ל' נ' א'

1. תביעה כספית על סך נומינלי של 25,750 ₪ להשבת תשלומי מזונות קטינה ילידת 25.4.03, ששילם לפי הנטען התובע לנתבעת ביתר על פי הוראות הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין כפי הנראה ביום 18.11.09 (להלן: "ההסכם").

1. סעיפים ג.2 ו-  ג.3 להסכם קבע כי התובע ישלם עבור מזונות הבת המשותפת סך של 1,250 ₪ לחודש עד ליום 30.6.07, כאשר החל מיום 1.7.07 יופחת התשלום לסך של 1,000 ₪ לחודש. סכומים אלה הוצמדו למדד המחירים לצרכן שבסיסו יום 16.10.05.

1. מאחר שהתובע שילם מיום 1.7.07 עד יום 10.1.16 סך של 1,250 ₪ לחודש, לשיטתו שילם ביתר 250 ₪ מידי חודש. התובע טוען כי הוא שילם בהוראת קבע את הסכום את היתר בטעות, וטעות זו התגלתה לו רק בחודש ינואר 2016. לפיכך, נתבע הסכום דלעיל. התובע משית על הוראות סעיף 16 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט – 1959 ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט.

1. הנתבעת איננה חולקת על עצם ביצוע התשלומים.  הנתבעת טוענת כי התובע שילם את המזונות מרצונו החופשי, כי רוב רובה של התביעה התיישן וכי ממילא עסקינן בסכומים ששימשו להוצאותיה של הקטינה. בנסיבות אלה התבקשה דחיית התביעה. עוד מלינה הנתבעת כנגד השהוי בהגשת התביעה להשיב כספים, לאחר למעלה מעשר שנים מאז התגרשו.

1. יאמר כבר עתה כי אין מחלוקת באשר להתיישנות סכומים ששולמו עד ליום 1.5.09, בשים לב למועד הגשת התובענה לפני.

1. התובע מבקש שלא לראות במזונות ששולמו ביתר כמזונות ש"נאכלו". כן לשיטתו לא הונחו ראיות בפני בית המשפט להכריע לשאלת צדקת ההשבה וכי ככלל על פי ההסכם אף ויתר על רכושו.

1. ביום 4.7.16 ניתן על פי צד אחד פסק דין לפיו התקבלה התביעה. פסק דין זה בוטל בהסכמת הצדדים בהחלטה מיום 14.2.17.

1. לאחר שבוטל פסק הדין, משפני הצדדים לא היו להבנות, נקבעה התובענה לשמיעת ראיות ליום אתמול. בדיון אתמול הסכימו הצדדים שהתביעה תוכרע על יסוד החומר המצוי בתיק.

1. לאחר שעיינתי במכלול החומר המצוי בתיק, בשים לב להסכמות הצדדים כמפורט לעיל ואף מששמעתי את הצדדים ובאי כוחם בדיונים קודמים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות. אפרט טעמיי.

1. ראשית, באשר לסכומים שנתבעו עד ליום 1.5.09, דין טענת ההתיישנות להתקבל בשים לב להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, שעה שמדובר בחיוב מתמשך ומועד התגבשות העילה ביחס לכל אחד מן החיובים הוא מועד התשלום הספציפי ששולם לפי הנטען ביתר.

1. שנית, וגם באשר לטענת התשלום ביתר מיום 1.5.09 ואילך (הגם שתחשיב חילופי לעניין זה לא הציג לפני התובע), הדין הוא כי ככלל מסורה ההכרעה בשאלה לשיקול דעתו של בית המשפט. יש מקום להראות נסיבות עובדתיות נכוחות על מנת להצדיק השבת סכומי מזונות ששולמו ביתר.  שכן ההנחה היא, כשמדובר במזונות קטינים, "...שמה ששולם נצרך ומכל מקום אין כל הצדקה להטלת חיוב להחזיר כספים ששולמו למחיית הנוגעים בדבר במשך תקופה ארוכה..." [ע"א 125/86 סימונוב נ' סימונוב (מצוי במאגרים המשפטיים) ;כן השוו: רמ"ש (י-ם) 43377-03-13 פ' נ' פ' (מצוי במאגרים המשפטיים ; 30.9.13), עמ"ש (ת"א)    2649-01-1 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.2.18)].

אם אלה פני הדברים כשבהשבת הפרש בין מזונות זמניים שעלו על סכום המזונות הקבוע שנפסק, הדברים יפים במשנה תוקף שעה שבתובענה שהוגשה שנים רבות לאחר תחילת התשלום הנטען ביתר.

1. לעניין זה, וככל שהתעורר אצל איזה מן הצדדים ספק, בוודאי שהסכומים שבמחלוקת שולמו כתשלומי מזונות, הרי שהתובע עצמו מודה ששילם את החיוב בהוראת קבע על חשבון מזונות. בנסיבות אלה אין כל סיבה להניח שסכום שגם לפני מספר שנים היה על הרף הנמוך, לא שימש לכלכלת הקטינה ובוודאי שסכומים אלה שולמו לפני זמן רב ו"נאכלו". בהתחשב בסכומים הנתבעים (גם לו יצומצם הסכום נוכח טענת ההתיישנות), המסקנה המסתברת היא שהוראה בדבר השבתם אף לא תיטיב עם הקטינה, הסמוכה על שולחן אימה. 

1. תמוה בעיני כיצד ממשיך התובע מזה שנים רבות (ולא חודשים ספורים, למשל) לשלם ביתר סכום שלשיטתו הוא סכום משמעותי (שכן לטענתו אין לו כל רכוש), מבלי לשנות את תמונת המצב. הדבר מטיל צל תחילי מסוים על גרסתו. אולם גם לו אקבל את גרסת התובע לפיה הותיר את התשלום על כנו בטעות נמשכת בת שנים, הרי שאין מדובר בהסבר שיש בו כדי להוביל להשבה על חשבון מזונות וצרכי קטינה, עת התובע עצמו נטל את הסיכון שבאי מעקב אחר תשלום המזונות הנטען.

1. אף אין כפי הנראה מחלוקת שהתובע איננו מקיים כל קשר עם הקטינה (ראו סעיף 10 -   11 למשל לתצהיר התובע מיום 19.12.17). בנסיבות אלה ובמיוחד בהתחשב בהוצאות העודפות שיש להניח מושתות על האם ביחס לקטינה גלל כך, חיובה עתה בתשלום סכום כספי שגם לשיטת התובע איננו מבוטל, איננו צודק בנסיבות העניין גם מטעם זה.

1. התובע אף ביקש להיבנות על טענות בדבר מצב כלכלי שאיננו טוב. אלא שהתובע לא הוכיח בראיות לכאורה מצב כלכלי כה דוחק המחייב עתה השבה של כספים שהוא עצמו שילם למזונות בתו, ואשר משמעותה של השבה זו תבוא, אולי, עתה, על חשבון כלכלת וצורכי הקטינה.

לעניין אעיר כי עיון בתדפיסים שצירף התובע מגלה, כי שכרו ככלל מתקרב לשכר הממוצע במשק וכי גם אם יש בחשבונו יתרת חובה הרי שלכל הפחות בחודש אפריל 2013 פרע פיקדון בסך 20,000 ₪ וככלל במהלך ניהול החשבון בבנק XXXX הקצה לו הבנק מסגרת אשראי לכל הפחות כדי גובה שכרו אם לא יותר (כך למשל בשנת 2014 הועמדה מסגרת האשראי של התובע על סך 15,000 ₪).

1. כאמור אף לא מצאתי לקבל את טענותיו הלאקוניות של התובע בדבר עשיית עושר שלא במשפט. זאת, הואיל והתובע עצמו טען שמדובר אך בטעות מצידו ולא הוצגה כל ראייה לכאורה בדבר המשך קבלת הכספים, ששילם התובע מיוזמתו בהוראת קבע, על ידי הנתבעת בכוונת מכוון כלשהיא (לעניין זה חרף העובדה שקבעתי את התביעה לשמיעת ראיות וויתרו הצדדים על שמיעת ראיות מיוזמתם ואין לתובע אלא להלין על עצמו בהקשר זה). הדברים יפים במשנה תוקף עת ממילא גם סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, מקנה לבית המשפט עצמו שיקול דעת לפטור מחובת השבה בנסיבות המפורטות בו.

1. לעניין זה גם הוראות סעיף 16 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט – 1959 לא יסייע בנסיבות העניין לתובע. גם לו אניח, כי התובע לא התכוון ליתן מתנה בדמות התשלום העודף, הרי שהסעיף הנ"ל מקנה למי ששילם ביתר רשות לדרוש (ובמלים אחרות – לתבוע) השבה. אולם אין הסעיף קובע הוראה קוגנטית המחייבת השבת הסכומים. לשון אחר – גם במקרה זה מסור הדבר לשיקול דעתו של בית המשפט, על פי הכללים המנחים שנקבעו בפסיקה וכפי שפורט לעיל.

1. לבסוף, ונימוק זה יפה גם לטענת עשיית העושר שלא במשפט, הרי שהתובע לא דק פורתא הן בטיעוניו והן בקציבת סכום התביעה, מהטעם הפשוט שחיוב המזונות על פי ההסכם לא היה נומינלי כי אם היה חיוב מתחדש צמוד . התובע לא הביא האמור בכלל חשבון, ודומה שגם הנתבעת לא נדרשה לאמור.  דווקא עצם העובדה שהנתבעת עצמה לא טענה בהקשר זה דבר מלמדת יותר מכל שלא כוונת זדון של ממש הייתה מאחורי המשך קבלת כספי מזונות הקטינה בסכום ששילם התובע. יתרה מכך, במיוחד בהתחשב במועדי החיובים השונים והצמדתם בפועל למדד בסיס משנת 2005 ברי, כי סכום התביעה האמיתי היה צריך להיות נמוך יותר מלכתחילה. שכן גם לו אניח שהחל מיום 1.7.17 היה על התובע לשלם רק 1,000 ₪ לחודש, הרי שזהו רק החיוב הנומינלי, כאשר החיוב עצמו היה צריך להיות צמוד, וכפי הנראה גבוה יותר.

1. כלל האמור לעיל מובילני למסקנה שדין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

בהתחשב באי חיוב בהוצאות גלל ביטול פסק הדין שניתן על פי צד אחד, איני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאות ההליך מטעמו.

בזה הסתיים הטיפול בתובענה.

            פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום,  כ"ה אייר תשע"ח, 10 מאי 2018, בהעדר הצדדים.