-
התובעת, ילידת 1954, נפגשה עם חברתה, בבית הקפה "שוש-קפה" בשכונת רחביה בירושלים (להלן – בית הקפה), בשעות הצהריים של יום 22.9.13, חול המועד סוכות. השתיים ישבו בסוכה שהוקמה בבית הקפה.
-
לטענת התובעת, בתום פגישתן, ליוותה את חברתה אל יציאת בית הקפה, אולם מאחר שזומנה לה פגישה נוספת, היא שבה אל הסוכה. בכניסתה לסוכה נתקלה התובעת במוט התחתון של הסוכה, שבלט מעל הרצפה וכתוצאה מכך נפלה התובעת ונחבלה בכתפה הימנית (להלן – הארוע).
-
התובעת פונתה לבית החולים שערי צדק לצורך קבלת טיפול. בבית החולים אובחנה התובעת כסובלת מפריקה של כתף ימין עם שבר בגבשושית הגדולה. התובעת אושפזה ועברה החזרה סגורה של השבר בהרדמה כללית. לאחר מכן הושמה ידה במתלה למשך כששה שבועות.
-
לטענת התובעת בית הקפה התרשל כלפיה משהציב בדרכה מכשול ועליו לפצותה על נזקיה.
-
הנתבעת (והמבטחת שלה, הנתבעת 2, להלן יחדיו – הנתבעת) טענה כי לא הוכחה כל רשלנות מצידה וכי היה על התובעת להגיש, אם בכלל, את תביעתה ישירות נגד יצרנית ומשווקת הסוכה, חברת סוכות נחלים בע"מ, אליה שלחה הנתבעת הודעת צד ג'.
-
צד ג' טען, כי לא נפל כל פגם בסוכה שמתוצרתו וכי אין להטיל עליו, כיצרן, אחריות לאופן בו מוצבת הסוכה על ידי מי שרוכש אותה ולשימוש שהוא עושה בה. לפיכך, לטענת צד ג' אם יש מקום להטיל אחריות בגין הארוע, אם גרם לנזק, הרי שיש להטילו על הנתבעת ועליה בלבד. יצוין, כי תחילה היו הצדדים חלוקים גם בשאלה האם הסוכה מושא התביעה היתה מתוצרת צד ג', "סוכת נחלים", אולם מחלוקת זו נפתרה בהמשך וכיום עובדה זו אינה עוד במחלוקת.
-
מטעם התובעת העידו היא וחברתה עמה ישבה בבית הקפה. מטעם הנתבעים העידו הבעלים ומנהל בית הקפה (הנתבעת 1), מר ניר אפרתי, מלצרית שעבדה בבית הקפה בעת הארוע, הגב' טל בר דוד וכן מנהלת החנות בה רכשה הנתבעת 1 את הסוכה מושא התביעה, הגב' נעמה לוי. מטעם צד ג' העיד מנהלה, מר שי אליצור.
-
התובעת גם הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר מנחם יצחקי, שקבע, כאמור, כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%. הצדדים האחרים בחרו של להגיש חוות דעת רפואיות מטעמם והסכימו כי לתובעת נותרה נכות בשיעור האמור.
-
הצדדים חלוקים הן בשאלת אחריות הנתבעת, כמו גם צד ג' לקרות האירוע, הן בשאלת היקף הנזקים שנגרמו בעקבותיו. מחלוקות אלו יוכרעו להלן.
שאלת האחריות
-
במרכז שאלת האחריות לארוע עומדת השאלה האם היווה מוט המתכת האמור, שהוא חלק בלתי נפרד מהסוכה, מכשול או מפגע, שיש בו כדי להוות סיכון לשלומם של באי בית הקפה, סיכון שעל בית הקפה מוטל היה למנוע.
טענות התובעת
-
לטענת התובעת, מוט מתכת שבולט מספר סנטימטרים מעל פני הקרקע ונמצא בדרכם של הולכי רגל הינו "מכשול מסוכן". בית הקפה (הנתבעת 1) יכול היה לצפות זאת ולפיכך הוא התרשל כלפי התובעת ומוטל עליו לפצותה על הנזקים שנגרמו לה.
-
בהקשר זה טוענת התובעת כי אין חשיבות לשאלה בכמה ס"מ בדיוק בלט המוט מעל הרצפה, שכן לא יכולה להיות מחלוקת שגובה המוט עצמו, כשהוא צמוד לרצפה, הוא מספר ס"מ. בנוסף, בהתאם לעדויות התובעת וחברתה המוט בלט מספר ס"מ מעל הקרקע וגם מר אליצור, מנהל "סוכות נחלים" אישר בעדותו, כי המוט אמור להיות צמוד לרצפה, אולם הוא יכול להיות גבוה ממנה במספר מילימטרים והדבר תלוי ברצפה עליה מתקינים את הסוכה.
-
עוד מפנה התובעת לעדותו של מנהל בית הקפה, מר אפרתי, שהודה כי כיום הוא מבין שהמוט המדובר מהווה מכשול אולם במועד הארוע לא חשב כך "כי זה משהו סטנדרטי" וזאת בניגוד לכבלי חשמל אליהם התייחס כמכשול מאז ומעולם.
-
התובעת מודה, כי היא ראתה ומכירה סוכות מסוג זה (סוכות "נצח"), אלא שלרוב ביקרה בסוכות מקרשים (שאין בהן מוט תחתון) ולא בסוכות "נצח", כך שלא הורגלה בהן. לטענתה, ענייננו בשבוע אחד בשנה ועל כן היא לא יכולה היתה "לייצר בתודעתה בזמן קצר כל כך את הצורך להישמר מהמוט התחתון שכן אין זה דרך הילוכה הרגיל" (ס' 9 לסיכומיה).
-
יותר מכך, טוענת התובעת, כי אין דרכו של אדם ללכת כשראשו מוטה מטה בחיפוש אחר מכשולים ובמיוחד כאשר מדובר בבית קפה הומה אדם. בהקשר זה מפנה התובעת לעדות מנהל בית הקפה, כמו גם עדות המלצרית, לפיהן במהלך חג הסוכות העומס בבית הקפה הוא גדול מהרגיל ורבים מלקוחותיו, שהם שומרי מצוות, בוחרים לשבת בסוכה.
-
התובעת מבהירה, כי בית הקפה בנה סוכת נחלים תקינה אולם עשה בה שימוש לא בטיחותי, בהתעלם מאופי המקום, מכמות האנשים המבקרת בו ומהמפגע אותו מייצרת הסוכה עבורם. לטענתה, אף שאין בענייננו תקן החל על המקרה, הרי שניתן היה למנוע את המפגע על ידי בנית סוכה ללא מוט תחתון, כפי שאכן נעשה בבית הקפה החל ממועד הארוע.
-
כחלק מראיותיה ביקשה התובעת להגיש תמונות שצילם ב"כ בשנת 2016 בסוכה שהוצבה בבית הקפה "רולדין" בבית הנציב בירושלים (נספח א' לתצהיר התובעת) ואשר בהן ניתן להבחין בשלט "זהירות ברזל ברצפה". לטענת התובעת, התמונות מוכיחות כי ניתן היה לצפות את המפגע ואף למנוע אותו באמצעי פשוט כשלט אזהרה. יצוין, כי הנתבעת וצד ג' מתנגדים לקבילותן של תמונות אלה.
-
התובעת דוחה את טענת הנתבעת בדבר קיומו של אשם תורם מצידה. לטענתה, היא לא היתה מודעת כלל לקיומו של המכשול ועל כן גם אם נפלה רק בפעם השלישית בה עברה על פני המוט אין בכך כדי להעלות או להוריד. מדובר, כדברי התובעת, בענין סטטיסטי. עוד טוענת התובעת, כי באותה פעם שלישית בה חזרה לסוכה לא מיהרה כלל, שכן לא העובדה ששכחה במקום פתק היא שגרמה לה לחזור, כטענת הנתבעת, אלא פגישה נוספת שנקבעה לה במקום. לטענת התובעת, שנתמכה גם בעדות חברתה, היא לא רצה בדרכה חזרה, שכן לא היה מקום לרוץ וגם המרחק היה קצר ביותר.
טענות הנתבעת – בית הקפה
-
לטענת הנתבעת לא נמצא ולו תקדים אחד בו תבע אדם שנפל לאחר שנתקל במוט התחתון הקבוע ב"סוכת נחלים" וזאת אף שבמשך השנים נמכרו אלפי אם לא עשרות אלפי סוכות שכאלה. לטעמה מדובר ב"דבר המוכיח העדר חבות" ואם קיימת חבות יש ליחס אותה לצד ג' בלבד.
-
הנתבעת הוסיפה והדגישה, כי התובעת נפלה בעת שחצתה את המוט בפעם השלישית, לאחר פעמיים שחצתה אותו בלא שארע דבר.
בהקשר זה מפנה הנתבעת לעדותה של חברתה של התובעת, לפיה היא הניחה שהיא עצמה ראתה את המוט התחתון כשנכנסה לסוכה וכי אין לה הסבר מדוע רק כשנכנסה התובעת לסוכה בשנית נתקלה במוט. לטענתה, "ברור שדעתה היתה מוסחת".
עוד מפנה הנתבעת לעדותה של התובעת עצמה, לפיה לא הבחינה במוט התחתון אף שהיא מכירה את סוג הסוכה, יודעת על קיומו של המוט התחתון ואף ראתה אותו בעבר אולם במקרה זה לא שמה לב לקיומו. גם לתובעת לא היה הסבר מדוע נתקלה במוט רק בפעם השלישית בו חלפה מעליו.
-
הנתבעת הדגישה כי התובעת, בעדותה, אישרה כי בלכתה ללוות חברתה בסיום פגישתן, הסתכלה קדימה ולא על הרצפה. עוד מבקשת הנתבעת להדגיש, כי כעולה מעדויות הגב' בר דוד שעבדה כמלצרית בעת הארוע, התובעת חזרה לסוכה לאחר שככל הנראה שכחה דבר מה על השולחן בו ישבה וחזרה בריצה ולא בהליכה אל הסוכה ואז נפלה. לדבריה "זה היה נראה כמו ריצה ולא כמו הליכה. משהו בהול של שכחתי משהו".
-
הנתבעת הוסיפה וטענה כי בהתאם לעדות מנהל בית הקפה מדובר בסוכת נחלים המוקמת בבית הקפה מידי שנה בהתאם להנחיות היצרן, כאשר המוט התחתון מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. לטענתו, היצרן לא הנחה לשים שלטי אזהרה וכי מעולם לא קרה מקרה של נפילה בגין התקלות במוט התחתון. גם מוכרת הסוכה, הגב' לוי העידה כי המוט התחתון הוא חלק בלתי נפרד מסוכות הנחלים הנמכרות על ידה, באריזתן המקורית, מזה שנים רבות. הנתבעת הוסיפה והדגישה כי גם בהתאם לעדות מר אליצור, מנהל "סוכות נחלים" הסוכה האמורה נמכרת מזה כשלושים שנה, בלא המלצה מצידם לשים שלטי אזהרה, ומעולם לא קיבלה החברה דרישה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מפגיעה שנגרמה ממנה.
-
לטענת הנתבעת לא ניתן להסתמך על עדות התובעת הנוגעת בענין, כמו גם עדות חברתה הקרובה. לטענת הנתבעת, התובעת לא גילתה תחילה את מלוא העובדות ובמיוחד אמורים הדברים ביחס לעובדה שנפלה רק בעת שחלפה בפעם השלישית על פני המוט התחתון.
-
לטענת הנתבעת כל מי שעיניו בראשו יכול בנקל לראות את מבנה הסוכה ובודאי התובעת, שנתקלה במוט רק בפעם השלישית שעברה אותה וגם זאת ארע בשל ריצתה. לפיכך טוענת הנתבעת (בעמ' 5 לסיכומיה) כי אינה מבינה "במה חטא בעל בית הקפה אשר הציב סוכת נחלים כמידי שנה בשנה כפי שהונחה על ידי יצרן ומשווק הסוכה?". בהקשר זה מוסיפה וטוענת הנתבעת, תוך הפניה לפסק דינו של בית המשפט בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113, כי אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.
-
לטענתה, לא הוכחה כל רשלנות מצידה והיה על התובעת להגיש תביעתה, אם בכלל, ישירות נגד צד ג' ולהוכיח במסגרתה את חבותו. בהקשר זה, טוענת הנתבעת במסגרת ההודעה ששלחה לצד שלישי, כי הוכח שהצד השלישי, יצרן ומשווק הסוכה, מחייב את התקנת המוט התחתון החיוני למבנה הסוכה ואינו דורש כל פעולה או אזהרה בקשר לכך. משכך, טוענת הנתבעת, אם יקבע שהמוט התחתון מהווה מכשול הרי שברור שהצד השלישי שייצר ושיווק את הסוכה נושא באחריות כלפי רוכשי המוצר (הנתבעת 1) וכלפי המשתמשים בו ולכן ככל שתיקבע אחריות כלשהי יש להטילה באופן בלעדי עליו.
-
מכל מקום, טוענת הנתבעת, אם תיקבע חבות יש לקבוע קיומה של רשלנות תורמת מכרעת של התובעת, עד כדי שיעור של 100%, בשל ריצתה, תרומה מכרעת שיש בה אף כדי לנתק את הקשר הסיבתי. עוד טוענת הנתבעת שגם אם לא היתה התובעת רצה הרי שיש לייחס לה רשלנות תורמת מכרעת המגיעה כדי ניתוק הקשר הסיבתי, שכן היא אישרה שלא הסתכלה ולא שמה לב לנעשה בתחתית הסוכה ולמוט הנמצא במקום גם בפעם השלישית שעברה על פניו.
-
ביחס לתמונות שביקשה התובעת להגיש, שצילם בא כוחה, הנתבעת מתנגדת בתוקף לקבילותן מאחר שהוגשו ללא תצהיר מטעמו וממילא בלא שהתאפשר לה לחקור אותו. מכל מקום, ממשיכה וטוענת הנתבעת, אין נפקות לשלט כלשהו שמאן דהוא שם במקום כלשהו בשנת 2016 ומבלי שהדבר הוכח.
טענות צד ג' – סוכות נחלים
-
לטענת צד ג' דין התביעה להידחות בשל העדר אחריות לארוע. לחלופין, טוען צד ג', כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור ניכר ומשמעותי שלא יפחת מ-50%. עוד טוען צד ג', כי גם אם יקבע כי יש להטיל אחריות על הנתבעת הרי שאין לצד ג', שלא היה מעורב בהתקנת הסוכה או בהצבת שילוט כנטען, כל אחריות לארוע.
-
לטענת צד ג' מדובר בסוכה סטנדרטית אותה ניתן למצוא במרבית מבתי האב בישראל. "מן המפורסמות" הוא, טוען צד ג', כי סוכה מורכבת ממוטות, כולל מוט תחתון המייצב אותה ועל כן מהווה חלק חשוב וחיוני בה, והקיים בה מאז ומתמיד ואשר אינו מצריך שילוט מיוחד כנטען על ידי התובעת. לטענת צד ג' הטענה בדבר ההכרח בשילוט אזהרה בכל מקום בו מוקמת סוכה, הוא טענה "תמוהה, מוגזמת ולא מציאותית" וכי מעולם לא נתקל בבעיה בענין זה. לטענת צד ג' גובה המוט התחתון היה מספר מ"מ מגובה הרצפה, דבר שכשלעצמו אינו מהווה מפגע ולא מלמד על רשלנות.
-
עוד טוען צד ג' כי יש להעדיף את העדויות האוביקטיביות לפיהן התובעת רצה חזרה לסוכה הואיל ושכחה שם משהו וכי היא נפלה עקב הריצה המהירה שלה חזרה לסוכה, על פני עדותה של התובעת שהינה בעלת דין או עדות חברתה.
-
מוסיף וטוען צד ג', כי התובעת אישרה בחקירתה שידעה אודות קיומו של המוט התחתון בסוכות מסוג זו מושא התביעה ולא הצליחה לתת הסבר מניח את הדעת כיצד למרות שנכנסה לסוכה בפעם השניה ועברה את המוט בפעם השלישית היא לא הבחינה בו.
שאלת האחריות - דיון והכרעה
-
לאחר שעיינתי בכתבי בית הדין שהוגשו בתיק, שמעתי את עדי הצדדים ושקלתי את טענותיהם בפני בעל פה ובכתב, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ודין ההודעה לצד ג' להתקבל בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן.
-
כידוע, עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נשענת על שלושה יסודות: קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה ונזק שנגרם כתוצאה מכך.
-
אין מחלוקת בין הצדדים כי בית הקפה (הנתבעת 1) חב בחובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בו ובסוכה המוקמת בשטחו למשך חג הסוכות. כידוע, הלכה היא, כי החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק בהם את חובת הזהירות הקבועה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כלפי המבקרים במקרקעין, חובה הנובעת מכך שהמחזיק הוא לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין ולפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין (ר' למשל ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2)111, ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני (14.12.2006)).
-
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לקיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות ענייננו.
בעניננו יש לשאול האם המוט התחתון שהורכב בתחתית הסוכה היווה מפגע או מכשול שהיה בו כדי להוות סיכון לשלומם של באי בית הקפה (והתובעת בתוכם) והאם את התממשות הסיכון האמור והתרחשות הנזק היה על בית הקפה לצפות וממילא למנוע.
-
אכן, לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית מבחין הדין בין סיכונים שהם סבירים, "סיכונים טבעיים ורגילים... לפעילות האנוש המקובלת" ובין סיכונים שאינם בבחינת סיכונים סבירים (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113). כפי שנקבע (שם):
"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".
-
לטעמי, קיומו של מוט מתכת על הרצפה בתוך בית קפה, גם אם הוא חלק בלתי נפרד מסוכה, הוא בבחינת יצירה של סיכון בלתי סביר לבאי בית הקפה, סיכון שאת התרחשות הנזק מהתממשותו היה על בית הקפה לצפות.
-
העובדה כי כך בנויה הסוכה וכי המוט התחתון מהווה חלק בלתי נפרד ממנה ואף הכרחי לתקינותה, אין בו כדי להעלות או להוריד לענין קיומו של סיכון בלתי סביר כאמור. אין גם בטענה כי מדובר בסוכה "סטנדרטית" המורכבת ברגיל גם ממוט תחתון, כדברי מנהל הנתבעת, כדי לגרוע מכך שהיה על הנתבעת לצפות את התממשותו של הסיכון שיצר אותו מוט כשהונח ברצפת בית הקפה.
-
בהקשר זה לא מצאתי שקיים הבדל כה גדול, בין חוט חשמל הנמתח ממחשב על רצפת בית הקפה לבין אותו המוט, באופן שיהיה בו כדי לתמוך באבחנה החד משמעית שעשה ביניהם בעדותו מנהל הנתבעת, לענין היותם בבחינת מפגע או מכשול.
-
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לגובה המדויק בו בלט המוט מעל הרצפה. לא מצאתי שקיימת למחלוקת זו חשיבות גדולה, שכן אין מחלוקת שלמוט עצמו גובה גם אם הוא צמוד לרצפה (ודבר זה תלוי למעשה במבנה הרצפה). לטעמי, המוט מהווה מפגע, כאמור, גם אם הוא צמוד לרצפה.
-
יחד עם זאת, גם בהינתן קיומו של סיכון בלתי סביר כאמור, "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" (שם). בעניננו, אין מחלוקת, כי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות כלשהם על מנת למנוע את הסכנה שנוצרה מקיומו של המוט, היינו למנוע מבאי בית הקפה להיתקל בו וליפול.
-
יכול שהפתרון הטוב ביותר למניעת הסכנה היה דווקא להקים סוכה מסוג אחר, שאינה נצרכת למוט תחתון כדוגמת זה שבעניננו (כפי שעולה שנעשה לאחר הארוע), אולם גם בהינתן קיומו של המוט יכולה היתה הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות סבירים שונים. בראש ובראשונה יכולה היתה הנתבעת להציב שלטי אזהרה המפנים את תשומת לב באי בית הקפה לקיומו של המוט על הרצפה (ללא קשר לתמונות שצירפה התובעת, שקבילותן במחלוקת). יצוין, כי הנתבעת יכולה היתה גם ליצור הגבהה כללית של מקום המצאו של המוט על ידי בנית "רמפה" כלשהי מעליו באופן שימנע היתקלות במוט.
-
מכל מקום, משלא נקט בית הקפה אמצעי זהירות כלשהו, כאמור, הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו.
-
ביחס לתנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות (הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק), הרי שניתן בענייננו לקבוע, כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובעת היא שגרמה לקרות הנזק. לולא הופרה החובה ואילו היו ננקטים אמצעי זהירות כאמור, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי.
-
לטענת הנתבעת (כמו גם צד ג'), יש לתלות בהתנהלותה של התובעת אשם שיש בו לא רק כדי לקבוע תרומה לקרות הנזק כי אם לנתק כליל את הקשר הסיבתי בינו ובין התנהלות הנתבעת.
-
בהקשר זה טוענת הנתבעת כי נפילתה של התובעת ארעה לה משום שהיא רצה אל השולחן בו ישבה בסוכה, לאחר שיצאה ממנה ללוות את חברתה והבחינה ששכחה על השולחן פתק כלשהו שכתבה. עוד טוענת הנתבעת, כי היתה זו הפעם השלישית שבה חלפה הנתבעת על פני המוט ומכאן שבעת שנפלה היה עליה לדעת היטב אודות קיומו.
-
לענין קצב הליכתה של התובעת בחזרה לשולחן שבסוכה, נחלקו הדעות. הן התובעת, הן חברתה, חברתה, אותה ליוותה בדרכה החוצה מבית הקפה, העידו כי התובעת לא רצה כי אם הלכה. התובעת אף הדגישה כי לא היה מקום או מרחק המתאים ל"ריצה". לטענת הנתבעת (וצד ג') מדובר בעדויות "הנוגעות לענין" ועל כן יש להעדיף את עדותה (הבלתי נגועה) של המלצרית, הגב' בר דוד שהעידה כי התובעת חזרה לסוכה לאחר שככל הנראה שכחה דבר מה על השולחן בו ישבה וחזרה אליו בריצה.
-
יצוין, כי כל העדים העידו במרחק של שנים מהארוע. לא מצאתי שיש מקום להטיל ספק באמינות אלו מהם בענין זה. סביר בעיני להניח שהתובעת הלכה בהליכה מהירה שיכול שנדמתה בעיני המתבוננת לריצה. יאמר מיד, כי גם הגב' בר דוד ניסחה את הדברים בזהירות. לדבריה "זה היה נראה כמו ריצה ולא כמו הליכה. משהו בהול של שכחתי משהו".
-
מכל מקום, גם אם מיהרה התובעת לחזור אל השולחן (בין ששכחה דבר מה עליו ובין שנכונה לה פגישה נוספת) לא מצאתי שיש בכך כדי להטיל עליה אשם במידה כזו שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לה ובין הפרת חובת הזהירות של הנתבעת. חובת הזהירות של הנתבעת כלפי באי בית הקפה מוסיפה לחול גם כלפי לקוחות ממהרים.
-
גם העובדה כי התובעת חלפה בביטחה פעמיים על פני המוט בטרם נתקלה בו (בפעם השלישית), אין בה, לטעמי, כדי להטיל על התובעת אשם במידה כזו שיש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי כאמור.
-
מכאן שגם אם ניתן לתלות אשם כלשהו בהתנהגות התובעת הרי שהוא לא היה בבחינת אשם מכריע, כטענת הנתבעת וצד ג'.
-
בהקשר זה לא מצאתי שהוכח בפני כי לתובעת היתה הכרות כה קרובה עם סוכות נחלים עד כי נצרב בזכרונה קיומו של מוט מתכת בתחתית הסוכה, באופן שהיה עליה להפנים את קיומו גם כשהוא מונח בתוך בית הקפה, לאתר אותו שם ביוזמתה ולהיזהר כל אימת שהיא חולפת על פניו. לא מצאתי לקבל גם את טענת צד ג', בהקשר זה, כי קיומו של מוט הברזל התחתון בסוכה מסוג זה הינו "מן המפורסמות".
-
יחד עם זאת, התובעת אכן חלפה פעמיים על פני מוט הברזל לפני שנפלה וגם חברתה של התובעת, העידה כי ניכר היה לה שדעתה של התובעת היתה מוסחת. בנסיבות אלה מצאתי שיש מקום לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%.
הודעת צד ג' – דיון והכרעה
-
אין מחלוקת, שהצד השלישי, שהוא יצרן ומשווק הסוכה, מחייב את התקנת המוט התחתון בכניסה לסוכה, מוט שלטענתו הוא חלק בלתי נפרד מהסוכה וחיוני למבנה הסוכה, ליציבותה ולבטיחותה.
-
כמו כן אין מחלוקת, כי הצד השלישי אינו מזהיר את הקונים של הסוכה ואת המשתמשים בה מפני הסכנה הטמונה במוט זה ואינו מורה או מציע להם לנקוט כל פעולה בקשר אליו על מנת למנוע אותה.
-
משנקבע על ידי, כאמור, כי המוט התחתון של הסוכה המוצב בכניסה לה מהווה מכשול הטומן בחובו סכנה אינהרנטית לרוכשי הסוכה ומשתמשיה, מוטלת לטעמי חובה על יצרן הסוכה והמשווק שלה לכלול בהוראות ההרכבה והשימוש בסוכה גם התייחסות להצבת המוט ומתן טיפול נאות בסכנה הטמונה במכשול זה המוצב בכניסה לסוכה.
-
מכאן, שמצאתי שיש להטיל על צד ג' אחריות מסוימת לקרות הנזק שארע. יחד עם זאת לא מצאתי שאחריות זו יש בה כדי לנקות את בית הקפה, שהציב את המכשול בפועל, מאחריות למעשיו. יותר מכך, לטעמי, יש מקום להטיל את מירב האחריות עליו, כמי שהציב כאמור את המכשול בפועל ולא נקט בפועל באמצעי זהירות כלשהן ביחס אליו, אף שהיה עליו לצפות את התרחשות הנזק, כמפורט לעיל, וזאת גם אם יצרן המכשול לא הורה לו לעשות כן.
-
בנסיבות אלה מצאתי לחלק את האחריות לנזק בין הנתבעת וצד ג' באופן שהנתבעת תישא בשני שליש מהאחריות ואילו צד ג' בשליש הנותר. במילים אחרות, על הצד השלישי לשפות את הנתבעת בשליש מהסכום בו יחויב.
שיעור הנזק
-
התובעת הגישה את חוות דעתו של האורטופד ד"ר יצחקי, כחוות דעת מטעמה.
-
בחוות דעתו מצא ד"ר יצחקי, כי התובעת סבלה מפריקה של כתף ימין ושבר בגבשושית הגדולה, וכי קיימת לה הגבלה בתנועות הכתף הימנית עם הפרעה בתפקוד, בעיקר בהרמת חפצים מגובה.
המומחה קבע, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%.
עוד נקבע בחוות הדעת, כי הסיבוך השכיח ביותר של פריקה של הכתף הוא פריקה חוזרת בסבירות של מעל 50% וכי פריקה חוזרת שכזו תחייב הערכת מצבה של התובעת מחדש שכן שיעור נכותה עלול לגדול.
-
כאמור הנתבעת וצד ג' בחרו שלא להגיש חוות דעת רפואיות מטעמם והסכימו כי לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 10%.
-
התובעת פונתה לבית החולים שערי צדק שם אובחנה כסובלת מפריקה של כתף ימין עם שבר בגבשושית הגדולה. התובעת אושפזה בבית החולים ועברה החזרה סגורה של השבר בהרדמה כללית. לאחר מכן הושמה ידה במתלה למשך כששה שבועות. יצוין, כי מדובר בידה הדומיננטית של התובעת.
-
בהתאם למפורט בתצהירה (ס' 17-20), התובעת עברה סדרה של טיפולי פיזיוטרפיה שהיו כרוכים במאמץ וכאב רב וגרמו לה לעוגמת נפש רבה. לאחר שהשתחררה מבית החולים נזקקה לעזרה מרובה, לרבות בטיפול בצרכי הבית, עזרה אשר רובה ככולה ניתנה לה על ידי בעלה. לטענתה, היא עודנה סובלת לעיתים ממגבלות תפקוד וכאבים, מנועה מלעשות פעולות שונות ונזהרת מאד בפעולות אחרות, במיוחד כאלה המצריכות הרמה של הכתף הימנית, שמא תחמיר את מצבה.
עיסוקה של התובעת ובסיס שכרה
-
במועד הארוע עבדה התובעת כמנהלת בית הספר תיכון בירושלים. תפקיד אותו מילאה במשך 24 שנים עוד טרם הארוע.
-
בהתאם לעדותה (עמ' 8), כיום התובעת מנהלת/מרכזת פדגוגית של כל בתי הספר באותה רשת ברחבי הארץ (5 במספר). לטענתה, משכורתה לא גדלה בעקבות תפקידה החדש.
-
בשנים 2011-2013, עובר לתאונה, השתכרה התובעת שכר חודשי ממוצע של כ-32,000 ₪. שכר ממוצע דומה השתכרה התובעת גם לאחר התאונה, בשנים 2014-2015 (נספחים ד'-ו וכן ט'-י' לתצהירה).
כאב וסבל
-
בהתחשב בפגיעה שנפגעה התובעת בכתפה, בשבר ממנו סבלה, בניתוח להחזרתו ובטיפולים שהיה על התובעת לעבור במסגרת תקופת החלמתה, כמו גם בגילה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק שאינו נזק של ממון בסך של 30,000 ₪, נכון להיום.
הפסד השתכרות בעבר
-
לטענת התובעת, מאחר שהארוע ארע בתחילת חופשת חג הסוכות, היא שהתה בביתה במשך החג ללא צורך בניצול ימי מחלה ולאחר תום החג שהתה בבית שבוע נוסף, בו קיבלה את שכרה על חשבון ימי המחלה, בהתאם לחופשת המחלה שקילה לאחר הניתוח שעברה.
-
התובעת הבהירה בעדותה (עמ' 9) כי הסדר ימי המחלה, דומה לזה החל במשרד החינוך.
-
בהתאם לנספח ח' לתצהיר התובעת התשלום שהיא מקבלת עבור יום עבודה עומד על 1,281 ₪.
-
לטענת הנתבעת נזקפו לחובתה של התובעת רק ששה ימי מחלה שכן אחד מימי המחלה היה שבת. לטענת הנתבעת יש לחשב את ההפסד של התובעת לפי 25% מדמי הפדיון העומדים על 1,921 ₪.
-
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובעת בגין ניצול ימי המחלה בהתאם לערך יום העבודה שלה, למשך 6 ימי חול ובחישוב של 8/30 מסכום זה. בסה"כ יש לפסוק לתובעת בגין הפסד לעבר סך של 2,050 ₪ נכון לספטמבר 2013, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה מאמצע התקופה, סך כולל של 2,136 ₪.
אובדן כושר השתכרות
-
כאמור, התובעת, כיום בת 64, משמשת כיום כמנהלת/מרכזת פדגוגית של רשת בתי ספר ארצית. בהתאם לנתוני השכר שהוגשו, כמו גם בהתאם לעדותה של התובעת, משכורתה נכון להיום אינה נופלת מזו שקיבלה עובר לארוע. כמו כן מתעתדת התובעת לפרוש לגימלאות בגיל 67 (עמ' 8 ש' 25 לעדותה). במילים אחרות, לתובעת נותרו עוד 3 שנות עבודה בתפקידה זה.
-
טענתה של התובעת בסיכומיה, לפיה עקב נכותה היא נמצאת בסכנה ממשית להיפלט משוק העבודה מוקדם מהרגיל לא הוכחה והיא גם אינה סבירה בעיני, במיוחד נוכח תפקידה ומעמדה של התובעת.
-
לטענת התובעת, היא חשופה לסכנת פריקה חוזרת של הכתף, כפי שנקבע בחוות דעתו של ד"ר יצחקי. יחד עם זאת, פריקה חוזרת שכזו ככל הנראה לא ארעה עוד, לפחות נכון למועד עדותה של התובעת.
-
לא יכולה להיות מחלוקת, כי נכותה של התובעת היא, לפחות בחלקה, בעלת השלכה תפקודית. התובעת אכן מוגבלת במידה כזו או אחרת בפעולות מסוימות הכרוכות בשימוש בידה הימנית, ובעיקר פעולות הכרוכות בהרמת היד או נשיאת משאות, אולם למרבה השמחה מגבלות אלה לא השפיעו השפעה של ממש, אם בכלל, על כושר השתכרותה, שנותר דומה גם לאחר הארוע. יחד עם זאת עדיין קיים סיכוי כי בשנים הבאות תחוש התובעת יותר את מגבלות השימוש בידה.
-
לאחר ששקלתי את מכלול הראיות והבאתי בחשבון את השיקולים דלעיל, הגעתי למסקנה כי יש לחשב את שיעור הגריעה משכרה של התובעת עקב התאונה בסכום גלובלי של 35,000 ₪ (סכום השווה לכ-30% מחישוב אקטוארי המבוסס על נכותה הרפואית). זאת, במיוחד בשים לב לסיכוי הנמוך שהתובעת תיפלט לשוק התעסוקה או ששכרה יפגע בשנים הספורות שנותרו עד לפרישתה לגימלאות.
עזרת הזולת
-
אין מחלוקת כי ידה של התובעת היתה נתונה במתלה למשך 6 שבועות. בעדותה הבהירה התובעת כי קיבלה עזרה מוגברת מבעלה במשך 3 חודשים לאחר הארוע. לטענתה, גם מאוחר יותר היא עדיין זקוקה לעיתים לעזרה בפעולות מסוימות כגון הורדת דברים מהארון (עמ' 10).
-
התובעת לא טענה כי עקב הארוע נזקקה לעזרה בשכר, וממילא לא הציגה כל ראיה לכך. יחד עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת, לטעמי, כי לאחר הארוע, נזקקה התובעת לסיוע רב, החורג מן העזרה המקובלת בין בני משפחה.
-
כעולה מעדותה של התובעת, גם בהמשך היא נזקקת לסיוע בפעולות מסוימות וניתן להניח שתזדקק לעזרה בפעולות שכאלה גם בעתיד ואף בתדירות גבוהה יותר, בשים לב לכך שהמגבלה ממנה סובלת התובעת עלולה, עם השנים ובהתחשב בגילה של התובעת, להיות בעלת השלכה תפקודית גדולה יותר.
-
לפיכך, מצאתי לפסוק לתובעת בגין עזרה, לעבר ולעתיד סך כולל של 20,000 ₪.
הוצאות
-
לטענת התובעת נזקקה לטיפולים רפואיים שונים וכן הוציאה הוצאות אחרות, אולם לא נשתמרו בידה קבלות. בעדותה אישרה התובעת כי הוצאותיה הרפואיות כוסו על ידי קופת חולים (עמ' 10). בהתאם לעדותה (עמ' 9), כ-3 חודשים לאחר הארוע נסעה במוניות, שכן לא יכולה היתה לנהוג בעצמה. גם בענין זה טענה התובעת כי לא שמרה בידה את קבלות.
-
לטענת הנתבעת התובעת לא הוכיחה דבר לענין זה ואף לא פרטה כל סכום בהקשר זה בתצהירה. נוכח האמור טוענת התובעת כי אין מקום לפסוק לתובעת סכום כלשהו בגין הוצאות בעבר וממילא גם לא לעתיד.
-
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין הגעתי למסקנה כי במיוחד נוכח ההגבלה בפעילות ידה של התובעת בתקופה שלאחר התאונה, יש מקום לפסוק לה, על דרך האומדן, סכום שישקף החזר הוצאות נסיעה במוניות והוצאות אחרות, בסך כולל של 3,000 ₪.
סיכומם של דברים
-
כפי שפורט לעיל, הנתבעת נושאת במרבית אחריות לנזקים שנגרמו לתובעת עקב הארוע. חלקה של התובעת באחריות זו עומד על 25%.
-
לפיכך על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בארוע כדלקמן:
כאב וסבל30,000 ₪
הפסד השתכרות בעבר (במעוגל)2,000 ₪
אובדן כושר השתכרות ופנסיה35,000 ₪
עזרת הזולת20,000 ₪
הוצאות וניידות3,000 ₪
--------------------------------------------------------
סה"כ 90,000 ₪
בניכוי אשם תורם בשיעור 25% (במעוגל)68,000 ₪
-
בסה"כ תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בסך של 68,000 ₪.
-
כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאותיה (אגרת בית המשפט ועלות חוו"ד המומחה) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ.
-
צד ג' ישפה את הנתבעת בשליש מהסכומים בהם חויבה כאמור.
ניתן היום, ג' אלול תשע"ח, 14 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.
