א.א נ' פרוטומד עיבוד שבבי בע"מ ואח'

בפנינו תביעה של א.א (להלן: "התובעת") ששימשה כמנכ"לית פרוטומד עיבוב שבבי בע"מ (להלן: "החברה" או ה"נתבעת 1") כנגד הנתבעים בטענה לפיטורים שלא כדין בזמן הריון, ללא שימוע וללא תשלום מלוא זכויותיה, ובכלל זה הזכות לתמורת הודעה מוקדמת בהתאם לחוזה העסקתה.

הנתבעים סבורים כי התובעת אינה זכאית לזכויות הנתבעות על ידה בהליך, והכל כפי שיפורט להלן, כאשר נתבעת 1 הגישה תביעה שכנגד בשל הפרות אמון שלטענתה ביצעה כלפיה התובעת, בזמן ששימשה כמנכ"לית החברה.

עיקרי העובדות הרלוונטיות להכרעה העולות מכתבי הטענות ומניהול ההליך

1. התובעת הועסקה כמנכ"לית החברה, בית מלאכה לעיבוד שבבי, החל מאוקטובר 2013 ועד לפיטוריה בחודש מאי 2015. בנסיבות סיום העסקתה נדון בהמשך פסק הדין.

2. נתבעים 2, 3, ו- 4 היו בזמנים הרלבנטיים לתביעה בעלי המניות, בעלי שליטה ודירקטורים בחברה.

    

3. החל משנת 1993 עבדה התובעת במפעל עיבוד שבבי, 'נ,א,י עיבוד שבבי', מפעל שהיה בבעלות משפחתה. בין השנים 2010 -2012 עבדה התובעת בחברת 'מדטרוניק' בפיתוח מסתמים לבביים. בעת שסיימה את עבודתה ב'מדטרוניק' הכירה התובעת את נתבע 2, גיל נאור (להלן: "גיל" או "נתבע 2") שהחזיק בבעלותו חברה לפיתוח מסתם לבבי בשם 'מיטראסיסט'.

    

4. לאחר מכן, החלה התובעת לעבוד ב'קיסטון הארט'. לאחר מספר חודשים נמכר העסק המשפחתי והרוכש פנה אליה בבקשה לנהל את המפעל ששמו שונה ל- DSI. בזמן שהתובעת ניהלה את DSI עבד בה גם אביה, מר י.א (להלן: "אבי התובעת").

    

5. לאחר מספר חודשים הוחלט למזג את פעילות DSI עם חברת האם – 'צפריר מהנדסים' ולהעביר את המפעל מנתניה לכפר סבא. באותה עת הודיעה התובעת על פרישתה מ DSI.

    

6. באפריל 2013 שכר גיל את התובעת לעבוד בחברת 'מיטראסיסט'. במקביל לעבודתה במיטראסיסט עסקו גיל והתובעת בתיווך פרוייקטים בתחום העיבוד השבבי.

    

7. בשנת 2013 יזמו התובעת וגיל הקמת בית מלאכה ייעודי עבור חברות הזנק רפואיות הלוא היא חברת פרוטומד. בתיווכה של התובעת הצטרף גם רפי בן ארי (להלן : "רפי" או "נתבע 3") כשותף להקמת החברה.

    

8. עם הקמת החברה, השקיעו גיל ורפי, בחלקים שווים, סך של 400,000 ₪. משה פרץ (להלן: "משה" או "נתבע 4"), אשר שיפץ את המקום ששכרה החברה על חשבונו, צורף לחברה כבעל מניות שלישי. התובעת לא הייתה אחת מבעלי המניות בחברה.

9. ביום 30.9.13 נחתם הסכם העסקה בין התובעת לבין החברה (להלן: "הסכם העבודה" או "ההסכם", צורף כנספח ג' לכתב התביעה) בו הוגדר תפקידה כמנכ"לית.

    

10. נציין כי אף שהתובעת טוענת כי סוכם עימה על שכר בגובה 10,500 ₪ נטו פלוס נסיעות (סעיף 20 לתצהירה) עיון בסעיף 6 להסכם מעלה כי סוכם בין הצדדים על משכורת חודשית בסך 12,650 ₪, ללא התייחסות נפרדת לרכיב הנסיעות. בנוסף סוכם כי התובעת תהא זכאית ל 17.24 אחוזים מהרווחים הגולמיים העתידיים, לאחר החזר הלוואת בעלים (סעיף 8 להסכם).

     

11. עוד סוכם, כחלק מתנאי העסקת התובעת, כי על אף האמור בסעיף 3 להסכם בנוגע לתקופת ההתקשרות עימה, תהא החברה רשאית לסיים את העסקתה בכל עת בתשלום דמי הודעה מוקדמת של 6 חודשים (ראו סעיף 12 להסכם. למען הסדר הטוב נציין כאן כי לאחר מכן ואף כי ליד כותרת הסעיף: "הפסקת החוזה" מצוינת הספרה 12, המשך הסעיף מוּספר כסעיפים 13.1 – 13.5). עוד סוכם כי למרות האמור, התובעת לא תהיה זכאית לתמורת הודעה מוקדמת של 6 חודשים אם תפר מהותית את ההסכם וההפרה לא תתוקן לאחר פנייה של יו"ר הדירקטוריון או אם יוכח כי ביצעה עבירה פלילית (סעיף 13.3 להסכם).

     

12. בסעיף 13.4 להסכם סוכם כי הסכומים שיצטברו לטובת התובעת בקופת הגמל או בקרנות הפנסיה יחשבו כסכומים שיבואו ע"ח פיצויים, ככל שתקום לתובעת זכאות לפיצויים במועד סיום יחסי העבודה. סוכם כי סעיף זה לא יחול במקרה של הכרעה שיפוטית חלוטה, לפיה אין לתובעת זכאות לפיצוי פיטורים.

     

13. התובעת טוענת כי בנוסף סוכם, כי במקביל להעסקתה כמנכ"לית החברה תמשיך לשמש יועצת במיטראסיסט, בשכר חודשי של 1,500 ₪ ברוטו. לטענת גיל, הסכים להעסיקה במקביל כתופרת ידנית של שתל רפואי במיטראסיסט. נציין כי סיכום זה באשר להעסקה מקבילה בחברה ובמיטראסיסט, בין אם כיועצת ובין אם כתופרת ידנית, לא בא זכרו בהסכם העבודה.

     

14. לטענת התובעת היחסים בינה ובין גיל 'עלו על שרטון' כאשר גילתה כי החברה משלמת סכומים פיקטיביים להזמנות ממיטראסטיס ועבור שירותי ייעוץ לחברת " מד דיוויס" שבבעלותו. התובעת סירבה לחתום על חוזה התקשרות פיקטיבי למתן ייעוץ לחברת דיוויס ולאחר מכן, לשיטתה, אף יצאה כנגד הנפקת חשבונית עבור חברת בר און מדיקל בסך 30,000 ₪, משום שלא הבינה את פשרה (סעיפים 28-34 לכתב התביעה). כאמור, לטענת התובעת, לאחר הדברים הללו יחסיה עם גיל התערערו והוא החל ל'בקש את ראשה'.

     

15. בדצמבר 2014 הועברו לחשבון הבנק של החברה 350,000 ₪. בעוד התובעת טוענת כי יום לאחר מכן הוזרמו הכספים אל חשבון משותף לנתבעים 2 ו -3, טוענים הנתבעים כי עקב חוסר אמון בתובעת סוכם ביניהם כי חלק מכספי ההלוואה יועברו לחשבון החברה ויכסו חובות, בעוד יתרת הכספים תועבר לחשבונם לצורך שימוש החברה בהמשך, על מנת שהכספים לא יהיו בשליטתה של התובעת.

     

16. ביום 1.4.15 הודיעה התובעת לנתבע 3 על היותה בחודש השלישי להריונה. באותו היום הודיע הנתבע 3 לתובעת כי החברה מצויה במשא ומתן בנוגע למכירת העסק.

     

17. ביום 7.5.15 קיבלה התובעת דוא"ל מנתבע 2, לפיו עקב מצבו הכלכלי הקשה של העסק, הוחלט על פיטורי מספר עובדים בחברה. התובעת התבקשה 'להוציא לפועל' את החלטת הדירקטוריון שהתקבלה בעניין (נספח ד' לכתב התביעה).

     

18. לגבי המשך 'אירועי היום' חלוקים הצדדים. באותו היום קיבלה התובעת דוא"ל מגיל, בו נכתב:

     

    "אסור לך בשלב זה להגיע או להיכנס למפעל בלי לקבוע איתי מראש ולקבל ממני אישור שאני אהיה במקום. תישארי בבית בינתיים ותיהני מהחופש".

     

19. החל מ 8.5.2015 שהתה התובעת בחופשת מחלה והעבירה אישורי מחלה עד ליום 30.5.2015 (ראו סעיף 61 לכתב התביעה ונספחים ט'1-ט'3, כן ראו סעיף 91 (ה) לכתב ההגנה ונספח ט"ו).

     

20. באותו הזמן ניהלה החברה משא ומתן למכירתה עם חברת "מתכת חנניה בע"מ". לטענת הנתבעים גיל עדכן את הרוכשים הפוטנציאלים בהעדר האפשרות לפטר את התובעת בשל הריונה ועל כך כי יהיה עליהם לקחת על עצמם את ההתחייבויות הכרוכות בסיום העסקתה.

     

21. כדי לקדם את עסקת המכירה הוצע לתובעת לפנים משורת הדין, כך הנתבעים, תשלום בשווי 3 משכורות כנגד סילוק תביעות וויתור על נקיטת ההליך הנדרש למול משרד הכלכלה. התובעת סירבה לטענתם ומשכך ההצעה לא הייתה עוד ברת תוקף.

     

22. ביום 14.5.15 נעשתה פנייה של הנתבעים למנהל הסדרה ואכיפה במשרד הכלכלה (להלן: "משרד הכלכלה" או "הממונה") לקבלת היתר לפיטוריה של התובעת בעודה בהריון. בטופס הבקשה הוגדר כי תפקידה של התובעת הינו 'מנהלת משרד'. כנימוק להפסקת עבודתה של התובעת סומן סעיף 'הפסקת פעילות'. לטופס הבקשה צורף מכתב מרואה חשבון המאשר כי החברה תפסיק את פעילותה החל מיום 17.5.15 (בקשת ההיתר צורפה כנספח ה' לכתב התביעה).

     

23. ביום 17.5.2015 שלחה התובעת לגיל את המסרון הבא –

     

    "התקשרו ממשרד הכלכלה ואמרתי שקיבלתי את הטפסים ששלחת, ושלאור המצב אני מסכימה לפיטורים בהריון (סגירת העסק) שלחו לי טפסים שאני צריכה להחזיר להם עד שלישי בבוקר ביחד עם אישור מהרופא על ההיריון"

     

24. ביום 21.5.15 התקבל מכתב ממשרד הכלכלה אשר התיר את פיטורי התובעת מיום 30.6.15, בשל הפסקת הפעילות העסקית של החברה. וכך נכתב בסעיף 7 להחלטה:

     

    " בנסיבות כפי שהובאו לעיל, בהן שוכנעתי כי ההריון לא היווה גורם בהחלטת הפיטורים, ונמצא כי הבסיס והעילה לפיטורים הינם סיום פעילות החברה ומכירת ציוד ורשימת לקוחות, ומשהעובדת מסכימה לסיום העסקתה, אני מתירה את הפיטורים".

     

25. ביום 28.5.15 קיבלה התובעת מכתב פיטורים בו נכתב כי זומנה לשימוע ביום 22.5.15 ובחרה שלא להתייצב. במכתב צוין כי סיום העסקתה נעשה על פי סעיף 13.3 להסכם העבודה, והינו תוצאה ישירה של הפרות חוזרות ונשנות של התובעת ממחויבויותיה כמנכ"ל.

     

    עיקר טענות הצדדים בהליך

    טענות התובעת

26. התובעת טוענת כי פוטרה שלא כדין. לטענתה, הנתבעים הציגו טעמים כוזבים לפיטוריה במטרה להתחמק ממילוי תנאי הסכם העבודה, ובמיוחד תוך ניסיון להתחמק מהתחייבות לשלם לה דמי הודעה מוקדמת בסך של 6 חודשי עבודה בסיום העסקתה.

     

27. לטענתה, הטיעון שהועלה על ידי הנתבעים לפיו התמלאו תנאי סעיף 13.33 להסכם העבודה הינו טיעון כללי וחסר כל בסיס, שנולד במטרה לתרץ את פיטוריה תוך הפרת הסכם העבודה ובהתעלמות מהזכויות המגיעות לה.

     

28. עוד טוענת התובעת כי פוטרה מבלי שנערך לה שימוע כדין ומבלי שניתנה לה אפשרות לשמוע את סיבת פיטוריה ולהגיב על הנטען כנגדה, שכן לא קיבלה את הזימון לשימוע. בהתנהלות הנתבעים, יש משום פגיעה בזכויות היסוד שלה, הגלומות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בחוק חופש העיסוק, בחוק עבודת נשים ובאיסור לפטר אישה בתקופת ההיריון. פיטוריה בעודה בהיריון, תוך הכפשתה והטלת כתם פלילי על מעשיה, גרמו לה לנזקים קשים.

     

29. מוסיפה וטוענת התובעת כי נסיבות העניין מצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות מעל לאישיותה המשפטית של החברה וייחוס חובותיה והתחייבויותיה לבעלי מניותיה, זאת נוכח עקרון תום הלב וחובת האמון המיוחד ביחסי מעסיק עם עובדיו כשיקול להרמת מסך, ובנסיבות בהן פעילותה של החברה הופסקה וכל נכסיה נמכרו ומומשו. נתבעים 2 ו- 3 שימשו כדירקטורים פעילים בחברה ולכן מוטלת עליהם אחריות אישית, שכן הם גרמו ביודעין להפרת הסכם העבודה עם התובעת ולשלילת זכויותיה על פי הסכם העבודה. כמו כן, הנתבעים 2 ו- 3 נהגו בתובעת בחוסר תום לב, תוך שניסו להניא אותה לפעול בניגוד לחוק. עילות התביעה הנטענות כנגד הנתבעים 2 ו- 3 הן הפרת חובה חקוקה, התנהגות בחוסר תום לב, הטעייה, הצגת מצג שווא ועשיית עושר שלא במשפט.

     

30. התובעת עותרת להורות לנתבעים לשלם תמורת הודעה מוקדמת בגובה 6 משכורות וכן עבור זכויות סוציאליות נלוות בהתאם להסכם העבודה בסכום של 77,850 ₪. בנוסף עותרת לתשלום סך של 60,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש.

     

31. מוסיפה וטוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בסך 60,000 ₪. לטענתה, ניהלו הנתבעים מאחורי גבה מסע השמצות, במהלכו פרסמו אודותיה דברי דיבה חמורים. כל הפרסומים שנעשו במעשה ו/או במחדל נעשו מתוך כוונה לפגוע בה ולהוציא דיבתה רעה.

     

32. נוסף לכל זאת טוענת התובעת כי על הנתבעים לשלם לה את משכורת חודש יוני 2015 שלא שולמה בסך 12,975 ₪; פדיון 20 ימי חופשה, אשר נוכו שלא כדין מתלוש שכרה בחודש אפריל בסך 24,714 ₪; פיצויי פיטורים בסך 23,781 ₪ ודמי חגים בסך 9,268 ₪.

     

    טענות הנתבעים

33. לטענת הנתבעים יש לדחות את התובענה נגד נתבעים 2-4 על הסף בשל היעדר יריבות, שכן מעסיקתה של התובעת הייתה החברה בלבד. התובענה אינה מעלה כל עילה כנגד הנתבעים 2-4, המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות, שכן בבסיסה של התביעה עומדת חברה שנקלעה לקשיים בשל חוסר הצלחה עסקית, הנובעת מניהול כושל של המנכ"לית, הלוא היא התובעת עצמה.

     

34. עוד בהקשר זה טוענים הנתבעים כי בעת שהחברה הגיעה למצבה הפיננסי הקשה, התנהגו הנתבעים 2-4, כבעלים ודירקטורים בחברה, באחריות ובהגינות עם העובדים כך ששולמו לכלל העובדים דמי הודעה מוקדמת, פיצוי פיטורים, תשלומים פנסיוניים, דמי הבראה, ימי חופשה וכו'.

     

35. התובעת, ששימשה כמנכ"לית החברה, ביצעה מעשים חמורים של הפרות אמון. לטענת הנתבעים, מהתנהלותה של התובעת עולה כי כל מאמציה הושקעו בטובות הנאה אישיות ולא בטובת החברה.

     

36. ואלו, לטענת הנתבעים, היו הפרות אמון של התובעת בזמן כהונתה כמנכ"לית:

    • לצורך לקיחת הלוואה נדרשה החברה לבצע מאזן לשנת 2014. או אז התגלה כי התובעת חייבה את החברה בהוצאות דלק אישיות הגבוהות פי 10 מסכום הקבלות אותן הגישה בפועל לחברה, כך שההפרש בסך של עשרות אלפי שקלים הועבר לכיסה הפרטי של התובעת. לטענתם, בנקודת הזמן הזו, הבינו כי התובעת מעלה באמונם המלא, תוך שהיא מדווחת דיווח שקרי. התובעת חייבה את החברה בהוצאות רכב פיקטיביות של אלפי שקלים בחודש בהיעדר חשבוניות מתאימות על הוצאות בסכומים אלה. על כן, נדרשת התובעת להשיב לחברה סך של 32,877 ₪ שנגבו ביתר בגין הוצאות דלק.

    • התובעת משכה כסף מזומן מחשבון החברה לטובת העסקתו הלכאורית של אביה, כאשר בפועל היקף עבודתו ושכרו היו נמוכים דרמטית מהסכומים שכביכול שילמה לו התובעת. כמו כן, התובעת רכשה בשם החברה מאביה כלי עבודה גנובים. על כן, נדרשת התובעת להשיב לחברה סכומים בסך 17,500 ₪. לחלופין, התובעת נדרשת להשיב לחברה את הסכומים שלא שולמו ישירות לאביה, לפי גרסתו, בסך 11,500 ₪.

       

    • התובעת הקלידה ואישרה ימי עבודה לחברה האישית, גב' יאנה יצחקוב, מזכירת החברה, שעה שזאת הייתה מפוטרת וישבה בביתה.

       

    • התובעת לא דיווחה על ימי חופשה או ימי מחלה במהלך תקופת עבודתה.

       

    • התובעת ניתקה את מצלמות האבטחה בעסק על מנת שלא יתאפשר לנתבעים לפקח ולעקוב אחר מעשיה, ובפרט אחר העסקתו הפיקטיבית של אביה.

       

37. לטענת הנתבעים התובעת רימתה ועשקה את החברה, כך שגם אם פעילות החברה לא הייתה מופסקת, פיטוריה היו בלתי נמנעים, בשל הפרות האמון החוזרות מצידה. לאור העובדה כי התובעת שימשה כמנכ"לית החברה, הפרות האמון והגזל שביצעה הינם חמורים יותר ובשל כך עותרים הנתבעים להצהיר כי התובעת אינה זכאית בנסיבות אלו לפיצויי פיטורין ולהודעה מוקדמת.

     

38. לטענת הנתבעים, התובעת פוטרה כדין ולאחר שבוצעה פנייה למנהל הסדרה ואכיפה במשרד הכלכלה לקבלת אישור מתאים עקב הריונה. גיל לא פיטר את התובעת ביום 7.5.17 וגם לא היה מפטרה, משום שידע שחל עליו איסור לפטר עובדת בהיריון ללא היתר ממשרד הכלכלה, כפי שאכן עשה 7 ימים מאוחר יותר, ביום 14.5.15.

     

39. לטענת הנתבעים, בנסיבות סיום העסקתה, אין התובעת זכאית לדמי הודעה מוקדמת. זאת ועוד, התובעת קיבלה הודעה מוקדמת ארוכה מהקבוע בחוק, מבלי שנדרשה להתייצב לעבודה, שכן מיום החלטת משרד הכלכלה להיתר פיטורים ועד ליום סיום העסקתה, עברו בפועל 40 יום.

     

40. מוסיפים וטוענים הנתבעים כי היתר הממונה ניתן כך שסיום עבודתה של התובעת יחול ביום 30.6.15. כלומר, התמ"ת אישר 40 ימי הודעה מוקדמת ולא 6 חודשים כפי שעותרת התובעת. התובעת הייתה יכולה לערער על החלטת התמ"ת תוך 45 יום ומאחר ולא עשתה כן, מנועה כעת מלהעלות טענות כנגד החלטה זו.

     

41. לטענת הנתבעים, התובעת זומנה לשיחת שימוע ולא הגיעה אליה. בנסיבות סגירת החברה, ממילא הליך השימוע לא היה בעל סיכוי לשנות את התוצאה הסופית ועל כן אין לקבל את טענותיה בהקשר זה.

     

42. בשל מעשי הפרת האמון של התובעת עותרים הנתבעים לקיזוז סכום של 52,187 ₪ הכולל: הוצאות דלק – 31,887 ₪; משכורת עודפת לאבי התובעת – 17,500 ₪/ 11,500 ₪; תשלום שכר פיקטיבי לפקידה – 1,800 ₪. אלו גם הטענות והסעדים העומדים בבסיס התביעה שכנגד שהוגשה בהליך מטעם החברה.

     

    ניהול ההליך

43. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ונחקרה עליו בדיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביום 3.7.2017. בנוסף, מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של אביה; של מר אלון דיין, בעל מפעל לעיבוד שבבי בשם "מתכת חנניה", ושל מר שמעון אסור, שעבד במפעל המשפחתי של התובעת. העדים נחקרו בדיון, זולת אביה של התובעת אשר לא התייצב לדיון ההוכחות ועל כן תצהירו נמשך.

     

44. הנתבעים 2, 3 ו- 4 הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ומטעם החברה ונחקרו עליהם בדיון.

     

45. הצדדים הגישו סיכומים בכתב מטעמם וכעת שלב הכרעה.

     

    דיון והכרעה

    נסיבות סיום העסקת התובעת

46. אין מחלוקת על כך כי התובעת פוטרה מעבודתה בחברה, אלא שהצדדים חלוקים בעניין נסיבות פיטוריה והאם אלו מקימים זכות לפיצוי פיטורים, לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ולתשלום תמורת הודעה מוקדמת כקבוע בהסכם העבודה.

     

47. עוד אין חולק כי התובעת פוטרה בזמן הריונה, לאחר קבלת היתר מטעם הממונה, כאשר יש להכריע האם בנסיבות אלו בהן התירה הממונה את פיטוריה החל ממועד מסוים, יש בכך כדי להשליך על תביעתה של התובעת לתמורת הודעה מוקדמת הסכמית ארוכה יותר. בעניין זה נתייחס אף לכך, כי התובעת לא ערערה אחר החלטת הממונה, אף כי לטענתה זו ניתנה שלא כדין, לאחר שההחלטה שהתירה את פיטוריה נעשתה לאחר שגיל הציג מצג לפיו מדובר בסיום העסקה בהסכמה על רקע סגירת העסק ותוך הסכמה על תשלום מלוא הזכויות.

     

48. לצורך הכרעה בשאלות אלו נכריע תחילה בטענות הנתבעים להפרת אמון מצידה של התובעת, כפי שאף עלו במסגרת התביעה הנגדית שהגישה החברה, אשר לטענתם הצדיקו את פיטוריה ללא תשלום פיצויי פיטורים וללא תמורת הודעה מוקדמת כקבוע בהסכם.

     

    א.שליחויות והוצאות רכב

49. לטענת הנתבעים, עלות השליחויות בחברה עלו כיוון שלא נוהלו באופן תקין על ידי התובעת. הסיבה לכך הייתה כי השליחויות הוזמנו באופן 'בהול' בתעריף יקר. בעקבות כך, הציע גיל לתובעת להשתמש בשירותיו של שליח בשם אלון אולם התובעת החליטה לבצע את השליחויות בעצמה והנתבעים לא התנגדו לכך.

     

50. לטענת הנתבעים, בחודש פברואר 2014 דיווחה התובעת על 500 ק"מ והורתה למנהלת החשבונות החיצונית, לשלם לה סך של 2,570 ₪ נטו, משום שלדבריה היא קיבלה כביכול אישור מיוחד מגיל לשלם את הסכומים בערכי נטו. בחודש מרץ 2014 דיווחה התובעת על 1,000 ק"מ והורתה למנהלת החשבונות החיצונית לשלם לה סך 5,140 ₪ נטו. מנהלת החשבונות דיווחה על כך לגיל. בעקבות כך, גיל סיכם עם התובעת כי התשלום ששולם לה יהיה גם עבור השליחויות שתבצע בחודש אפריל 2014. במהלך החודשים מאי – אוקטובר 2014 דיווחה התובעת על ממוצע חודשי של 1,300 ק"מ וקיבלה תמורה ממוצעת חודשית בסך 4,509 ₪ ברוטו.

     

51. לטענת הנתבעים הם הבינו כי מדובר ב'שיטה' של התובעת להגדיל את שכרה ודרשו ממנה כי כל התדלוקים יבוצעו בכרטיס אשראי של החברה. מאז חיובי הדלק ירדו לסך של כ 500 ₪ בחודש. מבדיקת הסכומים שגבתה התובעת מהחברה בגין הוצאות דלק אל מול החשבוניות התברר כי הסכומים שנגבו היו גבוהים יותר מהחשבוניות. בין החודשים פברואר – אוקטובר 2014, שולם לתובעת סך של 36,864 ₪ בעוד סך החשבוניות עמד על סך 3,977 ₪, לפי דו"ח מאזן בוחן. כלומר ההפרש הינו 32,887 ₪ (ראו סעיפים 20-31 לתצהיר גיל).

     

52. התובעת הצהירה כי גיל חתם מדי חודש על התשלומים עבור השליחויות ואשר על כן ידע עליהן ואף אישר אותן. בניגוד לנטען על ידו, לא כל השליחויות נעשו באופן בהול, אלא כל שליחות נעשתה לפי העניין. במקרים רבים נאלצה התובעת לבצע את השליחות באופן בהול כדי שהסחורה תגיע ליעדה בזמן. התובעת הצהירה כי החליטה לבצע את השליחויות בעצמה על מנת לחסוך את בזבוז הזמן של שימוש בחברת שליחויות חיצונית.

     

53. עוד הצהירה התובעת כי הוצאות הרכב ששולמו לה, חושבו על פי ק"מ ולא על פי צריכת הדלק (על פי מכפלת 2.93 ₪ לקילומטר אחד). הקבלות שהועברו לחברה היו עבור צריכת הדלק ומהן חושבו מספר הקילומטרים. לפיכך הסכום שהתקבל מחישוב זה עלה על הוצאות הדלק, היות והתשלום עבור הנסיעות גילם רכיבים נוספים מעבר לצריכת הדלק. בכל מקרה, אופן החישוב הנ"ל הוסכם עם הנתבעים והיה מקובל עליהם.

     

54. התובעת הצהירה כי בחודשים פברואר מרץ 2014, עקב טעות ובתום לב, שולמו לה גילום הברוטו של הנסיעות בתלוש השכר. התובעת טענה כי כאשר התבררה הטעות קוזז הסכום שניתן בטעות בחודש אפריל, ולאחר מכן התובעת קיבלה החזרי הוצאות רכב באופן תקין.

     

55. התובעת הצהירה כי בחודש נובמבר 2014 שלח לה גיל מייל, לפיו היא מתבקשת לבצע את התדלוקים עם כרטיס האשראי של החברה וכי עליה לספוג את העלויות הנוספות של הרכב. כאמור לעיל, שיטת ההתחשבנות שונתה, שכן מעתה חויבה החברה לשלם רק עבור הוצאות הדלק ללא גילום מרכיבים נוספים.

     

56. התובעת הצהירה כי גיל אישר מידי חודש את טבלאות השכר בהן צוינו מספר הקילומטרים שהיא ביצעה. לפיכך הנתבעים היו מודעים, לפחות מחודש מרץ 2014 לפרמטרים על פיהם חושבו הוצאות השימוש ברכב ולא הופתעו לגלות אותם בחודש נובמבר 2014, עם קבלת מאזן הבוחן (ראו סעיפים 23 – 51 לתצהיר תובעת).

     

57. לעניין התשלום המגולם בחודש פברואר 2014 העידה התובעת כך בפנינו:

     

    "נתנו לי אישור להעביר את הקילומטרז' ואת החישוב של זה. אני הבנתי שזה בנטו והעברתי את זה כמו שזה. ברגע שזה הסתבר שזה אמור להיות בברוטו, תוקן, גם רטרואקטיבית על אפריל"

     

    (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שורות 8-10).

     

58. בהמשך העידה התובעת כי לא התבקשה להגיש דוח שליחויות, כי מאוחר יותר התבקשה להציג קבלות על חשבוניות והגישה אותן כדי שיראו שנגזר מהקבלות הקילומטראז' שהיא עשתה.

     

59. התובעת העידה כי בכל חודש כשהועבר התשלום לפי קילומטראז' לגיל הוא זה שהעביר אותו לתשלום להנהלת החשבונות, והיא ראתה בכך הסכמה (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון, שורות 10-33, עמ' 20 לפרוטוקול הדיון, שורות 23-32). בהמשך העידה התובעת כך:

     

    "קודם כל עברנו חודשים ארוכים של התמקחות כל חודש. כשאני הייתי עוברת חלילה את ה-1,500 קילומטר או את ה-1,600 קילומטר, "מה? אבל לא. אבל אי אפשר". הייתי צריכה להוריד. אני כל הזמן הצהרתי על פחות, גם הקילומטרז' שלי ברכב מראה שנסעתי יותר, גם כרטיסי האשראי הפרטיים שלי מראים שנסעתי יותר, בהרבה יותר..."

    (עמ' 21 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-5).

     

60. מר אסור, שעבד בחברה, העיד בפנינו כי התובעת הייתה יוצאת למשלוחים רבים במהלך השבוע ואף הייתה יוצאת פעמיים ביום למשלוח (עמ' 56 לפרוטוקול הדיון, שורות 14-33, עמ' 57 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-33, עמ' 58 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-58).

     

61. גיל העיד בפנינו כי הוא לא אישר את תלושי השכר , אלא כי דיווחי השכר עברו דרכו (עמ' 62 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-23, עמ' 64 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-20) וכי דיווחי הקילומטרים של התובעת היו שקריים (עמ' 65 לפרוטוקול הדיון, שורות 5-14).

     

62. לאחר שקילת טענות הצדדים, עיון בתצהירים ושמיעת כלל העדויות, גרסתה של התובעת היא זו שמהימנה עלינו. טענות הנתבעים בדבר הפרת אמון שיטתית בנושא השליחויות ורכיב הוצאות הרכב בשכרה לא הוכחו, כאשר נטל ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחם. לא שוכנענו כי גיל היה ער ומודע לאופן התשלום בשכרה של הנתבעת - קרי תשלום הנגזר ממספר הקילומטרים שביצעה התובעת - רק בנובמבר 2014, כאשר עד למועד זה אישר את התשלומים ששולמו לה מידי חודש וכאשר אופן התשלום לפי קילומטרים אף עולה מתלושי השכר.

     

63. יתרה מכך, ככל שאכן גילה גיל עוד בנובמבר 2014 את הגניבה השיטתית לכאורה שביצעה מנכ"לית החברה שבבעלותו, לא סביר בעיננו כי המשיך להעסיקה עד למועד בו הופסקה העסקתה, כחצי שנה לאחר מכן. גילוי כזה בחודש נובמבר 2014 שלמעשה לפי הנתבעים העיד על הזרמת סכומים משמעותיים שלא על דעתם מידי חודש בחודשו לחשבונה של התובעת, היה מביא כבר באותה עת לאובדן אמון מוחלט בין בעלי החברה למי שמונתה כמנכ"לית ולא סביר בעיננו, כאמור, המשך העסקתה על רקע זה.

     

64. זאת ועוד, הטענה כי חיובי הדלק ירדו לסך של 500 ₪ החל מנובמבר, עת עברה התובעת להשתמש באשראי החברה לצורך תדלוק לא הוכחו בפנינו, כאשר אף אם היו הנתבעים מוכיחים זאת, אין בכך כדי לתמוך בטענה כי כספי הנסיעות ששולמו לה עד אותה עת, ששולמו לא רק כהחזר הוצאות דלק אלא כנגזרת של מספר הקילומטרים שביצעה, לא היו על דעתם.

     

65. מנגד, גרסתה של התובעת בדבר הצורך הרב בביצוע שליחויות רבות בשים לב לצרכי החברה ולאופי העבודה, היה עקבי ולפיכך אמין בעיננו. בנוסף, התובעת לא טענה כי קיבלה את הסכומים רק לפי צריכת הדלק שביצעה, אלא כי הסכומים שקיבלה חושבו על פי קילומטרים. על כן, סביר בעיננו כי באותם החודשים, בהם קיבלה החזרים בשכרה לפי קילומטרים בשונה מבחינה לפי צריכת דלק, קיבלה סכומים גבוהים יותר.

     

     

    ב.העסקת אבי התובעת – מר י.א

66. הנתבעים טענו כי בחודש נובמבר 2014, הנפיקה התובעת לאביה תלוש שכר בגין 42 שעות עבודה לפי תעריף של 50 ₪, כאשר הוא כלל לא עבד בחברה. כאשר גיל שאל את התובעת לפשר העניין השיבה כי מדובר בציוד שרכשה מאביה לחברה, וזה השיב לה במייל שמדובר בהתנהלות לא חוקית וכי אין לבצע פעולות דומות נוספות.

     

67. לטענת הנתבעים, אביה של התובעת הודה כי תלוש חודש נובמבר 2014 הופק בגין ציוד שכביכול מכר לחברה וכי מדובר בציוד גנוב.

     

68. לטענת הנתבעים, התובעת שכרה את שירותי אביה מבלי לקבל אישור להעסקתו מהנתבעים, מעשה המהווה פעולה של בעל עניין בניגוד עניינים בחברה. לאחר מכן, בחודשים ינואר – אפריל 2015 משכה התובעת סכום בסך 17,500 ₪ במזומן על מנת לשלם את שכרו של אביה. בעקבות התגברות החשדות מצד הנתבעים כלפי העסקתו של אביה, יזם גיל פגישה עמו בביתו ואביה אמר כי: "קיבל מ-א' 1,200, 1,500, 1,800 ₪ בחודש". כאשר נשאל אביה של התובעת האם עבד בחברה ומה היו תנאי העסקתו הוא ענה תשובות מבלבלות וסותרות שאינן תואמות לטענות אותן טוענת התובעת. כמו כן, האב השיב כי קיבל 100 ₪ לשעה כולל נסיעות, וזאת כאשר תלושי השכר מצביעים על סך 42-60 ₪ לשעה.

     

69. הנתבעים טוענים כי מדובר בהעסקה פיקטיבית ועותרים לקבלת הסכומים ששולמו לו בסך 17,500 ₪. לחלופין, התובעת נדרשת להשיב את הסכומים שלא שולמו ישירות לאביה, לפי גרסתו, בסך 11,500 ₪.

     

70. התובעת הצהירה כי בחודש נובמבר 2014, לאחר שהסתיימה העסקתו של כרסם המפעל, היא נאלצה בלית ברירה לשכור את אביה לעבודה על מכונת הכרסומת בתעריף של 50 ₪ לשעה בתוספת 100 ₪ לנסיעות. לאחר מספר ימים היא הבינה שעבודת היצור היא מעל לכוחות אביה ועבודתו הופסקה. על הימים שעבד שולם לו בתלוש השכר 2,200 ₪. התובעת צירפה לתצהירה את תלוש שכרו של אביה עבור חודש זה (סעיפים 52-52 לתצהירה ונספח 9).

     

71. בנוסף לכך, הצהירה התובעת כי החברה רכשה מאביה, בידיעתם ובעידודם של נתבעים 2 ו- 3, מספר כלי עבודה שהיו ברשותו מימי המפעל המשפחתי. כנגד התשלום במזומן, העביר אביה חשבוניות קבלה. התובעת צירפה לתצהירה את החשבוניות אולם לא ניתן לראות את תוכנן (נספח 10).

     

72. התובעת הצהירה כי בחודש ינואר 2015 חל גידול בנפח ההזמנות מלקוחות ולכן הודיעה לנתבעים כי בכוונתה להעסיק את אביה שעתיים ביום בשכר של 60 ₪ לשעה בתוספת נסיעות והם אישרו זאת. התובעת הצהירה כי העסקת אביה אינה מובנת מאליה עבורה מאחר ויחסיה עם משפחתה מורכבים (סעיפים 57-58 לתצהירה).

     

73. עוד הצהירה התובעת כי גיל אישר את העסקתו של אביה ואישר מדי חודש את תלושי השכר שלו. יתרה מכך, גיל המשיך להעסיק את אביה גם לאחר שפיטר את אותה עד לסגירת פעילות המפעל (סעיף 59 לתצהירה). התובעת הצהירה כי שכרו של אביה שולם לו במזומן וזאת לבקשתו ובידיעת נתבעים 2 ו- 3. התובעת הצהירה כי מסרה את הכסף לאביה בנוכחות פקידה ואביה אישר את קבלת התשלומים על גבי החשבוניות ועל גבי התלושים.

     

74. התובעת העידה לפנינו כי אביה עבד בחודש נובמבר בחברה כמה ימים (42 שעות בסך הכול). כמו כן, העידה התובעת כי גיל ורפי נתנו לה אישור לקנות מאביה ציוד. התובעת חוזרת בעדותה בפנינו על דבריה כי כל רכישה שעשתה בעסק הייתה נעשית בכתב, בעידודם של גיל ורפי. התובעת העידה בפנינו כי שילמה לאביה במזומן כיוון שאמה לא ידעה שהוא עובד אצלה. לפי עדותה, כל פעם שמשכה כסף, מיד הודיעה על כך לנתבעים (ראו עמ' 23 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-32, עמ' 31 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-16, עמ' 33 לפרוטוקול הדיון, שורות 27-33, עמ' 34 לפרוטוקול הדיון, שורות 1- 16).

75. נתבע 2 העיד בפנינו כי בשלב הראשון הוא לא ידע על העסקתו של אבי התובעת בחברה. כמו כן העיד כי בחודש נובמבר הוא לא עבד, אלא התובעת קנתה ממנו ציוד ומכיוון שלא ידעה איך לשלם לו היא הוציאה לו תלוש (עמ' 69 לפרוטוקול הדיון, שורות 21-32, עמ' 70 לפרוטוקול הדיון). בנוסף העיד בעניין זה כך: "אני לא רואה חשבון, אני לא עורך דין. אני לא אומר לה איך לעבוד, איך לא לעבוד. היא מנכ"לית של עסק, היא מנהלת את העסק..." (עמ' 71 לפרוטוקול הדיון, שורות 20-21).

     

76. עוד למדנו מעדותו של גיל בפנינו, כי אביה של התובעת לא הודה במסגרת ההקלטה (נספח 10 לתצהיר גיל) כי תלוש נובמבר 2014 הופק בגין ציוד גנוב (עמ' 72 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-13); כי מר א' היה עובד בעסק שלו (עמ' 73 לפרוטוקול הדיון, שורות 32-33, עמ' 74 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-3) וכי המשיך להעסיקו גם אחרי פיטוריה של התובעת, אף כי מדובר בבן אדם מבולבל (שם, שורות 18-33, עמ' 75 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-9).

     

77. טענת הנתבעים לפיה העסקת אבי התובעת הייתה פיקטיבית נדחית על ידינו שכן מעדותו של גיל עלה מפורשות כי אבי התובעת אכן הועסק בחברה ואף הועסק לאחר פיטוריה של התובעת.

     

78. עדותו של גיל, לפיה הוא המשיך להעסיק את אביה על מנת לבחון את טיב היחסים או כדי לבדוק אם הוא יודע לבחון את החלקים, אינה אמינה בעיננו. תמוה בעיננו כי מעסיק בוחר להמשיך להעסיק עובד אך כדי "להבין ממנו מה בדיוק קרה שם" (עמ' 74 לפרוטוקול הדיון, שורות 20-21).

     

79. לא מצאנו טעם שלא לקבל את עדותה של התובעת, לפיה אביה השתכר בהתאם לעולה מתלושי השכר וכי קיבל את שכרו במזומן. מעבר לכך כי לא מצאנו בתמליל חיזוק ואישוש לטענות הנתבעים באשר לאי תשלום שכר בגובה אותו טוענת התובעת, הרי שאף לא ברור בעיננו סיבת המפגש אותו יום שהתקיים בצורה מעלה חשד בבית הוריה של התובעת. זאת כאשר גיל עצמו טוען בעדותו כי מר א' שהיה עובדו, הינו בן אדם מבולבל, לא נסתמך אף אנו על חלקי משפטים, מהם לטענת הנתבעים, עולה כי קיבל בפועל שכר נמוך יותר מזה שמשכה עבורו התובעת בחודשים בהם הועסק בחברה.

     

80. בנוסף, מנספח 25 לתצהיר התובעת עולה כי שמו של אביה, י.א, נכלל ברשימת העובדים שדירקטוריון החברה החליט להביא לידי סיום את העסקתם. כך שלא ברורה טענת הנתבעים בדבר העסקתו הפיקטיבית, שכן ככל שפיקטיבית הייתה, לא היה צורך או טעם בפיטוריו.

     

81. משכך, גם טענה זו של הנתבעים בדבר בהעסקה פיקטיבית או העסקה במשכורת שונה מזו הנטענת על ידי התובעת, נדחית בהתאם לראיות שעמדו בפנינו.

     

    ג.דיווח בדבר ימי העבודה של העובדת יאנה יצחקוב

82. הנתבעים טענו כי התובעת שכרה את שירותיה של חברתה האישית, גב' יאנה יצחקוב (להלן גם: "יאנה") כמזכירת החברה. לאור מצבה של החברה, פוטרה יאנה ביום 12.4.15, לאחר שניתנה לה הודעה מוקדמת כדין. מספר ימים לאחר מכן דרשה התובעת העלאה בשכרה בטענה כי היא "מבצעת כעת גם את עבודת הפקידה" וכמו כן כי היא "חייבת כסף". גיל סירב לכך אך הציע לתובעת הלוואה. ביום 21.4.15 התובעת החזירה את יאנה לעבודה בטענה כי מדובר בהעסקה לשבוע בלבד לצורך התגברות על עומס עבודה.

     

83. לטענת הנתבעים, מיום 12.4.15 ועד ליום 20.4.15, שהתה יאנה בביתה, בעוד התובעת דיווחה בגינה שעות עבודה באופן שוטף "כאילו" עבדה. במקרה זה, התובעת הייתה בניגוד עניינים בשל הקשר עם חברתה הקרובה ופעלה במרמה ובהפרת אמון כלפי החברה וליאנה שולם סכום בסך 1,800 ₪ בעבור ימי עבודה פיקטיביים.

     

84. התובעת הצהירה כי ביום 12.4.15 קיבלה יאנה מכתב פיטורים, שאמור היה להביא לסיום העסקתה. אולם באותו הזמן התקבלה הזמנה גדולה ולכן פנתה התובעת לרפי וביקשה ממנו כי יאשר לה להמשיך להעסיק את יאנה עד לסיום ההזמנה. רפי אישר את המשך העסקתה אך הבהיר כי ימי ההודעה המוקדמת לא יספרו פעמיים. לפיכך חרף מכתב הפיטורים המשיכה יאנה להגיע למשרד ולבצע את עבודתה (סעיף 71 לתצהיר תובעת).

     

85. עוד הצהירה התובעת כי בדוח הנוכחות של יאנה לא מופיעות שעות תחילת העבודה בכל יום כיוון שלעיתים נאלצה התובעת לרשום את שעות עבודתה באופן ידני.

     

86. לשאלה מהו אינטרס התובעת בדיווח כוזב בנוגע לימי עבודתה של יאנה, העיד גיל כך:

     

    "אני אגיד לך. היא, יאנה פוטרה מהעבודה. יאנה חברה של א'. לאחר כשבועיים כשהבקשה שלה להעלאת שכר... של א' סורבה אז היא החליטה, אוקי, אם אני לא מקבלת את הכסף הזה, אז אני אביא את יאנה. כי למה שאני אעבוד יותר בשביל אותו שכר? ואז היא רצתה להחזיר את יאנה" (עמ' 76 לפרוטוקול הדיון, שורות 30-33, עמ' 77 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-4).

     

87. מעדותו זו עולה כי יאנה אכן עבדה בפועל בחברה באותם הימים ומשכך נדחית טענת הנתבעים לדיווח פיקטיבי בעניין ימי העסקתה של יאנה לאחר הודעת הפיטורים.

     

    ד.דיווח בגין ימי חופשה

88. לטענת הנתבעים, בדיקה שערך גיל בחודש אפריל 2015, העלתה כי התובעת לא דיווחה על ימי חופשה, היעדרות או מחלה במשך כל תקופת עבודתה. לכן בחודש זה נוכו משכרה 20 ימי חופש, על סמך ימי החופשה שאותרו במיילים (סעיף 56 לתצהיר גיל).

89. התובעת הצהירה כי בתקופת העסקתה עבדה כמעט ללא הפסקה ובכל מצב, גם כאשר הייתה במצוקה אישית קשה; גם כאשר בנה היה חולה וגם כאשר נאלצה לעבור 'לידה שקטה', עקב פגם שהתגלה בעובר שבבטנה. התובעת הצהירה כי הקדישה כל רגע מחייה לעבודה בחברה וראתה בהצלחת החברה אתגר אישי (סעיף 82 לתצהיר תובעת). התובעת הצהירה כי הנתבעים צירפו מיילים המעידים על היעדרותה, אך נמנעו מלצרף מיילים המעידים שהיא עבדה באותם הימים (סעיף 83 לתצהירה).

     

90. כמו כן הצהירה התובעת כי בימים הספורים בהם נעדרה, יאנה הייתה אוספת את המחשב הנייד שלה וכן חבילה של מסמכים ומוסרת אותם לטיפולה של התובעת מהבית (סעיף 84 לתצהירה).

     

91. נוסף לכך, הצהירה התובעת כי במהלך חודשים אחדים היא הייתה מצויה בטיפולים רפואיים מפני שהתגלה כי היא נושאת ברחמה עובר הלוקה בתסמונת דאון. במהלך הזמן, על אף המתח הרב, עגמת הנפש והחששות היא לא נתנה לדבר להפריע למהלך עבודתה התקין. גם בימים הספורים בהם נעדרה היא עבדה מביתה או מבית החולים (סעיף 85 לתצהיר תובעת). התובעת מתייחסת בתצהירה לכל אחד מהתאריכים שהנתבעים ציינו כי נטלה בהם חופשה (ראו טבלה בסעיף 83 לתצהירה).

     

92. נוכח תפקידה של התובעת כמנכ"לית, והסמכויות הניהוליות הנלוות לתפקיד זה, לא מצאנו מדוע לא לקבל את טענת התובעת כי עבדה באותם הימים הן במשרד והן מביתה.

     

93. אנו מקבלים את טענת התובעת כי ניכוי כזה באופן רטרואקטיבי מעיד על כך כי החברה לא ניהלה פנקס חופשה בזמן אמת, כאשר הנתבעים עצמם מודים כי הפחתת ימי החופשה הצבורה נעשה בהתאם למיילים (סעיף 56 לתצהיר גיל). זאת ועוד, מהתייחסותה של התובעת אף עולה כי לא בכל הימים בהם לא הגיעה למשרד הייתה בחופש וכי בימים אלו עבדה או מהמשרד או מביתה.

     

94. אין בידינו לקבל התנהלות זו של הנתבעים אשר בזמן אמת לא עקבו כנדרש אחרי ימי חופשתה של התובעת ובוודאי שאין בכך כדי להוות הפרת אמון מצידה של התובעת, כטענת הנתבעים.

     

    לסיכום פרק זה –

95. טענות הנתבעת באשר להפרת חובות אמון על ידי התובעת לא הוכחו ולפיכך התביעה הנגדית נדחית.

     

96. מעבר לכך שהפרות אמון אלו לא הוכחו, אזי לא נטען וממילא אף לא הוכח כי התובעת קיבלה התראה מיו"ר הדירקטוריון על הפרות אמון מצידה ולא חזרה בה מדרכיה (סעיף 13.3 להסכם).

     

97. זאת ועוד, אף כי לטענת הנתבעים מדובר בהתנהלויות חמורות מצידה של התובעת, שהתגלו במהלך העסקה, בחרו להעסיקה כמי שעומדת בראש החברה – כמנכל"ית – עד ליום 14.5.2015, כאשר לדידו של גיל, מעבר לעובדה כי עניין "גניבת הנסיעות" התגלה כבר בנובמבר 2014, הרי שכבר בדצמבר 2014 הועברו כספי ההלוואה לחשבונו ולחשבון נתבע 3 כיוון שכבר באותה עת לא סמכו על התובעת.

     

98. אין בידינו לקבל טענה זו בדבר הפרות חוזרות ונשנות עד למצב בו הועברו כספים לחשבון בעלי המניות באופן פרטי מחשש להפרות על ידי התובעת, מנכ"לית החברה, ולהעסקתה משך חצי שנה נוספת.

     

99. בנוסף, בפני הממונה ועל מנת להשיג את אישור הפיטורים הוצג מצג לפיו הפיטורים נעשים על רקע סגירת המפעל ולא הועלתה כל טענה בעניין תפקודה של התובעת (ערים אנו לנספח 26 לתצהיר תובעת, מזכר מיום, ממנו עולה כי גיל מסר לנציגת הממונה כי התובעת עברה על החוק, אך לא מצאנו זכר לכך בהחלטת הממונה). אף בכך יש לחזק את מסקנתנו לפיה בזמן אמת לא ראתה הנתבעת בהתנהלות התובעת ככזו העולה כדי הפרת אמון חמורה או הפרת אמון בכלל ומכל מקום לא טענות אלו עמדו בבסיס סיום העסקתה של התובעת.

     

    זכאות התובעת להודעה מוקדמת על פי הסכם העבודה

100. התובעת טענה כי פיטוריה נעשו שלא כדין, שכן הנתבעים הציגו טעמים כוזבים לפיטוריה, במטרה להתחמק ממילוי תנאי חוזה העסקתה ובמיוחד התחייבות החברה לשלם לה דמי הודעה מוקדמת בסך של 6 חודשי עבודה בסיום העסקתה. עוד טענה התובעת כי הטיעון שהעלו הנתבעים לפיו התמלאו תנאי סעיף 13.33 לחוזה העסקתה הוא טיעון חסר כל בסיס, שנולד על מנת לתרץ את פיטוריה תוך הפרת חוזה העסקתה.

      

101. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת פוטרה כדין עת שהפרה את חוזה העסקתה באופן מהותי, לפי סעיף 13.33 לחוזה. הנתבעים טענו כי מעשיה של התובעת מהווים הפרות אמון חמורות השוללים את זכותה להודעה מוקדמת. כמו כן, טענו הנתבעים כי התובעת קיבלה הודעה מוקדמת ארוכה מהקבוע בחוק בפועל, מבלי שנדרשה להתייצב לעבודה, שכן מיום החלטת התמ"ת להיתר הפיטורים ועד ליום סיום העסקתה עברו 40 ימים. התובעת יכולה הייתה לערער על החלטת התמ"ת תוך 45 יום ומאחר ולא עשתה כן, מנועה כעת מלהעלות טענות נגד החלטה זו.

      

102. לפי סעיף 13.1 לחוזה ההעסקה של התובעת, החברה תהא רשאית בכל עת לסיים את תקופת החוזה בכל עת לפני סופה, בתנאי שישולם לתובעת כדמי הודעה מוקדמת שכר של 6 חודשי עבודה. בסעיף 13.3 לחוזה ההעסקה נקבע כי למרות האמור בסעיף 13.1 תהיה החברה רשאית להביא חוזה זה לידי סיום מיידי במקרה בו יוכח כי התובעת ביצעה עבירה פלילית בחברה. במקרים אלו לא יחולו הוראותיו של סעיף 13.1 לחוזה זה.

      

103. בענייננו, לא הוכח כי התובעת ביצעה עבירה פלילית או כי הפרה את האמון שניתן בה, בוודאי לא הוכח כי ההפרה לא תוקנה לאחר פניית יו"ר דירקטוריון החברה, כדרישת סעיף 13.3 להסכם. על כן מצאנו כי התובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת כקבוע בהסכם, בסך 77,850 ₪ (12,975 X 6).

      

104. בנקודה זו נציין כי לא קיבלנו את טענת הנתבעת לתשלום תמורת הודעה מוקדמת בחודש יוני, שעה שעיון בתלוש חודש יוני 2015 מעלה כי באותו החודש קיבלה פדיון ימי חופשה, נסיעות והבראה בלבד ולא תשלום חלף שכר עבודה/ תמורת הודעה מוקדמת.

      

105. אכן נכון הוא כי התובעת בחרה שלא לערער על החלטת הממונה, אך החלטת הממונה אין בה כדי לגרוע, לטעמנו, מזכאותה של התובעת תמורת ההודעה המוקדמת ההסכמית, עליה סוכם עם התובעת, כאשר מסגרת סמכותה של הממונה, 'המנדט שלה' מסתכם בקביעת המועד בו ניתן לפטר את התובעת על אף הריונה וכזאת עשתה. לא ניתן לראות באישורה של הממונה כי פיטורי התובעת יכנסו לתוקף ביום 30.6.2016 ככזה הגורע מזכותה לקבל את תמורת ההודעה המוקדמת עליה סוכם עם התובעת בהסכם.

      

     זכאות התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין

106. התובעת טענה כי ביום 7.5.14 היא פוטרה מעבודתה בחברה, בעודה בהיריון, וללא שימוע, עוד בטרם הוגשה בקשה לקבלת היתר פיטורים מהתמ"ת. לאחר שהוגשה הבקשה להיתר ובעודם ממתינים לתשובת הממונה, הציגו הנתבעים בפני התובעת מצג שקרי לפיו בכוונתם להגיע עמה להסדר בכל הנוגע לתשלום כל זכויותיה. אולם בטרם הושגה הסכמה בין הצדדים, הודיעו הנתבעים לתמ"ת באופן כוזב שהתובעת הסכימה לסיום העסקתה.

      

107. על סמך מצג זה התקבל היתר לפיטורי התובעת. ביום 21.5.15, למחרת קבלת היתר הפיטורים, נשלח לתובעת זימון לשימוע, כאשר הייתה בימי מחלה. הזימון לשימוע לא הגיע לידי התובעת והנתבעים לא טרחו לאשר את קבלתו. כתוצאה מכך, לתובעת לא ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיה וכבודה נפגע במיוחד לאור הנסיבות, בהן הואשמה במעילה באמון ובגזילת כספים. התובעת עותרת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 60,000 ₪.

      

108. מנגד, טענו הנתבעים, כי לתובעת נשלח זימון לשימוע ביום 26.5.15 ואולם היא בחרה להתעלם מזימון זה וכי ביום 28.5.15 נשלח לה לאותה כתובת דוא"ל מכתב פיטורים, אותו קיבלה לדבריה. כמו כן, טענו הנתבעים כי נתבע 2 לא ידע כי התובעת חולה שכן זו שלחה את אישורי המחלה רק בחודש מאי 2015. נוסף לכך, הנתבעים טענו כי בנסיבות הנדונות של סגירת החברה, ממילא הליך השימוע לא היה משנה דבר.

      

109. הפסיקה דנה רבות במהותה של זכות השימוע כזכות הטיעון, אשר עומדת לכל אדם באשר הוא. הזכות לשימוע או לטיעון הינה זכות ראשונית ומהותית, גם אם זו אינה ניתנת בצורה פורמאלית, ובעיקר חשיבותה מתעצמת עת נשקלת האפשרות לסיום העסקתו של עובד (ע"ע (ארצי) 779/06 קורן – בית חולים אלי"ן, ניתן ביום 7.10.2007; ע"ע (ארצי) 1403/01 סרוג'י – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 3.5.2004). חובת השימוע אף נגזרת מחובת תום הלב, וככזאת היא חלה גם על גופים פרטיים (ע"ע (ארצי) 300353/98 הרמן – סונול ישראל בע"מ, ניתן ביום 29.12.2002).

      

110. עוד נקבע, כי בבסיס חובת השימוע עומד הרציונל לפיו לא יהא זה הוגן להטיל על העובד סנקציה חמורה הפוגעת בהכנסתו, מבלי שיקבל הזדמנות להציג עמדתו בטרם קבלת החלטה על פיטוריו. כמו כן נקבע, כי היקף חובת השימוע בגוף פרטי הוא כהיקף השימוע בגוף ציבורי, ואין ביניהם הבדל (ע"ע (ארצי) 415/06 מלכה – שופרסל בע"מ, ניתן ביום 15.7.2007). באשר לדרך בה יש לנהל את הליך השימוע נפסק, כי דרכי שמיעת המועמד לפיטורין הן רבות ומגוונות, וניתן להגשים את החובה במספר רב של אופנים (בג"ץ 5770/05 ויזל נ' מפכ"ל המשטרה, ניתן ביום 23.8.2006).

      

111. במקרה שלפנינו כאשר מתבוננים בראיות מצטיירת ועולה לה התמונה הבאה. התובעת אכן לא פוטרה ב 7.5.2014 לפני בקשת ההיתר, אלא שהפנייה לממונה נעשתה על רקע הסכמה שהושגה, לכאורה, בין הצדדים הן באשר לסיום העסקתה של התובעת והן באשר לאתנן הכספי לו תהא זכאית התובעת, ותוך כך התקבל אישור לפיטוריה (ראו העובדות שצוינו בהחלטת הממונה מיום 21.5.2015, נספח 19 לתצהיר גיל).

      

112. אין חולק כי לא נערך לתובעת שימוע עובר לפניה לממונה, וודאי לא שימוע שעומדים בבסיסו הטעמים להם טוענת הנתבעת כיום כהפרות אמון, אלו העומדים בבסיס תביעתה הנגדית. ככל הנראה, ביני לביני, וכאשר הצדדים לא הגיעו להסכמות הכספיות בנוגע לסיום העסקתה של התובעת, נפרמה ההסכמה שהתגבשה בין הצדדים והתובעת זומנה ביום 22.5.2015 לשימוע, לאחר שכבר התקבל אישור הממונה לפיטוריה.

      

113. במסגרת מכתב הזימון לשימוע מיום 22.5.2015, נספח 21 לתצהיר גיל, נכתב כך –

     "... כפי שהובהר לך, הסיבות בגינן נשקלת אפשרות הפסקת עבודתך הן כדלקמן:

      

     1. אי סדרים כספיים במהלך 2014-2015

     2. אי סדרים ברישום במסמכי תאגיד

     3. ביצועי החברה ביחס לתוכנית העסקית..."

      

114. מעבר לעובדה כי אותו זימון לשימוע נשלח לאחר קבלת החלטה, ככל הנראה בהסכמה, על פיטוריה של התובעת בזמן הריונה, כך שממילא השימוע אינו משרת את מטרתו בנסיבות אלה, עיננו הרואות כי אף הסיבות בגינן, כביכול, נשקלה הפסקת העסקתה, כאשר כאמור ההחלטה כבר התקבלה בנתבעת, היו שונות, או לכל הפחות לא פורטו ב"רחל ביתך הקטנה", כפי שהוצגו בפנינו בהליך זה. כך, לא צוין במכתב דבר על גניבת כספי הנסיעות, העסקה פיקטיבית של אביה ושל יאנה או אי רישום נכון של ימי החופשה – מעשים אותם רואה כיום הנתבעת כהפרות אמון חמורות מצידה של התובעת.

      

115. במכתב הפיטורים מיום 28.5.2015 מציינת הנתבעת כי : "למען הסר ספק, מובהר בזאת כי סיום העסקתך נעשה על פי סעיף 13.3. לחוזה ההתקשרות עימך, והינו תוצאה ישירה של ההפרות החוזרות והנשנות שלך ממחויבויותייך כמנכ"ל (לרבות אי סדרים כספיים, רישום כוזב וכיו"ב). אלא, שאין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעת, אשר כלפי צד שלישי, הממונה על חוק עבודת נשים, בחרה להציג תמונה שונה בתכלית באשר לנסיבות סיום העסקת התובעת, תמונה אשר אפשרה לה לקבל את היתר הפיטורים.

      

116. הפניה לממונה נעשתה בהסכמה, כאשר התובעת סבורה כי הנתבעת עומדת לשלם לה את תמורת ההודעה המוקדמת כפי שסוכם עימה. על כן, ככל הנראה, שיתפה עימה פעולה, כאשר בזמן אמת לא הועלו בפני התובעת כל אותן הטענות שהועלו כלפיה במסגרת ניהול ההליך או הטענות שהועלו במכתב השימוע, שלטענתה כלל לא קיבלה. הדברים עולים מהמסרון ששלחה התובעת לגיל ביום 17.5.2015, נספח 20 לתצהיר, בו כתבה התובעת את הדברים הבאים –

      

     "מה אתה רוצה שאעשה מחר? לבוא? התקשרו ממשרד הכלכלה ואמרתי שקיבלתי את הטפסים ששלחת, ושלאור המצב אני מסכימה לפיטורים בהריון (סגירת העסק), שלחו לי טפסים שאני צריכה להחזיר להם עד שלישי בבוקר ביחד עם אישור מרופא על ההריון, להגיע מחר לחתום על מה שדיברנו? או מה לעשות? אני לא מבינה למה כל הטפסים האלה אם אמרתי להם שאני מסכימה, בקיצור תגיד לי מה לעשות כי אני תקועה באוויר ואם הפיטורים בתוקף מהיום אז אני מפסידה ימי אבטלה. מחכה לתשובה".

      

     (ראו גם עדותו של גיל בעמ' 84 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-32, עמ' 85 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-85).

      

117. מאחר שהתובעת הסכימה למהלך אין היא זכאית לטעמנו לפיצוי בגין העדר שימוע, זאת אף מבלי שנידרש לשאלת חיוב מעסיק בשימוע עובר לסגירת מפעל ונפקות הפגם שנפל לו לא בוצע כזה. לא נכריע אף בשאלה אם כדין נהגה הנתבעת עת פנתה לממונה לקבלת היתר לפיטוריה של התובעת טרם עריכת שימוע, שכן הגענו למסקנה לפיה הפניה באותה עת הייתה על בסיס הסכמת הצדדים לאור סגירת המפעל ומבלי שהועלו כלפי התובעת כל טענות תפקודיות, כך שלא חייבה עריכת שימוע לדידנו.

      

118. יחד עם זאת, הנתבעת טוענת כי התובעת קיבלה זימון לשימוע על רקע הפרות משמעת שביצעה ומאחר שלא התייצבה נשלח אליה מכתב פיטורים. כאמור, לא שוכנענו כי התובעת פוטרה על רקע הפרות משמעת או על רקע אי אמון/ אי סדרים ולטעמנו בחרה הנתבעת לפעול בדרך בה בחרה – הוצאת שימוע מאוחר לקבלת אישור הממונה מטעמים אחרים והודעת פיטורים על פי סעיף 13.3 - על מנת להתחמק מתשלום ההודעה המוקדמת, לה הייתה זכאית התובעת בהסכם העבודה משלא הגיעה להסכמות כספיות עם התובעת. בכך נפל לטעמנו פגם בהליך הפיטורים.

      

119. נוסיף אף זאת. ככל שאכן פוטרה התובעת בעקבות הטעמים שצוינו במכתב השימוע, הרי שחלה חובה על הנתבעת לקיים את השימוע עובר לפניה לממונה וטרם קבלת החלטה בעניינה (וודאי כאשר עומדות על הפרק טענות חמורות במיוחד כלפיה) לקבל החלטה לכאן או לכאן בדבר הפיטורים ובהחלטה לציין כי היא תיכנס לתוקף, רק ככל שהפיטורים יאושרו. זהו סדר הדברים הנכון, שיש בו כדי לקיים את תכלית השימוע.

      

120. כזאת לא נעשה בענייננו, כאשר כאמור בפני הממונה הוצג טעם אחר לפיו מדובר בסיום העסקה בהסכמה על רקע סגירת המפעל. בכך מצאנו חוסר תום לב בסיום העסקת התובעת ומצאנו לחייב את הנתבעת בגינו בסך של 25,590 ₪ ( בשווי של 2 משכורות).

      

     זכאות התובעת לפיצויי פיטורים

121. התובעת טענה כי הינה זכאית לפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). מנגד טענו הנתבעים כי לאור סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, בנסיבות פיטוריה, אין היא זכאית לפיצוי פיטורים.

      

122. הכלל לפי חוק פיצויי פיטורים הוא כי פיטורי עובד מחייבים את המעסיק בתשלום פיצויי פיטורים (סעיף 1 לחוק). סמכותו של בית הדין לעבודה לפסוק פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים כוללת את הסמכות לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם, בכפוף לתנאים המיוחדים שבסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים.

      

123. הלכה פסוקה היא, כי שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת תיעשה במשורה. כך, קבע בית הדין הארצי לעבודה, בפסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ – אלכנסדר פסחוביץ (ניתן ביום 20.12.09):

      

     "ככלל, הפיטורים עצמם הם עונש לעובד גם אם שולמו לו פיצויי פיטורים. על כן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ו"במקרים הקיצוניים ביותר" כ"גבול עליון לסמכות הענישה". שלילת פיצויי פיטורים ושיעורה מסורה "בראש ובראשונה למעסיק אשר ראוי לו לשקול את מידתיות הפעלת הסנקציה וכמובן מסור הדבר לבית הדין המעביר ביקורת על החלטות המעסיק". כאשר מועלית על ידי המעסיק טענה בדבר שלילת פיצויי פיטורים מן העובד, או הפחתתם, ייקח בית הדין בחשבון שיקוליו את מכלול נסיבות יחסי העבודה בין הצדדים, ולא רק את מעשיו של העובד, אשר לטענת מעסיקו מהווים עילה לשלילת פיצויי הפיטורים".

      

124. כאמור, קבענו כי לא הוכח כי מעשיה של התובעת עלו כדי הפרת אמון או גניבה מהמעסיק. על כן, אנו קובעים כי נסיבות העניין, אינן מצדיקות שלילה או אף הפחתת פיצויי פיטורים. אנו מקבלים לעניין זה את חישובי הנתבעים וקובעים כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 22,706 ₪.

      

125. באשר לזכאות התובעת להלנת פיצויי פיטורים, הרי שכאשר בזמן אמת לא הועלו טענות כלפי התובעת, דומה בעיננו כי לא הייתה טעות באשר לאי התשלום או מחלוקת כנה באשר לזכאות התובעת לפיצויים בנסיבות פיטוריה. הצדדים הגיעו להסכמה באשר להפסקת העסקתה של התובעת, אשר בסופו של דבר לא השתכללה. בנסיבות אלו אין ספק באשר לזכאותה של התובעת לקבלת פיצויים ותוך כך לשחרור הקופות במועד הקבוע בחוק. לפיכך, אנו פוסקים לטובתה פיצויי הלנה מופחתים, בהתאם לסמכותינו בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, בסך 4,500 ₪.

      

     זכאות התובעת לפיצוי בגין לשון הרע

126. התובעת טענה כי היא זכאית לפיצויים ללא הוכחת נזק כללי לפי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע , התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בסך 60,000 ₪. לטענתה, הנתבעים ניהלו מאחורי גבה מסע השמצות במהלכו פרסמו אודותיה דברי דיבה חמורים. כל הפרסומים נעשו מתוך כוונה לפגוע בתובעת ולהוציא דיבתה רעה, לפיכך במידה ויטענו להגנת תום הלב יש לשלול טענה זו.

      

127. הנתבעים הכחישו את טענות התובעת וטענו כי ככל שכוונתה בדברים שנאמרו לתמ"ת ביחס להתנהלותה, הרי שטענות אלה חוסות תחת "אמת דיברתי". כמו כן, אין כל מניעה לציין את העובדות והטענות במהלך הליך שיפוטי או מעין שיפוטי.

      

128. מר דיין, בעליו של מפעל לעיבוד שבבי ששקל בסביבות חודש מרץ 2015 לרכוש את החברה, הצהיר בתצהירו כי א' קישרה אותו לגיל לשם בחינת רכישת המפעל. בעקבות זאת נפגש עם גיל, כאשר במהלך אותה פגישה ראשונה, גיל לא חדל מלהכפיש את א'. במהלך הפגישה גיל חזר וטען ש-א' נוכלת, שקרנית ולא ישרה, שאינה יודעת לנהל ואינה מקצועית (סעיפים 5-6 לתצהירו). כמו כן, הצהיר מר דיין כי ביום ש-א' סולקה מעבודתה, גיל התקשר אליו ואמר בין היתר: "אני אהרוס אותה, אביא אותה לכדי פת לחם, אני אדאג שאף אחד לא יעבוד אתה, היא גמורה בשוק" (סעיף 18).

      

129. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

     "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

     (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

     (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

     (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

     (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו...".

      

130. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסום" לעניין החוק, במילים הבאות, כך:

     "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

     (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

     (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

     (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

      

131. נקבע בפסיקה כי כדי לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע עלינו להתחשב באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מדובר במבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום.

      

132. את בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע יש לערוך ב- 4 שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פרסום" במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע. בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; בשלב זה יש גם לקבוע האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים יש להטיל אחריות בגין הביטוי. ככל שנמצא כי "פורסם" דבר מה המהווה "לשון הרע", יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין (ר' 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פס"ד מיום 4.3.2004, ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי מיום 4.8.2008).

      

133. השאלות הראשונות שיש לבחון, בהתאם לשני השלבים הראשונים שפורטו לעיל, הינן מהם הדברים שפורסמו ומה המשמעות שעולה מהם לפי מבחן אובייקטיבי – האם הם מהווים לשון הרע כהגדרת החוק.

      

134. למעשה בתצהירה טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגין הצגתה כגנבת וכנוכלת בשיחה שניהל גיל עם אביה וכן בשיחה שניהל עם מר דיין. מר דיין הצהיר כאמור בתצהירו. מר דיין לא נחקר נגדית על הצהרתו זו כך שעדותו בעניין זה לא נסתרה.

      

135. מתמלול השיחה בין גיל להוריה של התובעת (נספח 7 לתצהיר גיל) עולה כי זה אכן ציין בפניהם כי התובעת גנבה מהעסק ואף קנתה רכוש גנוב לעסק (עמ' 10 לתמלול, שורות 14-18, עמ' 14 לתמלול, שורות 18-19, שם, שורות 21-22).

      

136. מכאן עולה כי לפחות בשתי הזדמנויות נאמר על התובעת כי היא גנבת (מבלי לקחת בחשבון את אמירתו של גיל בפני נציגת הממונה על חוק עבודת נשים, כעולה מהמזכר, נספח 26 לתצהיר תובעת. במקרה אחד אף יש תיעוד לכך, ולדידנו הדברים עולים כדי לשון הרע ומתקיים בהם יסוד הפרסום, שכן הם נאמרו ויועדו לאחר זולת הנפגע - התובעת. במקרה זה למר דיין, לאביה ולאימה.

      

137. בנסיבות אלו, בהן הוכח כי יוחסו לתובעת מעשי גניבה ואמירות אלו נאמרו להוריה ולאדם נוסף, כאשר אין חולק כי מדובר באמירה שיש בה כדי להשפיל ולבזות אדם בשל מעשיו, יש לראות באמירות אלו כלשון הרע. לא מצאנו כי מתקיימת במקרה זה הגנת "אמת דיברתי" לה טוענים הנתבעים, שכן כאמור הנתבע 2 לא הוכיח במסגרת הליך זה טענותיו בדבר גניבה על ידי התובעת.

      

138. מבחינת רף הפיצוי אותו יש לפסוק בנסיבות אלו, בשים לב לכך כי מדובר בשתי אמירות, בשים לב לאופיה של האמירה ולכך כי נאמרה לקרובי משפחתה ולגורם עסקי בתחום אשר חשב לרכוש את העסק ושבשלב זה יכול היה אף להיות 'מעסיק פוטנציאלי', אנו מחייבים את נתבע 2 בתשלום סך של 10,000 ₪ בגין אמירות אלו (השווה בשינויים המחויבים בשל הנסיבות השונות לעניין פסיקת פיצוי בשל אמירת המילה "גנב" כעולה כדי לשון הרע, פסק דין שניתן בעת האחרונה מפי חברי, סגן הנשיא צביקה פרנל בסע"ש (ב"ש) 16026-01-17, יוחאי יפרח נ' אברהם גיא, ניתן ביום 6.2.2018).

      

     משכורת חודש יוני 2015

139. לטענת התובעת על הנתבעים לשלם לה משכורת עבור חודש יוני 2015, אשר לא שולמה לה, כולל הפרשות סוציאליות, בסך 12,975 ₪. מנגד לטענת הנתבעים שכר חודש זה שולם לתובעת בחלקו, ובהתאם לתלוש השכר יש לשלם לתובעת השלמת שכר בסך של 2,840 ₪.

      

140. בחינת תלוש השכר לחודש יוני 2015 מעלה כי שולם לתובעת בחודש זה סך של 12,662 ₪ ברוטו, שהורכב כאמור מרכיב פדיון חופשה (16 ימים) נסיעות והבראה. מכאן כי התובעת לא קיבלה שכר באותו החודש.

      

141. מאחר שפסקנו לטובתה של התובעת תמורת הודעה מוקדמת בשווי 6 חודשי עבודה, לא מצאנו לפסוק לתובעת גם את שכר חודש יוני, בו לא הועסקה בפועל, שכן חודש הודעה מוקדמת זו נכלל במסגרת ההודעה המוקדמת ההסכמית שכבר נפסקה לה ומדובר, לפיכך, בפיצוי כפול.

      

     זכאות התובעת לפדיון ימי חופשה

142. התובעת טענה כי על הנתבעים לשלם לה עבור 20 ימי חופשה, אשר נוכו שלא כדין מתלוש חודש אפריל. עוד טענה התובעת כי לא ניתן לפדות זכות חופשה שנתית בתוך תקופת העבודה וכי מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה בעין, ישלם תשלום כפול עבור החופשה השנתית שנפדתה שלא כדין. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובעת כפל ימי חופשה שנתית בסך 24,714 ₪.

      

143. מנגד טענו הנתבעים כי מאחר והתובעת לא עדכנה את ימי החופש שנטלה כמתחייב, ומאחר וגיל הבחין בכך רק בחודש אפריל 2015, נוכו לה 20 ימי חופשה מיתרת הזכות הצבורה בתלוש השכר שלה.

      

144. איננו סבורים כי טענתה של התובעת בדבר פדיון חופשה במהלך העסקה היא זו שהתקיימה במקרה זה. הלכה למעשה, מה שארע הוא שבאפריל 2015 החליטה הנתבעת להוריד/לנכות מיתרת ימי החופשה הצבורה של התובעת בתלוש השכר ימים אשר לטענתה שהתה בהן בפועל התובעת בחופש.

      

145. אלא שבהתאם לטענות שפורטו לעיל (ר' סעיפים 86-92 לפסק הדין) לטענת התובעת בחלק ניכר מאותם הימים עבדה, הן במשרד והן מביתה וככל הנראה נעשה הדבר בהסכמה מצד הנתבעת.

      

146. האם בנסיבות בהן מעסיק לא מנהל כדין "בזמן אמת" פנקס חופשה בתלוש השכר ניתן לאפשר קיזוז של ימי חופשה מהצבירה באופן רטרואקטיבי? לטעמנו יש בכך קושי והיתר כזה יעודד מעסיקים שלא לעקוב אחר ימי החופשה, צבירתם ולקיחתם, כפי שנדרש מהם ולסמוך על כך כי בהמשך יוכלו לנהל באופן רטרואקטיבי את ימי החופשה אותם נטל העובד.

      

147. אף לוּ היינו סבורים אחרת, עדיין, הנטל על המעסיק להוכיח כי אכן כל אותם ימים שהה העובד בחופשה ועל כן מצד הדין יש לאפשר את ניכוי הצבירה (שכן הללו נוצלו על ידי העובד). כזאת לא הוכח בענייננו ולמעשה לא שוכנענו מהראיות שעמדו בפנינו כי התובעת אכן שהתה בחופשה אותם 20 ימים שנוכו מהצבירה.

148. משכך, זכאית התובעת לפדיון ימי חופשה של 20 ימים שנוכו שלא כדין, בסך של 9,545 ₪ [ 20 ימים X 477.27 ₪ (ערך יום חופשה לפי תלוש יוני 2015)].

      

     ימי חגים

149. לטענת התובעת זכאית היא לתשלום 9 ימי חג בשנה, אשר לא שולמו לה. על כן, לטענתה היא זכאית לתשלום עבור 15 ימי חגים בסך 9,268 ש"ח. מנגד, טענו הנתבעים, כי התובעת הינה עובדת חודשית על כן אינה זכאית לדמי חגים.

      

150. בעניין זה מצאנו כי הצדק עם הנתבעים כאשר עובד חודשי אינו זכאי לתשלום בגין דמי חג, משל היה עובד שעתי או יומי, שהצו בעניין בא להעמידו בשורה אחת עם עובדים בשכר על מנת שמשכורתו לא תיפגע בשל אי יכולתו לעבוד בחג. לפיכך, דינו של רכיב זה בתביעת התובעת – דחיה.

      

     טרם נעילה - האם מתקיימות הנסיבות להרמת מסך ההתאגדות ?

151. העקרונות שנקבעו בעניין הרמת מסך על אף אישיותה המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ הם אלו ונקבעו בסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") –

     (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:

     (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;

     (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

     (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...

      

152. עוד נקבע כי -

     "הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו." (ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462).

      

153. המבחנים העיקריים הם מבחן "השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כאשר החברה נוסדה למטרת תרמית או כאשר לא התקיימה למעשה כל אישיות נפרדת והחברה שימשה כסות וצל לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבבו נכסי החברה ונכסיהם הפרטים ולא שימרו בידי החברה כל הון נפרד של נכסים.

      

154. יישום החוק, וכן שימוש בעקרונות בדיני שליחות, מניעות, חובת הגילוי, תום לב ושיקולי צדק הרחיבו את העילות המקובלות להרמת מסך התאגדות והגמישו את תחולתן. עקרונות אלה שונים ואף גמישים יותר כאשר הנושה שבו מדובר הוא עובד החברה. זאת מאחר שהעובדים אינם מתקשרים רגילים בשוק המסחרי. כפי שנפסק בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש, אילת בע"מ [פורסם בנבו] (17.12.02):

     "העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים בעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הביטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103)".

      

155. פסק הדין האחרון של בית הדין הארצי שדן בסוגיה זו הוא בר"ע 52353-08-16 א.ב טוקו שף בע"מ ואח' נ' ADMARIAM GAVR , ניתן ביום 13.11.2016 מפי כבוד הנשיאה (כתוארה היום) וירט ליבנה. פסק הדין חזר על ההלכה לפיה הרמת המסך הינה החריג לכלל האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, אשר מהווה תרופה קיצונית. עוד הוזכר באותו עניין כי על מנת לחייב בעל מניות בחובות החברה, על המבקש להוכיח בראיות התנהלות המצדיקה את חיובו האישי דווקא, כאשר לגבי העילה המצדיקה את הרמת המסך, יש להניח תשתית עובדתית המלמדת כי החברה: "נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו".

      

156. לטענת התובעת הנתבעים 2-4 הינם אורגנים של החברה, בעלי מניות ודירקטורים בה והם אלה העומדים בתוקף מעמדם מאחורי ההתנהגות הפוגענית בתובעת ומעשיהם מהווים מעשי מרמה וקיפוח זכויותיה של התובעת כעובדת בחברה ולפיכך הדבר מצדיק הרמת מסך.

      

157. במקרה דנן התובעת לא הביאה ראיות, כדי להוכיח את אחת העילות המצדיקות את הרמת מסך התאגדות כלפי הנתבעים 2 - 4. בשל כך ובהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, אנו דוחים את טענות התובעת כנגד הנתבעים אשר מבוססות על הרמת מסך ההתאגדות ולא מחייבים אותם בחובות החברה שנפסקו.

      

     סוף דבר

158. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום הסכומים הבאים -

     • סך של 77,850 ₪ בגין רכיב תמורת הודעה מוקדמת.

     • סך 25,950 ₪ פיצוי בגין פיטורין שלא כדין.

     • סך 22,706 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בתוספת סך של 4,500 ₪ כפיצויי הלנה.

     • סך 9,545 ₪ כפדיון ימי חופשה.

        

       הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין ויישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלומם בפועל לתובעת.

159. התביעה כנגד נתבע 2 נדחית, למעט חיובו בתשלום סך של 10,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק לשון הרע, שישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

      

160. התביעה כנגד נתבעים 3-4 נדחית.

      

161. טענות הקיזוז של הנתבעים נידחות. דין התביעה שכנגד להידחות.

      

162. בהתחשב בסכום התביעה שהתקבל, בכך כי התביעה כנגד נתבעים 3 ו -4 נדחתה ובכך כי התביעה שכנגד נדחתה, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

      

163. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

      

     ניתן היום, י' ניסן תשע"ח, (26 מרץ 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

      

      

      

     גב' עליזה הרפז נציגת ציבור עובדים		מירב קליימן , שופטת אב"ד		מר רן ורדי נציג ציבור מעסיקים