א' נ' מדינת ישראל-משרד החינוך

מבוא

1. עסקינן בתביעת נזיקין, שהגיש התובע, מר מ.א.ד. (להלן: "התובע") כנגד משרד החינוך (להלן: "הנתבעת"), לפיצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לו, לטענתו, ביום 07.10.13, עת נפל מגדר במהלך תליית יריעת כיסוי מפלסטיק (שאדר- شادر) (להלן: "היריעה" או "השאדר"), כל זאת לצורך קישוט בית הספר בו עבד כמורה בחינוך מיוחד.

2. כתביעה לפיצוי בגין נזק גוף, שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תידונה ותוכרענה שאלת האחריות ושאלת גובה הנזק.

   רקע ועובדות שאינן במחלוקת

3. התובע יליד 1978, מורה לחינוך מיוחד, בבית ספר "הארמון" באבו גוש (להלן: "בית הספר"), המועסק על ידי משרד החינוך.

4. אין מחלוקת כי באותה עת היה צורך לקשט ולהכין את בית הספר לכבוד "חג הקורבן" וכחלק מההכנות היה צריך לתלות את היריעה בחצר בית הספר לצורך הצללה.

5. אין גם מחלוקת כי ביום 07.10.13, סייע התובע לאב הבית בתליית היריעה יחד עם מורים נוספים ולצורך כך עלה על גדר הנמצאת בחצר בית הספר, נפל ונחבל.

6. מנהל בית הספר היה נוכח במקום ואף סייע גם הוא בתליית היריעה.

   טענות הצדדים

   טענות התובע בקליפת האגוז

7. במועד התאונה, במסגרת עבודתו כמורה בביה"ס, נדרש התובע לסייע בתליית קישוטים בבית הספר לכבוד "חג הקורבן". התובע טיפס ונעמד על גדר בית הספר בכדי לתלות יריעת כיסוי מפלסטיק מעל החצר לצורך הצללה. באותן הנסיבות, איבד התובע שיווי משקלו ונפל מגובה של כ- 1.5- 2 מטר ונחבט בחוזקה בקרקע.

8. התובע פונה באמבולנס לבית חולים הדסה "עין כרם" בירושלים שם אובחן כי הוא סובל משבר פתוח תוך פרקי עם תזוזה בבסיס הגליל המרוחק באגודל ימין. לאור ממצאים אלה עבר התובע ניתוח שכלל החזרה וקיבוע פנימי של האצבע וכן שחרור של העצב הדיגיטלי שנמצא פגוע. לאחר מכן עבר התובע שיקום ארוך למשך שנה שכלל טיפולי פיזיותרפיה, ביקורות אצל רופאים וריפוי בעיסוק. לאחר התאונה שהה התובע בחופשת מחלה מיום התאונה ועד ליום 01.09.14.

   טענות הנתבעת בקליפת האגוז

9. התובע היה מורה יוזם ועצמאי והחליט על דעת עצמו להישאר באותו יום לאחר שעות הלימודים ולסייע בקישוט בית הספר.

10. התובע לא קיבל הוראה לעלות על הגדר וההחלטה הייתה שלו בלבד לעלות על הגדר לצורך מסירת היריעה למנהל שעמד מהעבר השני של הגדר.

11. התובע היה מורה פעיל "ראש גדול" והיה מתנדב לפעולות אף שלא נדרש ממנו וכך גם במקרה דנן פעל תוך נטילת יוזמה אישית ותוך הסתכנות מרצון.

12. מנהל בית הספר נתן לאב הבית את ההנחיה לתלות את היריעה. הציפייה כי החצר תהיה מוצללת הייתה מופנית ומכוונת לאב הבית, שהינו עובד עירייה, ואליו בלבד. התובע בחר לסייע לאב הבית, בחירה שנובעת מאישיותו של התובע (ס' 20 לסיכומים).

13. התובע בסיכומיו שב וטען כי התאונה ארעה בשעות השהיה בבית הספר. כך שלגרסתו, בעת התאונה היה לכאורה באחריות המנהל. התובע נחקר על כך בחקירתו הנגדית ולא השיב תשובה חד משמעית לגבי המועד בו התרחשה התאונה. לטענת הנתבעת, התובע התבקש להציג מסמכי פינוי ממד"א אולם המסמכים האמורים לא הוצגו והעדרם של מסמכים אלה עומדת לתובע לרועץ. התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי התאונה האמורה אכן התרחשה בשעות השהיה שהוקצבו לו.

14. הנתבעת נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים והמקובלים בנסיבות העניין ולא היה כל מפגע בטיחותי במקום האירוע. הנתבעת טוענת כי כל הוראות הבטיחות ניתנו הן על ידי המועצה המקומית והן על ידי משרד החינוך. אין הוראות בטיחות לגבי תליית קישוטים, ולגבי מורים הבוחרים על דעת עצמם לעלות על גדר בכדי לסייע לאב הבית בתליית יריעה, בזמנם החופשי, לאחר שעת חירום כהגדרתה בחוק ובנוהל, אין ולא כלום.

15. טענת התובע כי הגדר במקום היוותה מפגע, וכי המבנה לא תואם לתפעול בית הספר הינה הרחבת חזית פסולה ואסורה. יתרה מזאת, משרד החינוך אינו אמון על אספקת מבנים והסמכות בענין קנויה לרשויות המקומיות. עוד טוענת הנתבעת כי, לא צורפה כל חוות דעת מומחה בטיחות שתלמד כי הגדר אכן היוותה מפגע בטיחותי.

16. הטענה כי הנתבעת נמנעה במכוון לזמן לעדות את אב הבית הינה טענה תמוהה. לטענת הנתבעת, אב הבית היה עובד עירייה ואילו חפץ התובע היה טורח להזמינו לעדות. גם אם סבר התובע כי אב הבית היה עובד משרד החינוך יכול היה לזמנו לעדות כפי שזימן את העד גיזאווי אולם נמנע מלעשות כן.

17. אין על הנתבעת חבות כלשהיא כלפי התובע. הנתבעת טוענת כי לא לכל נזק ישנו אחראי. האשם הבלעדי לקרות התאונה מוטל על התובע עצמו אשר החליט על דעת עצמו לטפס על הגדר. לא מוטלת כל אחריות מושגית על משרד החינוך באשר לבחירתם של מורים, מרצונם החופשי להישאר בבית הספר לאחר שעות הלימודים, ובוודאי לא מתקיימת אחריות במקרה קונקרטי זה, בו בחר התובע להסתכן מרצון. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין היעדר האחריות, הנטענת על ידו, לבין הנזק המצער שארע. התובע לא קיבל כל הוראה לתלות את היריעה, ולא קיבל הוראה לעלות על הגדר. התובע עשה את הדברים על דעת עצמו בלבד ואין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

18. העובדה שהתאונה התרחשה במסגרת עבודתו של התובע, אינה מקנה לתובע באופן אוטומטי עילת תביעה כנגד המדינה. אין הטלת אחריות אוטומטית על המדינה, רק משום שהאירוע אירע במסגרת העבודה. על התובע להוכיח כי המדינה הפרה את חובת הזהירות בה היא חייבת.

19. לא היה כל פגם בהתנהגותה של הנתבעת והיא לא הפרה כל חובת זהירות כלפי התובע ועל כן לא קמה לתובע כל עילה בנזיקין כלפיה.

20. ככל שהייתה רשלנות זו אירעה עקב אשמתו הבלעדית של התובע, והרשלנות האמורה הינה רשלנות רבתי המנתקת את הקשר הסיבתי.

21. התובע נטל על דעת עצמו החלטה לסייע בתליית היריעה תוך עלייה על הגדר משכך, משהפעיל התובע שיקול דעת עצמאי ויצר את הסיכון מתוך החלטה חופשית, הוא לא פעל בתוך הסיכון שיצר מעבידו.

22. בבחינת האשמה המוסרית, אין ספק, כי אשמו של התובע מגיע לכדי 100% שכן הוא נהג בחוסר זהירות וגרם לנזקים הנטענים. התובע הוא שהחליט לעלות על הגדר מבלי להיעזר באמצעי עזר כגון סולם ויכול היה בנקל להימנע מלעלות על הגדר.

    גדר המחלוקת

23. המחלוקת מתמקדת בשאלת נסיבות אירוע התאונה, האחריות וגובה הנזק.

24. התובע טוען כי נתבקש על ידי מנהל בית הספר לסייע בהכנת בית הספר לקראת החג ותליית היריעה הייתה חלק מההכנות שנדרש היה לבצע והוא אמנם עשה כן לאחר שעות הלימודים אולם בשעות השהייה במהלך העבודה ובעת שעשה כך נפגע.

    מנגד, הנתבעת סבורה כי מדובר באירוע שהתרחש מחוץ לשעות העבודה, עת התובע ביוזמתו ועל דעת עצמו בחר לסייע בתליית היריעה.

    לטענת הנתבעת עצם התרחשות האירוע במסגרת עבודתו של התובע, אינה מקנה לתובע באופן אוטומטי עילת תביעה כנגד המדינה. אין הטלת אחריות אוטומטית על המדינה רק משום שהאירוע אירע במסגרת העבודה. על התובע להוכיח כי המדינה הפרה את חובת הזהירות בה היא חייבת, דבר אשר אינו מתקיים במקרה דנן.

25. מטעם התובע העידו שניים: התובע בעצמו ומר מוחמד גזאוי, מורה בבית הספר אשר היה נוכח במקום והיה עד ראיה לאירוע התאונה; מטעם הנתבעת העיד מר חלדון האדיה, מנהל בית הספר.

    דיון והכרעה

26. טרם דיון בשאלת האחריות וטרם קביעה האם הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובע נדרש להכריע בשאלת נסיבות התאונה. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות אירוע התאונה (להבדיל מעצם התרחשותה), וכפועל יוצא, אחריות הנתבעת.

    נסיבות התרחשות התאונה

27. התובע טוען בתצהירו כדלקמן:

    "ביום 07.10.2013 במהלך עבודתי התבקשתי על ידי מנהל בית הספר לקשט יחד עם יתר המורים של בית הספר את המבנה לכבוד "חג הקורבן" שצפוי היה לחול במועד סמוך.

    במסגרת פעולות הקישוט הנ"ל נדרשתי על ידי המנהל לטפס על גדר המקיפה את בית הספר על מנת לתלות את יריעת כיסוי מפלסטיק... מעל החצר על מנת שיהיה מוצל בחצר.

    .....

    לצורך כך תפסו חלק מאנשי הצוות החינוכי את היריעה מצדה הפנימי של הגדר הפונה לכיוון בית הספר ואילו אני התבקשתי על ידי מנהל בית הספר לעמוד מבחוץ ולהעביר את הכיסוי מעל הגדר לשטח המדרכה שם עמד מנהל בית הספר וחיכה לתפוס את היריעה שאני העברתי לו.

    במהלך העברת היריעה לצדה השני של הגדר לפתע היא נשמטה בשל רוח חזקה ואני איבדתי שווי משקל ונפלתי מהגדר.....".

    (ראו: סעיפים 3 – 7 לתצהיר עדות ראשית).

28. בתצהיר תשובות לשאלון מסר התובע כי "לא הייתה הוראה ישירה או ציווי ישיר" שהוא "במיוחד" יטפס על הגדר אלא "הייתה קודם לכן, הוראה ממנהל ביה"ס לתלות את הקישוטים והוא בעצמו השתתף בפעילות" (סעיף 55 לתצהיר תשובות לשאלון) (ההדגשה שלי- נ.מ).

29. בעדותו בבית המשפט העיד התובע כי התקיימה ישיבה בה השתתפו המנהל והרכז החברתי והוחלט כי במסגרת קישוט בית הספר נדרש גם לתלות את השאדר "קודם כל עשינו ישיבה המנהל והרכז החברתי החלטנו לעשות הכנה לחג הקורבן אמרו שצריך לשים את השאדר על החצר. גם הרכז החברתי וגם המנהל. הוא הרכז העליון" (עמ' 3, ש' 3 -7).

30. התובע ברוב הגינותו חזר וציין כי לא ניתנה לו הוראה ישירה לתלות את השאדר אולם זה היה חלק מהדברים שנדרש היה לבצע במסגרת הכנת בית הספר לחג.

31. עוד העיד התובע כי משימה זו של תליית היריעה הייתה חלק מכל המשימות שנמסרו לצוות שהוא היה חלק ממנו "אמרו אנו רוצים לשים את השאדר על החצר ועשינו את זה כל הצוות ואני אחד מהצוות" (עמ' 3, ש' 8 -10).

32. כמו כן, התובע לא מכחיש כי לא נאמר לו באופן מפורש כי הוא נדרש לטפס על הגדר אולם, הוא התבקש למסור את היריעה למנהל שעמד מחוץ לבית הספר וכי לא הייתה לו כל ברירה מלבד לטפס על הגדר בכדי לבצע פעולה זו (עמ' 3, ש' 6 -7; 11 -13; 17 -18).

    עדותו זו של התובע מקבלת תמיכה גם בעדותו של מנהל בית הספר שהעיד מטעם הנתבעת ואשר התרשמתי כי היה בעדותו כדי להסיר כל אחריות לאירוע הנטען כפי שיוסבר להלן.

33. מנהל בית הספר בתצהירו טוען כי:

    "במסגרת הכנת בית הספר לקראת אירוע חג הקורבן, התנדב התובע להישאר לאחר שעות הלימודים כדי לקשט את בית הספר.

    אני הייתי כל הזמן בשטח, על מנת לעזור ולסייע לצוות, אולם ההחלטה איך לקשט את בית הספר, הייתה פרי יוזמתם של המורים ואב הבית".

34. לאמור, מתצהירו של מנהל בית הספר עולה כי "ההחלטה איך לקשט את בית הספר, הייתה פרי יוזמתם של המורים ואב הבית" ולא צוין דבר אודות תוכנית שהייתה קיימת ומתן ההנחיות שניתנו לצורך ביצוע המשימה של קישוט בית הספר לקראת החג.

35. לראשונה בעדותו בבית המשפט סיפר המנהל אודות העובדה כי הייתה קיימת תוכנית עבודה, שהוכנה על ידי הרכז החברתי, וזאת לצורך הכנת בית הספר, אשר אושרה על ידו "תוכנית של בי"ס ורכז חברתי, בכל ארוע מקשטים את בי"ס" (עמ' 7, ש' 8) "בכל בי"ס לחינוך מיוחד יש תוכנית רכז חברתי" (עמ' 7, ש' 10; ש' 11 -12).

36. תחילה כאשר נדרש מנהל בית הספר להסביר מה כוללת אותה תוכנית ציין כי זה כולל "הכנות פנימיות כיתתי וסביבה בית ספרית" (עמ' 7, ש' 13 -14) ובהמשך הסביר כי ההוראה לקשט את בית הספר משמעותה "הכנת הסביבה הבית ספרית לארוע" (עמ' 11, ש' 32 -34) ושלל כי תליית היריעה הינה חלק מהתוכנית הנדרשת (עמ' 7, ש' 15 -16) וטען כי "זה היה עבודתו של אב הבית" (עמ' 7, ש' 17 -18).

    אמנם המנהל שלל כי כאשר תכננו את אירוע חג הקורבן חלק מהתוכנית הייתה לכסות את חצר בי"ס אולם, הסביר כי מדובר במשימה שהינה חלק מהכנות בית הספר והכרחית אולם, לטענתו, חזר וציין כי משימה זו הוטלה על אב הבית שהיה חלק מהצוות.

    לדבריו "בתוך בי"ס מנהל בי"ס מחלק סמכויות לאנשים ליוזמים בתוך בי"ס מנהל בי"ס עובר על התוכנית למשל לצורך העניין אירוע חג הקורבן המורים היו חייבים בתוך תפקידם מחנכים ורכזים להכין קישוטים וסרטונים לרגל עליית הרגל לקשט בי"ס לצורך אסיפת הורים אב הבית הוא חלק מהצוות ותפקידו לבדוק את השטח. אין לנו אולם נאלצים להשתמש בחצר שהיא קטנה הוא אמור לחסות ביריעה שישבו הורים ותלמידים" (עמ' 8, ש' 20 -24) (ההדגשות שלי – נ.מ).

37. אולם, בהמשך עדותו, אישר המנהל כי תליית השאדר הייתה חלק מההוראה הכללית להכנת בית הספר לכבוד החג (עמ' 12, ש' 5 -6).

38. לטענת המנהל רק הקישוט היה באחריות המורים ואילו תליית השאדר באחריות אב הבית "לקשט זה באחריות המורים לתלות יריעה זה אחריות אב הבית. היריעה לא חלק מהקישוט. זה הצללה כדי שהורים לא ישבו בשמש" (עמ' 12, ש' 2 -4).

39. כאשר נדרש המנהל ליתן הסבר מה כוללת אותה פעולת קישוט שנדרשו המורים לבצע הוא השיב "להכין את הכיתה להביא מתנות לתלמידים לחג" (עמ' 9, ש' 16 -17), ובהמשך: "כל מורה מכין את הכיתה שלו לחג הקורבן תולים פלקטים מכינים מצגת. מכינים את הסביבה הבית ספרית לארוע" (עמ' 11, ש' 32 -34).

40. לאמור, מעדותו של המנהל עולה כי הייתה קיימת תוכנית שהוכנה על ידי הרכז החברתי ואושרה על ידו. אמנם ניסה המנהל לטעון כי תליית היריעה לא הייתה חלק מאותה תוכנית אלא משימה שהייתה שייכת לאב הבית בלבד אך בהמשך עדותו הוא אישר כי אכן תליית השאדר הייתה חלק מההוראה הכללית להכנת בית הספר לקראת החג.

    מנהל בית הספר נשאל האם ההוראה הכללית היא לכלל צוות בי"ס והשיב: "הייתי יושב עם סייעות לבד עם מורים לבד ועם אב הבית לבד" (עמ' 12, ש' 7 -8). אולם בהמשך כאשר נשאל מה כתוב בתוכנית לגבי היריעה השיב כי תליית היריעה לא כתובה בתוכנית של הרכז החברתי אלא "כתוב הכנה לארוע. אנו כמורים ואנשי חינוך מנוסים מבינים איך מכינים בי"ס לקראת חג הקורבן וארוע" (עמ' 13, ש' 9- 11).

41. תמוהה בעיני מדוע בחרה הנתבעת שלא להגיש העתק של אותה תוכנית שהיה בה כדי לשפוך אור על המשימות שנדרש היה לבצע לצורך הכנת בית הספר לקראת החג ובמיוחד באשר למשימה של תליית היריעה. כאשר נשאל המנהל אם יש לו עותק מהתוכנית השיב "לא נתבקשתי להביא תוכנית של הארוע" (עמ' 13, ש' 18).

42. כאן המקום לציין כי, שני עדים חשובים מטעם הנתבעת לא נקראו לעדות:

    הרכז החברתי, שהכין את התוכנית שבסופו של יום אושרה על ידי מנהל בית הספר. מנהל בית הספר לא יכול היה לשלול כי יתכן והרכז החברתי אשר הכין את התוכנית הוא אשר נתן את ההוראה למורים לעזור בתליית השאדר "...לא זוכר, לא תפקידו לתת הוראה. הרכז החברתי תפקידו לבנות תוכנית להציג בפני אנשי הצוות ולפני כל ארוע נפגש עם הצוות מתייעץ מחליטים מה עושים בפעילות ...לא כתוב בתוכנית באותו יום נחלק פרח נתלה יריעה ....אלא בונה תוכנית" (עמ' 13, ש' 21 -24). אולם, הנתבעת בחרה שלא לקרוא לעדות את הרכז החברתי.

    אב הבית, מי שיכול היה לשפוך אור על ההנחיות שניתנו לגבי ביצוע משימת תליית היריעה, לרבות ובמיוחד באשר להיותה באחריותו הבלעדית לביצוע, גם הוא לא נקרא לעדות.

    דומה כי יש לנהוג בעניין זה על פי ההלכה לפיה:

    "מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"

    (ראו: ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736).

    אין לקבל טענת הנתבעת כי אב הבית היה עובד עירייה ואילו חפץ התובע היה טורח לזמנו לעדות. שכן הנתבעת היא זו שטענה כי מדובר במשימה שניתנה לאב הבית בלבד ובכדי לקעקע טענת התובע כי מדובר במשימה שהייתה חלק מההכנות שנדרשו המורים לבצע לצורך קישוט בית הספר היה עליה לזמנו לעדות.

43. לאור העדויות באשר לנסיבות אירוע התאונה, אני מקבל את גרסת התובע ודוחה את טענת הנתבעת כי האירוע התרחש מחוץ לשעות העבודה וכאשר התובע בחר מיוזמתו לבצע את המשימה.

    עדותו של התובע הותירה בי רושם אמין, והיא מתיישבת עם עדותו של מנהל בית הספר לעניין הדרישה לביצוע המשימה וההנחיות שניתנו בעניין זה וכי מדובר במשימה שהייתה חלק מההכנות שנידרש היה לבצע לצורך הכנת בית הספר לכבוד החג וזאת בהתאם להנחיות שניתנו למורים על ידי מנהל בית הספר.

44. לסיכום נקודה זו, אני קובע כי התובע נפגע במהלך עבודתו כמורה בבית הספר, סייע בתליית היריעה בהתאם לדרישת מנהל בית הספר וכחלק מההכנות שנדרש לבצע לצורך הכנת בית הספר לקראת החג ובעת שעשה כך איבד את שיווי משקלו, נפל ונחבל.

    עתה נשאלת השאלה האם ניתן בנסיבות הענין להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת להתרחשות התאונה. יאמר מיד - התשובה לכך היא חיובית.

    שאלת האחריות

45. על מנת להכריע בשאלת האחריות ולבסס חבות בעוולת הרשלנות יש לבחון האם קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבעת; אם הופרה חובת זהירות זו תבחן השאלה האם הפרת החובה גרמה לנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113).

    חובת זהירות מושגית

46. כבר נפסק כי ביחסים שבין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית (ראו: ע"א 663/88 שירויאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).

47. במסגרת יחסי עובד מעביד, מוטלת על המעביד חובת זהירות מושגית המחייבת אותו למנוע פגיעות מעובדיו עקב ובמהלך העבודה ולנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה.

48. הפסיקה הכירה באופן גורף בחובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו ונקבע כי על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים (ראו: ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.06.11).

    על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על אחריותו של מעביד כלפי עובדו (ראו: 14/08ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם בנבו, 02.12.09).

    (ראו גם: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות דינים עליון כרך נה, 823; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד  לו(1) 78; ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197;ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592).

49. המעביד חייב לנקוט בצעדים סבירים כדי להרחיק את עובדיו מאותן הסכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה (רע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3) 345).

50. על המעביד חלה חובת מתן אזהרה ומתן הנחיות מתאימות לעובדים, בנוגע לסיכונים הקיימים במקום העבודה (ראו: ע"א 154/88 שמעון נדל נ' פיסובי, דינים עליון, כרך כד', 441).

    הנה כי כן, לאור הפסיקה שהובאה לעיל קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים בין מעביד לעובד.

51. אולם, יש לזכור כי אחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת לכל נזק אפשרי שנגרם לעובד במהלך העבודה ומקום שלא הוכחה כל רשלנות מצד המעביד, או שהעובד היה המתרשל היחיד, אין לחייב את המעביד באחריות.

52. בענייננו, אין מחלוקת כי התובע היה במועד התאונה עובד של הנתבעת קרי: התקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד ומעביד, ולכן קיימת חובת זהירות מושגית כלפיו.

    חובת זהירות קונקרטית

53. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. במישור המעשי יש לבחון את השאלה האם מנהל סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. אם התשובה על כך חיובית אז יש לבחון האם מתקיים מבחן הצפיות הנורמטיבי, קרי; האם מנהל סביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון שצריך היה לצפות מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ראו: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו, 27.12.10)).

54. חובת הזהירות שבין המעביד לבין העובד מוגברת היא (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם בנבו, 31.08.11)).

55. יחד עם זאת, יש לזכור שניים: האחד, שחובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. לאמור, המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון שעלול להתממש במסגרת העבודה. והשני, אין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים, ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד. כלומר על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו כך עילת הרשלנות (ראו: ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פד מז(3) 345; ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ פד"י טז 1874;

56. יפים לענייננו דברי כבוד השופט ברק כתוארו אז, בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113 (להלן: "פרשת ועקנין") "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".

57. כאשר מדובר במישור הנורמטיבי יש לבחון את הנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי שלפנינו. לעניין זה נאמר בפרשת ועקנין: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו"

58. מעביד איננו אחראי כאמור לתאונה שגרתית שקרתה במהלך העבודה, שהיא חלק מסיכוני העבודה הרגילים שלא ניתן לסלקם, באשר הם נובעים מאופי העבודה.

    כך נפסק, לגבי נפילה מקרית של עובד מסולם, אשר לא נבעה משיטת עבודה בלתי בטוחה, מהעדר הדרכה לגביה או מסולם בלתי-תקין (ראו: ע"א 8071/95 בן יאיר נ' לשכת עורכי הדין, תק-על 89(2) 349))

    עוד נפסק כי כל עוד מדובר בפעולה יום-יומית, שאינה טומנת בחובה סיכונים מיוחדים, אין חובה על המעביד לנקוט צעדי זהירות מיוחדים. באותו מקרה בו נתפס גבה של מורה לאחר שהעבירה שולחנות וכסאות ממקום למקום וזאת לצורך היערכות לטקס באולם בית ספר. נקבע כי: "הזזת שולחן או כיסא הינן מפעולות היום יום, שאינן טומנות בחובן סיכונים מיוחדים ולא היה על מנהל בית הספר לנקוט בצעדי זהירות מיוחדים, כולל הנהגת שיטות עבודה מיוחדות לצורך ביצוע עבודות אלה..." בע"א 5379/90 מתתיהו נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 167.

59. לפיכך, יש לבחון האם הסכנה לה נחשף התובע, בנסיבות שלפנינו, היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה". האם האירוע שגרם לנזק לא חרג מגדר האירועים הרגילים לגבי התובע, או שמא היה זה אירוע שאיננו מן האירועים הרגילים עבורו.

    האם הופרה החובה

    (התשובה לכך חיובית)

60. מחומר הראיות שהובא בפניי עולה כי מעביד סביר צריך היה לצפות את התרחשות האירוע המתואר, שכן כאמור, המדובר היה בהכנת בית הספר לכבוד החג שנערכה על פי תוכנית מיוחדת של הרכז החברתי בבית הספר שאושרה על ידי מנהל בית הספר (עמ' 7, ש' 5 -12). בהתאם לעדותו של המנהל התוכנית כללה הכנת הכיתות והסביבה הבית ספרית (עמ' 7, ש' 13- 44) וכפי שקבעתי לעיל תליית היריעה היוותה חלק מהתוכנית.

61. תליית היריעה לצורך הצללה של חצר בית הספר כהכנה לאירוע החג שאמור היה להתקיים, אינה יכולה להיחשב כפעולה שגרתית אלא "בפעולה מיוחדת" המצריכה הוראות לביצוע והדרכה.

62. אין מחלוקת כי באותה עת המנהל היה נוכח במקום והתובע סייע בתליית היריעה ביחד עם המנהל.

63. בתצהיר עדות הראשית מטעמו טען המנהל "אני הייתי כל הזמן בשטח, על מנת לעזור ולסייע לצוות, אולם ההחלטה איך לקשט הייתה פרי יוזמתם של המורים ואב הבית" (תצהיר עדותו הראשית, סעיף 3).

64. אולם, בעדותו בבית המשפט, טען כי אמנם עזר בתליית היריעה אולם הוא לא תכנן לעשות כן אלא באופן מקרי עת יצא לחצר בית הספר על מנת לעשן סיגריה, הבחין בתובע ובאחרים עוזרים בתליית היריעה והצטרף לעזרתם ".. זה היה ממניע פנימי לעזור, (עמ' 7, ש' 27 -29) ובהמשך: "עמדתי שם ואז מן הראוי החזקתי וקשרתי. לא במטרה זו עמדתי. אלא עזרתי. לא תכננתי. זה היה ספונטני" (עמ' 12, ש' 13 -16).

65. המנהל אישר כי הוא לא עזר רק ממניע פנימי אלא גם מאחר ויש לו אחריות שבית הספר יהיה מוכן לקראת החג (עמ' 7, ש' 30 -33). יתרה מזאת מעדותו של המנהל עולה כי הוא רצה שזה יהיה מוכן עד למחרת היום ומשכך, תוכנן לבצע זאת עוד באותו היום לאחר שהתלמידים יסיימו את לימודיהם ויעזבו את בית הספר:

    "ש. והטלת את המשימה על אב הבית.

    ת. כן. אמר שנעשה את זה לאחר שהתלמידים ילכו לבית. ניסיתי לעשות את זה שיהיה מוכן למחרת.

     ש. אז אתה והצוות זה אנחנו.

     ת. לא אומר אני, אומר כי זה צוות בי"ס. אני ואב הבית זה צוות".

    (עמ' 8, ש' 29 -32).

66. המנהל טוען כי זו פעולה שאינה במסגרת תפקיד המורים כפי שלא מתפקיד המורה לשטוף את ריצפת בית הספר אולם אם יעשו כן הוא לא יתנגד "אנשים עוזרים אחד לשני" (עמ' 11, ש' 10).

67. מעדותו של המנהל עולה כי על אף שהוא ידע כי מדובר בפעולה שאינה במסגרת תפקידו של התובע וכי אין עליו לבצע זאת ועל אף שהדבר נעשה לנגד עיניו הוא לא מצא לנכון להתריע בפניי התובע כי זה לא במסגרת תפקידו לבצע פעולה זו מאחר ובעיניו הדבר לא יהיה אתי "הם בוגרים, זה אחרי שעות הלימודים, לא אגיד להם לא. הם נרתמו לעזור לאב הבית לא מקובל להגיד להם לא לעזור. זה לא אתי" (עמ' 9, ש' 23 -24) ולטענתו זה כלל לא באחריותו לעשות כן "...לא אגיד לו אל תישאר בבי"ס או אל תתלה דברים" (עמ' 9, ש' 28 -29).

    המנהל אישר כי בתוקף סמכותו אם רואה מורה עומד על הגדר להגיד לו לרדת (עמ' 14, ש' 34; עמ' 15, ש' 1) אולם הוא לא עשה כן שכן לשיטתו המורים אחראים על עצמם "אני אחראי על בטיחות הצוות והתלמידים ומורים אחראים על עצמם מה עושים" (עמ' 15, ש' 6 -7).

68. המנהל טען בתצהירו כי "מדובר בבית ספר קטן, וכאשר נדרשת עזרה בפעולות שונות, צוות בית הספר מתגייס לעזור באופן הדדי. מאחר ומדובר בפעילות שגרתית לא נתנו הוראות מיוחדות כיצד לתלות ולקשט" (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית).

69. המנהל אישר בעדותו בבית המשפט כי לא היו הדרכות לגבי בטיחות של מורים (עמ' 13, ש' 33 -34).

70. לסיכום נקודה זו, מהבחינה הנורמטיבית נדרשת הקפדה יתרה בכל הקשור במתן הוראות לביצוע קישוט בית הספר, הוראות מדויקות ובעיקר פיקוח על ביצוען.

    מדובר במשימה שלא הייתה חלק משגרת עבודתו של התובע גם אם ביצע בעבר פעולות קישוט שונות ואף סייע בביצוע משימות שאינן קשורות לתפקידו.

    כאשר נדרשים מורים לבצע משימה של הכנת בית הספר וקישוטו, גם אם לשיטת הנתבעת מדובר רק בתליית פלקטים (עמ' 11, ש' 33 -34), היה על הנתבעת לדאוג להעברת הדרכת בטיחות כיצד יש להתנהג בעת ביצוע הפעולות השונות ובעת תיפוס לשם תליית הקישוטים ככל שהדבר נדרש.

    הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שהתובע הודרך ו/או הוזהר מפני הסיכונים הצפויים עובר למתן ההוראה לקישוט.

71. ככלל, קיימת חובה על המעסיק לצפות התרחשות אירוע מהסוג שארע ולנקוט מראש באמצעים המתאימים כדי להגן על העובד או לפחות להמעיט את הנזק הצפוי ממנו.

72. נפסק כי מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של עובד וזאת אפילו בא אותו מעשה בניגוד לחובות מפורשות ואף שהעובד מודע לסכנה שבמעשהו (ראו: ע"א 688/79 יזביק נ' קובטי, פד"י לו(1) 485).

73. המגמה בפסיקה היא כי בתאונת עבודה יש להקפיד דווקא עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד, שכן אין כל ספק כי המעביד הוא המופקד על מקום העבודה ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה יהיו בטוחים וכי נוהל העבודה יבוצע הלכה למעשה, וכי העובד יודרך כראוי כיצד לבצע עבודתו (ראו: ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל, פד"י כה(1) 724).

74. בענייננו, העובדה שלא מנעו מהתובע לעלות על הגדר אומרת דרשני. הדברים נכונים שבעתיים כאשר אין מחלוקת שהממונים עליו היו נוכחים באירוע וצפו בו. נדרש ממנהל סביר למנוע סכנה זו ע"י מניעת אפשרות מהעובד לעלות על הגדר ולסכן את עצמו או לחילופין לדאוג לספק לו את האמצעים הנדרשים לשם ביצוע הפעולה בבטיחות המרבית (לדוגמה סולם ו/או משטח בטיחות על הקרקע).

75. אסכם נקודה זו בכך, שקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית וחובה זו הופרה ע"י המעסיק.

    אשם תורם

76. הנתבעת טוענת כי לתובע אשם תורם מכריע של 100% לקרות התאונה, שכן הוא נהג בחוסר זהירות משווע ובכך גרם בעצמו לנזקים הנטענים. לטענתה, התובע הוא זה שהחליט להעלות על הגדר מבלי להיעזר באמצעי עזר כגון סולם ויכול היה בנקל להימנע מלהעלות על הגדר.

77. מנגד, טוען התובע שאין לייחס לו אשם תורם לתאונה. לטענתו, לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו.

78. הנטל להוכחת טענת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבעת. על הנתבעת להראות כי התובע בהתנהגותו תרם לנפילתו.

79. הלכה היא כי בית המשפט לא ייחס בנקל רשלנות תורמת לעובד. בבסיס הלכה זו ניצב העיקרון כי מעביד יכול להשליט הסדרים שיביאו מראש בחשבון את רשלנותם הצפויה של העובדים, בעוד שהעובד פועל על פי רוב במסגרת שמגדיר לו המעביד ועל פי הוראותיו.

    "יצוין גם, כי קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).

    בהקשר אחר נטען כי:

    " פועל בעבודה חייב לעשות את אשר אומרים לו לעשות וכפי שאומרים לו לעשות, הוא אינו חייב להרהר אחרי שיטת העבודה הנהוגה, לחפש בה מומים, לגלות בה סכנות נסתרות, לחשב חשבונות ולהמציא דרכי מניעה משלו. כל זמן שהוא ממלא את תפקידו בדרך שהסבירו לו, הריהו יוצא ידי חובתו כלפי המעביד וכלפי עצמו ואין למצוא בו אשמת רשלנות" (ראו: ע"א 100/66 בראון נ' פעמון מפעלי מתכת ויצירה, פד"י כ (3) 183, 191).

80. עוד נפסק כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים?...." (ראו: ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פד"י יט 205 ).

81. יפים לענייננו גם דברי בית המשפט העליון בע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724 שם נקבע "מכל מקום, גם אזהרה כללית זו לא נועדה להפוך את הפועל לרובוט, שינוע רק על-פי הוראה מפורשת של הממונה עליו. תחום כלשהו של שיקול-דעת עצמי היה חייב להיות שמור לפועל, כדי שיעשה את עבודתו כיעילות. היקף התחום הזה תלוי במהות העבודה ובצרכיה. בנסיבות המקרה היה זה אך טבעי שמתוך רצונו לדאוג לביצוע העבודה, בה הוא עסק כאחד מן הצוות, ינסה המערער לסלק בעצמו את המכשול שנוצר, מתוך חוסר הערכה של הסכנה שבדבר, שעליה לא הועמד מעולם. טבעי היה שבפעולה כזאת ביקש להראות את חריצותו....".

82. לאחר שנתתי דעתי לראיות שהובאו מטעם הצדדים, ושקלתי את נסיבות המקרה, ובשים לב לפסיקה הנוהגת, הגעתי למסקנה כי גם התובע אחראי באשמו לנזקיו, אם כי בשיעור נמוך.

83. אכן הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, אולם התובע בחר לעלות על הגדר לצורך ביצוע המשימה. כאשר עלינו לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע וכתוצאה מכך להפחית מהפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד וביצע את הפעולה ובשירותו של זה נפגע, יש להביא בחשבון שהעובד יכול גם לטעות, אולם לא תמיד יש לראות בכך רשלנות תורמת.

84. באיזון המתחייב מן הנסיבות ונוכח הפסיקה הנוהגת, הגעתי למסקנה כי יש מקום לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

    סיכום שאלת האחריות

85. הנתבעת הפרה חובת הזהירות כלפי התובע, שיעור אחריותה עומד על 80% ואילו לתובע אשם תורם בשיעור 20% לאירוע הנזק.

86. עתה, נותר לדון בשאלת הנזק.

    דיון והכרעה- שאלת הנזק

87. מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית בתחום הכירורגיה של היד של ד"ר מיכיילביץ (להלן: "מומחה התובע"). מומחה התובע קבע בחוות דעתו מיום 06.07.14, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלות בתנועות באגודל כביטוי לקישיון נוח לפי סעיף 44(2) ונכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה עצבית באגודל (ליקוי תחושה ב pulp) לפי סעיף 31(4)(א)(1).

88. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת רפואית בתחום הכירורגיה האורתופדית של ד"ר מיכה רינות (להלן: "מומחה הנתבעת"). מומחה הנתבעת קבע בחוות דעתו מיום 18.12.15, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 44 (2) (בהתאמה, כדי מחצית הסעיף).

89. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכויות כדלקמן:

    10% לצמיתות בגין קישיון נוח באגודל בהתאם לתקנה 44(2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

    5% לצמיתות בגין פגיעה עצבית בהתאם לתקנה 31(4)(א)I לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

    כן קבעה הועדה הרפואיות נכויות זמניות כדלקמן:

    100% מיום התאונה עד יום 31.01.14

    50% מיום 01.02.14 עד יום 31.03.14

    25% מיום 01.04.14 עד יום 31.10.14

90. נוכח המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים ולאחר שניתנה לצדדים האפשרות להודיע עמדתם בעניין, מונה ד"ר רוסו כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו מיום 15.02.16 קבע המומחה כי התובע זכאי ל- 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 44(2) בתקנון המוסד לביטוח לאומי, עקב מצב של קישיון נוח באגודל הימני, כאשר קביעה זו כוללת את הירידה האפשרית בתחושה.

    המומחה קיבל את הנכויות הזמניות שנקבעו לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי.

91. התובע טען בסיכומיו כי המומחה שגה בכך שלא קבע לו נכות צמיתה בגין הפגיעה העצבית. לטענתו, המומחה מטעמו והמומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעו כי קיימת פגיעה עצבית בהתאם לממצאי הבדיקה שנערכה על ידם. בנסיבות דנן ביקש התובע כי בית המשפט יקבע במסגרת סמכותו כי הנכות הרפואית של התובע הינה 15% כפי שקבעו המומחה מטעמו והמומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי.

92. בהקשר זה אציין כי המומחה מטעם בית המשפט לא נחקר על ידי הצדדים וחוות דעתו לא נסתרה ולכן לא ניתן לומר כי נפלה טעות בחוות דעתו בכל הקשור לפגיעה העצבית או בשיעור הנכות הצמיתה שנקבעה על ידו. בנסיבות אלה אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 10% לצמיתות.

93. לטענת התובע, נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית. לטענתו, נוכח תפקידו של התובע כמורה, עבודה הדורשת שימוש בשתי הידיים ובפרט ביד הדומיננטית לצורך כתיבה, אזי לנכות בידו הדומיננטית יש השלכות תפקודיות משמעותיות על עתידו והפוטנציאל התעסוקתי שלו. מנגד טוענת הנתבעת כי לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית שכן הוא חזר לעבודתו כמורה במשרה מלאה.

94. התובע הינו מורה, נפגע בידו הימנית הדומיננטית. במסגרת עבודתו נאלץ התובע להשתמש בידו הימנית הדומיננטית ולכן אין לומר כי לא קיימת נכות תפקודית בשל מצבו. לאור פגיעתו של התובע, ממצאי חווה"ד הרפואית ובשים לב למקצועו אני סבור כי נכותו התפקודית תואמת את הנכות הרפואית ואני מעמידה על 10% לצמיתות.

    נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה

95. כאב וסבל:

    התובע נעדר מהעבודה במשך שנה שלמה וזאת לטענתו לצורך טיפוליו הרפואיים. בנוסף, נאלץ התובע לעבור ניתוח שלאחריו עבר שיקום וטיפולים רפואיים שגרמו לו לטענתו כאב וסבל.

    הנתבעת לעומת זאת סבורה שאין מקום לפסוק לתובע כאב וסבל שכן לא נגרמה לו לגרסתה נכות תפקודית.

    התובע הינו יליד 1978 וכתוצאה מהתאונה הוא סובל מנכות רפואית בשיעור של 10%. הוא נאלץ כאמור לעבור ניתוח ביד וכיום הוא סובל מקשיון נוח באגודל ימין, בידו הדומיננטית. התובע סובל מכאבים ונזקק למעקב רפואי. בנסיבות אלה, אני פוסק לתובע סך של 46,250 ₪ בגין ראש הנזק של כאב וסבל.

96. הפסד שכר לעבר:

    שכרו החודשי של התובע בהתאם לדיווח למוסד לביטוח לאומי עמד על סך של 14,246 ₪ לחודש, זאת בהתאם לנתוני שכר רבע שנתי בסך של 42,738 ₪.

    התובע טוען כי יש לחשב את שכרו הקובע בהתאם לדיווח הנ"ל שבוצע על ידי הנתבעת בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה.

    הנתבעת סבורה כי התובע לא הציג תלושי שכר בגין החודשים שקדמו לתאונה כי לגרסתה לא מן הנמנע כי תלושים אלה כוללים רכיבים "מנופחים" כגון הבראה, ביגוד או פעילות בקייטנות קיץ.

    התובע אשר נושא בנטל להוכיח את שכרו בחודשים שקדמו לתאונה לא הפריך טענת הנתבעת בדבר תוספות לחודשי הקיץ, לא צירף את התלושים לאותם חודשים והסתפק בהגשת אישור המוסד לביטוח לאומי על גובה השכר הרבעוני לחישוב הגמלות. התובע בחר לצרף תלושים משנת 2016, כלומר תלושי שכר שלאחר התאונה. עיון תלושים אלה תומך דווקא בטענת הנתבעת, לפיה בחודשי הקיץ קיימות תוספות מיוחדות בגין קצובת הבראה, ליווי תלמידים, תוספת קיץ, תוספת טיולים ועוד אשר מסתכמים בסך של כ- 4,452 ₪.

    בנסיבות אלה אני קובע כי השכר הקובע של התובע עומד על סך של 10,000 ₪ ובשערוך להיום 10,411 ₪.

    התובע היה באי כושר מיום התאונה ועד ליום 01.09.14 דהיינו 11 חודשים. תקופה זו נקבעה על ידי המומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי ואף אושרה על ידי המומחה מטעם בית המשפט כנכות זמנית.

    הפסד השתכרותו של התובע במהלך 11 חודשים שלאחר התאונה עמד, אפוא, על סך של 114,521 ₪.

    כפי שקבעתי לעיל, גם אם נכותו התפקודית תואמת נכותו הרפואית, הרי לא היה בנכות זו כדי למנוע ממנו לחלוטין מלהשתלב במעגל העבודה כבר לאחר תקופת האי כושר באופן מלא. לכן אני דוחה טענת התובע כי הוא עבד פחות יום עבודה עקב נכותו מתאונה. בנסיבות אלה, לא הוכח כי שכרו של התובע נפגע כטענתו.

    הפסד השתכרותו של התובע בעבר עומד, אפוא, על סך של 114,521 ₪.

97. הפסד שכר לעתיד ותנאים סוציאליים:

    התובע בן 40 כיום ונכותו התפקודית כאמור הינה בשיעור של 10%. לכן הפסד השתכרותו לעתיד (מקדם היוון עד גיל 67) הינו כדלקמן:

    221.876 (מקדם היוון) X 10,411 ₪ (בסיס שכר) X 10% (נכות) = 230,995 ₪ 

    בנוסף, זכאי התובע בגין הפסד תנאים סוציאליים (12%) בסך של 27,719 ₪

98. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

    התובע סבל מחבלה ביד ימין הדומיננטית ושהה בתקופת אי כושר במשך תקופה ארוכה. למרות שהתובע לא הביא לעדות אף אחד מבני משפחתו, ולא הוכח כי הוציא הוצאות בגין עזרת צד ג', ניתן להניח, כי לפחות בתקופת האי כושר הראשונה שלאחר התאונה הוא נזקק לעזרה מוגברת מצד בני משפחתו.

    נקבע בפסיקה כי גם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע, משהוכח כי הוא זקוק לעזרה בשל מצבו הרפואי וזו היתה מוצדקת וחרגה מעזרה רגילה, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הנפגע על העזרה שקיבל ממשפחתו.

    כיום התובע מוגבל מעט בפעולות היומיומיות, בעיקר בפעולות המצריכות מוטוריקה עדינה בשימוש באצבעות ביד. נוכח אופי הפגיעה אני פוסק לתובע סך גלובלי של 20,000 ₪, בגין עזרת צד ג' לעבד ולעתיד.

99. הוצאות:

    התובע טען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו הוצאות כספיות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים וביקורות, הוצאות חניה ורכישת תרופות. לטענתו, אמנם קיבל החזר של חלק גדול מההוצאות, אולם לא במלואן. לכן הוא מבקש לפסוק לו הוצאות על דרך האומדנה.

    הוצאות לעבר מהוות נזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות. התובע לא צרף קבלות כלשהן בנוגע להוצאות למעט קבלות על רכישת תרופות בסך כולל של כ- 200 ₪. מכל מקום, מדובר בתאונת עבודה ולכן, רוב ההוצאות אמורות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. משלא הוגשו ראיות כלשהן בדבר הוצאות שנגרמו לתובע כטענתו למעט אותן קבלות ולא נערך ולו תחשיב גס בנוגע ליתרת ההוצאות שלא שולמו לו, אין התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה.

    נזקיו של התובע מסתכמים בסך של 439,485 ₪.

100. ניכויים

     לאור אשמו התורם של התובע בשיעור של 20% הרי יש לנכות סך של 87,897 ₪ מהסכום הנ"ל.

     התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. עקב התאונה שולמו לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות. אין מחלוקת כי התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי סך מצטבר של 162,130 ₪. סכום זה יש לנכות מסכום הפיצוי המגיע לתובע.

     סה"כ יש לנכות מהסכום המגיע לתובע סך כולל של 250,027 ₪. 

101. סיכום

     נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה, לאחר ניכויים, עומדים על סך של 189,458 ₪.

     אני מקבל אפוא את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 189,458 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד.

     הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

     המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

      

      

      

      

     ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ח, 12 יולי 2018, בהעדר הצדדים.