חג'אזי נ' חג'אזי ואח'

תביעה לסילוק יד ממקרקעין, אשר במסגרתה עותר התובע למתן צו אשר יורה לנתבע לפנות ממקרקעי התובע צינור ביוב שהוטמן על ידי הנתבע, במטרה לחבר את הנתבע לרשת הביוב הציבורית.

פתח דבר

1.התובע והנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") הם שכנים, תושבי טמרה.

הן התובע והן הנתבע הם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 13 בגוש 18565, ומחזיקים כל אחד בחלק מסוים מהחלקה, על פי חלוקה מוסכמת. בין מגרש התובע לבין מגרש הנתבע מפריד קיר בטון.

על פי טענת התובע, בסמוך להגשת תביעה זו הופתע לגלות, כי הנתבע חיבר צינור ביוב המשמש אותו לקו הביוב העובר במגרש התובע, ללא הסכמתו ולא ידיעתו.

לטענת הנתבע, התחבר לקו הביוב במגרש התובע, ודרכו למערכת הביוב הציבורית, בידיעתו ובהסכמתו של התובע, כמה שנים קודם לכן. בנוסף טוען הנתבע, כי אורכו של הצינור העובר במגרש התובע אינו עולה על מטר אחד מגבול החלקה, ואין בו הפרעה כל שהיא לתובע. טענה נוספת של הנתבע היא, כי אין חיבור אפקטיבי אחר לביוב במגרשו, זולת החיבור דרך מגרש התובע.

2.תחילה הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר, כתביעה לסילוק יד, נגד הנתבע בלבד.

לאחר מתן רשות להתגונן בהסכמה, צורף תאגיד המים והביוב סובב שפרעם (להלן: "התאגיד") כנתבע נוסף, על פי בקשת הנתבע.

עמדת התאגיד, כפי שהתבטאה בכתב הגנתו ואף קודם לכן עת התייצב מהנדס התאגיד לדיונים מקדמיים, היא כי החיבור הקיים למערכת הביוב הוא חיבור תקין, והוא החיבור האפקטיבי ביותר של מגרש הנתבע למערכת הביוב העירונית. לטענת התאגיד, כל פתרון אחר יהיה כרוך בפגיעה במגרשים אחרים ובעלויות גבוהות.

3.לאחר שהתאגיד הגיש כתב הגנתו, הגיש הנתבע הודעה לצד שלישי נגד התאגיד, במסגרתה דרש לחייב את התאגיד לדאוג לחיבור מגרש הנתבע למערכת הביוב הציבורית, ככל שיחויב הנתבע לפרק את החיבור הקיים, בין באמצעות מתן פתרון אחר לחיבור, ובין באמצעות חיוב התובע לקיום החיבור הקיים.

4.אף שנוהל בין הצדדים משא ומתן במטרה להגיע להסכמות ולפתרון המחלוקת, לא צלחו ניסיונות ההידברות. לפיכך נשמעו ראיות הצדדים והוגשו סיכומים בכתב.

גרסת התובע

5.על פי טענת התובע, כפי שפורטה בתצהיר עדותו הראשית, במהלך חודש אפריל 2015 הופתע לגלות, כי הנתבע חיבר צינור ביוב למערכת הביוב השייכת לתובע. לטענת התובע, הדבר נעשה שלא בהסכמתו וללא ידיעתו. החיבור נעשה בצורה נסתרת, ולא נראה לעין, עד אשר התגלה כאמור. לטענת התובע, הדבר גרם לנזק רב למקרקעין ולקיר המפריד.

עוד טוען התובע, כי בירור שנעשה בדיעבד עם התאגיד העלה, כי הנתבע העביר לתאגיד מסר שגוי וכוזב, לפיו החיבור נעשה בהסכמה.

6.בחקירתו הנגדית עמד התובע על גרסתו זו, וכך העיד לאחר שנשאל אם הסכים לתכנית הבנייה הכוללת חיבור של מגרש הנתבע לביוב דרך מגרש התובע:

"אין דבר כזה בכלל. אף פעם לא היה. גבול שלי בסדר גמור. אני לא רוצה שאף אחד ייכנס לגבול שלי ולא ישים ביוב ולא יקח מים או ישים מים. זה שלי. רק לסלק את הצינור שלו מאדמתי. אני לא מרשה לאף אחד. זה דבר קטן. זה כלום. בשביל מה כל השנים ככה? שיוציא את הצינור אחרת יהיה משהו. היה לו בור ספיגה. הוא עבד בטרקטור לשאוב את כל הבורות בטמרה לפני הביוב ויש לו בור כל הזמן. אני התפלאתי איך סגר את זה ואיך עשה את זה. אחר כך ידעתי שהוא התחבר לבן שלי. יכולים לעשות עם משאבה. עוד לא קרה בטמרה דבר כזה" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 9-14).

בנוגע לשאלה איזה נזק נגרם לתובע העיד התובע כך:

"ש:איזה נזק נגרם למגרש שלך?

ת:לא חשוב אם נגרם נזק או לא נגרם נזק.

ש:אבל אתה טוען שנגרם נזק.

ת:אני רוצה שהוא יוציא את הצינור.

ש:יש או אין נזק?

ת:זה לא חשוב יש או אין נזק. לא ידעתי איך בכלל נכנס ועשה את הצינור" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 23-28).

התובע אישר, כי החיבור לקו הביוב שביצע הנתבע הינו למעשה חיבור לקו ביוב של בית בנו של התובע, אמין, אלא שהבעלות היא של התובע עצמו, ואילו הוא לא אישר פלישה זו למגרשו (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 31 ואילך).

בחקירתו החוזרת הבהיר התובע את עצמת התנגדותו לקיום החיבור לקו הביוב של הנתבע דרך מגרשו, באלו המלים: "אני רוצה להתפוצץ. אני לא מסכים. אני לפעמים לא ישן. מי הוא" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 9).

מלבד עדות התובע עצמו, לא הובאו ראיות נוספות מטעם התביעה.

גרסת הנתבע

7.על פי טענת הנתבע, לאחר שרכש מהתובע זכויות בחלקה לצורך בנייה בחלקה זו, הגיש בשנת 2009 בקשה לקבלת היתר בנייה, וקיבל את הסכמת התובע לכך. בשנת 2010 ניתן לנתבע היתר בנייה, אשר לטענתו כולל גם תכנית של חיבור הבתים במגרשו למערכת הביוב הציבורית. לתצהירו צרף הנתבע את תצהיר בעלי הזכויות בחלקה בדבר הסכמתם למתן היתר בנייה לנתבע (ביניהם גם התובע) וכן את היתר הבנייה עצמו, ללא התכנית אשר ההיתר מאשרה.

8.עוד טען הנתבע בתצהירו, כי כאשר החל לבנות את שתי יחידות הדיור עבור ילדיו, בשלב חפירת היסודות, נאלץ להרוס בור ספיגה אשר אליו היו מחוברים נכסי התובע. על כן פנה אל התובע והוא הזמין קבלן אשר יחבר את ביתו למערכת הביוב העירונית במקום הבור ששימש אותו עד אז.

לטענת הנתבע, בשנת 2012 פנה אליו התובע וביקש הסכמתו להיתר בנייה (שינויים) שהגיש התובע אז לוועדה לתכנון ובנייה. הנתבע הסכים, ובאותו מעמד ביקש הסכמתו של התובע כי יחבר את מגרשו דרך מגרש התובע למערכת הציבורית. התובע נתן הסכמתו, לטענת הנתבע, במעמד אשת התובע (שהינה דודתו של הנתבע) ובניו של התובע – אוסאמה, תייסיר ואמין – לחיבור זה.

למחרת קבלת ההסכמה הזמין הנתבע, לטענתו, קבלן אשר ביצע את החיבור למערכת הביוב שבמגרש התובע. בזמן ביצוע העבודות נכחו במקום, לטענתו, בניו של התובע (אמין ואוסאמה) וכן עאישה אשת התובע, והם ראו את ביצוע העבודות במו-עיניהם.

9.לטענת הנתבע, שלוש שנים חלפו מאז בוצע החיבור ועד שהתקבלה אצלו דרישת התובע לסלקו. לטענתו, הסתמך על הסכמת התובע, השקיע כספים בביצוע החיבור ואף שילם היטל נוסף לתאגיד המים והביוב, לאחר שביצע חיבור זה. עוד טוען הנתבע, כי אין להאמין לגרסת התובע לפיה עבודות חיבור הביוב, שנמשכו במשך שעות ארוכות, נעלמו מעיניו.

10.לטענת הנתבע, אורכו של קו הביוב שהעביר בתוך חלקת התובע נופל ממטר, והוא טמון באדמה. הוא אינו גורם נזק, אינו מפריע לשימוש במקרקעין (שכן ממילא לא ניתן לבנות בצמוד לגבול המגרש), ואינו משפיע על ערך המקרקעין.

בנוסף הוא טוען, כי אין פתרון ביוב אחר למגרשו, ולחלופין – כי על התאגיד לבצע חיבור אחר למגרשו, אם יחויב לסלק את החיבור הקיים.

11.הנתבע לא הזמין עדים נוספים לתמיכה בטענותיו.

בחקירתו הנגדית עמד על טענתו, כי התובע ידע על החיבור וכי נתן לו את הסכמתו לכך שהחיבור ייכנס למגרשו. על פי עדות הנתבע, בעת שניתנה הסכמת התובע, בנוכחות אשת התובע ובניו, לא היה נוכח איש מבני משפחתו של הנתבע (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 31-35). בעת ביצוע העבודות היו נוכחים, לטענת הנתבע, בני משפחתו של התובע – אשת התובע, בנו אוסאמה ובנו אמין, כמו גם בני משפחתו של הנתבע – אשתו, ובניו אחמד וקאסם.

לעניין הנוכחים בעת ביצוע העבודות העיד הנתבע כך:

"ש:מהילדים שלך מי היו?

ת:היו באים ומסתכלים הילדים שלי. היה בני אחמד ובני הקטן קאסם. אחמד היה פחות או יותר (בן – ד.ע.) 27-28.

ש:כשביצעת את העבודות ואחמד היה שם, אחמד ראה את קרובי המשפחה של התובע?

ת:כן. יש לי צילום ויש לי גם וידאו, וזה נעלם לי מהטלפון. חיפשתי כמה פעמים.

ש:בזמן ביצוע העבודות בני המשפחה שלך ראו את בני המשפחה של התובע?

ת:נכון. ועשינו קפה ועוגה על הגבול" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 2-8).

לשאלה מדוע לא הזמין הנתבע את אשתו ובניו למתן עדות השיב "לבן שלי אחמד יש תואר שני וגם לבני קאסם יש תואר במתמטיקה ובן אחר דוקטור. בשביל מה שיבואו?" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 15-16), ואילו ביחס לאשתו אמר הנתבע "אני אביא אותה בפעם הבאה. היא שמעה את הסכמתו ונכחה בזמן החיבור" (שם, שורה 18).

עמדת התאגיד

12.התאגיד הינו תאגיד מים וביוב אשר הוקם על פי חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001.

עמדת התאגיד הובאה בפניי ביהמ"ש לראשונה בצירוף לבקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע, במכתב התאגיד מיום 1.4.15 (הוגש בהמשך וסומן נ/1), מכתב אשר נערך על ידי המהנדס מר עלי יאסין (מנהל התפעול) והופנה אל מחלקת ההנדסה בתאגיד, ובו נאמרו הדברים הבאים:

"מר עלי חג'אזי שילם לפני הקמת התאגיד היטלי ביוב לעיריית טמרה (מצ"ב אישור מהעירייה), אך לא הייתה אפשרות לחיבור ביוב למגרש שלו בגלל התנגדות השכנים שהחיבור יהיה דרך המגרש הפרטי שלהם.

מר חוסין חג'אזי (בנו של עלי) ... קיבל לפני יותר מארבע שנים פטור מתשלום היטלי ביוב מאותה סיבה.

היום נודע לנו ששניהם ביצוע את חיבור הביוב בעצמם לאחר שככל הנראה הגיעו להסכמה עם השכנים.

יש לציין שתוואי החיבור שביצוע נבדק בשטח ונמצא תואם למה שהתאגיד תכנן בזמנו לחיבור שני המגרשים הנ"ל (מפל חיצוני מכוסה בבטון + התחברות לשוחה קיימת בשטח השכנים במרחק כמטר מהקיר המפריד בין שני הצדדים).

יש להדגיש שזו היא האופציה הכי יעילה לחיבור המגרשים שבנדון (אופציות אחרות יצריכו אישור שכנים אחרים, הכנסת כלי עבודה כבדים כאשר הגישה חסומה, הריסת משטחי בטון פרטיים וגרימת נזקים לגינה פרטית קיימת אצל השכנים).

לאור הנ"ל נא לחייב את מר חוסין חג'אזי בהיטלי ביוב כחוק".

13.דברים דומים נשמעו מפי המהנדס, מר עלי יאסין, בעדותו פניי (יצוין כי לא הוגש תצהיר עדות ראשית, בהסכמת הצדדים האחרים, והעדות הראשית נשמעה בעל פה):

"הסמכות שלנו, האינטרס שלנו כאינטרס לחבר כל מגרש וכל בית למערכת הביוב הציבורית ולא להשאיר אף בור סופג. בור סופג זה דבר לא תקני ומזהם. האינטרס שלנו שכל המגרשים וכל הבתים יחוברו למערכת הביוב הציבורית.

מבחינת התאגיד מי שמתחבר הוא משלם היטלים. את ההיטלים אפשר לנצל גם לצורך שיפור התשתית.

בזמנו כשמר עלי הגיש את התוכניות, ונודע לנו על התנגדותו של התובע, מבחינתנו כתאגיד אין לנו סמכות לפלוש לאדמה פרטית ולבצע עבודות בלי הסכמה של בעל החלקה.

ולכן, אנחנו לא יכולים לעכב את הגשת התוכניות, ולכן אנחנו נותנים לו לשלם רק היטל מים ופוטרים אותו ביניים (צ"ל בינתיים – ד.ע.) מהיטל ביוב. וזה מה שהיה, התאגיד חתם על תוכניות, מר עלי קיבל היתר בנייה ולא שילם היטל ביוב.

אח"כ בא מר עלי, לפי המכתב שמצורף זה היה בשנת 2015. הוא אמר שהוא כבר הודיע לתאגיד בזמנו, ב-2012, יכול להיות שהוא הודיע אז למישהו אחר. אני אישית, תפקידי זה ביצועו עבודות ולא טיפול בתוכניות.

לכן, אז, כשנודע לי, שהוא חיבר את ביתו למערכת הביוב הציבורית ואמר שזה היה בהסכמתו של השכן, התובע, אני מבחינתי, כתאגיד, כמהנדס, ניגשתי לשטח ובדקתי את החיבור. החיבור הזה הוא הכי שפוט והכי תקין, והכי רלוונטי גם. זו האופציה האופטימלית לחיבור המגרש למערכת הביוב.

אני מתוקף עבודתי בירכתי על החיבור ושלחתי מכתב למחלקת ההיטלים שלנו וביקשתי שיחייבו את מר עלי, את הבניין של הבנים שלו, כאשר יש לנו תוכניות מ-2012, לחייב אותו בהיטלי ביוב ומר עלי שילם לפי החישוב של היטלי ביוב. זה מה שנודע לי" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 28 ואילך).

14.בחקירתו הנגדית אישר המהנדס עלי יאסין, כי למרות האינטרס האמור לחבר כל מגרש למערכת הביוב הציבורית, ישנם בטמרה שכונות ובתים שאינם מחוברים למערכת זו, ועדיין נעשה שימוש בבורות ספיגה (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 17-36).

מר יאסין הוסיף והעיד ביחס לנתבע, כי – "אם פטרנו אותו בזמנו מהיטל ביוב זה היה בתנאי שהוא יבצע בור אגירה תקני שאנחנו נשאב אותו פעם בחודש על חשבוננו ללא תמורה וזה עד למציאת פתרון ועד להנחת קו, ועד שתהיה אפשרות להתחבר למערכת הביוב" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 4-6).

כן הוא אישר, כי הנוהל הרגיל הוא שקודם מוגשת בקשה ומשולם היטל הביוב ואחר כך שולח התאגיד את הקבלן לבצע את החיבור, על חשבון התאגיד, ואילו כאן נעשו הדברים באופן אחר, אך התאגיד התעניין פחות בנוהל ויותר בשאלת קיום החיבור למערכת הציבורית (שם, שורות 13-16). כן אישר מר יאסין, כי הוא ידע לראשונה על קיום החיבור המדובר רק בשנת 2015, ואף אישר כי אלמלא פנה הנתבע אל התאגיד בשנת 2015 לא היה נדרש לשלם את היטל הביוב, עד אשר היה התאגיד מגלה את קיום החיבור בעצמו (שם, שורות 22-24).

מר יאסין הוסיף וציין בעדותו, כי במקרה של התנגדות של השכן, רשאי התאגיד לפנות לממונה על התאגידים, על מנת שזה יפעיל את סמכותו ויפתח הליך משפטי לכפיית ההסכמה על השכן (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 7-10).

15.מהמקובץ לעיל ניתן ללמוד:

א. כי מלכתחילה הביע התובע התנגדות לחיבור מגרש הנתבע לביוב דרך מגרש התובע.

ב. כי הודעה על ביצוע החיבור דרך מגרש התובע נמסרה לתאגיד רק בשנת 2015, אף שהחיבור בוצע, לגרסת הנתבע, בשנת 2012, ורק אז חייב התאגיד את הנתבע בתשלום היטל ביוב.

ג. כי לתאגיד נודע אודות ביצוע החיבור לאחר שזה בוצע כבר בידי הנתבע.

ד. כי הסכמת התובע לא נמסרה לתאגיד באופן רשמי, על ידי התובע עצמו, אלא כי הנתבע הוא שהודיע לתאגיד על ביצוע החיבור ועל דבר ההסכמה, לאחר שהחיבור בוצע בפועל.

ה. כי החיבור שבוצע הוא תקין, והוא הדרך האפקטיבית ביותר לחיבור מגרש הנתבע לרשת הביוב העירונית.

תכנית הבנייה

16.בעדותו ציין מר יאסין, כי בתכניות הבנייה המוגשות לאישור התאגיד יש לציין את פתרון הביוב. כאשר פתרון הביוב המוצע על ידי מבקש ההיתר הינו בור ספיגה, המבקש אינו חותם על התחייבות נפרדת להקים בור ספיגה או להתחבר לבור ספיגה קיים, אלא התכנית שהגיש – היא בבחינת התחייבות לפתרון הביוב הכלול בתכנית (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 26).

17.עם סיום עדותו של מהנדס התאגיד, עתר ב"כ הנתבע להגשת ראייה נוספת, היא תכנית הבנייה, וביקש להגיש את התכנית כפי שהיא נמצאת במשרדי התאגיד, על מנת שזו תשפוך אור על פתרון החיבור לביוב – על פי היתר הבנייה.

על אף התנגדות התובע, התרתי הגשת ראייה נוספת זו, לאחר שמצאתי כי תכנית הסניטריה הכלולה בבקשה למתן היתר בנייה עשויה לסייע להכרעה במחלוקת בתיק זה.

18.בהמשך לכך אכן הוגשה לביהמ"ש הבקשה למתן היתר בנייה מתוך תיק התאגיד והתקיים דיון נוסף בביהמ"ש (9.4.18).

שני הצדדים טענו, כי התכנית שהתקבלה תומכת בגרסתם: התובע טען, כי התכנית מעידה על כך שהחיבור לקו העירוני הוא ממגרש הנתבע עצמו ולא ממגרש התובע, מה גם שהתובע עצמו אינו חתום על התכנית (אלא על תצהיר שצורף לתכנית); ואילו הנתבע טען, כי התכנית מראה שההמשך של קו הביוב הוא למגרש התובע וכי הכיתוב "חיבור לקו עירוני" שניתן למצוא על גבי התכנית מלמד שזה הוא אכן החיבור שנתבקש ואושר, בהסכמה.

ב"כ התאגיד טען אף הוא, כי החיבור על פי התכנית למערכת הביוב הציבורית עובר בשטח חלקתו של התובע.

19.אקדים ואציין, כי לאחר עיון בתכנית, כפי שהונחה בפניי, לא מצאתי כי יש בה כדי לשפוך אור על המחלוקת שלפניי, משום שהיא אינה כוללת נספח סניטריה ברור ומפורט (אם היה כזה, הרי שהוא לא צורף לתכנית שהוגשה).

ההתייחסות לנושא הביוב במבנה מופיעה בשני מקומות – מפה מצבית בקנה מידה של 1:250 בתחילת התכנית, ושם ניתן לראות את קו הביוב העובר בשולי המגרש עד לפינה הדרומית-מערבית, וליד הקו כיתוב "התחברות לרשת קיימת"; ותכנית פיתוח בקנה מידה 1:100 בהמשך התכנית, ובה ניתן לראות את קו הביוב כאמור, כאשר הכיתוב בסמוך לשוחת הביוב בפינה הדרום-מערבית של המגרש הוא "חיבור לקו עירוני".

אין תכנית נפרדת לנושא הסניטריה ופתרון הביוב, והתכנית אינה מציגה את המשך קו הביוב מחוץ לחלקה. מעבר לכך, לא ברור כיצד החיבור מוגדר פעם אחת כחיבור לקו עירוני, ובפעם אחרת כחיבור לרשת קיימת, כאשר ה"רשת הקיימת" עשויה להיות גם בור ספיגה אשר היה קיים במקום.

20.עמדת התאגיד בדיון הנ"ל, לפיה הבקשה להיתר הבנייה והתכנית שהוצגה לה מציגות פתרון ביוב של התחברות דרך מגרש התובע, אינה עולה בקנה אחד עם עמדת התאגיד עד לשלב זה.

כפי שצוין לעיל, התאגיד הבהיר, כי בשלב הגשת התכניות והבקשה לקבלת היתר בנייה היה ידוע כי השכן מתנגד לחיבור, ולכן אף פטר התאגיד את הנתבע מתשלום היטל הביוב באותו שלב. על כן, לא ניתן לקבל את טענת התאגיד כעת, לפיה כביכול מלכתחילה הייתה תכנית מוסכמת המציגה חיבור לביוב דרך מגרש התובע.

21.יתר על כן, טענת הנתבע לפיה התובע הסכים לתכנית, כשזו כוללת חיבור החיוב דרך מגרשו, אינה מתיישבת, למעשה, עם גרסתו העובדתית של הנתבע עצמו.

כפי שצוין לעיל, לגרסת הנתבע לא קיבל את הסכמת התובע בשלב הגשת התכניות, אלא מספר שנים מאוחר יותר (התכנית הוגשה ב-2009, הבנייה החלה ב-2010, ואילו ההסכמה התקבלה, על פי טענת הנתבע רק ב-2012), ועל כן הטענה כי התכנית כביכול מוכיחה הסכמה לחיבור דרך מגרש התובע מלכתחילה – אינה יכולה להתקבל.

22.לאור האמור לעיל, אינני סבורה כי יש בתכנית כדי להכריע את הכף בשאלה העיקרית שבמחלוקת, היא השאלה אם ניתנה הסכמת התובע לחיבור הביוב דרך מגרשו.

האם הוכחה הסכמה לחיבור דרך מגרש התובע?

23.אין חולק, כי חיבור הביוב למגרש הנתבע מתבצע דרך מגרש התובע. השאלה אם החיבור בוצע באופן זה בהסכמת התובע, או שלא בהסכמתו, היא העומדת בלב המחלוקת בתיק זה.

הנטל להוכחת הטענה, שהחיבור דרך מגרש התובע היה בהסכמתו – מוטל על הנתבע.

24.לאחר ששקלתי את הראיות שהביאו הצדדים ואת טיעוניהם, הרי שאין מנוס מהמסקנה, כי לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו, ולהוכיח את הסכמת התובע:

א. הוכח, כי מלכתחילה הביע התובע התנגדות לביצוע החיבור לקו הביוב דרך מגרשו.

כך עולה, מפורשות, ממכתב התאגיד נ/1, ומעדותו של מהנדס התאגיד מר יאסין, כפי שפורט לעיל. על רקע התנגדותו של התובע פטר התאגיד את הנתבע מתשלום היטל הביוב בשלב הראשוני, והדרישה לשלם היטל זה הועלתה רק בשנת 2015 לאחר שנודע לתאגיד כי למעשה התחבר הנתבע לרשת הביוב הציבורית.

כך עולה גם, למעשה, מגרסת הנתבע עצמו, כאשר גרסת הנתבע מעלה כי מלכתחילה החל בביצוע עבודות הבנייה מבלי לקבל הסכמת התובע לחיבור הביוב דרך מגרשו, ורק בשנת 2012 – כאשר התובע נדרש להסכמת הנתבע בעניין אחר – ביקש הנתבע לנצל הזדמנות זו על מנת לקבל את הסכמת התובע לביצוע חיבור זה. משמע, אותה הסכמה לא הייתה קיימת קודם, בשלב הגשת הבקשה להיתר בנייה.

וכפי שפורט לעיל, לא מצאתי כי תכנית הבנייה כפי שהונחה בפניי מלמדת אחרת.

ב. על פי הנטען, כאמור, הסכמת התובע ניתנה לבסוף בשנת 2012, ומיד לאחר מכן בוצע החיבור לקו הביוב העובר בחלקת התובע. לטענת הנתבע, הסכמת התובע ניתנה בנוכחות אשת התובע ובניו. העבודות עצמן בוצעו, לטענת הנתבע, בנוכחות אשת התובע ובניו, ובנוכחות אשת הנתבע ובניו.

איש מאותם עדים לא הוזמן להעיד בפניי. משבחר התובע שלא להעיד את בני משפחתו, היה על הנתבע לזמנם לעדות מטעמו, על מנת להוכיח אותה הסכמה שלטענתו ניתנה בנוכחותם. קל וחומר, היה על הנתבע להעיד את בני משפחתו-הוא, אשר היו נוכחים, לטענתו, בעת ביצוע החיבור, והיו עדים לכך שגם בני משפחת התובע היו עדים לעבודות.

בעדותו אף טען הנתבע, כי היו ברשותו צילומים שתיעדו את מעמד ביצוע העבודות והנוכחים, אך אלו נעלמו. טענה זו לא עלתה בתצהיר העדות, וממילא – תצלומים שלא הוצגו אינם יכולים להועיל להוכחת עובדה נטענת.

ההלכה בדבר הימנעות מהבאת עד ידועה: הימנעות מהבאת עד רלבנטי נזקפת לחובת הצד שנמנע מלהזמינו לעדות. אי הבאת עד רלבנטי מעוררת חשד, שבעל הדין שנמנע מלזמנו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658). כן נפסק כי "הלכה זו יסודה בנסיון החיים ובשכל הישר: הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מיד" (רע"א 7933/15 פישר נ' תמיר, 13.12.15). הנחה זו ניתנת לסתירה, כמובן, על פי נסיבות העניין (ע"א 465/88, 659).

ההסבר אשר ניתן על ידי הנתבע לכך שלא הזמין את בניו להעיד (עיסוקיהם השונים) אינו יכול להועיל מפני המסקנה, כי הנתבע נמנע מהזמנת עדים אשר היה בכוחם לתמוך בגרסתו. ביחס לאשת הנתבע לא ניתן, למעשה, הסבר כל שהוא, ואף עלה מעדותו כי לא הייתה כל מניעה מהבאתה לעדות (שכן הנתבע עצמו אמר שניתן להביאה "בפעם הבאה"). יש לזקוף, אפוא, את העובדה שהנתבע נמנע מלהזמין עדים כל שהם לחובתו.

26.המסקנה היא, כי הוכח שהתובע הביע התנגדות לחיבור הביוב של הנתבע דרך מגרשו, ומנגד – לא הוכח כי בשלב מאוחר יותר הסכים התובע לביצוע אותו חיבור שאליו התנגד מלכתחילה.

משכך, אין צורך לדון בטענת הנתבע כי התובע חזר בו מהסכמתו, משיקולים פסולים כאלה ואחרים (טענה מפורשת בעניין השיקולים הללו הועלתה לראשונה בסיכומים), והאם הוא רשאי לחזור בו מהסכמה כזו, שכן, כאמור, ההסכמה עצמה לא הוכחה.

הפגיעה בתובע – וזכותו לסעד

27.התובע טען בכתב תביעתו, כי הנתבע פגע בקניינו, וכי הפלישה למקרקעיו מגבילה את זכותו לעשות בהם שימוש כרצונו. מכאן סעד סילוק היד אשר לו עותר התובע.

לטענת הנתבע, חיבור הביוב התבצע באמצעות צינור שארכו כחצי מטר בלבד, טמון מתחת לאדמה בסמוך לגבול המגרש, אינו גורם להפרעה כל שהיא לשימושו של התובע במקרקעיו, ואינו גורם לכל נזק, שכן ממילא לא ניתן לבנות בסמוך לגבול המגרש.

28.התובע לא הביא ראיות כל שהן באשר לנזק שנגרם כתוצאה מחיבור צינור הביוב, זולת עצם ההפרעה לשימוש במקרקעין. לא הוצגה חוות דעת, ולמעשה לא נטען כלל, כי נגרם נזק ממשי בשל החיבור כגון הצפות שנגרמות בשל כך שקו הביוב אינו יכול לעמוד בעומס הנוסף, וכיוצא בזאת.

יתר על כן, על פי עדות מהנדס התאגיד מר יאסין, אשר בדק את החיבור בעצמו, החיבור הוא תקין ומהווה פתרון אופטימאלי לפינוי הביוב ממגרש הנתבע.

מעדות התובע עולה, כי למעשה הגיש תביעתו לא בשל נזק ממשי, אלא בשל עצם הסגת הגבול, הפלישה למגרשו מבלי שנתן הסכמתו לכך, וכי הדבר מכעיס אותו ואף מדיר שינה מעיניו.

לאור דברים אלו ספק אם נגרם נזק כל שהוא כתוצאה מחיבור זה.

29.אף שלא הוכח נזק ממשי, וספק אם נגרמת הפרעה משמעותית לשימוש במקרקעין, הרי שהדין מספק הגנה לבעל המקרקעין ולמי שמחזיק בהם כדין מפני מסיג גבול.

כך קובע סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". הוראה זו מקנה לבעל המקרקעין ולבעל הזכות להחזיק בהם כדין זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש, ועל מנת לזכות בתביעתו הוא נדרש להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין ואת העדר זכותו של הנתבע להחזיק בהם (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 304).

סעיף 17 לחוק המקרקעין מספק הגנה אף למי שמחזיק במקרקעין בפועל (שלא מכוח זכות) כלפי מסיג גבול, בקבעו: "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". הגנה זו ניתנת למחזיק בפועל, אף אם החזקתו אינה כדין (שם, 305).

בענייננו אמנם ציין התובע בכתב תביעתו כי זכותו נובעת מסעיף 17 לחוק המקרקעין, אך באין מחלוקת על כך שהתובע הוא המחזיק כדין במגרשו (אף לשיטת הנתבע קיימת חלוקה מוסכמת של החלקה, כך שכל אחד מהבעלים מחזיק בחלק ייחודי), ובאין מחלוקת על כך שלנתבע אין זכות חזקה כל שהיא במגרש התובע, נמצא כי הוא זכאי להגנה הרחבה יותר, זו הקבועה בסעיף 16 לחוק המקרקעין – ואינו נדרש להוכיח, כי יש במעשהו של הנתבע משום הפרעה לשימוש במקרקעין. די בהוכחת הסגת הגבול, על מנת שהתובע יהיה זכאי לסעד.

30.העברת צינור ביוב במגרש התובע, גם כאשר מדובר בצינור קצר מאוד, בסמוך לגבול המגרש, הינה בבחינת הסגת גבול, אשר התובע זכאי לתבוע סילוקה. כאמור, זכות זו נובעת מסעיף 16 לחוק המקרקעין, אך היא נובעת גם מסעיף 17 לחוק המקרקעין, וזאת משום שיש בהעברת הצינור בתוך חלקת התובע משום הפרעה לשימוש במקרקעיו, אף אם הפרעה זו היא מינורית.

לא למותר להזכיר, כי זכות הקניין זוכה להגנה מיוחדת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם", ואילו פגיעה בזכות יסוד המוגדרת בחוק זה מותרת רק בחוק שנועד לתכלית ראויה, ובהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק היסוד.

העובדה שלא הוכח נזק ממשי אינה פוגעת, אפוא, בזכותו של התובע לקבל סעד של סילוק יד ביחס לאותה פלישה שהוכחה. פירוש הדבר, כי התובע זכאי לסעד המבוקש, קרי – מתן צו אשר יורה לנתבע לסלק את צינור הביוב המחבר את מגרש הנתבע לקו הביוב שבמגרש התובע.

31.אמנם, לבית המשפט מסור שיקול דעת שלא להעניק סעד, אפילו לשם הגנה על זכות קניינית, אך שיקול דעת זה מצומצם למדי, והוא יופעל משיקולים כבדי משקל. בדרך כלל חייב ביהמ"ש לתת סעד מתאים לשם הגנה על זכות הקניין (ע"א 749/76 יוסף נ' בכר, פ"ד לב(3) 617, 623-624).

אף שמצאתי כי ההפרעה לשימוש במקרקעי התובע היא מינורית, מצאתי כי התובע זכאי לקבלת הסעד המבוקש מבית המשפט, שאם לא כן יהא בכך משום מתן פרס לנתבע, אשר העביר צינור במקרקעי זולתו מבלי לקבל הסכמה מפורשת לכך, ולמעשה – עשה דין לעצמו, וכעת מבקש להיבנות על הטענה, כי פעולתו אינה גורמת נזק לתובע. זאת אין להתיר.

בעניין זה נכתב בספרו של ד"ר אליהו וינוגרד צווי מניעה - חלק כללי (התשנ"ג, 1993) כך:

"במקרה של הפרת זכות קניינית (השגת גבול) - יינתן, בדרך כלל, צו-מניעה גם אם הנזק אינו ממשי. וכאשר ישנה הפרה נמשכת של זכות קניינית, ואפילו הנזק שנגרם לתובע אינו רב, אין להסתפק בפיצוי כספי, כי אין לתת גושפנקה להפרה על-ידי פסיקת פיצויים בלבד ויש מקום לאשר צו-עשה להחזרת המצב לקדמותו" (שם, בעמ' 155).

ההודעה לצד שלישי

32.הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי נגד התאגיד, במסגרתה ביקש לחייב את התאגיד לדאוג לחיבור אחר של מגרש הנתבע למערכת הביוב הציבורית, ככל שיחויב הנתבע להסיר את החיבור הקיים.

לטענתו, התאגיד הוקם על מנת להסדיר את ענייני המים והביוב ביישובים שבתחומו, ובידיו מלוא הסמכויות לבצע עבודות חיבור והעברת קווי ביוב וחיבור נכסים למערכת הביוב העירונית, בהתאם להוראות סעיפים 42 ו-43 לחוק תאגידי מים וביוב.

33.עיון בסעיפי החוק שאליהם הפנה הנתבע מעלה, כי אלו קובעים את סמכותו של התאגיד להיכנס למקרקעין, לצורך ביצוע פעולות שונות כגון התקנת מערכות מים וביוב, תחזוקה של מערכות אלו וכדומה.

כניסה למקרקעין לצורך חלק מהפעולות המפורטות בסעיף 42 טעונה הסכמת בעל המקרקעין, ואילו ביחס לחלק אחר אין צורך בהסכמתו ודי בכך שתימסר לו הודעה מראש על הכוונה להיכנס למקרקעין. בין הפעולות הטעונות הסכמה של בעל המקרקעין לצורך כניסת התאגיד למקרקעין ניתן לציין, למשל, פעולות של התקנת מתקני מים וביוב (לשם מתן שירות למקרקעין עצמם או למקרקעין אחרים), העברת צינורות במקרקעין ועוד. פעולות אחרות, הכרוכות בפגיעה מועטה יותר במקרקעין, כגון ביצוע מדידות, בדיקת מתקנים קיימים ועוד, מתירות כניסה של התאגיד למקרקעין אף בלא הסכמה, ובלבד שניתנה הודעה מוקדמת לבעל המקרקעין.

סעיפים אלו של החוק אינם מקימים עילה לחייב את התאגיד בחיוב כל שהוא כלפי הנתבע.

34.הנתבע לא הפנה, למעשה, למקור חוקי שעל פיו ניתן לחייב את התאגיד לחבר את מגרשו לרשת הביוב הציבורית.

אכן, מעדותו של מהנדס התאגיד מר יאסין עלה, כי האינטרס של התאגיד – שהוא למעשה האינטרס הציבורי – הוא לחבר את כל מבני המקרקעין לרשת הביוב הציבורית, ובכך להבטיח פינוי נאות של מי הביוב. עם זאת, לא תמיד פתרון זה מתאפשר. במקרים שבהם אין אפשרות סבירה לחבר מגרש לרשת הביוב הציבורית – בשל התנגדות שכנים או מסיבה אחרת – נדרש מי שמבקש להקים מבנה באותו מגרש לפנות את הביוב לבור ספיגה (בור אגירה), אותו ידאג התאגיד לשאוב מדי חודש.

אפשרות זו אינה רצויה, משום שהיא עלולה להיות כרוכה בזיהום הקרקע, ועם זאת – לעתים זה הוא המצב, כאשר אילוצים שונים אינם מאפשרים חיבור מגרש לרשת הביוב הציבורית (ראה לעניין זה עדותו של מר יאסין, בעמ' 21 לפרוטוקול).

35.אף שפינוי הביוב לבור ספיגה אינו מצב רצוי, אין בכך כדי להקים עילה לחייב את התאגיד לחבר את מגרשו של הנתבע לרשת הביוב הציבורית דווקא, במיוחד כאשר חיבור כזה דורש כניסה למקרקעי הזולת.

מעדותו של מר יאסין עולה, כי אין אפשרות לחבר את מגרשו של הנתבע ישירות לרשת הציבורית, אלא רק דרך מגרשים שכנים:

"אם הקו של אמין (בנו של התובע – ד.ע.) לא היה נמצא, כדי לחבר את המגרש של מר עלי ושל בניו, היינו צריכים לעבור דרך המגרש למטה ועולים לחלקה של מר איברהים, התובע. כדי לחבר את המגרש של מר עלי צריכים לעבור דרך מגרש אחר. או שאנחנו עובדים דרך המגרש של מר איברהים, או שאנחנו עוברים דרך מגרש של שכן אחר, שזה במקרה זה הבית של הבת של התובע. או שאנחנו עוברים מפה או מפה. אנחנו צריכים הסכמה של אחד משני השכנים. מבחינת ביצוע הרבה יותר קל באדמה של התובע, כי מדובר באדמה שאין שם ריצוף ואפשר לחפור ולהניח קו. אצל השכנים האחרים יש לפחות 3 מפלסים, ויש עצים וגינה וריצוף וצריך לחצוב וזה הרבה יותר יקר. לכן מבחינתנו אם כבר קיים חיבור באדמה של התובע, הלכנו על החיבור עצמו ולא חיפשנו אופציה אחרת" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 25-33).

ואילו סעיפים 42 ו-43 לחוק תאגידי המים והביוב מלמדים, כי התאגיד עצמו מוגבל בכניסה למקרקעין שכנים ונדרש להסכמת בעל המקרקעין כדי להניח צינורות בשטחו (סעיף 42(א)(3) או סעיף 42(א)(8) יחד עם סעיף 43(א)(1) לחוק).

לפיכך, לא ניתן לחייב את התאגיד לספק פתרון חיבור של מגרש הנתבע לרשת הציבורית, כאשר חיבור כזה אפשרי רק דרך מקרקעין שכנים, אשר בעליהם מתנגד.

36.לצד האמור מקנה חוק תאגידי המים והביוב לממונה על עניני החברות לשירותי מים וביוב (להלן – "הממונה") סמכות לתת לתאגיד הרשאה לבצע פעולות במקרקעין, שלא בהסכמת בעל המקרקעין, לאחר מתן זכות טיעון בעניין זה, ובכפוף לזכות הערעור המסורה לבעל המקרקעין (סעיפים 45, 46, 47 לחוק).

סמכות הממונה תופעל רק אם התאגיד פנה אליו בבקשה להפעלת סמכותו זו, ובהתאם לסעיף 45(א) לחוק - "הודיע בעל המקרקעין על התנגדותו לביצוע פעולות כאמור בסעיף 43(א), רשאית החברה לבקש מהממונה הרשאה לביצוע הפעולות".

37.התאגיד רשאי, אפוא, במקרה הנוכחי, לפנות לממונה ולבקש הרשאה להיכנס למגרש התובע, שלא בהסכמתו, על מנת לחבר את מגרש הנתבע לרשת הביוב הציבורית, במיוחד נוכח עמדת התאגיד כי החיבור דרך מגרש התובע הוא החיבור האפקטיבי ביותר.

בהודעה לצד שלישי לא נתבקש סעד של מתן הוראה לתאגיד לפנות לממונה ולבקש הרשאה כאמור.

עם זאת, ראוי כי במקרה הנוכחי אכן יפנה התאגיד לממונה לנקיטת הליך על פי החוק, וזאת לאור עמדת התאגיד, לפיה קיים אינטרס כללי לחיבור כל מגרש ומגרש לרשת הביוב הציבורית תחת שימוש בבורות ספיגה, וכאשר חיבור הביוב ממגרש הנתבע לרשת הציבורית דרך מגרש התובע הוא החיבור האפקטיבי ביותר (תקין ויעיל), והוא כרוך בפגיעה מינורית במקרקעי התובע.

38.התוצאה היא, כי יש לדחות את ההודעה לצד שלישי.

סיכום ומסקנות

39.הנטל להוכיח כי חיבור הביוב למגרש הנתבע דרך מגרש התובע התבצע בהסכמת התובע – מוטל על הנתבע. נטל זה לא הורם.

יתרה מכך, הוברר כי התובע הביע בעבר התנגדות מפורשת לחיבור הביוב דרך מגרשו. בנסיבות אלו, היה על הנתבע להביא ראיות משכנעות לפיהן התובע חזר בו מהתנגדותו, והביע הסכמה לביצוע החיבור דרך מגרשו. ראיות כאלו לא הובאו כלל, אף שישנם עדים שיכולים היו להעיד על מעמד ההסכמה, או על מעמד ביצוע העבודות בנוכחות בני משפחת התובע.

התובע זכאי, אפוא, לסעד של סילוק יד ביחס לצינור הביוב שהתקין הנתבע במגרשו.

40.אף שדין ההודעה לצד שלישי להידחות, מן הראוי כי יינקט הליך חוקי על פי חוק תאגידי מים וביוב, על מנת לאפשר את חיבורו של מגרש הנתבע לרשת הביוב הציבורית כחוק.

הליך כזה יארך זמן. כך גם, יש להעמיד שהות לשם היערכות הנתבע לניתוק החיבור הקיים מזה שלוש שנים לערך, והפניית הביוב לבור ספיגה (או כל פתרון אחר שיימצא ויאושר על ידי התאגיד). כפי שצוין לעיל, החיבור הקיים – אף שאינו מוסכם על התובע – הינו חיבור תקין, והוא גורם להפרעה מינורית לשימוש במקרקעי התובע. אף התובע גילה כי החיבור בוצע רק כמה שנים לאחר ביצועו, כך שאין דחיפות מיוחדת במתן הסעד.

לאור השיקולים הללו, מצאתי לנכון להורות, כי סילוק הצינור יבוצע תוך שנה מיום מתן פסק דין זה, ובכך תתאפשר התארגנות הנתבע לחיבור אחר, או יינקט הליך מתאים על ידי התאגיד להכשרת החיבור הקיים.

הבקשה לפיצול סעדים

41.התובע עתר למתן רשות לפיצול סעדים, על מנת שיוכל לתבוע בהליך נפרד את נזקיו.

הנתבע מתנגד לפיצול הסעדים. לטענתו, רשות לפיצול סעדים תינתן במקרים מיוחדים בלבד.

42.תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

43.במקרה דנן, שבו תלויה שאלת הפיצוי הכספי בשאלה אם זכאי התובע לסעד של סילוק יד ואם לאו, וכן תלויה היא במועד שבו תסולק הפלישה בפועל, בסופו של יום, סבורה אני כי יש לקבל את בקשת התובע, וליתן רשות לפיצול הסעדים. לפיכך, ניתנת בזאת רשות לפיצול הסעדים, לפי תקנה 45 הנ"ל.

סוף דבר

44.אני מורה לנתבע לסלק את צינור הביוב המחבר את מגרשו לקו הביוב שבמגרש התובע, תוך שנה מהיום, קרי – לא יאוחר מיום 2.10.19.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

45.התביעה נגד התאגיד נדחית, וכך גם ההודעה לצד שלישי.

הנתבע ישלם לתאגיד, תוך 30 יום, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪. אם לא ישולם במועד, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ט, 02 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.