פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח'

השופט ד' מינץ:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המופנית נגד החלטת משיב 1, בית הדין הרבני הגדול, מיום 3.1.2018, בגדרה נקבע כי חיובה של משיבה 3 (להלן: המשיבה) בקבלת גט מותנה בכך שהעותר יתחייב שלא יגיש נגדה כל תביעת נזיקין. זאת, בנוסף לתנאי שנקבע בהחלטת בית הדין הגדול מיום 29.12.2014, לפיו העותר ישלם לה פיצויים בסך של 100,000 ש"ח.

2. העותר והמשיבה נישאו זה לזו ביום 18.8.1980 ולהם שלושה ילדים שהינם כיום בגירים. בשנת 1991 מערכת היחסים בין השניים עלתה על שרטון ומאז ועד היום הם אינם מתנהלים כזוג. החל משנת 1998 הם פתחו בשורה של הליכים משפטיים זה נגד זה. העותר הגיש מספר תביעות גירושין לבית הדין הרבני, והמשיבה הגישה בשנותיו הראשונות של הסכסוך מספר תביעות לשלום בית. כן פתחו השניים בהליכים נוספים לפני בית המשפט לענייני משפחה. ההליכים הרלוונטיים שברקע לעתירה יובאו להלן בקצרה.

3. ביום 9.6.2014 פסק בית הדין הרבני האזורי כי אין מקום לחייב את המשיבה בקבלת גט וכי עומדת לה זכות למזונות אישה. משתוצאה זו לא ערבה לחכו של העותר, הוא הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 29.12.2014 קבע בית הדין כי יש לחייב את המשיבה בקבלת הגט, אך זאת בכפוף לכך שהעותר ישלם לה פיצויים בסך של 100,000 ש"ח. גם החלטה זו לא הייתה לרוחו של העותר והוא הגיש בקשה לעיון מחדש בפסק הדין, במסגרתה ביקש להפחית את סכום הפיצוי ולפטור אותו מתשלום מזונות. בהחלטת בית הדין בדיין יחיד מיום 16.2.2015 נקבע, כי חיוב המזונות ייוותר בעינו עד שהעותר ישלם את הפיצויים שהוטלו עליו כתנאי לחיוב המשיבה בקבלת הגט. בית הדין עמד על קביעה זו גם בהחלטתו מיום 19.7.2015. על החלטות אלו הגיש העותר עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, ובהחלטה מיום 24.5.2017 (בג"ץ 6232/15) נקבע כי החלטת בית הדין מיום 29.12.2014 הייתה צריכה להידון לפני מותב תלתא. על כן הורה בית המשפט להחזיר את הדיון לבית הדין לצורך דיון מחודש לפני הרכב. לאחר דיון כאמור, ביום 3.1.2018 ניתנה החלטת בית הדין בגדרה נקבע כך: אושרר התנאי לפיו חיוב המשיבה בקבלת הגט כפוף להצהרת העותר כי לא יגיש נגדה תביעת נזיקין וכי ימשוך את התביעה שבה פתח; על המשיבה למחוק כל תביעה נזיקית שהגישה נגד העותר; העותר פטור ממזונות אישה החל מיום 29.12.2014, למעט מדור ספציפי שאותו הוא משלם בעין. החלטה זו עומדת ביסוד העתירה דנן.

4. בעתירה למתן צו על תנאי, השיג העותר על החלטת בית הדין ובפיו טענות מלאות כרימון. לשיטתו, כריכת חיוב המשיבה בקבלת הגט בכך שהוא יוותר על זכות התביעה הנזיקית שעומדת לו, מהווה פגיעה בזכויות יסוד שלו, כגון זכות הגישה לערכאות והזכות לחירות. פגיעה זו מקימה לדידו הצדקה להתערבות בהחלטת בית הדין. כן נטען כי בין על פי דין תורה ובין על פי הדין הכללי, אין מקום להותיר על כנו את הצו למדור ספציפי שהוטל עליו במסגרת תביעת שלום הבית שהגישה המשיבה, חרף קיומו של פסק דין חלוט המחייב את המשיבה בקבלת גט. עוד הוסיף העותר כי אין מקום לחייבו בתשלומי כתובה ופיצוי מבלי שאלה יקוזזו מהזכויות המגיעות לאישה בחלוקת הרכוש לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.

5. מנגד, לטענת משיבים 2-1 (היועץ המשפטי לשיפוט הרבני) דין העתירה להידחות על הסף. לטענתם, בית הדין אמנם נמנע מסידור גט לבני הזוג, אך לא מפאת תביעת הנזיקין כשלעצמה, אלא בשל המניעה ההלכתית מחיוב המשיבה בקבלת גט. מאחר שלא קמה עילת גירושין נגד המשיבה מלבד טענת העותר כי "מאס בה", אין מקום לחייבהּ בקבלת גט מבלי פסיקת פיצויים ראויים. גישת העותר לפיה מחד גיסא, הוא משלם לה פיצויים, אך מאידך גיסא, חיוב קבלת הגט המוטל עליה ישמש בידו לצורך הגשת תביעה כספית נגדה בסכום העולה משמעותית על אותו פיצוי – יש בה כדי לנטרל את הדרישה לפיצויים אפקטיביים ובכך לשים לאל את כוונת בית הדין להכריע במקרה הנדון על פי דין תורה ובתוך זה חיוב אישה בקבלת גטהּ. באשר לטענות העותר לגבי חיובו במדור ובכתובה, נטען כי חיוב זה אינו נובע מהתביעה לשלום בית שאינה רלוונטית כיום, אלא כתוצאה מחיוב העותר במזונות אישה, שחלק ממנו הוא גם חיוב במדור. יתרה מכך, טענות אלו בעלות אופי ערעורי מובהק ולכן אינן מהוות עילה להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.

6. המשיבה הצטרפה לעמדה זו והוסיפה כי החלטת בית הדין לחייבהּ בקבלת הגט ניתנה רק כהצעת פשרה לסיום הסכסוך המתמשך בין הצדדים. פרקטיקה מקובלת היא, כי במסגרת ניסיונם של בתי המשפט ובתי הדין להביא צדדים נצים לידי פשרה, הם מתנים את קיום הפשרה בוויתור מסוים של כל צד על זכויות העומדות לו, לרבות זכות הגישה לערכאות. אשר לטענות העותר לעניין המדור, נטען כי מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי מובהק וכי בית הדין מכריע בשאלות כגון אלו כדבר שבשגרה. לגופו של עניין, נטען כי העותר מתגורר בדירה אחרת שאותה רכש מהמשאבים המשותפים של השניים וכי נקבע בערכאות שיפוטיות כי למשיבה מגיעים כספים מדירה זו. לבסוף טענה המשיבה כי יש לדחות גם את טענת העותר לפיצוי וכתובה ללא קיזוז מהזכויות המגיעות לה במסגרת חלוקת הרכוש.

7. הלכה היא, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים. סמכותו להתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים מעוגנת בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, והיא מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או מקרים שבהם נדרש לתת סעד מן הצדק כאשר העניין בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 581/18 צרויה נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (28.1.2018); בג"ץ 10072/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (1.1.2018); בג"ץ 9028/14 פלוני נ' פלונית (18.1.2015); בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (21.1.2008)). עיון בטענות הצדדים מעלה כי העתירה אינה עומדת באמות מידה מצומצמות אלו, ועל כן דינהּ להידחות על הסף.

8. אשר לטענתו העיקרית של העותר, לפיה הכפפת חיובהּ של המשיבה בקבלת הגט, בתנאי כי הוא יצהיר שלא יגיש נגדה תביעה בנזיקין, היא כביכול בלתי חוקית ואינה בסמכות – לא מצאנו בטענה זו ממש. שלא כטענת העותר, החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 3.1.2018 כלל אינה עוסקת בשאלה העקרונית של הימנעות מסידור גט בעת שאחד מבעלי הדין הגיש תביעה לפיצויים נזיקיים בגין סרבנות גט. דיוקם של דברים הוא, כי ההחלטה סבה רק סביב האפשרות (או היעדר האפשרות) לחייב אישה בקבלת גט בנסיבות שבהן לא קמה עילת גירושין והתנאים לכך. המדובר אפוא בסוגיה הלכתית גרידא אשר מצויה בליבת סמכותם של בתי הדין הרבניים ושלאורה הם מחויבים לפסוק.

9. כאמור, בהחלטתו קבע בית הדין כי העותר לא הצביע על עילה מספקת לגירושין. לאחר הצגת השאלה ההלכתית וסקירת הגישות בעניין, נקבע כי המשיבה תחויב בקבלת הגט. עם זאת, נקבע בנוסף כי כדי לרכך את המרכיב הכופה כאמור, על העותר לפייס את אשתו באמצעות תשלום פיצויים הולמים. זהו חיוב המוטל על פי שיקול דעתו של בית הדין. יחד עם זאת סבר בית הדין כי תשלום זה בסך של 100,000 ש"ח לא יהיה יעיל בריפוי הפגם הכרוך בהיעדרה של עילת גירושין, כל עוד מרחף מעל ראשה של המשיבה איום בתביעת פיצויים נזיקיים בסך של למעלה ממיליון ש"ח. החלטת בית הדין, אם כן, לא נועדה למנוע מהעותר להגיש תביעה נזיקית בגין סרבנות גט. גם אין באמור בה כדי למנוע מהמשיבה לקבל גט מרצונה. כל שנקבע הוא כי במצב דברים מעין זה, הדין ההלכתי מורה כי לא ניתן לחייב או לכפות על המשיבה את קבלת הגט.

10. אשר לטענות הנוספות של העותר, הן לעניין הצו למדור ספציפי והן לעניין חיובו בתשלומי כתובה ופיצוי מבלי שיקוזזו כנגד זכויותיה של המשיבה בחלוקת הרכוש – המדובר בטענות ערעוריות מובהקות ומכאן שלא מצאנו מקום להידרש גם אליהן.

11. על יסוד האמור, דין העתירה להידחות. העותר יישא בתשלום הוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח.

                                                                                                     ש ו פ ט

השופט י' עמית:

           אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ד' מינץ. זאת, לאור הנסיבות החריגות של התיק כפי שעולה מהחומר שבפנינו, על ריבוי ההליכים והטענות שהועלו על ידי הצדדים במהלך השנים, ואיני רואה להידרש לפירוט הדברים. כדוגמה לחריגותו של התיק אציין את התלבטותו של בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו מיום 1.12.2013 לגבי מועד הקרע לצורך איזון המשאבים  - אם בשנת 1994 או בשנת 2011 -  ובית המשפט תמה "האם קרע יש כאן או שמא זוגיות משונה בדרכה אשר על כל חריגותה ומוזרותה עודה זוגיות חיה ונושמת שמיתרה טרם פקע"?

           הגיעה אפוא העת שהצדדים ילכו איש לדרכו, מבלי שהעותר ימצה את כל זכויותיו הקיימות או המדומיינות בדמות תביעת נזיקין בסך 3 מליון ₪ שבדעתו להגיש כנגד המשיבה. לכן, ובנסיבות המקרה דכאן, איני רואה להידרש לסוגיות שונות שעשויות להתעורר, מקום בו בית הדין הרבני דורש ממי מהצדדים לוותר על תביעת נזיקין במסגרת הליכי גירושין.

                                                                                                    ש ו פ ט

השופט א' שהם:

           אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ ולהערותיו של חברי השופט י' עמית.

                                                                                                 ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

           ניתן היום, ‏ט' בניסן התשע"ח (‏25.3.2018).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   18004090_N03.doc   רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il