אהרוני ואח' נ' אנייס ואח'

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים בעקבות הסכם מכר של דירת מגורים שנחתם בינם ובין הנתבעים, נוכח טענות התובעים לניהול מו"מ שלא בתום לב, הפרת חובת הגילוי והפרת ההסכם.

תמצית המחלוקת בין הצדדים

התובעים, בעל ואשה, רכשו מהנתבעים, גם הם בני זוג, דירת מגורים ברחוב חיים תורן 19/2 בפסגת זאב בירושלים (להלן – הדירה), בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 19.8.14 (להלן – ההסכם).

לטענת התובעים, לאחר שקיבלו את החזקה בדירה, מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם, התברר להם כי קיימת בדירה בעיית רטיבות וכי קיימים בה נזקי רטיבות שהם לא הבחינו בהם בעצמם וגם לא נמסרו להם על ידי הנתבעים, בטרם נחתם ההסכם בין הצדדים. לפיכך, עותרים התובעים לפצותם בגין עלות תיקון הליקויים האמורים, אותה העמידו על סך של 110,000 ₪. בנוסף עתרו התובעים לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם בסך של 50,000 ₪ נוספים.

לטענת הנתבעים, בעת שחתמו על ההסכם לא היה ידוע להם דבר ביחס לליקויי רטיבות או נזקים שנגרמו בגינה. עוד טענו הנתבעים כי התובעים ביקרו בדירה מספר פעמים ובדקו אותה היטב בטרם נחתם ההסכם וכי ביום מסירת החזקה בדירה לא נמצאו בה כל ליקויי או נזקי רטיבות. בנוסף טוענים הנתבעים כי התובעים העלו טענותיהם בענין רק בחלוף חצי שנה ממועד מסירת החזרה ולאחר שביצעו בדירה שיפוצים, וזאת ככל הנראה על מנת להיפרע מהנתבעים את עלות השיפוצים.

עיקרי התביעה

לטענת התובעים, בקיץ 2014 הם בחנו אפשרויות לרכישת דירה ובין היתר ראו את הדירה מושא התביעה. במהלך הביקור בדירה בטרם רכישתה וכאשר חלקים גדולים מקירות הבית היו מוסתרים על ידי ריהוט וחפצים אחרים, הבחין התובע 1 (להלן – התובע) ברטיבות מעל ה"פאנלים" בבית. כששאל את הנתבע 1 (להלן – הנתבע) אודות כך והאם הדירה סובלת מבעית רטיבות הרגיע אותו הנתבע ואמר לו כי בדיוק סיים לשטוף את הרצפה ולא מדובר כלל ברטיבות. עוד טען בפניו הנתבע כי בדירה אין ולא היתה כל בעיית רטיבות.

לאחר שחתמו על ההסכם (ביום 19.8.14, נספח א' לכתב התביעה) ושילמו את מלוא התמורה, קיבלו התובעים לידיהם את החזקה בדירה ביום 1.12.14. לטענתם, זמן קצר לאחר קבלת החזקה בדירה הופיעו בדירה נזקי רטיבות שונים בכל רחבי הבית. התובעים פנו לחברת "אינפרטק" שתבדוק את הדירה ובהתאם לחוות דעתה (נספח ב' לכתב התביעה), עלה כי רוב בעיות הרטיבות נובעות מאיטום לקוי בדירה.

לטענת התובעים הם פנו בשלב זה לקבלת הצעות לתיקון הליקויים וקיבלו 3 הצעות מחיר שעמדו על סך של כ-100,000 ₪. בהמשך הגישו התובעים חוות דעת הנדסית (של המהנדס פנחס פיכמן) שהעריכה את עלות תיקון הליקויים בדירה (לרבות ליקויים שאינם קשורים לרטיבות) על סך של כ-123,000 ₪. לטענת התובעים, מאחר שאין ידם משגת לעמוד בעלות התיקונים בחרו הם להגיש את תביעתם טרם תיקון הליקויים.

עוד טענו התובעים כי כתוצאה מהרטיבות נפגעו גם ארונות המטבח בדירה, ארונות חדשים שהוזמנו על ידם במיוחד והותקנו בדירה לאחר שקיבלו את החזקה בה. לפיכך עתרו התובעים לפיצוי גם בגין הנזקים שנגרמו לארונות המטבח בסך של 10,000 ₪.

לטענת התובעים, הנתבעים ידעו או היה עליהם לדעת על בעיות הרטיבות בדירה ובכל זאת הם בחרו להסתיר זאת מהתובעים על מנת למכור להם את הדירה. בכך פעלו הנתבעים בחוסר תום לב במהלך המו"מ לרכישת הדירה והפרו את חובת הגילוי החלה עליהם. בנוסף אף הפרו הנתבעים את ההסכם, עת הצהירו בו כי אין בדירה כל בעיות רטיבות. לתביעתם הוסיפו התובעים גם דרישה לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל מגוריהם ומגורי ששת ילדיהם בדירה הסובלת מרטיבות, דבר המונע מהם יכולת שימוש סבירה בדירה.

טענות ההגנה

בכתב ההגנה מטעמם טענו הנתבעים כי התובעים ערכו עשרות ביקורים בדירה בעצמם ובליווי בעלי מקצוע, הן בטרם נחתם ההסכם, הן לאחר מכן. אותם בעלי מקצוע בדקו התרשמו ומדדו את כל העבודות שהיה עליהם לבצע בדירה.

לטענת הנתבעים, סוגית הרטיבות עלתה פעם אחת כאשר התובעים שאלו את הנתבעים לענין רטיבות בדירה והם הבהירו להם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי לא ידוע להם מאומה לענין רטיבות או נזילות בדירה. לטענתם, במועד מסירת החזקה בדירה אף ראו זאת התובעים. לטענת הנתבעים הפריט היחיד שנותר בדירה באותו מועד היה ארון המטבח והתובעים ראו כי גם שם לא קיימת בעיית רטיבות.

הנתבעים טוענים כי מסירת החזקה בדירה בוצעה ביום 31.11.14 וכי רק ביום 1.3.15 ביקר בדירה, בפעם הראשונה, מומחה מטעם התובעים, לאחר שהסתיימו השיפוצים, ובדק את המקום באמצעות מכשיר תרמי, עובדה שיש בה כדי להוכיח שלא דובר ברטיבות נראית לעין. הנתבעים מוסיפים ומלינים על כך שלא הוזמנו לבדיקה, גם לא בביקורו השני של המומחה ביום 21.4.15. הנתבעים טוענים גם נגד העובדה שהתובעים מבקשים לתקן את הליקויים רק לאחר שסיימו את השיפוצים מטעמם.

לענין הטענה ביחס לנזקים שנגרמו לארון המטבח טוענים הנתבעים כי בטרם נמסרה החזקה בדירה לתובעים עמדו ארונות מטבח במקום במשך למעלה מעשר שנים ולא נתגלתה בהם כל רטיבות או עובש.

עוד טוענים הנתבעים לו היה ידוע להם על בעיות רטיבות בדירה היו הם מפעילים את פוליסת הביטוח שהיתה ברשותם והם מדגישים כי הציגו לתובעים את כל הפרטים שהיו ידועים להם בענין הדירה ולא הסתירו מהם דבר.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט

המותב הקודם שדן בתביעה זו (כב' השופטת א' אייכנשטיין-שמלה) מינה את המהנדס אחי קליין כמומחה מטעם בית המשפט. בטרם המינוי הסופי הפנה בית המשפט אל המומחה את השאלה "האם ניתן לקבוע בדיעבד היום אם הרטיבות שקיימת בדירה הייתה קיימת גם בשנת 2014?". בהמשך נקבע כי ככל שניתן להשיב על שאלה זו ימונה המומחה כמומחה בתיק וכי ככל שתשובתו תהיה שלילית אין טעם במינוי מומחה (החלטה מיום 28.3.16).

ביום 13.6.16 הגיש המומחה מטעם בית המשפט את חוות דעתו במסגרתה חיווה דעתו גם ביחס לשאלה שנשאל על ידי בית המשפט כאמור.

בהתאם לחוות דעתו, המומחה ביקר בדירה ביום 16.5.16 ומצא כי בקומת הקרקע קיימת רטיבות פעילה בתחתית הקירות (עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה בדק קיומה של רטיבות גם במקומות נוספים, כמפורט בחוות דעתו, וקבע כי בכל נקודות הבדיקה התוצאות היו של רטיבות פעילה, בתחום הגבוה ביותר האפשרי מבחינת מכשיר המדידה. לפיכך קבע המומחה, כי על פי ממצאי בדיקתו ניתן לקבוע שקיימת רטיבות פעילה החודרת אל חול המילוי שמתחת לריצוף, כאשר כיוון חדירת הרטיבות הוא מבחוץ פנימה.

המומחה הוסיף וקבע כי לגבי קירות חדר רחצה הורים לא ניתן לקבוע אם מדובר בבעיה מקומית הקשורה בחיבורי האינסטלציה או בבעיה הקשורה לחדירת רטיבות חיצונית לחול המילוי מתחת לריצוף כמו בכל הקירות החיצוניים ההיקפיים.

ביחס לארון המטבח קבע המומחה כי בשל העדר גישה לקיר לא התאפשר לו לבצע בדיקה, אולם הוא הוסיף כי בארון התחתון מצא עובש וריח טחב המעידים על בעיית רטיבות.

המומחה הוסיף והסביר, כי בדק גם את דירת השכנים (המחצית השניה של הבית הדו-משפחתי) ומצא כי הקיר המשותף, שמעברו דירת התובעים, רטוב גם הוא בתחתית, אולם פיזור הרטיבות בו קטן מזה שמצא בדירת התובעים.

בסיכום ממצאיו קבע המומחה כי בדירה קיימת רטיבות החודרת מבחוץ וקשורה לאיטום הקירות החיצוניים.

ביחס לשאלת בית המשפט קבע המומחה (בעמ' 5 לחוות דעתו) כדלקמן:

• ... הרטיבות כפי שמצאתי בדירה, מבחינת הפיזור וממצאי הקילופים, אינה לדעתי מום נסתר. אין מחלוקת כי למצער חלק מהקירות היו גלויים (לא כמו הקיר שמאחורי ארון המטבח למשל) וניתן להבחין בקילופי הטיח והצבע מעל שיפולי הריצוף. אציין כי ייתכן שפינוי הדירה, כהכנה למסירת החזקה גרם לחשיפה בולטת יותר של הבעיה.

• לשאלת קיומה של רטיבות לפני 2014. עפ"י המידע שבפני הדירה נמסרה בדצמבר 2014 כלומר לפני שני חורפים. לא סביר בעיני כי הרטיבות שראיתי היא תוצאה של שני חורפים בלבד. סביר בעיני כי מדובר בבעיה מתמשכת.

את עלות ביצוע התיקונים הנדרשים אמד המומחה, כמפורט בסעיף 1.3 לחוות דעתו, בסך של 96,000 ₪ בתוספת מע"מ.

הנתבעים שלחו למומחה שתי שאלות הבהרה.

ראשית, שאלו הנתבעים את המומחה "האם קיימת אפשרות, כי מי גשמים יכולים לזרום מהכביש הראשי, לעבר הבתים הנמצאים במפלס נמוך יותר". על כך השיב המומחה בחיוב.

שנית, שאלו הנתבעים את המומחה "האם קיימת סבירות כי בסערת השלגים והגשמים שהשתוללה לפני כשנה וחצי בירושלים, קיימת אפשרות כי לאחר שהשלגים הפשירו, המים זרמו לכיוון הבתים במפלס התחתון, קרי לעבר הדירה נשוא התביעה והדירות האחרות באותה שורה, כך שכל המפלס התחתון הוצף מים".

לשאלה זו השיב המומחה, כי "קיימת סבירות כי לאחר הפשרת השלגים לפני כשנתיים זרמו מים מהכביש לבתים במפלס התחתון. אפשרות זו של זרימת מים קיימת בכל חורף בזמן גשם או שלג ואיטום המסדים אמור למנוע חדירתם את הבית".

לאחר קבלת חוות דעת המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה של הנתבעים, הגישו הצדדים את ראיותיהם.

ראיות התובעים  

התובעים הגישו מטעמם שני תצהירי עדות ראשית, האחד של התובע והשני של קבלן שיפוצים ששכרו.

בתצהירו טען התובע, כי ביקר בדירה פעמיים-שלוש ביחד עם אשתו ופעם אחת בליווי דודו וכי באותה העת היתה הדירה עמוסה בריהוט של שתי משפחות, משפחת הנתבעים וכן משפחת בתם של הנתבעים. עוד הסביר התובע, כי ממועד חתימת ההסכם בין הצדדים ועד למועד מסירת החזקה בדירה (מספר חודשים מאוחר יותר) ביקר בדירה פעמיים, בביקורים קצרים של עד 15 דקות כל אחד. פעם אחת עם מסגר האלומיניום שלקח מידות של החלונות ופעם אחת עם קבלן השיפוצים שלקח מידות של הרצפה לצורך קנית מרצפות. לטענת התובע גם במועדים אלה היתה הדירה עמוסה בריהוט.

עוד הוסיף התובע וטען, כי ביום קבלת החזקה בדירה ראה כי הנתבע שפך הרבה מים על הרצפה. באותה עת היתה הדירה ריקה והתובע הבחין כי הקירות מעל גובה הפאנלים רטובים. כששאל על כך את הנתבע, זה השיב לו כי הוא שטף את הרצפה והרטיבות היא כתוצאה מגריפת המים החוצה (ס' 12 לתצהיר).

המשיך וטען התובע, כי בחודש ינואר 2015, עת עברה משפחתו להתגורר בדירה ראה כי קיימת "רטיבות רצינית בדירה". כשפנה אל הנתבע זה אמר לו "תעשה מה שאתה רוצה" והוא אכן פנה לחברת "אינפרטק" לקבלת חוות דעת מומחה ולקבלת הצעת מחיר לתיקון הליקויים, הצעה בה לא יכול היה לעמוד. התובע הוסיף כי ארונות המטבח החדשים שנגר התקין בדירה ניזוקו קשות מהרטיבות שיצרה בהם עובש וריקבון.

בעדותו בבית המשפט חזר התובע והדגיש כי התקשה להאמין שקיימת רטיבות בדירה גם לאחר שקבלן השיפוצים הפנה את תשומת ליבו לממצאיו לאחר שהסיר את הפרקט. לשאלת ב"כ הנתבעים אישר התובע כי יכול היה לבדוק את מצב הדירה עוד בטרם רכש אותה. לדבריו "לא היתה לי שום בעיה לבדוק, אבל לא באתי לבדוק נזקי רטיבות" (עמ' 6, ש' 35). עוד הבהיר שכאשר התחיל החורף והקירות מעל הפאנלים התחילו להתקלף, באמצע ינואר, התקשר אל הנתבע וזה הכחיש כי היתה בעית רטיבות בדירה (עמ' 7 , ש' 13 ואילך). עוד חזר התובע בעדותו וסיפר כי עם מסירת החזקה הבהיר לו הנתבע כי הרטיבות שמעל הפאנלים מקורה בשטיפתו את הדירה לקראת מסירתה.

קבלן השיפוצים מטעם התובעים טען בתצהירו, כי ביקר בדירה פעם אחת בזמן שגרו בה הנתבעים. הדירה היתה עמוסה ומלאה בריהוט באופן שלא איפשר לו לראות את הקירות. לאחר מסירת החזקה בדירה לתובעים, בחודש דצמבר 2014, הוא הגיע שוב לדירה ומיד לאחר שפירק את הפרקט הקיים בחדר השינה של ההורים הבחין כי מתחתיו נמתחה יריעת ניילון, בשיטת עבודה לא מקובלת כלל, שהיתה ספוגה במים. לטענתו דיווח על כך מיד לתובע ואמר לו ש"משהו כאן לא בסדר וכנראה שהדירה סובלת מרטיבות רצינית". הקבלן הוסיף והסביר, כי עבד בדירה כ-10 ימים, שבמהלכם היה ברור לו כי בקומה התחתונה מעל לגובה הפנלים היתה רטיבות.

ראיות הנתבעים

הנתבעים הגישו מטעמם את תצהירו של הנתבע.

בתצהירו טען הנתבע כי התובעים ביקרו בדירה בליווי אנשי מקצוע מספר רב של פעמים לאחר חתימת ההסכם, עד שהדבר אף הפך למטרד.

לטענת הנתבע "כל המומים שהיו בדירה אם היו לא מוסתרים" (ס' 3 לתצהירו). הנתבע הדגיש כי סוגית הרטיבות עלתה פעם אחת בשאלה ששאלו התובעים והובהר להם "באופן שאינו משתמע לשתי פנים" כי למיטב ידיעת הנתבעים אין כל בעיות רטיבות או נזילות בדירה מאחר שהם לא סבלו מרטיבות. עוד טען הנתבע כי ביום מסירת החזקה לתובעים, אלה עברו ובדקו כל פינה בדירה ו"ניתן היה להתרשם כי אין נזילות ורטיבות כלל בדירה" (סעיף 7 לתצהיר). לטענת הנתבע הקומה התחתונה של הבית לא היתה עמוסת פריטים כטענת התובעים וכי ביום מסירת החזקה היה בקומה התחתונה רק ארון המטבח ו"התובעים ראו בבירור כי אין רטיבות ונזילות" (ס' 9 לתצהיר).

בהקשר זה הוסיף וטען הנתבע כי לו היה יודע את דבר קיומה של רטיבות היה מפעיל את פוליסת ביטוח המשכנתא שהיתה ברשותו. בעדותו הוסיף הנתבע וטען כי מעבר לביטוח המשכנתא היה בידו ביטוח נוסף לדירה.

הנתבע הכחיש כי התעלם מפניות התובע בדבר קיומה של רטיבות ואף הציע לו להזמין חברה שתבדוק זאת, אלא שזו הגיעה לראשונה רק שלושה חודשים לאחר מסירת החזקה ואת הדו"ח הוציאה רק כחודשיים אחר כך. ביחס לבדיקה שבוצעה הדגיש הנתבע כי הרטיבות אותרה בעזרת מכשיר תרמי ולא היתה נראית לעין וכי התובעים לא מצאו לנכון לזמן את הנתבעים לבדיקה "עובדה המעידה כי לא היו דברים מעולם ויש כאן נסיון להחזיר את ההוצאות שהוציא התובע בגין השיפוצים" (ס' 14 לתצהיר). בהקשר זה ממשיך הנתבע וטוען כי ארון המטבח היה תלוי כ-10 שנים ולא היו בו רטיבות עובש או ריקבון הנראים לעין, התובע לא טען כך כאשר פירק את הארון והמתין עד לאחר השיפוץ ותליית הארון החדש על מנת לפנות בענין לנתבעים.

עוד הוסיף הנתבע (בס' 22 לתצהירו), כי באחד המפגשים עם התובע בדירה הוא הראה לו "נקודת קילוף בקיר הגובל עם השכן מעל הפנלים והתובע אפילו לא התייחס לכך". לטענת הנתבע הקבלן שביצע עבורו את הגג הסביר לו כי "מדובר בחלחול מתחת לבלטות במשך שנים על גבי שנים". בעדותו נשאל הנתבע בענין זה והסביר "רציתי להזהיר אותו שאם ישבר רעף יכולה להיות נזילה" (עמ' 11, ש'24).

בעדותו אישר הנתבע כי הסביר לתובע במועד מסירת החזקה ביחס לקילוף בקיר, שמאחר ששטף את הרצפות "נוצר חדירה של מים" והתובע לא הגיב לכך (עמ' 11, ש' 28). עוד הבהיר הנתבע בעדותו בהקשר זה כי "בנושא הקילופים אמרתי לו שזה נובע ממה שהקבלן הסביר לי, שזה נובע מזה ששוטפים את הבית" (עמ' 12, ש' 15).

סיכומי הצדדים

בסיכומיהם טענו התובעים כי הנתבעים הפרו כלפיהם את חובת הגילוי המוטלת על מוכר דירה לפרט בפני קונה הדירה את הליקויים הקיימים בה, חובה הנשענת על סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים) ועל סעיף 16 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק המכר).

לטענת התובעים חובת גילוי זו חלה גם על עובדות שהקונה יכול היה לגלותן בעצמו וגם אם ניתן לייחס לו רשלנות ביחס לאי גילויין כאמור. בהקשר זה אין להטיל על קונה אשם תורם כלל. הדבר נובע מעמדת הנחיתות בה מצוי הקונה מבחינת המידע ביחס לדירה. התובעים הדגישו כי סעיף 16 לחוק המכר קובע בהקשר זה חובה מוגברת על המוכר גם ביחס לעובדות שהמוכר היה יכול לדעת עליהן ולא רק אלה שידע עליהן בפועל. לטענת התובעים לאחר שהמומחה קבע כי אין מדובר במום נסתר וכי מדובר בבעיה הנמשכת שנים, היה על הנתבעים לגלותה לתובעים. לטענת התובעים בנסיבות אלה אין הנתבעים יכולים להתגונן בטענה שמכרו את הדירה במצבה (AS IS).

ביחס לנזק הנתבע, טוענים התובעים כי הנתבעים לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט, שאמד את עלויות תיקון הפגמים, ואף לא הגישו כל חוות דעת נגדית מטעמם. ביחס לתביעה בגין עוגמת נפש הדגישו התובעים כי מדובר במשפחה בת 8 נפשות וילדים קטנים שידה לא היתה משגת לתקן את הליקויים.

הנתבעים בסיכומיהם טענו, כי סעיפים 13 ו-14 לחוק המכר מחייבים את הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו ולהודיע למוכר על פגמים מיד לאחר הבדיקה והתובעים לא עשו כן.

עוד טענו הנתבעים בסיכומיהם כי המוכר והקונה שוחחו לענין הרטיבות פעם אחת, כאשר המוכר הסביר לקונה לענין הרעפים וכי מעבר לכך לא היה ידוע למוכר אודות רטיבות "למעט מקום אחד שהיה קילוף בכניסה, בקיר שגובל עם המרפסת עם הגינה".

הנתבעים הדגישו כי לפני חתימת ההסכם הפעילו עליהם הקונים לחצים להורדת המחיר, ואכן זה ירד וכי "קרוב לודאי שעלויות מעבר דירה והשיפוצים כנראה הכניסו את התובע להוצאות ולראיה כל ענין הרטיבות והתביעה החלו לאחר שהוא נכנס לדירה". בהקשר זה מדגישים הנתבעים כי התובעים לא קראו להם לראות שקיימת רטיבות אלא בשלב מאוחר מאד ולאחר שסיימו את השיפוצים. עוד הדגישו הנתבעים כי התובע לא פעל בתום לב כאשר הקבלן שפירק את הפרקט אמר לו שמשהו לא בסדר והוא לא מצא לנכון לקרוא לנתבעים לראות את הבעיה והעדיף לסיים את השיפוץ ולהיכנס לגור בדירה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים ובתצהירים שהוגשו על ידם, על נספחיהם, לאחר ששמעתי את עדי הצדדים ואת סיכומי באי כוחם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

המסגרת המשפטית

על מוכר דירה חלה חובה לגלות לקונה כל פרט ביחס לדירה הנמכרת שעשויה להיות לו השפעה על החלטתו לרכוש אותה או על תנאי הרכישה, לרבות כל ליקוי או פגם הקיים בדירה ובמיוחד כל מום נסתר הקיים בה. היקף החובה נקבע בין השאר בהתחשב בכך שמבחינת המידע הקיים אודות הדירה מצוי הקונה בעמדת נחיתות ביחס למוכר.

החובה המוטלת על המוכר קבועה בראש ובראשונה בסעיף 12 (א) לחוק החוזים לפיו "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". יותר מכך, אי גילוי עובדות עשויה גם לשמש בסיס לטענת הטעיה וביטול ההסכם בעקבותיה, שכן הטעיה מוגדרת בסעיף 15 לחוק החוזים ככוללת "אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

בנוסף לכך, חלות בעניננו גם הוראות חוק המכר, הקובע, בסעיף 11(5) כי המוכר יחשב כמי שלא קיים את חיוביו אם מסר לקונה נכס שאינו מתאים למוסכם. מוסיף וקובע סעיף 16 לחוק המכר כי אם היתה אי ההתאמה "נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליהו לדעת עליהן בעת גמר החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה".

מאפייני חובת הגילוי של המוכר והיקפה נדונו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8068/11 אורי עיני נ' חן שיפריס (11.2.2014, להלן - פרשת שיפריס).

בפרשת שיפריס הודגש, כי סעיף 16 לחוק המכר העניק לעקרון "יזהר המוכר" מעמד בכורה על פני עקרון "יזהר הקונה". וכך נקבע שם:

"עם חקיקת חוק המכר בוטל עיקרון 'יזהר הקונה'. חוק המכר, היוצא מנקודת הנחה כי בשל נגישותו המוגבלת של הקונה למידע מהותי על אודות הנכס, מעמדו הוא נחות לעומת מעמדו של המוכר, בא לעודד את המגמה הכללית של הביטחון המסחרי, לשרת צורך הרתעתי, והוא מבקש להגן על הקונה באמצעות מתן בכורה לעיקרון 'יזהר המוכר'".

עוד הודגש בפרשת שיפריס, כי "הוראת סעיף 16 לחוק המכר מכריזה על האופי הקוגנטי של אחריות המוכר". מכאן, נקבע, בדעת רוב מפי השופטים נ' סולברג וח' מלצר כנגד דעתו החולקת של השופט א' רובינשטיין, כי "על פי לשונו ועל פי תכליתו של הסעיף, דומני כי איננו מאפשר לזקוף 'אשם תורם' לחובת המשיבים 1 ו-2 בגין הצהרותיהם בחוזה המכר כי בדקו את הנכס" (שם).

בהקשר זה נקבע כי "בהעדר אפשרות להתנות על זכותו של הקונה להסתמך על אי-ההתאמה, אינני רואה דרך להצדיק הפחתה מאחריותו של המוכר (גם לא בחלקה) בדרך של יחוס 'אשם תורם' לקונה שהתרשל בבדיקת מצבו של הנכס..." (שם).

עוד נקבע לענין זה, כי:

"החלת דוקטרינת ה'אשם התורם' ביישומו של סעיף 16 לחוק המכר עשויה להתפרש כקריאה לתוך החוק של דבר שאין בו. קרי, החלתו של עיקרון 'יזהר הקונה' בסטייה מן התפיסה המקובלת במשפט הישראלי ביחס לחוק המכר: "חוק המכר שולל לחלוטין את ההשקפה של 'יזהר הקונה', ומתיר לקונה להסתמך באופן בלעדי על תיאור הממכר בפי המוכר, ועל החיובים המוסכמים בחוזה. הדין לא יהיה שונה, לפי חוק המכר, גם אם היתה לקונה הזדמנות סבירה לבדוק את הממכר והוא לא ניצל אותה, או שניצל אותה אך עקב רשלנותו לא גילה את הפגם בממכר" (א' זמיר, 'חוק המכר, תשכ"ח-1968', הפירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי (המכון למחקרי חקיקה, התשמ"ז), 281) ...".

יותר מכך, אף נקבע כי אין לייחס משקל להצהרת הקונים כי בדקו את הנכס או כי הם רוכשים אותו במצבו as is, שכן "בסעיף 16 לחוק המכר הביע המחוקק נחרצות את דעתו ביחס לסעיפים מן הסוג המצוי בחוזה שלפנינו, ובחר לבכֵּר את הגנת הקונים המתקשרים על-פני עיקרון 'החופש החוזי'..." (שם).

לפיכך, נקבע, כי "רק ידיעה ממשית של הקונה על אודות אי-ההתאמה תספיק כדי להחריג את תחולתו של סעיף 16 לחוק המכר; רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה, מצִדו, אין בה די כדי להציל את המוכר..." (שם).

שונים הם פני הדברים ביחס למוכר, שבעניננו לא נדרשת ידיעה ממשית ודי בידיעה קונסטרוקטיבית, ובלשון בית המשפט בפרשת שיפריס:

"מן העבר השני, עולה מלשונו של סעיף 16 לחוק המכר – "שהמוכר ידע או היה עליו לדעת" – כי לא נדרשת ידיעה ממשית מצִדו של המוכר על אודות אי-ההתאמה, וכי די בהוכחת יסוד נפשי של רשלנות על מנת לחייב את המוכר באחריות מלאה כלפי הקונה: "... ההוראה אינה דורשת ידיעה ממשית ואף לא ידיעה קונסטרוקטיבית, שאינה אלא תחליף לידיעה ממשית... כל מה שנדרש הוא שאי-ההתאמה נובעת מעובדות שעל המוכר היה לדעת עליהן. לפנינו יסוד של התרשלות, כלומר הכוונה היא לעובדה שאדם סביר היה יודע אותה באותן הנסיבות" (ראו רע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג (3) 516, 526 (1999), בפסקה 22 לפסק דינו של השופט י' אנגלרד). אין נפקא מינה אם סבר המוכר כי מדובר באי-התאמה שולית או בלתי חשובה; גם אז עליו לגלותה לקונה (ראו זמיר לעיל, 334)."

במילים אחרות, הדין מתיר לקונה לסמוך ולהסתמך על המוכר גם אם יכול היה לבדוק את המצב בעצמו ואף אם הצהיר כי בדק אותו בעצמו ולא עשה כן או שעשה כן אך התרשל בבדיקתו. בהקשר זה אין גם מקום להטיל על הקונה אשם תורם כלשהו. גם תניה לפיה נמכרת הדירה as is אין בה כדי לפטור את המוכר מחובתו או כדי לגרוע מזכויות הקונה, שרק ידיעה ממשית שלו תביא להחרגת הקבוע בסעיף 16 ביחס אליו. מן הצד השני, לא נדרשת ידיעה ממשית של המוכר ודי בכך כי אדם סביר היה יודע את העובדה שגילויה נדרש. זאת ועוד, אין נפקא מינה אם המוכר סבור היה שמדובר באי התאמה שולית או בלתי חשובה, שגם אותה מוטל עליו לגלות לקונה.

מן הכלל אל הפרט

כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי הנתבעים הפרו את חובת הגילוי החלה עליהם ואת ההסכם שנחתם בין הצדדים. בהקשר זה הגעתי למסקנה, כי הנתבעים הפרו את ההסכם גם בכך שמסרו לתובעים ממכר שאינו מתאים למוסכם, אי התאמה שהתובעים זכאים להסתמך עליה.

ראשית, אפנה להסכם שנחתם בין הצדדים, בו קיימות הצהרות ותניות, המתייחסות הן לתובעים, הקונים והן לנתבעים, המוכרים, ואשר יש להם רלבנטיות לעניננו.

הוראות ההסכם בין הצדדים

ב"הואיל" החמישי בהסכם שנחתם הצהיר המוכר כי "מסר לקונה את כל המידע המצוי בידיו למען הדירה ולמען רישום הדירה ע"ש הקונה וכי גילה בפני הקונה גילוי מלא ונאות של העובדות הידועות לו בנוגע לדירה ולבנין, בו הוא נמצא לרבות מצבם הפיזי והמשפטי".

בסעיף 3.5 להסכם נקבע כי "המוכר מצהיר ומתחייב" כי "למיטב ידיעתו של המוכר, בהתחשב בגיל הנכס ומהות השימוש בו, מערכות החשמל, דוד השמש הביוב והמים הפועלות בנכס תקינות, וכן אין בנכס רטיבות ו/או חדירת מים מהגג או מהקירות החיצוניים, ולא ידוע למוכר על כל פגם או מום נסתר".

בסעיף 4 להסכם נקבע, כי "בכפוף להצהרות המוכר בסעיף 3 לעיל" מצהיר ומתחייב הקונה כי "הוא ראה את הנכס וסביבתו, בדק את מצבו הפיזי המשפטי והתכנוני, ובכפוף להצהרות המוכר בהסכם זה, מצא אותו מתאים למטרותיו ולצרכיו הוא קונה את הנכס AS IS (סעיף 4.1), וכי "הוא יהיה מנוע מלטעון כנגד המוכר טענה כלשהי באשר למצבו הפיזי, המשפטי והתכנוני של הנכס ובכלל זה טענה בדבר אי התאמה, למעט טענה בגין מום נסתר אשר המוכר ידע עליו ונמנע מלגלותו לקונה, ולגבי פגמים או ליקויים אשר לא ניתן לגלותו בבדיקה של קונה סביר, והכל בכפוף לכל הצהרות המוכר" (ס' 4.2).

טענות הנתבעים ביחס לקיומה של רטיבות

הנתבעים חזרו וטענו, הן בכתב ההגנה שהוגש על ידם, הן בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע, הן בעדותו בבית המשפט, כי לא ידעו אודות קיומה של בעיית רטיבות בדירה, שכן הם לא סבלו מבעית רטיבות. יחד עם זאת, נשמעו מפיהם הסתייגויות כאלה ואחרות מאמירה נחרצת זו.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי "סוגית הרטיבות" כלשונם, עלתה פעם אחת כאשר התובעים שאלו אותם בענין זה. לטענתם, הם הבהירו לתובעים "באופן שאינו משתמע לשתי פנים" כי לא ידוע להם מאומה לענין רטיבות או נזילות בדירה, כפי שניתן היה גם לראות במועד מסירת החזקה.

בתצהיר מטעם הנתבע, חזר הוא על הנטען בכתב ההגנה, כמצוין לעיל, אולם בהמשך התצהיר, בסעיף 22, הבהיר הנתבע כי באחד המפגשים עם התובע בדירה, הראה לו נקודת קילוף מעל הפנלים בקיר הגובל עם השכן, אולם התובע לא התייחס לכך. הנתבע הוסיף והסביר (שם) כי הקבלן שביצע עבורו עבודות בגג הסביר לו כי מדובר בחלחול מתחת לבלטות במשך שנים רבות.

בעדותו נשאל הנתבע בענין זה והסביר שרצה להזהיר את התובע כי אם ישבר רעף יכולה להיות נזילה. עוד הבהיר הנתבע בעדותו, שהסביר לתובע במועד מסירת החזקה ביחס לקילוף בקיר, שהדבר נובע מכך ששטף את הרצפות, דבר שגרם לחדירת מים וכי בנושא זה של קילופים הסביר לו הקבלן שהדבר נובע משטיפת הבית.

בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי שוחחו עם התובע לענין הרטיבות פעם אחת כאשר הנתבע הסביר לתובע לענין הרעפים וכי מעבר לכך לא היה ידוע לנתבע אודות רטיבות למעט מקום אחד שהיה קילוף בכניסה בקיר הגובל עם המרפסת והגינה.

במילים אחרות, כעולה מראיות הנתבעים עצמם וכנטען גם בסיכומיהם, האמירה הנחרצת בדבר העדר בעיות רטיבות בדירה, אמירה שמצאה ביטויה גם בהצהרה מפורשת של הנתבעים בהסכם שנחתם בין הצדדים, לא היתה מדויקת. גם הנתבעים עצמם בחרו לסייג, במידה כזו או אחרת, אמירה נחרצת זו שלהם, הסתייגויות שלא מצאו ביטוי בהסכם.

כמפורט לעיל, בכתב ההגנה, לא תוארה הסתייגות כלשהי ואף הנטען ביחס להסבר שנמסר ביחס לשטיפת הרצפות הוכחש על ידם. בתצהיר העדות הראשית של הנתבע נטען כי באחד מביקורי התובע הראה לו הנתבע נקודת קילוף בקיר. בעדותו דיבר הנתבע על סכנת נזילה כתוצאה משבר של רעף וגם אישר כי הסביר לתובע שהקילוף בקיר נובע משטיפת הרצפה. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי לא היה ידוע להם על רטיבות, למעט קילוף בכניסה. במילים אחרות, גרסת הנתבעים בדבר קיומן של בעיות רטיבות כאלה או אחרות לא היתה אחידה וברורה במלואה למן ההתחלה אלא הובהרה על ידם, וגם זאת לא בצורה ברורה לחלוטין, רק במהלך הדיון.

יצוין גם, כי הנתבעת 2 בחרה שלא ליתן עדות מטעמה, אף שנראה שהיה מקום לשמוע גם ממנה האם היתה מודעת לקיומן של בעיות רטיבות כאלה או אחרות בדירה בטרם נחתם ההסכם.

סיכומם של דברים, מעדות הנתבע עצמו התברר, כי הדירה סבלה מבעיות רטיבות כאלה ואחרות, ואף אחת שנטען שמקורה, לדברי הנתבע, בחלחול מים אל מתחת לבלטות שנמשך שנים, כפי שהסביר לו הקבלן מטעמו. אין מחלוקת גם שהסבר זה לא נמסר לתובעים כלל. לתובעים נמסר, כאמור, כי מקור הקילופים מעל הפאנלים הוא בשטיפה שנשטפה רצפת הדירה בטרם נמסרה להם.

במאמר מוסגר יצוין, כי בהקשר להסבר שקיבלו אודות השפעת שטיפת הרצפות על הרטיבות מעל הפאנלים גם גרסת התובעים לא היתה אחידה, שכן בכתב התביעה הם טענו שקיבלו הסבר זה באחד מביקוריהם בדירה בטרם רכישת הדירה ואילו בתצהיר התובע ובעדותו נטען שההסבר התקבל במועד מסירת החזקה. גם הנתבע אישר בעדותו כי מסר את ההסבר במועד מסירת החזקה ומכל מקום לא מצאתי שיש בכך כדי להעלות או להוריד בעניננו.

המצב העובדתי ביחס לרטיבות – מומחה בית המשפט

כפי שצוין לעיל, המומחה שמונה מטעם בית המשפט, המהנדס אחי קליין, קבע כי במועד בדיקתו מצא רטיבות פעילה בדירה, בטווח הגבוה של מכשירי המדידה, כפי שפרט בחוות דעתו. יצוין, כי עוד טרם מונה מומחה זה קבעו גם המומחים מטעם התובעים כי במועד בו נבדקה על ידם מצאו כי בדירה קיימת רטיבות.

יותר מכך, ובמענה לשאלה שנשאל עת מונה על ידי בית המשפט, קבע המומחה כי הרטיבות היתה קיימת עוד טרם נמסרה הדירה לתובעים וכי סביר בעיניו כי מדובר בבעיה מתמשכת, שאינה תוצאה של שני החורפים האחרונים (עד למועד בדיקתו) בלבד.

עוד קבע המומחה מטעם בית המשפט, כי לדעתו אין מדובר במום נסתר, שכן חלק מהקירות היו גלויים וניתן היה להבחין בקילופי הטיח והצבע מעל שיפולי הריצוף, אף שיתכן שפינוי הדירה, כהכנה למסירת החזקה גרם לחשיפה בולטת יותר של הבעיה.

כנזכר לעיל, הנתבעים בחרו לשאול את המומחה שתי שאלות הבהרה ביחס לחוות דעתו.

במענה לשאלות ההבהרה אישר המומחה, כי מי גשמים יכולים לזרום מהכביש הראשי, לעבר הבתים הנמצאים במפלס נמוך יותר וכי סביר שלאחר הפשרת השלגים לפני כשנתיים זרמו מים מהכביש לבתים במפלס התחתון, אלא שאפשרות זו של זרימת מים קיימת בכל חורף בזמן גשם או שלג ואיטום המסדים אמור למנוע חדירתם את הבית.

הנתבעים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו או על תשובותיו לשאלותיהם.

חובת הגילוי שהוטלה על הנתבעים

כעולה מהמפורט לעיל, התברר, כי הצהרת המוכרים בהסכם, עליה חזרו גם בעדותם, לא שיקפה את מצב הדברים בפועל. התברר, כי בפועל סבלה וסובלת הדירה מבעיות רטיבות משמעותיות שהתובעים לא ידעו עליהם והנתבעים לא מסרו להם אודות קיומן.

כעולה מהמפורט לעיל, הנתבעים אכן ידעו אודות קיומה של בעיה כזו או אחרת בכל הקשור לרטיבות. הם אף נשאלו בענין על ידי התובעים והשיבו את אשר השיבו בדבר שטיפת הרצפות. כאמור, בעדותו הבהיר הנתבע כי קבלן מטעמו הסביר לו כי מדובר בחלחול מים מתחת למרצפות במשך שנים רבות. גם הסבר זה, שנשמע מפי הנתבע עצמו בעדותו, לא נמסר לתובעים. חלף זאת מצאו הנתבעים להבהיר לתובע, כאמור, כי קילופים שראה בקירות נובעים מכך שכהכנה למסירת הדירה הם שטפו את הרצפות. הסבר זה שמסרו הנתבעים לתובעים, וגם זאת, כנטען על ידם, במועד מסירת החזקה בדירה, הסבר שללא ספק בא על מנת להניח את דעתם, היה בו אף כדי להטעותם. יצוין בהקשר זה, כי משום מה טרחו הנתבעים להדגיש, הן בכתב ההגנה שהגישו (ס' 12) והן בתצהיר מטעמם (ס' 5) כי מסרו את הדירה כשהיא שטופה היטב.

על הנתבעים היה להבהיר לתובעים במפורש, עוד טרם חתימת ההסכם, כל פרט ולו השולי ביותר מבחינתם, ביחס לבעיה כזו או אחרת של רטיבות בדירה. יותר מכך, בטרם הצהירו את אשר הצהירו בפני התובעים בהסכם שנחתם בין הצדדים, היה על הנתבעים לבצע בדיקה מדוקדקת של הדברים, לרבות באמצעות מומחים לדבר, במיוחד בהתחשב במה שידעו כבר.

מכאן, שגם אם לא היו הנתבעים מודעים להיקף הבעיה הקיימת בדירתם וגם אם סברו שאין מדובר ב"בעיה" כלל, או בבעיה משמעותית אלא בענין שולי ובלתי חשוב, ממנו לא סבלו, כפי שהבהירו, היה עליהם לבדוק את הדברים לעומק בטרם הצהירו את שהצהירו בהסכם. במילים אחרות, גם אם לא ידעו הנתבעים בפועל אודות בעית הרטיבות המשמעותית ממנה סובלת הדירה, היה עליהם לדעת זאת.

הצהרת מוכרים בדבר העדר בעיות רטיבות בדירה אינה ענין של מה בכך. להצהרה שכזו, בין בעל פה במהלך המו"מ בין הצדדים ובין בכתב, יש להתייחס בכובד ראש. במיוחד, אך לא רק, אמורים הדברים כאשר קיימים רמזים כאלה ואחרים לקיומה של בעיה כזו או אחרת.

זאת ועוד, הרי שבהתאם לחוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט לא דובר במום נסתר (אף שיכול שהודגש בעת פינוי הדירה מחפצים). בנסיבות אלה על אחת כמה וכמה שהיה על הנתבעים להאיר את עיניהם של התובעים בכל פרט בענין זה, שולי ככל שיהיה לדעת הנתבעים.

כאמור, על הנתבעים היתה מוטלת לא רק חובה לשתף את התובעים בכל פרט שהיה ידוע להם בענין זה, אלא חובה היה על הנתבעים לבדוק את הבעיה לעומק, גם בעזרת מומחים, בטרם הצהירו את אשר הצהירו במהלך המשא ומתן ובמסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים.

משלא עשו כן, לא עמדו הם בחובת תום הלב המוטלת עליהם במסגרת המשא ומתן ואף הפרו את החוזה שנחתם בין הצדדים.

יותר מכך, גם לו יאמר כי הנתבעים לא ידעו בפועל אודות בעיות רטיבות שהיה עליהם לגלות לנתבעים הרי שלצורך מסירת ממכר מתאים ניתן לקבוע בנסיבות דנן כי היה עליהם לדעת עליהן ועל כן התובעים זכאים להסתמך על אי ההתאמה על אף הצהרותיהם שלהם בהסכם.

החובה המוטלת על המוכרים, על פי סעיף 16 לחוק המכר, היא חובה קוגנטית, שאינה מושפעת מהצהרות הקונים בדבר בדיקתם את הנכס ומציאתו מתאים למטרותיהם וצרכיהם וקנייתם את הדירה במצבה (as is). יותר מכך, בעניננו הצהרות אלה של התובעים בעניננו אף הוכפפו להצהרות המוכרים. מכאן, שאין בהסכם בין הצדדים ובהצהרות הקונים-התובעים כדי למנוע מהם לטעון לאי התאמה.

ההוראה שבסעיף 16 לחוק המכר בדבר אחריות המוכרים מוחרגת רק בידיעה פוזיטיבית וממשית של הקונים אודות בעיות הרטיבות. בענין זה אומנם קבע המומחה כי אין מדובר בפגם נסתר, אולם הוא גם קבע כי שיתכן שפינוי הדירה, כהכנה למסירת החזקה גרם לחשיפה בולטת יותר של הבעיה, למעט ביחס לרטיבות מאחורי ארונות המטבח לא ניתן היה לראות.

בעניננו הבחינו התובעים בקילופים מעל הפאנלים, כאמור, אולם בהתאם לעדויות שני הצדדים הדבר ארע לאחר שנחתם ההסכם ביניהם וגם אז הסברי הנתבעים, שהיה בהם כדי להטעות את התובעים, הניחו את דעתם.

זאת ועוד, בהקשר זה, הנתבעים עצמם חזרו והדגישו כי התובעים לא הבחינו בקיומה של בעית רטיבות ועדותם זו יש בה כדי לתמוך בטענות התובעים כי לא היה ידוע להם אודות קיומה, לכל הפחות במועד הקובע, עובר לחתימת ההסכם בין הצדדים.

סיכומם של דברים, הוכח שבדירה היתה קיימת בעיית רטיבות שהנתבעים ידעו או היו צריכים לדעת עליה, לא גילוה לתובעים ואף הצהירו כי אינה קיימת הן בעל פה, הן בהסכם שנחתם בין הצדדים. כאמור, הנתבעים הפרו את חובת תום הלב החלה עליהם במו"מ לקראת כריתת ההסכם, הפרו את ההסכם ואף מסרו לתובעים דירה שאינה תואמת את המוסכם בנסיבות המאפשרות לתובעים להסתמך על אי התאמה זו.

טענות נוספות של הנתבעים

מצאתי לדחות את טענת הנתבעים כי התובעים אחרו בפנייתם אליהם בטענה לקיומה של בעית רטיבות.

מבלי להכריע בשאלת האם היתה מוטלת בענייננו על התובעים חובה לפנות לנתבעים בענין זה כתנאי להסתמכות על אי ההתאמה, הרי שמצאתי שהתובעים לא התעכבו בהודעתם. ראשית, הם פנו טלפונית לנתבע מיד עם גילוי הבעיה. שנית, את בעיות הרטיבות גילו ממילא רק לאחר מסירת החזקה בדירה לידיהם ורק לאחר שהחלו בשיפוצים במקביל לבואו של החורף שגרם לגלוייה של הבעיה במלוא עוזה.

זאת ועוד, אין לפקוד על התובעים את לוחות הזמנים של המומחים שזימנו לבדוק את הבעיה או את המועד בו בחרו אלה להנפיק את חוות הדעת מטעמם.

לא מצאתי לקבל גם את הטענה שהיתה על התובעים חובה לזמן את הנתבעים לבדיקות שביצעו התובעים בדירה על ידי מומחים שזומנו על ידם לבדיקתה. בכל מקרה אין באי זימון זה כדי לגרוע מהזכויות הקיימות לתובעים כמפורט לעיל.

לא מצאתי גם לקבל את טענת הנתבעים, שהתובעים בחרו בכוונת מכוון לסיים תחילה את השיפוצים על מנת להשית את עלותם עליהם. טענה זו, שלא הוכחה בפני, מוטב היה לה שלא היתה נטענת.

הנזק הנתבע

בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שלא נחקר ואף לא נשאל שאלות הבהרה בענין עלות התיקונים ביחס לבעית הרטיבות עומדת על סך של 96,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

כמו כן, מצאתי שבנסיבת הענין על הנתבעים לפצות את התובעים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם מהתנהלות הדברים כפי שפורטה לעיל, בסך שנאמד על ידי ב-10,000 ₪.

סיכומם של דברים

דין התביעה להתקבל.

על הנתבעים לפצות את התובעים על הנזק שנגרם להם (עלות ביצוע התיקונים הנדרשים), בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בסך של 96,000 ₪ בתוספת מע"מ.

כמו כן על הנתבעים לפצות את התובעים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם בסך של 10,000 ₪.

הנתבעים יישאו גם בהוצאות התובעים (עלות חוות הדעת שהוגשו על ידם וחלקם בעלות חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בסך כולל של 8,210 ₪ וכן באגרת בית המשפט ששולמה על ידם) ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, ט' סיוון תשע"ח, 23 מאי 2018, בהעדר הצדדים.