פס"ד העוסק בהלכת השיתוף בין בני זוג לגבי נכס עסקי של הבעל, מועד התגבשות השיתוף בהתאם להלכת שלם נ' טוינקו והדרך האופרטיבית ליישום השיתוף בנכס העסקי

דיון והכרעה
30. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעורים, ככל שהם נוגעים לקביעה בדבר תחולתה העקרונית של הלכת השיתוף בין בני זוג ביחסים בין ר' לא'. יחד עם זאת, אני סבורה כי לעניין נפקותה של הלכת השיתוף, לרבות ביחס לצדדים שלישיים, יש להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא, להשלמת הבירור תוך צירוף הצדדים הרלוונטיים, קרי, הבן והבת. 
31. נקודת המוצא היא שככלל, אין ליתן פסק דין הפוגע באינטרסים ממשיים של אדם כלשהו, מבלי שעמדתו נשמעה בבית המשפט (ר' ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה) 87 – 88). כדי להגשים עקרון זה נדרשת הקפדה על צירוף כל הצדדים הנחוצים להליך המשפטי. עקרון זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המתירה לבית המשפט לצוות על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע. צידו השני של המטבע הוא שכאשר פלוני אינו בעל דין, פסק הדין אינו אמור לחייב אותו (בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית, פ"דמה (5) 457). כאשר יש חשש שפסק דין יחייב את פלוני, אף אם אינו צד לו, ועלול לפגוע בזכויותיו מבלי שתהא לו הזדמנות לטעון טענותיו, מהווה הדבר טעם ראוי לצירופו להליך (רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' ליאון קורלנד (ניתן ביום 25.6.2007)). 
32. דברים אלה תקפים, עקרונית, גם ככל שמדובר בבעלי מניות שלא היו צד להליך בו נטלה חלק החברה שבבעלותם. עם זאת, המשמעויות הדיוניות של נפקדות בעל המניות מהדיון מרוככות יותר, כשקיימת "קרבה משפטית" בין החברה לבעל השליטה בה. עמד על כך כב' השופט א' גרוניס בע"א 7401/00 יחזקאלי נ' עו"ד גלוסקה, כונס נכסים, פ"ד נז(1) 289: 
"--- פסק דין שניתן בהליך אשר התאגיד צד לו אינו מהווה, דרך כלל, מעשה בית דין כנגד בעלי מניותיו של התאגיד, אולם כלל זה איננו מוחלט. כאשר קיימת קירבה בין האינטרסים של התאגיד לבין אלה של בעל השליטה בו כך שההפרדה המשפטית ביניהם נתפסת כמלאכותית בלבד, תהא הנטייה לראות בפסק דין נגד האחד כיוצר מעשה בית דין אף כנגד האחר... הדבר תלוי בכך שבעל השליטה אכן נטל חלק פעיל בניהולה של התובענה, וכן כי האינטרסים של בעל השליטה אינם שונים באופן מהותי מאלה של החברה. יש להדגיש כי הכלל האמור מתייחס רק לחברות המוגדרות כ"closely held corporation", היינו חברות שמניותיהן מוחזקות בידי מספר מועט של בעלי מניות אשר שולטים בפועל בניהולן" (פסקה 16 לפסק הדין). 
בית המשפט הוסיף וציין שם כי בנסיבות מסוימות ניתן לבסס את הקביעה כי פסק הדין מחייב גם את בעל השליטה לאור הימנעותו מלבקש להצטרף לתובענה כנתבע נוסף, בהתאם להוראות תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי.   33. לטעמי, בנסיבות הפרטניות של המקרה דנן, ובשים לב להשתלשלות העניינים הדיונית בבית המשפט קמא, יש להפריד – לעניין נחיצותם של הבן והבת כצד להליך – בין הסוגיה של הלכת השיתוף ביחסים הפנימיים בין ר' לא', לבין נפקויותיה האופרטיביות של הלכת השיתוף על ההחזקה במניות. 
הבן והבת צורפו, כאמור, לתביעה המקורית. בתביעה המקורית לא התבקש רישום המניות בחברות ע"ש ר' ואף לא התבקש סעד הצהרתי ביחס לזכויותיה במניות. כל שהתבקש ביחס למניות הוא תצהיר מא', המפרט את הנכסים שהועברו לצד ג', וצוין כי ר' שומרת על זכותה לתבוע את חלקה בנכסים אלה.  הבן והבת הבהירו, הן בכתב ההגנה (סעיף 2) והן בדיון ביום 20.11.2016, כי אין להם עניין בתובענה ככל שלא יינתנו סעדים כנגדם.  אכן, הבן והבת אינם צד דרוש ואין להם יריבות עם ר', ככל שמדובר ביחסים הרכושיים הפנימיים בין ר' לא'. כך במקרה דנן וכך ככלל. יחסי רכוש בין בני זוג אינם מעניינם של ילדיהם, גם אם יש להם ציפיות או אינטרסים עקיפים ברכוש. אף ספק אם זהו עניינן של החברות. הצדקה אפשרית לצירופן היא תקנוני החברות, שרואים גם אותן כצד לתקנון. 
נמצא, כי ככל שהתביעה הייתה נותרת בגדר הסעדים שהתבקשו בתביעה המקורית, לא היה מקום לבררה יחד עם הבן והבת. 
34. ואולם, בכתב התביעה המתוקן התבקש, לראשונה, פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה של ר' בחברות. אמנם, לא התבקש מפורשות סעד של העברת רישום המניות משמם של הבן והבת לשמה של ר', אך התבקש פסק דין הצהרתי הקובע את שותפותה המלאה של ר' בחברות. נוכח תיקון הסעדים, דומה כי ראוי היה להותיר את הבן והבת כנתבעים.מכל מקום, כתב התביעה המתוקן הופנה גם כנגד החברות עצמם, והן נטלו חלק פעיל בהליך המשפטי, באמצעות הבן שהגיש תצהיר בתמיכה לכתב ההגנה של החברות. הבן והבת עצמם לא ביקשו להצטרף להליך. 
בסופו של יום, הסעד שניתן בפסק הדין מצהיר על בעלותה של ר' ב- 50% מהמניות בשתי החברות. בית המשפט אף הורה על ביטול הרישום של המניות השייכות לר', והועברו לבן ולבת, ומורה על החזרתם לידי ר' (סעיף 32 לפסק הדין). 
35. אין ספק כי הקביעה האופרטיבית של פסק הדין, לפיה לר' 50% מהמניות (בעין) בשתי החברות, משליכה ישירות על הבן והבת, הרשומים היום כבעלי המניות בחברות. המניות הניתנות לר', בעין, נגרעות מהמניות הרשומות כיום ע"ש הבן והבת. 
נוכח כל האמור, אני סבורה כי במקרה המיוחד שלפנינו, יש להפריד בין שאלת תחולתה  של הלכת השיתוף ביחסים הפנימיים בין ר' לא', לבין נפקויותיה האופרטיביות של הלכת השיתוף, על השלכותיהן לגבי צדדים שלישיים. ביחס לשאלה הראשונה, מקובלות עלי הקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט קמא, ולא שוכנעתי כי יש להתערב בהן, כפי שיפורט להלן. ביחס לשאלה השנייה, אציע לחבריי להשיב את הדיון לבית המשפט קמא, לדיון מחודש במכלול השאלות הנובעות מהקביעה העקרונית בדבר תחולתה של הלכת השיתוף בין בני זוג ביחס לחברות והתגבשותה נוכח עסקת המתנה. לטעמי, ראוי לקיים דיון זה תוך צירופם של הבן והבת, הן בשל ההשלכות האפשריות עליהם והן בשל נחיצותם להכרעה בכל השאלות הרלוונטיות. 
תחילה למישור היחסים בין ר' לא'. 

הלכת השיתוף בין ר' וא'
36. דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין התחולה העקרונית של הלכת השיתוף על יחסיהם הרכושיים של ר' וא'. אכן, מדובר בבני זוג הנשואים למעלה משישים שנה, הורים לאחד עשר ילדים, אשר מתארים בעדויותיהם חיים של הרמוניה ומאמץ משותף. א' הקים ופיתח עסק של נגריה. ר' טיפחה את הבית ואת הילדים. העסק הלך והתרחב ברבות הימים, ואשר פועל כיום תחת שתי החברות. כל בניהם של בני הזוג שולבו בעסק. 
כנקודת מוצא, חלה על א' ור' הנורמה הבסיסית לפיה שני בני הזוג נחשבים לבעלים בחלקים שווים של כל נכסי הנישואין. זאת, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד או נמצאים בחזקתו הבלעדית. נורמה זו ניזונה מתפיסה חברתית של מוסד הנישואין, כקשר חופשי בין שני יחידים, המושתת על שוויון, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית (הלכת שלם, פסקה 8 לפסק דינו של כב' הנשיא (בדימ') א' ברק). 
37. אופן רישום המניות אינו סותר, לטעמי, את חזקת השיתוף. אכן, ההסדר הייחודי של הלכת השיתוף מחייב התאמה של המשפט הפרטי הכללי על ענייני רכוש זוגי. הפעלת כללי המשפט הפרטי, כגון דיני החברות, דיני המקרקעין ודיני החוזים, על בני הזוג באופן זהה להפעלתם על זרים תסכל את הלכת השיתוף. שהרי המכשיר המשפטי של הלכת השיתוף נועד לגשר על הפער בין הזכויות של בן הזוג "הביתי" ("הלא רשום" או הרשום בחסר) על פי המשפט הפרטי הכללי, לבין הזכויות המוקנות לו מתוך התפיסה החברתית השוויונית של יחסי הרכוש בין בני זוג. אשר על כן, על פי הלכת השיתוף, בני הזוג מוכרים כבעלים בחלקים שווים של כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, ללא קשר לשאלה על שם מי רכוש זה רשום. 
38. אמנם, הלכת השיתוף אינה שוללת את חופש ההתניה של בני הזוג בשאלת המשטר הרכושי אשר יחול עליהם (הלכת שלם, שם, פסקה 10). בני הזוג רשאים, בהסכמה, לקבוע משטר רכושי אחר או להוציא נכסים מסוימים מתחולתו של השיתוף. אך בן זוג המבקש לשכנע את בית המשפט בדבר הסכמה להתנות על הלכת השיתוף, נדרש לראיות כבדות משקל. חזקת השיתוף היא ברירת מחדל ערכית המבוססת על תפיסה חברתית של מוסד הנישואין. על מי שמבקש לסטות ממנה, הנטל לעשות זאת בהסכמה ברורה וחד משמעית של בן זוגו.  לעניין חופש ההתניה על הלכת השיתוף, ראוי לתת את הדעת להסדר המשפטי שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, הקובע בפרק הראשון כי בני זוג יכולים לקבוע בעצמם את ההסדר הרכושי ולהתנות על הסדר איזון המשאבים. המחוקק קבע תנאים מוקדמים הנדרשים לשם הכרה בתוקפו של רצון הצדדים. דרישות אלה נובעות ממערכת היחסים המיוחדת שבין בני זוג, פערי הכוחות האפשריים והשפעתו הניכרת של המשטר הרכושי על זכויות בני הזוג. נוכח זאת, העמיד המחוקק דרישות נוקשות שנועדו להבטיח את גמירות הדעת של הצדדים, בבואם להחריג עצמם מכללי השיתוף הזוגי. 
39. במקרה דנן, מלבד עצם הרישום של המניות והתקנונים, א' לא הביא שום ראיות התומכות בטענה כי נסתרה חזקת השיתוף. א' לא הסביר מדוע נרשמו מרבית המניות על שמו. הוא הסתפק באמירה סתמית בכתב ההגנה המתוקן, לפיה "הרישום של 99% מהמניות לנתבע ו-1% ע"ש/לזכות התובעת היה מתוך שיקולים מהותיים הנעוצים בחלוקה לא שוויונית עליה, החליטו הצדדים בזמנו". א' אינו מפרט מהם השיקולים המהותיים שהובילו להחלטה על חלוקה לא שוויונית, כיצד קיבלו בני הזוג את ההחלטה וכיוצא בזאת. 
40. אופן רישום המניות והאמור בתקנונים, אינו נטול ערך ראייתי כלשהו. אך בנסיבות המקרה דנן, אין בו כשלעצמו כדי לסתור את חזקת השיתוף בחברות, במיוחד כאשר החברות הן עסק משפחתי המתקיים עשרות שנים, וכאשר בני הזוג מנהלים חיים משותפים למעלה מששה עשורים, תוך נשיאה מתמשכת במאמץ המשפחתי המשותף. 
עצם רישום המניות באופן בו נרשמו, אין בו כדי לגלות כוונה להפרדה רכושית, שהרי הלכת השיתוף נוצרה ובאה בדיוק למקרה כגון דא, שהרכוש נרשם באופן לא שוויוני (ראו, למשל, ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3) 22). 
41. גם הטענה כי סעיף 19ג לתקנון של חברת "חברה א'" מהווה הסכמה של ר' להעברת כלל המניות בשתי החברות מא' למי מילדיו, אינה יכולה להתקבל.  ראשית, מדובר רק בתקנון של חברת "חברה א'" כך שאין לטענה כל רלוונטיות ביחס למניות של "חברה ב'" העובדה שא' העביר את המניות בשתי החברות, ללא כל אבחנה לעניין ההסכמה, מקשה על קבלת הטענה כי הסתמך על סעיף 19(ג) כבסיס להסכמה מצד ר'.  שנית, כמו שנאמר לעיל, יש לנקוט משנה זהירות בהרכבה של דיני החברות על דיני המשפחה. אין חולק כי על פי דיני החברות, תקנון החברה קובע את המסגרת המשפטית שבה תתנהל החברה. תקנון החברה הוא מעין חוזה בין החברה לבין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם. הוא מחייב את הצדדים בהיבטים של ניהול החברות. אולם, בהיבט של דיני המשפחה, ובפרט בנסיבות הייחודיות של המקרה שלפנינו, קשה לראות בתקנון מסמך המבטא הסכמה ממשית, פוזיטיבית, של ר' לכך שא' יוכל לעשות במניות כבשלו, חרף הלכת השיתוף.  
נוכח זאת, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא, לפיה יש לקרוא את סעיף 19(ב) לתקנון של "חברה א'" כמתיר להעביר אך ורק את המניות בהינתן חזקת השיתוף, קרי 50% בלבד מהמניות.  שלישית, הטענות על כך שר' אינה יודעת קרוא וכתוב, מעולם לא התערבה בניהול החברות ולא טענה לזכויות בחברות, אינה מעורה ואינה מבינה דבר מבחינה עסקית בכלל, ובחברות בפרט (סעיף 9 לכתב ההגנה), שומטת את הקרקע מהטענות המבוססות על מסמכי התקנון כמבטאים את הסכמותיה ועמדותיה ביחס למניות.
42. לא מצאתי הצדקה להתערב גם בקביעה של בית המשפט קמא, לפיה א' לא קיבל את הסכמתה של ר' להעברת המניות עובר להסכם עם הבן והבת. מדובר בקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית, המבוססת על התרשמות ישירה מעדותם של א' ור'. מעבר להתרשמות עצמה, מצטרפת אני לתהייה של בית המשפט קמא לכך שגרסתו של א' כי קיבל את הסכמת ר' לא מצאה דרכה לא לכתב ההגנה המקורי ולא לכתב ההגנה המתוקן, והועלתה לראשונה רק בחקירה הנגדית. בכתב ההגנה טען א' כי ההסכמות היחידות ביחס לחברה פורטו בתקנון החברה (סעיף 13 לכתב ההגנה המתוקן).
43. גם העובדה שבן לא נחקר על תצהירו אינה מצדיקה התערבות בממצא העובדתי של בית המשפט קמא ביחס להעדר הסכמה מצד ר'. בן הגיש תצהיר "בג"צי" בתמיכה לכתב ההגנה מטעם החברות. על פי התצהיר, כל האמור בכתב ההגנה מטעם החברות נכון וידוע לו מידיעה אישית, או לפי מיטב ידיעתו ואמונתו. בכתב ההגנה נטען כי ר' נתנה הסכמתה לא' להעביר את המניות, בהתאם לתקנונים עליהם היא חתומה. אין בכתב ההגנה גרסה לפיה ר' נתנה הסכמה קונקרטית להעברת המניות לבן ובת. כל שנאמר בהקשר זה הוא שלאחר העברת המניות, הבן והבת הסבירו לר' את השיקולים למהלך והיא קיבלה את הדברים (סעיף 8 לכתב ההגנה).גם אם יש לקבל את האמור בכתב ההגנה כעובדה מוגמרת, נוכח הוויתור על חקירתו של בן, אין בכך כדי להוות תשתית ראייתית על הסכמה פוזיטיבית של ר' להעברת המניות. כפי שהוסבר לעיל, עצם החתימה על התקנונים אינה מהווה הסכמה לטעמי. גם היידוע של ר' בדיעבד, לאחר העברת המניות, אינו יכול להיחשב כהסכמה. בנוסף יוער כי לא הוגש תצהיר של הבת, אשר לכאורה יכלה לשפוך אור על העניין. 
44. בשולי הדברים אוסיף כי לטעמי, לחברות עצמן אין כל מעמד להעלות טענות בדבר טיב היחסים הרכושיים בין בני הזוג. אין לחברות כל ידיעה משל עצמן על ההסכמות בין ר' לא', על כוונת השיתוף, על כוונה להפרדה רכושית או כוונה ביחס לנכס ספציפי. הדברים אמורים הן ביחס למועד רישום המניות והן ביחס לכל נקודת זמן אחרת, לרבות בעת העברת המניות לבן ולבת. החברות הן מושא השיתוף הזוגי, הן אינן צד למחלוקת בנושא השיתוף.   
מועד התגבשות השיתוף 
45. מכאן למועד התגבשות השיתוף.  השאלה מתי מתגבש השיתוף הזוגי בנכסים עסקיים היא שאלה מורכבת. יש לה השלכות כבדות משקל על הפעילות העסקית ועל צדדים שלישיים.  בית המשפט העליון נדרש לסוגיה בפרשת שלם. הודגש שם כי מרכז הכובד של הלכת השיתוף הוא לעת פירוק הקשר הזוגי. היא לא נועדה להפעלה על בסיס יומיומי, כל עוד הנישואין מתפקדים ומתקיים אמון ושיתוף פעולה בין בני הזוג (פסקה 11 לפסק הדין). בפסק דין שלם אומצה גישה המבחינה בין נכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. ביחס לנכסים שאינם בעלי אופי משפחתי מובהק, נפסק כי השיתוף מתגבש ב"מועד קריטי" בחיי הנישואין. וכך כותב כב' הנשיא (בדימ') א' ברק:  "אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי". על "המועד הקריטי" להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של "מועדים קריטיים". ב"מועד קריטי" מתגבש השיתוף בשאר הנכסים. עד ל"מועד הקריטי" הלכת השיתוף אמנם "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות, כעין שעבוד צף, אך היא מתגבשת רק ב"מועד הקריטי". 46. במקרה דנן, העברת המניות לבן ובת במתנה, אינה יכולה להיחשב כפעולה במהלך העסקים הרגיל. מדובר באירוע דרמטי משני היבטים: בהיבט האחד – העברת כלל המניות מהווה "חיסול" עסקיו של א'. היא מוציאה מתוך הרכוש הזוגי את הנכס המרכזי שטופח במשך עשרות שנים והיווה את מקור פרנסתם של בני הזוג. היא מוציאה משאב מרכזי מגדר הרכוש המשותף. בהיבט השני – העברת המניות היא אירוע דרמטי, משום שהוא משנה את המצב שהתקיים עשרות שנים, לפיו כל הילדים של בני הזוג משולבים בעסק. העברת המניות לבן ולבת בלבד, מבטאת העדפה ברורה של שניים מהילדים על פני הילדים האחרים. יצוין כי מעדותה של ר', ניכר רצונה כי כל הילדים יקחו חלק במפעל המשפחתי (ר' למשל עמ' 29 שורה 20 לפרוטוקול מיום 23.2.2017). 
47. גם אם ההחלטה על העברת המניות היא החלטה עסקית, מדובר בפעולה עסקית חריגה שאינה יכולה להיחשב בשום אופן לפעולה במהלך העסקים הרגיל. בוודאי שאין מדובר בניהול יומיומי ורגיל של הנכסים. ר' אכן סמכה על שיקול דעתו של א' ולא התערבה בניהול העסק. א' ניהל בלעדית את החברות, ללא שיתופה של ר' והדבר היה מקובל עליה (ראו, למשל, (עמ' 28, שר' 22 לפרוט').  אולם חופש הפעולה עומד לא', כל עוד מדובר בפעילות העסקית השוטפת. חופש פעולה זה אינו כולל נישולה של ר' מזכויותיה. אין הצדקה להכפיף את ר' לפעולה החריגה שביצע א', באופן חד צדדי, בשל ההרשאה שנתנה לו בניהול העסקים השוטף. 
יצוין כי אמנם בכתב התביעה לא נכתב כי העברת המניות היא אירוע כלכלי חריג שנעשה תוך הפרת חובת האמון כלפי ר'. אך העובדה שכתב התביעה אינו משתמש בביטויים המדויקים של הלכת שלם אינה שוללת את הטענה כי חל "מועד קריטי", קביעה שנטועה בנסיבות הספציפיות של כל מקרה. די באמור בכתב התביעה (סעיפים 14 – 15) כדי לבטא את הטענה כי העברת המניות היא בבחינת אירוע חריג של "חיסול" הרכוש שנצבר משך כל ימי חייהם של בני הזוג. 
הפעולה החריגה שביצע א', תוך הפרת האיזון בין ילדי הצדדים, מהווה לטעמי "מועד קריטי" המגבש את השיתוף הזוגי. להעברת המניות במתנה לבן ולבת יש השלכות משמעותיות, הן כלכליות והן משפחתיות. בצדק קבע אפוא בית המשפט קמא, כי העברת המניות הייתה צריכה להתקבל בהחלטה משותפת. 
המשמעות האופרטיבית של הלכת השיתוף בנכסים עסקיים
48. הקביעה בדבר התגבשות השיתוף הזוגי הובילה את בית המשפט קמא למסקנה כי ר' בעלת מחצית מהמניות בחברות ויש לרשום את המניות על שמה. 
לטעמי, קביעה זו אינה יכולה להיוותר על כנה ויש לבטלה, תוך החזרת הדיון לבית המשפט קמא, לצורך עריכת בירור מקיף, עם כל הצדדים הנוגעים בדבר, לרבות הבן והבת, והכרעה מחדש בסוגיה.  המעבר מהקביעה העקרונית בדבר תחולת השיתוף והתגבשותו לקביעה כי לר' מניות בעין בשתי החברות אינו נקי מספקות.  יש לזכור כי השיתוף מכוח הלכת השיתוף הוא שיתוף כללי ולא שיתוף ספציפי בנכס, בפרט ככל שמדובר בנכסים עסקיים ולא בדירת המגורים. השיתוף הוא בכלל הזכויות והחובות, הוא ביחס למסת הנכסים כולה (פרשת שלם, עמ' 29). היישום האופרטיבי מחייב אפוא בחינה של מכלול הזכויות והחובות. היישום האופרטיבי מחייב גם לקיחה בחשבון של החובות. במקרה דנן, נטען לחוב של א' בסך 2 מיליון ₪, דבר שלא נלקח בחשבון בפסק דינו של בית המשפט קמא. כאשר עסקינן בהפעלת הלכת השיתוף בנכסים העסקיים, רק לאחר בחינת מכלול הנכסים, הזכויות והחובות, ניתן לקבוע את התוצאות האופרטיביות של השיתוף.
49. זאת ועוד. העברת בעלות בעין במניות של חברה משפחתית לידי בן הזוג (מכוח הלכת השיתוף) כרוכה בבעייתיות מיוחדת, עליה עמד כב' השופט א' רובינשטיין בבע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(4) 614 (להלן: "פרשת פלונית"):"בפסקי דין לא מעטים נדרשו בתי המשפט לבעייתיות שבהעברת בעלות במניות חברה משפחתית לידי בן הזוג. זו ברורה ומדברת בעדה: עסק משפחתי אינו יכול להתנהל ככלל בשעה של מריבה אישית גדולה בין בעליו, ושעה שכל אחד מהם מושך את העגלה לכיוונו בדרך ניהולו ובגישתו העסקית. חברה משפחתית שהגיעה למצב של פירוק שיתוף בשל סכסוכי משפחה עדיף לה, בסברה הישרה, שתגיע לביצועו של החיתוך שעה אחת קודם. ואכן, הפסיקה הצביעה – מחד גיסא – על הנזקים העלולים להיגרם לחברה המשפחתית כתוצאה מהעברת בעלות במניות, ונקבע כי זיכויו של בן הזוג גם באספקטים הניהוליים של המניה 'עלול להביא לשיבוש חמור והרסני של החברה' וכי 'זכות לשיתוף בנכסים אינה מקנה זכות לחדור לחברה פרטית, שמתנהלת תוך הרמוניה ושיתוף פעולה בין חבריה ובין מנהליה' (ה"פ (ת"א) 39/89 ברנוביץ נ' ברנוביץ (לא פורסם) פסקה 6). במקום אחר התייחס בית המשפט לחשש שרישום המניות על שם בת הזוג '... עלול להביא למריבות אין סופיות בהפעלת החברה, ולשיתוק פעולות החברה' (תמ"ש (ת"א) 20644/96 סטריק נ' סטריק, פסקה 19)...אידך גיסא, נזקקו בתי המשפט לנזק העלול להיגרם לאישה מרישום המניות על שמה". 
בפרשת פלונית פורטו שיקולים שונים, הנוגעים לשאלה האם לפסוק מניות בעין או בשווה כסף. צוין כי "על הדברים להיבחן לפי נסיבות החברה, ולא הרי חברה משפחתית שבה בן זוג אחד בלבד, והאחר הוא 'שותף' פורמלי או נומינלי, ולעתים אף 'לא פורמלי' כלל כבענייננו, כהרי חברה שבה שני בני הזוג פעילים, ובמקרה כזה הדברים מורכבים יותר" (פסקה ז). 
50. העולה מן האמור הוא שכאשר מוחלת הלכת השיתוף על חברה משפחתית, נתון לבית המשפט שיקול דעת כיצד ליישם את השיתוף – האם בהענקת מניות בעין, או בשווה ערך. עליו להפעיל שיקול עת זה לאחר בחינה של מכלול הנתונים והנסיבות, מתוך מטרה להגשים את השיתוף ותוך לקיחה בחשבון של האינטרסים של כלל הנוגעים בדבר.
במקרים רבים הועדפה בפסיקה האפשרות להורות לבעל המניות לשלם לבן זוגו מחצית שווי המניות על פני אפשרות חלוקת המניות (ראו ע"א 803/00 שטיינמץ נ' שטיינמץ (ניתן ביום 4.12.2001); ה"פ ת"א 39/89 ברנוביץ נ' ברנוביץ (ניתן ביום 25.7.1993); תמ"ש (ת"א) 20644/96 סטריק נ' סטריק (ניתן ביום 9.2.2004); תמ"ש (י-ם) 17481/04 (ניתן ביום 30.8.2008); תמ"ש (ב"ש) 17661/04 ט.מ נ' ט.נ (ניתן ביום 20.7.2008); תמ"ש 5150/06 נ.מ.נ. נ' נ.י. (ניתן ביום 31.7.2008); תמ"ש 15172/07 ח.ח. נ' י.ח. (ניתן ביום 3.12.2009); תמ"ש 1938-04-09 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 1.5.2011).  
למותר לציין כי המורכבות הולכת וגדלה והשיקולים הולכים ומסתעפים, כאשר נכנסים לתמונה צדדים שלישיים. 
51. במקרה דנן, במועד הגשת התביעה, המניות כבר נרשמו ע"ש צדדים שלישיים - הבן והבת. הצהרה בדבר בעלותה של ר' במניות, וכל הוראה אופרטיבית ביחס לרישום המניות על שמה, משליכה ישירות על הבן והבת. המניות של ר' נגרעות מהמניות של הבן והבת. בנוסף,  הקביעה כי לר' מניות בעין מחייבת את הבן והבת בשותפות עם ר'. לטעמי, הקביעה של בית המשפט קמא כי ר' זכאית למניות בעין ולא לשווי המניות, אינה יכולה לעמוד בשלב זה, מבלי שהתקיים בירור מקיף של הסוגיה, יחד עם בעלי המניות הרשומים  - הבן והבת. על כן אציע לחבריי לבטל את הקביעה של בית המשפט קמא המזכה את ר' במחצית המניות בעין, ולהשיב את הדיון בסוגיה לבית המשפט קמא, כדי להכריע בשאלה האם להקנות לר' מניות בעין או לזכות אותה בשווה כסף. במסגרת הדיון בבית המשפט קמא, יהא על בית המשפט לבחון את האינטרסים של כלל הצדדים הנוגעים בדבר, לרבות החברה עצמה. כן יהא על בית המשפט לבחון את השיקולים השונים שהובאו בהלכה הפסוקה, ובכלל זה היחסים בין הצדדים השונים, אופן ניהול העסק, השלכות הבעלות המשותפת על ניהול העסק, חשש מפני שיבוש או שיתוק בפעילות החברות ויתר ההשלכות המעשיות של הקניית מניות בעין לידי ר', על הפעילות העסקית. 
נוכח עמדתי בדבר ביטול הקביעה המזכה את ר' במחצית המניות בעין והשבת הדיון לבית המשפט קמא, איני רואה מקום להידרש לערעור ולבקשת רשות ערעור שהוגשו מטעמה של ר'. ממילא, ההיבט האופרטיבי יתברר ויוכרע מחדש בבית המשפט קמא. במצב דברים זה, מוצע להורות על דחיית הערעור והבקשה לרשות ערעור. 

אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעורים, ככל שהם נוגעים לקביעה העקרונית בדבר תחולת השיתוף על החברות, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא, לקביעת אופן היישום של הלכת השיתוף במקרה דנן, תוך צירוף הבן והבת. 
בנסיבות העניין ונוכח התוצאה אליה הגעתי, אציע שלא לעשות צו להוצאות. 

 גאולה לוין, שופטת

כב' השופטת ש' דברת – אב"ד:אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,

כב' השופט ג' גדעון:אני מסכים.  גד גדעון, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' לוין. 
אין צו להוצאות. הערבונות שהופקדו יושבו לידי מפקידיהם, באמצעות באי-כוח. 
פסק הדין מותר לפרסום ללא שמות ופרטים מזהים. 

ניתן היום,  י"א ניסן תשע"ח, 27 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.

   שרה דברת, שופטת גד גדעון, שופט גאולה לוין, שופטת