|
דיון והכרעה
4. עבירת הפרעה לעובד ציבור
האם המתלוננת הוסמכה לשמש כמפקחת בניה?
ב"כ הנאשם, בחקירותיו ובסיכומיו, טען כי המתלוננת לא הציגה תעודה מזהה שכן כזו כלל לא הייתה ברשותה ועל כן כלל לא הייתה מוסמכת באותה העת לשמש כמפקחת בניה.
סבורני כי אין מקום במסגרת הכרעת הדין לדון בסוגיה זו לעומק שכן גם אם הייתה למתלוננת הסמכה כמפקחת בניה כפי שטענה בעדותה בבית המשפט, הרי שאופן התנהלותה באירוע עצמו מעלה ספק בדבר ביצוע עבירה כלפיה על ידי הנאשם, אם כי אבהיר כי במהלך שמיעת הראיות הוצגו בפני ראיות מספיקות להוכחת הסמכתה של המתלוננת כמפקחת.
המתלוננת העידה על מועד הסמכתה כמפקחת - אוקטובר 2015 (עמוד 19 שורה 1) ואף הציגה תעודה זמנית שלטענתה נופקה לה טרם האירוע (עמוד 19 שורה 30).
מידע זה נמסר מפיה של המתלוננת רק כשנחקרה בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנאשם, כך שלמעשה לו לא הייתה נחקרת על כך כלל, לא הייתה מובאת בפני כל ראיה בנוגע לתפקידה ומועד הסמכתה לתפקיד של המתלוננת ואחד מיסודות העבירה, שהיו כאמור במחלוקת, לא היו מוכחים.
עם זאת, משהובא בפני מידע זה ומשהתרשמתי כי המתלוננת מסרה מידע מדויק בעניין זה, אצא מנקודת הנחה כי המתלוננת אכן הייתה מפקחת בניה במועד הרלבנטי לאירוע.
על אף האמור, לא אוכל שלא לתהות כיצד התנהלה החקירה המשטרתית במקרה זה שהרי האירוע נחקר כמקרה בו הנאשם תקף ו/או הפריע לעובד ציבור דהיינו אחד מיסודות העבירה הוא היות המתלוננת עובדת ציבור.
כיצד ניתן להוכיח יסוד זה כשהשוטרים, סיירים וחוקרים כאחד, לא ביקשו לקבל לידיהם אסמכתא להיותה של המתלוננת עובדת ציבור וכאשר, לאחר חודשים ארוכים, כשהתבקשה המתלוננת להמציא אסמכתא, תשובת המתלוננת כי זו נמצאת בהנפקה סיפקה את החוקרים במשטרה ומאוחר יותר אף את כותב כתב האישום.
5. האם הוכחו יסודות העבירה?
הגם שהנחתי כי המתלוננת הייתה בעלת הסמכה מתאימה לשמש כמפקחת בניה מטעם הוועדה ומשכך, במועד האירוע הייתה לה סמכות להיכנס לחצרים ולתעד חריגות בניה, אינני סבורה כי לאור התנהלות המתלוננת באירוע, הצליחה המאשימה להוכיח מעל לכל ספק קיום כל יסודות עבירת ההפרעה לעובד ציבור.
6. עבירת הפרעה לעובד ציבור מוגדרת בסעיף 288א לחוק העונשין כך:
" העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה:
(1) מפריע ביודעין לעובד הציבור או למי שהוסמך למלא תפקיד של עובד הציבור במילוי תפקידו על פי דין...."
עבירה זו היא עבירה התנהגותית ואין המדובר בעבירה תוצאתית.
ודוק, יש לשים לב אל יסודות העבירה ולפיהן על מבצע העבירה להפריע ביודעין לעובד הציבור אם כי לאחר תיקון 39 לחוק, משמדובר בעבירת התנהגותית די ב"מודעות" כלפי טיב המעשה והתקיימות הנסיבות.
ראו: ספרו של י' קדמי "על הדין בפלילים – חוק העונשין, הדין בראי הפסיקה", חלק שלישי, עמ' 1658 וכן חלק רביעי עמ' 1725.
7. כעולה מעדות המתלוננת, ביום האירוע היא הייתה בפעילות יזומה במושב הודיה ומשהבחינה בחריגות בניה, נכנסה לתוך המשק והבחינה בנאשם. משפנתה אליו, הציג עצמו כמנקה. לטענתה, הציגה עצמה וטענה כי התעודה המזהה מצויה ברכב. בשלב זה החלה לצלם המקום ולתחקר את הנאשם באשר למבנים בשטח (עמוד 15 שורה 27 - עמוד 16 שורה 2).
מתוך עדות המתלוננת ברור כי הנאשם ביקש ממנה להזדהות שאם לא כן למה טענה כי התעודה מצויה ברכב? זאת ועוד, אני לא מקבלת את טענתה כי היא התייחסה אל הנאשם כאל מנקה במקום בלבד (עמוד 20 שורה 15) אחרת מדוע החלה לתחקר אותו על מבנים שהיו בשטח?
לא יעלה על הדעת כי באותה הנשימה תטען המתלוננת כי לא מיהרה להזדהות כנדרש כיוון שסברה שמדובר במנקה בלבד, ובאותו הזמן תתחקר אותו על המבנים המצויים במקום, דבר שיש לעשות אל מול בעלי המקום.
זאת ועוד, כעולה מעדות המתלוננת עצמה, לאחר שטענה כי התעודה המזהה מצויה ברכבה, המשיכה לתחקר ולצלם המקום.
משכך, טענת המתלוננת כאילו לא היה לה זמן להביא התעודה מהרכב שכן הנאשם לא סיפק בידה זמן לעשות כן שכן מיד החל להכותה אינה עולה בקנה אחד עם גרסת המתלוננת עצמה.
גם בעדותה בבית המשפט וגם בעימות שנערך לה עם הנאשם עולה כי על אף שהתבקשה להזדהות על ידי הנאשם (שכאמור לא באמת ראתה בו מנקה בלבד), בחרה היא להמשיך במלאכת הפיקוח ולשאול את הנאשם שאלות על המבנים תוך המשך תיעוד המשק (עמוד 16 שורות 1-2 וכן ת/4 שורות 8-10).
כך יוצא כי מגרסת המתלוננת עצמה ברור כי זו לא סברה כי חלה עליה חובה כלשהי להזדהות באמצעות תעודה בפני הנאשם וכי סמכויות הכניסה לשטח ותיעודו ניתנות לשימוש תוך התעלמות מזכויות הפרט.
8. כשאלה פני הדברים, אני קובעת כי על אף שהיה בידי המתלוננת אפשרות להפסיק את מלאכת הפיקוח ולגשת לרכבה על מנת להביא תעודה מזהה, היא הסתפקה בהזדהות בעל פה בלבד תוך שהיא מציינת את תפקידה.
חוששני כי הזדהות שכזו אין בה כדי להוכיח כי הנאשם ידע כי מדובר במתלוננת שהיא עובדת ציבור שהרי אם ידע מי עומדת בפניו מדוע שב וביקש ממנה להזדהות באמצעות תעודה?!.
9. הנאשם, כבר בחקירתו במשטרה ומאוחר יותר בעדותו בבית המשפט, הבהיר כי באזור מגוריו אירעו אירועי פריצה וגניבה רבים בגינם חשש כי אותה גברת, לבושה אזרחי, אשר נכנסה למשק ללא רשות והחלה לצלם המקום יתכן ושהותה במקום איננה תמימה או חוקית ובשל כך ביקש ממנה להזדהות (ת/5 שורות 9-10, עמוד 33 שורה 25 - עמוד 34 שורה 9, וכן נ/4).
גרסה זו עולה אף בקנה אחד עם התנהגות הנאשם בשטח במהלך האירוע עת יצר קשר מידי עם מוקד 100 ודיווח על כך שמתבצעת עבירת הסגת גבול בשטחו (ת/3 שיחה משעה 08:09 דקה 0:07).
האזנה לשיחת הנאשם עם מוקד 100 מבהירה כי הנאשם טען מיד כי על אף שהמתלוננת טענה בפניו כי היא חוקרת, הוא איננו מכיר ו/או יודע מי זו וביקש סיוע של גורמי אכיפת החוק (ת/3 שיחה משעה 08:09 דקה 0:17, 0:30).
כאמור, במהלך עדותו בבית המשפט שב והסביר הנאשם כי חשש שכניסת זרה לשטח היא לצורך קידום מעשה פלילי בשטח, מעשים שקרו לא אחת טרם האירוע, וכי העובדה שהמתלוננת לא הציגה בפניו תעודה מזהה רק הגבירה חששו. התרשמתי שהנאשם תיאר באופן כנה ואמיתי את אשר הבין מתוך התנהגות המתלוננת ורצף האירועים שקדם לאירוע עצמו.
משכך, אני קובעת כי הזדהות המתלוננת בשם בלבד לצד ציון תפקידה אין בו די כדי להוכיח כי הנאשם אכן ידע שמדובר בעובדת ציבור.
10. עבירת תקיפה
בפתח הדברים אינני יכולה שלא לתמוה מדוע המאשימה בחרה להאשים הנאשם בביצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בהתאם להוראת סעיף 380 לחוק ולא עבירה של תקיפת עובד ציבור כשם שהגישה עבירה של הפרעה לעובד ציבור.
האם כותב כתב האישום סבר כי ישנו קושי להוכיח מודעות הנאשם לנסיבה זו בשל התנהגות המתלוננת ועל כן בחר להעדיף עבירה שאיננה דורשת הוכחת היותה של המתלוננת עובדת ציבור?
ולאחר שהבעתי תמיהתי, אעבור לבחון האם יסודות העבירה הוכחו כנדרש -
11. המתלוננת בעדותה טענה כי משביקש הנאשם כי תפסיק לצלם הוא תקף אותה בכך ש"תפס לי את היד הוא עיקם אותו, לקח את הטלפון, היה לי את המפתחות של האוטו והם נפלו על הרצפה ואז הוא לקח את שניהם, ... הוא סרב להחזיר לי אותם, ואמר שהמשטרה תחזיר לי אותם... הטיח אותי על האדמה וזה הלם כזה.. ניסיתי להתרומם וכל פעם כאשר ניסיתי להתרומם הוא זרק אותי שוב ... בשניה שהייתה לי אפשרות פשוט ברחתי.." (עמוד 16 שורות 4-16).
עוד המשיכה ותארה כי כשיצאה מהמשק ניגשה לחנות מכולת סמוכה ומשם יצרה קשר עם תחנת המשטרה. ואכן מתיעוד מוקד 100 (ת/3) ניתן לשמוע כי בשיחה בשעה 08:13 יוצרת המתלוננת קשר עם המשטרה, מספרת על תקיפתה תוך שהיא נסערת ובוכיה (דקה 0:19).
עדויות שוטרי הסיור יש בהם כדי לחזק גרסת המתלוננת שכן לטענתם עם הגיעם למקום, הם פגשו במתלוננת כשהיא נסערת ובוכיה, כשהיא פצועה ודם יורד מאצבעות ידה (עמוד 7 שורה 17,19,22, עמוד 12 שורה 4, עמוד 10 שורות 29-30 וכן ת/1).
זאת ועוד, אין מחלוקת כי הפלאפון ומפתחות רכבה של המתלוננת אכן היו בידי הנאשם עת הגיעו השוטרים למקום וגם בכך יש משום חיזוק לגרסת המתלוננת (עמוד 12 שורה 2-3).
עם זאת, בעל חנות המכולת שהוא לכאורה עד רס ג'סטה שהרי היה הראשון לשמוע גרסת המתלוננת דקות ספורות לאחר האירוע, עוד טרם יצרה קשר עם המשטרה, לא מסר עדות בבית המשפט ולא ניתן לבית המשפט כל הסבר מדוע לא הובאה עדותו בפני.
אל מול גרסת המתלוננת, הנאשם מסר גרסה ולפיה עת ראה המתלוננת בשטח, ביקש ממנה להזדהות אך זו סירבה, הוא פעל על מנת להפסיק צילום השטח באמצעות הפלת הטלפון מידה, לקיחת הפלאפון והמפתחות לידיו ויצירת קשר עם המשטרה.
עת עשה כן, החלה המתלוננת לנסות לקחת ממנו את הפלאפון והמפתחות באמצעות מגע בנאשם שהוא אדם חרדי וזה הדפה וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה (עמוד 34 שורות 11-29 וכן ת/5 שורות 5-24, 67-68).
על אף גרסתה של המתלוננת והחיזוקים שניתן למצוא לגרסתה, לא שוכנעתי כי גרסתה היא הגרסה האמינה ואני סבורה כי גרסת הנאשם היא הגרסה הסבירה וההגיונית במקרה זה, ואנמק.
הנאשם מרגע שדיווח על האירוע למשטרה, דרך חקירתו במשטרה, פניותיו למחלקת התביעות ועדותו בבית המשפט מסר גרסה אחידה וקבועה.
סתירות כאלו ואחרות שעליהן הצביעה ב"כ המאשימה בסיכומיה ועימם עימתה את הנאשם בחקירתו הנגדית אינן מהוות סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין ועיון בכל גרסאותיו של הנאשם מלמדות כי אותו גרעין סיפור מתואר בכל הגרסאות. השינויים בין הגרסאות מהווים פירוט כזה או אחר בגרסה בשלבים מסוימים.
בגרסתו, שכאמור הייתה גרסה עקבית ואמינה, לא חשש הנאשם מלספר גם על התנהגות שהייתה עשויה להפלילו כדוגמת המכה שנתן למכשיר הטלפון, לקיחת מכשיר הטלפון הנייד והמפתחות של המתלוננת לידיו ואף הדיפת המתלוננת ממנו.
בכך יש כדי לחזק את אמינות גרסתו, וזאת בשונה מהמתלוננת אשר ניסתה לתאר את התנהגותה כהתנהגות נאותה לעובד ציבור בעוד כפי שפירטתי לעיל, היא התעלמה מדרישת הנאשם להזדהות על אף שנכנסה לשטח פרטי ותיעדה המקום מבלי להזדהות כדבעי.
הנאשם, משנחקר בחקירה נגדית, אף נתן הסברים סבירים לסתירות אליהן הפנתה אותו ב"כ המאשימה. כך לדוגמה, ידע ליתן הסבר באשר לשוני בגרסאות לאופן לקיחת הטלפון מידי המתלוננת (עמוד 38 שורות 22-23).
לא זו אף זו, חיזוק לגרסת הנאשם ניתן למצוא במספר ראיות שהוצגו בפני -
א. כעולה מעדויות הסיירים, השיחות הראשונות שבוצעו למוקד 100 בוצעו על ידי הנאשם עצמו, אשר ביקש סיוע של המשטרה באירוע פלישה לשטח ( עמוד 8 שורה 24, עמוד 10 שורה 7-8 וכן עמוד 12 שורות 28-29).
ואכן, האזנה לשתי השיחות הראשונות שהתקבלו במוקד 100 מעלה כי בשיחה הראשונה נשמע הנאשם כשהוא מבקש את עזרת המשטרה באירוע פלישה לשטחו. כבר בשיחה זו שבוצעה מיד בתחילת האירוע הבהיר הנאשם כי המתלוננת מסרבת להזדהות וטוענת כי היא שוטרת או חוקרת (ת/3, שיחה משעה 08:09, דקה 0:07 וכן 0:30). עוד ניתן לשמוע כי ברקע המתלוננת צועקת. אומנם לא ניתן להבין את תוכן הדברים שאמרה, אך ברור כי צעקה באופן אגרסיבי מאוד אל עבר הנאשם ואף מוקדנית מוקד 100 נשמעת שואלת הנאשם במהלך השיחה מדוע המתלוננת צועקת ברקע.
גם בשיחה השנייה שנערכה בשעה 08:12 נשמע הנאשם כשהוא מבקש סיוע המשטרה וזירוז הגעת ניידת למקום, תוך שהוא שב ומבהיר שאיננו יודע מי זו האישה שנכנסה לשטחו ומצלמת את המשק עם הטלפון הנייד שלה (דקה 1:30). כבר בשיחה זו הבהיר הנאשם כי לקח לידיו את הטלפון של המתלוננת על מנת שזה יושב לידיה רק לאחר שהתמונות ימחקו (ת/3 שיחה 08:12, דקה 1:45) וכי המתלוננת סירבה להזדהות בפניו (דקה 1:55). עוד ניתן לשמוע את הנאשם מתלונן כי המתלוננת קפצה עליו שייתן לה הטלפון ואף שרטה אותו (דקה 3:02).
כך יוצא כי תמצית גרסתו כפי שנמסרה מאוחר יותר בחקירה במשטרה ובעדותו בבית המשפט נמסרה על ידי הנאשם כבר תוך כדי האירוע עת יצר קשר עם מוקד 100.
ב. גרסה ראשונית זו לפיה הנאשם לא תקף את המתלוננת אלא דחף אותה וזו נפלה ונפצעה נמסרה על ידי הנאשם אף באופן מידי לשוטר הסיור שהגיע למקום על פי קריאת המוקד (עמוד 10 שורה 27).
ג. גרסתו של הנאשם, לפיה לקח מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת על מנת להשיב לה המכשיר דרך גורמי אכיפת החוק, אף אושרה על ידי המתלוננת עצמה (עמוד 22 שורה 13).
כשאלה פני הדברים, אני קובעת כאמור כי גרסת הנאשם אמינה יותר מגרסת המתלוננת.
האם קמה לנאשם הגנה?
12. סעיף 378 לחוק מגדיר מהי תקיפה בקובעו כך: "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו...".
הפעלת כוח על מכשיר הטלפון הנייד שאחזה המתלוננת בידיה והדיפתה ממנו תוך הפלתה עונים על הגדרת המחוקק למעשה תקיפה. אף על פי כן סבורני כי בנסיבות המקרה דנן אין מקום להרשיע הנאשם בביצוע עבירה פלילית, וזאת מכוח הגנת "זוטי דברים".
סעיף 34יז לחוק קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילים למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".
בסעיף 53 להצעת החוק הובהר כי "סייג זה, הנובע מכך שהחוק אינו עוסק בזוטות-de minimis non curat lex – הנו, בחלקו, חידוש לעומת החוק הקיים... אין זה ראוי שדווקא בית המשפט יהיה חייב להטיל עונש "סימלי" רק משום שהוא נטול סמכות למתוח את קו הגבול המינימלי הקונקרטי, לפי נסיבות העניין, בין התחום הפורמלי של האיסור הפלילי ובין מה שאינו מגיע עד כדי פליליות"
(ראו: הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח 2098).
בע"פ 7829/03 מדינת ישראל נגד אריאל הנדסת חשמל ואח' (14/07/05) הבהיר כבוד השופט א. לוי כי מטרת המחוקק הייתה להקנות סמכות לבית המשפט "להוציא מגדר האחריות הפלילית מעשים שעומדים בקריטריונים הטכניים להתקיימותה של עבירה, אך אינם עוברים את רף הפליליות הנדרש, מבחינה מהותית, לשם הרשעה."
כמו כן התווה כבוד השופט א. לוי עקרונות יישום ההגנה בקובעו כי "בגוף הסעיף 34יז מפורטים ארבעה תנאים מצטברים ליישומו והם: "טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". בחינתו של מעשה לאור התנאים הללו אמורה להוביל למסקנה אם במעשה קל ערך עסקינן. ניסוחו הכללי של הסעיף מעלה את השאלה בדבר המשקל הסגולי של כל אחד מהתנאים, וכיצד לערוך את השקלול הסופי ביניהם. נראה, שלא ניתן לקבוע מראש את המשקל המדויק שיש לייחס לכל תנאי, שכן לכל מקרה הנסיבות המיוחדות לו. עם זאת, הגישה הרווחת היא כי משקלו של התנאי האחרון, בדבר האינטרס הציבורי, רב יותר מזה של השאר ..."
סבורני כי בנסיבות מקרה זה, שאפרט בהמשך, בשים לב להפעלת הכוח המידתית מצד הנאשם, תוצאות המעשים והאינטרס הציבורי בשמירה על זכויות היסוד של הפרט, מעשהו של הנאשם הוא קל ערך ואיננו מצדיק נשיאת אחריות פלילית.
13. בבחינת נסיבות המעשה אדרש לאופן התנהלות המתלוננת באירוע זה דווקא בשל היותה עובדת ציבור שהחוק הקנה לה באותה העת סמכויות שיש בהן משום פגיעה בזכויות הפרט.
אין מחלוקת כי ישנה חשיבות לאפשר למפקחים השונים לבצע מלאכתם כדבעי ולעיתים להפתיע פורעי חוק פוטנציאליים על מנת לתעד בזמן אמת חריגות בניה ככל שאלה קיימות, כל זאת בכפוף להסמכה בחוק.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי תפקיד המפקחים, שבמסגרת תפקידם מתיר להם החוק להיכנס לשטח פרטי של תושב ולתעד המקום, יש בו משום פגיעה בזכות יסוד, הלוא היא זכות הקניין המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. תיעוד המקום יש בו אף פגיעה מסוימת בפרטיות האזרח, ועל כן יש לערוך איזון נכון בין כלל האינטרסים.
אומנם במועד ביצוע העבירה טרם תוקן חוק התכנון והבניה התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), ולכאורה לא הייתה דרישה בחוק כי מפקח בניה יגיע לשטח פרטי כשהוא מצויד בתעודה ובתג שם, אך סבורני כי דרישה ממפקח בניה להציג תעודה תקפה, לכל הפחות עת הוא מתבקש לעשות כן על ידי אזרח ששוהה בשטח, היא דרישה מינימאלית ולא ברור לי מדוע סברה המתלוננת כי היא פטורה מלעשות כן.
ערה אני לעובדה כי לטענת המתלוננת באותה העת בהתאם לנהלי העבודה לא נדרשו מפקחי הבניה להסתובב על מדים ו/או לשאת עליהם תעודה מזהה. עם זאת, בית המשפט איננו יכול לתת יד להתנהלות רשויות הסבורות כי עת המחוקק הקנה להן סמכויות, הן יכולות לבצע סמכויות אלה תוך התעלמות מזכויות הפרט ואף לפגוע באופן גס בזכויות יסוד של האזרח.
ניתן ללמוד על חשיבות ההזדהות של עובד ציבור, בוודאי כאשר מוקנות לו סמכויות שיש בהן משום פגיעה בזכויות הפרט של התושבים גם מעניינם של שוטרים.
סעיף 24 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו - 1996 קובע בפירוש כי שוטר העוצר אדם יזהה עצמו תחילה בפני החשוד, בציון שמו ותפקידו וכן יזהה את עצמו בהתאם להוראות סעיף 5א לפקודת המשטרה [נוסח חדש] התשל"א 1971 (להלן: "פקודת המשטרה").
סעיף 5א לפקודת המשטרה קובע במפורש דרכי הזדהות של שוטר – לבישת מדים כולל תג זיהוי או שוטר שאינו לובש מדים, יזדהה בשמו ותפקידו תוך הצגת תעודת מינוי.
עוד מבהיר החוק כי גם אם שוטר לבוש במדים התבקש על ידי אזרח להזדהות, עליו להציג ללא דיחוי את תעודת המינוי.
סמכויות שוטר הן רחבות יותר מאלה של מפקחת בניה ואף מאפשרות לשוטר לעצור ו/או להפעיל כוח על אזרח ועל כן עוגנה בחקיקה בין היתר חובת ההזדהות לצד חובות נוספות של השוטר. עם זאת, לא ניתן להמעיט מתפקיד פקח התכנון והבניה שיש בידיו סמכויות שיש בהן כדי לפגוע בזכויות יסוד של הפרט ועל כן ברור כי דרישה להזדהות או לכל הפחות להציג תעודה בפני השוהה בשטח משנתבקש לעשות כן, היא דרישה מינימלית ומחויבת המציאות.
אף המחוקק בתיקון 116 לחוק התכנון והבניה שבוצע כשנה לאחר האירוע נשוא תיק זה, ערך מספר תיקונים מהותיים בחוק על מנת להקנות לרשויות המנהליות סמכויות רחבות יותר לצורך התמודדות עם תופעת הבניה הבלתי חוקית אשר הפכה למחזה נפוץ במחוזותינו. כך למשל הורחבו סמכויות המפקחים אשר אף כוללות סמכות תפיסה ועיכוב.
עם זאת, סעיף 207(א) לחוק התכנון והבניה, אשר תוקן באותו המועד, הוסיף וקבע כי "מפקח לא יעשה שימוש בסמכויות הנתונות לו לפי חוק זה, אלא בעת מילוי תפקידו ובהתקיים שניים אלה: (1) הוא עונד באופן גלוי תג המזהה אותו ואת תפקידו ולובש מדי מפקח ... (2) יש בידו תעודה החתומה בידי שר האוצר, המעידה על תפקידו ועל סמכויותיו, שאותה יראה על פי דרישה". סעיף (ב) מאפשר חריגה מחובת הזדהות זו במקרה בו החובה עלולה להוביל לסיכול ביצוע הסמכות או לפגיעה בביטחון המפקח או אחר, אולם מובהר כי משחלפה הנסיבה בשלה לא קיים המפקח את חובת ההזדהות, יקיימה מוקדם ככל האפשר.
משכך, למדים אנו שגם המחוקק ביקש לתקן המצב שהיה קיים טרם התיקון לחוק ודרש כי לצד סמכויות הפקחים תוטל עליהם חובה להזדהות ככאלה.
מכאן ברי כי היה על המתלוננת לפעול באופן מידי להצגת תעודה מזהה בפני הנאשם עת דרש זאת ממנה.
יוצא אפוא כי בנסיבות אירוע זה עובדת הציבור עשתה שימוש כוחני בסמכויות שהקנה לה המחוקק. נסיבות אלה אף משליכות על שאלת האינטרס הציבורי.
מן המפורסמות הוא כי ישנה חשיבות רבה שרשויות המדינה יפעלו ליישום סמכויותיהם תוך שמירה על זכויות היסוד של הפרט ומשאין הם פועלים כך קיים אינטרס ציבורי מובהק שבית המשפט יעשה כן. כך למשל כבר נקבע כי: "ידועים דבריו של השופט ברנזון, לפיהם "בית משפט זה הוא המעוז הבטוח והאובייקטיבי ביותר שיכול להיות לאזרח בריבו עם השלטון." (בג"צ 287/69 מירון נ' ש העבודה ואח’, פ"ד כד (1) 337, בעמ' 362). תפקיד זה מקבל משנה תוקף עם חקיקת חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. סביב זכויות האדם נבנו חומות מגן נוספות. על שמירתן מופקד בית המשפט. עליו הוטל התפקיד החוקתי לשמור על תפיסות היסוד וערכי היסוד של החברה הישראלית, כפי שהם מצאו ביטוי בחוקי היסוד ... עליו לאזן בין עקרונות היסוד של החברה הישראלית (כפי שהם מבוטאים בחוקי היסוד) לבין צרכי הטווח הקצר של היומיום (כפי שהם מבוטאים בחקיקה הרגילה). עליו הוטלה המשימה "לחשוף את הערכי והבסיסי, תוך דחיית הארעי והחולף" (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח’, פ"ד מז(1) 749 בעמ' 780).
(ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי (09/11/185))
כשאלה פני הדברים, בשים לב להתנהלות עובדת הציבור במקרה זה, סבורני כי משסבר הנאשם כי בשטח בית הוריו פועלת אישה באופן לא חוקי, הפלת מכשיר הטלפון הנייד מידה באמצעות מתן מכה במכשיר עצמו בלבד וכן הדיפתה מעליו, מהווה הפעלת כוח מידתית בסיטואציה הנתונה, ובמקרה חריג זה מעשיו של הנאשם אינם עוברים את רף הפליליות הנדרש מבחינה מהותית לשם הרשעה.
עבירת האיום
18. משקבעתי כי גרסת הנאשם אמינה יותר מגרסת המתלוננת, ומכיוון שלעניין עבירת האיום עמדה גרסת המתלוננת שטענה כי הנאשם אמר לה "תיזהרי אני משוגע" (עמוד 16 שורה 26) אל מול גרסת הנאשם שהכחיש האמור, אני קובעת כי עבירה זו לא הוכחה כנדרש.
19. סוף דבר, כאמור ברישא להכרעת הדין, אני מזכה הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
20. זכות ערעור כחוק.
|