פס"ד העוסק בשלוש תובענות בין בני זוג בעניין משמורת ומזונות קטינות וכן בתביעה רכושית בין הצדדים

 ההליכים

1. הצדדים נישאו ביום ..... והתגרשו ביום ...., לאמור לאחר ובעקבות נקיטת הליכים כאן.
2. אין עורר כי התובעת (להלן גם "האישה", "האם") מאסה בחייה עם הנתבע (להלן: "האב") וביקשה, כזכותה, לכתוב סיפור חייה מחדש עם מי שהיא ככל הנראה חיה עמו כיום ואשר אכן, בעמוד 3 לפרוטוקול הוגדר על ידה "חבר ילדות טוב שלי".
3. אם כך חפצה התובעת, והנתבע לא עמד בדרכה, הכיצד מצאנו עצמנו נאלצים להכריע בהליכי משמורת, מזונות ורכוש?
4. בכתב התביעה הרכושי שהגישה (תמ"ש 30360-07-16), ביקשה התובעת כי יוקנו לה לא פחות מ- 80% בדירת המגורים וכי תקבל היא יותר משווי מחצית זכויותיו הכספיות של הנתבע, שהרי לשיטתה הנתבע גם מפרנס עיקרי גם אלים.
5. בכתב תביעתה למזונות שתי קטינות, כיום כבנות 10 ו- 7.5 שנים (תמ"ש 30291-07-16), נדרש הנתבע לתשלום מזונות שוטפים (בנוסף לנשיאה במלוא הוצאות החינוך והרפואה) בגובה סך 8,872 ₪ לחודש (סעיפים 28 ו- 29 לכתב התביעה), לאמור, תביעה למזונות בגובה כ- 11,000 ₪ לפחות והכל בהינתן העובדה כי הכנסות הנתבע לכאורה הן בסך כ- 9,000 ₪ לחודש והכנסות התובעת, לכאורה, גבוהות משלו.
6. בכתב תביעתה למשמורת (תמ"ש 30401-07-16) דרשה התובעת לקבל משמורת בלעדית בקטינות ולא סרה מעמדתה, גם אם משסברו שירותי הרווחה אחרת.
7. הוסף לכך דרישות התובעת לקבל שווה ערך לחלק ונחלה בדירת הורי הנתבע, בשל שיפוץ כביכול שנערך בה ותמצא לך הסבר, הכיצד הגענו לצורך במתן פסק דין מפורט.

על כללו של דין

8. הבה נזכור כי בבוא צד למצות זכויותיו הדיוניות, חב הוא בתום לב דיוני (וראה: בע"מ 7784/12 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 28/7/2013}).
9. למעשה, חובה זו היא מוגברת כאשר עסקינן ביחסי משפחה (וראה: תמ"ש (ת"א) 10955-04-10 י' פ' נ' א' מ' {פמ"מ – 30/1/2012}).
10. הנובע מחוק יחסי ממון בין בני זוג, החל על הצדדים, הוא כי נכסים שבאו בירושה או במתנה אינם ברי איזון וכי חלוקת הנצבר, אגב הנישואין, היא בשווה. חלוקה שאינה שוויונית היא החריג ולעולם בשיקול דעת בית המשפט, הן באשר לעצם החלוקה החריגה והן באשר לשיעורה (וראה: בע"מ 1955/17 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 18/4/2017}).
11. גם טרם ניתנה ההלכה בבע"מ 919/15 (ראה: בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 19/7/2016}להלן: "בע"מ 919/15"), צוו בעלי הדין בחוש מידה ובתי המשפט התחשבו גם בזמני השהות גם ביחס ההכנסות של הצדדים בבואם לפסוק מזונות, קל וחומר לאחר מתן ההלכה הנ"ל, שעניינה גם בשינוי משמעותי באופן חלוקת הנשיאה בנטל המזונות.
12. חזקת הגיל הרך אמנם שרירה עודנה וקיימת (וראה: בע"מ 919/15), ואולם, בהינתן הנסיבות המתאימות הנטל הוא על זה הכופר במשמורת המשותפת להוכיח מה טעם לא אורה כך (וראה: רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, נה(2) 321 {פמ"מ – 8/1/2001}).
13. אם (ואכן) אפוטרופסות (או בשמה המודרני "אחריות הורית") היא הזכות והחובה לקבל החלטות מהותיות בחיי קטין, וזו אינה מתחלקת גם ודרך כלל לעת פרידת הורים, אזי משמורת היא הזכות והחובה לנהל את חיי השגרה של קטין.
14. משמורת אינה קשורה בהכרח לשוויון מוחלט בזמני השהות, היא קשורה יותר ביכולת התפקודית של יחידי ההורים או של שניהם יחדיו, לנהל את אותם חיי שגרה של קטין וכאמור לעיל.
15. ומשכך, תשמש משמורת משותפת לא רק ככלי חברתי לשיוויון בהורות ולא רק כביטוי לשני הורים מתקשרים הפועלים לטובת קטין גם לאחר פרידתם, אלא ולעתים אפילו ככלי למניעת השתלטות חריגה של הורה על חיי קטין, כדי גרם הפרעה וניכור ביחסיו עם ההורה האחר, אף שזהו המקרה הנדיר יותר.

טענות התובעת, בתמצית

16. יש לראות בנתבע כמי שפעל בהסתרה ורמיה, מציג תמונת כזבים ואינו אמין.
17. מעקב החוקר הפרטי מצביע על כך שלנתבע יש מה להסתיר, כי רוכב הוא עם אופנוע במדרכות, חצרות וחורשות (סעיף 3 לסיכומים).
18. משך השנים, מ- 2007 ועד סוף 2016 יצאו מחשבון הנתבע לחשבון חברת "...." מעל 1,000,000 ₪ כספי הברחה, ולכן יתרות הנתבע בבנק נמוכות. חברת "..." היא חברת שירותים פיננסיים, ויש ליתן לתובעת מחצית מאותן העברות.
19. הלוואה בסך 288,812 ₪ שנטל הנתבע טרם הנישואין שולמה במהלך הנישואין, ויש ליתן לתובעת את חלקה בכסף.
20. לנתבע בניין בן 3 קומות ודירה בנוסף, אותם ירש מאביו, אותם שיפץ מהיסוד, פנים וחוץ, ובשיפוץ הושקע סך של 300,000 ₪ לפחות.
21. הנתבע מקבל כ- 2,000 ₪ לפחות בגין השכרת נכס השייך לאמו כפי שהוא מודה, אך הנכס הוא שלו.
22. הנתבע עוסק ב...., שכרו מעל 20,000 ₪ ומרביתו לא מדווח, זאת בנוסף הוא מפיק כאמור הכנסות מבניין ברחוב .... ודירה נוספת ברחוב ....הרשומה על שם אמו.

לעומתו, לתובעת אין נכסים נוספים על דירת הצדדים, תוך שרכשה את המחצית השייכת לנתבע.

23. התובעת זכאית לקבל לפחות סך 664,586 ₪, שהם מחצית הסך שהוברח כל החיים המשותפים לחברת "....".
24. הנתבע "נקשר" לבניין ולדירה ברחוב ה.... על דרך נטילת ייצוג משפטי במהלך הנישואין ופירעון דמי ביטוח, ולתובעת מגיעה השבת מחצית גם מסך זה, לאמור כ- 48,000 ₪.
25. התובעת אינה רוצה חצי בניין ודירה, אלא חצי השווי.
26. לתובעת מגיע חצי אופנוע.
27. מתן הלוואה למר ...., מעבידו של הנתבע בעבר, מעיד על קשרי הנתבע עם חברת "...." שהוא "שוק אפור", שם ניכה הנתבע שיקים, אולי של חברת המעסיק והם נתנו הלוואה למעסיק, כששיקים של הנתבע משמשים כביטחון.

ולעניין תביעת המזונות והמשמורת

28. הנתבע נהג כ"טפיל" ושילם מזונות בלבד, מבלי להוסיף סך כלשהו בגין הזמן ששהה בדירה עד שעזב את הבית.
29. תביעת המזונות ריאלית וסבירה לאור הונו של הנתבע, המשתכר מעל 20,000 ₪ בעוד התובעת משתכרת פחות מ- 10,000 ₪ לחודש.
30. הנתבע לא גידל את הבנות, הוא מסית אותן וקורא לתובעת "שקרנית", קשה לו לרסן רגשותיו ולכן יש לו בעיות רגשיות, הוא מעשן גראס, אך התובעת מסכימה לשתי לינות באמצע השבוע תוך הנחת המשמורת לה.

טענות הנתבע, בתמצית

31. הנתבע טען כי ה"אגדה" אודות הברחת כספים דרך חשבון "...." לא נזכר לא בתביעה ולא בתצהירים, החברה לא הוזמנה לעדות ולא בכדי, שכן מדובר בחשבון סליקה כללי של בנק הפועלים – לאמור, התובעת טענה טענת כזב ביודעין.
32. הנתבע הסביר כי יש לכבד המלצות התסקיר, אשר המליץ על משמורת משותפת, התואמת גם את רצון הבנות.
33. הנתבע הסביר כי זמני השהות היום כמעט שוויוניים, ובפועל מתקיים אלו בינו לבין הסבתא, אמה של התובעת.
34. הנתבע טען כי הכנסותיו מגיעות עד סך 8,670 ₪ לחודש כולל שכר דירה שהוא גובה מדירת אמו, בעוד האם, שווי שכרה כולל שווי רכב צמוד, משתכרת כ- 13,000 ₪ לחודש.
35. הנתבע טען כי משכנתא נטענת שתיטול האם בגובה 4,300 ₪ (לצורך רכישת דירת הצדדים), היא בבחינת הוצאה הונית ואילו הוא פורע סך 3,500 ₪ כדמי שכירות.

הוסיף גם הנתבע וטען ששום צורך שאינו תלוי שהות לא הוכח על-ידי התובעת. 

36. הנתבע טען כי כל השנים היתה התובעת מפרנס עיקרי.
37. הנתבע טען כי אין לו הכנסות לא מדווחות וכי כל החקירה מטעם התובעת לא העלתה דבר.
38. האב טען כי יש למנותו להורה המרכז את הצרכים שאינם תלויי שהות ולחייב התובעת לשאת ב- 61% מהם לידיו.
39. הנתבע טען כי הנכס ברחוב .... שייך לאמו, למעט חלק של פחות מ- 1/10 האחוז שיש לו.
40. הנתבע טען שהשיפוץ שנעשה בנכסי אמו, נערך טרם נישואי הצדדים בשנים 2004-2005 ואמנם הנתבע ניהל השיפוץ, אך לא נהנה ממנו, גם לא השקיע דבר.
41. הנתבע טען שלא היה שום שיפוץ שני וטענת התובעת קרסה גם לעניין זה.
42. הנתבע הסביר כי הלוואה שניטלה לצורך השיפוץ, ניטלה על שמו (באין אח אחר מתאים), אך זו נפרעה מפירות שכירות הנכס דרך חשבונו, ולשיטתו, תעיד המחברת שהוצגה, שמשק ביתם של הצדדים לא פרע הלוואה או שיפוץ, למעט פירעון בשנת 2015 מפיצויי פיטורין שקיבל, שחלקם עבור תקופה שטרם הנישואין. סך כל הפירעון של הנתבע כ- 52,000 ₪ שהיו גם החזר לסך שנתנה אמו בשעתו לקניית דירת הצדדים.
43. הנתבע טען כי מתן סכומים של 1,000 ₪ או 2,000 ₪ למי מאחיו כהלוואה, הם עניין בטל בשישים, אך אכן, עם פלוני עשה עסקת הלוואה בסך 50,000 ₪ פעם אחת.

לגבי מר .... טען הנתבע, כי לא היה הוא אלא שם לצורך יצירת אשראי, ולא הוא שפרע בפועל הלוואות שניתנו למען אותו מר .....

דיון והכרעה

שאלת המשמורת

44. כזכור, התובעת טענה כי היא זו שנשאה בנטל גידול הבנות, טיפלה בצרכיהן החינוכיים והרפואיים ובכלל, לשיטתה מדובר באב אלים ומסית המתקשה לעתים לשלוט ברגשותיו, מעשן גראס ברישיון רפואי ומכאן שאינו ראוי, לשיטתה, להיות משמורן ולו במשותף.
45. לשיטת האם אכן, הבנות לנות גם פעמיים בשבוע (בימים ב' ו- ד') עם האב בנוסף לסופי שבוע, זה גם רצונן ולכן, לשיטתה, עדיף לשנות את הימים כך שבכל שבוע תשהנה הבנות עם האם פעם אחת בימים א' ו- ד' בשבוע ופעם שניה בימים ב' ו- ה' בשבוע ובלבד ש"יפחתו המעברים".
46. אלא שלהתרשמותי, לא רק שהתובעת "העצימה" אירועים ואמירות כדי "להשחיר" את הנתבע, והבוז כלפי ההורה האחר הוא דווקא לא מעט נחלתה שלה, שהרי מה טעם לכנות באוזני הבנות את האב בשם "שחור" ו"זקן"? ומה אמירות אלו טובות יותר מהאמירות המיוחסות לנתבע?
47. כך או כך, מכלול הטענות היו מונחות בפני שירותי הרווחה בבואם ליתן המלצותיהם ועל המלצות אלו בחרה האם שלא לבקש לחקור.
48. בתסקיר אשר ניתן בחודש מרץ 2017, זמן רב לאחר אותם אירועים שהתובעת מתארת משנת 2016 לפיהם "התנצל" הנתבע, כתבו הם בעמוד 6 כך:

........................................................................

49. אין עורר כי הנתבע השתתף בטיפול עד תומו (וראה בקשה 13, בתמ"ש 30291-07-16).
50. בסופו של יום הפריכו שירותי הרווחה את טענות האם, שתיארה את האב כמכור, אלים, מתעלל, טפיל ומסוכן וכן ציטט הנתבע בסעיף 11 לסיכומיו ובצדק, כדלקמן:

...............................................................................

51. כבר בעבר הסברתי שיש לראות בהמלצת שירותי הרווחה (בשינויים המחויבים, כגון: העדר מנגנון שאלת הבהרה), בבחינת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט (וראה: תלה"מ (ת"א) 63939-06-17 א' ש' נ' י' א' {פמ"מ – 1/11/2017}).
52. ככזו, מדובר בחוות דעת, ממנה לא בנקל ולא כלאחר יד, יסטה בית המשפט (וראה: דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית {פמ"מ – 23/12/2013}).
53. בעידן האמנה בדבר זכויות הילד ואימוצה בדין הישראלי, מחוייב בית המשפט להביא בין שיקוליו את רצון הבנות (וראה: בע"מ 672/06 פלונית נ' פלוני, סא(3) 247 {פמ"מ – 15/10/2006}).
54. נכון הוא שדרך כלל צריכה משמורת משותפת להיעשות על רקע תקשורת סבירה בין ההורים.
55. ובכן, מסתבר ששני ההורים מתפקדים זה חודשים עם זמני שהות הקרובים מאוד לשוויון, יחסי ההורות תוארו, לאחר תסקיר משלים שהוגש בחודש ספטמבר 2017 ועל-ידי הפסיכולוגית, גב' דיב כתקינים, והרי לך טעם נוסף לאישור המשמורת המשותפת.
56. ארחיב עוד ואומר, כי התנהגות קיצונית של צד כלשהו ודמוניזציה של האב במטרה למנוע משמורת משותפת לא תיענה, כפי הנהוג בכל התנהלות חסרת תום לב דיוני (וראה: ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, מו(2) 136 {פמ"מ – 18/3/1992}).
57. מגיע אני, אפוא, לטעם האחרון שבפי האם ולא הוכחש, לפיו משתמש האב, נגד כאבים, בגראס רפואי, עובדה שאף היא היתה מונחת בפני פקידת הסעד.
58. אומר כי מרשמי קנאביס רפואי, ככל מינון רפואי אחר ותרופה אחרת, אין בהם כשלעצמם לשלול מתן משמורת מלאה לאדם, קל וחומר משמורת משותפת.

הרי אם כך תאמר, אזי כל הנוטל משככי כאבים או כדורי שינה ימצא בלתי כשיר למשמורת. הבוחן הוא בהתנהגות הנוטל, ולא במרשמיו.

59. ספציפית אומר, כי אם מציעה האם זמני שהות של פעמיים באמצע השבוע ומחצית חגים וחופשות, כמו הצהירה היא שאין נשקף סיכון לבנות והתנהגותן עם האב בפני פקידת הסעד כמתואר בתסקיר תוכיח זאת.
60. מצופה מהורה למשל שלא ינהג ברכב עם ילדיו או בעצמו לאחר שתיית אלכוהול ואף לא ליטול מינון חומר אשר ישבש דעתו, שעה שילדיו עמו, אך לא מצאתי ולו "זנב" ראיה כי האב נוהג שלא כיאות, ההפך. במבחן הזמן הוכיח האב את עצמו.
61. הואיל וכך, אני קובע כי הבנות תהיינה במשמורת משותפת לשני הצדדים, ולעת עתה יחלקו הצדדים בשווה את סופי השבוע וכלל החופשות מבית הספר.

האב ישהה עם בנותיו אף בימים ב' ו- ד', מתום הלימודים במוסד החינוכי ועד שיחזירן למחרת למקום הלימוד.

62. משעה שאיני מוצא טעם מדוע לא יושוו זמני השהות, ניתנות סמכויות לפקידת הסעד אשר במחלקת הרווחה בעיריית ...., זאת על-פי סעיפים 19 ו- 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לקבוע, לשנות, לצמצם ואף להרחיב את סדרי השהות שבין כל אחד מיחידי ההורים לבין הקטינות. תוקף המינוי לשנתיים.

אגב הפעלת סמכויותיה, לא תהא פקידת הסעד נזקקת להסכמת הצדדים או מי מהם. כמו כן, מצפה אני כי בתוך 90 ימים ייקבע היום הנוסף, כפי שיקול דעת פקידת הסעד.

63. לאור התוצאה אליה הגעתי בתביעת המשמורת, אין צו להוצאות.

תביעת המזונות

64. צריך להבין כי משבא לעולם בע"מ 919/15, הפכה המשמעות של היות המשמורת משותפת או יחידנית, זניחה לעניין דרך חישוב המזונות.
65. משאותה הלכה חלה לא רק במקרים של משמורת משותפת, אזי זמני השהות הם הקובעים, יחד עם יחס ההכנסות את שיעור המזונות, ואילו המשמורת היחידנית הפכה לדרך בה "מוצבע" על "הורה מרכז", כמובנו של מושג זה בבע"מ 919/15, אף כי גם במשמורת משותפת ניתן לזהות כזה.
66. למעשה, על הרצון במשמורת משותפת ככלי לחסוך מזונות, או על הטענה כי אב רוצה במשמורת משותפת רק כדי ל"חסוך מזונות", הולך ואובד הכלח.
67. סיכומי התובעת מפנים לכתב התביעה שהגישה, לאמור תביעת סך כמעט 9,000 ₪ בצירוף הוצאות מלאות לחינוך ורפואה, שישולמו על ידי הנתבע לבדו.
68. לשיטת התובעת, אם לא נחקרה היא כדבעי בגין הוצאות הקטינות, יש לקבל תביעתה כפי שהיא.
69. נתקדם ונאמר, כי כל עוד זמני השהות הם ביחס של יום נוסף בשבוע בלבד לתובעת עם צפי להשוואת הימים, אזי יחס זמני השהות כבר עתה הוא כ- 40% לאב, 60% לאם באמצע השבוע, והוא פער בטל בשישים בראי כל ימי החודש.
70. בעוקבי אחר דעתה של כבוד השופטת שבח (וראה : עמ"ש (ת"א) 1180-05-14 א' א' נ' מ' א' {פמ"מ – 26/3/2015}) (שלא נותרה "בודדה" בדעתה בכלל הפסיקה), כי מזונות אין לפסוק רק על-פי נוסחאות, כך בדעתי לנהוג.
71. אלא שאין בידי להסכים גם עם אמירתה של התובעת כי התובענה "ריאלית", ולו מן הטעם שטוענת היא לתשלום מלוא הצרכים ובהתעלם מן המשמורת ומזמני השהות, וגם מהכנסתה שלה.
72. הנתבע אכן יכול היה, כפי שעשה, להרשות לעצמו להמעיט בחקירות אודות ה"צרכים" ולהסתפק בחקירה מדגמית על הוצאות שנתבעו ולא היו, בהישענו על טענת היות התביעה בלתי סבירה ומופרזת כולה. ודוק, עו"ד אינו צריך לחקור כל הוצאה נטענת ולבזבז זמן חקירות, רק כדי לא להיתפס כ"מודה" בנטען.
73. שוב ושוב פסקו בתי המשפט כי זה אינו "חותמת גומי" לפסיקת מזונות אפילו כאשר לא מוגש כתב הגנה (וראה: ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, נ(3) 133 {פמ"מ – 3/10/1996}), וכי כתב תביעה למזונות צריך להגינות ולסבירות. ואולי כאן אעיר, כי התובעת יכולה להחליט בינה לבינה על ההוצאה המתאימה לרצונותיה גם לעניין מדור, אך הנתבע אינו חב, אלא במדור סביר (וראה: ע"א 52/87 הראל נ' הראל, מג(4) 201 {פמ"מ – 12/10/1989}).
74. כתב התביעה שבפניי מחוסר חוש מידה, ולא רק כי מי שמשתכרת, לטענתה, כ- 10,000 ₪ בחודש, אינה מוכנה להסכים יהא הדין אשר יהא, כי יש לה חובה כלשהי להשתתף במזונות גם לא בהוצאות חריגות.
75. המביט בכתב התביעה יגלה, כי זה המכונה על-ידי התובעת "ריאלי", אינו אלא אבסורד.

סעיף 24 לכתב התביעה "יצא לדרך" עם "פטנט" ולפיו נדרש סך 1,500 ₪ למזון (סך דומה לסך מזונות הכרחי כולל) לכל קטינה, על כך נוספה דרישת סך 1,000 ₪ בחודש לרכישת ביגוד, והרי לך מחצית מתביעת ההוצאות השוטפות ובסך 4,000 ₪.

לשם רכישת צעצועים, הצגות, חופשה ומתנות, נתבע סך 2,200 ₪ בחודש, אך לטלפון נייד (צויין בתביעה) לא נתבע מאום. 

76. די בכך שלא אתן אמון בסבירות התביעה, כדי שאצטרך לאמוד צרכי הבנות כפי ידיעת בית המשפט, צרכי קטין מה הם (וראה: ע"א 687/83 מזור נ' מזור, לח(3) 23 {פמ"מ – 15/7/1984}).
77. בבואי לתור מה הם הצרכים שאינם תלויי שהות בפירוט הצרכים שבתובענה, לא מצאתי אלא את אותה דרישה לא סבירה לרכישת צעצועים, מתנות, ביטוח רפואי פרטי (שאין חובה לפוסקו והוא מוסדר בפסיקת צרכים רפואיים חריגים ותרופות), שלא פורט מה הצורך בהן, ונישומו בסך 100 ₪ בחודש.
78. אעיר, כי אם אכן מתגוררת התובעת עם בן זוג, דין הוא שחישוב הנדרש למדור יפחת במחצית (וראה: תמ"ש (ת"א) 6935-08-12 ג' נ' ע' {פמ"מ – 3/3/2013}). אך ראיה חותכת לכך, לא מצאתי.
79. הבה נתקדם ונקבע את הכנסות הצדדים.

שכרה בכסף של התובעת עומד כיום על סך של כמעט 10,000 ₪ בחודש. בנוסף, למרות שמרבית עבודתה נעשית מביתה היא מקבלת רכב צמוד הכולל אף הוצאות דלק, תוך ששווי השימוש כבר נכלל בשכרה נטו, כמפורט לעיל.

80. מסכים אני כי לקבלת רכב צמוד שווי כלכלי לא רק לעניין דלק וטיפולים, אלא גם, והעיקר לעניין פחיתת ערכו של רכב. סך זה אני שם בשווי 1,500 ₪ לחודש לפחות.

אמור מעתה, כי אני שם את הכנסות התובעת בסך 11,500 ₪ לחודש.

81. התובעת ייחסה לנתבע הכנסות בסך כ- 20,000 ₪ לחודש ויותר, ועל כך כנראה, נשענת תביעתה לפסיקת מזונות בשיעור שהוא בבירור גדול מהכנסתו המוצהרת וכפי שלוש ממנה.
82. אומר ראשית, כי ההקשר שעושה התובעת בין אי מתן אמון מלא בשלב מזונות זמניים לעניין הכנסות הנתבע (סך 3,500 ₪), לחובה אוטומטית לקבל גרסתה, אינו נכון ויותר מכל, הדבר מעיד על דרך טיעונה של התובעת.
83. כזכור, הנתבע הסביר כי הכנסותיו, כולל מתנות ודמי שכירות מאמו, עולות לכ- 8,700 ₪ בחודש.
84. אוסיף ואומר כי שום דבר ברמת חיי הנתבע עצמו (רכיבה על קטנוע ומגורים בשכר דירה בסך 3,500 ₪) אינו מעיד על הכנסה גבוהה.
85. למותר לציין כי תובענה למזונות, תובענה כספית היא (וראה: ע"א 130/85 כהן נ' כהן, מ(1) 069 {פמ"מ – 20/1/1986}), והנטל הינו על התובעת להוכיח את אותה הכנסה ב"שחור" לה היא טוענת.
86. אומר, כי אין עורר שהנתבע הגיע ממשפחה קשת יום, ומתן הלוואות לאח נזקק, בנדיר, או אפילו כפעם בפעם (אפילו מתנות) בסך 1,000 ₪ או 2,000 ₪, אינו מוכיח כי הנתבע משתכר יותר מכפי שהצהיר עליו. בכל מקרה, מתן מתנות לאורך חיי הנישואין, אינו מזכה ב"החזר" לבן הזוג עם סיום הנישואין.
87. לא ברור מה טעם טוענת התובעת שרכשה את חלק הנתבע בדירת המגורים, כי עתיד הנתבע "מובטח" ויש לו חמש דירות ודירה נוספת. הראיות אינן תומכות באמירה זו.
88. הבניין אינו רשום על שם הנתבע, בעלותו בו מזערית, ונחה דעתי כי מדובר בנכס ירושה בדרום העיר, המשמש למחיית אמו של הנתבע, ושאותו "מנהל" הנתבע באין יכולת מצד אחיו.
89. יכול אכן ולנתבע פוטנציאל השתכרות, אך הטוען להכנסה בסך למעלה מ- 8,000 ₪ וזכאי בכאביו לקנאביס רפואי, אינו נשלח על ידי הדין להגדיל את עבודתו (וראה: רע"א 7678/98 ק. התגמולים נ' דוקטורי, ס(1) 489 {פמ"מ – 20/6/2005}).
90. אומר, כי טענת התובעת, שהופיעה לפתע בסיכומיה בלבד, כאילו הבריח הנתבע סכומי עתק באמצעות חברת "....", אינה ככל הנראה עצימת עיניים מלבדוק במקרה הטוב או אי אמת במקרה הרע, וארחיב בהמשך.
91. טענות של חוקר פרטי המספר על "נסיעה באופן חשוד", אינה הוכחה להכנסה כלשהי. למעשה, אין בפניינו אלא אמירה בעלמא.
92. אומר עוד, כי אכן נחה דעתי שהנתבע השאיל שמו למעבידו, מר .... על-מנת ליטול הלוואה במקומו, ואולם התחכמות זו של מר .... והנתבע, שנועדה לייצר למר .... אשראי בנקאי, עדיין אין בה להוכיח כי לנתבע הכנסות כלשהן, או לבטל את הראיות ולפיהן אכן מר .... הוא שהחזיר את ההלוואה דרך חשבון הנתבע.
93. אשר לעבודה כלשהי שביצע הנתבע באופן פרטי, כביכול אצל פלונית (....), נחה דעתי כי לא הנתבע הוא שביצע העבודה, אלא הוא רק שקישר בין הוועד לבין מבצע העבודה.
94. לא מצאתי ועל כך ארחיב לעניין התביעה הרכושית, כל ראיה לביצוע עבודות לא מדווחות על-ידי הנתבע.
95. כתב הנתבע מסעיף 38 לסיכומיו, כך:

............................................................................

שם אני, אפוא, את הכנסות הנתבע בסך כ- 9,000 ₪ לחודש.

96. אם תרצה תאמר, כי הנתבע משתכר פחות משכר התובעת, או כי יחס ההכנסות הוא כ- 44% הנתבע ו- 56% התובעת.
97. משקבענו את יחס ההכנסות ואת יחס זמני השהות, והסברתי כי לעניין תשלום שוטף של מזונות, לא נתקלתי בהוצאות שהוכחו ושאינן תלויות שהות, אומר עוד כי אכן, ברכישתה את הדירה, מספקת התובעת לבנות מדור לעת שהייתן אצלה, אך גם מגדילה בה בעת את הונה (וראה: תמ"ש (נצ') 12776-09-08 ג' י' נ' א' י' {פמ"מ – 1/5/2013}).
98. כתב התביעה, להבדיל מן הסיכומים, נקב עלות מדור שהיא למעשה זהה לזו אשר נקב הנתבע למדורו, ואין בפניי ראיה (להבדיל מאמירת התובעת) כי עלות המשכנתא תגדל בסופו של יום בפועל, למעט 4,000 ₪, כפי שטוענת התובעת.
99. מאליו ברור כי מעת פסיקת המזונות הזמניים השתנה המצב. הצדדים הפרידו מגוריהם, התגרשו ועל-מנת שלא לסבך את הצדדים ב"חשבונות" שונים בלשכת ההוצאה לפועל, בדעתי לפסוק את המזונות הקבועים החל מיום מתן פסק דין זה.
100. יחד עם זאת, העובדה שהבנות לנות בבית האם לילה נוסף על האב, מזכה את האם בפסיקת סך מה לדמי מדור ואחזקת מדור עבור אותו יום, ואוסיף ואומר, כי לא מצאתי ראיה ולפיה בשלב זה מתגוררת התובעת דרך קבע עם בן זוג, ראיה להבדיל מאמירת הנתבע.
101. לצורך החישוב, יהא שווי מדור 40% - 1/7 מדמי התביעה למדור שהם כ- 3,500 ₪, לאמור סך 200 ₪, ובצירוף סך 100 ₪ נוספים לדמי אחזקת מדור ובסך הכל 300 ₪, זאת למרות יחס ההכנסות בין הצדדים.
102. אשר לשאלת ה"הורה המרכז", אזי למרות התנהלותה של האם, הנוטה, כפי שאסביר גם בשלב הרכושי, כדי בריאת "עובדות", ומשעה שבדעתי שלא לסבך את הליכי ההתחשבנות, בוחר אני באם, על רקע המצא הבנות יום נוסף בשבוע עמה.
103. כאמור, באין הוצאות שוטפות שאינן תלויות שהות, אין בדעתי לפסוק כאלה, שהרי מזון, ביגוד והנעלה ירכוש כל אחד מן הצדדים, לעת שהות הבנות עימו.
104. משכך, אני מחייב את האב לפרוע לידי האם דמי מדור ואחזקת מדור בסך 300 ₪ לחודש.

ניתנות בזה ההוראות הבאות באשר לדמי המזונות:

א.         דמי המזונות ישולמו על-ידי הנתבע ישירות לאם, בכל 1 לחודש ומראש, עד הגיע כל קטינה לגיל 18 שנה ו/או עד שתסיים הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים.

בתקופת השירות הצבאי הסדיר ו/או השירות הלאומי יעמדו דמי המזונות על 1/3 משיעורם הקודם.

ב.         תודיע האם לנתבע על רצונה בהפקדת דמי המזונות לחשבון הבנק שלה – תעביר לנתבע פרטי חשבון הבנק שלה ובמקרה כזה, תשלום דמי המזונות במועדם לזכות חשבון זה יחשב כתשלום תקין ובלבד שהאם לא הודיעה לנתבע על שינוי בפרטי מספר החשבון או הבנק.

ג.         דמי המזונות ישולמו החל מיום מתן פסק דין זה.

ד.         דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה.

מדד הבסיס לחישוב יהא מדד החודש בו נפסקים דמי מזונות אלה כפי שפורסם, ב-15 לחודש טרם יום הדיון, אחריו והתחשיב ייעשה לעומת המדד הידוע בעת עריכת תחשיב ההצמדה.

ה.         סכומי המזונות אשר הצטברו לחובת הנתבע ישולמו על ידו ב- 6 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מהתשלום הראשון למזונות ויחד עמו.

ו.          סכומים שהנתבע שילם על חשבון המזונות, בכסף בלבד, ולידי האם מיום הגשת התביעה וכנגד קבלות ו/או אסמכתאות – יכולים להיות מקוזזים על ידו.

ז.          בנוסף לדמי המזונות וכחלק מהם, יישא הנתבע ב – 44% מההוצאות הרפואיות החריגות שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי בו מבוטחות הקטינות, והיתרה תשולם על ידי האם.

באמירה הוצאות רפואיות חריגות נכללות אף הוצאות לטיפול אורתודנטי ו/או טיפול שיניים.

הנתבע יישא ב – 44% מתשלום עבור שיעורים פרטיים במקצועות: לשון, מתמטיקה ואנגלית, בהתאם להמלצת הגורם החינוכי ואת היתרה תשלם האם.

כן יישא האב ב – 44% מעלות חוג אחד ובלבד שהסכום בו יחויב האב לא יעלה על סכום של 150 ₪ לכל חודש, בעבור כל קטינה ואת היתרה תשלם האם.

ח.         סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל.

ט.         קצבת הילדים מאת המוסד לביטוח לאומי תשולם לידי האם.

105. בנסיבות העניין ולאור התוצאה, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות בתביעת המזונות.

התביעה הרכושית

האם בבעלות האב נכסים ברחוב ......?

106. מסעיף 8 לסיכומיה, ייחסה התובעת לנתבע "בניין שבבעלותו בן 3 קומות ודירה בנפרד".
107. בעלות רשומה, בבניין, קל להוכיח, בין על-ידי עיון במרשם המקרקעין, בין בעיון במרשמי ארנונה או חברה משכנת – כך לא עשתה התובעת, בהסתפקה באמירה ולפיה הנתבע נטל את המסמכים, כאילו אי מי הפריע לה לעיין במרשם.
108. מצב הבעלות הרשומה, שלמעשה אינה במחלוקת, תוארה מסעיף 50 לסיכומי הנתבע, בצדק, וכך:

..........................................................................

האמור לעיל הוא, פשיטא, עובדות שאינן במחלוקת אמיתית.

109. אמור מעתה כי שוב ושוב, הן לעניין התביעה הרכושית והן לעניין התביעה למזונות, כאשר טענה התובעת כי יש להעדיפה, הואיל ולנתבע דירות ובניינים בבעלותו, לא אמת טענה היא וביודעין. למה לא הסתפקה התובעת בטענה כי אם הנתבע ואחיו רואים בנתבע בעלים, לא אדע. אולי קל יותר לטעון כפי שטענה התובעת.
110. למעשה, התובעת העלתה מן דרישה היכולה להתפרש כ"משולשת" בעקבות טענתה כי כל הנכס "מגיע" לנתבע מכוח שיפוצו אותו:

• ראשית, ביקשה התובעת לקבל 80% משווי דירת הצדדים בעטיו של שיפוץ הנכס.
• שנית, דרשה התובעת מחצית שווי הנכס.
• שלישית, ביקשה התובעת השבת מחצית מה שהושקע בבניה על דרך כספים שהוצאו מן החשבון המשותף כביכול, הכל כאילו למעשה לא דובר  באותם כספים ובאותה טענה.

111. לא בכדי ביקשה התובעת לקבל מחצית שווי ולא מחצית מבנה, ללמדך שידעה היא היטב כי טענתה, ולפיה "הוכח" כי המבנה הוא ב"בעלות" הנתבע (סעיף 13 לסיכומיה) אינה נכונה.
112. נתקדם אפוא לשאלה, האם במהלך חיי הנישואין של הצדדים שהחלו ביום ...., בוצע בכלל שיפוץ במבנה, שהרי היות הנתבע למען אמו בקשר עם הדיירים, אינו הופך את הנכס למשותף.
113. אין עורר כי שיפוץ במבנים נערך, לשיטת התובעת בשנים 2005-2006, לאמור טרם נישואי הצדדים. לטענתה של התובעת בוצע שיפוץ שני במהלך הנישואין, בשנת 2008 והיא יודעת זאת כי "הנתבע לא היה בבית שעות על שעות".
114. ועוד כתבה התובעת מסעיף 13 לסיכומיה:

................................................................................

115. בטרם נדון בטענות אלו, נזכר אולי באמירה של מפרסמים הגורסים "אין כפל מבצעים". לאמור, אם נפרע סכום מתוך חשבונות משותפים לשם רכישת נכס משותף, זכאית התובעת להשבת מחצית ההשקעה, או מחצית הנכס או העדפה על-פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. "או" ולא "גם וגם וגם", כפי שנראה שחפצה התובעת.
116. ברור שהנכסים לא נרכשו על שם התובעת והם, כאמור, שייכים בעיקרם לאמו של הנתבע, בין אם כטענת התובעת הובטחו בעתיד לנתבע בין אם לאו. ברור גם שלנכס יש שווי שאינו קשור לשיפוץ.
117. ברור גם שאם אם הנתבע נותנת לו מדמי השכירות וזאת כמתנה, אין בכך ראיה לבעלות בנכס (וראה: ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, מח(1) 801 {פמ"מ – 10/2/1994}).
118. ברור גם כי שיפוץ שנעשה בין השנים 2004-2005 לטענת הנתבע, או אפילו בשנת 2006, טרם הנישואין, אינו הופך שום נכס למשותף.
119. וכך כתב הנתבע, מסעיף 53 לסיכומיו:

...........................................................

והדברים מדברים בעד עצמם.

120. זאת ועוד, כאשר משתמש בן זוג בכספים המתקבלים מנכס של הורהו לשם שיפוצו, ודאי שאין מדובר בהפיכת הנכס למשותף.
121. ושוב, כאשר משתמש בן זוג גם אגב הנישואין, אך שנים טרם הקרע בכספים משותפים מחשבונו או מחשבון משותף, לשם מתנה למי ממשפחת המוצא שלו, אזי רואה הדין את המצב כמתנה חלוטה (וראה: חוק המתנה, תשכ"ח – 1968, לעניין גמר המתנה כאשר עובר מיטלטלין), ואין מתאפשרת התחשבנות לאחור מיום הנישואין ועד ליום הקרע (וראה: תמ"ש (ת"א) 14157-02-15 ד' פ' נ' א' א' {פמ"מ – 26/12/2016}).
122. ברור, אפוא, כי השיפוץ ה"ראשון" לא נכנס בגדר השיתוף, והליכים למתן היתר, שלא ניתן עד היום, או ייצוג אמו של הנתבע בהליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים לאחר הנישואין, אין בהם להפוך את הנכס, עקב השיפוץ הראשון, למשותף.
123. להתרשמותי, למעט מענק בסך 2,000 ₪ חודשי מתוך שכר הדירה שנגבה, התנהלו נכסי האם ב"מעגל סגור" שאינו אגב שיתוף.
124. ביום 06.09.2017, מעמוד 14 העידה התובעת גם כדלהלן:

............................................

125. אמור מעתה כי ההתנהלות לעניין הנכסים, לא היתה בלעדית של הנתבע וללא ידיעת משפחתו, היא התנהלה ב"מעגל סגור" ואין כל סיבה לסבור כי עסקינן בנכסים של הנתבע שנצברו או הושבחו אגב הנישואין, מפרי מאמץ משותף.
126. אלא שכאן מגיעים אנו לשאלת הלוואה אשר יתרתה סולקה בשנת 2015, לאמור טרם מועד הקרע.
127. כתב הנתבע מסעיף 73 לסיכומיו לעניין יתרת הלוואה שניטלה לשם השיפוץ, ובשוטף סולקה משכר הדירה שהתקבל, כך:

......................................................

128. טיעון שכזה לעניין גובה השקעת סך 52,920 ₪, טרם מועד הקרע, בדירת האם, מזכה כמובן, את התובעת בהשבת מחצית הסך, שהרי הנתבע אינו יודע לייחד את הסכום דווקא מתוך פיצויים טרם תקופת הנישואין. נגיע לעניין זה בהמשך, ובשלב זה רק נאמר כי אכן, תקופת פיצויי הפיטורין היו משנת 2001.
129. כעת נשאלת השאלה, האם בכלל היה שיפוץ שני כפי שטענה התובעת והכחיש הנתבע.
130. וכך נראית עדות התובעת בעמוד 30 לפרוטוקול:

............................................................

131. אמור מעתה, כי הוכח שלא בוצע כל שיפוץ שני ולתובעת אין כל ידיעה פוזיטיבית (להבדיל מאמירות והשערות בעלמא), על קיומו של שיפוץ כזה.
132. אמור עוד כי לנתבע אין נכסים ברחוב ...., ולתובעת אין מגיע דבר בגין נכסים אלו.

80% מכוח סעיף 8(2)

133. מדוע דרשה התובעת 80% משווי דירת המגורים ולא 90% או 70%, אין אני יודע ולא הוסבר. ממילא קביעה של חלוקה שלא בשווה היא בשיקול דעת בית המשפט (וראה: בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 7/1/2014}).
134. חלוקה שאינה בשווה היא, כמובן, החריג ולא הכלל (וראה: ע"מ (י-ם) 638/04 ח' ר' נ' ר' ר' {פמ"מ – 23/1/2005}).
135. מדוע אעדיף את התובעת ואנהג על-פי החריג?

לטענתה של התובעת ולפיה לנתבע רכוש עודף עליה אין בסיס, לטענתה בדבר הברחת רכוש אין בסיס. הכנסתה השוטפת של התובעת גבוהה מהכנסות הנתבע ולנתבע גם אין זכויות סוציאליות.

136. אמור מעתה כי דין הדרישה להידחות, בהיותה חסרת כל בסיס.

הברחת מיליונים דרך חברת "...."

137. אין עורר כי רק בשלב הסיכומים, פתע פתאום עלתה טענה חדשה בפי התובעת ולפיה נדרש הנתבע לפרוע סך 514,586 ₪, מחצית כספים שהבריח הנתבע כביכול, באמצעות חברת "....", לחברת סליקה כלשהי.
138. ניחא שלא שולמה אגרה עבור התובענה הכספית, ניחא שמדובר בתובענה שהיא הרחבת חזית ולא ניתנה הזדמנות לחקור עליה שעה שהוכמנה עד שלב הסיכומים.
139. וכך כתבה התובעת בסעיפים 5 ו- 6 לסיכומיה:

                ........................................................

140. האמירה "גם שיק זה מופקד בחשבון "....", כמובן אינה במקור והיא תוספת של התובעת.
141. לא בכדי התקומם הנתבע על הרעיון החדש של התובעת, לפיו משך שנים כביכול הבריח למעלה ממיליון ש"ח לחברת "...", עניין ש"צף" ועלה פתאום בסיכומי התובעת בלבד, ועכשיו לך ותתגונן.
142. אזכיר את הידוע לכל, ולפיו סיכומים אינם יכולים להתייחס למה שאינו דין או ראיות אשר הובאו בשלב ההוכחות (וראה: ע"א 759/81 ברש נ' ירדני, מא(2) 253 {פמ"מ – 30/9/1986}). אך הדין בשלו והתובעת בשלה.
143. וכך כתב הנתבע בין השאר, מסעיף 79 לסיכומיו:

...................................................

144. וכך עוד ובזעמו כתב הנתבע, מסעיף 1 לסיכומיו:

.................................................

145. הנטל להוכיח את הנטען מטעמה של התובעת הינו, כמובן, על התובעת, אך זו לא ביקשה לחזור לשלב הראיות, וכלל לא הוכיחה כי קיים קשר בין החשבון בו נקבה לבין חברת "....". העובדה כי גם הלוואה כלשהי נפרעה דרך חשבון הסליקה של הבנק לטובת אותה חברה, עדיין אינה הופכת כל פעילות של הצדדים בבנק, משך כל נישואיהם ל"חוב".
146. בשולי הדברים ולאחר שעיינתי בדפי חשבון הבנק הרלוונטי, נחה דעתי כי ההלוואות שניטלו עבור החבר ....., אכן הוחזרו על ידו והנתבע לא היה אלא כלי ליצירת אשראי למר ......
147. אזכיר גם כי, כלל הוא כי עו"ד, גם זה הכותב סיכומים, צריך לסייע לבית המשפט לעשות משפט (וראה: עלע 4743/02 ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין {פמ"מ – 7/7/2005}), אסור לו לטעון למידע שיודע הוא שאינו נכון, וודאי שאין הוא רשאי להטעות (וראה: עע"מ 89/13 עיריית רמת-גן נ' הראל {פמ"מ – 24/2/2015}).
148. בסיכומי התשובה, בסעיף 15 טענה התובעת כך:

.................................................................

149. כאמור, אין עורר כי קיימים שיקים אשר הועברו לחברת "...." באמצעות חשבון המעבר של הבנק, ואולם לא ייתכן כי אפילו שיקים שניתנו לתובעת, הגיעו לחברת ".....".

לשון אחר – לא על הנתבע היה להוכיח (את שלא נטען לאורך כל ההליך) מי בעלי החשבון, בנק ה.... כחשבון סליקה, או חברת "....".

150. הניסיון לטעון כי כל השיקים שניתנו משך שנים בעבור שירותים שונים, הם "הברחה" בלשון המעטה לא הוכח, ובלשון בוטה, היא בגדר הטעיה.
151. אני דוחה, אפוא, את התובענה לחלוק שלא בשווה מי מנכסי הצדדים, ואף דוחה את התובענה להשבה כספית כלשהי.
152. אני קובע במפורש כי נכסי רחוב .... אינם נמנים על נכסיהם המשותפים של הצדדים.
153. משכך, אני קובע כי הצדדים הם בעלים בשווה בכל זכות ו/או חיוב שנצברו להם ו/או למי מהם, מיום נישואיהם בשנת .... ועד ליום ....., בו החלו ההליכים ביניהם.
154. אני קובע כי בגדר איזון משאבי הצדדים, נמנה גם הקטנוע שבבעלות הנתבע, וזכות התובעת להשבת מחצית מסך 52,900 ₪ שהושקעו בפירעון הלוואה שניטלה לעניין נכסי רחוב .....
155. לאור התוצאה אליה הגעתי תישא התובעת בהוצאות הנתבע בסך 30,000 ₪.
156. אני מתיר פרסומו של פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
157. המזכירות תסגור את התיקים.

ניתן היום,  ח' סיוון תשע"ח, 22 מאי 2018, בהעדר הצדדים.