ש' נ' עירית ירושלים

מונחת לפניי תביעת נזק גוף, שבה עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לפצות אותה בגין נזק הגוף שנגרם לה עקב נפילתה בדרך צדדית (להלן: "הדרך") שסמוכה ומקבילה לרחוב כנפי נשרים (להלן: "הכביש הראשי") שבגבעת שאול בירושלים, ביום 4.8.2013 (להלן: "התאונה").

תמצית טענות התובעת

התובעת, ילידת שנת 1940 (בת 78 כיום), טוענת בתביעתה בין השאר, כי ביום 4.8.2013, סמוך לשעה 22:15, יצאה מסטודיו שנמצא בבניין "שירת ירושלים" בבית "שמואל עזריאל" בגבעת שאול (להלן: "הבניין"), בירושלים. היא צעדה לכיוון תחנת האוטובוס אשר נמצאת מעברו השני של הכביש הראשי. בעת הליכתה כאמור, היא מעדה ונפלה. התובעת סבורה כי הסיבה לנפילתה, קיומו של מפגע אשר מתבטא במדרג בגובה 5.7 ס"מ ומחבר בין מיסעת האספלט מכיוון הבניין לבין מיסעת אבנים משתלבות שסמוכה ומקבילה לרחוב כנפי נשרים. לטענתה, לא היה ניתן להבחין במפגע האמור בשעות הלילה עקב תאורה חלשה מאוד.

התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה נחבלה בעיקר ביד שמאל. היא אובחנה כסובלת משבר מרוסק תוך פרקי של הרדיוס הדיסטלי. כמו כן, התובעת אושפזה בבית החולים הדסה עין כרם, מיום 13.8.2013 עד יום 15.8.2013, ובמהלך האשפוז עברה ניתוח להחזרה פתוחה וקיבוע של השבר עם פלטה וברגים.

התובעת - שהיא מדריכת ספורט לנשים מבוגרות, מעסה ורפלקסולוגית - טוענת כי עקב התאונה נפגע תפקודה וגם נגרע כושר השתכרותה.

תמצית טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת מנגד, כי אין להטיל עליה כל אחריות שכן לא הוכח קיומו של מפגע כלשהו. הנתבעת עותרת לדחיית התובענה נגדה תוך חיוב התובעת בהוצאותיה.

לדידה של הנתבעת, הדרך הצדדית שבה נטען כי נפלה התובעת, היא כביש שירות, ובהיותה כך, מדובר בכביש לכל דבר ועניין, על כל הסיכונים הכרוכים בכך, לרבות האיסורים על הולכי רגל ללכת על הכביש. לצד כביש השירות האמור, קיימת מדרכה רחבה ובטוחה, שמסומנת בצבעים אדום ולבן והיא מיועדת להולכי הרגל.

חלף זאת, בחרה התובעת ללכת על הכביש שאינו מיועד להולכי רגל תוך שהיא מסכנת את עצמה. המדרג אשר נטען כי גרם למעידתה, אינו מפגע, אלא קו שמחבר בין שני כבישים, כביש האספלט מזה וכביש השירות שעשוי מאבנים משתלבות מזה, וקו זה מיועד לנהגי הרכבים שנכנסים לכביש השירות.

בנוסף להכחשת החבות, מכחישה הנתבעת גם את אומדן נזקיה של התובעת וטוענת כי נכותה הרפואית שנקבעה בעניינה, אין לה השפעה תפקודית, ורכיבי הנזק הנטענים, לא הוכחו.

ראיות הצדדים

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית שלה, זאת לצד תצהיר עדות ראשית של עדה מטעמה (להלן: "העדה"). התובעת הציגה תמונות וגם תקליטור שמתעד את האזור בו היא נפלה. התובעת והעדה מטעמה, העידו במשפט. כמו כן, לראיותיה, צירפה התובעת חוות דעת הנדסית של מר ע' גוטמן, מיום 19.2.2014 (להלן: "המומחה מטעם התובעת") זאת לעניין סיווג הדרך הצדדית מושא התובענה ושאלת קיומו של מפגע. בענייני הרפואה, צורפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר מ' לבני, מיום 7.4.2014.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר י' קורן - מנהל מחלקת המאור בעיריית ירושלים (להלן: "העד"). כמו כן, הוגשה מטעם הנתבעת חוות דעת בתחום בטיחות התנועה, של מר ג' וייסמן, מיום 20.1.2016 (להלן: "המומחה מטעם הנתבעת") זאת לצורך אפיון הדרך הצדדית מושא התובענה ושאלת קיומו של מפגע. בענייני הרפואה, הגישה הנתבעת חוות דעת רפואית של ד"ר ש' וייס, מיום 17.10.2014.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות עדי הצדדים והתרשמתי מהן, וכן לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

שאלת החבות - התשתית הנורמטיבית

התביעה מבוססת בעיקר, על עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין והיא מורכבת משלושה יסודות - חובת זהירות, התרשלות ונזק. בבחינת חובת הזהירות (מושגית וקונקרטית) - על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, במקרה נתון, את צמצום היקף האחריות הנזיקית. יסוד ההתרשלות דן בשאלה אם הופרה חובת הזהירות. גם יסוד זה אינו נבחן באמת מידה פיסית בלבד, אלא במסגרתו על בית המשפט לבחון, בין היתר, מה היא העמדה הערכית הראויה שיש לנקוט כלפי מעשה או מחדל של הפרט. נוסף ליסודות לעיל ויסוד הנזק, יש להוכיח גם קיומו של קשר סיבתי בין יסוד ההתרשלות לבין יסוד הנזק [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)].

בפסיקה מאוחרת, הוצע מודל שונה לסדר בחינת יסודות עוולת הרשלנות, כאשר לפי מודל זה, במקרים שהם בליבת דיני הנזיקין, מניחים קיומה של חובת זהירות כללית ובוחנים תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, ורק לאחר מכן את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות ששוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות [ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013, חוות דעתו של כבוד השופט י' עמית; השוו עם פסק הדין בעניין ע"א 3521/11 דניאל וגנר נ' מזל עבדי, מיום 22.6.2014, חוות דעתו של כבוד השופט נ' הנדל].

עוולת הפרת חובה חקוקה מוסדרת בסעיף 63 בפקודת הנזיקין, והוא מיוסדת על חמישה: חובה המוטלת מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק.

אחריותה של רשות מקומית על תקינות הרחובות והמדרכות שבתחומה המוניציפאלי מוסדרת בהוראות פקודת העיריות [נוסח חדש] - ראו סעיף 235: סעיפים קטנים 2, 3 ו-5; בסעיף קטן (3) נקבע כי העירייה "תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב". לפיכך, אין ספק כי הרשות המקומית אחראית לבטיחות העוברים והשבים שבתחום שיפוטה, ולכן חבה היא בחובת הזהירות המושגית [ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)]. עם זאת, כפי שנפסק: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון" [עניין ועקנין לעיל, עמוד 126]. יוצא אם כן, לא כל סיכון שהתממש מצדיק הטלת אחריות והוא בר-פיצוי.

"רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו"

[ע"א (מחוזי - י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן, מיום 21.1.1998]

מן הכלל אל הפרט

כאמור, בעוד טוענת התובעת כי התאונה אירעה בשל מפגע ומשהפרה הנתבעת את חובות הזהירות המוטלות עליה בדין, טוענת הנתבעת כי לא הפרה חובה כלשהי כלפי התובעת והנזק שנגרם לתובעת הוא מהירות הליכתה ביום התאונה בלילה במקום מואר ותקין שלא נפל בו שום פגם. לטענת הנתבעת, התכנון של הדרך הצדדית והמדרכות הוא טוב, הן מסומנות היטב וצבועות באופן בולט, כך שהמקום חף מכל פגע והתחזוקה שלו היא ללא דופי. ואולם, כך לעמדת הנתבעת, במידה ובית המשפט יטיל חבות עליה, יש להפחית מכל סכום פיצוי שייפסק לטובת התובעת, אשם תורם בשיעור 80%.

ממכלול התמונה המצטיירת לפניי, הן כעולה מהתמונות הרבות שצורפו הן כעולה מעדות התובעת ובעיקר מסימוני דרך הליכתה, וגם מיתר המסמכים שהוצגו - עולה כי ביום התאונה, בשעה 22:15 לערך, יצאה התובעת מהבניין לחניון שממולו (להלן: "החניון"). בין החניון לבין הדרך הצדדית מושא התובענה, מפריד כביש אספלט (להלן: "כביש האספלט"). כביש זה, כפי שניתן להתרשם מהתמונות, הוא קצר ונמצא בצורה צולבת (אנכית) לדרך מושא דיוננו, כאשר בקצהו האחד (הפנימי) קיים שער כניסה (זרוע הרמה) וקצהו השני מוביל לכביש הראשי [מוצג ת/1]. למעשה כביש האספלט, מוביל את יוצאי החניון לדרך הצדדית וגם לכביש הראשי. עוד עולה מהתמונות כי כביש האספלט נמצא בצורה של מורד זאת ביחס לכיוון הכניסה לדרך הצדדית או הכביש הראשי.

הדרך הצדדית עשויה מאבנים משתלבות, כאשר מצדה הימני קיימת מדרכה מרווחת, מוגבהת, ומסומנת באבן שפה בצבעים אדום ולבן (להלן: "המדרכה"). על המדרכה מצויים גם מחסומי בטון בצורת חצאי-כדורים ("פטריות"), שאף הם מסומנים בצבעים אדום ולבן, ונראה שאלה מיועדים למנוע חניית רכבים על המדרכה.

עוד עולה מהתמונות, כי בצד השמאלי של הדרך הצדדית (באזור הקו המפריד בין כביש האספלט לבין הכביש הראשי) קיים שטח קטן (דומה לאי) שעשוי מאבנים משתלבות ובו נטוע עץ וגם עליו מצויות "פטריות" (להלן: "האי"). למעשה הדרך הצדדית מקבילה לאורכה, לכביש הראשי, והאי מפריד ביניהן. יש לציין, כפי שעולה מהתמונות, כי האי אינו רציף, במהלכו קיים מקטע שמהווה כניסה שמיועדת לרכבים מהכביש הראשי לדרך הצדדית, ומיד לאחר מכן, קיים לו המשך שגם הוא עשוי מאבנים משתלבות, נטוע בעצים ו-"בפטריות". ההמשך האמור, מקביל לדרך הצדדית ולכביש הראשי, וכן מוביל למעבר חצייה שחוצה את הכביש הראשי (רחוב כנפי נשרים).

יוצא אפוא, כי לדרך הצדדית קיימות שתי מדרכות, אחת מצד ימין והשנייה מצד שמאל. שתיהן מסומנות בצבעים אדום ולבן, ועליהן הוצבו "פטריות".

אין מחלוקת כי בנקודת החיבור בין כביש האספלט לבין הדרך הצדדית, קיימת הגבהה שדומה לאבן שפה (להלן: "הקו המחבר"). התובעת טוענת כי מדובר בהגבהה 5.7 ס"מ של הדרך הצדדית ביחס לכביש האספלט. טענה זוּ לא נסתרה על-ידי הנתבעת. מהתמונות הצבעוניות ניתן להתרשם כי הקו המחבר האמור הוא בצבע אפור, שאינו שונה מצבע האספלט וגם לא מצבע האבנים המשתלבות.

לפי עדות התובעת, היא יצאה מהחניון, הלכה ברגל תוך שהיא חוצה את כביש האספלט באופן אלכסוני כאשר בכוונתה היה להגיע לאי, ומשם להמשיך בהליכה רגלית על המדרכה השמאלית (של הדרך הצדדית) כדי להגיע למעבר החצייה שחוצה את הכביש הראשי [מוצג ת/1]. כאמור, התובעת חפצה להגיע לתחנת האוטובוס שמעבר לכביש הראשי. ואולם, תוך כדי הליכה, כף רגלה נתקלה בקו המחבר שבין כביש האספלט לבין הדרך הצדדית, ועקב כך היא נפלה ונחבלה בגופה.

אשר לעיקר הנסיבות שמתארות את הנפילה (מעידה עקב הקו המחבר תוך כדי ההליכה בצורה אלכסונית), כמעט ולא קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים (ראו גם: סעיף 4 בכתב סיכומי הנתבעת). בכל מקרה, עדות התובעת בנדון היא עקבית והותירה רושם אמין. עם זאת, יש לציין, כי בנוגע לשלושה פריטים בתיאור האירוע, סבורני כי גרסת התובעת מעוררת קושי מסוים:

ראשית - התובעת העידה בדיון כי בצאתה מהחניון עמדו גברים שחסמו את המדרכה בצד הימני של הדרך הצדדית (שורות 28-16, עמוד 29). על כן, בהיותה אישה דתייה (שורות 23-22, עמוד 30), היא חצתה את הדרך הצדדית כפי שחצתה ולא ניגשה למדרכה הימנית הקרובה לה. ברם, גרסה זוּ אין לה זכר בכתב התביעה או בתצהיר של התובעת. הגם שאין בקושי זה כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגעתי, כפי שיובהר בהמשך, ואולם מצופה היה כי טענה לפיה המדרכה המיועדת להולכי רגל הייתה חסומה דבר שככל הנראה אילץ את התובעת ללכת על הכביש - מצופה כי נתון מהותי זה יועלה בכתב התביעה, ודאי בתצהיר.

שנית - בגיליון שחרור ממיון, ביום 5.8.2013 (בשעה 00:14), נרשם: "ביום קבלתה רדפה אחרי אוטובוס ונפלה". התובעת שללה בדיון לפניי מיום 14.9.2017 גרסה זו וטענה כי מי שכתב את הדברים "היה סטג'ר ולא ידע היטב עברית" (שורה 26, עמוד 47). ייתכן וכי הדברים שנרשמו אינם משקפים באופן מדויק את מה שנמסר על-ידי התובעת באותו מעמד לרופא המטפל, ואולם תוכן הדברים שנרשמו ומהם ניתן להתרשם כי היא מיהרה בהליכתה, דומה שאינו מופרך כלל בנסיבות העניין. שכן, כאמור, לפי גרסת התובעת השעה הייתה 22:00 לערך, התובעת חפצה להגיע לביתה ויש להניח כי תדירות תנועת האוטובוסים בשעות אלו דלילה יותר מכפי שהיא בשעות היום. לכך יש להוסיף כי מדובר בכביש אספלט בירידה, ובסמוך למקום (כך לפי גרסתה) נכחו גברים, על כן גם מטעמים אלה סביר ביותר שהיא מיהרה בהליכתה.

שלישית - נושא התאורה, גם בנדון דנן, לא שוכנעתי כי כטענת התובעת התאורה במועד התאונה הייתה חלשה או שמא אינה עומדת בסטנדרט התקני המקובל. בהקשר זה, לא הובאו על-ידי התובעת ראיות ממועד התאונה ביחס לעוצמת התאורה שהייתה במקום נפילתה (כגון: עדים לאירוע, תמונות מיום התאונה או סמוך לאחר מכן). התמונה שהוצגה על-ידה בנדון, היא מיום 23.10.2013, אינה ברורה כלל, ודאי שלא ניתן ללמוד ממנה על מצב התאורה נכון למועד התאונה. יתירה מכך, התייחסות המומחה מטעם התובעת בעדותו במשפט לעניין התאורה ועוצמתה, לא היה לה עיגון בחוות דעתו, ובכל מקרה, לא ברורה מידת המהימנות והדיוק של הבדיקה אשר לטענתו ביצע ערב עדותו בבית המשפט, בדיקה שממילא לא הוצגה כדבעי (באמצעות חוות דעת) בבית המשפט.

לעומת התובעת, מטעם הנתבעת העיד בנושא זה מנהל מחלקת המאור בעירייה והעיד על מצב התאורה באזור מושא התובענה. הן תוכן תצהירו והן תוכן עדותו לפיהם התאורה במקום, היה ועומדת כיום בתקן הרלבנטי, לא נסתרה באופן משכנעת על-ידי התובעת.

אשר למהות הדרך הצדדית, כאמור, בעוד טוענת התובעת (כשהיא מתבססת על חוות הדעת של המומחה מטעמה) כי מדובר במעין "רחוב הולנדי", קרי: רחוב שמשלב בו זמנית תנועה של כלי רכב וגם של הולכי רגל, טוענת הנתבעת כי מדובר בכביש שירות, שהוא כביש לכל דבר ועניין, לרבות האיסור על הולכי רגל ללכת עליו. עוד טוענת הנתבעת, כי נפילתה ופציעתה של התובעת נבעו מרשלנותה. לתובעת היו שתי חלופות בעת ההליכה: ללכת על המדרכה מצד ימין, או ללכת על כביש השירות תוך סיכון עצמי. התובעת בחרה ללכת על הכביש למרות קיומה של המדרכה ואז מעדה ונפלה.

בשאלה מה הוא הסיווג הנכון של הדרך הצדדית, לאחר שעיינתי בחוות הדעת שהוצגו והתרשמתי מעדויות המומחים מטעם הצדדים, וכן בשים לב לטיב הדרך כפי שעולה מהתמונות שהוצגו - סבורני כי הדין עם הנתבעת. בחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת, צוין כי "רחוב הולנדי" או כמשמעו בחקיקת המשנה "רחוב משולב" - הוא רחוב שמיועד לנסיעה וחניה של רכב, הליכה של הולכי רגל וגם משחקי ילדים. הגדרה זוּ לא נסתרה כדבעי על-ידי התובעת או המומחה מטעמה.

לפי הודעת התעבורה (קביעת לוח תמרורים), התשע"א-2010 (להלן: "לוח התמרורים"), התמרור הרלבנטי לרחוב משולב מספרו 220. לפי חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת, התמרור הוא בצבע כחול ועליו מופיעים דמויות של הולך רגל, ילד משחק בכדור וכן רכב. התובעת לא הוכיחה כי תמרור זה היה קיים במקום כלשהו בדרך הצדדית. יתירה מזוּ, בשים לב לטיב האזור שבו מצויה הדרך האמורה, סמוך למרכזים מסחריים ומשרדים, לא נראה כי זה סביר שהדרך המקבילה לכביש הראשי, תהיה רחוב שמיועד גם למשחקי ילדים. מכאן, יש ממש בטענת הנתבעת לפיה מדובר בכביש שירות (להלן: הדרך הצדדית, תיקרא גם "כביש שירות"). על כן, כטענת הנתבעת, חלה בנדון דנן הוראת תקנה 108 בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, לפיה:

"(א)לא ילך אדם בכביש ולא יסיע בו עגלת ילדים או עגלת חולים או כיסא חולים, אלא אם אין בצד הכביש מדרכה או שוליים תקינים או שביל שהוקצה להולכי רגל.

(ב)הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו על אדם החוצה כביש"

(ההדגשה אינה במקור)

לאור קביעותיי לעיל, לכאורה, נראה כי מתייתר הצורך לדון בשאלה אם הקו המחבר הוא מפגע או מכשול, אם לאו, שכן ממילא חל איסור לכאורה על התובעת לעבור במסלול שבו היא עברה ונפלה. יותר מזה, בשעה שמוכח כי מדובר בכביש שירות ולא בדרך שמיועדת גם להולכי רגל, ובהינתן הייעוד של הקו המחבר (כפי שעולה מחומר הראיות), הרי לכאורה, לא מדובר במכשול. המומחה מטעם הנתבעת הסביר בחוות דעתו, כי: "...המדרגה שבאה להפריד בין היציאה לרחוב כנפי נשרים ובין כביש השרות, מיועדת לכלי רכב בלבד על מנת להפריד חזותית בין שני הכבישים - האחד כביש השרות והאחר היציאה לרחוב כנפי נשרים... מטבע הדברים, הפרדה כזו אינה מפריעה לכלי רכב" (עמוד 10). בדיון לפניי, הוסיף המומחה מטעם הנתבעת והסביר כלהלן (שורות 18-15, עמוד 22):

"ש. יש הצדקה לכך שקיימת הגבהה בראשית הכביש של אבנים משתלבות?

ת. אני יכול לנחש מה הכוונה של המהנדס שם להפריד בין רמת הכבישים, מכיוון שיש כביש אספלט שמתחבר לכביש שרות שמיועד בעיקר לחניית כלי רכב מצד ימין, בכביש השרות נוהגים אחרת מאשר כביש האספלט, ולכן בוצעה הפרדה, והמקום איננו מיועד להולכי רגל"

חרף כל האמור, מסקנתי דלעיל היא לכאורה בלבד. שכן, אף שמדובר בכביש שירות, על כל הסיכונים הנגזרים מכך והחובה להסדיר את הנושא הבטיחותי של הולכי הרגל שם, מעיון בכל התמונות שהוצגו, לרבות התקליטור שהוגש - במובחן ממעבר החצייה שעל הכביש הראשי, אין כל עדות לקיומו של מעבר חצייה כלשהו או תמרור שמעיד על מעבר חצייה שמיועד להולכי הרגל, הן על כביש האספלט הן על כביש השירות.

המומחה מטעם הנתבעת אישר בדיון כי "בכביש השרות אין מעבר חצייה" (שורות 31-30, עמוד 21). גם התובעת העידה בהקשר זה, כלהלן (שורות 28-16, עמוד 29):

"ש. כשאת הלכת בכיוון שהראית בתמונה ת/1, הלכת על כביש שירות שבו רואים בת/1 מכונית נוסעת, למה לא עלית על המדרכה המסומנת באדום לבן?

ת. כשיוצאים משירת ירושלים, מגיעים לכביש מסוים שיש אפשרות ללכת במדרכה בצד ימין ובצד שמאל, אין שם שום מעבר חצייה, לא מסומן שם שום דבר, הצד הימני הוא כניסה לגברים לשירת ירושלים ושם עמדו גברים.

ש. למה לא עלית על המדרכה?

ת. מפני שעמדו שם גברים ולא יכולתי לעבור שם. לפני כן יש מחסום.

ש. ב. ה. מכיוון שפה לא עמדו גברים לא עלית על המדרכה?

ת. כן. הכוונה שלי היתה ללכת שמאלה על המדרכה השמאלית לעבור אחר כך לכנפי נשרים ששם עמד האוטובוס שלי שאני הייתי צריכה לנסוע לבית וגן, הקיצור שלי היה לעבור ישר לצד השמאלי ולעבור את המדרכה ולעבור בחצייה לכנפי נשרים להגיע לאוטובוס, וזה היה הכיוון שלי.

ש. ב. ה. למה לא חצית?

ת. גם שם אין מעבר חצייה"

(ההדגשות אינן במקור)

בפועל נוצר מצב שבו, הולך רגל שיוצא מהבניין ועומד בחניון כאשר פניו מועדות אל עבר כביש השירות או הכביש הראשי (כדוגמת התובעת), לא ימצא לפניו כל מעבר חצייה לשם חציית כביש האספלט (אל עבר המדרכה הימנית או השמאלית) וגם לא מעבר כזה לחציית כביש השירות עצמו (מהמדרכה הימנית למדרכה השמאלית). בנדון דנן, יש לתהות מדוע לא פעלה הנתבעת לסמן מעברים כאמור, באותה מידה שפעלה לבנות מדרכות בטוחות ומסומנות היטב.

לדעת המומחה מטעם הנתבעת: "במקום שאין מעבר חצייה יחצה הולך הרגל שוב במקום הקצר ביותר" (שורה 31, עמוד 21), לדעתו: "הולכי רגל חוצים בדרך הקצרה יותר גם אם אין שם מעבר חצייה" (שורות 2-1, עמוד 22). לפי גישת הנתבעת, עת יצאה התובעת מהחניון היה עליה לחצות את כביש האספלט (ללא מעבר חצייה), הישר למדרכה הימנית של כביש השירות, להמשיך הליכה על המדרכה ועם הגעה למקום שמופיע בצילום 5 בחוות הדעת של המומחה מטעמה (מטעם הנתבעת), כי אז היה עליה לחצות את כביש השירות (גם כאן ללא מעבר חצייה), וזאת כדי להגיע למעבר החצייה שעל הכביש הראשי.

בכל הכבוד - אין בידי לקבל תזה זו של הנתבעת שמוצגת באמצעות המומחה מטעמה. השאלה אם היה על התובעת לבחור בדרך הקצרה או הארוכה יותר (נושא שמטבע הדברים נמדד באופן יחסי ונתון לפרשנויות), בנסיבות אלו, לכל היותר יש בשאלה זוּ כדי להשפיע אולי על מידת האשם של התובעת בחשיפה מראש לרמת הסיכון שהתממש בפועל, אך לא פוטרת באופן כליל את הנתבעת מחבותה שלא דאגה למעברי חצייה בטוחים.

המומחה מטעם הנתבעת, אישר בעדותו כי אין מניעה חוקית למסלול ההליכה שביצעה התובעת בפועל (שורות 8-3, עמוד 22; 3-1, עמוד 23), ואולם לדידו, "יש מניעה בטיחותית על ידי כך שהיא בחרה בחלופה של חצייה באלכסון, היא סיכנה את עצמה באופן מודע כאשר הייתה לה חלופה בטיחותית ללכת על הדרכה. לדעתי היא התרשלה כאשר חצתה כפי שחצתה" (שורות 8-6, עמוד 22). עולה אפוא, כי התובעת גם לא פעלה בנסיבות העניין בניגוד להוראת תקנה 108 בתקנות התעבורה, שמצוטטת לעיל.

ובכן - בשעה שהנתבעת לא סימנה להולכי הרגל את המעברים הבטוחים הן לכביש השירות הן בתוכו, כי אז יש בסיס סביר לשתי הנחות חלופיות:

האחת - הנתבעת לא עשתה כן בשל רשלנות, וכי אז יש בסיס לחבות בנזיקין, שכן במצג שנוצר, הולך רגל יניח בנסיבות אלו כי ניתן לחצות את כביש השירות מכל מקום ואז יעשה כן לפי מיטב הבנתו ושיפוטו. מעיון בתקליטור אשר הגישה התובעת, ניתן להתרשם כי בחלק הכביש שצולם, תנועת הולכי הרגל על כביש השירות היא רנדומלית, במובן זה שכל אדם חוצה את הכביש מכל מקום שבו חפץ.

השנייה - הנתבעת עשתה כן באופן מכוון שכן צפתה כי אף שמדובר בכביש שירות, פונקציונלית כביש זה יכול לשמש גם להולכי רגל. במקרה כזה, ברי כי מתמוסס הבסיס לטענות הנתבעת והטרוניה שהיא מעלה כלפי התובעת באשר אופן חציית הכביש כפי שחצתה בפועל.

בשתי ההנחות דלעיל, הקו המחבר (שהוא למעשה מעין מדרג בגובה כ-6 ס"מ) הופך להיות מכשול להולכי רגל, שכן פונקציונלית, בשל מעשה או מחדל של הנתבעת, כביש השירות שימש בפועל גם כמיסעה עבור הולכי רגל. המכשול האמור, הוא הפרש גבהים בלתי צפוי (להולך הרגל) בחיבור בין שני הכבישים (כביש האספלט וכביש השירות), כאשר הצבע שלו קרוב מאוד לצבע כביש האספלט (גוון אפור) וגם לצבע האבנים המשתלבות, כך שללא קשר למידת התקינות של התאורה שהייתה במקום, סביר להניח כי קם קושי של ממש להבחין בו גם בשעות אור יום, מקל וחומר בשעות הערב והלילה. קו החיבור אינו מסומן בצבע כלשהו ולא בכל שלט אזהרה.

יש לציין כי שאלת הסמכות לסמן מעבר חצייה או להציב תמרור מעבר חצייה, לא התחדדה די-הצורך בדיון לפניי. בכל מקרה, סעיפים 17 ו-18 בתקנות התעבורה, מסדירות נושא הסמכויות. כפי שניתן להבין מההסדר החקיקתי, תמרורים כגון-דא שבתחום שיפוטה העירוני של הנתבעת, מצויים בסמכות רשות התמרור המקומית. מבלי להידרש לשאלת זיקתה של הנתבעת לרשות התמרור המקומית האמורה, סבורני כי די בכך שהעירייה לא פעלה להסיר את המכשול ביודעה כי אין תמרורים רלבנטיים או מעברי חצייה שמכוונים את הולכי הרגל לחצייה בטוחה, כדי לבסס חבות הנתבעת בנזיקין.

על כן, בהינתן אלה, בעיקר בשל העדר סימון של מעברי חצייה על כביש האספלט לכיוון כביש השירות וגם על כביש השירות עצמו, זאת כמצופה מרשות מקומית סבירה המופקדת על בטיחות הולכי הרגל ברחובות שבאזור שיפוטה, נוצר מצג מבלבל אצל הולך הרגל הסביר, ולענייננו התובעת, לפיו ניתן ללכת על כביש השירות כדי לחצות אותו מהמדרכה הימנית למדרכה השמאלית, זאת מכל נקודה בו. בהתקיים האמור, לצד קו החיבור שבאמצע הכביש ואשר בנתוניו הקיימים הוא מהווה מכשול דרך - חבה הנתבעת בנזיקין בגין העוולה שנגרמה לתובעת. לפיכך, נקבע בזאת כי הנתבעת חבה בנזיקין לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה.

רשלנות תורמת

בעוד סבורה התובעת כי יש להטיל את האחריות המלאה לקרות הנזק על הנתבעת, סבורה הנתבעת כי ככל שיש מקום להטיל אחריות עליה, יש לחייב את התובעת ברשלנות תורמת בשיעור 80%.

כפי שהוכח במשפט, היה קיים מכשול בדרך. השעה היא שעת חשיכה. התובעת בחרה לנקוט בקיצור דרך (חצייה אלכסונית), מכביש האספלט, דרך הקו המחבר של כביש השירות ועד האי. ללא ספק, גם בהעדר מעבר חצייה, מצופה היה מהתובעת לנקוט משנה זהירות בהליכתה בירידה, בשעת חושך, וכאשר מדובר בכבישים שמטבע הדברים עוברים בהם רכבים ואחרים חונים.

יש ממש בטענת הנתבעת לפיה התובעת לא בחרה בדרך הבטוחה יותר. בנדון דנן, עמדתי על הקושי שבגרסת התובעת לפיה המדרכה הימנית הייתה חסומה, זאת לצד הקושי בהכחשתה בהמשך של התיעוד הראשוני שבחדר המיון, ממנו עולה כי הלכה במהירות לקראת תחנת האוטובוס.

כך או אחרת, הנחת היסוד היא שדרך או כביש, בדומה לכל מרחב ציבורי אחר, אינו שטח סטרילי וצפויים בו, למרבה הצער, מפגעים ומכשולים. בעת הליכה ברגל, כמו בנהיגה - יש להיזהר היכן דורכים, והדברים יפים שבעתיים עת מדובר בהליכה רגלית בלילה.

לאחר שקלול כל אלה, סביר בעיניי להעמיד את אשמה התורם של התובעת על 30% כך שכל סכום פיצוי שייפסק יופחת בשיעור 30% בגין רשלנות תורמת לקרות הנזק.

שאלת הנזק

הנכות הרפואית

כאמור, התובעת צירפה לכתב תביעתה חוות דעת רפואית של מומחה רפואי מטעמה. לפי חוות דעתו, הוערכה נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 15% בגין פגיעה בשורף כף יד שמאל, וכן נכות צמיתה נוספת בגין הצלקת בשיעור של 5%. המומחה מטעם התובעת העריך את הנכות הזמנית, בשיעור 100% למשך 6 שבועות, ו-50% למשך 3 שבועות נוספים.

מומחה רפואי מטעם הנתבעת, לאחר שבדק את התובעת, העריך את נכותה הצמיתה בגין הפגיעה בכף היד, שאינה דומיננטית, בשיעור 5%. המומחה מטעם הנתבעת סבור כי הצלקת שנותרה תקינה.

נוכח הפער בממצאי המומחים הרפואיים מטעם הצדדים ולבחינת מצבה הרפואי של התובעת, מונה ביום 1.12.2014 מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, פרופ' ע' פייזר (להלן: "המומחה הרפואי"), שנתן את חוות דעתו הרפואית ביום 1.1.2015 (להלן: "חוות הדעת").

המומחה הרפואי, לאחר שבדק את התובעת ובחן את החומר הרפואי שהועבר אליו על-ידי הצדדים, קבע כי התובעת סובלת מהגבלה קלה בתנועות שורש יד שמאל וגיוס כוח קטן ביד השמאלית. עוד אובחן כי הצלקת הניתוחית מעט רגישה.

המומחה הרפואי המליץ בחוות דעתו להעמיד את נכותה הצמיתה בגין הפגיעה בכף היד, על שיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, זאת בגין מצב לאחר שבר בעצמות הרדיוס ואולנה בשורש יד שמאל שנותח והותיר כאבים והגבלה קלה בטווחי תנועת שורש היד השמאלית. לעניין הנכות הצמיתה בגין הצלקת, המליץ המומחה להעמיד אותה על שיעור 2.5% לפי רבע האחוז הקבוע בסעיף 75(1)(ב) בתקנות המוזכרות.

הן המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, הן המומחה מטעם בית המשפט - לא נחקרו על חוות הדעת שלהם. על כן, בהעדר כל תשתית שמצדיקה סטייה ממסקנות ומממצאי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, נקבע בזאת כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא בשיעור 12.25%.

אומדן הנזק 

כאב וסבל

על-יסוד הנתונים הקיימים בתיק, בהתחשב בגילה של התובעת, טיב הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית שנקבעה בעניינה, משך זמן האשפוז של התובעת (ארבעה ימים), משך הטיפול לאחר התאונה, נפסק בזאת פיצוי לתובעת בגובה 30,000 ₪.

פגיעה בכושר ההשתכרות

התובעת טוענת כי במשך שנים היא עבדה במתן עיסוי ורפלקסולוגיה. לצורך הטיפולים והעיסויים הרפואיים נדרשות זוג ידיים בריאות וחזקות. בעקבות התאונה סבלה וסובלת התובעת מכאבים חזקים בשורש כף יד שמאל, ממגבלה ממשית בתנועות היד ובכוח היד, קושי בתפיסת חפצים, וגם מחוסר יכולת להפעיל משקל על שורש כף היד. התובעת טוענת כי היא סובלת גם מצלקת רגישה ומכוערת ביד. לעתים, היא מרגישה כי ידה מאובנת והיא נדרשת להזיזה ולהפעילה כל העת על-ידי חימום המקום לצורך הפעלת היד. בשינויי מזג האוויר, הכאבים ותחושת המאובנות מתגברים, והכאבים מקרינים על הכתף. בעקבות מגבלות אלו, מתקשה התובעת במתן טיפולים ועיסויים, ולכן היא ממעטת במתן טיפולים כאמור.

ביחס לעבר - טוענת התובעת כי עובר לתאונה היא עבדה כמדריכת ספורט לנשים מבוגרות ומעסה במרכז קהילתי. בשנת 2011 השתכרה התובעת סך של 827 ₪ לחודש. בשנת 2012 השתכרה התובעת סך של 570 ₪ לחודש, ובשנת 2013 השתכרה התובעת סך של 442 ₪ לחודש. במקביל, היא עבדה במרכז קהילתי אחר "נווה חמד" והשתכרה סך של 400 ₪ בחודש. עוד עבדה התובעת באופן פרטי במתן טיפולים רפלקסולוגים ועיסויים בביתה.

לאחר התאונה, כך לטענת התובעת, היא נעדרה מעבודתה במרכז למשך שלושה חודשים ובגין תקופה זו נגרמו לה הפסדי שכר בסך 1,500 ₪. בנוסף נגרמו לה הפסדי שכר בשלושת החודשים שלאחר התאונה בסך 3,000 ₪ מעבודתה בנווה חמד וממתן עיסויים וטיפולי רפלקסולוגיה בביתה. התובעת טוענת כי עקב התאונה, היא חדלה ללמד קורסים נוספים משלא הייתה יכולה לחזור לפעילות מלאה. התובעת עותרת לפיצוי בגין העבר בסך 19,500 ₪.

ביחס לעתיד - התובעת טוענת כי היא מתעתדת לעבוד עוד שנים רבות בתחומה, הרבה מעבר לגיל פרישה. התובעת משתכרת במרכז סך של 420 ₪ לחודש, אלמלא התאונה היא היתה משתכרת סך נוסף של 500 ₪ לחודש אם היתה מפעילה קבוצת נשים נוספת. התובעת עותרת לפיצוי בגין רכיב זה עד גיל 80, סך מעוגל 20,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד, כי לנכות הרפואית אין משמעות תפקודית ממשית ובכל מקרה, הפסדי השכר של התובעת הם מזעריים. על כן, יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסדים לעבר ולעתיד, לכל היותר על סך 10,000 ₪.

לאחר שעיינתי בנתוני השכר של התובעת שקדמו לתאונה, כפי שעולה מהתלושים שהוצגו, וכן בשים לב לעבודה שלה - מצד אחד, ללא ספק עבודה כמדריך ספורט ומעסה, מצריכים תנועתיות תמידה ושימוש תדיר בכף היד (גם אם אינה היד הדומיננטית). המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו כי קיימים "כאבים והגבלה קלה בטווחי תנועת שורש היד השמאלית" (עמוד 3 בחוות הדעת). לפיכך, יש ממש בטענות התובעת בעניין הפגיעה ביכולתה למלא אחר מטלות עבודתה באופן מלא. מצד שני - ניתנה הדעת גם לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה, ומכך שאין להתעלם מגילה של התובעת (בת 78 כיום) ומהסיכוי כי תמשיך בעבודה זו, שמצריכה מטבע הדברים מאמץ פיזי שעלול להיות מוגבל בשל הגיל.

על-יסוד כל האמור, נפסק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין הפסדי שכר, לעבר ולעתיד, בסך 20,000 ₪ שיש בו ליתן ביטוי בקירוב של הפסד חודשי בסך כ-400 ₪ ממועד התאונה ועד היום.

עזרת הזולת

התובעת טוענת כי עובר לתאונה היא הייתה אישה בריאה בגופה, פעילה, חיונית ועצמאית. לאחר התאונה היא הפכה לאישה שמוגבלת בתפקודה, ונזקקת לעזרת הזולת גם בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות כרחצה והתלבשות. במהלך אשפוזה בבית החולים, נזקקה התובעת לעזרה מוגברת מצד בני משפחה וחברים אשר לא משו ממיטתה גם בלילות. גם לאחר ששוחררה מבית החולים, היא נזקקה לעזרה מוגברת מאחר וידה הושמה במתלה למשך למעלה מחודש. לאחר התאונה העסיקה התובעת עזרה בשכר בהיקף של 3 שעות בשבוע בעלות של 50 ₪ לשעה. את העזרה נתנו לה בנותיה ונכדותיה. העזרה התבטאה בעריכת קניות, ניקיון הבית, בישול ועוד בהיקף של 2-3 שעות בכל יום. התובעת עותרת לפיצוי בגין ראש נזק זה ביחס לעבר, סך כ-60,000 ₪. ביחס לעתיד, עותרת התובעת לפיצוי בסך כ-114,000 ₪ פיצוי שמשקף סך 800 ₪ לחודש, למשך כל תוחלת חייה.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, סבורני כי עתירת התובעת ברכיב זה מעוררת קושי של ממש. עדות התובעת, לרבות לעניין הוצאותיה עבור עזרת הזולת באמצעות בנותיה, נכדותיה או אחרים - לא נתמכה באף ראיה זולת עדותה. טענות התובעת, הן לעניין היקף העזרה שקיבלה וגם התשלומים ששילמה בעד עזרה זו, לא נתמכו בראיות. לא זומנו עדים, לא הוצגו קבלות ועוד. יתירה מכך, גם בעניין הגריעה התפקודית של התובעת במילוי מטלות היום-יום, גם בנושא זה לא הוצגה תשתית ראייתית משכנעת.

מנגד, אין להתעלם מכך שעקב התאונה אושפזה התובעת וגם נזקקה לניתוח. ברי כי המגבלה שנוצרה סמוך לאחר התאונה והניתוח ביססו את הצורך בעזרה באמצעות אחר, הן לצורך השגחה הן לשם העזרה בתפקוד היום-יומי. כמו כן, אין להתעלם מכך כי בשים לב לסוג הפגיעה אצל התובעת, ייגרע תפקודה מלמלא אחר כל המטלות של משק בית שמצריכות שימוש בשתי ידיים, כגון: נשיאת דברים, ועבודות ניקיון אחרות, ועוד.

בהתחשב בכך שלא הובאו עדים ולא הוצגו ראיות בדבר היקף הצורך בעזרת הזולת ביחס לתקופת העבר (מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות) וגם בשים לב לגילה של התובעת - מצד אחד, ומצד שני - בשים לב לטיב הנכות ומיקומה לצד ההסתברות הגבוה כי תזדקק לעזרת הזולת בהמשך בשל מיקום הפגיעה, נפסק בזאת פיצוי לתובעת בראש נזק זה, בסכום גלובאלי ביחס לעבר והעתיד - בסך 40,000 ₪. מובהר כי ביחס לעתיד, הסכום הכולל האמור נותן ביטוי גם לשעתיים שבועיות; עלות שעה 45 ₪ ומקדם היוון מתאים לגיל תוחלת חיים.

הוצאות רפואיות וניידות

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, בשים לב לטיב הפגיעה, שיעור הנכות שנקבעה וגם בהתחשב בקבלות שהוצגו נקבע בזאת פיצוי לתובעת בראש נזק זה בסך 10,000 ₪, אשר נותן ביטוי גם למנוי בבריכת שחייה כחלק טיפולי בפגימה שנוצרה.

סיכום

התביעה, אם כן, מתקבלת. הנתבעת תפצה את התובעת בגין נזקיה עקב התאונה, בסכומים הבאים:

• כאב וסבל - 30,000 ₪

• אובדן שכר - 20,000 ₪

• עזרת הזולת - 40,000 ₪

• הוצאות רפואיות וניידות - 10,000 ₪

  __________________________

  סך-הכל אומדן נזק - 100,000 ₪

  ניכוי בגין רשלנות תורמת (30%) - (30,000 ₪)

  __________________________

  סך-הכל 70,000 ₪

   

הנתבעת תשלם לתובעת את סך הנזק, בנוסף להוצאות משפט (האגרה ששולמה והוצאות עבור חוות הדעת), וכן שכר טרחת עורך-דין בשיעור 20% ובצירוף מע"מ כדין.

הסכומים האמורים ישולמו לתובעת תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - לשלוח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ח, 15 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.