שגה ביהמ"ש בכתבו כי הפרוטוקול הועבר למשרד התחבורה, אשר משיקוליו הוא החליט לזמן את התובעת לבדיקה, כאשר בפועל נשלח הפרוטוקול בטעות רק למרב"ד ולא למשרד התחבורה.
לגבי משרד הבריאות, התובעת טוענת כי המרב"ד ידע או לכל הפחות היה עליו לדעת כי אין כל עילה לזימונה של התובעת לבדיקה, גם אם סבר מי מבעלי התפקידים במרב"ד כי ישנה מעין הוראה שיפוטית או סיבה שיפוטית לזמן את התובעת לבדיקה כלשהי הרי שכבר לאחר פנייתה הראשונה של התובעת למרב"ד היה ניתן לבדוק את הפרוטוקול ולראות כי אין כל יסוד לזימון וכי משלוח הפרוטוקול למרב"ד מקורו בטעות.
לגבי העיריה, טוענת התובעת כי המזכירה שהיא עובדת העיריה שגתה והתרשלה בכך שהעבירה את הפרוטוקול למרב"ד במקום למשרד התחבורה.
התובעת טוענת כי ההליכים המשפטיים שנאלצה לנהל כדי לתקן את מסכת הטעויות של הנתבעות הובילה לכך שחיפוש שמה בגוגל מעלה אתרים משפטיים בהם מופיעות ההחלטות בעניין זימנה לבדיקת כשירות לנהיגה והדבר פוגע בשמה הטוב בעיני כל מכריה. יצויין כי התובעת אף ניהלה מסכת פניות למנוע החיפוש גוגל כדי להסיר קישורים להליכים אלה, בעקבות החלטת הנציב.
לעניין תביעת המדינה בגין רשלנות שיפוטית, טוענת התובעת כי המדינה אינה חסינה מתביעות, וזאת בהסתמך על פסק הדין המנחה בבר"ע (י-ם) 2315/00 מ"י נ' פרידמן (פורסם בנבו) אשר הכיר באפשרות של הגשת תביעה של אחריות שילוחית נגד המדינה בשל מעשה רשלנות של שופט, ובלבד שיוכח כי מדובר ברשלנות רבתי. כך נפסק גם בת"א 1269/03 ראוטיאו לאורי נ' מ"י; ובש"א 1029/06 מ"י נ' סהר אברהם ואח'.
כן מפנה התובעת לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 הקובע כי המדינה אחראית על רשלנות שבמעשה.
התובעת טוענת כי נגרמו לה נזקים לא ממוניים של עשרות אלפי ₪ בשל ראשי הנזק של פגיעה בשמה הטוב, עגמת נפש ובזבוז זמן במשך חודשים ארוכים, וכן תובעת החזר שכ"ט עו"ד בסך 11,800 ₪. התובעת העמידה תביעתה על 250,000 ₪.
טענות ההגנה מטעם המדינה בשם הנהלת בתי המשפט ומשרד הבריאות:
המדינה טוענת כי מקור התקלה הראשונית הוא בטעות אנוש, בשל היסח הדעת ו/או עומס עבודה של הפקידה במזכירות ביהמ"ש לעניינים מקומיים. נטען, כי מזכירות ביהמ"ש כפופה ומנוהלת ע"י עיריית ת"א בלבד ומעורבות הנהלת בתי המשפט הינה אך ורק בהדרכת עובדי המזכירות בפן המקצועי. מאחר שמדובר בטעות אנוש נקודתית של הפקידה ביישום ההחלטה השיפוטית, אין להטיל אחריות בגינה על הנהלת בתי המשפט.
נטען כי הטעויות בהחלטות המנהליות של המרב"ד הן טעויות אנוש שאינן מקימות עילת תביעה של רשלנות.
לגבי ההחלטות השיפוטיות, נטען כי לא היה בסמכות השופט להורות על ביטול הזימון ע"י המרב"ד, גם אם הזימון נבע מלכתחילה מטעות בשליחת הפרוטוקול לנמען הלא נכון.
נטען כי בכל מקרה אין רשלנות רבתי בפעולות ערכאות המשפט שדנו בעניינה של התובעת.
כמו כן, טוענת המדינה כי מול הגישה ה"מרחיבה" של הסרת חסינות המדינה במקרים של רשלנות רבתי, בפסיקה עדכנית יותר התפתחה גישה מצמצמת לפיה מוטלת אחריות על המדינה בגין החלטות שיפוטיות במקרים של זדון בלבד (ע"א 35684-10-11 מ"י נ' טוטיאן; ע"א 59340-01-14 אלתר נ' מ"י ואח'; ע"א 56740-10-13 עו"ד שטוב נ' שינפלד דיין; ת"א (מחוזי י-ם) 62749-02-16 רוה נ' מ"י).
המדינה טוענת כי לתובעת אשם תורם משמעותי העולה כדי שיעור של 100%, מאחר שהיתה יכולה לפנות לפקידה במזכירות בית המשפט במקום להגיש בקשה לשופט, כדי העמידה על הטעות ולבקש שתשלח מכתב מתקן.
עניין נוסף הוא כי התובעת מודה שקיבלה בעת הזימון את מספר הפקסימיליה של המרב"ד, אולם בחרה שלא לעשות בו כל שימוש, ויתכן כי לו היתה שולחת בפקס' מכתב מפורט היתה בקשתה נענית עוד לפני הפניה ליועצת המשפטית.
עוד טוענת המדינה כי התובעת מושתקת מלהעלות טענה של לשון הרע, שעה שעניינה נדון בפני שלוש ערכאות והיא לא גילתה בפניהן את רצונה כי פרוטוקול הדיון וההחלטות בו יהיו בדלתיים סגורות וחסויים לעיון הציבור.
לעניין הנזק, המדינה טוענת כי בסופו של יום לא נבדקה התובעת במרב"ד ורשיונה לא הותלה.
טענות ההגנה של העיריה:
העיריה טוענת כי טעות הפקידה שהיא עובדת העיריה היא טעות אנוש בודדת בתום לב ואין בכך כדי להוות עוולת רשלנות כלפי התובעת. בכך הסתיים תפקידה של העיריה במסכת האירועים, ואין לייחס לה כל מעורבות בהמשך השתלשלות האירועים לאחר אותה טעות פקידותית.
נטען להעדר קשר סיבתי בין טעות במשלוח הפרוטוקול למרב"ד לבין הוצאת הזימון שכן מקריאת הפרוטוקול ברור לכל כי לא ניתנה כל הוראה לזמן את התובעת לבדיקה רפואית ואף לא עלה ממנו כל חשש לאי כשירות רפואית. לפיכך, הרשלנות של המרב"ד בהוצאת הזימון מנתקת כל קשר סיבתי בין טעות האנוש לבין המשך השתלשלות האירועים שלמן הוצאת הזימון ואילך, לרבות ההליכים המשפטיים.
הודגש כי העיריה מעולם לא התבקשה לתת עמדתה לעניין ביטול הזימון, לא בבית המשפט לעניינים מקומיים ולא בערכאות המחוזי והעליון, אשר דנו בבקשות התובעת ללא קבלת תגובה, ועל כן אין ממש בטענה של המדינה כי העיריה התנגדה לביטול הזימון.
דיון
לעניין אחריות המדינה להחלטות שיפוטיות שניתנו ברשלנות, אני מצדדת בעמדה המרחיבה, קרי: שבמקרים של רשלנות רבתי יש מקום לפסוק פיצויים לבעל הדין שנפגע. לטעמי, צמצום החבות הנזיקית למקרים של זדון בלבד מטעם בעל המשרה השיפוטית, מקרים שהם כמובן נדירים וחריגים, אם בכלל קיימים, פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט ובשלטון החוק וגורמת עוול לאזרח הנפגע, לעתים קשות, כתוצאה מרשלנות של דרגים שונים במערכת המשפט. נראה לי כי הרף, הגבוה כשלעצמו, של "רשלנות רבתי", די בו כדי להסיר את החשש להטלת מעמסה כספית כבדה מדי על הקופה הציבורית בגין מקרים שגרתיים של טעות אנוש או רשלנות.
לעניין רשלנות משרד הבריאות, אני קובעת כי קיימת רשלנות של מספר גורמים במרב"ד, הן בהוצאת הזימון לבדיקה ע"י רופא כללי, פסיכיאטר ופסיכולוג – שהינו הליך מהותי ולא טכני-שגרתי – ללא בסיס כלשהו, והן באי מתן מענה ענייני לפניית התובעת, אשר נענתה בכך ש"אי אפשר לבטל את הזימון".
לעניין הרשלנות השיפוטית שהתגלתה בשרשרת האירועים המתוארת, אני סבורה כי הגם שכל החלטה בפני עצמה יכולה להחשב כשגויה או רשלנית "סתם", הרי שהצטברות שרשרת ההחלטות שדנו בבקשות התובעת לתיקון הטעות, ודחו אותן בהסתמך על נימוקים פרוצדורליים כאלה ואחרים, מבלי להבחין כי מדובר בטעות פקידותית פשוטה שהיה מקום לתקנה מלכתחילה, או למצער לבדוק את סיבת הוצאת הזימון, שהיה ברור כי אין קשר בינו לבין פרוטוקול הדיון, מהווה בהצטברותה רשלנות רבתי של המערכת.
אני מקבלת את טענת העיריה כי טעות האנוש של הפקידה ששלחה את הפרוטוקול למרב"ד במקום למשרד התחבורה אין בה כשלעצמה רשלנות המקימה עילת תביעה. מדובר בטעות אנוש רגילה שקרתה בתום לב, אשר כשלעצמה לא היתה עלולה לגרום נזק כלשהו, אילו מילאו יתר בעלי התפקידים המעורבים בהמשך השרשרת העובדתית את תפקידיהם כהלכה ואילו עיינו בפרוטוקול בית המשפט שנשלח למרב"ד, אשר לא היה בו זכר לצורך בבדיקה רפואית של התובעת, ודאי לא צו לזמנה לבדיקה.
בהמשך הדרך, ניתנה ביום 11.6.15 תגובה של נציגת העיריה לבקשת התובעת לעיון חוזר בבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר התעלמה מהטעות שנפלה והתייחסה רק לפן הפרוצדורלי לפיו מדובר בבקשה חוזרת. לא מצאתי כי מעבר לכך התבקשה עמדת העיריה לבקשות התובעת, בערכאות נוספות, אלא ניתנו החלטות במעמד צד אחד ללא קבלת התייחסותה. איני סבורה כי תגובה זו, כשלעצמה, יוצרת חבות בנזיקין, גם אילו מוטב היה שנציגת העיריה היתה בודקת את הדברים לגופם. יובהר, כי התובעת לא פנתה לנציגת העיריה, ולא ביקשה ממנה סיוע או התייחסות עניינית לטעות שנעשתה.
לפיכך אני קובעת כי הנתבעת 1 אחראית בגין רשלנות רבתי לנזקי התובעת, והנתבעת 2 אחראית בגין רשלנות. בחלוקת האחריות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, אני סבורה כי יש לחלק את האחריות בחלקים שווים.
לעניין אשם תורם, לא מצאתי כי נפל אשם תורם כלשהו במעשי התובעת. התובעת פעלה בזריזות ובמלוא המרץ כדי לתקן את הטעות, פנתה לכל הגורמים שאדם סביר היה פונה אליהם, והטענה כי היה עליה לפנות לפקידה במקום להגיש בקשות לשופט, טוב היה שלא נטענה משנטענה. גם הטענה כי אילו נשלח פקס' למרב"ד ובו טענות התובעת היה הזימון מבוטל, אינה אלא טענה ספקולטיבית.
לעניין גובה הנזק, אין ספק כי עסקינן בהשתלשלות עניינים קפקאית של ממש, בה טעות פקידותית שנעשתה בתום לב מנציחה את עצמה עקב חוסר התייחסות ובדיקה נאותה מצד הנתבעות 1-2, בעת הטיפול בהוצאת הזימון מלכתחילה ללא כל ביסוס בפרוטוקול שנשלח למרב"ד, ובדחיית בקשות התובעת לתקן את הטעות שנעשתה, כאשר היא חשה כמתדפקת על קירות אטומים, עד שלאחר חמישה חודשים, היועצת המשפטית של משרד הבריאות אחזה את השור בקרניו, ביצעה את הבדיקה הפשוטה הנדרשת, ולאחר בירור קצר בוטל הזימון השגוי. בין לבין, עברו על התובעת חמישה חודשים של התרוצצות מיותרת בין הערכאות המשפטיות ומשרד הבריאות, טרדות וחששות בשל הסיכון הפוטנציאלי לרשיון הנהיגה שלה, וללא ספק גם תחושות תסכול וכעס אין אונים מול אטימותו של הממסד כלפי האזרח, ואזרח עם מוגבלות בפרט. לכך הצטרפה התחושה כי הממסד מתנכל אליה עקב היותה "טראבל מייקרית" המעלה טענות ומגישה תביעה ייצוגית נגד העיריה ביחס לתמרורים המוצבים בשטחה.
לא מצאתי עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן ההחלטות השיפוטיות שפורסמו אין בהן משום לשון הרע על התובעת, וכן היתה בידי התובעת האפשרות לבקש חיסוי ההליכים אותם יזמה היא.
אני מעמידה את הפיצוי על הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת על 30,000 ₪.
כן אני מחייבת את הנתבעות בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעת בגין הטיפול בבקשות שהגישה, בסך 11,800 ₪ (הוצגו חשבוניות).
כמו כן, אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.
סכום פסק הדין ישולם על ידי הנתבעות 1 ו-2 בחלקים שווים.
התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית ללא צו להוצאות.
ניתן היום, ב' סיוון תשע"ח, 16 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
