ציות לתמרור עצור אשר היה בכיוון נסיעתו.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס עבירות של נהיגה בקלות ראש אשר גרמה לתוצאה של חבלה של ממש למעורב, אי ציות לתמרור עצור והתנהגות הגורמת נזק.

כתב האישום מתאר, כי ביום 3.6.15 בסמוך לשעה 21:15 נהג הנאשם ברכבו בעיר קריית אונו ברח' קפלן ממערב למזרח והתקרב לצומת עם רח' וינגייט.

בכיוון נסיעתו ובצומת לפניו מוצב תמרור עצור ותן זכות קדימה.

הנאשם נהג בקלות ראש, לא ציית לתמרור העצור מימין ובכיוון נסיעתו נכנס לצומת וחסם את דרכו של רוכב אופניים חשמליים אשר נסע עליהם ברח' וינגיט מדרום לצפון ומימין לשמאל כיוון נסיעתו הנאשם ופגע בו.

כתוצאה מן התאונה נחבל רוכב האופניים ונגרמו לו חבלות של ממש בדמות חתך בגבה השמאלית שנתפרה וכן ניזוקו כלי הרכב המעורבים.

ביום 5.4.16 כפר הנאשם במיוחס לו, טען שעצר בצומת ועל פי הוראת תמרור העצור המוצב שם וכן טען לרשלנות רוכב האופניים החשמליים, אשר נהג במהירות גבוהה, כשהוא לבוש בטרנינג שחור וכשהוא נושא על גבי האופניים שקיות גדולות המכילות בקבוקים.

משכך נקבע התיק לשמיעת ראיות.

בפרשת התביעה העידו:

עת' מס' 1 – אייל באיער - מתנדב במשטרת התנועה הגיש את דו"ח הפעולה שערך ת/1.

עת' מס' 2 – הבוחן רס"ר בועז חג'בי, אשר הגיש תע"צ – ת/2 ודו"ח ביקור במקום - ת/3.

עת' מס' 3 (בטעות נרשם 4) - מ.ר. – המעורב אשר נפגע במהלך האירוע.

במהלך עדותו הוגשו המוצגים:

סקיצה אשר שרטט ומתארת, לדעתו, את הצומת בעת האירוע התאונתי ועובר לכך - ת/4.

תעודות רפויות – ת/5.

עת' מס' 4 (בטעות נרשם 5) - רס"ר רויטל עובד.

גבתה הודעת נאשם בתחנת המשטרה – ת/5.

הוגשה הודעה שנרשמה על ידי הנאשם בסמוך לתאונה בהסכמה הצדדים- ת/6.

ת/6.

עת' מס' 5 (בטעות נרשם 6) – מר סלומון ליאב, עד אשר היה במקום וטייל עם כלבו.

הוגשה הודעת העד במשטרה לצורך השוואה נ/1.

בפרשת ההגנה העידו:

הנאשם, הגיש תמונות של נזקי הרכב נ/3 – נ/4.

ועד ההגנה – מומחה מר מעוז אבי – הגיש חוות דעת מומחה- נ/5.

התביעה החליטה שלא להביא עדות הזמה והסתפקה בחקירה נגדית של העד המומחה.

הצדדים סיכמו בכתב, כאשר כל אחד מבקש להרשיע והאחר לזכות - אתייחס בהמשך לסיכומי הצדדים.

הערה מקדמית: יש לציין, כי לאור טעות בהקלדה, מספור פרוטוקול הדיונים בתיק הגיע עד למספר 39 והחל שוב ממספר 25 ועד 34 ועל כן הפרוטוקול המאוחר יותר יקבל את ציון המספר ולצדו האות א'.

דיון והכרעה:

הצדדים חלוקים ביניהם באשר לעובדה, האם הנאשם עצר לפי הוראת תמרור העצור אשר היה מוצב בכיוון נהיגתו מימין אם לאו, לעניין שדה הראייה של הנאשם ומהירות נהיגת כלי הרכב.

לטענת ההגנה המדובר בתאונה בלתי נמנעת (לפחות מצד הנאשם), כאשר לנאשם לא הייתה כל אפשרות להימנע ממנה, זאת לאור שדה הראייה הלקוי במקום, שכן, לא יכול היה להבחין במעורב במרחק שניתן יהיה לעצור בזמן וללא פגיעה בו וזאת לאור מהירות נהיגתו.

אבחן את הנקודות אשר עלו בעדויות ובראיות שהובאו בפניי:

1. האם הנאשם עצר בתמרור "עצור" המורה לו כך, בכיוון נהיגתו:

עד תביעה 1 – סמל באואר,

המתנדב אשר הגיע כ – 9 דקות לאחר שקיבל את האירוע והגיש את ת/1 – רשם את תגובת הנאשם: "הגעתי לרח' קפלן ממערב, עצרתי בעצור, התקדמתי לצומת" (עמ' 5 ש' 21).

בחינה של אותו הדוח, ת/1 מעלה כי העד סלומון – עד אוביקטיבי שהיה במקום – טען באותו המעמד שנהג המכונית לא עצר בעצור.

עד תביעה 4- מ.ר. – הנפגע

מעיד שחזר באותו היום לאחר שסיים את יום עבודתו בבית הספר, זה היה בסמוך ל – 21:15. נסע על האופניים החשמליים שלו בצד ימין של הכביש ברח' וינגייט (עמ' 16 ש' 9 – 11), הנאשם נהג ברח' פנקס, כאשר לו ובכיוון נהיגתו היה תמרור עצור "וראיתי שהוא עדין נוהג ולא עוצר. הוא היה צריך לחנות שם.. הוא הגיע לצד שמאל וככה הוא פגע בי" (עמ' 16 ש' 13 – 17).

ובחקירתו הנגדית עומד על כך:" ראיתי אותו איך שההוא נוהג והסתכלתי כל הזמן אם הוא יעצור או לא.. פניתי קצת יותר לצד ימין החזקתי יותר חזק, חשבתי שהוא יעצור והוא לא עצר... רק לאחר שהוא פגע כי הוא עצר" (עמ' 19 ש' 26 – 30).

ובהמשך אמר "חשבתי שהוא יעצר כי לו היה תמרור עצור" (עמ' 20 ש' 9).

עד תביעה 6- מר סלומון ליאב 

בחקירתו הראשית מעיד שטייל עם כלבו ברח' וינגייט מכיוון צפון לדרום וכשהגיע לצומת עם רח' קפלן התחיל לחצות במעבר החצייה , כשהיה כמעט באמצע הכביש ראה ש"הגיעה מכונית מרח' קפלן ממערב למזרח. אני יכול לומר בוודאות שהמכונית לא עצרה, במקום תמרור עצור.... הוא האט טיפה, הסתכלתי עליו והוא ראה אותי כי המבטים שלנו הצטלבו, ברגע שראיתי שהוא... לא מתכון לפנות שמאלה.. לכיוון שלי, המשכתי בהליכה, הוא המשיך בנסיעה ישר לכיוון מזרח, מדובר בשניות אולי צעד או שניים שמעתי צעקה... הסתובבתי וראיתי תאונה שהוא נכנס ברוכב אופניים" (עמ' 26 ש' 9 – 21).

ובהמשך אף אמר באופן חד : " איך שזה קרה, אמרתי לו "אתה לא עצרת" והוא אמר לי כי עצרתי" (עמ' 27 ש' 3). ומדגיש כי הנאשם עצר רק לאחר שפגע במעורב (עמ' 27 ש' 9).

העד חוזר על הדברים שאמר בחקירה הנגדית (עמ' 28 ש/ 14 – 20) ושלא עצר "הוא האט טיפה והגביר את המהירות כדי להמשיך בנסיעה". (עמ' 29 ש' 11).

בנ/1 – חקירת העד שנמסרה להשוואה על ידי ההגנה. ציין "הוא לא עצר לפני קו העצירה, המכונית בה נהג רק האטה את מהירות והמשיכה בנסיעה ישר" (עמ' 1 ש' 9 – 10).

הנאשם בגרסתו 

מתאר "עצרתי חד משמעית לפני קו העצירה" (עמ' 31 ש' 30) ומוסיף, כי ראה את עד התביעה סלומון באופן ברור חוצה עם כלבו משום שעצר במקום.

בחקירה הנגדית חוזר ומעיד, שעצר בקו העצירה ושהה שם כ 3 – 4 שניות (עמ' 33 ש' 15), אולם לטענתו לא עצר שוב בקו הצומת, אלא גלש במהירות כמעט אפסית לכיוון הצומת ועצר מיד משהבחין ברוכב האופניים (עמ' 34 ש' 2 – 3).

מוסיף, שהבחין בו- במעורב, כשהיה כמעט במרכז הצומת כשהרוכב – מר מ.ר., היה במרחק של כ 2 – 3 מטרים ממנו (עמ' 25 ש' 1 – 4). עניין זה- שעצר בקו העצירה לאור קיומו של תמרור המורה לו כך, עולה גם בהודעה על תאונת דרכים מיום 4.6.15 (ת/6) והודעתו במשטרה (ת/5).

עד ההגנה – המומחה- מר מעוז, לא קובע מסמרות בנוגע לכך בעדותו בפניי, שכן לטענתו הוא מתייחס בחוות הדעת ואף בממצאים אליהם הגיע לנתון שבו הנאשם נסע נסיעה רצופה "לפני שהוא נכנס לקו הצומת" (עמ' 28 ב' ש' 8).

דהיינו גם אם הנאשם נעצר עצירה מלאה או הגיע בנסיעה איטית לקו הצומת, הרי שנכנס, לדעתו ולאור חישובים אשר ביצע, בנסיעה רצופה של כ – 15 קמ"ש לתוך הצומת, אזי לא יכול היה למנוע את התאונה, וזאת לאור שדה הראייה הלקוי, שבגינו התגלה לעיניו רוכב האופניים רק כשהגיע לתחום הצומת ובתוך 10 המטרים המוארים בתאורת רחוב.

2. נראות ובטיחות רוכב האופניים.

בנוגע לנקודה זו נראה כי הגרסאות דומות. לגרסת התביעה מפי עדיה רוכב האופניים היה לבוש בבגדים כהים (כחול בקבוק או שחור), כשעל הכידון הייתה שקית בתוכה בקבוקים (או 3 שקיות).

קיימת מחלוקת לעניין הפנס של האופניים החשמליים, האם דלק או שמא היה כבוי.

ע"ת המתנדב באיאר – רשם בת/1 שהעד סלומון שהיה במקום התאונה, אמר לו כי "לא ראה פנס פועל באופניים החשמליים" (עמ' 6 ש' 23), אם כי נרשם בדוח שהפנס היה תקין.

עד זה, לא זוכר האם היו בקבוקים פזורים במקום – עניין זה לא נרשם בדו"ח, אולם מדייק זאת בחקירתו הנגדית ואומר "לא זוכר שראיתי. למען ההגינות זה לא אומר שבהכרח לא היו שם" (עמ' 8 ש' 2 – 3).

מסכים שעל פי הרשום בת/1, הנאשם אמר לו בזירת האירוע, כי "נהג האופניים לבש טרנינג שחור" (עמ' 6 ש' 1 – 2).

המעורב- מר מ.ר. העיד ואישר שאסף בקבוקים באותו היום במכללה – שם עובד, מסכים שהייתה שקית אחת של בקבוקים על אחת מידיות האופניים (עמ' 17 ש' 23 – 31).

מעיד, שהפנס דלק והיה תקין, כאשר לאחר התאונה ייתכן ונפגע כתוצאה מן ההתנגשות (עמ' 28 ש' 17 – 18), בנוסף מציין שלבש טרנינג בצבע כחול של "בקבוק מים" (עמ' 20 ש' 17 – 21).

עת' סלומון – זכר שלאחר התאונה במקום התפזרו על הכביש בקבוקים, לא זוכר אם היה מדובר בשקית אחת או מס' שקיות (עמ' 27 ש' 15 – 19). לא מסכים שהמעורב איבד שליטה על הנהיגה באופניים בגלל שקית או שקיות הבקבוקים, אלא רק ובעקבות כך שקרתה התאונה והוא נפגע, "אז הוא איבד שליטה".

ומאידך לא זוכר שראה לפני התאונה את האופנים שכן היה עם הגב אל האירוע ורק לאחר ששמע את רוכב האופניים צועק, הסתובב וראה את רגע הפגיעה (עמ' 29 ש' 21 – 21 ועמ' 30 ש/ 19 – 24).

בעדותו במשטרה נ/1 – אומר שלא זכור לו כי הבחין באור פנס באופניים החשמליים (עמ' 1 ש' 25 – 26) וזוכר שהיו בקבוקים "שהתפזרו על הכביש" (עמ' 2 ש' 4 – 5).

הנאשם מעיד

שהמעורב נסע על האופניים כש "הוא היה עם 3 שקיות של בקבוקים מלאים, כי .. כל האיזור היה מלא בקבוקים" (עמ' 32 ש' 12 – 13).

כמו כן ציין שהמעורב היה לבוש בטרנינג שחור וכי לא היה לו פנס (ש' 13 – 14), ולעניין העובדה שטעה בצבע הלבוש עונה בחקירתו הנגדית "כחול כהה בלילה זה יכול להראות כמו שחור" (עמ' 35 ש' 11 – 17) וכי אין לו בעיה של ראייה.

נושא הלבוש והעובדה שהפנס לא דלק עולה גם בת/6 - הודעה על תאונת דרכים בכתב ידו של הנאשם שם רשם "כאשר לא דולק לו פנס ולבוש בטרנינג שחור" , כאשר בהודעה זו לא אזכר את שקיות הבקבוקים אשר היו תלויות על כידון האופניים.

ובת/5 – הודעתו ובמשטרה ביום 22/7/15 ציין: "... שהגיע משום מקום כשהוא ללא פנס לבוש שחור ובדיעבד היה לו 3 שקיות מלאות בבקבוקים ריקים" (עמ' 2 ש' 9 – 10).

3. מקום האימפקט והנזקים בכלי הרכב 

המתנדב באיער הגיע למקום התאונה בשעה 21:33 ומציין בעדותו שרכב הנאשם היה בצומת אולם לא יודע לומר אם הרכב הוזז.

מציין כי על פי הדו"ח ת/1 – הפגיעה ברכב הנאשם היה "בפגוש השמאלי.. פחות או יותר במרכז של הפגוש" – מפנה לשרטוט בת/1 (עמ' 8 ש' 9 – 20).

הבוחן חג'בי מעיד, כי מכיוון שמדובר ב"תיק הצמדה" ומכיוון שביקר במקום התאונה ב 1.8.15 (ת/2) + ת/3), כחודשיים לאחר קרות האירוע לא יודע לומר היכן היה מקום האימפקט- התאונה, לא יודע לציין את מיקום האופניים, או מיקום הרוכב לאחר קרות האירוע , שכן "לא ראיתי את כלי הרכב".

המעורב – מעיד, שהפגיעה הייתה ב"אמצע.. עם הקדימה באמצע האופניים" (עמ' 20 ש' 1 -2) על פי שרטוט שהוגש ושנערך על ידי העד ניתן לראות שמקום האימפקט היה כמעט לאחר שרוכב האופניים סיים את חציית הצומת – (ת/4).

העד סלומון מציין בעדותו – שרכב הנאשם פגע "בחלק השמאלי הקדמי ברכב ברוכב האופניים. בצד שמאל של רוכב האופניים" (עמ' 26 ש' 19 – 21).

חוזר על כך בחקירתו הנגדית (עמ' 29 ש' 28 – 29) לגבי מקום התאונה האימפקט עונה שזה היה טיפה אחרי מחצית הכביש, כאשר ..."הרוכב עבר את מחצית הכביש כבר ומעבר למחצית הרכב " (עמ' 30 ש/ 13 – 18).

הנאשם - מעיד שרוכב האופניים פגע בו מצד ימין ואף צילם תמונות נ/2 + נ/3.

4. שדה הראייה/תאורה/מהירות כלי הרכב

בנקודה זו הצדדים מסכימים ביניהם לגבי המרחקים ומהו שדה הראייה מקו העצירה ומקו הצורך.

ע"ת הבוחן חג'בי – אשר יצא לשטח שלא בסמוך או בעת התאונה העיד: "במסגרת ביקורי במקום בתיק הצמדה – זיהיתי תמרור עצור וקבעתי שדה ראייה מימינה מכיוון נסיעת הרכב הממונע...

לנהג הרכב.. מקו העצירה 10 מטרים ימינה, כאשר הצומת מואר בתאורת רחוב, ומקו הצומת ניתן לראות 20 מטרים ימינה, כלומר 10 מטר בתחום הצומת המואר ו – 10 מטרים נותרים חשוכים. (עמ' 9 ש' 18 – 20).

ת/3 – תרשים תאונת דרכים שהוגש על ידי העד, ממנו עולה שביקר בזירה ביום 1.8.15 בשעה 21:50 שם נרשם ומסומן התמרור עצור בצד ימין וכן שדה הראייה כפי שהעיד.

בחקירתו הנגדית מבהיר כי מאחר שיצא לזירה מאוחר לאירוע, הרי שלא בוצע שיחזור, לא צויינו מהירויות נסיעה של כלי רכב ולא סומן מקום האימפקט.

מסכים שאם רוכב האופניים (נסע במהירות) של 40 קמ"ש יעבור 11.11 מטרים (שזה יותר מ – 10 מטרים של שדה הראייה המוארים), אולם אינו יודע היכן היה נהג הרכב בעת הזו ולכן לא יודע לתת תשובות לגבי יכולת עצירתו של הנהג (עמ' 10 ש/ 14 – 18).

מדגיש ש – 10 המטרים המוארים נמצאים קרובים לצומת והרחוקים הם החשוכים (עמ' 11 ש/' 11 – 12).

לא יודע לומר מה המשמעות אם לרוכב האופניים לא היה פנס מואר או תקין - שכן לא ביצע שחזור (עמ' 11 ש' 21 – 23), ובהמשך כשנשאל האם ניתן להבחין ברוכב האופניים ב – 10 המטרים החשוכים עונה: "אני צריך לראות בעיניים שלי.. אני אומר לך שזה לא קשור למומחיות שלי או לניסיון שלי". (עמ' 11 ש' 28 – 29).

בסוף עדותו קובע: "קבעתי מקו העצירה 10 מטרים של שדה ראייה, וזה הנתון החשוב שמשם אני יכול לראות 10 מטרים ימינה. אם אתה מתכוון שמקו העצירה אני לא יכול לראות את ה – 10 מטרים שלאחר מכן הם חשוכים אתה צודק" (עמ' 12 ש' 1 – 3).

המעורב- מר מ.ר. מעיד, שנסע באופניים החשמליים "במהירות רגילה. אם הייתי נוסע ממש מהר הייתי עף" (עמ' 18 ש/ 26) ובהמשך אומר שלא יודע להעריך "אני יודע שזה היה לאט" (עמ' 19 ש' 2). המעורב מסביר זאת גם בגילו – כבן 62 שנים.

המעורב אף מציין שהיה אור מתאורת פנסי הרחוב במקום. " מרח' וינגייט בצומת עם רח' פנקס. כל הזמן יש שם תאורה" (עמ' 19 ש' 22).

לגבי מהירות רכב הנאשם מעריך הנפגע שהוא נהג "מהר" לא יודע אם 70 קמ"ש או 20 קמ"ש (עמ2 20 ש' 22-28).

עוד מעיד המעורב שלאחר התאונה נפל לצד ימין והיה במרחק של כמטר מהרכב (עמ' 22 ש' 3 – 5).

עד התביעה סלומון ליאב אשר היה עד לאירוע. ציין כי "הצומת מוארת. הכיוון שממנו הוא בא לא היה מואר, הכוונה לרוכב האופניים ויש שם עצים" (עמ' 20 ש' 30 – 31).

לגבי מיקום נפילת הרוכב אמר שהוא נפל "בצד שמאל לכיוון הנאשם" (עמ' 27 ש' 10 – 11).

לגבי מהירות רוכב האופניים אמר :ש"לא זוכר, לא יכול להגיד בוודאות". (עמ' 27 ש' 29 – 31), כשהגנה מפנה אותו לעדותו שם אמר שרוכב האופניים נסע די מהר, עונה שמיד ובסמוך למתן עדותו, תיקן את דבריו ואמר שלא יודע ולא זוכר.

לגרסת הנאשם 

בתגובתו למתנדב באיער שהגיע למקום האירוע אמר שרוכב האופניים "טס לתוך הצומת" (ת/1) כך גם בהודעתו הראשונה ב- ת/5 – שרוכב האופניים נסע במהירות גבוהה, במהירות מירבית (כנראה לאופניים מסוג זה) ובחקירתו במשטרה ת/6 אמר:"רוכב האופניים היה במהירות גבוהה מאוד" (עמ' 2 ש' 11).

גם בעדותו בבית המשפט בפני ציין "הוא טס אלי" ושנכנס ברכב מצד ימין (עמ' 32 ש' 10 – 11).

לעומת זאת, לגבי מהירות נהיגתו עובר לכניסתו לצומת ולתאונה אומר, שהמהירות שלו הייתה "אפסית" וכי גלש לצומת באיטיות.

עוד מתאר שכאשר היה כבר במחצית הצומת ראה את רוכב האופניים מצידו הימני כ - 2 – 3 מטרים ממנו ושמע אותו צועק, זה היה בו בזמן (עמ' 35 ש' 1 – 5).

אומר שלהערכתו, רוכב האופניים נסע במהירות של כ - 40 קמ"ש וייתכן אף יותר ומכיוון שלא יכול היה לראות אותו ב 10 מטרים החשוכים, לא יכול היה להבחין בו.

כשנשאל איך יכול היה להעריך את המהירות של הרוכב, כאשר הבחין בו ברגע הפגיעה או מיד בסמוך לכך, ענה שקלט אותו ונראה שמנסה לברוח (עמ' 39 ש' 6 – 12).

עד ההגנה - המומחה מעוז אבי אשר הגיש את חוות הדעת שלו נ/5 - , הסכים לקביעת הבוחן לגבי שדה הראייה, כאשר נתן נימוק ל – 10 מטרים החשוכים "בגלל צמרת עץ שאני קורא לזה "מפגע תברואתי". (עמ' 26 א' ש' 1 – 8), ולכן לדעתו, מכיוון שהנאשם לא יכול היה להבחין ברוכב האופניים אבל רוכב האופניים ראה את רכב הנאשם, יכול היה דווקא המעורב למנוע את התאונה.

בחקירתו הנגדית – מסכים שהראיות נאספו על ידו לאחר כשנתיים ימים, אף על פי כן עומד על דעתו שאותו עץ והצמרת הם אלו שגרמו לאותה "החשכה של 10 מטרים ימינה מהצומת", שכן לא רואה נימוק אחר, ומכיוון שמדובר בעץ גדול הרי שהוא נמצא שם מזה תקופה ארוכה, גם לפני שנתיים- מועד התאונה.

המומחה קובע כי הנאשם נכנס בנהיגה רצופה אל תוך הצומת ובכל מקרה המדובר בנהיגה במהירות של כ - 15 קמ"ש, כך שלא יכול היה למנוע את התאונה וזאת על פי נקודת אימפקט כפי שקבע אותה לפי דברי הנאשם וכן על סמך הערכה שלו על פי נתונים שהיו לפניו.

מסכים עם התביעה, שלו הנאשם נהג 7 – 5 קמ"ש (כפי שאמר בחקירתו במשטרה), "לא היינו פה היום" (עמ' 29 א' ש/ 30 – 32).

לפי זמן התגובה, אורך הצומת ומקום האימפקט המשוערך העד מסכים, כי הנאשם הבחין ברוכב האופניים בקו הדמיוני של הצומת, אז החל את זמן התגובה שלו כשהיה במהירות של 15 קמ"ש (עמ' 33 א' ש' 23 – 25).

לפי החישובים שערך, רוכב האופניים היה צריך לנהוג במהירות של כ – 30 קמ"ש (עמ' 32 א' ש' 5 – 20).

המאשימה לא הביאה עדות הזמה המציגה נתונים אחרים.

מחדלי חקירה:

מעצם היות התיק באופיו "תיק הצמדה", כפי שתיאר זאת בוחן התנועה חג'בי, קיימים מחדלי חקירה מובנים, שכן החוקר יוצא לשטח התאונה, לא בזמן אמת, כי אם מספר ימים או אפילו חודשים לאחר קרות המקרה, כמו באירוע זה, ומשכך יש פגיעה באיכות הראיות עד כדי איבודם.

אף על פי כן, אין במחדל או אף בהצטברות של מחדלים להביא בהכרח לזיכוי נאשם על אתר ויש לבחון מהות המחדלים, הנזק שבאי הבאתם והאם קופחה זכותו שלנאשם להתגונן כראוי במהלך ניהול משפטו, עד כדי הותר ספק סביר באשר לאשמתו (ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל).

בע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל נדונה השאלה ונקבע כי בית המשפט צריך לבחון זאת באופן הבא:

"השאלה שעל בית המשפט להציב היא, האם מחדלה של המשטרה... הוא כה חמור, עד שקיים מקום לחשש כי הגנתו של המערער קופחה כיוון שנתקשתה להתמודד כראוי עם חומר הראיות המדבר נגדו (קרי: להותיר ספק לפחות בכוחו של חומר זה לבסס הרשעתו), או להוכיח גרסתו שלו (במידה המוטלת עליו).."

בעניין זה, יש להבחין בין מחדל חקירתי למיצוי הליכי חקירה, שכן אין השאלה היא האם היה אפשר וראוי לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא האם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר ויש לבחון את היחס בין הפגם לבין האפשרות שהראייה הייתה מביאה לאפשרות שינוי בתוצאות המשפט.

לעניין מחדלי חקירה אפנה אף לע"פ 5019 דביר חליווה נ' מדינת ישראל, שם נתקבלה עמדת שופט המיעוט, כאשר סוגייה זו נדונה ונקבע:

"התביעה איננה חייבת להציג בפני בית המשפט את "הראייה המקסימאלית", אלא את הראייה המספקת, ואם אכן הוצגו בפני בית המשפט ראיות המספיקות להרשעה- קרי כאלה המבססות את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר- אין זה משנה האם היתה המאשימה יכולה להשיג ראיה "טובה" מזאת שהוצגה לבסוף"

בתיק זה, אין המדובר באי מיצוי הליכי חקירה אלא, באיבוד ראיות וגרימת נזק ראייתי משמעותי לנאשם במידה שיש בה כדי לפגוע באופן ממשי ביכולתו להתגונן, שהרי מדובר בתיק שכל כולו נסמך על מרחקים, מקום האימפקט ומהירויות של כלי הרכב, ובהעדר אלו ובשים לב לשדה הראייה אשר נקבע על ידי עד התביעה- הבוחן, הרי שלא קיימת יכולת, לא של התביעה, לא של הנאשם ובוודאי לא של בית המשפט לקבוע - באשמו של מי אירעה התאונה.

לפיכך, הרי שמדובר בחדלי חקירה אשר מהם צריך להנות הנאשם ואשר מביאים לזיכויו.

בסופו של דבר 

לאחר שבחנתי את כלל הראיות, שמעתי את עדי התביעה ואף מצאתי לקבל את עדות עד הראייה מר סלומון באופן מלא, שכן התרשמתי ממנו שהחליט להעיד מתוך אזרחות טובה והיה חסר פניות, עד זה חזר לביתו והחליט לשוב על עקביו על מנת לתאר את שראה.

העד העיד בפני בצורה משכנעת, ולא נתן תשובות שונות או סותרות. חזר על דברים שמסר בעדותו, שכאשר הבחין בנאשם היה על מעבר החצייה ועוד קודם שסיים את חצייתה הסתכל על הנאשם ומבטיהם הצטלבו וכשהבין שהנאשם לא ייפנה שמאלה בכיוון הליכתו (עניין זה אף אושר על ידי הנאשם), המשיך את חציית הכביש.

לא מצאתי לקבל את טיעון ההגנה, שהעד כבר סיים את החצייה כשהבחין בנאשם, שאחרת לא יכלו מבטיהם להצטלב כפי ששניהם העידו, שאז היה הנאשם מצוי מאחורי גבו של העד.

עוד מצאתי להאמין לעד לעניין אי עצירתו של הנאשם על פי הוראת תמרור העצור במקום ולימינו, אלא רק שהאט את נהיגתו ואז האיץ והמשיך בנסיעה רצופה זאת בניגוד לעדותו של הנאשם.

בנושא זה אף מצאתי לסמוך ולהאמין לעדות רוכב האופנים המעורב אשר אמר שראה את רכב הנאשם מגיע כשהוא בוחן את נהיגתו ותוהה בינו לבינו האם הנאשם יעצור אם לאו, תוך שהוברר לדאבונו, ומאוחר מדי, שהנאשם לא שעה לתמרור העצור והמשיך בנהיגה רצופה.

מאידך, בחנתי את גרסת הנאשם ומצאתי בעדותו סתירות רבות מתוך ניסיון להמעיט ולמזער את אשמו, כגון, כשציין שרוכב האופניים "טס מהר", כשרק בעדותו בפניי ציין מהירות של כ- 40- 45 קמ"ש ובניגוד לעדותו של המומחה מטעמו, שציין שהמהירות המוערכת הינה של כ- 30 קמ"ש.

מהירות כלי הרכב אף נלמדת מן העובדה שהמעורב לא הועף למרחק רב, אלא נפל בסמוך לרכב הנאשם.

יוער, שהנאשם מעיד, שנכנס לצומת במהירות של כ- 5- 7 קמ"ש, כאשר המומחה מטעמו מסכים שבמהירות שכזו "לא היינו כאן היום", שכן התאונה לא הייתה מתרחשת.

או כשהעיד שהבחין ברוכב האופניים כשהיה כבר באמצע הצומת, ובניגוד למומחה מטעמו שהעיד, כי על פי החישובים שערך, הנאשם הבחין ברוכב כבר בקו הצומת והחל להגיב.

אף על פי כן, ואף שהאמנתי לעדויות עדי התביעה ומצאתי כי הנאשם לא עצר בתמרור העצור, הרי שאותה המסקנה אותה מבקשת המאשימה להסיק, שהתנהגות זו מביאה באופן ברור ומוחלט לחיובו באחריות לתאונה ולא היא, שכן מדובר בקפיצת דרך שאינה נלמדת ואינה מחויבת מהתנהגותו הרשלנית הראשונית.

התביעה מעלה תמיהה על כך שהנאשם לא עצר בקו הצומת, אולם מכיוון שאיני יכולה לקבוע אם ראה את רוכב האופניים והאם זה היה באיזור המוצל, הרי שלא ניתן להאשימו בהתנהגות זו, וזאת ללא כל ממצא חישובי אובייקטיבי אשר נותן מענה למרחקים ומהירויות כל הרכב המעורבים.

לפיכך, לא יכולתי לקבוע מסמרות בעניין אשמת הנאשם באחריות לגרם התאונה, שכן שדה הראייה מקו העצירה הינו 10 מטרים מוארים ו- 10 מטרים חשוכים, ואין ספק שבעת שהיה במקום העצירה (גם כשלא עצר), לא ראה את רוכב האופניים אשר היה מוסתר ממנו, אולם גם לא יכולתי לקבוע שכשהגיע לקו הצומת הדמיוני ראה את רוכב האופניים או שהיה עליו לראותו, שכן חסרו לי נתונים רבים ומשמעותיים ושבהעדרם, רב הנסתר על הגלוי וישנם מספר אפשרויות, אשר כולן סבירות.

הבוחן לא קבע את מהירות נסיעת רכב הנאשם, מהירות האופניים החשמליים של הרוכב ובעיקר לא קבע את מקום האימפקט.

הבוחן העיד בפני שלא נערכו שחזורים ושאינו יודע כל פרט שהוא, למעט שדה הראיה כפי שקבע כשהיה במקום והעובדה שלפני הצומת בכיוון נסיעת הנאשם מוצב תמרור עצור.

מאידך, ניתן לקבוע, כי רוכב האופניים היה לבוש בבגדים כהים (טרנינג כחול או שחור), כי לא בוצע שחזור עם האופנים כאשר הפנס תקין וכאשר הפנס אינו תקין, זאת בהתייחס לעדות עד התביעה סלומון, אשר העיד שלא ראה תאורת פנס על גבי האופניים.

נראות הרוכב והאופניים אף מקבל משמעות ומשקל נכבד נוכח העובדה ששדה הראייה מקו הצומת הינו 10 מטרים מוארים ו – 10 מטרים חשוכים.

בעניין זה מצאתי לקבל את הסיבה לאותה "החשכה" בדמות צמרת העץ במקום, כפי שהעיד המומחה מטעם ההגנה וכפי שעולה בחוות דעתו נ/5, הן לאור צילומים שצילם במקום וצורפו (בנספח 4.2 תמונות 4 - 7) והן על פי עדות עד התביעה סלומון בעצמו, אשר העיד בפניי שרוכב האופניים הגיע ממקום מוצל החשוך על ידי צמחיה במקום.

בהעדר נתונים אחרים או סותרים, לא יכולתי לשלול את גרסת מומחה ההגנה שהינה בגדר אפשרות סבירה המביאה לזיכויו של הנאשם, שכן מקום האימפקט המשוער הינו סביר, אף כי לפי עדות העד סלומון והמעורב התאונה לא הייתה במרכז הצומת, אלא לאחר שהרוכב עבר את מחציתה.

בנוסף וגם לאחר שקבעתי שהנאשם לא עצר בעצור, הרי שהעד סלומון מעיד שהוא האט את מהירות נהיגתו ולאחר התקרבותו לצומת האיץ, אזי ייתכן שהנאשם נסע במהירות של 15 קמ"ש והחל להגיב מקו הצומת אך ללא הועיל שכן רוכב האופניים נגלה אליו ב - 10 המטרים הקרובים לצומת וייתכן שאף רכב במהירות של כ- 30 קמ"ש.

לא מצאתי ששקית או שקיות הבקבוקים אותם נשא רוכב האופנים הם אלו שהפריעו לרוכב האופניים בוודאי לא קודם ההתנגשות.

בנוסף, לא יכולתי לקבוע מהו מקום הפגיעה ברכב שכן מקום נפילת רוכב האופניים לא היה ברור, המעורב העיד שנפל מימין לרכב ואילו העד סלומון העיד שלשמאלו, כך גם ציון הפגיעות ברכב שונו בדוח המתנדב ובתמונות שהוגשו על ידי הנאשם (בקדמת הרכב, או לשמאלו).

המשטרה לא תיעדה את נזקי הרכב בסמוך לקרות התאונה ועל כן אני מתקשה לקבוע את אופיין.

כך או כך, רוכב האופניים לא הועף, אלא נפל בסמוך לרכב ויש בכך כדי להצביע על כך שהמהירויות נסיעת כלי הרכב המעורבים בסה"כ לא היו גבוהות.

לפיכך ומאחר שמצאתי, שעדות המומחה וחוות דעתו המובעת בנ/5, נסמכים על ראיות התביעה בדבר שדה הראייה וממצאים אחרים והם מסקנה אפשרית וסבירה, הרי שיש לזכות את הנאשם מן האחריות לתאונה.

לא קיבלתי את קביעת המומחה שהנאשם עצר בתמרור העצור (ולא מצאתי שיש בעובדה זו כדי להעלות או להוריד מממצאי חוות הדעת) ולא האמנתי לנאשם, כי עצר בסמוך לתמרור העצור וביכרתי עדויות עדי התביעה סלומון והמעורב ועל כן אני מרשיעה אותו בעבירה של אי ציות לתמרור העצור וכניסה לצומת בנהיגה רצופה.

ניתנה היום, ד' ניסן תשע"ח, 20 מרץ 2018, במעמד הצדדים