מעלומי נ' עדיקא

לפנינו תביעה ותביעה שכנגד של מנהל חנות אטליז של הנתבע אשר עבודתו הסתיימה לאחר שהואשם בגניבה של שני מגשי שניצלים ממקום העבודה בשווי מוערך של 70 ₪.

עיקר המחלוקת בתובענה דנן נגעה למהימנות תלושי השכר שנמסרו לתובע וכפועל יוצא לגובה השכר הקובע וזכאותו לזכויות סוציאליות. כמו כן נדרשנו לדון בנסיבות הפסקת עבודתו וזכאותו של התובע להפרשי פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. מנגד, נדרשנו לברר את זכאות הנתבע להשבת פיצויי הפיטורים ששולמו על ידו לתובע ולפיצויים נוספים בגין פגיעה במוניטין, עגמת נפש ועוד.

נביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ונפרט את הכרעת בית הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

התובע הועסק אצל הנתבע, כמנהל חנות אטליז שבבעלותו בקסטל, צמוד למבשרת ציון (להלן: "החנות"), החל מחודש אוגוסט 2013 ועד לחודש דצמבר 2015 (להלן: "תקופת העבודה").

עובר לתחילת עבודתו, התובע ואחיו רוני מעלומי (להלן: "רוני") היו הבעלים של חברה שהחזיקה בחנות, אשר נמכרה לנתבע עובר לתקופה הרלוונטית לתביעה.

במקביל לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע, הוא החזיק (ביחד עם אחיו) חנות נוספת במושבה הגרמנית בירושלים.

ביום 18.12.15 או בסמוך לכך, התובע לקח שני מגשי שניצלים מהחנות מבלי ששילם עליהם ואף מבלי שהושארה הודעה על כך בקופת החנות, כפי שהיה מקובל לעשות לשיטת התובע. בסמוך לאחר מכן, התובע שהה בחופשה בחו"ל ומספר ימים לאחר חזרתו ביום 28.12.15 או בסמוך לכך הוזמן לשיחה עם כפיר עדיקא, בנו של הנתבע (להלן: "כפיר").

בשיחה, המכונה על ידי הנתבע כשיחת "שימוע", הודה התובע כי לקח את שני המגשים. במסגרת השיחה ערך כפיר "פרוטוקול" שהתובע קרע לאחר שנמסר לו.

לתובע שוחררו פיצויי הפיטורים שהופקדו בקופת הפנסיה בסך 11,623 ₪ ושולמו לו 8,493 ₪ נוספים על ידי הנתבע, ובסה"כ 20,116 ₪.

יחסי העבודה בין הצדדים לא נמשכו לאחר השיחה הנ"ל, והמחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא: האם התובע פוטר מעבודתו או שמא התפטר? כפועל יוצא האם הוא זכאי להפרש פיצויי פיטורים או שמא זכאי הנתבע להשבת פיצויי הפיטורים ששולמו לו.

טענות הצדדים

טענות התובע

התובע לא הוחתם על הסכם עבודה ולא נמסרה לו הודעה על תנאי העסקה.

בהתאם לסיכום בעל פה בין הצדדים, התובע היה זכאי לקבל בתחילת עבודתו שכר עבודה (יסוד) בסך 9,000 ₪ נטו ומחודש יוני 2015 שכר עבודה (יסוד) בסך 12,000 ₪ נטו בתוספת זכויות סוציאליות כדין.

רכיבי השכר המפורטים בתלוש השכר, לרבות "אחזקת רכב", "פרמיה", "שעות נוספות", "ימי חג", "ימי חופשה", "ימי הבראה" הם רכיבים מלאכותיים שנועדו להקטין את עלות השכר הפנסיוני.

בהתאם לסיכום בעל פה בין הצדדים, התובע היה אמור לעבוד 6 ימים בשבוע בימי א' עד ה' מ- 11:00 עד 19:00 ובימי שישי מ-9:00 עד ל-15:00 לערך. בפועל שעת סגירת החנות לא הייתה קבועה, ולעיתים נדרש התובע להישאר עד לשעות מאוחרות יותר.

ביום 28.12.15 או בסמוך לכך כפיר התקשר אל התובע, ביקש ממנו לא לנסוע לחנות ולהגיע אליו למשרד לצורך שיחה עמו. התובע הגיע למשרדו של הנתבע או אז כפיר הטיח כפניו כי זה גנב שני מגשי שניצלים ופיטר אותו מעבודתו לאלתר. התובע אמר לכפיר כי שכח לשים פתק בקופה כמקובל וכבר במעמד השיחה נתן לכפיר 70 ₪ - העלות המוערכת של השניצל.

לטענת התובע, כחלק מתנאי העסקתו התאפשר לו לקחת מוצרים מהחנות ולשלם תמורתם במועד מאוחר יותר בכפוף להנחת "פתק בקופה".

לא הייתה הצדקה לפיטורים ואלה נעשו בהליך בלתי תקין, ללא שימוע כדין, אך מהסיבה כי התובע היה "יקר" מדיי לנתבע וזה חיפש תירוץ לפטרו.

טענות הנתבע

הנהלת החשבונות אצל הנתבע הכינה חוזה עבודה לתובע, ואולם הוא לא הסכים לחתום עליו ועמד על כך כי הסיכום בין הצדדים יהיה בעל פה בלבד.

בין הצדדים סוכם כי התובע יקבל שכר בסיס, בגובה שכר מינימום, עליו יקבל את כל התנאים הסוציאליים בדיוק כמפורט בתלושי השכר.

רכיבי השכר השונים המפורטים בתלושים הם רכיבים אוטנטיים.

שעות עבודתו של התובע היו בהתאם לתנועה בחנות. בימים בהם נשאר התובע עד שעות מאוחרות ואשר עליהן קיבל שעות נוספות, הוא היה ממתין בחוסר מעש לילדיו על מנת לאסוף אותם בדרכו הביתה, כפי שניתן לראות במצלמות האבטחה.

כפיר זימן את התובע לשימוע על מנת לשמוע את גרסתו למעשה הגניבה. התובע הודה בפני כפיר כי לקח מבלי לשלם, כי "עשה טעות" ומסר מספר גרסאות למעשה הגניבה. התובע הבין כי לאחר "טעות" זו לא יוכל עוד להמשיך לעבוד אצל הנתבע, וביקש להתפטר מעבדתו אצל הנתבע מבלי לתת הודעה מוקדמת.

בתביעה שכנגד נטען כי הנתבע גילה כי החנות מפסידה ולפיכך גייס עובד שיפקח בשקט על הנעשה בעסק. לאחר שני ימי עבודה בלבד תפס העובד את התובע גונב מהעסק. לטענת הנתבע, הערך המשוער של "הסחורה שנגנבה" עומד על 33,600 ₪ אותם הוא מבקש לגבות מהתובע. כמו כן ביקש הנתבע לחייב את התובע בפיצויים בגין פגיעה במוניטין, עוגמת נפש, החזר פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, תשלום שעות נוספות ביתר וביטול זמן והוצאות ובסה"כ 205,520 ₪.

ההליך בבית הדין

בהליך דנן התקיימו מספר ישיבות מקדמיות עד שניתן צו לתצהירים והתיק נקבע להוכחות ולסיכומים בעל פה.

מטעם התובע הוגשו 5 תצהירים: תצהיר התובע, תצהיר אחיו מר רוני מעלומי, תצהיר מר שמואל רוזנטל כלכלן ויועץ מס מוסמך, תצהיר מר ראמי רשק קצב בחנות בעבד במקביל לתובע ותצהיר מר עסילה סלימאן, גם הוא עבד אצל הנתבע, תקופה קצרה.

מטעם הנתבע, הוגשו 3 תצהירים: תצהיר הנתבע, תצהיר בנו כפיר ותצהיר חשבת השכר גב' דליה לוי. לאחר חלוף המועד להגשת תצהירי הנתבע, הוא הגיש 2 מסמכים נוספים שכותרתם "תצהיר", שלא נחתמו בפני עו"ד ולא אומתו על ידו. הגם שהמסמכים הוגשו באיחור בית הדין התיר לנתבע להגיש תצהירים נוספים ובלבד שיהיו ערוכים כדין, חתומים ומאומתים. אולם, הנתבע בחר שלא לעשות כן. לפיכך, עמדו כאמור בפני בית הדין 3 תצהירים מטעם הנתבע בלבד.

ביום 1.3.18 נשמעו עדויות הצדדים, וביום 29.5.18 נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.

ביום 31.5.18 הגיש הנתבע הודעה על תחשיבים מטעמו.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמענו את עדויות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה הארי ונימוקינו מפורטים להלן.

השכר הקובע

הצדדים לא חלקו על השכר "נטו לתשלום" הרשום בתלושי המשכורת שנמסרו לתובע במהלך תקופת עבודתו. המחלוקת בין הצדדים נוגעת כאמור לגובה השכר הקובע העומד בבסיס חישובי התביעה.

כאמור, לטענת התובע סוכם על שכר הנטו ששולם בפועל, בתוספת זכויות סוציאליות. לטענתו רכיבי השכר המפורטים בתלוש, אשר נועדו להקטין את השכר הקובע, מלאכותיים.

כפי שנראה להלן, לתובע לא נמסרה הודעה על תנאי העסקה וממילא לא הייתה מחלוקת כי ההודעות שהוצגו על ידי הנתבע, אשר התובע ממילא הכחיש קבלתם, לא משקפות את תנאי שכרו של התובע. בהתאם לסעיף 5א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב - 2002 היעדרה של הודעה על תנאי העסקה מעביר את נטל ההוכחה בעניין השנוי במחלוקת בין הצדדים ובענייננו - בדבר גובה שכרו הקובע של התובע – אל כתפי הנתבע. דברים אלה נכונים במיוחד בשים לב לאי הבהירות המשוועת בתלושי השכר כפי שיתואר להלן.

הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בעניין זה.

התובע העיד כי סוכם בין הצדדים על שכר נטו בסיסי בסך 9,000 ₪ שעלה בהמשך ל- 12,000 ₪ נטו. התובע העיד כי לא סוכם בין הצדדים על תשלום אחזקת רכב או פרמיות, וכי החלוקה הפנימית בתלושי המשכורת הייתה מלאכותית.

רוני תמך בעדותו של התובע והעיד כי ביחד עם התובע ניהל את המו"מ לגבי תנאי השכר של אחיו, וכי הצדדים סיכמו מפורשות על שכר בסיס בסך 9,000 ₪ נטו לחודש. רוני העיד כי לא סוכם מעולם על תשלום בגין אחזקת רכב, החלוקה הפנימית בתלושי השכר הייתה מלאכותית, והיה מובן מאליו שעל שכר הבסיס מתווספים זכויות סוציאליות כמקובל.

גם גב' לוי, חשבת השכר של הנתבע, תמכה בגרסתו של התובע. היא העידה כי ערכה את תלושי השכר לפי הוראותיו של כפיר כללה את הרכיבים השונים בתלושי השכר בהתאם להנחיותיו שביסודן ההנחיה להגיע לסך של 9,000 ₪ מדי חודש. גב' לוי לא ידעה להסביר מה עמד מאחורי רכיב הפרמיה והודתה כי לא קיבלה אסמכתאות על הוצאות רכב של התובע.

גם כשנדרשה להסביר את האופן בו חושב הגמול בגין עבודה בשעות נוספות בתלושי השכר, גב' לוי לא ידעה להסביר, טענה כי הסתמכה על דיווח שמסר לה כפיר, וטענה כי דו"חות אלה נמצאים בידיה, הגם שלא גולו בהליך.

זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר עולה כי התחשיב של השעות הנוספות אינו הגיוני, באופן החותר תחת גרסת הנתבע. כך, למשל בתלושי השכר של חודשים פברואר 2015 ואילך התעריף השעתי "ששולם" לכאורה בתלוש בגין עבודה בשעות נוספות היה נמוך מהתעריף השעתי המרכיב את שכר היסוד. לדוגמא: בתלוש פברואר 2015, שכר היסוד עמד על סך 6,000 ₪. מכאן, בחלוקה ל-186 שעות חודשיות כפי שאישרה גב' לוי השכר השעתי הבסיסי עמד ע"ס 32.25 ₪. למרות זאת, התעריף השעתי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות בשיעור 25% עמד ע"ס 28.9 ₪ למעלה מ-3 שקלים פחות מהתעריף השעתי הבסיסי. כשגב' לוי עומתה עם הנתונים בעניין זה טענה כי "טעתה" בחישוב שכרו השעתי ובחישוב דמי החופשה.

גם כשעומתה גב' לוי עם הנתונים בתלוש שפירטו תשלום בגין עבודה בשעות נוספות בשיעור 200%, היא טענה שזה שולם לו בגין עבודה בשבתות, הגם שאין חולק כי התובע לא עבד אצל הנתבע בשבת מעולם.

בעדותה של גב' לוי, שהיא הגורם המוסמך מטעם הנתבע להעיד על האופן בו נערכו תלושי השכר, ניכר היה כי איננה יכולה להעמיד תשתית הגיונית וברורה לחלוקה הפנימית בתלושי השכר. עדותה חיזקה את טענתו של התובע לפיה הסיכום היה לתשלום שכר בסיסי בסך 9,000 ₪ והחלוקה הפנימית בתלושי השכר הייתה מלאכותית.

בעדותו בפנינו מר כפיר עדיקא הודה כי אינו יודע לפרש, להסביר או לנתח את תלושי השכר. הוא התקשה לשמור על גרסה אחידה וסטה מהטענות בכתב ההגנה ומטענותיו הוא בתצהיר. כך, הוא טען לראשונה כי שולמה לתובע פרמיה לפי ההצלחה של החנות מבלי שהביא ראשית ראיה לטענותיו. עם זאת, לראשונה כפיר הודה בעדותו כי התובע ביקש לקבל שכר של 9,000 ₪ נטו.

עדותו של כפיר לגבי מרכיבי השכר השונים בתלושי השכר הייתה מפוזרת ולא ברורה. כך למשל, כשנשאל אם הוא נעזר רק בכלי של ה"פרמיה" כדי להגיע לשכר חודשי של 9,000 ₪ נטו הוא השיב כי "לפעמים השעות היו מספיקות. זה היה משתנה". העדר הסבר המניח את הדעת לעניין אופן חישוב מרכיבי השכר השונים, והעדויות המתארות לוליינות חשבונאית ספוראדית מלמדות כי החלוקה הפנימית של תלושי השכר הייתה בדויה.

זאת ועוד, עדותו של כפיר כי התובע קיבל פרמיה לפי ההצלחה של החנות הינה עדות כבושה שלא בא זכרה לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר מטעמו. הפסיקה קובעת כי עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שהכובש את עדותו חשוד מטבע הדברים, על אמיתותה, וזאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע על שום מה נכבשה העדות עת רבה ומדוע החליט העד לחשפה בחקירה בבית הדין ולא קודם. הפסיקה קבעה כי אם ניתן הסבר מתקבל על הדעת ל "כבישת" העדות, רשאי בית המשפט ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות. כפיר לא נתן הסבר מדוע לא טען גרסה זו בכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית מטעמו ולא פירט מדוע שתק והחליט דווקא עתה לטעון את הטענה הכבושה. מכאן, שאיננו מקבלים את עדותו בעניין זה.

מכאן, נוכח כל האמור לעיל, עדותו המהימנה של התובע, אשר נתמכה בעדותם של רוני, כפיר וגב' לוי ונוכח האופן בו נערכו תלושי המשכורת כמתואר, מקובלת עלינו גרסתו של התובע לפיה סוכם עמו על שכר יסוד של 9,000 ₪ נטו אשר עלה בהמשך ל- 12,000 ₪ נטו והחלוקה בתלושי המשכורת הייתה מלאכותית.

נבהיר כבר עכשיו, שבלהתחשב כי הצדדים לא חלקו על הנטו לתשלום בתלושי המשכורת, מצאנו לקבל את גרסתו של הנתבע לגבי תשלום דמי הבראה ויום הבחירות כפי שיפורט בהמשך זאת משום שעת תועדו רכיבים אלה בתלושי השכר עלה שכר הנטו ששולם לתובע מעבר לשכר הנטו הבסיסי שסוכם בין הצדדים כאמור.

על מנת "לתרגם" את שכר היסוד נטו שסוכם בין הצדדים לשכר ברוטו שיעמוד בבסיס החישובים בתובענה הביא התובע את עדותו של הכלכלן מר רוזנטל שהגיש סימולציית שכר שנעשתה על ידו. על פי עדותו של מר רוזנטל וסימולציית השכר שבוצעה על ידו שכר נטו לתובע של 9,000 ₪ נטו שווה ערך לשכר בסך 11,336 ₪ ברוטו, ו- 12,000 ₪ נטו שווי ערך לסך 16,651 ₪ ברוטו.

הגם שהנתבע הגיש תצהיר מטעם חשבת השכר, גב' לוי, הוא לא הביא חישוב מטעמו, לא התמודד עם גרסתו של התובע "בתרגום" שכר הנטו לברוטו ולפיכך לא סתר את סימולציית השכר שנערכה על ידי התובע.

הסימולציה שהוצגה לנו, שלא נסתרה, מקובלת עלינו. מעבר לכך יוטעם כי התחשיב שבוצע על ידי מר רוזנטל קרוב ממילא גם לברוטו הכולל בתלושי השכר שהונפקו לתובע על ידי הנתבע, ולפיכך גם מסיבה זו יש לקבל את התחשיב שבוצע על ידו.

מכאן, גרסתו של התובע לפיה סוכם עמו על שכר בסיס, תחילה בשיעור 9,000 ₪ נטו שהם 11,336 ₪ ברוטו ובהמשך 12,000 ₪ נטו שהם 16,651 ₪ ברוטו מקובלת עלינו וזה השכר שיעמוד בבסיס חישובי התובענה.

בעניין זה יוטעם שנראה כי נפלה טעות בחישוביו של התובע לגבי מועד עדכון השכר. התובע טען כי שכרו עלה לסך של 12,000 ₪ החל מחודש יוני 2015, בעוד שעל פי תלושי השכר ועדותה של גב' לוי שכרו הועלה כבר החל מחודש פברואר 2015. מובן כי על אף הטעות שנפלה לא יפסקו לתובע סכומים העולים על הסכומים שנתבעו בגין כל אחד מרכיבי התביעה.

נסיבות הפסקת עבודתו של התובע – פיטורים או התפטרות

תחילה יובהר, כפי שעולה מכתבי הטענות, כי המחלוקת בין הצדדים בנושא זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים נסובה סביב השאלה אם פוטר התובע או התפטר. כך, על אף שהנתבע טען כי התובע "נתפס גונב", הוא הכחיש את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים על יסוד הטענה כי התובע התפטר ולא על בסיס טענה לשלילת פיצויי פיטורים מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים.

כפי שנראה להלן, שוכנענו כי התובע פוטר מעבודתו ולא התפטר. למען הזהירות ועל אף שלא נטענה טענה מפורשת בעניין זה כאמור, מצאנו כי ממילא לא הייתה לנתבע זכות לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים.

אין חולק בין הצדדים כי ערב נסיעתו של התובע לחו"ל, ביום 18.12.15 או בסמוך לכך, בסוף שבוע העבודה הוא לקח שני מגשי שניצלים בשווי של כ- 70 ₪, מבלי שהשאיר פתק בקופה.

נוהג "הפתק בקופת החנות"

גרסת התובע לפיה היה נהוג לרכוש מוצרים בהקפה על ידי השארת פתק בקופת החנות מקובלת עלינו. כך, בתמיכה לגרסתו של התובע מר עסילה סלימאן העיד כי היה מקובל בחנות לקנות סחורה מהנתבע בהקפה, על ידי השארת פתק בקופה והתחשבנות מאוחרת. כך גם העיד מר ראמי רשק ועדותם בעניין זה לא נסתרה. זאת ועוד, התובע תיאר את הנוהג האמור בעדותו, ובמסגרת השאלות שב"כ הנתבע שאל אותו בחקירתו הנגדית בעניין זה התרשמנו כי הנתבע אינו מכחיש קיומו של הנוהג המתואר.

פיטורים לאלתר וללא שימוע

אין חולק כי עם חזרתו של התובע מחו"ל, בבוקר יום העבודה בתאריך 28.12.15 או בסמוך לכך, הוא התבקש לסור למשרדו של כפיר לשיחה. כמו כן אין חולק כי לא הוסבר לתובע מבעוד מועד מה מהות הפגישה אליה הוזמן.

הנתבע לא יכול היה להעיד מכלי ראשון על נסיבות הפסקת עבודתו והוא העיד כי מה שידוע לו ידוע לו מבנו כפיר. בעדותו כפיר מסר גרסה שונה מהגרסה שבתצהיר. כך, על אף שבתצהיר כפיר טען מפורשות כי התובע התפטר מעבודתו, בעדותו הוא טען כי התובע "הבין שהוא לא יכול להמשיך לעבוד" וכי "הגיעו להבנה שהוא עוזב". עדותו של כפיר בעניין זה הינה עדות כבושה, שלא בה זכרה קודם לכן. בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל בעניין זה, משלא ניתן הסבר מדוע לא טען גרסה זו בכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית מטעמו ולא פירט מדוע שתק והחליט דווקא עתה לטעון את הטענה הכבושה אין לקבל את גרסתו בעניין זה.

מעבר לאמור, גרסה זו של כפיר מחזקת משמעותית את גרסתו של התובע אשר טען כי פוטר ולא התפטר.

זאת ועוד, המשיך כפיר לסטות מהגרסה שבכתב ההגנה ובתצהירים מטעם הנתבע, וטען לראשונה כי התובע התחנן בפניו "שלא יספר לאחיו שהוא מפוטר עקב הגניבה". בגרסה זו תומך כפיר עוד יותר בגרסתו של התובע, שכן מה לו לתובע לבקש מכפיר להימנע מלספר לרוני על הפיטורים אם הוא התפטר?

זאת ועוד, כפיר הודה בעדותו שסיפר לרוני כי התובע פוטר על ידו, מכיוון שאינו אסרטיבי עם העובדים, ובכך יש חיזוק נוסף לגרסתו של התובע ובגרסתו לפיו פוטר מעבודתו. הטענה שכפיר כביכול מסר לרוני גרסה כוזבת על מנת שלא לפגוע בכבודו של התובע, איננה מובנת וממילא לא הוכחה בפנינו.

הלכה פסוקה היא שעל מנת שייקבע כי אכן סוימו יחסי העבודה בין הצדדים, חייבת להיווצר הוודאות כי אכן הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר בין הצדדים והודיע על כך לצד השני. נקבע כי היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעסיק, הקיימים בין השניים, לידי גמר.

חשוב לציין כי צד המסיים את יחסי העבודה אינו חייב למסור הודעה פורמאלית על ביטול חוזה העבודה בין הצדדים, קרי: להודיע כי "הוא מתפטר" או "העובד מפוטר", אלא לנקוט במעשה שיש בו כדי ללמד על כוונה חד משמעית לסיים את יחסי העבודה.

כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות מהן להסיק את המסקנה ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה.

ריבוי גרסאותיו של הנתבע, והסטייה מהטענות בכתב ההגנה ומטענותיו הוא בתצהיר עדותו הראשית פוגמים במהימנותו. הנסיגה מהגרסה המפורשת שהועלתה על ידי הנתבע ועדיו לפיה התובע התפטר מעבודתו והטענה החדשה על פיה הצדדים הגיעו להבנה על הפסקת עבודתו של התובע, תומכת כאמור בטענות התובע כי פוטר מעבודתו.

זאת ועוד, זימונו של התובע ל"שימוע" מהרגע לרגע עקב טענה לגניבה וסיום עבודתו של התובע, שלא על דרך של התפטרות כפי שהעיד כפיר, מלמד על כוונת הנתבע לסיים את עבודתו של התובע. נוסף על כך, תשלום פיצויי פיטורים, הגם שלא במלואם, מחזק עוד את גרסתו של התובע כי פוטר מעבודתו.

ממכלול העובדות שהונחו בפנינו, הגענו למסקנה כי הנתבע ביקש לסיים את עבודתו של התובע עקב חשד לגניבה, ולפיכך התובע פוטר מעבודתו ולא התפטר.

נטעים כי על אף שלא נטענה טענה מפורשת לשלילת פיצויי פיטורים כאמור, למען הזהירות בחנו שאלה זו ולא מצאנו הצדקה לכך, ונסביר.

נטל ההוכחה כי נתקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מוטל על המעסיק. בנוסף, כאשר נטענת נגד העובד טענה כי ביצע מעשה בעל אופי פלילי, נדרשת מידת הוכחה מוגברת, מעבר למידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי.

עוד נפסק כי "הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי 'שלילת פיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר'; באשר 'הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש'. התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו 'מהתנהלותו הפסולה של העובד'.

בסיכומיו טען הנתבע כי התובע "הודה" לכאורה בגניבה, וטענותיו בעניין זה הן בבחינת "הודאה והדחה", אולם אין בידינו לקבל את טענתו בעניין זה. הלכה היא שכדי לראות בטענת בעל דין כטענת "הודאה והדחה", על בעל הדין להודות בכל עובדות העילה, ללא יוצא מן הכלל, שכן ללא הודאתו, אין דבריו בגדר "הודאה והדחה".

יסודות עבירת הגניבה מתקיימים מקום בו אדם נוטל ונושא דבר-מה הניתן להיגנב, שלא כדין (קרי, ללא הסכמת בעליו ובמרמה), ותוך כוונה (בשעת הנטילה) לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע. התובע טען בעקביות כי לא גנב את השניצלים כי אם שכח לשים פתק בקופה כמקובל. טענתו קיבלה ביטוי בכתב התביעה, בתצהירו ובעדותו בפנינו. זאת ועוד, כפיר הודה כי זו גם הייתה טענתו של התובע במסגרת "השימוע" שנערך לו.

לפיכך, התובע לא הודה ביסודות עבירת הגניבה כפי שנטען על ידי הנתבע, ומנגד הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו להוכיח כי התובע גנב. מכאן ממילא אין הצדקה לשלילת פיצויי הפיטורים של התובע, והוא זכאי לתשלומם במלואם.

הפרש פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת

בנסיבות שתוארו לעיל, התובע פוטר מעבודתו לאלתר וללא הודעה מוקדמת, זאת מיד לאחר שחזר לעבודה ביום 28.12.15. בנסיבות אלה, התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת לפי הפירוט הבא:

פיצויי פיטורים: 16,651 ₪ (השכר הקובע האחרון) X 29/12 שנים (תקופת העבודה) = 40,239 ₪ ;

בניכוי הסכומים שעומדים לזכותו בקופת הפנסיה וששולמו (בסך 20,116 ₪) פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע עומדים על סך 20,123 ₪. עם זאת, בשים לב כי תביעתו של התובע בעניין זה עמדה ע"ס 18,735 ₪ בלבד, לא ייפסקו לו סכומים גבוהים יותר מזה. לפיכך, יישא הנתבע בהפרש פיצויי פיטורים בסך 18,735 ₪.

ככל שלא נעשה כן עד כה, הנתבע ימציא לתובע, באמצעות בא כוחו, טופס 161 ומכתב לשחרור כספי פיצויי הפיטורים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין.

כמפורט לעיל, התובע פוטר מעבודתו לאלתר מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת. בשים לב כי גרסתו של הנתבע לפיה התובע התפטר מעבודתו לא התקבלה, הרי שאין בפנינו הגנה בפני התביעה לחלף הודעה מוקדמת. למען הזהירות יוטעם כי אמנם התובע העיד כי עם פיטוריו היה מוכן לוותר על ההודעה מוקדמת ובלבד שיקבל את כל מה שמגיע לו מהנתבע, משלא שולמו לו מלוא זכויותיו בזמן אמת, אין לזקוף זאת לחובתו והוא זכאי לחלף הודעה מוקדמת בשיעור המלא הקבוע בחוק.

לפיכך, בהתאם לסעיף 3(3) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, הנתבע יפצה את התובע בחלף הודעה מוקמת בסך 16,651 ₪ (שכר חודשי).

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה.

זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרדא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו.

מהזכות לשימוע נובעת החובה המוטלת על המסיק – להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. מחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו.

בענייננו, התובע הוזמן טלפונית "לשיחה" מיד לאחר חזרתו מחופשה, מהרגע לרגע, מבלי שנאמר לו מראש מה עומד על הפרק. התובע התייצב לבד לשיחה תוך כחצי שעה ממועד ההזמנה הטלפונית לא היה מוכן להאשמה שהוטחה בפניו ולא יכול היה להיערך מראש כנדרש. כאמור לעיל, במהלך השיחה התובע פוטר מעבודתו לאלתר ובכך הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.

ברי אפוא כי התובע לא הוזמן לישיבת שימוע מבעוד מועד ותכלית השימוע לא התקיימה. התובע לא יכול היה להתכונן להאשמות שהוטחו בו מראש, לא קיבל הזדמנות מספיקה לשכנע "בחפותו", לא יכול היה להיוועץ עם עורך דין ולהסביר את גרסתו בצורה ראויה. יש להניח שככל שהנתבע היה מזמין את התובע לשימוע מבעוד מועד, הפיטורים היו נמנעים או לכל הפחות המחלוקות בין הצדדים היו מצטמצמות. משלא נעשה כן, על הנתבע לשאת בתוצאות המחדל ולפצות את התובע.

בנסיבות שתוארו אנו סבורים כי על הנתבע לפצות את התובע בגין פיטורים ללא שימוע כדין בשיעור השווה ערך למשכורת חודשית מלאה. לפיכך הנתבע יפצה את התובע בסך 16,651 ₪.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה

בכתב ההגנה טען הנתבע כי הנהלת החשבונות הכינה חוזה עבודה לתובע, אולם הוא לא הסכים לחתום עליו, ולפיכך תנאי העבודה סוכמו בעל פה.

בתצהירים, הן הנתבע והן כפיר טענו כי נמסרה לתובע הודעה על תנאי העסקה, שצורפה כנספח 2 לתצהירים מטעמם.

מעיון בנספח 2 לתצהירי הנתבע וכפיר, עולה כי צורף הסכם עבודה, החתום על ידי הנתבע בלבד ובו תנאי עבודה כלליים. לעומת זאת בתצהיר גילוי המסמכים שהוגש עובר לתצהיר עדות הראשית גולה הסכם עבודה שונה, שאינו חתום על ידי מי מהצדדים, בו כיתוב בכתב יד (פרטי הצדדים, תיאור תפקידו של התובע, שעות העבודה המוסכמות ועוד) שלא הופיע בנוסח שצורף לתצהירי עדות הראשית.

למיותר לציין כי במסגרת גילוי המסמכים לא גולו שני הסכמים, אלא כאמור גולה הסכם אחד בלבד השונה מזה שצורף לתצהיר הנתבע ובנו.

כשנשאלה גב' לוי על ההודעה על תנאי העסקה שהיא הכינה לשיטתה היא השיבה כי קיים נוסח אחיד של הודעות לכל העובדים והפנתה לנספח 2 לתצהיר עדותו הראשית של כפיר. לעומת זאת, כשעומתה גב' לוי עם הנוסח השונה שגולה במסגרת גילוי המסמכים טענה שזה האחרון הוא הנוסח שנמסר לתובע. כאשר כפיר עומת עם שני הנוסחים של הסכם העבודה טען בעדותו כי עת ערך את תצהיר עדותו הראשית "לא זכר" שהיו שני נוסחים עליהם התבקש התובע לחתום. בהמשך הודה כפיר כאמור לעיל שממילא הסכמי העבודה שצורפו לא משקפים את תנאי שכרו של התובע.

בשים לב לעדותו הכבושה של כפיר בנוגע לקיומם של שני הסכמי עבודה, בהתחשב בעדותה הלא עקבית של גב' לוי בנוגע לזהותו של הסכם העבודה שנמסר לתובע לכאורה, בהינתן קיומם של שני הסכמי עבודה שונים שאינם חתומים על ידי התובע, ועל פי הודאתו של כפיר לפיה ממלא הסכמי העבודה לא שיקפו נאמנה את תנאי שכרו של התובע, אנו קובעים כי לא נמסרה לתובע הודעה על תנאי העסקה כנדרש.

סעיף 5 לחוק חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן- "חוק הודעה לעובד").קובע כדלקמן:

"(א)לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי–

(1)לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין;

(2)ליתן צו עשה לתיקון ההפרה.

(ב)(1)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה).

(2) פיצויים לדוגמא כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪ ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר...".

הרציונאל העומד מאחורי הדרישה למסירת הודעה על תנאי העבודה, הינו להבטיח שבידי העובד יהיה מידע באשר לתנאי עבודתו, על מנת לאפשר לו לעמוד על זכויותיו, כמו גם על מנת למנוע מחלוקות עתידיות בינו לבין המעסיק. בית הדין הארצי, מפי כב' השופטת דוידוב-מוטולה, התייחס להוראות חוק הודעה לעובד, וקבע, כי בהתאם ללשון החוק אין המדובר בעניין טכני, אלא חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ואין להסתפק במסירת הודעה בעל-פה, ובנסיבות של אי מתן הודעה בכתב, זכאי העובד לפיצוי.

לאי מסירת הודעה בכתב על תנאי העבודה, יש אף נפקות במישור ההוכחתי כפי שראינו לעיל. אילו היה הנתבע מקיים את חובתו למסור לתובע הודעה על תנאי העסקה, יתכן ומרבית המחלוקת בתיק דנן, לכל הפחות אלה הנוגעות לגובה השכר הקובע, היו מתייתרות או לכל הפחות מצטמצמות משמעותית.

מהעדויות שנשמעו כאמור, השתכנענו כי הנתבע ידע על חובתו למסור לתובע הודעה על תנאי העסקה והוא לא עמד בחובתו זו ביודעין. בשים לב כי חלק ניכר מהדיון בתובענה דנן נגע לבחינת ההסכמות בין הצדדים, אנו סבורים כי זה המקרה המצדיק פסיקת הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק.

לפיכך, יישא הנתבע בפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך 15,000 ₪.

גמול בגין עבודה בשעות נוספות

אין חולק כי שעות העבודה שסוכמו בין הצדדים, היו בימים א' עד ה' בין 11:00 עד 19:00 ובימי שישי מ-09:00 עד 15:00 (להלן: "מסגרת העבודה"). עם זאת, שעת הסגירה לא הייתה קבועה ולעיתים נשאר התובע בחנות עד לשעות מאוחרות יותר – כך הצהיר הנתבע ובנו וכך עולה אף מדו"חות הנוכחות החלקיים שצורפו על ידי הנתבע.

אמנם טען הנתבע כי עת נשאר התובע שעות מאוחרות יותר, הוא ישב בחוסר מעש והמתין לילדיו על מנת לאסוף אותם בדרכו הביתה, אולם טענה זו נטענה בעלמה ולא הוכחה.

בעניין זה יוטעם כי הנתבע טען שברשותו צילומי וידאו מהחנות המוכיחים את טענותיו אולם צילומים אלה לא הובאו בפנינו.

בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"), מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. על פי הודעה שפורסמה ברשומות, החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעסיק עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי.

בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), נקבע כי:

"(א)מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר; בחוק זה –

"פנקס שכר" – פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם;

"תלוש שכר" – רישום נתונים מתוך פנקס השכר, המפרט את פרטי השכר ששולם לעובד.

(ב)פרטי השכר בפנקס השכר ובתלוש השכר יכללו את הפרטים המנויים בתוספת." [ההדגשות הוספו – כ.א.ק].

בתוספת הנזכרת בסעיף 24 הנ"ל, נקבע שעל מעסיק לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו בין היתר: פרטים לגבי העובד והמעסיק; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיוצא באלה.

כאמור, הנתבע לא הציג הודעה על תנאי עבודה, פנקס שעות עבודה מלא ומסודר או פנקס שכר, אותם הוא חייב לנהל על פי החוק. בתלושי השכר שהנפיק אין פירוט של שעות העבודה בפועל של התובע. בנסיבות אלה, הן לפי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, והן לפי הפסיקה, נטל הראייה להוכיח את היקף עבודתו של התובע ותשלום מלוא השעות הנוספות מוטל על הנתבע.

מדו"חות הנוכחות החלקיים שהוגשו על ידי הנתבע, עולה כאמור כי התובע עבד שעות נוספות, ולכן אין לקבל את טענתו השוללת מהתובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות. עוד יצוין כאמור לעיל, שהגמול ששולם לו בתלושי השכר היה מלאכותי ולמשה לא שולם לתובע גמול כלשהו בגין עבודה בשעות נוספות.

התובע עבד אצל הנתבע לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר. במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר הוסף סעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר שבו נקבע, כדלקמן:

"(א)בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –

"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;

"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.

(ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.

(ג)בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעביד שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת".

בעניין בוסקילה, נפסק מפי השופט אילן איטח, כי משמעות תיקון 24 לחוק הגנת השכר היא כי –

"מקום בו המעביד לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל יותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת".

בהעדר דו"חות נוכחות מלאים ובשים לב כי שעות עבודתו של התובע בחנות לא היו קבועות, אין בפנינו אמצעי לחישוב מדויק של הגמול המגיע לתובע. על כן, ובהסתמך על הוראותיו של סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר החלטנו לערוך אומדן המבוסס על הראיות שעמדו בפנינו.

מסגרת העבודה שסוכמה עמדה על 46 שעות. כך, שמסגרת זו כבר חרגה ממסגרת שבוע עבודה מלא אשר עמד בתקופה הרלוונטית על 43 שעות. זאת ועוד, מדו"חות הנוכחות שצורפו, המתעדים תקופה חלקית, עולה כי בתקופה המתועדת התובע עבד לא פחות מ- 55 שעות בשבוע ובניכוי חצי שעת הפסקה ליום - 52 שעות שבועיות, קרי: 9 שעות נוספות בשבוע, שהם כ-38 נוספות בחודש.

מנגד התובע ערך את חישוביו על בסיס אומדנה של 25 שעות נוספות לחודש, ומהעדויות שנשמעו בפנינו עולה כי לעיתים, לכל הפחות בימי א', החנות נסגרה בשעה מוקדמת יותר מ-19:00.

על יסוד מכלול הראיות שעמדו לפנינו, ובשים לב מחד גיסא כי מסגרת העבודה שסכומה בין הצדדים חרגה משבוע העבודה ב- 3 שעות ומאידך גיסא מדו"חות הנוכחות החלקיים שצורפו עולה כי התובע עבד לפחות 9 שעות נוספות בשבוע, החלטנו לבסס את החישובים ברכיב תביעה זה על אומדנה של 15 שעות נוספות חודשיות.

נוכח האמור, מצאנו לפסוק לתובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 39,046 ₪ לפי התחשיב שלהלן:

ממועד תחילת העבודה מ- 8/2013 ועד לחודש 1/2015

15 שעות נוספות X 61 ₪ (11,336/186 ₪) X 1.25 (שכר שעתי בתוספת 25%) X 18 חודשים = 20,587 ₪

ממועד עדכון השכר בחודש 2/2015 ועד לחודש 12/2015

15 שעות נוספות X 89.5 ₪ (16,651/186 ₪) X 1.25 (שכר שעתי בתוספת 25%) X 11 חודשים = 18,459 ₪

פדיון חופשה

הלכה פסוקה היא שהמעסיק הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה אל המעסיק להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין.

הנתבע הציג פנקס חופשה לפיו התובע ניצל 28 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו. בכך הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו ונטל הבאת הראיה עבר אל כתפי התובע.

בעדותו התובע לא הכחיש כי ניצל ימי חופשה ולא סתר את הרישום של הנתבע. לפיכך, הנתבע עמד בנטל ההוכחה בעניין זה ותביעתו של התובע לפדיון חופשה נדחית.

שכר בגין עבודה ביום בחירות

ביום 17.3.15 התקיימו הבחירות לכנסת ה- 20 (להלן: "יום הבחירות").

לטענת התובע הוא עבד ביום הבחירות, וקיבל תשלום רגיל בלבד ולפיכך הוא זכאי לתשלום בסך 230 ₪ נוספים.

לטענת הנתבע התובע קיבל תשלום בשיעור 200% בגין עבודה ביום הבחירות.

כאמור לעיל בפרק "השכר הקובע" בתלוש השכר של חודש מרץ מופיע תשלום בגין יום בחירות, אשר העלה את השכר הנטו ששולם לתובע מעבר ל-12,000 ₪. לפיכך, ומשלא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הנטו לתשלום הרשום בתלושי השכר משקף את התשלומים ששולמו לתובע, קיבלנו את עמדתו של הנתבע כי שילם לתובע תוספת שכר בגין עבודה ביום הבחירות בשיעור הנתבע על ידי התובע.

מכאן, תביעתו של התובע בעניין זה נדחית.

חלף הפרשה לפנסיה

אין חולק כי הנתבע הפריש לפנסיה על יסוד שכר היסוד המופיע בתלושי השכר, הנמוך משמעותית מהשכר הקובע.

בשים לב לקביעתנו לעיל בדבר גובה השכר הקובע הגבוה משמעותית מהשכר היסוד בגינו הופרשו כספים לפנסיה, ברי כי ההפרשה של הנתבע הייתה בחסר.

התובע ערך תחשיב על יסוד השכר הקובע, ממנו עולה כי הופרשו לו 12,237 ₪ בחסר, על יסוד הפרשה בשיעור 5.5% בהתאם לצו ההרחבה בדבר ביטוח פנסיוני מקיף במשק, ובשים לב כי הנתבע הפריש לו סך של 6,974 ₪ בתקופת העבודה. הנתבע לא חלק על גובה ההפרשה בפועל, ולא הביא תחשיב נגדי לתחשיב של התובע.

בשים לב כי תחשיב התובע מבוסס על הוראות צו ההרחבה, ועל יסוד השכר הקובע כפי שנקבע לעיל, ובהעדר תחשיב נגדי אנו מקבלים את חישוביו בעניין זה ופוסקים לטובת התובע חלף הפרשה לפנסיה בשיעור 12,237 ₪.

נסיעות

כאמור לעיל, החלוקה הפנימית בתלושי השכר הייתה מלאכותית ולמעשה לא שולם לתובע מעבר לשכר היסוד המוסכם.

אין חולק כי התובע נזקק לתחבורה על מנת להגיע לעבודתו, כך על פי העדויות שנשמעו וכך על אף על פי מענו כמפורט בתלוש השכר. בהעדר הודעה על תנאי העסקה, ורישום תקין בתלושי השכר, הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי שילם לתובע החזר בגין הוצאות הנסיעה.

לפיכך בהתאם לצו ההרחבה הכללי בדבר תשלום החזר הוצאות נסיעה, זכאי התובע לפיצוי בגין הוצאותיו.

תביעתו של התובע בעניין זה התבססה על כרטיס נסיעה חודשי בסך 246 ₪. הנתבע לא חלק על עלות כרטיס הנסיעה החודשי וממילא לא הביא ראיות לסתור ולפיכך, בית הדין מאמץ את חישוביו של התובע ופוסק לו סך של 6,888 ₪ בגין רכיב תביעה זה.

דמי הבראה

בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש הרלוונטי לתקופת העבודה, התובע זכאי לדמי הבראה עבור השנתיים האחרונות להעסקתו. סעיף 7(א) לצו ההרחבה, קובע כדלקמן:

"עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו".

כאמור לעיל בפרק "השכר הקובע" בתלושי השכר של חודשים יולי 2015 עד נובמבר 2015, מופיעים תשלומים בסך 666.75 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה, אשר העלו את השכר הנטו המוסכם של התובע מעל ל- 12,000 ₪. לפיכך, קיבלנו את עמדתו של הנתבע כי שילם לתובע דמי הבראה בשיעורים המפורטים בתלושים בחודשים הנ"ל.

בנסיבות אלה, התובע זכאי לסך 824 ₪ בגין דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו לפי החישוב שלהלן:

11 ימי הבראה X 378 ₪ = 4,158 ₪. בניכוי 3,334 ₪ ששולמו = 824 ₪.

התביעה שכנגד

מאופן ניהול ההליך על ידי הנתבע ניכר היה כי אין יסוד לתביעה שכנגד שכן לא נעשה מאמץ מיוחד לבסס את התביעה. כך למשל, הנתבע לא חקר את התובע על רכיביה ומעבר להזכרתה בכלליות הוא זנח את עיקריה בסיכומיו.

מעבר לכך, מעדותו המפורשת של הנתבע, עולה שכל מטרתה של התביעה שכנגד הייתה להפחיד את התובע, ובלשונו של הנתבע:

"ש. אם הוא לא היה מגיש את התביעה לא היית מגיש תביעה שכנגד.

ת. התביעה שכנגד הייתה לבקשתה של כלתי היא עורכת דין אשתו של כפיר. אמרתי לה שאני לא רוצה. היא אמרה אולי הוא יפחד.

ש. זה היה בשביל להפחיד אותו.

ת. כן. לא רציתי להתעסק איתו זה לא בשבילנו". 

ממילא יש לדחות את התביעה שכנגד לגופה שכן טענת הגניבה לא הוכחה כאמור לעיל. מעבר לאמור יוטעם כי טענות הנתבע כי עובד שלו "תפס" את הנתבע בגניבה, לא הוכחו. אותו עובד לא הובא לעדות, והטענות שהתובע "נתפס" בגניבה נותרו ריקות מתוכן. מעבר לאמור, הטענות שהנתבע גנב מעבר לשניצלים לא הועלו בפני התובע במסגרת השיחה שקיים עמו כפיר והן גובשו יש מאין רק עם הגשת התביעה.

לפיכך יש לדחות את התביעה שכנגד המבוססת ברובה המכריע על טענת הגניבה, ובכלל זה התביעה לפיצוי בגין ערך הסחורה הגנובה, החזר פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פגיעה במוניטין, עגמת נפש וביטול זמן והוצאות.

כמו כן יש לדחות את התביעה להחזר שעות נוספות ששולמו ביתר לכאורה, נוכח קביעתנו לעיל לפיה רכיב השעות הנוספות בתלושי השכר היה מלאכותי וכי למעשה לא שולם גמול כלשהו בגין עבודה בשעות נוספות.

יש להוקיע ניסיונות של מעסיקים להרפות את ידיהם של עובדים מפני עמידה על זכויותיהם מכוח משפט העבודה המגן על ידי הגשת תביעות נגדיות משוללות כל יסוד. הגשת תביעת סרק שכנגד, אך לשם הפחדה תתוגמל בפסיקת הוצאות הולמת.

סוף דבר

אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע סך של 152,032 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם למועדים המפורטים בכל אחד מעילות התביעה, תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, כדלקמן:

• הפרש פיצויי פיטורים בסך 18,735 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל;

  • חלף הודעה מוקדמת בסך 16,651 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל;

  • פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 16,651 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל;

  • פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל;

  • גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 39,046 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2014 (מחצית תקופת העבודה) ועד למועד התשלום המלא בפועל;

  • חלף הפרשה לפנסיה בסך 12,237 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2014 (מחצית תקופת העבודה) ועד למועד התשלום המלא בפועל;

  • החזר הוצאות נסיעה בסך 6,888 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2014 (מחצית תקופת העבודה) ועד למועד התשלום המלא בפועל;

  • דמי הבראה בסך 824 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2016 ועד למועד התשלום המלא בפועל;

  • בנסיבות העניין הנתבע יישא גם בהוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪. לא ישולמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד במועדם, יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

נוכח מהות המחלוקות בין הצדדים מצאנו להפחית את פיצויי ההלנה לגובה הפרשי הצמדה וריבית כפי שנפסק.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ח, (10 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.