פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון

בפני תביעה לפיצוי כספי בגין נזק גוף נטען.

מבוא וטענות הצדדים בתמצית

לטענת התובע, יליד 1959, נגרם לו נזק גוף בשל חשיפה ממושכת לרעש. התובע עובד משרד הביטחון מזה כ-30 שנה, מקצועו ***. התובע טוען כי במהלך שנות עבודתו נחשף באופן ממושך לרעשים מזיקים כתוצאה משימוש במכשירים שונים ונוכח מקום עבודתו. כך, עשה שימוש בדיסק חיתוך, פטישון ועוד. התובע טוען כי הנתבעת לא קיימה הדרכות בטיחות באופן תקין וראוי וכי ההדרכות היו קצרות והתייחסו בעיקר לעבודה בגובה. באשר לאמצעי המיגון טוען התובע כי, בתחילה, הנתבעת לא סיפקה אטמי אוזניים אלא רק צמר גפן. ברם, בשלב מאוחר יותר, כאשר החלה הנתבעת לספק אטמי אוזניים גם זאת לא נעשה באופן תקין ורציף. כך למשל, במקרים בהם האטמים היו נגמרים, לא היו מסופקים חדשים במשך תקופה. עוד טוען התובע כי מקום בו היו מתלוננים העובדים אודות הרעשים, מנהלי העבודה לא עשו מאומה. התובע הגיש תביעה בפני המוסד לביטוח הלאומי, הלה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 19% משוקלל וזאת החל מיום 25.2.2011. זאת בגין ירידה בשמיעה וטנטון. התובע קיבל מענק חד פעמי בשיעור של 96,535 ₪. ד"ר גבריאל רוזן, הגיש חוות דעת מטעם התביעה ולפיה נותרה לו נכות משוקללת בשיעור של 24%. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בהתנהלות כלפיו וכי עליה מוטלת החובה לפצותו בגין הנזק שנגרם לו.

לטענת הנתבעת, התובע עבד בסביבת עבודה מקובלת ולא נחשף לרעש בעצמה ובכמות האסורים. עוד נטען כי סופקו לו אמצעי הגנה ולרבות אטמי אוזניים. באותו אופן טוענת הנתבעת ביחס להדרכות תקופתיות אשר נעשו לתובע וכי לשיטתה הוא הודרך בכלל התחומים ולרבות בעניין חשיפה לרעש והשימוש באטמי אוזניים. כן טוענת הנתבעת כי במהלך עבודתו אצלה, עבר התובע בדיקות תקופתיות, מטעמה. בבדיקות אלו נמצא כי קיימת לתובע ירידה בשמיעה. ברם, התובע הגיש תביעתו לאחר תום תקופת ההתיישנות. כך שאף אילו יימצא כי הנתבעת התרשלה, הרי שאין לתובע עילת תביעה תקפה כנגדה וזאת מפאת התיישנותה. כן שוללת הנתבעת, בכתב הגנתה, קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין הנזק שנגרם לו לטענתו. באשר לנזקיו הנטענים, טוענת הנתבעת כי נזקיו של התובע הינם בגדר נזקים רגילים בשל מצב רפואי בסיסי ובשל גילו ואינם קשורים לסביבת עבודתו.

בימים 30.4.2018 ו- 30.5.2018 התקיימו דיוני הוכחות וסיכומים בעל פה. מטעם התובע, העיד התובע בעצמו וכן מר נחום בר, מומחה בתחום חשיפה לרעש תעסוקתי (להלן- "מומחה הרעש"), מר משה כברה מי שעבד עם התובע ושימש כמנהל התובע (להלן- "מנהל העבודה") וכן העיד ד"ר גבריאל רוזן המומחה מטעם התובע בתחום השמיעה (להלן- "מומחה השמיעה") . מטעם הנתבעת, העיד מר אדי ליעוז המשמש ממונה בטיחות בנתבעת (להלן- "ממונה בטיחות"). הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

ביום 11.2.2015 הודיעה הנתבעת כי אין בכוונתה להגיש חוות דעת בתחום השמיעה וכי הינה מסכימה עם קביעת המוסד לביטוח הלאומי לפיה נכותו המשוקללת של התובע הינה בגובה של 19%. ביום 19.8.2014 מסר התובע הסכמתו לפיה שיעור הנכות שנקבע על ידי המוסד לביטוח הלאומי יחייב גם אותו. באשר לחוות הדעת בתחום הרעש התעסוקתי, לא הוגשה חוות דעת נגדית ולא ניתנה הודעה דומה ביחס לעניין זה.

יחד עם האמור ראוי לציין כי התיק הועבר לטיפולי בשנת 2014. מאז, ושעה שלא הוגשו חוות דעת מטעם הנתבעת, בשום תחום, ניתנו מספר החלטות בעניין. ראו למשל, מן הימים 24.4.2014, 3.2.2015, 9.2.2015 וגם 16.5.2017, 16.7.2017. יצוין כי בית המשפט נדרש לעניין זה גם בדיון קדם המשפט האחרון, טרם דיון הוכחות וגמר, מיום 25.12.2017. לשיטת הנתבעת חודשים ספורים טרם מועד דיון הוכחות וגמר היה בכוונתה להגיש חוות דעת שתוכיח כי התובע היה מודע לנזקי השמיעה. יובהר כבר כעת כי לא הייתה מחלוקת לפיה התובע היה מודע לרעש והכל כפי שידון בפסק הדין. המחלוקת בעיקרה הינה בתחום בחינת ההתיישנות.

דיון:

לאחר שעיינתי ובחנתי כלל טענות הצדדים עולה כי דין התביעה להתקבל. ויוסבר בקצרה כי התובע עמד בנטל להוכיח יסודות עוולת הרשלנות מצידה של הנתבעת כלפיו. מנגד, הנתבעת לא עמדה בנטל הוכחת טענת ההתיישנות במלואה. זאת שעה שמדובר בחשיפה ממושכת לרעש, כאשר זהו למעשה אירוע עוולתי מתמשך. לאור קביעה זו, הנתבעת לא הצליחה להפריד בין הנזק שהתיישן לבין הנזק שטרם התיישן ולאור הגישה בפסיקה הרי שמכלול הנזק טרם התיישן. קביעה זו אינה מתייחסת לנזק הטנטון.

נסיבות קרות הנזק - ראיות הצדדים:

חשיפה לרעש:

התובע הגיש תצהיר ובו פירט את אופן עבודתו אצל הנתבעת. התובע פירט את כלי העבודה בהם עשה שימוש וכן פירט אודות החשיפה לרעש: "בתקופת עובדתי בשירותי הנתבע אני עבדתי תוך חשיפה ניכרת לרעש, ותוך שימוש בכלי עבודה "רעשניים" במיוחד", כאשר חשיפה ממושכת זו לרעש הביאה בסופו של יום לירידה משמעותית בשמירה..." (ת/3 סע' 3) ובהמשך הצהיר כי: "...היו תמיד הכנות בבית המלאכה...ובבית המלאכה יש דיסק חיתוך, מכונת הברגות, הלחמה, קדיחות, והייתי נחשף לרעש ע"י השימוש שלי בכלים ובציוד הזה וגם ע"י השימוש של עובדים אחרים באותם כלים. כשיוצאים לשטח, יש חציבות בקונגו מדי פעם בהתאם לנדרש, עבודה בדיסק חיתוך, קדיחות ע"י פטישון..." (ת/3 סע' 4 - 5).

בעדותו בבית המשפט העיד כי עבד בחשיפה לרעש כבר משנת 1983 (פרוטוקול הדיון עמ' 13 ש' 1 - 25). התובע נשאל האם היו גורמים אחרים לירידה בשמיעה והשיב בשלילה: "...זה רק בגלל העבודה בגלל הציוד שעובדים איתו" (שם עמ' 15 ש' 33 - 35).

מומחה הרעש מטעם התובע פירט בחוות דעתו את כלי העבודה בהם עשה שימוש בתובע במהלך שנות עבודתו, כן פירט את עוצמת הרעש אשר מפיק כל כלי עבודה וכן את זמן החשיפה המותר לכל כלי וכלי בנפרד. כך למשל בהתייחס לפטיש אוויר קבע כי מותר להיחשף לכלי זה עד 10 דקות ביום. המומחה האמור קבע בחוות דעתו כי התובע: "... היה ... חשוף כל שנות עבודתו כשרברב לרמות רעש גבוהות ביותר" (עמ' 8 סע' 6.1), המומחה אף הבהיר כי די לתובע לעשות שימוש בכלי עבודה אחד מתוך אלו שעשה בהם שימוש בכל יום עבודה לפרק זמן העולה על 15 דקות כדי שהתובע יהא חשוף לרעש הגבוה מזה המותר להיחשף אליו (שם עמ' 8 סע' 6.5). מומחה הרעש אף נחקר בבית המשפט, בעדותו לא נמצא כי יש לשלול את קביעותיו בחוות דעתו והיא עומדת במלואה. יוזכר כי מטעם הנתבעת לא הוגשה כל חוות דעת נגדית ובשום שלב של ההליך על אף ארכות רבות שניתנו ואשר התפרשו על למעלה ממספר שנים לעשות כן.

גם עדותו של מנהל העבודה אשר פיקח על התובע במשך מספר שנים תאמה את גרסת התובע לעיל לעצם השימוש בכלי עבודה אשר מייצרים רעשים גבוהים. כך, בין היתר, בעדותו: "...היו לנו מכשירים שעושים רעש חזק מאוד..." (פרוטוקול הדיון עמ' 11 ש' 30).

יתרה מזאת, גם העד מטעם הנתבעת, המשמש ממונה בטיחות העיד באופן דומה כי אכן התובע עשה שימוש בכלים אשר הינם בגדר רעש מזיק, כגון קונגו (שם עמ' 20 - 22).

מכל האמור לעיל עולה כי התובע הוכיח ברמה הנדרשת בדין האזרחי שהוא היה חשוף לרעשים גבוהים ושאינם עומדים בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד-1984 (להלן- "התקנות") וכאלה המוגדרים כרעש מזיק בתקנה 1 לתקנות. תקנה זו מגדירה רעש מזיק, כרעש שמפלסו גבוה מהערכים המותרים באותן תקנות, העלול לגרום נזק לבריאות העובד החשוף לו במקום עבודתו.

הקשר הסיבתי בין הרעש המזיק לבין נזקיו של התובע:

מעיון בחוות דעת מומחה הרעש עולה, כפי שפורט לעיל, כי התובע היה חשוף לאורך שנות עבודתו, ועודנו חשוף, לרעש מזיק. בחוות דעת מומחה הרעש עולה כי המדובר ברעש מזיק מתמשך למעשה. מומחה השמיעה מטעם התובע ציין בחוות דעתו כי: "חשיפה ממושכת לרעש תעשייתי הביאה לירידה בשמיעה, בגינה מגיעה נכות בשיעור של 15%... כן הביאה לטנטון תמידי, בגינו מגיעה נכות בשיעור של 10%..." (חוות דעת מומחה השמיעה בעמ' 2).

עוד עלה מן הראיות אשר הונחו בפניי כי אין גורם אחר לנזק הימנו סובל התובע. כך למשל, הנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה בתחום הרפואי אשר תוכל לאשש או להפריך טענותיו של התובע במישור זה. טענות לפיהן התובע סובל מנזק בתחום השמיעה בשיעור משמעותי. מומחה השמיעה מטעם התובע העמיד את שיעור נכותו של התובע על 24% משוקלל לצמיתות. כאמור לעיל הצדדים הסכימו כי גובה נכותו הרפואית של התובע לצורך ההליך דנן תעמוד על גובה הנכות הרפואית כפי שנמצא על ידי המוסד לביטוח הלאומי, בשיעור של 19% משוקלל, בגין ירידה בשמיעה ובגין טנטון.

תחת סוגיה זו נבחן האם הנתבעת נקטה אמצעי הגנה מספיקים בגין נזקי הרעש. אלו למשל מפורטים בתקנות 3 - 5 לתקנות ועוסקות בחובת הנתבעת לספק לתובע אמצעי גהות סביבתיים ואישיים, עריכת בדיקות תקופתיות והדרכת עובדים. בחינת מכלול הראיות מלמדת כי הנתבעת לא עשתה כן ברמה הנדרשת. ראשית, התובע העיד בעצמו כי לא סופקו אמצעי הגנה מתאימים, כי אם סופקו אלו לא סופקו באופן רציף ותדיר וכי בכל מקרה הרעש היה חודר מבעד לאמצעי ההגנה. כן פירט כי האמצעים היו צמר גפן ואטמי אוזניים. ראו בהקשר זה עדותו של התובע: "האטמים שהצגתי פה, זה האטמים שנתנו לנו בהתחלה. אם הייתי מאבד אז הייתי דוחף צמר גפן..." (פרוטוקול הדיון, עמ' 13 ש' 18 - 19). כן העיד כי בתחילת שנות עבודתו האמצעי היה למעשה צמר גפן במקרה הטוב, כלשונו (שם עמ' 17 ש' 6 - 7). עוד העיד כי במקרים רבים בהם נגמרו אטמי האוזניים נאלץ התובע לרכוש מכספו (שם עמ' 17 ש' 9 - 10). באשר לאמצעי הגנה נוספים הסביר התובע כי בשנים האחרונות הנתבעת החלה לספק גם אוזניות (שם עמ' 17 ש' 18). ויודגש בהקשר זה כי לפי עמדת מומחה הרעש, אמצעי ההגנה אשר סופקו לתובע לא תאמו את תנאי העבודה בהם עבד התובע במהלך שנות עבודתו: "אם הוא היה שם אוזניות הוא היה נחשף לעוצמות רעשים הרבה יותר פחותות. אבל יש פה בעיה, בעוצמות כמו שמדדתי 113, 106, 115, 114, צריך לבדוק את זה עם רופא אבל לדעתי אוזניות לא מספיקות יכול להיות שצריך קסדה בשביל זה. ויש קסדה מיוחדת להגן על האוזניים" (שם עמ' 10 ש' 13 - 16) ובהמשך: "...לדעתי המקצועית פקקי אוזניים ברעשים כאלה לא היו מספיקים וצריך מינימום אוזניות..." (שם עמ' 10 ש' 20 - 23). בהמשך הסביר כי למעשה האוזניות ואטמי האוזניים לא הספיקו משום העוצמה הגבוהה של הרעש אשר חודרת את עצם הגולגולת ולכן צריך לעשות שימוש גם בקסדה (שם עמ' 10 ש' 29 - 32). באשר לאטמי האוזניים אשר הציג התובע בדיון וטען כי הוא עשה בהן שימוש העיד מומחה הרעש כי אטמי אוזניים אלו הם הכי זולים שיש בנמצא כיום וכי הם אינם מתאימים לעוצמות רעש מהסוג אליהן נחשף התובע (שם עמ' 10 ש' 29). יצוין כי גם התובע וכן מנהל העבודה העידו בדיון שהתקיים בפניי כי במהלך שנות עבודתם הם התריעו והתלוננו כל הזמן אודות הרעש החזק אליו הם חשופים וראו למשל: "...כולם שמעו את הרעש. תמיד התרענו ועשיתי מלחמות..." (פרוטוקול הדיון עמ' 12 ש' 4). מנגד ייאמר כי לטענת הנתבעת, באמצעות ממונה הבטיחות, התובע קיבל אוזניות החל מהיום בו נקלט לעבודה. כאשר נשאל הממונה האם יש לו מסמך שיוכיח זאת הוא השיב בשלילה (שם, עמ' 20 ש' 19 - 20) גרסה זו עומדת בשלילה לעדותו מספר שאלות קודם לכן כאשר העיד כי קיים טופס באפסנאות היחידה אשר מעיד כי התובע קיבל אמצעי מגן (שם עמ' 20 ש' 12 - 13).

ויודגש, הממונה העיד כי החל משנת 2009 היו אטמי אוזניים בכמויות, כלשונו (שם עמ' 21 ש' 10). גרסה זו מחזקת את טענות התובע, אשר עובד בנתבעת מזה כשלושים שנים, לפיהן לא סופקו אטמי אוזניים בחלק מן התקופה וגם כאשר סופקו אז היות תקופות בהן לא היו במלאי. לאור כל האמור הנני קובעת כי לא סופקו לתובע אמצעי הגנה הדרושים על מנת למנוע ולכל הפחות להקטין באופן משמעותי את הנזק אשר נגרם לתובע.

באשר להדרכות ובדיקות תקופתיות לכלי העבודה, התובע העיד בבית המשפט: "היינו עושים בדיקות כל שנה שנה וחצי אצל רופא תעשייה, עשינו בדיקות אוזניים וכל שנים צילום אם נחשפנו לאסבסט..." (פרוטוקול הדיון עמ' 13 ש' 22 - 23). יחד עם זאת, גרסת התובע לפיה לא הסבירו לו את תוצאות הבדיקות מקובלת בעיניי, כלשונו: "הייתי לוקח את הדף איתי ואני לא יודע לקרוא את הדף. לא רשום סיכום רופא לא כלום. טבלה בלי כלום" (שם עמ' 13 ש' 26 - 27). לא הוצגה גרסה אחרת מתאימה מטעם הנתבעת אשר תוכיח כי מעבר לבדיקות, ולמרות שהיו תוצאות לאורך השנים כי קיימת בעיה בתחום השמיעה אצל התובע, נעשו מעבר לבדיקות אלו התאמות וכיו' לטובת התובע ועל מנת להתאים את סביבת העבודה לצרכיו ולתרגם את תוצאות בדיקות השמיעה לנתוניו האישיים של התובע, אשר היה ועודנו נחשף לרעש מזיק. למען הסר הספק, בעובדה לפיה בחלק מן המסמכים הרפואיים נכתב כי התובע חייב בשימוש באטמי אוזניים (שם עמ' 22 ש' 18 - 23). אין די כדי לשלול קביעתי לעיל. מה גם שעדות ממונה הבטיחות תאמה גרסת התובע כי מעבר לעצם ביצוע הבדיקה התקופתית לא נעשה דבר: "ש. כלומר הרופא מעביר את הטופס כדי להוכיח שהעובד עבר בדיקה? ת. נכון, כתוב שהוא עשה בדיקה, ואז למטה כתוב חובה שימוש באטמי אוזניים. ש. לא כותבים מה תוצאת הבדיקה? ת. לא, לא." (שם עמ' 22 ש' 21 - 25). בהתייחס לבדיקות עוצמות רעש המכשירים הנתבעת טענה כי אכן בוצע ניטור עוצמות רעש למכשירים מדי תקופה וגרסה זו אינה שנויה במחלוקת למעשה, יחד עם זאת אין בקביעה זו די כדי לקבוע שהנתבעת עמדה בנטל להגן על התובע מפני הרעש המזיק. ובוודאי שלא עשה כן כדי לשלול את הקשר הסיבתי בין נזקיו של התובע לבין עבודתו אצלה.

מכאן כי התובע הוכיח ברמה הנדרשת בדין האזרחי גם את יסוד הקשר הסיבתי.

התיישנות:

טענה נוספת של הנתבעת היא כי נזקיו של התובע התיישנו. התובע שולל טענה זו באומרו כי המדובר בעוולה מתמשכת. לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים שוכנעתי כי נזקיו של התובע המוצאים ביטוי בטנטון אכן התיישנו, בעוד נזקיו של התובע המוצאים ביטוי בירידה בשמיעה לא התיישנו שכן אכן מדובר בעוולה מתמשכת אשר הנתבעת לא עמדה בנטל לפצל בין חלקיה אשר התיישנו לבין חלקיה אשר טרם התיישנו.

טנטון: מומחה השמיעה קבע כי התובע סובל מטנטון תמידי (חוות דעתו בעמ' 2). בעדותו בבית המשפט העיד מומחה השמיעה כי מדובר בטנטון תמידי. כן שלל קשר מחייב בין הטנטון לבין הירידה בשמיעה. כלומר יכול להופיע טנטון ללא ירידה בשמיעה ולהיפך (פרוטוקול הדיון עמ' 26 ש' 11). המומחה העיד שהטנטון הופיע לתובע כבר ביולי 2002 כאשר התובע בעצמו התלונן אודות עניין זה (שם עמ' 26 ש' 19). לשאלה האם כל טנטון מזכה בנכות, השיב המומחה כי לא תמיד טנטון מוביל להכרה באחוזי נכות (שם עמ' 26 ש' 25 - 26). יחד עם זאת הבהיר המומחה כי הטנטון הופיע כבר בשנת 2002 וכי במועד זה, ביולי 2002 התלונן התובע על צפצופים באוזניים. המומחה העיד כי הטנטון הוא תולדה של חשיפה לרעש כבר משנת 2002 (שם עמ' 26 ש' 17 - 19). מעדות המומחה עלה כי הנזק התגבש כבר בשנת 2002 שכן העיד כי הנכות אותה מעניקים הגורמים הרלבנטיים בגין טנטון תמידי היא בגין הטנטון ולא בקשר לרמת הטנטון (שם עמ' 26 ש' 25 - 29). מכאן כי למעשה ניתן לומר כי נזק הטנטון התגלה לתובע כבר ביולי 2002. התביעה הוגשה יוזכר בספטמבר 2012, כלומר למעלה מ-10 שנים לאחר התרחשות הנזק. למען הסדר הטוב אציין ולגבי הטנטון כי אין כל מסמך אחר או גרסה נוספת אשר יכולה לקבוע שהטנטון הופיע רק במועד מאוחר יותר ולחילופין כי הטנטון התפתח והתגבש עם השנים ולכל אורך שנות עבודתו של התובע, גם כיום. יוסף בהקשר זה כי לשיטת מומחה השמיעה מטעם התובע, הטנטון מזכה בנכות בעצם הופעתו וללא קשר לעוצמת הטנטון (פרוטוקול הדיון עמ' 26 ש' 25 - 28).

על פי דיני ההתיישנות הרי שתביעה מתיישנת בתום 7 שנים מקרות הנזק ולחילופין בהתאם לכלל ההתגלות בפקודת הנזיקין.

מקום בו התגלה הנזק למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528; סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין).

לגבי השאלה מהו אותו מועד הגילוי הרי שנקבע בפסיקה כי: "איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4), 554 (1984)).

במקרה דנן, חלפו למעלה מ-10 שנים מעת התרחשות הנזק. כך שאין אף משמעות לשאלה אם הנזק שהתגלה לתובע הינו נזק של מה בכך או נזק שבגינו היה פונה התובע בתלונה או בתביעה. שאלה זו תהא משמעותית אילו היה מתגלה הנזק בטרם חלפו עשר שנים מיום התרחשותו. מכאן כי יש לקבל טענת ההתיישנות וזאת בנוגע לטנטון. זאת בין היתר גם על סמך קביעת בית המשפט במקרה אחר: "אם כן די בכך שהנתבעת תראה כי התובע התלונן על טנטון כבר בשנת 1998 כדי ללמד כי הנזק שממנו סובל התובע היום בגין טנטון כולו התגבש בשנת 1998...ומועד ההתיישנות חל תוך 7 שנים ממועד גילוי הנזק..." (ת"א (נצרת) 44959-04-13 מנסי נ' חברת נמל חיפה בע"מ, פס' 29 לפסק הדין (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.8.2017)).

באשר לטענת התובע בענין מועד התגבשות הנזק בתקופת הגשת התביעה במל"ל, יובהר להלן מקביעת בית המשפט במקרה אחר: "אינני מקבל טיעון זה, שכן אין כל זיקה לעמדת המל"ל (בין להכיר בתאונה ובין לדחות אותה) לצורך התגבשות העילה הנזיקית שהוגשה נגד הנתבעים" (ת"א (עכו) 3586-06-16 פלוני נ' מ.ס ואחרים (פורסם במאגרים המשפטיים, 27.11.2016).

עוד ראוי לציין באשר לכלל הגילוי וביחס לגרסת התובע:" נמצאנו למדים כי המבחן הינו אובייקטיבי, האם תובע סביר לא היה גלה קצה חוט לעניין העובדות המקימות את עילת תביעתו קרי, בו הוא עובד והקשר הנטען בין הרעש לבין ליקוי השמיעה והטנטון. במקרה אשר לפני, אדם סביר היה מגלה קצה חוט של קשר סיבתי בין הרעש הנטען לליקוי השמיעה. התובע טוען לרעש בעוצמות כה חזקות עד כי קשה להניח כי אדם בעל הגיון סביר לא היה קושר בין הדברים או מעלה חשד סביר לקשר אשר כזה" (ת"א (עכו) שלום נ' מלון קרלטון בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 30.3.2014)) והרי לא ניתן לומר כי הבדיקה ביולי 2002 לא היוותה קצה חוט בעניין הטנטון.  

ירידה בשמיעה:

עולה כי התובע התלונן אודות ירידה בשמיעה כבר מסוף שנות ה-90. התובע התלונן בבדיקות התקופתיות בהן נטל חלק. תחילה העיד כי התלונן רק בשנים 2008 - 2009 (פרוטוקול הדיון עמ' 14 ש' 4) ובהמשך העיד כי גם התלונן בשנת 1998 בבדיקה אצל ד"ר נודלמן (שם עמ' 14 ש' 26) ובאופן דומה בשנים 2001 - 2002 (שם עמ' 14 ש' 31 - 32).

מומחה השמיעה העיד כי הירידה בשמיעה של התובע הוחמרה עם השנים, כלומר קיימת פגיעה הדרגתית בשמיעת התובע. כן העיד כי בשנת 2005 רואים החמרה במצבו של התובע וזאת על סמך מסמכים רפואיים שבחן המומחה (שם עמ' 27 ש' 13 - 16).

מכאן עולה כי התובע התלונן על ירידה בשמיעה כבר בשנת 1998 ואולם הירידה בשמיעה הינה בגדר נזק אשר המשיך והתגבש אט אט, בניגוד לטנטון. למשל בשנת 2005 שיעור הנכות בגין ירידה בשמיעה עמד לשיטת מומחה השמיעה על 5% בלבד (שם עמ' 29 ש' 16). המוסד לביטוח הלאומי קבע כי בגין ירידה בשמיעה התובע זכאי לשיעור נכות צמיתה של 10%. לאור קביעות אלו הרי שאין לקבל טענת ההתיישנות של הנתבעת בנוגע לירידה בשמיעה. שכן, המדובר באירוע עוולתי מתמשך, אשר ליקוי השמיעה התגבש אט אט משך כל התקופה בה התובע חשוף לרעש. כאשר חלק מעילת התביעה בגין ליקוי השמיעה מצוי בתוך תקופת ההתיישנות וחלקו מחוצה לה. במצב דברים זה, הנטל הוא על הנתבעת להוכיח את גרף הירידה בשמיעה לאורך השנים ולפרט מה היה בתוך תקופת ההתיישנות ומה מחוץ לתקופה זו (ת"א (נצרת) 44959-04-13 מנסי נ' חברת נמל חיפה בע"מ, פורסם במאגרים המשפטיים, 2.8.2017). שכן, לפי הפסיקה, כלל הוא באירוע עוולתי מתמשך, המדובר בעילות תביעה הנולדות בזו אחר זו. לכן, כל עוד המצב הפוגעני המתמשך קיים, אין חסומה התביעה ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרות הן בתוך תקופת ההתיישנות. כן קובעת הפסיקה כי מקום בו לא ניתן לערוך הפרדה בין עילות התביעה המתחדשות שבתוך תקופת ההתיישנות לבין אלו שמחוצה לה, הרי שכל טענת ההתיישנות תידחה (ראו ע"א 9413/03 אלנקווה נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה ירושלים פ"ד סב(4) 525, 553 (2008)). לכן הנני קובעת כי לא עומדת טענת ההתיישנות באשר לירידה בשמיעה בשיעור של 10% לצמיתות.

מבחינת כלל האמור עולה כי הוכח יסוד הנזק, הוכח יסוד הקשר הסיבתי ונדחתה טענת ההתיישנות. כעת ייבחנו יסודות נוספים הנדרשים להוכחת התרשלות הנתבעת.

• חובת זהירות מושגית: באשר לחובת הזהירות המושגית שבין עובד למעביד, הרי שהפסיקה הכירה בחובת הזהירות המושגית ביחסים מיוחדים אלו. כך שבמקרה דנן התקיימה חובה זו.

   

• חובת זהירות קונקרטית: ניתן לומר כי אדם סביר מן היישוב היה יכול לצפות את הנזק. מה גם שהתקנות בתחום הבטיחות כשלעצמן יצרו חובת זהירות קונקרטית. מהחומר שהונח בפניי עולה כי הנתבעת לא נקטה אמצעי הזהירות הדרושים. כך, הוכח כי אטמי אוזניים לא סופקו וגם בתקופה שכן הרי שאלו לא סופקו באופן סדיר. יתרה מזאת, מקביעת מומחה התביעה עולה כי אטמי אוזניים לבדם אינם מספיקים כדי למנוע את הנזק ולכל הפחות להקטינו וכי יש צורך בשימוש בקסדה אשר תמנע חדירת הרעש דרך עצם הגולגולת. באשר להדרכות, אין די בהדרכות אלו כשלעצמן כדי לדחות חובת זהירות קונקרטית. בנסיבות המקרה דנן, הרי שהיה צורך בפעולות אקטיביות למניעת הנזק. אלו לא נעשו באופן הנדרש. לאור האמור הרי שהתקיימה חובה זו גם כן. ואף הוכח כי הנתבעת התרשלה.

   

הנזק: לתובע יש 10% נכות לצמיתות בגין ירידה בשמיעה. הנזק כתוצאה מטנטון אינו רלבנטי באשר טענת ההתיישנות עומדת בעינה לגביו.

• אובדן שכר לעבר: לטענת התובע, הגם שלא הייתה ירידה בתלושי השכר של התובע ואפילו הייתה עליה מסוימת, הרי שהתובע נמנע מלגשת למכרזים ולהתקדם בשל הפגיעה בשמיעה ולכן התובע דורש פיצוי בגין רכיב זה בשיעור אקטוארי ובהתאם לאחוזי הנכות כפי שנקבעו (פרוטוקול הדיון עמ' 34). לטענת הנתבעת, שכרו של התובע הלך וגדל עם שנים. וכן נטען כי התקדמותו בדרגות אינה קשורה בנכות שעה שפוטנציאל ההתקדמות בעיסוקו של התובע מוגבל (שם עמ' 39). לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים, אכן לא ניתן להתעלם מן העובדה לפיה בפועל שכרו של התובע לא ירד. באשר לטענותיו של התובע בעניין העדר היכולת לעבר להתקדם בעבודתו ולגשת למכרזים אצל הנתבעת, לאור מומו - שוכנעתי כי אין לקבל טענה זו. התובע משמש בתפקיד הכי בכיר כמעט בסביבת עבודתו. הוא מנהל עבודה, כאשר מעליו קיים עוד תפקיד בכיר אחד נוסף בלבד. מה גם שלא נמצאה מניעה בפועל לניסיון מצדו של התובע לגשת למכרז הרלבנטי. התפקיד שמעליו הינו מנהל עבודה של כלל המתחם. יחד עם כל האמור, קביעה זו אינה שוללת טענות התובע בדבר אפשרויות קידום לתפקידים אחרים במישורים אחרים וכן טענותיו לביצוע עבודות נוספות אצל הנתבעת ואשר יכלו להגדיל את שכרו בתקופה שחלפה. לאור כל האמור ונתוני המקרה, יש מקום לפסוק לתובע בגין רכיב זה לאורך התקופה על פי רכיב גלובאלי בשיעור של 45,000 ₪. סכום המשקף מחד את טענות התובע אל מול טענות הנתבעת ועורך האיזון הראוי ביניהן. אין מקום לפצות את התובע על בסיס אקטוארי מלא בשיעור של 10% נכות צמיתה לכל שנות עבודתו ולכל הפחות החל משנת 1998. פיצוי אשר עומד על כ- 375,000 ₪. סכום פיצוי זה אינו יכול לעמוד במקרה דנן. ראשית, אין ולא ידועה חלוקת גובה הנכות ממנה סובל התובע לאורך השנים. שכן הייתה ירידה הדרגתית השמיעה. כמו כן, התובע לא הניח מלוא המידע הנדרש בעניין השינויים בשכרו ואובדן כושר השכר לעבר לאורך התקופות. מה גם שהתובע התקדם בעבודתו אצל הנתבעת במשך השנים ושכרו הלך וגדל, בעניין זה אין מחלוקת. על סמך קביעות אלו, הרי שאין לפצות על בסיס אקטוארי מלא ובעניין זה ראוי לפצות בשיעור גלובאלי, כפי שנפסק לעיל - 45,000 ₪.

   

• אובדן שכר לעתיד: חישוב אקטוארי על בסיס שכר ברוטו של 15,500 ₪ תוך התחשבות בכך שלתובע נותרו כ- 8 שנות עבודה, על בסיס נכות של 10%, מלמדת כי הפיצוי האקטוארי בגין אובדן שכר לעתיד הינו 131,750 ₪. יחד עם כל האמור, מן החומר שהונח עולה כי אין חשש אמיתי, לסיום העסקתו של התובע אצל הנתבעת - קביעה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. יחד עם זאת, אין מקום לקבוע כי לא נגרמה לתובע פגיעה בכושר ההשתכרות הפוטנציאלי שלו. שכן, בעקבות עבודתו של התובע אצל הנתבע הוא הפך לבעל מום, הגם שמומו לא מפריע לו לעבוד כיום אצל הנתבעת, לא ניתן לחזות מה צפוי לו בעתיד. קיימת תמיד האפשרות התיאורטית שהתובע ייאלץ לנטוש עבודתו הנוכחית, מכל סיבה שהיא. במקרה שכזה, עלול המום להגביל אותו בבחירת מקצוע אחר. "...על פי הפסיקה, יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה" (ת"א (תל אביב) 54150-08-10 נוטקביץ' נ' גזית גלוב ישראל ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 10.12.2015); ע"א 7837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה, פד"י מט(2) 257 (1994)). במצב הדברים הנוכחי ולאור כלל טענות הצדדים במישור זה, הנני קובעת רכיב זה בשיעור גלובאלי של 55,000 ₪. קביעה זו הינה על סך של כ- 40% מגובה התחשיב האקטוארי (ראו כדוגמא מקרה אחר בו נעשה שימוש בפיצוי גלובאלי בתחום השמיעה ת"א (תל אביב) 15493-04-15 אנושי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 7.8.2017))

   

• פנסיה: על סמך האמור לעיל, רכיב זה עומד על 12,000 ₪.

   

• כאב וסבל: לאור נתוניו האישים של התובע, סביבת עבודתו ומה שעבר במרוצת השנים בעיסוקו אצל הנתבעת, הנני קובעת רכיב זה על סך של 25,000 ₪.

   

• הוצאות ועזרה: רכיב זה לא פורט באופן הנדרש. ברם, לא ניתן להתעלם מן הצורך בביצוע בדיקות שונות לאורך השנים, סיוע בני משפחתו והוצאות נסיעה. לפיכך, רכיב זה יעמוד על סך כולל של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד.

   

• סה"כ 142,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את החלק היחסי אותו קיבל התובע מן המוסד לביטוח הלאומי כדמי פגיעה. התובע קיבל סכום של 106,190 ₪ (משוערך להיום) בגין ירידה בשמיעה וכן טנטון. החלק היחסי בגין ירידה בשמיעה הינו 55,889 ₪. כך שסך הפיצוי לו זכאי התובע הינו 86,111 ₪.

   

  סיכום:

   

לאור האמור הנתבעת תשלם לתובע סכום כולל של 86,111 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום ויישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט בשיעור של 20% מסכום הפיצוי לעיל וכן הוצאות משפט בסכום של 8,500 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין.

ניתן היום, ו' תמוז תשע"ח, 19 יוני 2018, בהעדר הצדדים.