רקע עובדתי וטענות הצדדים:
1.ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת, ילידת 2004, באירוע מיום 12.5.12 (להלן: "האירוע" או "התאונה").
2.התובעת טוענת כי בתום הלימודים בבית הספר בו למדה ביום האירוע, ולאחר שצלצל הפעמון של סיום הלימודים, רצו כל התלמידים לכיוון שער יציאה קטן וצר, ותלמיד אחד שהגיע מאחוריה, דחף אותה תוך כדי יציאתה מהשער, היא נדחפה ונפלה על הברזל של מעקה הבטיחות שמחוץ לשער, ובסמוך לו. היא נפצעה פצע גדול ועמוק בראש. נלקחה לבי"ח העמק, שם אושפזה למשך 6 ימים, בוצע לה ניתוח לתפירת הפצע, ונותרה במעקב רפואי לאחר מכן.
3.התובעת טוענת שיש להטיל את האחריות לאירוע על הצוות החינוכי בבית הספר, אשר התרשל כלפי התובעת, והפר חובות חקוקות שכתוצאתן נגרם לה אותו נזק. בין היתר נטען כי נפתח שער יציאה אחד קטן וצר בשעת סיום הלימודים, דבר שגרם לצפיפות ודחיפות של הילדים ביציאה, שעה שניתן היה לפתוח שער נוסף שיקל על העומס בשעת היציאה מבית הספר. גם לא הונחו התלמידים בצורה כלשהי להתנהלות הנדרשת ביציאה מהשערים, וגם לא הוצבו מורים מצוות החינוך בביה"ס כדי לפקח על יציאה בטוחה של התלמידים מהשער.
4.הנתבעת מכחישה כל אחריות להתרחשות התאונה, וטענת כי האירוע התרחש בכלל מחוץ לתחום ביה"ס שלא באחריות הצוות החינוכי. בכל מקרה נטען כי לא ניתן היה לפתוח את השער הגדול הראשי המיועד למעבר כלי רכב בלבד, כגון רכבי שירות וספקים, וכי הצוות שלה נהג בהתאם להוראות חוזרי מנכ"ל, על כל חובות הזהירות שלהם.
5.הוגשו שתי חוות דעת של המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים, ושניהם היו תמימי דעות באשר לנכות שנותרה לתובעת בשיעור 10% עקב הצלקת במצח ובראש. הצדדים חלוקים ביניהם באשר למשמעות התפקודית של נכות זו.
6.מטעם התובעת העידה היא בעצמה, אמה גב' פ.מ , הילד מ.נ , הילד מ.מ , אחיה ע.מ , ומר ע.מ . מטעם הנתבעת העיד מר טארק ג'ואמיס, שהיה במועד הרלוונטי מנהל ביה"ס, והיום מפקח במשרד החינוך.
ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.
דיון והכרעה:
נסיבות התאונה:
7.לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי, שוכנעתי כי התובעת אכן נפלה ונפצעה בראשה ביציאתה מבית הספר, במעקה הבטיחות המוצב מחוץ ובסמוך לשער בית הספר, לאחר שנדחפה ע"י תלמיד אחר.
8.התובעת העידה כי הייתה ביציאה מכיוון ביה"ס, הלכה הליכה מהירה לכיוון שער היציאה הצר, כל הילדים רצו ודחפו, וליד השער ילד אחד הגיע מאחור, דחף אותה קדימה, והיא נפלה על מעקה הבטיחות מחוץ לשער וסמוך לו, פגעה עם הראש במעקה ונפצעה פצע עמוק בראש, והתחיל לרדת לה דם מהראש. היא לא ראתה מי היה הילד, התאספו סביבה ילדים, ושני הילדים מ.נ ומ.ר הגיעו אליה וניסו להרגיע אותה, ואח"כ הגיע אחיה ע' ולקח אותה לביתה.
9.גם שני הילדים מ.נ ומ.ר העידו כי גם הם היו ביציאה מביה"ס באותה שעה, היו מאחורי התובעת, ושניהם ראו את הדחיפה והנפילה של התובעת. הם ראו את הפציעה, את הדם יורד לה מהראש, מ.מ אף נבהל והתחיל לבכות. שניהם נשארו עם התובעת עד אשר הגיע אחיה הגדול ע' ולקח אותה הביתה.
10.עד התביעה ע.מ העיד כי חיכה ברכב ליציאת בנו מביה"ס, היה במרחק של כ- 10 מטר מהשער, ואז ראה שהתובעת נדחפת ונופלת לכיוון המעקה, ונפצעת בראש. הוא מייד ירד מהרכב, לא ידע הבת של מי זו הייתה, שם לה סמרטוט על הראש שהיה איתו ברכב, והילדה צרחה וזעקה "אמא אמא", ואז החל ללכת איתה מרחק מסוים, עד שפגש אחד מבני משפחתה, ככל הנראה אחיה, שלקח אותה יחד איתו והמשיכו לכיוון ביתם.
11.כאן המקום לציין כי נמצאה התאמה כמעט מלאה במיקום התרחשות הנפילה/הפציעה במעקה עליו הצביעו התובעת, שני הילדים, והעד ע' בתמונות ת/1, ת/2, ת/6, ת/7- ת/11.
12.אמה של התובעת, פ' , העידה כי התובעת חזרה עם אחיה ע' , היא ראתה אותם מהחלון, עם נייר על ראשה של התובעת, יצאה החוצה, ראתה דם ונבהלה, וע' מסר לה כי הביא את התובעת מאיפה שיש אשפה של בית הספר, ואז לקחה אותה לביה"ח. היא המשיכה והעידה כי שאלו אותה מה קרה והשיבה כי הבן שלה הביא את התובעת מאיפה האשפה של בית הספר. הוסיפה כי הבן שלה סיפר לה שהתובעת נפלה על השער של בית הספר, קמה והלכה עד לאשפה.
13.התובעת כאמור נלקחה לבי"ח העמק, שם אושפזה למשך 6 ימים, ובתעודת השיחרור מביה"ח צוין כי:
בת כשמונה שנים. לדברי אמה ביציאה מבית ספר ותוך כדי ריצה התנגשה בפח אשפה, נחבלה בראש, לא אבדה הכרה ולא הקיאה. עקב חתך גדול בקרקפת נרשמה לחדר ניתוח לצורך תפירה של החתך בהרדמה כללית".
14.גם התובעת וגם אמה עומתו במהלך חקירותיהן הנגדיות עם הרישום הנ"ל. התובעת השיבה שוב ושוב שהיא לא התנגשה בפח אשפה, ואילו אמה העידה כי לא נכחה בעת האירוע. היא הייתה בבית, ומהחלון ראתה את התובעת מגיעה הביתה יחד עם אחיה ע' ששם לה משהו על הראש, ישר יצאה החוצה, וע' מסר לה כי ילדים קראו לו שאחותו נפצעה, הוא חזר לכיוון ביה"ס ופגש את אחותו עם ילדים אחרים ליד פח האשפה. אמה של התובעת מסרה כי זה מה שציינה בפני הרופא וכי לא אמרה לו שבתה התובעת התנגשה בפח אשפה.
15.חשוב להדגיש כי לא אמה של התובעת פ' הייתה עדה לאירוע, ולא אחיה ע' היה עד לאירוע. העדות של פ' אם כך בעניין זה היא עדות שמועה מפי עדות שמיעה, עדות מכלי שלישי, ולכן המשקל הראייתי שיש לייחס לה הוא מזערי, כך גם הדברים שנכתבו כביכול מפיה של פ' בביה"ח. מיותר לציין כי אילו הייתה פ' עדה לאירוע, היה מקום לייחס משקל יותר כבד לשוני בין הרישום מפיה בביה"ח לבין גרסת התביעה.
16.גם ע' נשאל בעניין זה והעיד כי היה בדרכו מביה"ס הביתה, ילדים קראו לו ואמרו כי אחותו נפצעה, הוא חזר בריצה לכיוון ביה"ס ופגש את אחותו יחד עם ילדים אחרים, שאינו זוכר מיהם, ליד פח האשפה. הוא מסר כי אלו הדברים שמסר הוא לאמו בעת שחזר הביתה עם אחותו.
17.בעניין נסיבות התאונה (להבדל משאלת האחריות), לא הובאה כל עדות מטעם הנתבעת, וב"כ הנתבעת טען כי נפלו סתירות מהותיות בגרסאות עדי התביעה, לגבי סיבת הנפילה, ומיקום הנפילה, וכי התאונה כלל התרחשה ליד פח האשפה מרחק של עשרות מטרים מביה"ס.
18.ב"כ הנתבעת טוען כי נפלה סתירה מהותית בין עדות ע' לבין עדויות התובעת ושני הילדים מ' ומ' . האח העיד כי פגש את התובעת והילדים ליד פח האשפה, בעוד שעולה מעדויות התובעת והילדים כי נותרו במקום התאונה עד אשר הגעת האח. עיינתי בעדויות שני העדים ולא מצאתי סתירה ברורה כאמור. לא נאמר על ידם כי נותרו במקום התאונה עד שהגיע האח, אלא מסרו כי הם נשארו עם התובעת עד הגעת אחיה, ולאחר מכן חזרו לבתיהם. לפיכך איני מקבלת את הטענה לסתירה בין העדויות בעניין זה.
19.העד ע', שהיה כאמור עד ראייה לאירוע לפי טענתו, מסר כי ליווה את התובעת עד שהגיעה ליד פח האשפה, שם פגש את אחד מבני משפחתה שלקח אותה לכיוון הבית. עדותו של ע' תואמת את עדותו התובעת ושני הילדים מבחינת נסיבות ומיקום התרחשות התאונה, וכן תואמת את עדות ע' לגבי המיקום בו הוא פגש את התובעת לאחר הפציעה.
20.אומנם ע' לא מסר בעדותו כי פגש גם את ע' יחד עם אחותו ליד פח האשפה, אך הוא בכלל העיד כי הוא נקרא בדחיפות לחזור לאחותו הפצועה, רץ בחזרה לכיוון בית הספר, ופגש את אחותו ליד פח האשפה ולא זכר מי היה איתה באותה עת.
21.עדויות ע' וע' נשמעו בנפרד בישיבת הוכחות שנייה, לאחר שבראשונה נשמעו עדויות התובעת, אמה, ושני הילדים. הצורך בזימון עדים אלו עלה כנטען בדיון ההוכחות הראשון, לאחר שאמה של התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע הבן ע' לא התייצב למתן עדות. בעקבות כך, ביקש ב"כ התובעים לזמן את ע' לעדות. גם הצורך בזימון העד ע' עלה במהלך חקירתה הנגדית של אמה של התובעת (ראה עמ' 20 לפרוטוקול שורות 28-32, ועמ' 21 שורות 1-3). העלאת שמו של העד ע' הייתה ספונטנית וניתנה רק בתגובה לשאלות ב"כ הנתבעת בחקירתו הנגדית. גם אז וגם היום לא התרשמתי כי זימון שני העדים הללו בנפרד היה מהלך מכוון מטעם התביעה, לצורך תיאום גרסאות בצורה כלשהי. לפיכך התרתי בזמנו קביעת ישיבת הוכחות נוספת לצורך זימונם, כשהמטרה הייתה ונותרה הגעה לחקר האמת.
22.אומנם אין התאמה מלאה בין עדויות כל עדי התביעה, והדבר היה מחשיד במיוחד אילו אכן הייתה התאמה כאמור, במיוחד כשמדובר באירוע מלפני כ- 6 שנים, וכשהתובעת ושני הילדים היו בני 8 שנים בערך. התרשמותי הייתה כי לא נפלו סתירות מהותיות היורדות לשורש העניין, ואשר עולות כדי חשד לביום תאונה, או לייחוס אירוע לשטח ביה"ס במטרה לזכות בפיצוי מהכיס העמוק של משרד החינוך. לא התרשמתי כי זה המקרה כאן, אלא התרשמתי כי הורם נטל ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי לצורך הוכחת נסיבות התאונה כפי שנטענו בכתב התביעה.
23.ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי הפצע האנכי במצח ובראשה של התובעת אינו מתיישב עם פגיעה בצינור אופקי עגול, אלא עם פגיעה בפח אשפה עם זוויות חדות. איני מקבלת טיעון זה. במעקה היו אכן צינורות אופקיים עגולים אך היו גם צינורות אנכיים מחודדים, ודווקא הצינור האנכי הצמוד לאופקי היה צינור חד כפי שאף הודה עד ההגנה בחקירתו לגבי העמוד שבת/11 (עמ' 39 שורות 17-19, ועמ' 40 שורות 1-4).
יתרה מכך, התובעת הצביעה בת/2 על מקום הפגיעה בעיגול. בעיגול זה מסומנים גם צינור אופקי עגול וגם צינור אנכי מחודד הצמוד לו. לא מצופה מהתובעת להצביע על נקודה מסוימת מדויקת לפגיעה אחרי 6 שנים, כשהייתה אז בת 8 שנים. גם יתר עדי התביעה הצביעו בת/6 עד ת/11 על מקום הפגיעה במעקה, וכולם הצביעו על עמוד מחודד אנכי.
24.לפיכך, ולאחר ששקלתי את הראיות שהובאו בפניי, והערכתי את העדויות שנשמעו, ועיינתי ברישומים הרפואיים, הגעתי למסקנה שכף המאזנים נוטה לקבלת גרסת התובעת ועדיה, לפיה נפצעה היא תוך כדי יציאתה משער בית הספר, בעת שנדחפה ע"י ילד אחר, נפלה ופגעה עם ראשה במעקה הבטיחות, שגרם לה פצע עמוק בראש.
האחריות:
25.התובעת טענה להתרשלות הצוות החינוכי, ולהפרת הוראות חיקוק שונות. הנתבעת טענה כי לא הייתה התרשלות מצד הצוות החינוכי שפעל בהתאם לחוזרי המנכ"ל.
26.על מנת להטיל אחריות על הנתבעת בעילת הרשלנות על התובעת להוכיח חובת זהירות מושגית של עובדי הנתבעת כלפי התובעת, וחובת זהירות קונקרטית שהופרה ע"י הנתבעת באופן שגרם נזק לתובעת.
27.נדמה כי אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של הצוות החינוכי בבית הספר כלפי תלמידי בית הספר, ובכללם התובעת. השאלה כעת אם הופרה חובת זהירות קונקרטית במקרה דנן, באופן שגרם לנזק. המבחן הוא מבחן הצפיות, דהיינו אם התרחשות הנזק כפי שאירע היה צפוי מבחינה עובדתית בנסיבות המקרה, ואם הייתה חובה נורמטיבית על עובדי הנתבעת לצפות את התרחשותו כעניין של מדיניות.
28.עד ההגנה, מר ג'ואמיס, העיד על נוהלי הבטיחות בבית הספר בתקופה הרלוונטית, על התורנויות של המורים, שאחד מהם היה אמור לעמוד ליד שער היציאה בתום הלימודים, על ההדרכות וההנחיות שהיו אמורים המורים להעביר לתלמידים בכל הנוגע לבטיחות. הוא גם העיד כי היו שלושה שערים פתוחים ליציאת הילדים מבית הספר ולא רק שער אחד.
יחד עם זאת, עדותו של ג'ואמיס הייתה במישור התיאורטי בלבד, ולא התייחסה באופן קונקרטי לאירוע. הוא מתאר בעדותו מצב אידיאלי, שלצערי אינו בהכרח תואם את המציאות, כשלא הוכח כלל שהנחיותיו או חוזרי המנכ"ל בוצעו בפועל.
29.שלושת הילדים, התובעת ושני הילדים מ.נ ומ.ר מ' , העידו כי לא העבירו להם כל הנחיות או הדרכות לגבי נוהלי בטיחות ביציאה מבית הספר. שלושתם וגם ע' העידו כי לא היה אף אחד מהמורים ליד שער הכניסה בסיום הלימודים כדי לפקח על יציאה מסודרת ובטוחה של הילדים מבית הספר, כך שכל טענות המנהל בדבר מורה תורן שלבטח עמד שם היא עדות שמיעה, ונטענה בעלמא ללא כל אסמכתא.
30.כאן המקום לציין כי עד ההגנה הנהל העיד כי רשימת התורנויות נשמרת ברישומי בית הספר תקופה של 7 שנים, כך שלכאורה הנתבעת יכלה במאמץ מינימלי לאתר את המורה התורן ביום האירוע ולהביאו לעדות לצורך הוכחת הגנת הנתבעת או להפריך את גרסת התביעה. משום מה העניין לא הוברר כלל ע"י הנתבעת. מיד לאחר מכן, ובהמשך עדותו של עד ההגנה בפניי העיד כי הם לא שמרו את רשימת התורנויות כי התחלפה מדי שנה, ואולי שמרו בכל זאת, אך לא חושב ששמרו כי אין בכך צורך. השינוי התכוף בגרסת העד בעניין זה מפחיתה משמעותית מהמשקל הראייתי שיש לייחס לה.
31.גם לא הוכח כי השער הקטן בצד השני היה פתוח כלל, וארבעת עדי התביעה העידו שהיה אך שער אחד קטן וצר פתוח ליציאת הילדים, זה בהנחה שאני מקבלת את גרסת המנהל שאת השער הגדול לא ניתן היה לפתוח כי הוא מיועד למעבר כלי רכב, ואין בצדו מעקה בטיחות.
32.מנהל בית הספר העיד כי בבית הספר למדו בזמנו בין 160-190 תלמידים. כולם סיימו לימודים באותה שעה. גם אם חילקו את יציאת התלמידים לשתי קבוצות (עמ' 36 שורות 26-29) כטענת המנהל, עדיין יציאת קבוצה של בין 80-90 תלמידים בבת אחת משער אחד קטן וצר, היא בעייתית ומהווה פתח לצפיפות, עומס, דחיפות, וסיכונים שונים, במיוחד בהעדר מורה תורן בכלל ליד השער בתום הלימודים, כפי שעלה מעדויות עדי התביעה כאמור לעיל.
33.מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה, התרחשות הנזק כפי שאירע הייתה בעצם עניין של זמן. יציאת כמות גדולה של ילדים קטנים מבית הספר בתום הלימודים, משער אחד קטן וצר יחסית יוצר סיכונים שונים כפי שפורט לעיל, שבהתממשותו התרחש הנזק. אותו נזק היה צפוי להתרחש בנסיבות המקרה, והיה על הצוות החינוכי לצפות אותו ולמנוע את התרחשותו באמצעי מאוד קל של פתיחת שערים נוספים כדי לווסת את הלחץ בשעות העומס, בבוקר או בסוף יום הלימודים, והצבת מורה תורן שיפקח על יציאה בטוחה של תלמידים מהשערים.
34.ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי גם תתקבל גרסת התביעה הרי גם אז אין להטיל אחריות על הנתבעת היות ומדובר במעשה פתאומי שלא ניתן למניעה, ואף הפנה לפסיקה בעניין.
אין לקבל טענה זו. העומס, הלחץ, והצפיפות של הילדים בסיום הלימודים, הם אלו שגרמו לדחיפת התובעת ונפילתה. למעשה במצב עובדתי זה, התוצאה של דחיפת ונפילת תלמידים היא אך תוצאה בלתי נמנעת של הנסיבות, והיא בגדר הצפיות העובדתית והנורמטיבית כפי שצוין לעיל, וגם ניתן למניעה באמצעים פשוטים.
35.מכל האמור לעיל אני קובעת כי הצוות החינוכי בבית הספר התרשל כלפי התובעת באופן שגרם להתרחשות הנזק, לפיכך מוטלת על הנתבעת האחריות לפצות אותה על נזקיה.
36.לאור המסקנה אליה הגעתי בדבר התרשלות הנתבעת כלפי התובע, אינני מוצאת מקום לדון ביתר העוולות שמייחסת התובעת לנתבע, כמו הפרת הוראות חוקיות וכו'.
37.לא מצאתי כל מקום להטיל על התובעת אשם תורם כלשהו, גם לאור גילה הצעיר, הייתה אז בת 8 שנים, וגם לאור הנסיבות הספציפיות בהן התרחש הנזק, כשלא הייתה לה כל שליטה על הדחיפה שלה מאחור ע"י ילד אחר ביציאתה מהשער.
הנזק:
כאב וסבל:
38.בהתחשב בחומרת הפגיעה, צורת הצלקת במצחה ובראשה של התובעת, תקופת האשפוז והניתוח שעברה, טיפולי ההמשך שניתנו לה, דרגת הנכות המוסכמת שנותרה אצלה, וכן המבוכה והבושה בהן היא חשה עד כדי כך שהיא לבשה על ראשה כיסוי ראש מסורתי/דתי במטרה להסוות ולהחביא את הצלקת, אני קובעת כי יש בסכום של 40,000 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בנסיבות העניין.
39.כפי שעלה מהעדויות, הורי התובעת לא עבדו במועד התאונה, והתקיימו מקצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, לפיכך לא נגרמו למי מהם הפסדי השתכרות לעבר.
הפסדי השתכרות לעתיד:
40.ב"כ התובעת טען כי המדובר בנכות תפקודית, לפיכך יש לערוך חישוב אקטוארי על בסיס השכר הממוצע במשק. ב"כ הנתבעת טען כי המדובר בנכות אסתטית בלבד, שאין לה משמעות תפקודית.
41.התרשמתי מהצלקת במצחה ובראשה של התובעת. הצלקת היא גדולה יחסית ונראית לעין ממבט ראשון בפניה של התובעת. התובעת העידה כי הצלקת גורמת לה מבוכה, אנשים מתעניינים ומתחילים לשאול שאלות, והיא מנסה להסתיר אותה ע"י כך שהיא לבשה כיסוי ראש מסורתי/דתי על ראשה.
42.אומנם המדובר למעשה בנכות אסתטית במהותה, אך עקב מיקומה של הצלקת, יכולה היא להיות בעלת השלכה תפקודית ולו באופן חלקי. צלקת בפני בחורה צעירה יכולה להשפיע על סיכויי קבלתה לכל תפקיד או משרה הנוגעים לקבלת קהל, הרי יעדיפו בחורה ללא צלקת במצח על פני התובעת עם נכותה. מאידך, ולאור גילה הצעיר של התובעת, תוכל היא לנווט ולהתוות את השכלתה ועיסוקיה בעתיד בהתאם, ובאופן שימזער כמה שיותר את השפעת הצלקת על יכולת השתכרותה וקידומה.
43.בשקלול כל השיקולים הרלוונטיים, ובהתחשב בדרגת הנכות הפלסטית בשיעור 10% שנותרה לה, וכן בהתחשב בגילה של התובעת, הדרך הנכונה תהא פסיקת פיצוי גלובלי בראש נזק זה, והפיצוי הראוי בנסיבות העניין יעמוד על סך 50,000 ₪.
הפסדי פנסיה:
44.על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור 12%, כך שהפיצוי בראש נזק זה יעמוד על סך 6,000 ₪.
עזרת צד ג':
45.בהתחשב במהות הפגיעה, בתקופת האשפוז, בטיפולים הנוספים אותם עברה התובעת, נזקקה היא במשך כל אותה תקופה לליווי צמוד של הוריה לאור גילה הצעיר, הייתה אז בת 8 שנים. בהתחשב בכל אלו, אני מעריכה כי יש בפיצוי של 10,000 ₪.
הוצאות:
46.מטעם התובעת לא הוגשו לתיק קבלתו כלשהן, למעט שתי קבלות ע"ס 22 ₪ כל אחת שצורפו לכתב התביעה. יחד עם זאת אין להתעלם מהעובדה שהתובעת הייתה מאושפזת תקופה של 6 ימים, ולאחר מכן המשיכה תהליך של בדיקות וטיפולים, כך שמותר להניח כי להוריה נגרמו הוצאות נסיעות, משחות ותרופות וכו', גם אם לא שמרו קבלות.
מטעם התובעת הוגשה כאמור חוות דעת, אך לא הוגשה כל קבלה על תשלום שכר המומחה, וב"כ התובעת לא טען כלום בעניין זה, לא בתחשיב הנזק ולא בסיכומים.
בהתחשב בכל האמור לעיל, אני פוסקת פיצוי בגין הוצאות על דרך האומדנה בסך 2,000 ₪.
47.לסיכום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 108,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 15%. הסכומים דלעיל ישולמו לתובעת באמצעות בא כוחה תוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.
48.סכום הפיצוי (להבדל מההוצאות ושכ"ט עו"ד) יושקע עבור הקטינה, עד להגעתה לגיל 18, בתוכנית השקעה סולידית שתוצג ע"י ב"כ התובעת תוך 30 ימים מקבלתו.
המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.
ניתן היום, ח' אלול תשע"ח, 19 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.
