פלונית נ' מ' ואח'

התביעה הוגשה כנגד הנתבעים בגין נזקי גוף שנגרמו לטענת התובעת בשל מספר מעשי תקיפה שבוצעו בה לטענתה בהיותה קטינה, המהווים עוולת תקיפה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968.

רקע כללי

התובעת, ילידת XX טוענת, כי מעשי התקיפה בוצעו כלפיה בגיל 15 עד 17 לערך, בשנים 2003-2005, עת התגוררה בXX, בעוד שהנתבע 1 (להלן- "ר'") התגורר בבית אמו בדירה בעלת כניסה נפרדת מהכניסה לדירת מגוריה, והנתבע 2 (להלן- "ס'") התגורר בהמשך הרחוב, אך ביקר אצל ר' ואמו לעיתים תכופות.

עובר לאירועי התקיפה הכניסה לדירת משפחת הנתבעת ומשפחת הנתבע 1 היתה באמצעות חדר מדרגות אחד משותף. בשלב מסוים יצרו הנתבעים כניסה נפרדת לדירתם ,וארון החשמל נותר ממוקם בסמוך לדירת משפחת התובעת.

טענות התובעת- בתמצית

בשל יחסי שכנות מעורערים בין משפחות הצדדים, החלה מסכת התעללויות של הנתבעים בתובעת, וזאת על אף שהתובעת- בהיותה קטינה, לא נטלה כל חלק בסכסוך זה. מאחר ששני הנתבעים- אחים- דומים במראם, חשבה תחילה התובעת כי מדובר באותו אדם, אלא שבעקבות מעשיהם, החלה להבחין ביניהם.

ביום 30.5.2003, בעת שהתובעת ירדה מאוטובוס בסיום יום הלימודים ושמה פעמיה לעבר ביתה, הופיע מולה ס', חסם את דרכה בסמטה צרה שבין בתי הרחוב, דחף אותה כלפי גדר הבניין, תוך שראשה נחבט בגדר, הצמיד יד אחת לצווארה ואחז בו בחוזקה ואת היד השנייה דחף מתחת לחולצתה תוך שהוא לוחץ את חזה, ומאיים עליה כי תצפה בעתיד ליחס דומה. לאחר מכן, עזב סלומון את המקום (להלן- "אירוע מיום 30.5.2003").

התובעת הגיעה לביתה מבוהלת והסתגרה בחדרה. הוריה שהו באותה עת בבית (יום שישי בשבוע), והאב ניגש לחדרה על מנת לברר סיבת הסתגרותה בחדר. התובעת השיבה לו לאקונית כי הותקפה על ידי בן השכנים.

כתוצאה מכך הזמינו ההורים ניידת משטרה לצורך הגשת תלונה, ולאחר מכן הובאה התובעת על ידי הוריה לבית החולים בני ציון, שם נבדקה בין השאר על ידי עובדת סוציאלית, כאשר האחרונה התרשמה ,כי התובעת מצויה במצב של טראומה.

בבית החולים ציינה התובעת, כי הותקפה על ידי בן השכנים, אלא שבתעודת המיון צוין, כי הותקפה על ידי "ילד", ככל הנראה בשל העובדה שהבודק לא העלה על עצמו שמדובר באדם מבוגר.

עתק מתלונת משטרה ותעודת חדר מיון צורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת ה - סומנו כנספחים " 1א ו- 1ב".

כמה ימים לאחר מכן פגש אותה סלומון בשנית ואיים, כי יבצע בה תקיפות מיניות נוספות, תוך שימוש במילים גסות מטרידות ומפחידות.

למשך תקופת מה לאחר מכן נרגע סלומון, אך ר' "תפס את מקומו".

ר' נהג לנסוע במכוניתו האדומה בסמוך לנתיב הליכתה של התובעת לבית הספר, מפחיד את התובעת בעצם נוכחותו, תוך שימוש בדיבורים גסים ומאיימים. בימים בהם סיימה לימודיה בקונסבטוריון, נהג ר' לשבת במכוניתו ולצפות בה בדרכה אל ומהקונסבטוריון.

מאז האירוע מיום 30.5.2003 הגישו הורי התובעת תלונות רבות במשטרה כנגד הנתבעים בתחנת חוף זבולון, אך כל התלונות נגנזו ולא נעשה בהם דבר.

אישורים על הגשת התלונות צורפו לתצהיר עדותה הראשית של התובעת - סומנו כנספח " 2"

מאחר שמשטרת ישראל לא סייעה לתובעת ובני משפחתה, פנו הם ל"מטה למען ארץ ישראל" על מנת להביא לכך שהמשטרה תסייע להם ותמנע התקפות חוזרות של הנתבעים כלפי התובעת, אך גם פניה זו לא הועילה.

העתקי פניות צורפו לתצהיר עדותה הראשית של התובעת - סומנו כנספח "3"

בסמוך לאירוע מיום 30.5.2003 וכתוצאה ממנו החלה התובעת לסבול מחרדות, דפיקות לב ומתח נפשי, עד שהגיעה למצב בו חלה התדרדרות בלימודיה. היא מיעטה לצאת מפתח ביתה בשעות אחר הצהריים והערב, כל זאת מחשש להיתקלות במי מהנתבעים. ההטרדות נמשכו ומשטרת ישראל לא סייעה, ואף הגדירה את התלונות כ"סכסוך שכנים" למרות שאופי התלונות היו הטרדה מינית (מסמכים רפואיים תומכים בטענה צורפו לתצהיר עדותה הראשית של התובעת - סומנו כנספח "4").

מאחר ששעון החשמל הוצב בפתח דירתם של בני משפחת התובעת, העניק מיקומו של הארון "סיבה" לנתבעים להסתובב בפתח דירת בני משפחת התובעת בטענה, כי נגנב מבית המשפחה חשמל (טענה שנבדקה ונמצאה כלא נכונה- מכתב חברת החשמל צורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת - סומן כנספח "5").

ביום 10.4.2005 בשעות הערב המאוחרות ישבה התובעת בחדרה והכינה שיעורי בית. לפתע שמעה צעדים עולים בחדר המדרגות לכיוון דירת המשפחה, ומאחר שהייתה בטוחה כי אביה הגיע הביתה, יצאה על מנת לפתוח לו את הדלת. כשפתחה את דלת הסורגים הופתעה לגלות, כי ר' הוא העומד על דלת סף ביתה ולא אביה. מיד כאשר הבחין בה ר' התנפל עליה, אחז בה בצווארה בחוזקה ודחף אותה על דלת הסורגים תוך שהוא עושה שימוש בשפה גסה, קורע את חולצתה ושולח ידיים אל גופה בניסיון להוריד את מכנסיה (להלן- אירוע מיום 10.4.2005).

אחיה שהיה במקלחת אותה עת שמע את צעקותיה של התובעת והזדרז לצאת כשהוא יחף ולבוש חלקית, ועט על ר' על מנת להרחיקו ממנה. כתוצאה מכך התפתחה תגרה בין האח לבין ר'.

התובעת ניגשה לבית החולים "בני ציון" מאחר שחשה בכאבים חזקים בצווארה במקום בו אחז בה ר', שם נבדקה, ונמצא, כי היא סובלת מנפיחות ורגישות בצוואר והגבלה בתנועות הצוואר עקב הכאבים העזים, כמו גם מפגיעות בחזה ובפנים . בסיום הבדיקה הומלץ לתובעת לעשות שימוש בצווארון רך וליטול משככי כאבים.

תלונה שהוגשה בגין מקרה זה על ידי משפחת התובעת נדחתה, בעוד שתלונתו של ר' נגד האח בגין תקיפה נבדקה, והאח הורשע בפלילים בגין אותה תקיפה.

העתק מתעודת חדר המיון צורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת - סומן כנספח "6".

בלית ברירה פנתה משפחתה של התובעת לבית המשפט השלום שבקריות לצורך הוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד הנתבעים, ובמסגרת החלטה שניתנה על ידי כב' השופטת בית נר צויין, כי אין זו הפעם הראשונה שבה נשמעת תלונת המשפחה על כך שמשטרת ישראל –תחנת זבולון מתעלמת מתלונות נשים על תקיפתן. צורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת צו המניעה - סומן כנספח "7".

כתוצאה מהאירועים החלה התובעת לסבול מסיוטים, בעיות שינה ועוד (צורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת מסמך רפואי מיום 5.5.2005- סומן כנספח "9"). במהלך השנים סבלה התובעת מקשיים חברתיים, יצירת קשרים זוגיים ועוד.

ד"ר ברוך- מומחה בתחום הנפשי מטעמה של התובעת (להלן- "ד"ר ברוך") קבע, כי התובעת סובלת מנכות נפשית בשיעור 20% לפי סעיף 34ב סעיף קטן ג לתקנות המוסד הביטוח הלאומי כתוצאה מפעולות הנתבעים כלפיה . (צורפה לתצהיר עדותה הראשית של התובעת חוות דעת- סומנה ככנספח "10").

לפי הנטען טרם האירועים המתוארים בתביעה, הייתה התובעת ילדה נורמטיבית ותלמידה מצטיינת, אשר ציפתה למצות את הפוטנציאל הגלום בה , ללמוד ולהתפתח, בעוד שלאחר התקיפות מושא כתב התביעה התובעת מתקשה לממש את אותו פוטנציאל .

טענות הנתבעים בתמצית:

טענותיו של ר'

משנת 1995 התגורר עם אשתו וילדיו ברחוב XX בשכנות לתובעת ובני משפחתה. בשנת 2006 עבר להתגורר ברחוב אחר בXX.

בתחילת התקופה בה התגורר בשכנות למשפחת התובעת היו בין המשפחות יחסים טובים, אלא שבשלב מסוים החלו בני משפחת התובעת להטריד את בני משפחתו ובמיוחד את אמו. בני משפחת התובעת נהגו לגנוב חפצים מחצר בית משפחת הנתבע, לגדף אותו ואת בני משפחתו, לעקוב אחריהם מתוך ביתם תוך שהם עומדים בחלון מחכים לרגע צאתו או כניסתו לביתו, שאז היו יוצאים מביתם ומתגרים בו ובבני משפחתו.

בני משפחת התובעת נהגו לגדל יונים בחצר ביתם, מה שפגע בבריאותם של הנתבעים ובני משפחתם. (צורפו תצהיר עדותו הראשית של ר' מסמכים רפואיים ותצלומים המעידים על המפגעים והבעיות הבריאותיות מהן סבלו בני משפחת הנתבעים- סומנו כנספח "א").

בשנת 1997 פעל להפרדת הכניסה לביתם מהשטח המשותף. יחד עם זאת, ארון החשמל נותר סמוך לכניסת בית התובעת. בשלב מסוים החל לחשוד, כי משפחת התובעת גונבת חשמל ממשפחתו והגיש על כך מספר תלונות, אלא שבכל פעם נענה, כי שעון החשמל תקין.

בנוסף, בני משפחת התובעת הטרידו את בני משפחת הנתבעים פעמים רבות, בעקבותיהן הוגשו תלונות למשטרת ישראל. צורפו לתצהיר העדות הראשית של ר' העתקי תלונות- סומנו כנספח "ג".

שיא הסכסוך הגיע לשיאו באירוע מיום 10.4.2005 שעה 22:45 , לערך כאשר ר' ניגש לשעון החשמל על מנת לבודקו. אחיה של התובעת- א' (להלן- "א") תקף אותו בכך, שבעט בעינו הימנית תפס אותו בצווארו והיכה בו נמרצות באגרופיו. כתוצאה מהתקיפה הובהל לבית החולים בני ציון שם נבדק ושוחרר, אך ביום שלמחרת- 11.4.2005, אושפז שוב במחלקת עיניים שבבית חולים בני ציון למשך 4 ימים. צורפו לתצהיר העדות של ר' הראשית צילומי הפגיעה ומסמכים רפואיים- סומנו כנספחים "ד" ו- "ה".

באותו יום לא היה כל קשר בין ר' לבין התובעת, אשר הגישה תלונה במשטרת ישראל בגין תקיפה כ"טענת נגד", כנגד התלונה אותה הגיש כנגד אחיה, לאחר שהותקף על ידו.

מאז אירוע מיום 10.4.2005 סובל ר' מסחרחורות, כאבי ראש תמידיים ועוד. פרופ' ד. יריצקי קבע, כי כתוצאה מהתקיפה סובל ר' מנכות בשיעור 15% בתחום הנוירולוגי. תביעה נזיקית שהוגשה בעקבות אבחנה זו נוהלה במסגרת ת.א. 10845-04-12, שכתוצאה ממנה הוגשה התביעה שבתיק זה. צורף לתצהיר העדות הראשית של ר' העתק מכתב התביעה וחוות דעת המומחה- סומנו כנספח "ו".

כנגד א' הוגש כתב אישום בגין תקיפה, והוא הורשע בגרימת חבלה חמורה ולא בהגנה לא מידתית, כפי שטוענים התובעת ובני משפחתה. צורף לתצהיר העדות הראשית של ר' העתק מהכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של א' וכן פסק דין בערעור שהוגש על ידו- סומנו כנספחים "ח" ו- "ט".

כל הטענות בגין תקיפת התובעת על ידי הנתבעים אינן חדשות, והן הועלו בעבר בפני גורמי אכיפת החוק ומערכת בתי המשפט, נבדקו ונמצאו כשקריות וחסרות כל בסיס. כך למשל דן בית המשפט השלום בקריות בכל ההליכים המשפטיים אשר ננקטו על ידי שתי המשפחות, וכבוד השופטת בית נר קבעה, כי לא היו מעשי אונס וגם לא היו מעשי סדום ,וגם בפועל אין תלונה על כך . צורפו לתצהיר העדות הראשית של ר' העתק כתבי טענות והחלטת בית המשפט בקריות- סומנו כנספחים "י" ו-"יא".

כל הטענות המועלות על ידי התובעת בדבר תקיפות מופרכות ,אין להן כל אחיזה במציאות והן לא הועלו אלא כדי להוות מתקפת נגד, לאחר שבסמוך להעלאתן הגישו בני משפחת הנתבעים תלונות כנגד בני משפחת התובעת.

לחילופי חילופין טוען ר', כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן חלפו יותר משבע שנים מיום אירוע התקיפה, ויום אחד טרם חלפה תקופת ההתיישנות מהיום בו הפכה התובעת לבגירה.

התובעת אינה סובלת מבעיות נפשיות ו/או חברתיות כלשהן, ועל כך ניתן ללמוד מן העובדה, שהתובעת עבדה במהלך השנים, ניהלה יחסי אישות עם בני זוגה, למדה וכדומה.

טענותיו של ס'

ס' בן 46 גרוש ואב לשני ילדים ומתגורר בXX. בזמנים הרלוונטיים התגורר ברחוב XXבשכנות למשפחת התובעת.

ביום 16.3.99 עבר תאונת עבודה, ונקבעה לו נכות יציבה של 30% בגלל פגיעה בברך, בגינה הוא מקבל קצבת ניידות וקצבת נכות בסך של 1589 ₪.

מאז התאונה סובל מכאבים, נותר עם צליעה ונעזר מפעם לפעם בקביים, ולטענתו לא יכול היה לבצע את המעשים המיוחסים לו (נעזר במקל הליכה משנת 1999).

מאחר שלא התגורר ברחוב XX אלא רק הגיע מדי לפעם לבקר את משפחתו, לא יכול להעיד על מערך היחסים שבין המשפחות. משפחתו לא סיפרה לו על התנהלות משפחת התובעת כלפיה, עד לאירוע התקיפה מיום 10.4.2005 בו א' תקף את ר'.

הטענות לפיהן תקף את התובעת הועלו כבר בעבר, נבדקו ונדחו על ידי גורמי אכיפת החוק ובתי המשפט. כל התלונות באו כמתקפת נגד על תלונות שהוגשו כנגד משפחת התובעת.

לחילופי חילופין טוען ס', כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן חלפו למעלה מ-7 שנים מיום אירוע התקיפה (10.4.2005), ויום אחד טרם חלפה תקופת ההתיישנות מהיום בו הפכה התובעת לבגירה.

מהלך חייה של התובעת מאז התקיפה המוכחשת ועד היום, לרבות העובדה שהתובעת עבדה כXX (מה שאילץ אותה לעבור מבדקים פסיכוטכניים ו/או מבדקי כושר גופני וכו'), מלמדים על כך, שבעיותיה של התובעת אינן נובעות מאירועי התקיפה הנטענים על ידה , כי אם כתוצאה מקושי להסתגל למסגרות ולקבל מרות.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתה של מומחית בתחום הפסיכיאטריה- ד"ר איילה שינקמן (להלן- "ד"ר שיינקמן") אשר קבעה, כי לא נגרמה לתובעת כל נכות כתוצאה מהאירועים נשוא כתב התביעה, ולכל היותר- ככל שהאירוע משנת 2005 יוכח, ניתן לקבוע כי נגרמה לתובעת נכות נפשית בשיעור 5% לפי סעיף 34 ב(1-2) לתקנות המוסד לביטוח הלאומי.

נטל ההוכחה

המעשים אותם מייחסת התובעת לנתבעים הם בעלי גוון פלילי ברור. על אף טענותיה של התובעת, לפיה הוגשו מספר תלונות למשטרת ישראל, לא הוגשו כתבי אישום כנגד הנתבעים, וממילא לא הורשעו הנתבעים בביצוע התקיפות הנטענות.

בשיטת המשפט הקיימת נדחתה הגישה, לפיה במעשים בעלי גוון פלילי יש להכיר בהם כמקרים הדורשים מידת הוכחה נוספת, מעין דרג ביניים, בין מידת ההוכחה במשפט הפלילי לבין מידת ההוכחה במשפט האזרחי. נטל ההוכחה המוטל על התובעת נותר ברמת "מאזן ההסתברויות" הנהוג במשפט האזרחי.

עם זאת, הנטל הראייתי הרובץ על התובעת כבד יותר בהתאם לרמת חומרתם של מעשי התקיפה המיוחסים לנתבעים על ידה. מטבע הדברים, ככל שהעבירה המיוחסת לנתבעים קשה וחמורה יותר, כך נדרש מהתובעת בהתאמה, כי תציג לפני בית המשפט ראיות ברורות התומכות בתביעתה, ראיות שיהא בהן כדי לחזק טענות התובעת ולשכנע את בית המשפט ברמה הגבוהה מהרמה הנדרשת במשפט האזרחי (ראה לעניין זה ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2063 (1958); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 604-606 (1986)).

הרציונל העומד ביסוד גישה זו הוא, כי לקביעה שאדם ביצע פעולה המהווה עבירה פלילית, יש השלכות מעבר למשמעות הכלכלית וחיובו בתשלום פיצוי. לקביעה זו עשויות להתלוות סטיגמה והשלכות על האדם שכנגדו הקביעות מכוונות, הגם שקביעות אלו לא נקבעו בהליך פלילי (ראה ע"א 78/04 המגן חברה לבטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 5.10.2006).

רציונל זה חל גם בענייננו נוכח סוג המעשים אותם מייחסת התובעת לנתבעים.

יחד עם זאת, אין בעובדה שלא הוגשו נגד הנתבעים כתבי אישום בגין המעשים אותם מייחסת להם התובעת בכדי לחסום את דרכה לקבלת פיצוי, שכן רמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי פחותה מזו הנדרשת בהליך פלילי.

חוות דעת המומחים ושאלת הקשר הסיבתי שבין האירועים מושא התביעה ומצבה הנפשי של התובעת כיום

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר ברוך אשר קבע, כי התקופה הנדונה כולה ובעיקר שני האירועים הנדונים ( מיום 30.5.2003 ומיום 10.4.2005) הינם טראומתיים לתובעת מן המעלה הראשונה. אירועים אלה הובילו להתפתחות תסמונת בתר- חבלתית הכוללת תסמינים של חוויה מחודשת בזיכרונות ופלשבקים עם תמונות מהאירוע, הימנעות מיצירת קשר אינטימי ופגיעה בקשר עם בני משפחתה, עוררות יתר המתבטאת בסף גירוי נמוך, התפרצויות זעם והפרעות שינה עם סיוטי לילה וכן תסמינים דיספוריים דיכאוניים משניים הכוללים מצב רוח ירוד תחושות תסכול וייאוש, תחושות בושה, האשמה וחוסר רצון לנבור באירועי העבר יחד עם נטייה מסוימת למופנמות, אשר הביאו את התובעת להימנע מקבלת טיפולים נפשיים.

לפיכך קבע ד"ר ברוך, כי הוא מעריך את נכותה של התובעת בשיעור 20% לפי סעיף 34ב' סעיף קטן ג' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

עוד המליץ ד"ר ברוך על טיפול תרופתי פסיכיאטרי ומעקב רפואי בהתאם, וכן 20 מפגשים לקבלת טיפולים פסיכותראפיים בעלות של כ- 400-450 ₪ למפגש.

ד"ר שיינקמן מטעם הנתבעים קבעה במסגרת חוות דעתה לאחר בדיקה, כי התובעת מסרה לה פרטים בצורה קוהרנטית, פירטה את האירוע משנת 2005 בפרטי פרטים מלווה בבכי, ולעיתים נוצר רושם שהיא ממש "מדקלמת", אך יחד עם זאת מצאה לנכון לציין כי התובעת" עושה רושם אמין" (הדגשה לא במקור ס.ג.א). היא מוצפת ברגשי אשם כלפי האח, כלפי בעיות כלכליות אשר נגרמו למשפחה בניסיון לעזור לאחיה, אך ללא פגיעה בתפקוד הקוגנטיבי.

בהתחשב בעובדה שהתובעת סיימה תיכון, סיימה שירות צבאי מלא בהצטיינות, למדה מקצוע, מתגוררת באופן עצמאי ויש לה בן זוג, ובמהלך כל השנים לא פנתה לקבלת טיפול בתחום בריאות הנפש, מגיעה ד"ר שיינקמן לכלל מסקנה, לפיה לא נותרה לתובעת כל נכות נפשית פרט לרמה הסובייקטיבית (0% נכות לפי 34ב'(1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי), ולכל היותר ניתן לקבוע נכות מותאמת בשיעור של 5% לפי סעיף 34ב'(1-2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, ככל שיוכח האירוע הנטען משנת 2005.

הפסיכיאטר ד"ר עמיקם טל (להלן- "ד"ר טל") אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט ציין, כי בהופעתה של התובעת יש ניסיון לביטול הנשיות, קושי במידת מה לספר את האירועים על פי סדרם ועל פי הנראטיב שלהם, מצב רוח ירוד, תגובות רגשיות מצומצמות, עוררות רגשית תוך נגיעה לאירועים בהם הותקפה. המומחה ציין במסגרת חוות דעתו, כי בחלק מהבדיקה בכתה התובעת תוך הבעת קשר לאירועים ולתחושת חוסר האונים שלה. התובעת נמצאה אמינה על ידי ד"ר טל עם נטיה להסתרה ולמינוריזציה של הדברים הקשים לה והגורמים לה לתחושות של סבל, השפלה עלבון וחוסר אונים. הערך העצמי שלה נמוך, רואה עצמה כקורבן חסר אונים של החברה והמשטרה אשר אינן רוצות ואינן מסוגלות לאפשר לה חיים רגילים.

לפיכך קבע ד"ר טל, כי התובעת סובלת מהפרעה פוסט טראומטית PTSD טיפוסית מלאה, אשר החלה בזמן היותה מותקפת תקיפות מיניות פיזיות על ידי הנתבעים, עם איומים באונס והייתה מאויימת מספר פעמים ולאורך תקופות ארוכות.

התובעת תפקדה כנערה באופן נורמטיבי עד תחילת האירועים, עת הותקפה מינית ביום 30.5.2003 והובהלה לאחר מכן לבית החולים בני ציון.

לפיכך העריך ד"ר טל את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור 20% בהתאם לסעיף 34ב' 3 לתקנות המוסד לביטוח לאומי. עוד המליץ ד"ר טל על טיפול תרופתי פסיכיאטרי שעלותו נעה בין 600-800 ₪ לחודש למשך כשנה וחצי בתדירות של אחת לחודש, וכ 15-20 טיפולים ממוקדי טראומה בעלות גבוהה יותר.

במסגרת חוות דעתו, התייחס ד"ר טל לחוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים ואמר באשר לחוות דעתה של ד"ר שיינקמן, כי עצם העלאת שאלת הצורך בטיפול, נוכח סדרת האירועים אותה חוותה התובעת, הינה צינית ומקוממת נוכח תסריט האימים אותו עברה התובעת באותה עת, וכן כי קיימים טעמים רבים לאי פנייה לקבלת טיפול נפשי על אף המצוקה והצורך בכך, כשבין היתר הסיבות לכך הן אכזבה ממערכות, ממטפלים, בושה ועוד. בהתייחס לעובדה שד"ר שיינקמן ציינה בחוות דעתה כי התובעת נמצאה אמינה בעיניה, לא ברור לד"ר טל כיצד מתעלמת ד"ר שיינקמן בחוות דעתה מהאירועים אותה עברה התובעת על פני מספר שנים , אשר יצרו חוסר אונים שהתגבר, כתוצאה מכך שהמשטרה לא הגנה עליה.

עוד ציין ד"ר טל, כי ד"ר שיינקמן לא נתנה כל ביטוי לשינויים באישיותה של התובעת לאור גילה הצעיר (15), את החלו ה"אירועים" והפרעות התפיסה העצמית שלה, לרבות הצורך לדיכוי עצמי של סממנים של נשיות וחוסר שליטתה על התנהגויותיה, אשר הינם תוצאת התקופה הארוכה בה חוותה איומים ותקיפות מיניות על ידי הנתבעים במשך השנים ,מה שליווה אותה בשלבי התבגרות אישיותה להיותה אישה.

באשר לחוות דעתו של ד"ר ברוך ציין ד"ר טל כי הוא רואה עין בעין את חוות דעתו של ד"ר ברוך הן בתיאורו את ה"אירועים" והן במסקנות חוות דעתו ובקביעת הנכות.

דיון והכרעה:

אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי במסמכים, שמעתי את העדויות ונתתי דעתי לטענות הצדדים כפי שהובאו במסגרת סיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת הוכיחה את תביעתה ברמה הנדרשת, זאת למרות אי התאמות מסוימות, עליהן ביקשו הנתבעים להצביע בסיכומיהם, כי שיפורט בהמשך.

טענת ההתיישנות

בטרם תידון התביעה לגופה יש לבחון את טענת הנתבעים, לפיה תביעתה של התובעת התיישנה.

על פי הוראות סעיף 10 לחוק ההתיישנות תשכ"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות") שכותרתו "קטינות" כפי שעמדו בתוקף בעת הרלוונטית (בשנים 2003-2005):

" בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה."

מאחר שהתובעת ילידת XX, ומלאו לה 18 שנה ביום XX, לא ברור כיצד מועלית טענת ההתיישנות, תוך הפניה לסעיף 6 בחוק ההתיישנות, שעה שבמסגרת חוק זה יוחד סעיף לעניין קטינות, המאריך את תקופת ההתיישנות כאמור.

לפיכך, דין טענה זו להידחות על הסף.

דיווחי התובעת לגורמים השונים בתקופה הרלוונטית

לאחר שעיינתי במסמכים למכביר שהוגשו מטעם שני הצדדים לרבות העתקי תלונות הדדיות בין משפחת התובעת למשפחת הנתבעים במועדים שונים במהלך השנים, מצאתי לדחות את הטענה כי התלונות בגין אירועים מיום 30.5.03 ומיום 10.4.2005 הוגשו כמענה לתלונות אשר הוגשו על ידי הנתבעים כנגד משפחת התובעת, כפי שיובהר להלן.

בחינת העדויות ומשקלן:

ביום 13.3.2017, נשמעה פרשת התביעה, במסגרתה נשמעו התובעת ועדיה- אם התובעת- הגב' ט' (להלן- "אם התובעת") ואחיה א'  (להלן- "א") אשר נחקרו על תצהיריהם.

 במסגרת חקירת אם התובעת ביקש ב"כ הנתבעים לעמתה אל מול הטענה, לפיה התלונה שהוגשה על ידה למשטרת ישראל כנגד ר' בגין תקיפה (סעיף 8 לתצהיר עדותה- נספח "3" לתצהירה), הוגשה לאחר שמשפחת הנתבעים הגישה כנגד משפחתה תלונה במשטרת ישראל.

אם התובעת עמדה על טענתה כי אין כל קשר בין השניים (עמוד 18 שורה 8 , עמוד 22 שורות 8-11 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017).

הנתבעים לא טרחו להפנות לתלונה ספציפית שהוגשה למשטרת ישראל בסמוך למועד התקיפה , אשר היא שהביאה לטענתם להגשת תלונת התובעת.

כך גם באשר לטענה, לפיה למרות העובדה שהיא מסרה, כי הוגשה תלונה כנגד ר' בגין תקיפתה של הבת הנוספת- ק', נרשם באישור המשטרה כי מדובר ב"סכסוך שכנים".

לכך השיבה אם התובעת, כי במקום שהמשטרה תעזור להם, צוין כי מדובר בסכסוך שכנים (עמוד 18 שורות 18-26 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.017).

כאשר התבקשה אם התובעת להבהיר כיצד זה כתבה בסעיף 8 לתצהירה, כי ר' תקף אותה (את האם) ביום 21.6.2004 ובסעיף 9 הצהירה כי מאוחר יותר תקפו האחרים את ק', בעוד שתקיפתה של ק' נעשתה על ידי ר' ולא על ידי "אחרים" ביום 27.3.2004, קרי לפני תקיפתה ולא לאחריה, השיבה :"אני לא זוכרת. כשאני מתרגשת אני יכולה לומר משהו לא נכון בעברית. קשה לי לדבר בעברית כשאני מתרגשת" (עמוד 19 שורות2-3 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017). מאוחר יותר אף הוסיפה כי התצהיר נכתב ונחתם ללא תרגום (עמוד 19 שורות 10-12 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017).

נחה דעתי כי אין מדובר אלא בטעות מילת יחס.

באשר לתקיפה הנטענת ביום 30.5.2003, בגינה הוגשה תלונה שצורפה כנספח 4 לתצהירה, בה צויין כי מדובר בסכסוך שכנים, נשאלה העדה מדוע צוין בגוף אישור המשטרה על הגשת התלונה כי הבת הותקפה על ידי בן של שכנים ללא ציון שמו. לכך השיבה כי לא ידעה אותה עת את שמו של ר' (עמוד 19 שורות 21-22 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017).

באשר לידיעת אם התובעת לעניין הטיפולים אותם קיבלה התובעת לבעיותיה הנפשיות השונות השיבה העדה בפרוטרוט את שמות הגורמים אליה פנתה לצורך קבלת הטיפולים (עמוד 20 שורות 7-14 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017). באשר לתקופת השירות הצבאי, לא ידעה העדה לומר איזה טיפולים קיבלה אותה עת התובעת.

התרשמתי מכנותה של אם התובעת, ומקשיי השפה אשר הביאו לשינויים קלים בגרסתה. התרשמתי כי מדובר בעדה אמינה אשר נתנה עדותה תוך שהיא מישירה מבטה לבית המשפט. העדה הביעה תסכולה מכך שתחת מתן סיוע לה ולמשפחתה, בחרה המשטרה לסווג את התלונות כתלונות שעניינן "סכסוך בן שכנים", ובכך למעשה פטרה עצמה המשטרה לכאורה מטיפול וחקירת התלונות באופן מעמיק.

באשר להיעדר ידיעה אודות הטפולים אותה קיבלה התובעת במהלך שירותה הצבאי, הרי שמאחר שבמועד זה בגרה התובעת, לא יכולה הייתה האם לקבל כל מידע אלא באמצעות התובעת, שבידיה שמורה היתה הזכות למסור המידע לידי אמה או להסתירו מפניה.

לפיכך, איני מוצאת לייחס משקל לשאלה האם אם התובעת הייתה מודעת לפנייתה של התובעת לקב"ן במהלך השירות הצבאי כל משמעות, וכך גם באשר לטענה לפיה אי ציון שם התוקף נבע מכך, שלא ידעה את שמו באותה עת, או טעות בתאריכים אותם ציינה במסגרת תצהירה באשר לתקיפתה ותקיפת הבת ק'.

בחקירתו הנגדית הקצרה של א' , נתבקש העד לאשר, כי חוייב בתשלום סך של 63,000 ₪ כפיצוי לנתבע 1 בהליך נזיקין שנוהל כנגדו, ואת הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאותה תקיפה. העד אישר, כי אכן חוייב בתשלום פיצוי בתביעת נזיקין אותה הגיש כנגדו הנתבע, וכן כי כתוצאה מהתקיפה הוא (אח התובעת) סבל משריטה בלבד.

במסגרת חקירת התובעת, נדרשה התובעת להבהיר מדוע לא מצאה לנכון לפרט את כל מגוון הטיפולים אותם קיבלה במהלך השנים בפני המומחים. לכך השיבה, כי השיבה לשאלות שהועלו, כפי שנתבקשה (עמוד 23 שורות 29-30 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017). כן הוסיפה ושאלה מדוע היה עליה לספר זאת (עמוד 25 שורה 3 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017). שאלת ב"כ הנתבעים באשר לכך, שלא היה כל תיעוד לכך שנבדקה או טופלה על ידי הקב"ן במהלך השירות הצבאי, נסתרה אל מול המסמכים הרפואיים שהוצגו, במסגרתם פורטו גם טיפולים אלה (הוגש וסומן נ/4, מסמך מיום 15.8.2007, מסמך מיום 17.7.2007).

התובעת נדרשה להבהיר כיצד בתצהיר עליו חתמה ביום 20.4.2005, במסגרת הליכים למתן צו מניעה שהתנהלו לפני בית המשפט השלום שבקריות, כ-10 ימים לאחר תקיפתה הנטענת על ידי ר' (אירוע מיום 10.4.2005) לא ציינה פרטים אודות תקיפתה, כגון היעדר קיומה של דלת סורגים, הטענה לפיה ר' ניסה להוריד את מכנסיה, והטענה שר' הכניס את רגלו באופן שמנע ממנה לסגור את הדלת, שלוש עובדות לכאורה שלא בא זכרן בתצהיר עליו חתמה כאמור ביום 20.4.2005, אך נכללו במסגרת תצהיר עדותה הראשית במסגרת התיק דנן. לכך השיבה התובעת כי היא אינה זוכרת פרטים ספציפיים אך זוכרת את המקרה עצמו (עמוד 28 שורות 3-4 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017).

כן נשאלה התובעת כיצד תפקדה היטב במהלך שירותה הצבאי ואף סיימה בהצטיינות, עבדה בXX, ולא הצהירה על בעיותיה הנפשיות למי מהממונים עליה, הן במסגרת הליך הקליטה והן במהלך השירות הצבאי/העבודה, כל זאת מבלי שאותן בעיות נפשיות תשפענה על תפקודה השוטף, והשיבה, כי לא ידעה על קיומן של הבעיות עד שאובחנה לראשונה על ידי המומחה מטעמה (עמוד 35 שורות 6-7 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017). כן הוסיפה בשלב מאוחר יותר, כי בכל אחד מהשלבים בחייה נתקלה בקשיים (עמוד 39 שורות 27-33 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017).

בעניין זה ציין ד"ר טל, במסגרת חקירתו הנגדית, שאין בעובדה שלתובעת היו מספר חברים עימם קיימה יחסים אינטימיים, כדי להביא לתיקון או שינוי חוות דעתו באשר לנכות ממנה סובלת התובעת (עמוד 18 שורה 1 עד עמוד 19 שורה 8 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

בכל הקשור לנטילת גלולות הבהירה התובעת, כי אלו ניתנו לה לצורך הסדרת הוסת והפחתת כאבי המחזור (עמוד 35 שורות 21-23 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017).

התובעת לא ידעה להבהיר בוודאות מיהו החבר עליו סיפרה למומחה מטעם בית המשפט, שכן מניין השנים בהן מקיימת התובעת קשר זה עם החבר עליו הצהירה למומחה, אינו תואם את עדותה בבית המשפט (עמוד 37 שורות 4-10 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017).

לתובעת הוצגו מספר רב של תמונות בהן היא מצולמת בבגדי ים, מחובקת עם גברים שונים, והיא נתבקשה להסביר כיצד תמונות אלה מתיישבות עם הטענה, לפיה היא מתקשה בקשרים חברתיים. לכך השיבה, כי היא מנסה להשתלב כמיטב יכולתה, על מנת שיהיו לה חברים (עמוד 39 שורות 16-19 לפרוטוקול דיון מיום 13.3.2017).

גם נושא זה הוסבר על ידי ד"ר טל במהלך חקירתו הנגדית, במסגרתה הבהיר, כי אין לייחס לעובדה שהתובעת צולמה בבגד ים כל חשיבות ו/או כדי להביא לכלל מסקנה, כי יש לתקן או לשנות את חוות דעתו (עמוד 3 שורות 9-17 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

אציין כי למרות ניסיונו של ב"כ הנתבעים להיאחז באי פנייתה של התובעת לקבלת טיפול במהלך השנים כדבר המעיד על חוסנה הנפשי, הסביר זאת ד"ר טל באופן, שפגיעה מסוג זה יוצרת חשש, כי היזכרות באירועים אלה תביא לפחד גדול יותר מפני הישנות אירועים שכאלה בעתיד (עמוד 7 לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט). על כך חזר ד"ר טל גם בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעים (עמוד 27 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018 שורות 16-20).

התרשמתי כי עדותה של התובעת קוהרנטית, שוטפת ותואמת את המסמכים הרפואיים שצורפו על ידה , כמו גם הגיונה של העדות העומדת בקנה אחד עם חוות דעתו ועדותו של ד"ר טל. לא מצאתי לייחס לעובדה שבמסגרת תצהיר עליו חתמה התובעת לצורך הגשתו לבית המשפט לענייני משפחה, לא בא זכרן של 3 עובדות עליהן ידעה להצהיר במסגרת ההליך העומד לפני. ד"ר טל היטיב להסביר זאת כאשר ציין, כי קיים קושי לספר את האירועים על פי סדרם ועל פי הנראטיב שלהם, מה גם שקיים ניסיון להדחיק את האירועים אותם חוותה התובעת.

בסיום פרשת התביעה, החלה פרשת ההגנה, במסגרתה אמורים היו להישמע הנתבעים ועדיהם- הגברת שוש ארכה-מנהלת אגף תפעול ופיקוח עירוני (להלן-"הגברת ארכה"), הגברת מ' ד' קרובת משפחתם של הנתבעים (להלן- "הגברת ד'"), והגברת ו' פ' קרובת משפחתם של הנתבעים (להלן- "הגברת פ'").

הגב' ארכה העידה, כי התובעת מעולם לא הגיעה אליה לצורך הגשת תלונה עם אמה, בגין מעשים מגונים/אונס (עמוד 17 שורה 21 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

הגב' ד' הצהירה במסגרת תצהיר עדותה הראשית, כי בחודש 5/2004 התגוררה בXX בבית אמה. העדה נשאלה מדוע כאשר חקרו אותה על האירוע מיום 10.4.2005 ציינה כי כתובתה הינה XX, והשיבה כי הייתה רשומה בכתובת של האח השני (עמוד 21 שורה 29 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

העדה עמדה על כך, שגם אם לא ראתה את האירוע מתחילתו, ראתה את האירוע מהרגע בו הותקף ר' על ידי א' (עמוד 22 שורה 6 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

בהמשך חקירתה הודתה הגברת ד', כי מיקומו של החלון הבית בו עמדה בעת תחילת המריבה הוא כזה, שאינו מאפשר לראות את האזור (המבואה) הסמוך לדלת ביתה של התובעת שם החלה המריבה, אלא לכל היותר מאפשר צפייה בחלקו התחתון ביותר של גרם המדרגות המוביל לבית משפחת התובעת, ולשאלת בית המשפט הוסיפה, כי למעשה ראתה את המריבה רק כאשר יצאה מהבית לכיוונם של ר' וא' (עמוד 23 שורה 16-7 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

גם בעניין זה התברר, כי מאחר שהיציאה מהבית בו שהתה אותה עת העדה, ממוקמת בחלק האחורי של הבית, מרגע עזיבתה את פתח החלון היה עליה לרדת במדרגות הבית, לעקוף את הבית ורק אז להגיע לגרם המדרגות התחתון, אליו הגיעו בסופו של יום ר' וא' במהלך ההתגוששות (עמוד 23 שורה 20-22 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

במהלך עדותה במשטרת ישראל, העידה הגברת ד' כי "יצאתי החוצה לקחתי מצלמת וידאו והתחלתי לצלם וראיתי שהשכן הילד א' והוא בן 20+ וראיתי אותו זורק את אח שלי ועם הרגל נתן לעין של אחי והוא נפל במדרגות אני הייתי קרוב וכל זה מצולם...". (הוגש וסומן ת/1).

בדיון שנערך ביום 14.3.2017, נשאלה הגברת ד' באשר לאותם צילומים והשיבה "אמרתי להם שרציתי לצלם אבל הסוללה של המצלמה לא הייתה. לא היה לי תרגום שם." (עמוד 23 שורה 26 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

כשנשאלה האם ההצהרה תורגמה לה בטרם חתימתה השיבה "ר' הגיע אח"כ כן הוא הקריא לי, קודם לקחו ממני עדות, רשמו את זה ואז הגיע ר'... ר' תירגם לי אבל זה כבר היה רשום..." (עמוד 23-24 שורות 31-5 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

לתצהיר משלים אותו הגישה העדה ביום 23.2.2017, צורף תדפיס שיחות יוצאות למספר טלפון נייד שמספרו XXX. גברת ד' ביקשה לטעון (כשלוש שנים לאחר המועד בו הוגש תצהיר עדותה הראשית), כי ביום 10.4.2005, התקשרה פעמיים למשטרה: בשעה 22:37 ובשעה 22:48.

מעיון בתדפיס עולה, כי בעלת מכשיר הטלפון הנייד היא הגברת מ' שמילוב ולא הגברת ד'. משנחקרה העדה בעניין זה השיבה: "פירוט השיחות הוא שלי. עדיין זה הטלפון שלי. את רוצה תתקשרי ותראי שהוא מצלצל אצלי. זה היה משפחתי על שם אחותי והיו שלוש קוים, אחד היה שלי. הפירוט הוא שלי" (עמוד 25 שורות 14-15 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

מעבר לעובדה שטענתה זו של הגברת ד' הינה טענה בעל פה כנגד טענה בכתב, ובהתאם- ההלכה הנוהגת בעניין זה, הרי שבמשך 4 שנים ממועד הגשת תצהיר עדותה הראשית, יכולה הייתה הגברת ד' להביא תצהיר אחותה על מנת להוכיח, כי טלפון זה נמצא בשימושה האישי, על אף היותו רשום על שם הגברת מ', או כל ראיה אחרת אשר יכולה הייתה לבסס טענה זו. הגברת ד' בחרה שלא לעשות כן.

חזקה שבעובדה היא (הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים), לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך, שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); ע"פ (חיפה) 974/06 מ"י נ' אגבאריה מוסטפא (2006); ה"פ (תל אביב) 125/08 ססכון נ' ס' (2011); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865).

ואם לא די בכך, הרי שטענה זו של הגברת ד', לפיה היא זו שהתקשרה למשטרת ישראל, עומדת בסתירה מוחלטת להודעתה במשטרת ישראל מיום האירוע שם הצהירה :"...וקראתי לאחותי מ' להתקשר למשטרה מהר והיא התקשרה לגיסתי ואני התקשרתי לאחר שקיבלתי טלפון של המשטרה..." (מסמך ת/1).

לו היה בידי הגב' ד' מכשיר טלפון בעת הגעתה למקום המריבה, לא הייתה נאלצת לפנות אל אחותה מ' כדי שזו תתקשר למשטרת ישראל, ועל כן סביר, כי לא היא זו שביצעה את השיחה.

בחקירתה העידה העדה כי "אבל כשיצאתי הוא עמד במדרגות וא' הצביע עליו באקדח וצעק "אני אהרוג אותך" (עמוד 23 שורה 7 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017). לטענה לעניין הימצאותו של אקדח, לא בא כל זכר בהודעה אותה מסרה הגב' ד' למשטרת ישראל ביום האירוע.

לסיכום עדות זו של הגברת ד' אציין, כי לא מצאתי ליתן כל אמון בגרסת העדה. למעשה, יש לשער, כי הגעתה של הגב' ד' לזירת אירוע מיום 10.4.2005, לא הייתה אלא לכל היותר בשלבי סיומו, ועל כן היא אינה יכולה להעיד דבר וחצי דבר באשר לדרך התחלתו של האירוע, קרי- בטרם הגיע א' לזירת האירוע על מנת להגן לכאורה על אחותו -התובעת מפניו של ר'. לכל היותר הגיעה העדה למקום האירוע, לאחר שזה היה כבר בשלביו הסופיים, למשמע זעקותיו של ר'.

מטעמם של הנתבעים העידה גם גברת פ'. מעדותה עלה, כי הגיעה לזירת האירוע, רק לאחר שהגב' ד' מסרה לידיה את בתה בת השנה על מנת לשמור עליה, כשביקשה לרדת לזירת האירוע ביום 10.4.2005. עם עזיבתה של הגברת ד' (לא ברור כמה זמן בדיוק) החלה התינוקת לבכות ועל כן ירדה הגברת פ' לחפש אחר אם התינוקת- הגברת ד' (עמוד 28 שורות 11-27 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

מכאן עולה כי גם לגב' פ' לא יכולה להיות כל ידיעה אישית באשר לאירועים אשר גרמו למריבתם של ר' וא', לא כל שכן לאירוע הנטען על ידי התובעת, שכן הגעתה של הגב' פ' לזירת האירוע נעשתה מספר דקות לאחר הגעתה של הגב ד' למקום האירוע, ויש לשער כי לא הגיעה למקום אלא לאחר סיום המריבה שבין הנתבע לאחי התובעת.

מדובר בתצהיר עדות שנחתם זמן קצר לפני מועד מתן העדות. למרות זאת, נמצאו סתירות מהותיות בגרסתה של הגברת פ':

העובדה שצוין בתצהירה, כי נקראה באותו יום ממש (10.4.2005) לשמש כבייביסיטר לבתה של ד' ועל כן שהתה במקום (סעיף 5 לתצהיר), בעוד שבעדותה לפני טענה, כי לא הייתה בייביסיטר, אלא הגיעה לדירת סבתה יחד עם בני משפחה נוספים, שעשו זאת לעיתים קרובות כשגרו קרוב (עמוד 28 שורות 11-13 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017).

העובדה שצויין, כי ירדה למטה מאחר ששמעה צעקות (סעיף 6 לתצהיר עדות מיום 22.2.2017), לעומת עדותה לפני, בה נטען על ידה, כי ירדה למטה מאחר שבתה של הגב' ד' בכתה, ועל כן הלכה לחפש אחר אמה הגב' ד' (עמוד 28 שורה 27 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2017)

כאמור, לא מצאתי בעדותה של הגב' פ' כל רלבנטיות לאירועים שקדמו למריבה שנוצרה בין ר' לא', לא כל שכן לאירועים הנטענים על ידי התובעת באשר ליום 10.4.2005.

גם במקרה זה, לא מצאתי ליתן כל אמון בעדותה של הגברת פ'.

בתחילת חקירתו של הנתבע מס' 2, התברר, כי הוא סיפר את סיפורו לפקידה של עו"ד פרץ אשר ייצג אותו באותה עת, היא זו שהעלתה את דבריו על הכתב, והחתימה נעשתה לפניה ללא נוכחותו של עו"ד פרץ. מאחר שהוא אינו קורא את השפה העברית, הוא אינו יודע מה תוכן התצהיר, ועל כן אינו יכול לאשר אם הכתוב בו נאמן לאמת אם לאו.

לפיכך, הופסקה חקירתו של הנתבע 2.

באשר לנתבע 1 התברר, כי גם הוא סיפר את סיפורו לפקידה של עו"ד פרץ, והאחרונה היא שהעלתה על הכתב את דבריו. הוא נקרא אל עו"ד פרץ על מנת לחתום לפניו אלא שחרף בקשתו, עו"ד פרץ לא קרא לפניו את התצהיר, לא תרגם לו את הכתוב בו, ועל כן גם הוא אינו יכול לאשר, האם התצהיר נאמן לאמת אם לאו.

לפיכך, גם חקירתו של הנתבע 1 לא התקיימה.

ביום 27.6.2017 ניתנה החלטה המתירה לנתבעים לשוב ולהגיש לתיק בית המשפט את אותם תצהירים שהוגשו לתיק בית המשפט קודם לכן, כאשר בשלב זה הצהירו הנתבעים כי הם מודעים לתוכנם.

במסגרת ישיבת הוכחות שנערכה ביום 25.2.2018 לאחר שתצהירי הנתבעים הוגשו בשנית, נחקר מר ר' על תצהירו ואישר כי נבדק ע"י מומחים שונים במסגרת תביעת הנזיקין אותה הגיש כנגד א', אך המומחים קבעו לו נכויות מאוד נמוכות, ובכללן מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבע, כי כתוצאה מהתקיפה של א', נגרמה לר' נכות פסיכיאטרית בשיעור 2.5% בלבד (עמוד 45 שורות 14-16 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018) ולא 15% כפי שטען במסגרת תצהירו, אליו צורפה כנספח ו' חוות דעת פסיכיאטרית של המומחה מטעמו . עם זאת הסביר מר ר', כי לא רצה להתווכח עם קביעות המומחים, מאחר שרצה כבר לסיים את התיק, ועל כן לא התמודד עם קביעת המומחה מטעם בית המשפט לעניין שיעור הנכות הנמוך.

(עמוד 46 שורות 16-17 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

מר ר' נשאל מה מקור הטענות שהועלו על ידו במסגרת סעיף 34 לתצהירו הראשון, לפיהן כל הבעיות מהן סבלה התובעת במהלך השנים נבעו מקושי להסתגל למסגרות בהן שהתה ולקבל עליה מרות. עוד נשאל העד מה הקשר בין ההערה המופיעה בתלוש השכר, אליו הפנה בסעיף זה לבין הנטען על ידו.

לכך השיב העד, כי על פי התלוש ניתן לראות, כי היא (התובעת) עובדת יום שלם, ומעצם העובדה שהיא הורשתה לעשות שימוש בנשק ניתן ללמוד על כך, שהיא בריאה נפשית (עמודים 47 שורה 26 -48 שורה 1 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018). למעשה, נראה היה, כי מר ר' לא יכול היה להבהיר את מקור טענותיו באשר למצבה הנפשי של התובעת, שכן ההערה המופיעה בתלוש השכר ואשר אליו הפנה מר ר' בסעיף 34 לתצהירו הינה "דווח על התנהגות בקבוצה שייתכן ואינה ראויה", הערה לגביה לא יכול היה למסור הסבר לטענה לפיה מקור בעיותיה של התובעת נובע מחוסר יכולת להסתגל למסגרות ולקבל מרות ולא כתוצאה מבעיות נפשיות.

כך גם לא יכול היה מר ר' להסביר כיצד טען במסגרת חקירתו, כי איבד את ההכרה כתוצאה מהחבטות אותן ספג מא', אך בתעודת חדר המיון אליו הופנה לקבלת הטיפול באותו יום לא צויין כי איבד את הכרתו (עמוד 50 שורות 10-17 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018.)

עוד לא הצליח מר ר' להבהיר מה הקשר בין חלק מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו ואשר נערכו על שם הגב' מ', או מסמכים בהם הגיע לקבלת טיפול בבית החולים הנושאים תאריכים לפני התקיפה הנטענת ביום 10.4.2005 (מסמכים רפואיים מיום 31.3.2004), במסגרתם צויין, כי התלונן על יתר לחץ דם, לבין התקיפה של א' (עמוד 50 שורה 21-28 ועמוד 52 שורה 11-12 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

גם ס' נחקר בחקירה נגדית בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 25.2.2018. גם הוא לא הצליח להסביר את הקשר שבין ההערה הרשומה בתלוש השכר של התובעת לבין הטענה, לפיה הקשיים של התובעת אינם נובעים מהתקיפה הנטענת, כי אם מקשיי הסתגלות למסגרת וחוסר יכולת לקבל מרות, אשר הועלתה במסגרת סעיף 29 לתצהירו הראשון (עמוד 58 שורה 25 עד עמוד 59 שורה 12 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

כאשר התבקש מר ס' ליתן שתי דוגמאות לכך שהתובעת נהגה לערב אותו במריבות הוריה עם בני משפחתו כאמור בסעיף 11 לתצהירו, כל שיכול היה להשיב הוא כי "הם הגישו תביעות למשטרה" (עמוד 61 שורות 21-23 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

עוד העיד מר ס' כי למעשה לא נכח בעת התקיפה הנטענת של מר א' כנגד אחיו ביום 10.4.2005, ועל כן האמור בתצהירו לעניין זה אינו מקור ידיעתו האישית, כי אם מידע שנתקבל ממשפחתו (סעיפים 11-13 לתצהירו של מר ס').

לאחר עיון בתצהירי הנתבעים ושמיעת עדותם, נחה דעתי כי אין ליתן בגרסתם כל אמון, ואלה טעמיי:

• במהלך חקירת כל אחד מהנתבעים שנוהלה באמצעות מתורגמן, ניתנו תשובותיהם רק לאחר ששמעו את תרגום המתורגמן, שאלו אותו מספר שאלות, היססו במתן תשובותיהם והסתכלו לעברו של בא כוחם, בטרם השיבו.

  בית המשפט התרשם מכך שהתשובות אינן כנות, כי אם מכוונות מטרה, קרי- מטרתן לשמש מענה מתאים (להבנתם של הנתבעים) לטענות התביעה.

   

• הטענה, לפיה הסיבה בעטיה הגיעו לארון החשמל הינה גניבת חשמל על ידי משפחת התובעת אינה מתקבלת על הדעת, שעה שנבדקה מספר פעמים- כך הם מאשרים- על ידי חברת החשמל, ונמצא כי אין בה ממש ו/או כי אין לה על מה שתסמוך.

  סביר להניח, כי לו היה החשש לגניבת החשמל רציני (ולא טענה שמטרתה לשמש כעילה ליצירת פרובקציות), היו הנתבעים פונים לקבלת חוות דעת מומחה בתחום החשמל. גם בעניין זה אינני מקבלת את הטענה, כי הנתבעים זימנו מומחה חשמל על מנת לבדוק את הטענה, לפיה משפחת התובעת גונבת חשמל, אך זו לא איפשרה גישה לארון החשמל (עמוד 54 שורות 18-28 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018). הטענה, לפיה הנתבעים הזמינו מומחה בתחום החשמל אך לא ניתנה לו גישה לארון החשמל (עמוד 55 שורות 1-4 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018) לא נתמכה בתצהירו של אותו מומחה ו/או כל ראיה אחרת.

   

  מאחר שאינני מקבלת את הטענה, לפיה החשש לגניבת החשמל הוא שעמד בבסיס הרצון לעלות לארון החשמל הממוקם בסמוך לדירת התובעת, הרי שאינני מקבלת גם את הטענה, לפיה ביום 10.4.2005 הגיע ר' לאזור דירתה של התובעת לצורך בדיקת ארון החשמל.

   

• הנתבעים ביקשו להתבסס על הערה שנכתבה בתלוש השכר, לפיה "דווח על התנהגות בקבוצה שייתכן ואינה ראויה", כראיה לכך שבעיותיה של התובעת אינן נובעת מאירוע כלשהו בעבר, כי אם מקשיי הסתגלות למסגרות וקושי בקבלת מרות, אלא שלא נעשה כל ניסיון לקבל מידע אודות הרקע לכתיבת הערה זו בתלוש השכר על ידי המעביד, אשר יכול היה להאיר את עיני בית המשפט באשר לנסיבות כתיבתה. גם הנתבעים עצמם לא הצליחו להסביר כיצד מהערה זו למדו את המסקנה, לפיה קשיי הסתגלות ואי קבלת מרות הם שעומדים בבסיס נכותה של התובעת.

   

• ניסיונם של הנתבעים להיתמך בעדותן של הגב' ד' והגברת פ' כשל, שעה שהתברר, כי שתי העדות לא הגיעו למקום האירוע אלא רק כאשר היה בשלבי סיומו. גרסתן נבחנה ונמצאה כחסרת בסיס, ונראה היה, כי עדותן לא באה לעולם אלא כדי לסייע לביסוס טענות הגנת הנתבעים.

   

• חרף העובדה שמר ר' טען, כי כתוצאה מתקיפתו על ידי א' איבד את הכרתו, לא נמצא לכך תימוכין בדו"ח שנערך לאחר קבלתו לחדר המיון מאותו יום.

   

• מר ר' ביקש להעצים את הנכות שנגרמה לו כתוצאה מתקיפתו על ידי מר א' , כשהוא מציין, כי נגרמה לו נכות בשיעור 15% (נספח ו' לתצהירו), אלא שבחקירתו התברר, כי חלק מהמסמכים הרפואיים שצורפו אינו קשור למקרה התקיפה, ואף לא על שמו (כי אם על שם מ', או מסמכים שנערכו זמן מה לפני התקיפה של א'), ואף הודה, כי מומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט קבע, כי נותרה לו נכות פסיכיאטרית בשיעור 2.5% בלבד.

   

• בישיבת הוכחות מיום 14.3.2017, טענו הנתבעים, כי אינם יודעים מה תוכן התצהיר עליו הם חתומים, וכי זה לא הוקרא להם מעולם (עמוד 17 שורות 8-17 ו- 22-25 לפרוטוקול דיון מיום 14.3.2018). במסגרת חקירתם הנגדית בישיבת ההוכחות אשר התקיימה ביום 25.2.2017 סיפר ר', כי עורך דין שי כהן קרא באוזניו את התצהיר והסביר לו את סעיפיו, למרות העובדה שעשה שימוש במילים גבוהות, ועל כן לא הבין את האמור בתצהיר לעומקו. יחד עם זאת טען, כי עו"ד שי כהן הבהיר לו, כי מאחר שיש מספר טעויות בתיק הקשורות להטרדה מינית, כדאי שיצרף את הרישום הפלילי שלו (עמוד 56 שורות 10-27 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

  הנתבעים לא ניסו להבחין בין אותן מילים "גבוהות" אותן לא הבינו, לבין חלקו של התצהיר, אשר הוקרא להם והובן על ידם. לכל הפחות ניתן לקבוע, כי חלקו הארי של התצהיר הוקרא והובן על ידי הנתבעים, להבדיל מטענתם בדיון ההוכחות שנערך ביום 14.3.2017 במסגרתו טענו כי התצהיר מעולם לא הוקרא להם (על ידי מי מעורכי הדין, לפני או אחרי חתימתם על התצהיר). הנתבעים לא מצאו לנכון להבהיר לבית המשפט, כי הגם שעו"ד פרץ לא הקריא את התצהיר באוזנם ופירש את האמור בו, נעשה הדבר, ולו בחלקו על ידי עו"ד שי כהן.

  יתרה מזאת, ביום 23.2.2017 עתרו הנתבעים להגשת תצהיר משלים. משמעות המונח "משלים" הוא, כי הנתבעים מבקשים להוסיף על התצהירים הקיימים. לא ניתן לטעון מחד גיסא, כי הנתבעים אינם מודעים כלל לתוכן התצהיר, ומאידך גיסא, לטעון כי עליהם להוסיף על האמור בתצהירים.

   

  כך גם ס' הודה כי צירף רישום פלילי בעצת עורך הדין מאחר והיה בתיק רשום שהיה לו משהו בעבר, משהו שקשור לאלימות במשפחה (עמוד 60 שורות 4-9 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

   

  לא ברור כיצד הרישום הפלילי עשוי לסייע בקביעה לגבי יושרם/הליכותיהם של הנתבעים, שעה שגם אם אין המדובר בנתבעים אשר הורשעו בפלילים, הרי שלא ניתן לראות בסגירת התיקים שנפתחו כנגדם במהלך השנים (ללא כל קשר למשפחת התובעת) כעדות אופי כלשהי.

   

  כך גם עולה מעצם העובדה שהוסבר לנתבעים, כי עליהם לצרף את אישורי המשטרה לעניין עבר פלילי, כי לפחות חלקו של התצהיר הוקרא באוזניהם והוסבר להם גם אם לא על ידי עורך דין פרץ, הסברים אותם לא טרחו השניים לציין במסגרת ישיבת ההוכחות, אשר התקיימה ביום 14.3.2017, במסגרתה טענו, כי אינם יודעים דבר וחצי דבר אודות האמור בתצהיריהם.

  במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 25.2.2018, תיאר ר' שיחה שלמה אותה ניהל עם עו"ד שי כהן, באשר לצורך בצירוף אישור בדבר העבר הפלילי (עמוד 56 שורות 12-21 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018), ואילו ס' העיד בעניין זה, כי הוסבר לו שהיתה טעות בתצהיר הראשוני, ועל כן קיים צורך בצירוף האישור (עמוד 59 שורה 27 עד עמוד 60 שורה 14 לפרוטוקול דיון מיום 25.2.2018).

   

  ז. הנתבעים צירפו לתצהירים את הכרעת הדין בת.פ. 250-06 כנספח ח', ממנה ביקשו ללמד על כך, כי תלונתה של התובעת באשר לאירוע מיום 10.4.2005 הינה תלונת סרק שבאה לשמש כנגד חיובו של א' בדין הפלילי ובדין האזרחי, אלא שעיון בהכרעת הדין מלמד כי א' הורשע בפלילים מאחר שנקבע כי היה במעשיו משום חוסר מידתיות (עמוד 90 שורות 15-16 להכרעת דין מיום 17.10.2010 בת.פ. 250-06), ושם ציין בית המשפט מספר אמירות, שיש בהן כדי להעיב על אמינותו של ר', תוך קבלת גרסתם של א' והתובעת לאופן התרחשות אירוע מיום 10.4.2005:

  - "...לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוגשו בתיק מטעם הצדדים, בסופו של דבר, ועל אף העדויות הסלקטיביות של המתלונן ושל אחותו..." (עמוד 87 שורות 24-25 להכרעת דין מיום 17.10.2010 בת.פ. 250-06)

  -"...בעדותו לפני, טען המתלונן כי כתוצאה מבעיטה שבעט הנאשם בעינו נגרמו לו הנזקים והפציעות, אליהם מתייחסים התעודות הרפואיות שהוגשו... עדות זו של המתלונן באה להרחיקו מחלקו באירוע האלים שהתפתח בינו לבין הנאשם ולא עולה במבחן השכל הישר, עובר לתיאור אופן ההתרחשות והאופן בו נגרמה לו החבלה, וזאת ממספר טעמים..." (עמוד 87 שורה 28 עד עמוד 88 שורה 8 להכרעת דין מיום 17.10.2010 בת.פ. 250-06)

  -"...ראשית אציין כי המתלונן מסר גרסה לפיה הנאשם איים עליו עם אקדח, דבר אשר אפילו התביעה לא מצאה לנכון לתת לו ביטוי בכתב האישום..." (עמוד 88 שורות 8-9 להכרעת דין מיום 17.10.2010 בת.פ. 250-06).

  לקיומו של אקדח המוחזק בידיו של א' ומכוון לר', אין כל זכר בתצהירו של ר'.

  • על אף שא' הורשע בדין , קבע בית המשפט, כי הוא מבכר את גרסתו וגרסת התובעת על פני גרסתו של ר':

    "...הנאשם איננו טוען, כי בינו לבין המתלונן לא היו חילופי מהלומות, אלא שטענתו העיקרית היא כי ביקש בתחילה להגן על אחותו מפני המתלונן, ולאחר מכן כשהמתלונן תקף אותו ביקש להגן על עצמו. טענה זו של הנאשם אף נתמכת בעדותה של אחותו, וכן בתעודה רפואית מבית החולים בני ציון (נ/6) ממנה ניתן ללמוד על תלונתה של אחותו לעניין הפגיעה בה, אלא שגם לאחר שמצאתי לנכון לדחות את גרסתו של המתלונן ולקבל את גרסת הנאשם..." (עמוד 88 שורות 28-32 להכרעת דין מיום 17.10.2010 בת.פ. 250-06).

     

    עולה מן האמור לעיל, כי גם בית המשפט אשר חייב את א' בדין הפלילי, (בשל העובדה שהתקיפה אותה תקף את ר' לא הייתה מידתית למעשיו של ר' כלפי התובעת) מצא לציין, כי לא מצא ליתן אמון בגרסתם של ר' ואחותו, בעוד שקיבל את גרסתם של א' והתובעת לאופן קרות האירועים, ולמעשה דחה את הטענה שהועלתה פעם נוספת על ידי ר' במסגרת ההליך שבפניי, לפיה התובעת לא הייתה כלל נוכחת במועד התקיפה הנטענת על ידי א'.

     

גרסת התובעת נתמכה הן במסמכים שצורפו לתצהיר עדותה הראשית, לרבות המסמכים המלמדים על פניה לקבלת טיפול בסמוך ובתכוף לאחר מועדי האירועים מושא כתב התביעה, בעדותה של אמה, והן בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ועדותו.

מומחה בית המשפט, כמו גם ד"ר שיינקמן מטעם הנתבעים, מצאו את התובעת אמינה, זאת על אף שלשיטתה של ד"ר שיינקמן, לא נגרמה לתובעת כל נכות כתוצאה מהאירועים מושא כתב התביעה כל עוד לא יוכח אירוע משנת 2005.

גרסתה של התובעת לא נסתרה על ידי הנתבעים. מנגד, עדותם נמצאה כבלתי ראויה למתן אמון וכך גם עדויות העדות מטעמם - הגב' פ' והגב' ד', מהן עלה, כי חרף האמור בתצהירן ובניגוד גמור לאמור בו, לא נכחו בזמנים הרלוונטים לאירוע מיום 10.4.2005, והן אינן יכולות ליתן כל מידע ממקור ראשון באשר לתחילתה של המריבה, או מהלכה, כי אם לכל היותר מידע באשר לשלב בו הסתיימה המריבה.

שאלת הקשר הסיבתי

כאמור לעיל, שלושת המומחים- מטעם הצדדים ומומחה מטעם בית המשפט, מצאו את התובעת אמינה, ועל אף קביעת ד"ר שיינקמן כי לא נגרמה לתובעת כל נכות נפשית כתוצאה מהאירועים מושא כתב התביעה, הרי שצייינה במסגרת סיכום חוות דעתה, כי ככל שיוכח אירוע מיום 10.4.2005 (תוך התעלמות/דחיית טענה בדבר מאירוע מיום 30.5.2003), ניתן לראות קשר סיבתי.

משקבעתי, כי הנני מבכרת את גרסתה של התובעת על פני גרסת הנתבעים, שכן גרסתה אמינה בעיניי, ובכללה נסיבות אירוע מיום 10.4.2005, הרי שיש תמימות דעים בין שלושת המומחים, כי קיים קשר סיבתי בין האירועים נשוא כתב התביעה לנכות הרפואית שנגרמה לתובעת.

לסיכום מחוות הדעת ומהתשתית הראייתית שהונחה לפני עולה, כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה המינית שעברה התובעת על ידי הנתבעים לנכות הנפשית ממנה היא סובלת, כפי שקבעו שלושת המומחים, הגם שקיימת מחלוקת בין המומחה מטעם בית המשפט ומומחה התובעת אל מול המומחית מטעם הנתבעים באשר לשיעור הנכות.

האם מדובר במעוולים במשותף:

בהתאם להלכה, כאשר מספר מעוולים גרמו לנזק אחד בלתי ניתן להפרדה , חבים הם כלפי התובע ביחד ולחוד, כאשר על הטוען לאפשרות בדבר חלוקת הנזק והפרדתו מוטל נטל ההוכחה.

בע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (פורסם בנבו, 04.01.2009) סוכמה ההלכה:

"המקרים הנזיקיים בהם שותף יותר ממעוול אחד, סווגו בפסיקה לשלוש קטגוריות: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. המעוולים משני הסוגים הראשונים יחויבו בפיצויים על מלוא הנזק, ביחד ולחוד; ואילו המעוולים מהסוג השלישי יחויבו בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89, 97 (1990) (להלן: מלך); ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 82 (2004)). משקיים קושי בחלוקת הנזק בין הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל עליהם ואם לא יעמדו בו תהא חבותם ביחד ולחוד, לכל הנזק שנגרם (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], 25.5.2006)).

81. מעוולים במשותף הוגדרו כדלקמן ((דברי השופט (כתוארו אז) שמגר בע"א 22/75, כפי שהובאו בפרשת מלך, עמ' 98)):

"א. מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת, היינו מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת. ב. שניים או יותר החבים בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואשר גורמים למעשה העוולה, על ידי הפרתה של החובה האמורה. ג. המעוול ומי שנושא באחריות שלוחית לעוולתו של המעוול ומי שאחראי למעשהו של המעוול כמסייע, כמייעץ או כיוצא בזה"."

במקרה דנן, לא נטען וממילא לא הוכח, כי ניתן להפריד בין חלקו של כל אחד מהנתבעים בנזק הנפשי שנגרם לתובעת כתוצאה ממעשיהם. לפיכך, הנני קובעת, כי הנתבעים אחראים כלפי התובעת ביחד ולחוד לכל הנזקים שנגרמו לה.

הנכות הרפואית

הן ד"ר ברוך מטעם התובעת והן ד"ר טל מטעם בית המשפט אשר מצא להצטרף לחוות דעתו של ד"ר ברוך קבעו, כי לתובעת נגרמה נכות רפואית בשיעור 20% בהתאם לתקנה 34(ב)(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן- "התקנות"), בעוד שד"ר שיינקמן קבעה, כי לא נגרמה לתובעת כל נכות כאמור בתקנה 34(ב)(1) או לכל היותר 5% נכות ככל שיוכח אירוע מיום 10.4.2005 בהתאם לתקנה 34(ב)(2) לתקנות.

מומחה בית המשפט נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעים ועמד על דעתו, כי עצם העובדה שהתובעת הצטלמה בבגד ים אינה מביאה לסתירת הקביעה באשר לנזק הנפשי שנגרם לה, ובהתאם אין הדבר מביא לצורך בתיקון או שינוי חוות דעתו (עמוד 3 שורות 15-17 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018), זאת מאחר שלא ניתן על ידו משקל של ממש לתיק שהתנהל בעבר בבית המשפט השלום שבקריות ולמכתב שאוזכר בעמוד 8 סעיף 2 לחוות דעתו (עמוד 5 שורות 4-6, עמוד 6 שורות 21-23, עמוד 7 שורה 28, לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018), וכך גם הבהיר ד"ר טל כי חוות דעתו לא הייתה משתנה לו היו מוכח לפניו כי המשטרה חקרה את כל התלונות והורתה על סגירתן (עמוד 9 שורות 14-21 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018).

ד"ר טל העיד, כי מצא את התובעת אמינה בדיוק כפי שד"ר שיינקמן מצאה, ועל כן לא נזקק לערוך מבחנים נוספים בשאלת האמינות (עמוד 10 26-28, עמוד 11 שורות 13-17, עמוד 14 שורות 7-11 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018), כי אין בעובדה שהתובעת צפתה באירוע מיום 10.4.2005 , (ורגשות האשמה שצמחו לה כתוצאה מהתמודדות המשפחה עם ההליך הפלילי) בסיס לפוסט טראומה שלה, וכך גם סכסוך השכנים (עמוד 14 שורות 15-16, עמוד 16 שורות 6-28 עמוד 22 שורות 19-26 עמוד 23 שורות 1-3לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018).

העובדה שלתובעת היו מאז האירועים מושא כתב התביעה חברים עימם קיימה יחסים אינטימיים אינה מביאה לשינוי חוות דעתו, אשר נכתבה בידיעה, כי לתובעת היו יחסים אינטימיים מאז האירועים מושא כתב התביעה (עמוד 18 שורות 1-17 , עמוד 19 שורה 3 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018), וכי עצם העובדה שמאז האירועים מושא כתב התביעה ועד היום השתלבה התובעת כXX בצה"ל ובמקומות עבודה נוספים, אינה מביאה לשינוי חוות דעתו באשר לנכות הרפואית שנגרמה לתובעת כתוצאה מהאירועים מושא כתב התביעה (עמוד 20 שורות 1-24 עמוד 21 שורות 5-11 ושורות 23-25 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018).

לשאלת השפעת היעדר טיפול רפואי בסמוך לאירועים מושא כתב התביעה על שיעור הנכות השיב ד"ר טל, כי ייתכן, שטיפול רפואי יכול היה להקטין את הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהאירועים מושא כתב התביעה, אך ייתכן גם שהיה מחמיר את מצבה (עמוד 32 שורות 17-28 עמוד 33 שורות 1-7 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018).

יחד עם זאת הסביר המומחה, כי היעדר פניה לקבלת טיפול נובעת לעיתים מרתיעה של הנפגע, וכי אין זה חריג, כי נפגעת פגיעה מינית אינה פונה לקבלת טיפול רפואי (עמוד 27 שורות 16-20 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018).

מאידך אישר הרופא כי הנכות התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית, אותה העריך בשיעור 10% (עמוד22 שורות 12-14 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018). בנושא זה אינני מקבלת את טענת התובעת, לפיה קביעה זו של המומחה כפי שבאה לידי ביטוי בחקירתו הנגדית "איננה מבוססת על ראיות אלא על סיפורי מעשיות והטעיה של המומחה, אשר הניחו בפניו תיאוריות והנחות שלא הוכחו" (סעיף 26 לסיכומי התובעת). המומחה הבהיר, כי חוות הדעת התייחסה לנכות הרפואית, בעוד שקיים פער בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ועל כן מצא להעמידה על 10%. (עמוד 22 שורות 2-14 לפרוטוקול דיון מיום 5.2.2018).

לאור האמור לעיל, מצאתי לקבל את חוות דעתו של ד"ר טל כמו גם את התוספת שהוסיף במסגרת חקירתו לעניין הנכות התפקודית במלואה , ואני קובעת כי הנכות הרפואית של התובעת עומדת על 20% בהתאם להוראות התקנות, בעוד שהנכות התפקודית עומדת על 10% בהתאם להוראות התקנות.

ראשי נזק

כאב וסבל

התובעת ילידת XX היתה קטינה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, כיום הינה כבת XX שנה. אין צורך להכביר מילים אודות הפגיעה הקשה שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתנהגות הנתבעים בהיותה קטינה. כפי שהתרשמתי מעדותה ומהמסמכים שהוגשו על ידה, התרשמתי כי מדובר בחוויות קשות ומטלטלות אשר הרעידו את עולמה והשפיעו על מהלך חייה באופן בלתי הדיר.

בשים לב לאמור לעיל, הנני פוסקת לתובעת סכום של 80,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני, בערכם דהיום.

כושר השתכרות

התובעת למדה בתיכון אך לא מיצתה את יכולותיה. בהתאם לחוות דעתו ועדותו של ד"ר טל, נראה כי התובעת "כיוונה נמוך" ובחרה בעבודות פשוטות (עמוד 20 שורות 9-12 לפרוטוקול דיון מיום 25.5.2018).

לאחר ששמעתי את העדויות ושקלתי את כל השיקולים הנדרשים הנני קובעת, כי נכותה של התובעת השפיעה בעבר ובהווה, ותשפיע גם בעתיד על יכולתה למצות את פוטנציאל ההשתכרות.

בהתאם לפסיקה לגבי קטינים אשר טרם החלו את דרכם התעסוקתית, יש לבסס את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות על רמת השכר הממוצע במשק העומד כיום על סך של 10,374 ₪ .

לא הוכח, כי קיים נימוק בעניינו המצדיק סטייה מהכלל, ועל כן החישוב בגין הפסדי כושר ההשתכרות לעבר ולעתיד יחושב בהתאם לשכר הממוצע במשק.

בנושא זה איני רואה לקבל טענת התובעת, לפיה יש לערוך את הפסדי העתיד באופן מדורג. נסיבותיו של פסק דין בת.א. 2442/04 עזבון המנוח מ.א. ז"ל נ' AIG (פורסם בנבו), שונות מנסיבות תיק זה.

הפסד כושר השתכרות בעבר ולעתיד

הפסד שכר מגיל 20 ( XX) ועד היום -XX חודשים, בהתאם להפסד בשיעור 10% – 26,972 ₪ במעוגל.

אשר לאובדן כושר עבודה לעתיד, כאמור סבר המומחה, כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על 10% בלבד.

בהיוון מתאים עד הגיעה של התובעת גיל 67 ובהתבסס על נכות בשיעור 10%, יביא החישוב לאובדן השתכרות העומד על סך של 277,000 ₪ נכון להיום (במעוגל).

יחד עם זאת, מצאתי כי יש להעמיד את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד על סכום גלובלי של 120,000 ₪ בלבד, זאת מאחר ויש לצפות כי הטיפול המוצע על ידי מומחה בית המשפט יביא להטבה במצב הנפשי של התובעת, ויאפשר לה למצות בצורה טובה יותר את פוטנציאל ההשתכרות.

סה"כ הפסדי השתכרות עבר ועתיד ₪ 146,972 ₪.

אובדן זכויות סוציאליות

שיעור הפיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים על פי צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016, קובע הפסד פנסיוני לעבר בשיעור 12% .

לפיכך יועמד ההפסד בגין ראש נזק זה על סך של 17,637 ₪ במעוגל.

עזרה והוצאות רפואיות לעבר 

התובעת לא פירטה דבר בתצהירה ובעדותה לגבי העזרה שניתנה לה על ידי הזולת והיקפה. במצב דברים זה קיים קושי לאמוד את נזקיה, ולו על דרך האומדן. מאידך, על מנת שלא לקפחה, הנני פוסקת לתובעת בגין ראש נזק זה סך של 5,000 ₪ על דרך האומדן.

הוצאות רפואיות לעתיד

בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מומלץ, כי התובעת תקבל טיפול תרופתי פסיכיאטרי כולל תרופות נוגדות דכאון ונוגדי חרדה . הטיפול המומלץ הינו לתקופה של כשנה וחצי בתדירות של כאחת לחודש ובעלות של 600-800 שקל באופן פרטי.

כן המליץ ד"ר טל על טיפול ממוקד טראומה בגישה טיפולית של טיפול קוגניטיבי התנהגותי . הטיפול הינו פסיכויראפיה על ידי מטפל מוסמך ומנוסה בטיפול ernderאוp.e. , מאחר ששני טיפולים אלה הם ממוקדי טראומה ותחומים בזמן . שני הטיפולים הינם בעלי מטרות מוגדרות תחומים בזמן וניתנים למדידת תוצאותיהם על ידי המטפל.

עלות טיפול p.e. תהיה גבוהה יותר לאור אורך כל פגישה . בדרך כלל מספר הפגישות של טיפול כזה ינוע בין 15-20 פגישות טיפוליות.

באשר לטיפולים אלה לא נחקר המומחה, ולמעשה אין כל אינדיקציה לעלותם. לפיכך, יחושבו טיפולים אלה בעלות טיפולים פסיכיאטריים, קרי- בעלות 700 ₪ לטיפול.

סה"כ שני הטיפולים גם יחד 36 טיפולים בעלות 700 ₪ לטיפול ובסה"כ 25,200 ₪.

סוף דבר

התובעת זכאית לסכומים הבאים:

50.1כאב וסבל80,000 ₪.

50.2 הפסדי השתכרות עבר ועתיד146,972 ₪.

50.3הפסד זכויות סוציאליות17,637 ₪.

50.4עזרה והוצאות רפואיות לעבר5,000 ₪.

50.5הוצאות רפואיות לעתיד25,200 ₪.

-----------------------------------------------------

סה"כ274,809₪ .

לסכום הנ"ל יש להוסיף סך של 64,305 ₪ (כולל מע"מ) בגין שכר טירחת בא כוחה של התובעת.

כן יישאו הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות התובעת, לרבות שכר טירחת המומחה מטעמה (4095 ₪), חלקה בשכר טירחת המומחה מטעם בית המשפט, ואגרה כפי ששולמה בפועל.

כל הסכומים ישולמו על ידי הנתבעים ביחד ולחוד, בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ח, 13 מאי 2018, בהעדר הצדדים.