גריבובסקי נ' גל

 

 

בפנינו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים, במסגרתן עלינו להכריע האם התובע זכאי לתשלומים שונים הנובעים מעבודתו אצל הנתבע וכתוצאה מסיומם, כמו גם האם התובע זכאי לפיצויים בגין פרסום לשון הרע ופיצוי בגין עגמת נפש; והאם הנתבע זכאי לקבלת פיצויים מהתובע בגין הנזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בגין הפרת התחייבותו לכאורה לסודיות כמו גם פיצויים בגין פרסום לשון הרע, עגמת נפש, החזר בונוס, גניבת חומר מהמחשב, דמי לימוד וחוב בגין ייעוץ משפטי.

 

מטעמי נוחות, התובע והנתבע שכנגד, ייקרע להלן "התובע", והנתבע והתובע שכנגד – "הנתבע".

 

הרקע העובדתי

 

1.הנתבע הינו בעל עסק של מעבדה לתיקון כרטיסים אלקטרוניים וייבוא חלפים למוצרי חשמל "לבנים" ובהם מוצרי מיזוג אוויר, מכונות כביסה, מייבשי כביסה, מקררים, מיקרוגלים ועוד, הממוקמת באשדוד.

 

2.התובע הינו הנדסאי חשמל ואקלטרוניקה במקצועו, אשר עבד בשירות הנתבע כטכנאי חשמל ואלקטרוניקה, החל מיום 15.11.04 ועד ליום 5.4.12.

 

3.עם תחילת עבודתו בשירות הנתבע, נדרש התובע לחתום על הסכם סודיות בעבודה, להלן תוכן ההסכם:

 

"הואיל ובבעלות א' מעבדה אלקטרו-מכנית לתיקון טיימרים וכרטיסים אלקטרוניים למכשירי חשמל ביתיים ותעשייתיים – (להלן: המעבדה).

והואיל והמעבדה תוכננה / נבנתה באופן ייחודי פרטי ועצמאי ע"י א' ולאור ניסיונו האישי ושקידתו בתחום במשך שנים רבות – (להלן: השקידה הניסיון והייחודיות) ושמה 'גל בקרה ואיכות' – (להלן: השם המסחרי).

והואיל וב' מצהיר כי אין לו כל ניסיון בתחום העיסוק של המעבדה ועל אף זאת מעוניין הוא לעבוד אצל א' במעבדה ללא כוונה ו/או רצון לעסוק בעתיד כשכיר עצמאי בעל עסק בעסק אחר שיעסוק בתחום עיסוק המעבדה וכן ללא כוונת קביעות במסגרת המעבדה ו/או א'.

והואיל וא' מסכים להעסיק את ב' במעבדה ללא קביעות, בלבד ובכפוף להתחייבותו של ב' לשמירה על סודיות מוחלטת בכל הקשור לתחום העיסוק של המעבדה – (להלן:התנאי) לתקופה מינימלית שתחילתה ביום תחילת עבודתו של ב' במעבדה וכלה בתום שנתיים שלאחר סיום עבודתו/עיסוקו של ב' במעבדה מכל סיבה שהיא – (להלן: תקופת התנאי).

והואיל וב' מסכים לקבל עליו את התנאי לתקופת התנאי.

 

לפיכך הוסכם, הותנה והוצהר בין הצדדים כדלקמן:

 

1.המבוא להסכם מהוות חלק בלתי נפרד ממנו ובבחינת תנאים מתנאיו.

2.ב' יתחיל לעבוד במעבדה החל מיום ___ לתקופת ניסיון של 3 חודשים – (להלן: תקופת הניסיון) כך שאם במהלכה לא יימצא מתאים בעיני א' יפסיק עבודתו לאלתר כאשר יחולו הוראות סעיפים 4, 5, 6 ו-9 להסכם גם במקרה כזה של הפסקת/סיום העבודה עקב אי התאמה כאמור.

3.בתקופת עבודתו של ב', וככל שתהיה (להלן: תקופת העבודה), ישלם א' שכר חודשי של ___ ₪ בכל ___ לכל חודש, החל מיום ___.

4.במסגרת התנאי מתחייב ב' לא למסור ו/או להעביר ו/או לגלות ו/או לספר על כל מידע ו/או חומר ו/או מסמך ו/או רעיון הקשור ו/או השייך ו/או המתוכנן להיות במעבדה לכל גורם אנושי ו/או אחר שאינו א' ו/או מי שלא הוסמך לכך ע"י א' בכתב.

5.התחייבותו של ב' לפי סעיף 4 לעיל תהיה בתוקף בכל תקופת התנאי.

6.מוסכם ומוצהר בזה בין הצדדים כי סעיפים 4 ו-5 לעיל מהווים תנאים יסודיים, מהותיים ועיקריים להסכם (להלן: סעיפי היסוד).

7.בתקופת העבודה ישלם א' עבור ב' תשלומים בגין מס הכנסה וביטוח לאומי וכדרוש עפ"י החוק.

8.מוסכם ומקובל על הצדדים כי בכל מקרה שאין ולא יהיו יחסי קביעות כמשמעותם עפ"י חוק ו/או הסכם קיבוצי לעניין תנאים בקביעות עובד בעבודה, כן מוסכם כי א' אינו מתחייב להעסיק את ב' למשך תקופה כלשהי לאחר תקופת הניסיון בהנחה שיעבור ב' בהצלחה את תקופת הניסיון.

9.מוסכם בין הצדדים כי במקרה של הפרת איזה מסעיפי היסוד ישלם ב' לא' פיצויים מוסכמים וללא צורך בהוכחת נזק, בסך בשקלים השווה ל-20,000 $ (עשרים אלף דולר ארה"ב) (להלן: הפיצוי המוסכם) וצד ב' מצהיר בזאת כי הסכום המוסכם זהו סכום הפיצוי הראוי להשתלם לב' במקרה של הפרה כאמור ולאחר שהעריך את הנזק העשוי ו/או הצפוי להיות לב' כתוצאה מהפרת איזה מסעיפי היסודומכוח האמור במבוא להסכם זה ולאור השקידה, הניסיון והייחודיות.

10.להבטחת התחייבותו של ב' יפקיד ב' ביד א' שטר ביטחון לפקודתו ע"י 20,000 $ (עשרים אלף דולר ארה"ב) בחתימת שני ערבים. והיה והסתבר כי הפר ב' איזה מסעיפי היסוד, רשאי א' לגבות את השטר ובמקרה זה מתחייב ב' לפורעו עם דרישה ראשונה ולא תישמע כל טענה של ב' במקרה כזה מנגד גביית השטר ע"י א'.

11.הצדדים מצהירים כי חתמו על שני הסכמים כדוגמת הסכם זה כל שברשות כל אחד מהם יימצא/נמצא עותק מקורי אחד ממנו.

12.כתובות הצדדים לעניין הסכם זה יהיו במבוא.

13.הצדדים מצהירים בזה כי קראו היטב את ההסכם, מבינים היטב את תוכנו וחתמו עליו מרצונם החופשי".

 

4.הנתבע הוציא מכתב לתובע הנושא כותרת "הפסקת עבודה", ובו כתב כדלקמן:

 

"לבקשתך, הריני לאשר כי החל מיום 5.4.2012 הופסקה עבודתך ב"גל בקרה ואיכות". הריני לאשר כי עבודתך ב"גל בקרה ואיכות" החלה ביום 15.11.2004 בהתאם להסכם עבודה שנחתם על ידך.

כמוסכם, זכויותיך וחובותיך בתקופת העבודה נערכים בנפרד". 

 

5.התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לדמי אבטלה. ביום 29.4.2012 שלח המוסד לביטוח לאומי מכתב לתובע ובו צויין שכדי שהמוסד יוכל לטפל בתביעתו, עליו להעביר אישור מהנתבע בציון סיבת סיום עבודתו שכן, מהמכתב שצירף לא מובן האם פוטר או התפטר.

 

6.ביום 17.5.2012 פנתה ב"כ התובע לנתבע בדרישה לקבל את זכויותיו הסוציאליות, כמו גם לקבל מכתב בהתאם לדרישת המוסד לביטוח לאומי.

 

7.ביום 10.5.2012 הגיש הנתבע תלונה למשטרה כנגד התובע בדבר גניבה בידי עובד ממעסיקו.

 

התובע נחקר במשטרת אשדוד וביום 31.10.2012 הודיעה משטרת ישראל על החלטתה שלא להוסיף לחקור או שלא להעמיד לדין, משלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין.

 

8.ביום 24.6.12 שלח ב"כ הנתבע מכתב תשובה לב"כ התובע ובו שלל מכל וכל את דרישתה לתשלום זכויות סוציאליות, תוך שציין כי התובע גנב מסמכים וסודות מסחריים של הנתבע, תוך שהתובע הפר את חובת הנאמנות שלו ואת הסכם הסודיות עליו חתם.

 

עוד נטען במכתב באשר לדרישה לתשלום פיצויי פיטורים והוצאת מכתב סיום עבודה מתוקן, כי בנסיבות בהן הופסקה עבודת התובע, אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים ואף לא חלה החובה על הנתבע ליתן לתובע הודעה מוקדמת על פיטוריו.

 

9.בדיוני ההוכחות שהתקיימו לפנינו, העידו מטעם התובע:

התובע עצמו, מר אברהם בר ומר רפאל גינדין.

מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו, מר כהן רועי – מומחה למחשבים, מר שמואל יוסף – חוקר מטעם הנתבע, מר נוי חמאמי – עובד לשעבר של הנתבע, מר אמיר מורג – בעל מעבדה לתיקון כרטיסים אלקטרוניים ברחובות, מר דוד דבדה – מורה למקצועות החשמל והאלקטרוניקה, מר איטוביץ איגור – טכנאי אלקטרוניקה ומר יגאל פואד – טכנאי אלקטרוניקה.

 

השתלשלות ההליכים

 

10.במסגרת דיון מוקדם שהתקיים ביום 3.9.2013, הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור בתוך כותלי בית הדין (ר' החלטת כב' השופט יוספי מיום 3.9.13). משזה לא צלח, נקבע מועד להוכחות ומועדים להגשת תצהירי עדות ראשית.

 

11.ההליכים בתיק התארכו בעיקרי עקב מחלוקת בין הצדדים בנושא גילוי המסמכים וכן בנוגע לסדר הגשת הראיות (הגשת דו"ח חוקר והקלטות).

 

12.בעקבות בר"ע שהגיש התובע על החלטת בית הדין (בר"ע 33454-12-13), החליט בית הדין הארצי כי אין מקום לדחות את מועד העיון בדו"ח החקירה וההקלטות עד לאחר הגשת התצהירים, ועל כן על הנתבע למסור לעיון התובע את דו"ח החוקר וההקלטות בתוך 7 ימים מהמועד בו יומצא לו פסק הדין (פסק דיון מיום 27.2.14).

 

13.במהלך ההליך נדרש בית הדין פעמים רבות לנושא גילוי מסמכים, דבר שגרם להימשכות ההליך (ר' החלטות מיום 14.1.14, 2.3.14, 10.4.14, 16.6.14), עד כי נאלץ בית הדין לקיים דיון נפרד בסוגייה זו. בהחלטה מיום 6.1.15 מצאנו לציין כי יש טעם לפגם להידרש לבקשת ב"כ הנתבע לגילוי מסמכים יותר משנתיים וחצי מפתיחת ההליך. עוד ציינו כי לאור הצהרת ב"כ התובע כי העבירה את הדיסק או קי לב"כ הנתבע, ולמעט אותה חומרה אין בידי התובע חומר נוסף, אזי אין מקום להיעתר לבקשה לגילוי מסמכים מטעם הנתבע.

 

14.בהחלטת בית הדין הארצי, בבר"ע שהוגשה באשר לבקשה להמצאת התקנים חיצוניים, צויין כי: "... במקרה זה קדמו לכך הליכי גילוי ממושכים באופן חריג, לרבות דיון מיום 6.1.15, במהלכו ניתנה החלטה מפורשת המתייחסת ל"דיסק און קי" (סעיף 7), מבלי שהובא כל הסבר מדוע הועלה הנושא מחדש במסגרת בקשה נוספת מאותו יום. על פני הדברים, לפיכך, ולאחר עיון בבקשה – לא הובאה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור...".

 

15.לאחר דיון ההוכחות שהתקיים ביום 4.5.16, ביקש הנתבע פעם נוספת להמציא לידיו התקנים חיצוניים, בהחלטה מיום 12.7.16 דחינו הבקשה תוך חיוב הנתבע בהוצאות.

 

לאחר ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 28.6.15, ניתן פסק דין בבר"ע 23206-07-15 ולפיו, הותר לנתבע להשלים את חקירת התובע באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה. כמו כן, הותר לנתבע להשלים את חקירתו הנגדית של התובע בקשר לסוגיית שאלת קיומם של התקנים ניידים נוספים על זה שנמסר לתובע. לפיכך, בישיבת יום 4.5.16, הותר לנתבע להשלים את חקירת התובע.

 

16.בהחלטה מיום 27.12.15 נעתר בית הדין לבקשת הנתבע להזמנה לעדות של הטכנאים המופיעים בסרטונים שהוצגו במהלך הדיון מיום 28.6.15.

 

17.התקיימו ארבע ישיבות הוכחות בתיק, ביום 28.6.15, ביום 4.5.16, ביום 26.10.16 וביום 3.5.17.

 

18.התובע הגיש סיכומיו ביום 30.6.17, הנתבע הגיש סיכומיו ביום 19.9.17 והתובע הגיש סיכומי תשובה ביום 27.9.17.

 

דיון והכרעה

 

19.נדון להלן ברכיבי התביעה, כפי סדרם, תוך התייחסות לטענות שהועלו ע"י הצדדים. לאחר מכן, נדון בתביעה שכנגד, על רכיביה השונים, והכל בהתאם לחומר הראיות שהוצג בפנינו.

  

תביעתו של מר גריבובסקי

 

נסיבות סיום העסקתו של התובע

 

20.בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

 

21.התובע טען כי ביום 5.4.2012, במהלך יום עבודה שגרתי, זימן אותו הנתבע לפגישה בביתו. כשהגיע לבית הנתבע, הוא הטיח בפניו לפתע האשמות שווא שקריות וטען כי נטל ממנו לכאורה מידע סודי, זאת מבלי שפירט מהו אותו מידע סודי, וכיצד ומתי נעשה כביכול הדבר לטענתו.

 

כאשר דרש התובע לדעת במה המדובר ומהן הטענות המדוייקות של הנתבע כלפיו, הנתבע סירב לפרט וכל שאמר היה כי מדובר במידע אשר הועתק לכאורה לטלפון הנייד של התובע. הנתבע דרש לחבר את מכשיר הטלפון הנייד של התובע למחשבו. התובע סירב לכך, כי חשש שהנתבע יעביר בעצמו מסמכים למכשיר הטלפון הנייד של התובע, אבל התובע הציע לנתבע לבדוק בו במקום את מכשיר הטלפון הנייד מבלי לחברו למכשיר חיצוני כלשהו.

 

אלא שבתגובה, הנתבע סירב והמשיך להטיח בו האשמות שקריות, והודיע לו שהוא מפוטר לאלתר.

 

בחלוף מספר ימים, לאחר שהתאושש מההלם והעלבון בעקבות האשמותיו של הנתבע, פנה אליו בדרישה לקבל את זכויותיו וכן מכתב פיטורים.

 

בתגובה, הנתבע טען שבגלל היעדרו של רואה החשבון שלו, אין ביכולתו לערוך לו גמר חשבון מסודר ועל כן, יהיה עליו להמתין עד לחודש 5/2012 אז יקבל את כל זכויותיו.

 

לאור דרישתו לקבל מכתב פיטורים מסודר, הנתבע מסר לו ביום 18.4.12 את המכתב על הפסקת העבודה, ורק בהזדמנות זו הואיל למסור לידי התובע את הסכם הסודיות.

 

22.לטענת הנתבע, התובע עזב את עבודתו במעבדה, בכוונה ובתכנון מוקדמים מראש, תוך שהוא מתכוון להתחרות עם הנתבע, לעבוד אצל מי ממתחיו של הנתבע והנתבע נדהם כאשר גילה זאת, עובר להודעת התובע כי בכוונתו לעזוב.

 

23.עוד טען הנתבע, כי אם, למרות הפרת ההסכם ע"י התובע ולמרות מעשי המרמה ו/או הגניבה מצד התובע, יקבע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, הרי שלנוכח מעשיו זכאי הנתבע להפסיק את עבודת התובע – ללא תשלום פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת ו/או בשלילה חלקית של פיצויי פיטורים.

 

24.נקדים אחרית לראשית ונאמר כי ממכלול הנסיבות שהובאו לפנינו, הגענו למסקנה כי הנתבע פיטר את התובע מעבודתו, להלן נפרט מסקנתנו.

 

25.בכל הנוגע לקביעה מיהו הצד אשר הביא לסיום יחסי העבודה, קבעה ההלכה הפסוקה –

 

"השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי "ביטל" את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה, ועת ב"ביטול" חוזה מדובר, ולא באירועים ומצבים אחרים שיכול ויביאו חוזה – כל חוזה – לידי גמר, יכול ו"הביטול" יהיה על ידי המעביד, ואזי בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות ידובר..."

(דב"ע שם/3-116 שלום סלמה נ' מדינת ישראל פד"ע יב 375, 383).

 

וכן –

 

"התשובה לשאלה אם בפיטורים מדובר או בהתפטרות, נקבעת בהתאם לזכות הגורם שפעל לניתוק היחסים. לעניין זה, הפיטורים או ההתפטרות יכול שיבואו לידי ביטוי בכתב, בעל פה או בהתנהגות" (ע"ע ארצי 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' נ' יוסי שוורץ מיום 13.2.11).

 

"היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא ש"הצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ ואח' נ' דוד שיינין, פד"ע כב' 271). הדיבור המביא את היחסים לידי סיום חייב להיות חד משמעי. וכאשר באים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/3-18 נוח בנצילוביץ נ' אתא חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב', 41)

 

26.דיני הראיות מעניקים עליונות למסמך בכתב על פני טענות בעל פה, ועל אף שבית הדין אינו כבול בדיני הראיות, קבע בית הדין הארצי כי יש להתייחס בזהירות רבה אל טענות בעל פה הבאות לסתור את תוכנו של מסמך בכתב (ע"מ (ארצי) 1570/04 פיסגת הר הכרמל ע"ר – בטי בן ארוס (פורסם בנבו)).

 

27.בפנינו מצויים שלושה מסמכים בכתב, האחד מכתב "הפסקת עבודה" (ת/6); השני הודעת דואר אלקטרוני ששלח הנתבע לבא כוחו ביום 8.5.12, כחודש ימים לאחר סיום יחסי העבודה ובטרם הוגשה התביעה לבית הדין, ובו הוא מציין בהאי לישנא: "לאחר שהיה ברור לי כי הוא גנב ממני מסמכים ורצה לעזוב את מקום העבודה אצלי לטובת מתחרים שלי החלטתי על הפסקת תעסוקה בגל בקרה בתאריך 05/04/2012". (נספח ט"ו לתצהיר הנתבע).

 

הנתבע אף הודה בעת חקירתו הנגדית כי הוא זה ששלח את הודעת המייל הנ"ל ואף הודה שכתב כי החליט להפסיק את העסקת התובע ביום 5.4.12 (פרוטוקול מיום 26.10.16, עמ' 64, ש' 25-31); השלישי – מכתב התשובה של ב"כ הנתבע מיום 24.6.12 (ת/10), אשר נשלח לב"כ התובע בטרם הגשת כתב התביעה, שם נטען כי: "... לנוכח גילויים אלו הופסקה עבודתו של מרשך..." (סעיף 17 לת/10), ובהמשך נטען: "בנסיבות בהן הופסקה עבודת מרשך, אין זכאי מרשך לפיצויים על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים..." (סעיף 20 לת/10).

 

28.מקובץ המסמכים הנ"ל עולה באופן ברור כי התובע פוטר מעבודתו.

 

29.בנוסף לכך, נתנו דעתנו לעובדה כי הגרסאות שהוצגו ע"י הנתבע היו "גרסאות בתנועה", תוך כדי שינויים של הטענות השונות שנטענו לפני פתיחת ההליך המשפטי ולאחריו, כמו גם הימנעותו של הנתבע מלכתחילה בכתב ההגנה מלהציג גרסה סדורה ומפורטת באשר לנסיבות סיום עבודתו של התובע.

 

30.גרסתו של התובע בנוגע לנסיבות בהן פוטר מעבודתו, לא נסתרה בעת חקירתו הנגדית, וכך העיד:

 

"ש.איך הפסקת לעבוד?

ת.זה גם שקר, אני לא עזבתי את העבודה, אבי גל פיטר אותי.

ש.איך פיטר אותך?

ת.באמצע היום, זה היה יום לפני פסח, אמר לי לסיים לעבוד בעמדה ולבוא לשיחה בבית שלו. כשבאתי אליו הביתה הוא פתאום התחיל להגיד לי שאני לקחתי ממנו חומר באמצעות הטלפון שלי והעברתי למישהו. ביקשתי ממנו להסביר על מה מדובר, כי בטוח שזה משהו לא ברור וטעות ואני מוכן להסביר כל דבר, שיגיד לי מה, הוא אמר לי הכל נמצא אצלך בטלפון הנייד האם אתה מוכן לתת לי אותו ולחבר אותו לחשב שלי. אמרתי שאני לא מוכן לחבר למחשב שלו, אמרתי לו שהוא קנה לכל עובדי המעבדה טלפונים, אמרתי לו קח תבדוק אותו ליד והוא סירב. הוא המשיך להגיד לי שאני גנבתי, והוא אמר לי שאני מפוטר וכששאלתי על מה מדובר הוא לא נתן לי הסברים על מה מדובר, הוא אמר אתה יודע. אמרתי לו שאני לא מוכן להיות בשיחה הזאת, זה היה בבית שלו, כשביקשתי לצאת מהבית שלו הוא אמר לי אתה לא חוזר כי אתה מפוטר, ואני אמרתי לו שיש לי בעבודה דברים שלי, תיק שלי, אוכל. לפעמים הייתי הולך הביתה לאכול. יצאתי מהבית, הלכתי לכיוון המעבדה, אבי עקף אותי עם האוטו שלו, אני נכנסתי ולקחתי את הדברים שלי. פיטר אותי ללא הודעה מוקדמת".

(פרוטוקול מיום 28.6.15, עמ' 18, ש' 5-20).

 

31.למרות טענות הנתבע כי הוא לא היה חפץ בסיום עבודתו של התובע, מהודעת הדואר האלקטרוני ששלח לבא כוחו ביום 8.5.12 (נספח ט"ו לתצהיר הנתבע) וממכתב ב"כ הנתבע לב"כ התובע מיום 24.6.12 (ת/10), עלה בבירור כי הנתבע חפץ בפיטורי התובע, נוכח הגילויים לכאורה שהוא גנב מהנתבע סודות מסחריים ולקוחות, וכן רצונו לעזוב את מקום עבודתו לטובת מתחרים של הנתבע.

 

עניין זה קיבל חיזוק בעת חקירתו הנגדית של הנתבע, כאשר קודם לכן אישר כי כתב מייל שהחליט להפסיק את העסקת התובע ביום 5.4.12, ולאחר מכן אישר כי חודש וחצי קודם לכן גילה שהתובע לקח ממנו מידע מהמחשב, ובלשונו:

 

"ש.אז הוא לא עזב?

ת.את מכניסה דברים שאת רואה לנכון. זה קטע מאוד חשוב, אני גיליתי הרבה זמן לפני התהליך הזה, כחודש וחצי לפני כן שהוא גנב לי מהמחשב מידע, וזה כתוב בתצהירי. גם מידע עסקי, גם מידע של בעלי מקצוע, טלפונים, המון חומר הוא גנב. חודש וחצי סבלתי, חטפתי שוק ורעדתי מזה, לא ידעתי איך לצאת מזה, יום אחד החלטתי שאני חייב לקחת אותו לשיחה אלי הביתה, סיפרתי לו מה שקרה, שגיליתי שהוא גנב ממני מידע, ביקשתי ממנו את הטלפון שלו להראות לו שיש בפנים את המידע שלו, הוא לא הסכים לתת לי אותו, הוא התעצבן, הוא גר במרחק 500 מ' מהעסק, הוא התעצבן, לקח את הטלפון והלך לכיוון העסק, אני נסעתי לכיוון העסק, הוא הגיע לפני, וכשנכנסתי לעסק ראיתי שהוא ניגש לשולחן שלו ושם את כל הדברים בתיק שלו ויצא. היו לי לקוחות שלי שלפני זה, המון הזמנות וכרטיסים לתיקון, הוא לקח הכל והלך. תקראי לזה מה שאת רוצה, מאותו יום הוא הפסיק לעבוד. אני החלטתי לדבר איתו אבל לא הבנתי לאן זה יגיע, אבל בפועל הוא עזב את העסק ולא חזר".

(פרוטוקול מיום 26.10.16, עמ' 65, ש' 1-12).

 

32.כאן המקום לציין כי גרסת הנתבע לגבי הזמנת התובע לשיחה בביתו, הינה "גרסה כבושה" שכן, חרף הגרסה הברורה של התובע בכתב התביעה, לגבי אותה שיחה, הרי שהנתבע לא פירט במסגרת כתב ההגנה ואף לא במסגרת תצהיר עדותו הראשית גרסתו לגבי מהלך אותה שיחה ורק במסגרת חקירתו הנגדית, כאשר נדרש להסביר את "הזגזוג" בין גרסאותיו טרם הגשת כתב התביעה (ת/10 ונספח ט"ו לתצהירו), לבין גרסאותיו לאחר פתיחת ההליך המשפטי, מצא לנכון לתאר את מהלך האירועים בעקבות השיחה הנ"ל, בשיהוי ניכר.

 

33.הנתבע טען טענות "מן היקב ומן הגורן", כך למשל הטענה כי אף אחד לא שמע על כך שהתובע פוטר או כי "כל מה שיודעים על המקרה הוא כי התובע הוא זה שעזב את מקום העבודה..." (סעיפים 59-64 לסיכומי הנתבע). אין כל רלוונטיות לידיעה ו/או חוסר הידיעה של גורמים שונים בעניין נסיבות סיום העסקת התובע, כאשר גורמים אלה לא נכחו במעמד סיום עבודתו של התובע, בשיחה מיום 5.4.12. כפי שציינו בפתח הדברים, יש לתת משקל מכריע למסמכים בכתב אשר תכנם מעיד על פיטורי התובע.

 

34.למען הסר ספק נציין כי התובע רשאי כמו כל עובד, לשאת ולתת ולבדוק אפשרויות תעסוקה אחרות, גם אם מדובר במעבדה מתחרה (מורג). העובדה כי התובע בדק אפשרויות תעסוקה אחרות, אין משמעה התפטרות. ממכתבי הנתבע ובא-כוחו (ת/10, נספח ט"ו לתצהיר הנתבע), עולה כי הנתבע פיטר התובע נוכח הגילויים כי התובע רצה לעזוב את מעבדת הנתבע לטובת מתחרים.

 

35.בשולי הדברים נציין כי קשה לקבל את טענת הנתבע לעניין זה, שעה שלאחר סיום עבודתו, נאלץ התובע לקבל דמי אבטלה.

 

36.כללו של דבר – שוכנענו כי התובע פוטר מעבודתו ביום 5.4.12. גרסת התובע נתמכה במסמכים בכתב, ומעבר לכך מצאנו כי הנתבע הוא זה שהיה חפץ בסיום יחסי העבודה והוא זה שהביא את היחסים לכדי סיום.

 

37.שאלה נוספת הינה – האם הנתבע הוכיח כי פיטר את התובע בנסיבות בהן הוא היה זכאי לשלול ממנו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת? התשובה לכך שלילית, ונבהיר.

 

התשתית הנורמטיבית

 

38.סמכותו של בית הדין לעבודה לפסוק פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963, כוללת את הסמכות לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם, בכפוף לתנאים המפורטים בסעיפים 16 ו-17 לחוק (ראו ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רניאקוב (31.5.07)).

 

39.הצדדים לא טענות לקיומו של הסכם קיבוצי ולפיכך על בית הדין לקבוע, בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, האם פיטוריו של התובע היו בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, ולמצער, קבלת פיצויים חלקיים בלבד, בהתאם לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים, הוא ההסכם הקיבוצי הכללי – תקנון עבודה, שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (ע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ (29.12.02)).

 

40.בהתאם להוראותיו של התקנון הנ"ל, הסנקציה החמורה ביותר המוטלת על עובד שגנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה היא פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים. הרציונל העומד בבסיס סנקציה חמורה זו שם דגש על יחסי העבודה כבנויים על יחסי אמון בין עובד למעסיקו, במסגרתם מחויב העובד לטפל ברכוש המעסיק בזהירות ובהגינות ולא לשלוח בו יד. פגיעה מכוונת של עובד ברכוש מעסיקו או גניבת רכוש זה, מהווים הפרה יסודית של חוזה העבודה ומצדיקים פיטורים על אתר ושלילת פיצויי פיטורים (ע"ע (ארצי) 272/06 משה אוחנון נ' קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ (23.7.07)).

 

41.בפסיקה נקבע, כי ככלל, הפיטורים עצמם הם עונש לעובד גם אם שולמו לו פיצויי פיטורים. על כן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ו"במקרים הקיצוניים ביותר" כ"גבול עליון לסמכות הענישה" (ע"ע 300327/98 אטקה בע"מ נ' דוד רטר, פד"ע לט 49; ע"ע 438/07 תבל אבטחה בע"מ נ' אולג טיכונוב (6.9.09)).

 

42.בענייננו, מאחר ומדובר בטענה לשלילת פיצויי פיטורים ושלילת דמי הודעה מוקדמת, בשל גניבת סודות מסחריים ומקצועיים, יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות. בית הדין הארצי קבע, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה, מן הדין לבסס כדבעי באופן שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה (דב"ע נג/3-79 לובה יונייב ואח' נ' חברת וייסמן תמרוקים בע"מ עבודה ארצי, כרך כו(2) 345 (1993)).

 

ובענייננו

 

43.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, באנו לכלל מסקנה כי הנתבע לא היה רשאי לשלול מהתובע פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת, ואלו הם טעמינו.

 

44.באשר לטענת הגניבה של סודות מסחריים ומקצועיים, הרי שלא הובאה כל ראיה לכך.

 

ראשית, התלונה שהגיש הנתבע למשטרת ישראל כנגד התובע, בדבר גניבה בידי עובד ממעסיקו, נסגרה מהטעם שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין (ת/9).

 

שנית, הנתבע לא הציג כל ראיה אובייקטיבית להוכחת הגניבה. מלבד חשדות וספקולציות, לא מצאנו ראיות ממשיות להוכחת טענת הגניבה הנטענת על ידי הנתבע, ונזכיר כי יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות.

 

45.הנתבע טען כי התובע העתיק באופן פסול מסמכים ו/או חומרים סודיים ממחשב הנתבע. במסגרת תצהיר עדותו הראשית, הפנה הנתבע לצילומי מסך שצילם לכאורה ממחשב העסק בו עבד התובע, ובהם נראים לכאורה מסמכים שנפתחו מכונן חיצוני כלשהו, אשר לטענת הנתבע אינו שייך לו (סעיפים 5-7 לתצהיר הנתבע, נספחים א' ו-ג' לתצהיר הנתבע).

 

46.משמיעת העדויות ועיון בראיות עולה כי כל מה שניתן ללמוד מצילומי מסך אלה (10 דפים), אף אם נקבל את תוכנם, הוא כי חיברו התקנים ניידים כלשהם ואשר מתוכם נפתחו מסמכים מסויימים של הנתבע.

 

47.נבהיר, כי אף אם היינו משתכנעים כי נעשו פעולות באמצעות התקנים ניידים והורדו מסמכים ממחשב הנתבע להתקנים ניידים, הרי שהנתבע לא הוכיח כי התובע הוא זה שעשה את הפעולות הללו, ונבאר.

 

48.במסגרת חקירתו הנגדית, אישר מר רועי כהן – מומחה המחשבים אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבע, כי תצלומי המסך המפורטים בסעיפים 14-16 לחוות דעתו, הינם צילומי מסך שהנתבע מסר לו (פרוטוקול מיום 26.10.16, עמ' 74, ש' 22-24). בהמשך העיד, שלרוב מגדירים את שם התיקיה בהתקן הנייד ("דיסק און קי"), תחת שמו הפרטי או שם המשפחה של העובד (עמ' 74, ש' 29-32).

 

משמיעת עדותו של מר כהן, מצאנו כי לא ניתן לקבוע מי הגורם שחיבר את ההתקנים הניידים למחשב הנתבע ו/או למי הם שייכים, לא ניתן לקבוע מתי חוברו ההתקנים הניידים, הוא אף לא בדק מתי חוברו, וכי שם ההתקן הנייד ו/או התיקיות, ניתנים להגדרה חופשית, ובלשונו:

 

"ש.תסכים איתי שאפשר להגדיר תיקיה איך שרוצים?

ת.כן.

...

ש.מאיזה תאריכים היו הקישורים האלה?

ת.לא בדקתי...

ש.ובזה הסתמכת על המידע שהנתבע נתן לך, לא בדקת?

ת.אין תאריך ללינקים עצמם.

ש.יש לך דרך לדעת של מי היו הכוננים שחוברו?

ת.לא. לא קיימת טכנולוגיה כזאת למיטב ידיעתי". 

(עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 3-4, 24-25, 29-32).

 

בהמשך עדותו אישר מר כהן כי במועד בדיקתו את המחשב, לא ניתן היה לדעת לאן הועתקו הקבצים:

 

"ש.אתה בעצמך כשבדקת את המחשב לא מצאת שום ראיה להעתקה?

ת.... היום אין באמת דרך לדעת אם הועתקו קבצים ממקום למקום, אלא אם הוגדר מראש במחשב שכל העתקה של חומר מהמחשב תהיה מנותרת, ובמחשב הספציפי לא היתה הגדרה שכזאת".

(עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 1-8).

 

49.יתרה מזו, אין חולקין על כך כי עד לעריכת חוות הדעת, המחשב היה בחזקת הנתבע ללא כל פיקוח, ונקודת המוצא של עורך חוות הדעת היתה כי לא נעשה שימוש במחשב במשך יותר משנתיים, וזאת על פי דברי הנתבע בלבד, וכך העיד מר כהן בעניין זה:

 

"כאשר קיבלתי את המחשב מהנתבע, שאלתי אם היה שימוש בו, נאמר לי שאף אחד לא עבד עליו, משם הסקתי שחוברו כוננים חיצוניים למחשב" (עמ' 75 לפרוטוקול, ש' 27-29).

 

מר כהן אישר כי המסקנות בחוות דעתו נסמכות על מידע שמסר הנתבע, לפיו לא עשה שימוש במחשבו במשך יותר משנתיים:

 

"ש.אז כל המסקנות שלך בחוות הדעת לגבי ההעתקה נסמכות על הטענות של הנתבע שהכוננים שחוברו הם לא שלו ועל התמונות שהוא העביר לך?

ת.הטענה נסמכת על זה שהמחשב לא היה בשימוש מאז שקרה מה שקרה. זה הדבר היחיד, ועל סמך זה אני עשיתי את הבדיקות שלי. יצא לי לדבר עם הנתבע, הוא לא האדם היחיד שעשיתי לו חוות דעת, ולכן לקחתי את דבריו, אם לא היה כך לא הייתי כותב את חוות דעתי".

(עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 12-16).

 

50.ברם, נקודת המוצא של עורך חוות דעת, לפיה, לא נעשה שימוש במחשב הנתבע במשך יותר משנתיים, לא קיבלה תימוכין בכל ראיה או ראשית ראיה.

 

51.כאמור לעיל, הנתבע הגיש כנגד התובע תלונה למשטרת ישראל בגין גניבת עובד ממעסיק. היה זה הגיוני שהנתבע יבקש ממשטרת ישראל לפעול לבדיקת המחשב בזמן אמת ולא לאחר שנתיים, כפי שנעשה בחוות דעת המומחה מטעם הנתבע, שכן התובע סיים עבודתו בסמוך להגשת התלונה למשטרה, אלא שתשובת הנתבע בנושא זה היתה תמוהה בלשון המעטה:

 

"ש.אתה הגשת תלונה במשטרה?

ת.נכון.

ש.המשטרה בדקה את המחשב?

ת.לא רק שלא בדקה, היא גם לא באה אלי לעסק ולא עשתה שום דבר.

ש.למה לא התעקשת שהמחשב ייבדק?

ת.אני לא סומך על המשטרה, עקב דברים שקרו לי עם המשטרה, אני לא נותן אמון בהם.

ש.אז למה הגשת תלונה אם אתה לא סומך על המשטרה?

ת.כי רציתי שזה יהיה רשום. הייתי בטוח שלא יצא מזה שום דבר, אין להם זמן ואם ירצו לחקור יקח להם שנים.

ש.למה בזמן אמת החלטת לא לפעול, המשטרה יכלה

ת.אמרתי לך שהתובע הוא כמו ילד שלי וניסיתי לתקן את המצב".

(עמ' 69לפרוטוקול, ש' 23; עמ' 70, ש' 2).

 

52.הנתבע ממשיך להלין בסיכומיו כנגד החלטת בית הדין לעניין גילוי ההתקנים הניידים, וטוען שהתובע לא מילא אחר החלטות בית הדין בעניין ההתקנים הניידים והעברת ההתקנים לידיו.

 

בהחלטה מיום 6.1.15, לאחר שבית הדין קיים דיון בסוגיית גילוי ההתקנים הניידים, ציינו כי לאור הצהרת ב"כ התובע לפיה, העבירה את ההתקן הנייד ("דיסק און קי") לנתבע, וההצהרה לפיה, למעט אותה חומרה אין לתובע כל דבר נוסף, מתייתר הצורך להידרש שוב לנושא. עוד ציינו, כי הליך גילוי מסמכים אמור להתבצע בסמוך להגשת כתבי הטענות עד למועד הדיון הראשון ואין בית הדין אמור להידרש לכך שנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה.

 

53.הנתבע הגיש בר"ע על החלטה זו, ובהחלטת בית הדין הארצי נקבע כדלקמן:

 

"... במקרה זה קדמו לכך הליכי גילוי ממושכים באופן חריג, לרבות דיון מיום 6.1.15, במהלכו ניתנה החלטה מפורשת המתייחסת ל"דיסק און קי" (סעיף 7), מבלי שהובא כל הסבר מדוע הועלה הנושא מחדש במסגרת בקשה נוספת מאותו יום. על פני הדברים, לפיכך, ולאחר עיון בבקשה – לא הובאה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור..."

 

54.לאחר דיון ההוכחות שהתקיים ביום 4.5.16, ביקש הנתבע פעם נוספת להמציא לידיו התקנים חיצוניים. בהחלטה מיום 12.7.16, נקבע כי בית הדין לא מצא בחקירת התובע טעם המצדיק – בעיקר בשלב בו נמצא ההליך – בקשה נוספת לגילוי התקנים חיצוניים, לגביהם ניתנה משכבר החלטה בהליך ולא אחת. כל שעלה מחקירת התובע, ביחס לטענת הנתבע, הוא כי הובא לעיונו של הנתבע ההתקן החיצוני שהיה רלוונטי לתקופת עבודתו (פרוטוקול מיום 4.5.16, עמ' 43, ש' 9-31). לפיכך, הבקשה נדחתה תוך חיוב הנתבע בהוצאות.

 

55.התובע נחקר שתי וערב בנוגע לטענה כי גנב מסמכים ו/או מידע סודי מהנתבע, אולם גרסתו לפיה, לא עשה כן, נותרה איתנה לאורך כל עדותו.

 

"ש.לכן אתה הרשית לעצמך להעתיק את התיעוד הזה ולקחת אותו איתך?

ת.אף פעם לא עשיתי דבר כזה. הייתי מחבר את הטלפון שלי למחשב רק לטעינה בלבד. את הכבל קיבלתי מאבי גל ובאישורו חיברתי אותו. אבי ידע את זה וכל מי שהיה במעבדה היה מטעין את פלאפון על הכבל הזה".

(עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 18-21).

 

ובהמשך:

 

"ש.אבי טוען שאתה למעשה שלחת יד לתוך המחשב עליו עבדת בעמדה שלך, העתקת באותו דיסקונקיי האישי שלך בזמן שהוא היה בחו"ל ולמעשה נטלת שלא כדין חומר סודי ורשימה...

ת.הנתבע משקר במשפט. לא היו דברים מעולם אף פעם".

(עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 26-28).

 

"ש.הטבלה אתה טוען שזיהית, האם זה הדיסקונקיי שלך שהכנסת למחשב והעתקת?

ת.זה במציאות שלך ושל הנתבע, תסביר אתה מה זה. אני לדיסקונקיי. אף פעם לא נתתי לו שמות וזה שקר".

(עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 16-18).

 

56.באשר לטענת הנתבע לגניבת לקוחות, נציין כי גם כאן גרסת התובע במסגרת תצהיר עדותו המשלים (סעיפים 29-36, 34-45), לא נסתרה בעת חקירתו הנגדית. הנתבע הבהיר כי פתח עסק בתחום עיסוקו והשכלתו לפרנסתו, לאחר שלא עלה בידו למצוא מקום עבודה כשכיר וכי כעובד הוא רשאי לקחת עמו לעסק שפתח את הידע והניסיון שצבר במעבדת הנתבע, שהופכים חלק מכישוריו האישיים כטכנאי מעבדת אלקטרוניקה.

 

התובע הדגיש כי הטכנאים והלקוחות שהכירו אותו מתקופת עבודתו בשירות הנתבע, פנו אליו עצמאית וזאת מאחר ולא היו מרוצים מהשירות שניתן להם ע"י הנתבע לאחר עזיבת התובע, ומאחר והם היו מרוצים ממקצועיותו של התובע (סעיף 32 לתצהיר המשלים של התובע; סעיפים 15-16 לתצהיר גנדין; סעיפים 11-12 לתצהיר בר; עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 18-22; עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 15-16).

 

57.גם בנוגע לטענת הנתבע לגניבת לקוחות על ידי התובע, לא הוצגה בפנינו כל ראיה אובייקטיבית התומכת בכך. לא הוכח כי התובע נטל רשימת לקוחות כלשהי מהנתבע, ומחומר הראיות שהונח בפנינו עולה כי הפניה אל התובע נעשתה על ידי הטכנאים עצמם.

 

58.על אף שציינו קודם לכן כי נתייחס לטענות הנתבע בהרחבה, במסגרת הדיון בתביעה שכנגד, מצאנו לציין כבר כאן את הדברים הבאים:

 

אין חולק כי התובע הקים עסק עצמאי לאחר שהסתיימו יחסי העבודה. העובדה שהעסק הוקם בסמוך לאחר שהתובע פוטר מעבודתו, אין בה כל פסול משום שלא הוכח כי התובע נטל על עצמו התחייבות בת תוקף כלשהי שלא להתחרות בנתבע, שכן הסכם הסודיות אינו מכיל הוראה שכזו.

 

נרחיב דיוננו בנושא זה בהמשך, במסגרת הדיון בתביעה שכנגד.

 

59.כללו של דבר – בהיעדר כל ראיה לכך שהתבצעה גניבה של מידע סודי או של לקוחות, באנו לכלל מסקנה כי לא הונח כל מסד ראייתי מינימלי, שיהיה בו כדי לבסס את טענת הנתבע לפיה, היה רשאי לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים ואת דמי ההודעה המוקדמת, להם היה זכאי על פי דין ולאור העובדה שפוטר מעבודתו.

 

60.לאור מסקנתנו זו, נפנה לבחון את טענות התובע בדבר שיעור פיצויי הפיטורים ותשלום דמי הודעה מוקדמת, ולשם כך, עלינו לדון קודם לכן בשאלת השכר הקובע.

  

השכר הקובע

 

61.ככלל, לאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), נטל ההוכחה בסוגיה זו מוטל על המעסיק, וזאת ביחס לפרטים שאמורים להופיע בהסכם העבודה או בהודעה לעובד על תנאי העבודה (ר' בשינויים המחוייבים ע"ע (ארצי) 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה [פורסם בנבו] (1.6.04); ע"ע (ארצי) 154-10 שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.11)).

 

62.סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד, מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה", ואילו סעיף 5א' לחוק, קובע כי בתובענה של עובד נגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק, תהיה חובת ההוכחה בעניין הרלוונטי על המעסיק.

 

63.אמנם הצדדים חתמו בתחילת עבודתו של התובע על הסכם סודיות, אולם אין חולק כי לא קיים בין הצדדים הסכם עבודה חתום או הודעה חתומה על תנאי עבודה, ממנה ניתן ללמוד על שכר עבודתו של התובע, ובכל אופן לא הוצג בפני בית הדין מסמך שכזה.

 

הנתבע נשאל על כך במסגרת חקירתו הנגדית, וכך העיד:

 

"ש.בתצהירך אתה מדבר על הסכם סודיות שנחתם מול התובע, זה המסמך היחיד שחתמת איתו?

ת.זה המסמך היחיד של הסכם הסודיות.

ש.האם היה מסמך נוסף שנחתם וניתן לו במסגרת העבודה?

ת.לא היה שום הסכם נוסף. עד כמה שאני זוכר לא חתמתי איתו על שום הסכם אחר.

ש.זאת אומרת שלא היה הסכם עבודה או הודעה על תנאי עבודה?

ת.לא".

(פרוטוקול מיום 26.10.16, עמ' 59, ש' 10-16).

 

64.הנתבע לא מסר לתובע כל הודעה על תנאי עבודה, המציינת את גובה שכר עבודתו. על כן, ומשהנתבע לא עמד בחובה המוטלת עליו על פי דין, הנטל להוכיח את הטענה כי שכרו הקובע של התובע לא עמד על סך 7,500 ₪ (כטענת התובע), אלא עמד על סכום נמוך יותר – מוטל על הנתבע.

 

65.לאחר שבחנו את מלוא העדויות והראיות שהובאו בפנינו ביחס לשכר הקובע, מצאנו לקבל את גרסת התובע ביחס לגובה שכר עבודתו. מצאנו כי הנתבע לא הרים את הנטל שהוטל עליו בהקשר זה. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו.

 

66.ראשית, מעיון בכתב ההגנה עולה כי הנתבע בחר שלא לטעון לגופם של טענות התובע לעניין שכרו הקובע.

 

התובע טען בכתב התביעה כי מתחילת עבודתו בשירות הנתבע, האחרון לא שילם את שכרו באופן מסודר, ולא הנפיק לו תלושי שכר התואמים את שכרו בפועל בניגוד לדין.

 

במהלך השנים 2006-2007 שילם הנתבע לתובע מידי חודש בחודשו סך ממוצא של כ-1,500 ₪ במזומן לחודש, וזאת מבלי שהדבר בה לידי ביטוי בתלושי שכרו של התובע.

 

עוד טען התובע כי בחלוף 3 שנות עבודה ראשונות, הנתבע העביר את ניהול העסק לחנות, והחל ממועד זה, הנפיק הנתבע תלושי שכר לפיהם, התובע עבד כביכול מספר שעות מצומצם יותר משעבד בפועל ובהיקף של כ-186 שעות חודשיות, כאשר את השכר המופיע בתלוש שילם הנתבע באמצעות שיק, ואילו לגבי יתרת השכר שילם הנתבע לתובע על ידי העברת סכום נוסף במזומן באופן קבוע, סכום שעמד בשנים האחרונות על סך של 2,000 ₪ לחודש בממוצע, מבלי שהדבר בא לידי ביטוי בתלוש השכר (סעיפים 13-18 לכתב התביעה).

 

67.מלבד הכחשה גורפת כעולה מסעיף 20 לכתב ההגנה, לא מסר הנתבע גרסה סדורה וברורה לטענותיו של התובע.

 

68.שנית, קיימת הודאת בעל דין מצד הנתבע בתשלום סכומים במזומן מעבר לתלושי השכר, בסך כולל שהוערך על ידי הנתבע בכ- 150,000 ₪. במסגרת תצהיר עדותו הראשית, הצהיר הנתבע כי "בנוסף לעזרה שציינתי, נהגתי לשלם לאיגור סכומי בונוס מתוך מטרה לרצות אותו ולשמר את נאמנותו לי ולעסק. נהגתי להוסיף לאיגור סכום של 1,000-2,000 ₪ ממני, כאשר לפי מיטב זכרוני, קיבל איגור כ-150,000 ₪ ממני – מכיסי הפרטי!"

(סעיף 109 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).

 

69.הנתבע טען כי מדובר ב"בונוס על תנאי" או "הלוואה על תנאי" שאותם הנתבע דורש להשיב במסגרת התביעה שכנגד, אולם הנתבע לא הציג הסכם כלשהו או כל ראיה אחרת, כי מדובר בכספים ששולמו "על תנאי", או כהלוואה ובאיזה סיטואציה היה צורך להחזיר הלוואות/ בונוסים אלה.

 

הנתבע נשאל על מהות תשלומים אלה לתובע, והשיב כך:

 

"ש.אני מפנה לסעיף 109 לתצהירך, אתה אומר שנהגת לשלם לו בנוסף סכום בין 1000 ל-2,000 ₪ שאני מניחה שזה לחודש?

 

ת.את אל תניחי הנחות.

...

ש.לשאלת בית הדין – תקרא את סעיף 109 ותשיב

ת.מידי כל סוף חודש אני בודק את מצב ההכנסות שלי והיו חודשים שהיו חודשים טובים ונתתי בונוס לכל העובדים, והיו חודשים שהעסק היה סגור בחופשים.

ש.לשאלת בית הדין – האם הבונוס הזה בא לידי ביטוי בתלוש?

ת.נתתי לו מכיסי הפרטי, כסף ששילמתי עליו מס.

ש.לשאלת בית הדין – זה הופיע בתלוש?

ת.זה כסף מכיסי הפרטי ששולם עליו מס מההכנסות שלי, והיו גם פעמים שלא ציינתי את זה בתצהיר שגם בסוף שנה נתתי בונוסים פעם 5,000 ₪, פעם יותר, וזאת בסוף שנה.

ש.וכל הסכומים האלה הצטברו למשהו של כ-150,000 ₪?

ת.הוא קיבל עוד הרבה דברים, קיבל רישיון לאופנוע, בזמן תאונה שהיתה לאמא שלו הוא היה צריך להיות איתה בבית חולים.

ש.אתה אומר שזה היה בונוס על תנאי?

ת.על התנאי הזה שאני יודע שהוא אמין, הוא היה עובד טוב וסמכתי עליו ונתתי לו מפתח, כאשר יצאתי לחו"ל הוא היה פותח את העסק.

ש.איפה נקבע שאלו כספים שניתנו על תנאי, יש הסכם כלשהו?

ת.אין הסכם".

(פרוטוקול מיום 26.10.16, עמ' 63, ש' 9 – עמ' 64, ש' 15).

 

70.בתשובת הנתבע לשאלה האם הבונוס ששילם לתובע בא לידי ביטוי בתלוש השכר, חזר והעיד כי מדובר בכסף שהוציא "מכיסו הפרטי", אך באותה נשימה טען ששילם על הבונוסים מיסים.

 

ב"כ התובע הפנתה בסיכומיה לדברי הנתבע בשיחה שתומללה (ת/5 (2)), ובה הנתבע טען: "אני לא רוצה לשלם הרבה מיסים". עוד טענה במסגרת סיכומיה כי המסקנה הבלתי נמנעת היא כי מדובר היה בתשלומי מזומן קבועים מעבר לשכר הרשום בתלושי השכר, וזאת כחלק משיטתו של הנתבע להונות את שלטונות המס (סעיף 35 לסיכומי התובע).

 

71.כאן המקום לציין כי התובע כלל לא נחקר בנושא זה ע"י ב"כ הנתבע, כך שגרסתו לא נסתרה. הנתבע אף לא הציג במסגרת כתב ההגנה ואף לא במסגרת תצהירו תחשיב נגדי לתחשיבי התובע בכל הנוגע לחישוב פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

 

72.כללו של דבר: מצאנו לקבל את גרסת התובע ביחס לשכר הקובע ואנו קובעים כי השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו, עומד על סך 7,500 ₪ (ברוטו). מצאנו כי הנתבע לא הרים את הנטל שהוטל עליו בהקשר זה.

 

פיצויי פיטורים

 

73.בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, התובע הציג פירוט של הסכום המגיע לו בגין פיצויי פיטורים, בסך כולל של 56,025 ₪ (7,500 ₪ * 7.47 שנים).

 

74.משמצאנו לקבל את גרסתו של התובע, מהטעמים שפורטו עליל, ומשתחשיבי התובע לא נסתרו ע"י הנתבע ואף לא הוצג כל חישוב נגדי, אנו פוסקים לתובע פיצויי פיטורים בסך 56,025 ₪.

 

הודעה מוקדמת

 

75.לטענת התובע, הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת, באשר פיטוריו נעשו לאלתר.

 

76.משמצאנו לקבל את גרסתו של התובע באשר לאופן פיטוריו ומשפוטר התובע לאלתר, ללא מתן הודעה מוקדמת כדין, זכאי התובע לתשלום דמי הודעה מוקדמת.

 

77.עוד נציין, כי משראינו לדחות את טענות הנתבע כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בשל נסיבות פיטוריו, אנו דוחים את הטענה כי הנתבע היה רשאי לשלול ממנו דמי הודעה מוקדמת, ופוסקים לו דמי הודעה מוקדמת בסך של 7,500 ₪. 

 

פיצוי בגין אי עריכת שימוע

 

78.לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו מבלי שנערך לו שימוע כדין. הנתבע זימן את התובע לשיחה באמצע יום עבודה, ללא כל הודעה או התראה מוקדמת, מבלי להבהיר כי מדובר בשיחת שימוע, מבלי להציג בפניו טענות ספציפיות בגינן נשקל לפטרו, לא בטרם השיחה ואף לא במהלכה, ופיטר את התובע הלכה למעשה במעמד אותה שיחה, מבלי לתת לתובע את זכות הטיעון.

 

התובע טען כי הוא פוטר לאחר 7 וחצי שנות עבודה, תוך דריסה בוטה של זכויותיו, ומבלי שניתנה לו אפשרות אמיתית וכנה לטעון להגנתו.

 

79.מנגד טען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה ברכיב זה המבוסס כולו על טענתו של התובע כי פוטר ממקום עבודתו, בעוד התובע הוא זה שהתפטר מעבודתו.

 

80.נוכח מסקנותינו כפי שפורטו בהרחבה לעיל, מצאנו כי התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בשל פיטוריו לאלתר, תוך הפרת זכות השימוע.

 

81.כידוע, זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשונות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה (ע"ע 1027/01) ד"ר גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל, [פורסם בנבו] ניתן ביום 7.1.2003). מעסיק העומד לקבל החלטה הפוגעת בעובד, חייב לתת לו הזדמנות להשמיע את טענותיו (ע"ע 1403/01 סוהייר סרו'י – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו]).

 

המעסיק חייב ליתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך את ההתקשרות עמו, לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה, וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזירה (ע"ע 1027/01 הנ"ל). נוסיף כי חובת מתן שימוע לעובד חלה גם על המעסיק הפרטי (ע"ע 415/06 דני מלכה – שופרסל בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 15.7.07, ע"ע 300353/98 יוסף הרמן – סונול ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 29.12.02, ע"ע 93/07 גיורא ארבל – נ.א.ס.ס, [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.11.08). חובת השימוע המוטלת על המעסיק הפרטי בהליכי פיטורים, נגזרת מחובות תום הלב הכלליות החלות על הצדדים ליחסי העבודה, במשך קיומו של הסכם העבודה ובסיומו.

 

82.מעשיי הנתבע מצביעים על פיטורי התובע לאלתר, מבלי שנערך לו שימוע. עצם העובדה שהתקיימה שיחה ביום 5.4.12 שלאחריה פוטר התובע, אין בה לגרוע מזכותו של התובע, בזמן אמת ועובר להחלטה על פיטוריו, לנסות ולהעביר את רוע הגזירה ולשכנע את המעסיק שלא יפטרו. זאת לא נעשה, קל וחומר בשים לב למסקנה אליה הגענו כי התובע פוטר מעבודתו מעכשיו לעכשיו וללא מתן זכות טיעון.

 

הנתבע נשאל במסגרת חקירתו האם השיחה מיום 5.4.12 היתה שיחת שימוע והשיב: "זאת היתה שיחה כמו אבא שתופס את הילד שלו עושה דבר רע ורציתי לתקן את זה, לא ידעתי לאן זה יגיע" (עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 4-6).

 

83.בנסיבות העניין, בשים לב לתקופת העבודה של התובע, על הנתבע לשלם לתובע ברכיב זה פיצויים בסך של 4 משכורות, בסכום כולל של 30,000 ₪ (7,500 * 4). 

 

 

תחולת צו ההרחבה בענף תעשיות המתכת, החשמל והאלקטרוניקה (מיום 27.9.2004

 

84.התובע טוען כי על הצדדים חל צו ההרחבה בענף תעשיות המתכת, החשמל והאקלטרוניקה משנת 2004 (להלן: "צו ההרחבה"), ואילו הנתבע טוען כי צו ההרחבה אינו רלוונטי ליחסים שבינו לבין התובע.

 

85.צו ההרחבה הרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (7032/2003) שבין התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה בישראל מיום 10.7.13 על:

 

"העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, עד 20 עובדים למפעל..."

 

86.סעיף ההגדרות של צו ההרחבה כולל הגדרה של "מפעל" או "מעסיק":

 

"כל מפעל או מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאקלטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים אלה:

...

זיווד אלקטרוני, אלקטרוניקה, מעבדות אלקטרוניקה... טכנאות אלקטרוניקה

..."

 

87.הנתבע לא סתר כלל טענות התובע כי הוא הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה במקצועו ועבד בשירות הנתבע כטכנאי חשמל ואלקטרוניקה במעבדה לתיקון כרטיסים אלקטרוניים. הנתבע אף לא סתר את הטענה כי הוא הבעלים של מעבדה לתיקון כרטיסים אלקטרוניים ויבוא חלפים למוצרי חשמל לבנים ובהם מוצרי מיזוג אוויר, מכונות כביסה, מייבשי כביסה, מקריים, מיקרוגלים וכ' (סעיפים 2 ו-3 לתצהיר התובע).

 

88.הנתבע אישר במסגרת תצהירו כי בבעלותו מעבדה אלקטרו-מכאנית לתיקון טיימרים וכרטיסים אלקטרוניים למכשירי חשמל ביתיים ותעשייתיים (סעיף 3 לתצהיר הנתבע).

 

89.הנה כי כן, הן מתצהיר התובע והן מתצהיר הנתבע, עולה שהנתבע הוא הבעלים של מעבדה אשר עסקה בתחום האלקטרוניקה. מהראיות עולה כי התובע אכן עבד אצל הנתבע כטכנאי חשמל ואלקטרוניקה, בתיקון כרטיסים אלקטרוניים (ראה עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 21-25).

 

90.על כן, אנו קובעים כי חלות על העסקת התובע אצל הנתבע הוראות צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאקלטרוניקה 2004.

 

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות

 

91.התובע עתר לפיצוי בשיעור 6% בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, מכוח צווי ההרחבה החלים עליו. תחולתו של צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאקלטרוניקה 2004 היא מיום פרסומו ברשומות, 27.9.2004. לעניין הפנסיה קובע הצו בפרק ו', כי חלה על המעסיק חובת הפרשה לפנסיה מקיפה בשיעור 6% מהשכר המבוטח.

 

92.התובע טען שבפועל בוצעו הפרשות חלקיות בלבד, רק לגבי חלק מתקופת עבודתו אצל הנתבע, ואף ההפרשות שנעשו בפועל, בוצעו שלא בהתאם לשכרו הקובע.

 

93.התובע צירף אסמכתא לתצהירו ולפיה סך ההפרשות שביצע הנתבע לרכיב הפנסיוני, נכון ליום 21.6.12, עומד על סך של 12,401 ₪. (ת/13).

 

94.נוכח קביעתנו לעניין השכר הקובע ומשלא הוצג כל תחשיב נגדי ע"י הנתבע, ומשלא מצאנו כי נפלה טעות בחישובים שהציג התובע, אנו פוסקים לו בגין רכיב זה סך של 21,543 ₪.

 

דמי הבראה

 

95.התובע עתר לתשלום בגין דמי הבראה שלא שולמו, בסך 2,230 ₪.

 

96.גם כאן, מלבד הכחשה כללית, כמפורט בסעיף 20 לכתב ההגנה, לא מסר הנתבע התייחסות קונקרטית לתביעה לדמי הבראה.

 

97.חישוב התובע לגבי דמי הבראה נעשו לכל תקופת עבודתו, מבלי לקחת בחשבון את תקופת ההתיישנות של שנתיים.

 

98.מבדיקת תלושי השכר של התובע בשנתיים האחרונות לעבודתו, שולם לו סך כולל של 576 ₪ בגין דמי הבראה.

 

99.בהתאם לצו ההרחבה, בשים לב לוותק העבודה של התובע, הרי שהיה זכאי ל-7 ימי הבראה בשנה, ובסך הכל ל-14 ימי הבראה עבור שנתיים.

 

100.לפיכך, התובע היה זכאי לסך של 4,534 ₪ בגין דמי הבראה (576 – 365 * 14).

 

101.ברם, לאור העובדה כי התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על סך 2,230 ₪, זה הסכום שייפסק לזכותו בגין דמי הבראה.

 

פדיון חופשה

 

102.התובע טוען כי הינו זכאי לפדיון חופשה בגין 10 ימי חופשה, בסך של 3,000 ₪ (ראה תחשיב התובע, סעיף 67 לכתב התביעה).

 

103.מלבד הכחשה כללית, כמפורט בסעיף 20 לכתב ההגנה, לא מסר הנתבע התייחסות מפורטת לתביעה לפדיון חופשה.

 

104.נטל ההוכחה בדבר יתרת חופשה הוא על המעסיק.

 

על פי הוראות סעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, חייב המעסיק לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום. כמו כן, הלכה פסוקה היא, כי על המעסיק מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה היתה היתרה שעומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – קסטנר, פד"ע ג' 215).

 

105.הנתבע לא הציג פנקס חופשה, ואף לא פירט בכתב ההגנה טענותיו לעניין זה.

 

106.בהתאם לצו ההרחבה בענף תעשיית האקלטרוניקה, הרי שבמהלך 3 שנות עבודתו האחרונות, בשים לב לוותק עבודתו של התובע, היה זכאי לחופשה של 52.7 ימים. מתלושי השכר עולה כי במהלך שלוש השנים האחרונות ניצל התובע 42.67 ימי חופשה.

 

נוכח השכר הקובע של התובע ומשהיה זכאי לפדיון של 10 ימי חופשה בתום עבודתו, אזי זכאי התובע לסך של 3,000 ₪ בגין פדיון חופשה (10 * 7,500/25).

 

 

התביעה לשכר עבודה חודש 4/2012

 

107.במסגרת סיכומיו, זנח התובע טענותיו ברכיב זה ומשכך, אין מקום לדון ברכיב תביעה זה.

 

 

לשון הרע

 

108.לטענת התובע, לאחר פיטוריו, נודע לו מטכנאים ומקבלי שירות אחרים שהכיר מעבודתו אצל הנתבע, כי הנתבע משמיץ אותו ברבים, מכנה אותו גנב ממש, והכל בכדי לפגוע בשמו הטוב ובעתידו המקצועי.

 

כך גם פנה הנתבע למקומות עבודה פוטנציאליים, וטען בפניהם כי התובע גנב מידע וכי הוא מפר את ההסכם בין הצדדים, וזאת בכדי לפגוע בעבודתו ומשלח ידו ולמנוע ממנו למצוא עבודה במקום אחר (סעיפים 53-54 לתצהיר עדותו הראשית של התתובע, סעיפים 28-30 לתצהיר המשלים).

 

109.מנגד, טען הנתבע כי התובע לא הוכיח טענתו זו, ראיות התובע עצמו מוכיחות כי טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס.

 

110.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, קובע כדלקמן:

 

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

 

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

 

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

 

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

 

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו..."

 

סעיף 2 לחוק מגדיר "פרסום" לעניין החוק כך:

 

"(א)פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

 

(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

 

(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפני הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

 

111.בעניין אסולין קבע בית הדין הארצי בנוגע לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, כך:

 

"אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות – מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב 'לשון הרע' אלא גם את מרכיב ה'פרסום' ואת 'העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים'. אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב 'לשון הרע', ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו. אולם, אין בכך כדי לפטור את התובע מליתן פירוט גם של שני המרכיבים האחרים. הדברים אמורים במיוחד לגבי מרכיב ה'פרסום' וכן 'יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה,... לשון הרע חייבת לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע או מהנאשם' (שנהר, ע' 85).

(ההדגשה במקור – י.כ.).

(ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס.גרופ בע"מ – אסולין, (פורסם בנבו), 16.9.13).

 

112.לשם הוכחת טענתו, צירף התובע שני תצהירים של מר רפאל גינדין ושל מר אבי בר.

 

במסגרת תצהיר עדותו של מר גינדין, נטען:

 

"... תוך זמן קצר, שמעתי מטכנאים אחרים כי אבי טוען שאיגור גנב ממנו מידע, פטנטים ולקוחות" (סעיף 12 לתצהיר גינדין).

 

ואילו במסגרת תצהירו של מר בר, נטען:

 

"בהמשך, שמעתי שאיגור הפסיק לעבוד אצל אבי, וכי אבי מפיץ על איגור כי הוא גנב ממש, כי נטל ממנו מידע וגנב לקוחות, ואת דבריו הוא הפיץ בין כל הטכנאי באשדוד" (סעיף 9 לתצהיר בר).

 

113.על מנת לבסס עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, על התובע להוכיח את נסיבות הפרסום, מקום הפרסום, למי נאמרו האמירות ועל ידי מי ובאיזה מועד, ואין די בטענות בעלמא.

 

114.העדים מטעם התובע לא שמעו באוזניהם את הנתבע מוציא דיבתו של התובע רעה, אלא שמעו מטכנאים אחרים. לא מפורט מי הם אותם גורמים ששמעו את הנתבע, באיזה מועד ובאיזה נסיבות.

 

115.התובע טען בסיכומיו כי אף מעדויות הנתבע ועדיו ניתן ללמוד על פרסום לשון הרע, שכן הנתבע מודה כי מסר לעדיו כי התובע גנב ממנו לכאורה מסמכים ו/או מידע והפר את הסכם הסודיות עמו.

 

גם לאחר עיון באותן הפניות של התובע, לא מצאנו כי התובע הוכיח תביעתו בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

 

116.כללו של דבר: דין התביעה לפיצוי לפי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע – להידחות.

 

פיצוי בגין עגמת נפש

 

117.במסגרת כתב התביעה, טען התובע כי הנתבע התעלם במכוון ושלא כדין מחובותיו על פי דיני העבודה, חוקי מגן וצווי הרחבה, ולא שילם לתובע את זכויותיו תוך ניסיונות התחמקות פסולים.

 

בנוסף נטען, כי הנתבע הגיש תלונת שווא למשטרת ישראל, בגינה נאלץ התובע לעבור תהליך משפיל, מבזה ומותח של לקיחת טביעות אצבע, צילום וחקירה ע"י חוקר משטרתי במשך שעות ארוכות.

 

על כן, תבע התובע פיצוי מהנתבע בסך 10,000 ₪ בגין עגמת נפש.

 

118.הנתבע טען מנגד, כי יש לדחות תביעת התובע בגין רכיב זה. הנתבע נאלץ להגיש תלונה במשטרה נגד התובע – תלונה שנסגרה עקב חוסר בראיות, ממילא לא הוכיח התובע כי נגרם לו נזק לא ממוני או כי נגרמה לו עגמת נפש עקב התנהגותו או מעשיו של הנתבע.

 

119.אנו ערים לפסיקה לפיה, רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עגמת נפש (ראה: ע"ע 360/99 אהרון כהן – מדינת ישראל [פורסם בנבו]; דב"ע נג/3-99 משרד החינוך – דוד מצגר [פורסם בנבו]).

 

120.ברם, לאחר ששמענו את העדויות, התרשמנו כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, ונבאר.

 

121.משמיעת עדות הנתבע הגענו לכלל מסקנה כי הגשת התלונה כנגד התובע היתה מלכתחילה כדי לפגוע בו ולהלך עליו אימים ומצאנו כי הגשת התלונה למשטרה נעשתה בחוסר תום לב, ונבאר.

 

122.נפנה לחקירת הנתבע בנוגע להגשת התלונה למשטרה, ממנה ניתן ללמוד כי מלכתחילה מטרת הגשת התלונה לא היתה לבדוק ולחקור את טענת הגניבה, אלא מאחורי הגשת התלונה עמדו מניעים זרים ולא ענייניים:

 

"ש.אתה הגשת תלונה במשטרה?

ת.נכון.

ש.המשטרה בדקה את המחשב?

ת.לא רק שלא בדקה, היא גם לא באה אלי לעסק ולא עשתה שום דבר.

ש.למה לא התעקשת שהמחשב ייבדק?

ת.אני לא סומך על המשטרה, עקב דברים שקרו לי עם המשטרה, אני לא נותן אמון בהם.

ש.אז למה הגשת תלונה אם אתה לא סומך על המשטרה?

ת.כי רציתי שזה יהיה רשום. הייתי בטוח שלא יצא מזה שום דבר, אין להם זמן ואם ירצו לחקור יקח להם שנים.

ש.למה בזמן אמת החלטת לא לפעול, המשטרה יכלה

ת.אמרתי לך שהתובע הוא כמו ילד שלי וניסיתי לתקן את המצב.

ש.בגלל זה כי הוא ילד שלך הגשת נגדו תלונה?

ת.כי הוא עזב, הגשתי תלונה אחרי שהוא עזב.

ש.למה לא ביקשת שהדברים ייבדקו, יוחרמו כוננים, מחשב?

ת.בואי תגידי עכשיו למשטרה שי\בואו לקחת את המחשבים נראה מה הם יעשו".

(עמ' 69 לפרוטוקול ש' 21; עמ' 70, ש' 5).

 

123.הנתבע לא נתן כל תשובה המניחה את הדעת מדוע בזמן אמת לא הגיש התלונה למשטרה, לפני מועד סיום עבודתו של התובע. שכן, בהתאם לגרסתו, כפי שעלתה במעמד חקירתו הנגדית, כחודש וחצי לפני סיום עבודתו גילה לטענתו שהתובע "גונב לו מהמחשב מידע" (עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 2-4).

 

124.אין אלא להסיק מן האמור, כי הנתבע פעל בחוסר תום לב, שעה שהגיש התלונה למשטרה במטרה לפגוע בתובע ולא במטרה לבדוק את התלונה לגניבת מידע, שכן בזמן אמת כאשר גילה אודות גניבת המידע לכאורה, לא הגיש תלונה למשטרה וכשהגיש התלונה היה זה לאחר סיום עבודת התובע תוך שהנתבע "אינו סומך על המשטרה", אינו מאמין בחקירתה, ואינו מבקש את בדיקת המחשב ע"י המשטרה (אלא בחלוף שנתיים לאחר מכן בחוות דעת מטעמו).

 

125.התובע העיד כי נאלץ לעבור תהליך משפיל, מבזה ומותח שכלל לקיחת טביעות אצבעות, צילום וחקירה על ידי חוקר משטרתי במשך שעות רבות.

 

126.נוכח מסקנתנו, מצאנו לחייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש, בסך של 5,000 ₪.

 

 

התביעה שכנגד

 

127.נעבור עתה לדיון והכרעה בתביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגד התובע בגין הפרת הסכם סודיות, החזרי בונוס, הפסדים בגין גניבת לקוחות והכנסות, פיצוי בגין גניבת חומר מהמחשב, חוב בגין ייעוץ משפטי, עגמת נפש, לשון הרע ודמי לימוד.

 

128.הנתבע הגיש תביעה בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו, על סך 817,400 ₪.

 

129.לדידנו, תביעתו זו של הנתבע כנגד התובע היתה מנופחת, ללא כל פרופורציה וללא כל הוכחה בצידה בדבר הנזקים הנטענים. נזכיר כי טענותיו של הנתבע כנגד התובע בדבר גניבה של לקוחות ושל חומר מהמחשב – לא הוכחו.

 

תמצית טענות הצדדים

 

130.בתביעתו טוען הנתבע שהתובע גזל ממנו סודות מסחריים ו/או מידע סודי מקצועי ועזב את המעבדה של הנתבע כדי לפתוח עסק מתחרה, תוך גזילת לקוחותיו, תוך הפרה מפורשת חמורה וביודעין של הוראות הסכם הסודיות. לטענתו, עוד במהלך עבודתו של התובע אצלו, הוא החל לגזול מהמחשב של הנתבע מידע סודי ומקצועי עליו עבד ועמל הנתבע במשך שנים רבות. התובע העתיק בסתר, העתקה אסורה, מאחורי גבו של הנתבע, חומר מתוך המחשב של הנתבע, חומר שהינו סוד מסחרי ו/או סוד מקצועי, וזאת כאשר הנתבע שהה מחוץ למעבדה.

 

עוד נטען, כי התובע עזב את עבודתו במעבדה, בכוונה ובתכנון מוקדמים מראש והיטב, תוך שהוא מתכוון להתחרות עם הנתבע ו/או לעבוד אצל מי ממתחריו של הנתבע, תוך שהתובע מקבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי בשל הצגת מצג כוזב כאילו אינו עובד.

 

בחקירה סמויה שבוצעה, התגלה כי התובע עזב את העבודה כדי לפתוח עסק מתחרה למעבדה של הנתבע, תוך שהתובע נותן בביתו ו/או מחוצה לו שירות ללקוחות שפיתה, שהיו בעבר לקוחות הנתבע.

 

לטענת הנתבע, התובע הוציא דיבתו רעה בקרב הלקוחות של המעבדה ו"הגדיל לעשות" בפניהם ובפני מתחריו מספר רב של פעמים בכך שטען בפניהם כי בלעדיו לא שווה הנתבע כלום.

 

131.התובע הכחיש מכל וכל שגזל סודות מסחריים/ מקצועיים של הנתבע והכחיש גם שפנה לאיזה מלקוחות הנתבע ושידל אותם לעבוד עמו. אשר לטענות בדבר הפרת הסכם הסודיות כביכול, טען התובע כי הסכם הסודיות אוסר על מסירה ו/או גילוי מידע ו/או חומר ו/או מסמך ו/או רעיון של המעבדה לגורם שלישי כלשהו, וזאת במשך שנתיים מתום תקופת עבודתו של התובע בנתבע.

 

אליבא דתובע, לאחר שמיעת הראיות, ברור כי כלל לא הפר את הסכם הסודיות, והוא לא מסר מידע כלשהו לכל גורם שלישי; הנתבע לא הביא כל ראיה ו/או עדות לטענתו להפרת הסכם הסודיות. התובע הדגיש כי בהסכם הסודיות כלל אין תניית אי תחרות, ואף אם היתה קיימת, ספק רב אם היתה תקפה לנוכח הנסיבות ובהתאם לפסיקה המנחה בעניין זה.

 

לא הוכח קיומו של סוד מסחרי כלשהו; לא הוכח שהתובע גנב חומר ממחשבי הנתבע ו/או גזל לקוחות ו/או הכנסות; התובע לא פרסם פרסום אסור של לשון הרע על הנתבע; לא שולם לתובע מעולם "בונוס על תנאי" אלא היה מדובר בחלק מהשכר הקובע; הנתבע אינו זכאי לגביית "דמי לימוד" כלשהם ואף אינו זכאי לתשלום חוב בגין ייעוץ משפטי וכי דינה של התביעה בגין עגמת נפש להידחות.

 

הסכם הסודיות – הגבלת חופש העיסוק

 

132.כפי שפירטנו בפרק העוסק בנושא שלילת פיצויי הפיטורים, אין חולק כי התובע הקים עסק עצמאי לתיקון כרטיסים אלקטרוניים, לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.

 

עוד ציינו, כי העובדה שהעסק הוקם בסמוך לאחר שהתובע פוטר מעבודתו, אין בה כל פסול משום שלא הוכח כי התובע נטל על עצמו התחייבות בת תוקף כלשהי שלא להתחרות בנתבע, שכן הסכם הסודיות אינו מכיל הוראה שכזו.

 

133.למעלה מן הדרוש נציין, כי נקודת המוצא היא העובדה שלכל עובד ועובד עומדת זכות למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, לרבות בדרך של תחרות עם מעסיקו לשעבר, זכות שעליה עמד בית הדין הארצי (ע"ע 38834-10-10 טמיר נתיבי אוויר בע"מ – קמחי (8.11.15, כב' השופטת לאה גליקסמן), וכך נקבע:

 

"בחינת תוקפה של הוראה המגבילה את חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, כמו גם לאחר סיומה, נערכת על רקע מעמדה של זכות העובד לחופש העיסוק, זכותו של העובד למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, והצורך לאזן בין זכותו של העובד לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיקים המצדיקים הגבלת חופש העיסוק, וגם זאת רק עד המידה הראויה".

 

דברים אלה, שנכתבו במסגרת פסק דין שעסק בתוקפה של תנייה בהסכם עבודה, המגבילה זכותם של עובדים לחופש עיסוק ולמיצוי כושר ההשתכרות שלהם, הובאה מעבר לצורך, שכן בהסכם הסודיות עליו חתם התובע, אין מילה וחצי מילה לגבי איסור תחרות או הגבלת חופש העיסוק.

 

134.נזכיר את הלכה צ'ק פוינט (ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט – רדגארד, פד"ע לד 294 (4.6.99)), אשר הגדירה מחדש את איזון האינטרסים בכל הנוגע לאפשרות להגביל עיסוקו של עובד לאחר סיום עבודתו. עמדה על כך כב' השופט סיגל דוידוב-מוטולה בעניין ספיר ספרינט (ע"ע 2912-11-10 מן – ספיר ספרינט (14.11.11)):

 

"הלכת צ'ק פוינט הגדירה מחדש את איזון האינטרסים בכל הנוגע לאפשרות להגביל עיסוקו של עובד לאחר סיום עבודתו, בכך שקבעה נקודת מוצא חדשה.

 

נקודת המוצא הינה כי לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עיסוקו על עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התנאי מגנה על 'אינטרס לגיטימי' שלו.

 

היה ויוכיח המעסיק 'אינטרס לגיטימי' – לא די בכך, ועל בית הדין לבחון את סבירות ההתניה בהתאם למבחנים שהיו מקובלים בעבר (דוגמת משך זמן ההגבלה, היקפה, התחום הגיאוגרפי עליו היא חלה).

 

בהלכת צ'ק פוינט ניתנו ארבע דוגמאות ל'אינטרס לגיטימי' – קיומו של 'סוד מסחרי', הכשרה מיוחדת, תמורה מיוחדת וחובות תום הלב והאמון – כאשר הודגש כי אין זו רשימה סגורה".

 

כן ראו: ע"א 6601/96 AES SYSTEMS – סער, פ"ד נד(3) 850 (2000); ע"ע 99/15 סיירקס מערכות רפואיות – ספקטור (21.4.05).

 

על תניית הסודיות

 

135.בהסכם הסודיות של התובע נכללה תניית סודיות האוסרת על מסירה ו/או גילוי של מידע ו/או חומר ו/או מסמך ו/או רעיון של המעבדה לגורם שלישי כלשהו (סעיף 4 להסכם הסודיות, אשר הבאנו תוכנו בפרק העובדתי), וזאת במשך שנתיים מתום תקופת עבודתו של התובע בנתבע.

 

136.עינינו הרואות, הסכם הסודיות אינו מכיל תניית אי תחרות, אלא אוסר על מסירה או גילוי מידע ו/או רעיון של המעבדה לגורם זר, וזאת במשך שנתיים מתום תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע.

 

137.לא נטען וודאי שלא הוכח כי התובע מסר מידע כלשהו לגורם שלישי. נפנה לעניין זה לגרסתו של התובע בתצהיר המשלים, ולפיה: "... מעולם לא הפרתי את חובת הסודיות והנאמנות כלפיו, לא בתקופת העבודה בשירותו ולא לאחרי פיטוריי. מעולם לא מסרתי ולא העברתי לצד שלישי כלשהו חומרים או מסמכים הקשורים למעבדה של אבי" (סעיפים 18 ו-46 לתצהיר המשלים של התובע). גרסה זו לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית של התובע.

 

138.במהלך דיון ההוכחות העיד מר אמיר מורג (המכונה "גדסי"), מטעם הנתבע; מר מורג הינו בעל מעבדה לתיקון כרטיסים אלקטרוניים המצויה ברחובות. בעדותו בתצהיר עדותו הראשית, טען כי התובע התקשר אליו במהלך פברואר-מרץ 2012 והתעניין בעבודה במעבדתו, ובהמשך הגיע התובע למעבדה וניהל עמו מו"מ לעניין שכר העבודה ותנאים סוציאליים. לגרסתו, התובע טען בפניו שהוא עובד במעבדה של הנתבע כמה שנים ושיש לו את כל הידע שנצבר במעבדה של הנתבע ושהוא "המוח" במעבדה של הנתבע. עוד ציין מר מורג בתצהירו, כי כחודש לאחר מכן, התקשר אליו הנתבע וביקש לדבר איתו בעניין התובע, ושהוא שמע שהתובע היה אצלו וחיפש עבודה וציין כי התובע חתום על הסכם סודיות וכאשר הנתבע הציג בפניו את הסכם הסודיות, שמח שלא קיבל את התובע לעבודה, היות וראה בהתנהגותו של התובע כהפרה של הסכם הסודיות (סעיפים 4-8 לתצהיר מר מורג).

 

139.במסגרת עדותו של מר מורג, עלה כי התובע לא מסר לו מידע ו/או מסמכים ו/או נתונים כלשהם הנוגעים למעבדה של הנתבע (פרוטוקול מיום 3.5.17, עמ' 92, ש' 1-6).

 

בהמשך עדותו של מר מורג, גילה דעתו לפיה, עצם פתיחת המעבדה המתחרה ע"י התובע היא שמהווה הפרת הסכם הסודיות. ברם, כאשר התבקש להפנות לסעיף ספציפי בהסכם הסודיות המכיל תניית אי תחרות, לא יכל לעשות כן (פרוטוקול מיום 3.5.17, עמ' 9, ש' 16-23).

 

140.משמע, לא ניתן ללמוד מעדויות הנתבע על הפרת הסכם הסודיות ע"י התובע.

 

141.על אף שהסכם הסודיות אינו מכיל תניית אי תחרות, מצאנו לציין מעבר לדרוש, כי אחד ה"אינטרסים הלגיטימיים" שהוכרו לצורך מתן תוקף לתניית אי-תחרות הינו מצב שבו העובד קיבל הכשרה מיוחדת במהלך תקופת עבודתו.

 

לאחר בחינת חומר הראיות וטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שאין יסוד במקרה שלפנינו לטענה, שניתנה לתובע הכשרה מיוחדת המצדיקה את הגבלת חופש העיסוק שלו, ונבאר.

 

142.במקרה שלפנינו, אין כל טענה מצד הנתבע, וממילא גם לא הוכח, שהנתבע שלח את התובע על חשבונו לקורס כזה או אחר, להשתלמות כזו או אחרת, או ללימודים אקדמיים או לא אקדמיים. לדעתנו, ככלל, משלא נשלח עובד להכשרה חיצונית, וכל הכשרתו נעשית במהלך תקופת עבודתו, רק במקרים נדירים נכון יהיה, מבחינת שיקול המדיניות שעל בית דין זה לשקול, להתייחס להכשרה שכזו כאל "הכשרה מיוחדת" המצדיקה הגבלת חופש העיסוק של העובד.

 

בנוסף, הנתבע גם לא טען, וממילא לא הוכיח, שהכשרתו של התובע עלתה לו בממון רב, או בממון בכלל, מעבר כאמור לעצם תשלום משכורתו.

 

143.עיינו בסיכומי הנתבע, חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו בהם את הביטוי "הכשרה מיוחדת". אמנם הנתבע טען כי בתקופת עבודתו במעבדה רכש התובע ידע מקצועי רב שלא ניתן לרוכשו במקום אחר, ובפרט שלא במוסד לימודי כלשהו ולמד מהנתבע את רזי המקצוע לתיקון טיימרים וכרטיסים אלקטרוניים, אולם כפי שציינו, המדובר בהכשרה שנעשתה במהלך תקופת עבודתו (On the job training) ולא בקורס, השתלמות לימודים אקדמיים או לא אקדמיים.

 

144.כללו של דבר: מכל המקובץ עולה כי דין התביעה לפיצוי בסך 20,000 דולר, בגין הפרת הסכם הסודיות – להידחות.

 

145.על אף שהנתבע לא טען זאת בצורה מנומקת ומפורטת, נדמה כי הנתבע בחר להדגיש את הידע המקצועי שצבר במעבדתו ולאורך השנים, כדי לתמוך בטענתו לגזל סוד מסחרי – שבה נדון להלן.

 

גזל סודות מסחריים

 

146.במסגרת כתב ההגנה טוען הנתבע שהתובע ביצע גזל סודי מסחרי, בכך שהתובע העתיק בסתר חומר מתוך המחשב של הנתבע ו/או המעבדה, חומר שהינו סוד מסחרי (סעיף 37 לכתב ההגנה). כמו כן, הנתבע טוען כי התובע גזל את רשימת לקוחותיו.

 

למרות טענה זו, יגענו ולא מצאנו בסיכומי הנתבע התייחסות כלשהי לנושא גזל סוד מסחרי.

 

147.על אף התנהלות הנתבע כאמור, מצאנו לבחון האם יש בכלל להכיר במידע המקצועי של מעבדת הנתבע כסודות מסחריים והאם יש בכלל מקום להכיר ברשימת הלקוחות של הנתבע כ"סוד מסחרי" שלו.

 

148.סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות מגדיר מהו סוד מסחרי:

 

""סוד מסחרי", "סוד" – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;"

 

סעיף 6 לחוק אוסר גזל סודי מסחרי, המוגדר כדלקמן:

 

"גזל סוד מסחרי –

 

(א)לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר.

 

(ב)גדל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:

 

(1)נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על יד הנוטל, לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2)שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

(3)קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2) או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו".

 

סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות קובע סייג לאיסור המופיע בסעיף 6:

 

"סייגים לאחריות –

 

(א)לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:

 

(1)הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;

(2)השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור.

 

(ב)עשה אדם שימוש בסוד המסחרי כאמור בסעיף קטן (א)(2) וזכה עקב כך בטבת הנאה, רשאי בית המשפט אם ראה שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, לחייב אותו בהשבת טובת ההנאה, כולה או חלקה, לבעל הסוד".

 

149.בית הדין הארצי לעבודה דן בע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד פד"ע לד 249 בסוגיה מהו סוד מסחרי:

 

"עסקינן ב"סוד מסחרי", כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק. ניתן לגלות מידע רב אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים כיום דוגמת האינטרנט. כמו כן, קיים מידע המופץ לכלל העובדים בחברה. כל אלה אינם בגדר "סוד מסחרי". מכאן, כי מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי". נדגיש, כי הגדרתו של "הסוד המסחרי" שונה מענף לענף, וזאת בהתחשב בהקשר התעשייתי.

 

זאת ועוד, בבואנו לפרש את המונח "סודי מסחרי", יש ליתן את הדעת לטובת הציבור, לזכותו לחופש המידע ולשאלה האם ישנה משמעות לכך, שה"סוד" יוודע לכלל. לעתים גובר שיקול זה על ההגנה שיש ליתן ל"סוד המסחרי" של המעסיק." (עמ' 126).

 

על דרכי הוכחתו של סוד מסחרי נאמרו הדברים הבאים:

 

"במסגרת הוכחת ה"סודי המסחרי", על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן". (עמ' 127).

 

בית הדין הארצי ציין את המקרים בהם ייתן בית הדין תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של עובד, והם כדלקמן:

 

"א.שימוש בפטנט רשום או בזכויות יוצרים.

 

ב.שימוש שלא כדין בסודות מסחריים.

 

ג.המעסיק השקיע משאבים מיוחדים בהכשרת העובד ונקבעה בחוזה ביניהם התחייבות של העובד לעבוד פרק זמן מינימלי אצל המעסיק.

 

ד.העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבותו שלא להתחרות במעסיק עם תום יחס העבודה ביניהם.

 

ה.בחינת תום הלב וחובת האמון בין הצדדים מחייבת את אכיפת התניה." (עמ' 123).

 

150.בענייננו לא טען הנתבע וממילא לא הוכיח קיומו של סוד מסחרי. כמו כן, כפי שציינו, הסכם הסודיות אינו מכיל תניית אי תחרות ואף אינו מציין קיומו של סוד מסחרי.

 

למעשה, לבד מהשימוש במונח "סוד מסחרי" בכתב ההגנה (סעיף 37), לא פירט הנתבע דבר וחצי דבר לעניין זה.

 

151.במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל הנתבע מהם אותם סודות מסחריים, אולם השיב תשובות עמומות וכלליות, בין היתר על דרכי תיקון כרטיסים אלקטרוניים, אולם התברר בעדותו כי ניתן לגלות מידע על דרכי תיקון כרטיסים אלקטרוניים באינטרנט, עוד עלה מעדותו כי הוא לא רשם פטנט כלשהו לגבי מידע זה. וכך העיד הנתבע:

 

"ש.אבל אתה לא היחיד בעולם שמתקן כרטיסים אלקטרוניים?

ת.בוודאי שלא.

ש.יש גם אתרים באינטרנט שמסבירים איך לתקן כרטיסים כאלה ואחרים?

ת.כן. אבל את יודעת כמה זמן לוקח ללמוד לתקן כרטיס מהאינטרנט יכול לקחת לפחות חצי שעה, במסמכים שהיו לי שנלקחו, אני צברתי מעל 58,000 קבצים, התובע בהקלטה שלו אומר לטכנאים שהוא מתקן הכל.

ש.אתה רשמת איזה פנטנט?

ת.לא. לא צריך לרשום פטנט, היות ורק אני משתמש במעבדה אצלי".

(עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 24-32).

 

152.בהמשך עדותו, התברר כי הנתבע אף לא נקט באמצעי הגנה לאבטחת המידע שבמחשבי המעבדה, לא הגן על המידע בסיסמאות או בתכנת אבטחה, אשר מונעים גישה אל הקבצים (ראה פסק דין צ'ק פוינט), ואף לא ציין אודות קיומם של סודות מסחריים בהסכם הסודיות.

 

"ש.באיזה אמצעים נקטת כדי לשמור על אותם סודות מסחריים?

ת.ללקוחות לא היה מותר לגשת לתובע לעמדה שלו ולעמדות הבדיקה.

ש.המחשב היה מוגן בסיסמאות?

ת.היה מוגן במפתח של העסק שהיה נמצא אצל התובע.

ש.אם זה קבצים סודיים למה לא הגדרת שמירה על הסטוריה או העתק או העברת קבצים?

ת.זה אצלי בבית.

ש.יש איזכור לסוד מסחרי בהסכם הסודיות?

ת.תני לי את ההסכם אני אקרא ואגיד לך".

(עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 1-6).

 

153.באשר ללקוחות הנתבע – הנתבע כלל לא טען כי רשימת לקוחותיו מהווה סוד מסחרי וזאת לא בכדי. הנתבע לא הציג רשימת לקוחות או הסכם בלעדיות עם לקוחותיו.

 

הנתבע נשאל בחקירתו, האם הוא טוען שרשימת הטכנאים שעובדים עם המעבדה היא סודית, והשיב:

 

"ת.אני טענתי את זה? זה כתוב? אני לא זוכר. אני לא זוכר הרבה דברים".

(עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 14-15).

 

154.יתרה מכך, על פי גרסת התובע אשר לא נסתרה ונתמכה בעדויותיהם של מר גנדין ומר בר, הטכנאים והלקוחות שהכירו אותו מתקופת עבודתו אצל הנתבע, פנו אליו עצמאית וזאת מאחר והיו מרוצים מהשירות שנתן להם ומהטעם שהתאכזבו מהשירות של הנתבע (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 31; עמ' 33, ש' 1; סעיף 32 לתצהיר המשלים של התובע, ס' 15-16 לתצהיר גנדין; ס' 11-12 לתצהיר בר).

 

155.כך או כך, הנתבע לא הוכיח שרשימת לקוחותיו הינה בגדר סוד מסחרי ואף לא הציג רשימה שכזו.

 

ההלכה היא כי:

 

"על מנת שרשימת לקוחות תהווה סוד מסחרי, צריך להיות בה מידע המעניק יתרון מסחרי לבעליו, מידע סודי ולא נגיש לציבור, כמו גם מידע שיצירתו כרוכה בהשקעת מאמץ, זמן וממון. רשימת לקוחות יכול ותהיה בגדר סוד מסחרי כאשר מדובר בלקוחות ממשיים או בלקוחות קבועים, ולא בלקוחות שאת שמותיהם ניתן לדלות, למשל, בספר הטלפונים, כאשר מדובר במקרים בהם דרוש מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה וכאשר יוכח כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן" (ע"ע 80/08 דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ ואח', מיום 7.10.10).

 

156.על כן, הטענה לגזל סוד מסחרי – נדחית.

 

חוסר תום לב והפרת חובת הנאמנות

 

157.בפרשת גירית (ע"ע 189/03) גירית נ' אביב, פד"ע לב 728 (18.12.03)), עמד בית הדין הארצי על חשיבותן של "חובות תום הלב וההגינות", וקבע ביחס אליהן שדי בהפרתן כשלעצמה כדי להוות "אינטרס לגיטימי" המצדיק הגבלת חופש עיסוק. וכך קבעה כב' הנשיאה נילי ארד:

 

"בית דין זה ובית המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם, עמדו על ייחודו של חוזה העבודה בחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו...

 

יש לתת משקל הולם לשיקולים של אמון, הגינות, תום לב ומסחר הוגן. הפרת חובות אלה על ידי הנתבעים, יש בה משום פגיעה ממשית באינטרס הציבור ובתקנת הציבור שאין להתירה. באשר, תקנת הציבור היא שלא יהפוך העובד ל'סוס טרויאני' אשר בא בחצריו של מעסיקו ויצא ממנו ונתח בידו".

 

158.ראשית, טענות הנתבע לגניבת מידע וגניבת לקוחות נדחו על ידינו כמפורט בפרק העוסק בתביעה לפיצויי פיטורים, ומשכך, יש לדחות את טענות הנתבע לחוסר תום לב והפרת חובת הנאמנות, נוכח קביעותינו אלה. מאותו הטעם, יש לדחות התביעה לפיצוי בגין גניבת לקוחות ומידע מהמחשב.

 

159.שנית, נדגיש למען הסר ספק, שבדיוק כפי שכל עובד בחברה מסוימת רשאי לשאת ולתת עם חברה אחרת, גם מתחרה (ולענייננו מעבדת מורג), על מעבר שלו לעבוד אצלה תמורת שכר גבוה יותר, ואין בעצם המשא ומתן עם המתחרים משום הפרת חובת תום לב, כך גם רשאי לדעתנו עובד שפוטר, להקים עסק עצמאי המתחרה במעסיקו הקודם. העובדה שהעסק של התובע הוקם בסמוך לאחר שהתובע פוטר מעבודתו, אין בה כל פסול משום שלא הוכח כי התובע נטל על עצמו התחייבות בת תוקף כלשהי שלא להתחרות בנתבע, שכן הסכם הסודיות אינו מכיל הוראה שכזו.

 

160.למעלה מן הצורך נציין כי גם אם נקבל את ממצאיו של החוקר מטעם הנתבע – מר שמואל יוסף, לפיהם, לאחר פיטוריו פתח התובע עסק עצמאי מתחרה וקיבל מלקוחות כספים במזומן בעבור תיקון כרטיסים אלקטרוניים (מבלי להיכנס לאמיתות דו"ח החוקר), למיטב שיפוטינו, לא הפר התובע בכך את חובת הנאמנות שהיתה לו כלפי הנתבע.

 

161.מעיון בפסק דין גירית עצמו, עולה שבאותו המקרה ניהלו עובדי הסוכנות הישראלית הבלעדית של היצרן הגרמני קרונה מגעים עם החברה בגרמניה לכך שגם הם ייבאו מוצרים של קרונה, באמצעות חברה שתהיה בבעלותם. המגעים נוהלו, כך נקבע, עם נשיא החברה האם ובמשך חודשים ארוכים קודם להתפטרותם, ולאופן ההתנהגות הזה התייחסה הנשיאה ארד באמירתה בדבר 'סוס טרויאני'. כל ההבדל שבעולם בין המקרה שנדון בגירית, לבין המקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו, אין כל ראיה לכך שהתובע שוחח עם אחד הלקוחות של הנתבע אודות הקמת מעבדה מתחרה, קודם לסיום עבודתו בנתבע, וודאי שאין כאן אף "לקוח מרכזי" כפי שהיה שם.

 

162.מקרה נוסף שבו קבע בית הדין הארצי שעובדים הפרו את חובות תום הלב שלהם, בכך שעברו להתחרות במעסיקם, היה בעניין הארה (ע"ע 1688-11-11 הארה תכניות העשרה בע"מ – פיין (4.12.14)) שבו נקבע כי המשיבים הועסקו אצל חברה מסויימת בהפעלת קייטנות וצהרון בבית ספר מסוים. בעודם עובדים בחברה, ניהלו משא ומתן לקבלת אישורים להפעלת קייטנות באותו בית ספר באמצעות חברה משלהם, ואז התפטרו והחלו להפעיל את הקייטנה באמצעות החברה שלהם, תוך גיוס עובדים שעבדו אצל המעסיקה הקודמת, לעבוד בחברה שהקימו. שוב, כל ההבדל שבעולם בין המקרה הזה לבין המקרה שלפנינו, שבו אין כל ראייה לפעילות מתחרה בזמן שהתקיימו יחסי העבודה בין התובע לבין הנתבע.

 

163.בטרם סיום, נתייחס לטענת הנתבע לפיה, התובע העלים בחוסר תום לב מידע מהמוסד לביטוח לאומי על ביצוע עבודות פרטיות. בזמן שהוא מקבל גמלת דמי אבטלה.

 

עניין זה הוא בין המוסד לביטוח לאומי לבין התובע, ואין לכך כל נפקות ליחסי העבודה שבין התובע לנתבע.  

 

164.כללו של דבר – ממכלול הראיות והעדויות שהובאו בפנינו, לא מצאנו כי התובע הפר את חובת הנאמנות כלפי הנתבע או שפעל בחוסר תום לב.

 

תביעת הנתבע – לשון הרע

 

165.לטענת הנתבע, התובע יצר קשר עם לקוחות הנתבע וכן עם מתחריו ופעל להשמיצו באוזניהם בכך שטען בפניהם כי בלעדיו לא שווה הנתבע כלום.

 

הנתבע טוען כי דברי התובע והשמצותיו כלפי הנתבע מהווים הפרה של הוראות חוק איסור לשון הרע, אשר בגינה הוא זכאי לפיצוי בגובה 120,000 ₪.

 

166.התובע מכחיש בתוקף את טענות הנתבע. לגרסתו, לא פנה לאף אחד מלקוחות הנתבע או מתחריו ולא פרסם לשון הרע על הנתבע. מי מבין הלקוחות שבחר להמשיך ולעבוד מולו לאחר פיטוריו, עשה זאת מרצונו החופשי מתוך הערכתו את עבודת התובע.

 

167.אף בעניין זה אין בידינו לקבל טענות הנתבע, משאלו לא הוכחו. טענותיו של הנתבע בהקשר זה הינן טענות כלליות ובלתי מפורטות. הנתבע לא ציין וממילא לא הוכיח מה לטענתו נאמר על ידי התובע ולמי, לבד מהטענה הכללית כי התובע נהג להשמיץ את הנתבע באוזני לקוחותיו ומתחריו.

 

יפים לעניין זה הדברים הבאים (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), עמ' 420):

 

"בכתב תביעה בתביעת לשון הרע יש להציע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו את מרכיב "הפרסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את המילים המדויקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה". (ההדגשות אינן במקור – י.כ.).

 

168.הנתבע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית, בפני מי פורסם לשון הרע, כיצד ובאיזה נסיבות, הנתבע התחמק ממתן תשובות לשאלות וטען כי אינו יודע, אינו זוכר שמות ושהוא צריך לחשוב על זה ולתת תשובות בדיון הבא:

 

"ש.בפני מי הוא הוציא עליך לשון הרע?

ת.זה לא כתוב שם?

ש.אני רוצה לדעת שמות?

ת.אני לא זוכר כרגע, אני צריך לחשוב על זה אתן לך את זה בדיון הבא.

ש.איך הוא פרסם את זה?

ת.אני צריך לחשוב ואתן לך בדיון הבא, תזכירי לי את השאלות.

ש.יש לך העתק של פרסום כלשהו שהוא עשה?

ת.כל השאלות לגבי הנושא הזה אתן לך בדיון הבא".

(עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 31; עמ' 71, ד' 5).

 

הנתבע הפנה להקלטה של שיחה בין טכנאי בשם איציק פלח לתובע, וטוען כי יש במסגרתה הוצאת דיבה, אולם מדובר בשיחה קטועה שלא ברור על ידי מי הוקלטה, מר איציק פלח לא הוזמן להעיד על ידי הנתבע.

 

169.בית הדין הארצי עמד על הדרך להגשת הקלטה כראיה. בע"ע 36076-06-10 י. קל-לי תעשיות בע"מ נ' דמיטרי מלי (מיום 9.12.10) נקבע כי:

 

"דרך המלך להגשת קלטה כראיה היא באמצעות הגשתו של סליל ההקלטה עצמו, או המדיה הדיגיטלית בה בוצעה ההקלטה, יחד עם תצהיר של מבצע ההקלטה המעיד על זהות המקליט, דרך ביצוע ההקלטה (לראות סוג המכשיר והאם פעל משך כל זמן השיחה), מועדה, זהות המשתתפים בשיחה שהוקלטה וכיצד נשמרה ההקלטה בזמן שחלף. דרך כלל יש לצרף לכך גם תמליל, אשר ישמש כאמצעי עזר, ויעלה על הכתב את שנאמר בהקלטה. מובן כי התמליל אמור להיות מקצועי ואמין כשלעצמו, ולשקף את כל שנאמר בהקלטה בצורה מדויקת. על מנת שבית הדין יוכל להתרשם מכך יש לצרף לתמליל תצהיר, או אישור אחר, של מי שערך אותו".

 

170.המבחן הטכני הרלוונטי לענייננו, קובע כי על סרט ההקלטה לעמוד במבחנים של מהימנות ואמינות. בענייננו, הוגשו ההקלטות עצמן ועותק של ההקלטות אף נשלח לב"כ התובע. עם זאת, לא הוגש תצהיר המקליט ובו פירוט הנוכחים בשיחה ופרטים אודות המכישר באמצעותו בוצעה ההקלטה. כמו כן, לא הוגש תמליל והדבר נחוץ שבעתיים נוכח טענות התובע כי קטעים שלמים נקטעו בהקלטה.

 

171.משהנתבע לא הזמין את מר פלח לעדות ונוכח האופן שבו הוגשה ההקלטה, כמו גם גרסת הנתבע כפי שפורטה לעיל. הגענו למסקנה שדין התביעה ברכיב זה להידחות.

 

172.מכל הטעמים המפורטים לעיל, דין תביעת הנתבע בעילת לשון הרע – להידחות.

 

התביעה להחזר "בונוס על תנאי"

 

173.במסגרת כתב התביעה שכנגד, טען הנתבע כי שילם לתובע "בונוס על תנאי" וזאת בסכומים משתנים, מידי חודש בחודשו, בסך כולל של 180,000 ₪, וזאת לכאורה כדי לרצות ושלמר את התובע. מאחר ולטענתו, הפרי התובע את "התנאי", הרי שהוא עותר להשבת הכספים הנ"ל (סעיפים 43-44 לתביעה שכנגד).

 

174.במסגרת כתב ההגנה שכנגד, טען התובע כי מעולם לא היה מדובר בכספי בונוס ו/או "בונוס על תנאי", אלא התשלום נעשה בגין שכר עבודה רגיל וקבוע, לכל דבר ועניין, כיתר רכיבי שכרו של התובע, אשר מעולם לא היה תלוי בגורמים חיצוניים אלא בעבודתו החודשית הרגילה של התובע בלבד (סעיף 17 לכתב ההגנה שכנגד).

 

175.כפי שקבענו בפרק העוסק בשאלת השכר הקובע, מדובר בכספים ששולמו לתובע כחלק משכר עבודתו הרגיל, וכספים אלה שולמו לתובע ללא כל קשר וללא כל תנאי. הפנינו לעדות הנתבע ממנה עולה כי לא קיים כל הסכם הקובע כי מדובר בכספים ששולמו כ"בונוס על תנאי" או כהלוואות ומתי ובאיזה נסיבות יש להחזיר בונוס או הלוואות אלה (עמ' 64 לפרוטוקול, ש' 1-18).

 

176.נזכיר את תשובת הנתבע לשאלת בית הדין, האם יש ביטוי לתשלום כספים אלה בתלוש השכר, כי מדובר בכספים שהוציא מכיסו הפרטי ודיווח עליהם לרשויות המס.

 

177.תביעת הנתבע להחזר ה"בונוס על תנאי" מופרכת לחלוטין. ראשית, משקבענו כי מדובר בכספים ששולמו לתובע כחלק משכר עבודתו הרגיל. שנית, הנתבע לא הציג כל הסכם הקובע כי מדובר בכספים ששולמו כ"בונוס על תנאי" ובאיזה נסיבות יש להחזיר ה"בונוס". שלישית, הכספים הנ"ל לא קיבלו כל ביטוי בתלושי השכר.

 

178.בנסיבות העניין, התביעה להחזר "בונוס על תנאי" – נדחית.

 

 

התביעה לגביית "דמי לימוד"

 

179.במסגרת התביעה שכנגד, תבע הנתבע מהתובע לשלם לו "דמי לימוד" בסך של 200,000 ₪.

 

180.כפי שציינו בפרק עוסק בהגבלת חופש העיסוק, התובע לא נשלח ע"י הנתבע להכשרה מקצועית כלשהי, השתלמות, לימודים אקדמיים או קורסים כלשהם (ר' עדות הנתבע, עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 18-21).

 

181.מדובר בתביעה חסרת כל בסיס, אף הנתבע עצמו לא ידע להסביר את התחשיב ו/או הנוסחה לסכום הנתבע ובוודאי שלא צירף כל אסמכתא בתמיכה לתביעתו (עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 21-26).

 

182.מדובר בידע וניסיון מקצועי שהתובע רכש במהלך עבודתו הרגיל והפך לחלק מכישוריו כטכנאי אלקטרוניקה, ובוודאי שאין לחייב את התובע לשלם לנתבע בגין כך סך של 200,000 ₪.

 

183.לאור כל האמור, דין התביעה לדמי לימוד – להידחות.

 

התביעה לתשלום חוב בגין ייעוץ משפטי

 

184.הנתבע הגיש תביעה לתשלום בגין דמי ייעוץ משפטי, שלכאורה מימן עבור אחיו של התובע.

 

185.הנתבע לא צירף כל אסמכתא בדבר תשלום בגין ייעוץ משפטי עבור אחיו של התובע. התובע העיד כי למיטב ידיעתו אחיו כלל לא נטל ייצוג של עו"ד מטעם הנתבע ולא שכר את שירותיו (סעיף 39 לתצהיר המשלים של התובע). הנתבע נשאל מתי בדיוק ניתן הייעוץ והשיב שאינו זוכר ונשאל מדוע לא הציג קבלה על התשלום והשיב שלא הציג קבלה גם על דו"ח החוקר (עמ' 71 לפרוטוקול, ש' 7-11).

 

186.התובע לא נשאל ולו שאלה אחת בחקירתו הנגדית בנושא זה.

 

187.אשר על כן, משהנתבע לא הוכיח בכל צורה שהיא החוב בגין ייעוץ משפטי עבור אחיו של התובע – דין התביעה להידחות.

 

התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש

 

188.הנתבע טען כי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, הוא זכאי לפיצוי בסך 20,000 ₪.

 

189.בשים לב לדחיית מלוא טענות הנתבע בתביעה שכנגד, בוודאי שאין המדובר בסוג המקרים החריגים המצדיקים פיצוי בגין עגמת נפש. לפיכך, דין התביעה להידחות.

 

190.לסיכום, התביעה שכנגד נדחית במלואה על כל רכיביה. הנתבע הגיש תביעה מנופחת ושרירותית, המצדיקה הטלת סכום הוצאות גבוה כפי שיפורט בהמשך.

 

סוף דבר

 

191.מהנימוקים המפורטים לעיל, מצאנו לקבל את מרבית תביעתו של התובע. הנתבע ישלם לתובע, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן:

 

(א)פיצויי פיטורים בסך 56,025 ₪.

(ב)הודעה מוקדמת בסך 7,500 ₪.

(ג)פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 30,000 ₪.

(ד)פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 21,543 ₪.

(ה)דמי הבראה בסך 2,230 ₪.

(ו)פדיון חופשה בסך 3,000 ₪.

(ז)פיצוי בגין עגמת נפש בסך 5,000 ₪.

 

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.4.12 ועד התשלום המלא בפועל.

 

192.תביעת התובע לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע – נדחית.

 

193.התביעה שכנגד שהגיש הנתבע – נדחית.

 

הוצאות

 

194.בבואנו לבחון את שאלת ההוצאות, עמדו לנגד עינינו בראש ובראשונה היקפם של ההליכים וכן העובדה שהנתבע הגיש תביעת "משקל שכנגד" מופרזת ומנופחת ללא כל הוכחה בצידה.

 

תיק זה התארך והתקיים במשך כ-6 שנים, בעיקר בשל התנהלות הנתבע ובקשות רבות שהוגשו מטעמו. שמיעת הראיות בתיק ארכה זמן רב ובמסגרת 4 ישיבות הוכחות הוקדשו שעות רבות לצורך שמיעת העדים הרבים אשר הוזמנו מטעם הנתבע למתן עדות.

 

195.משקל גם ניתן לחוסר תום ליבו של הנתבע ולחוסר ניקיון הכפיים שלו, שבאו לידי ביטוי בכל התנהלותו במסגרת תיק זה.

 

196.לאור כל אלה, ובהתחשב בהתנהלות הנתבע כפי שבאה לידי ביטוי בהליכים שלפנינו, פוסקים אנו שעל הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 25,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

197.זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

 

 

ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ח, (10 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

 

 

נציג ציבור עובדים מר משה זיכרמן			יוחנן כהן, שופט		נציגת ציבור מעסיקים גב' סוזן אלפרנג'י