ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת א' גזית) בת"א 46689-06-11 מיום 21.10.15, בו נדחתה תביעתו של המערער לביטול הסכם מכר של מכונית משומשת.
הרקע העובדתי
בתאריך 13.5.11, הגיע המערער לאירוע מכוניות משומשות שנערך על ידי המשיבה שהינה חברה העוסקת במסחר במכוניות.
המערער בחר במכונית מסוג סיטרואן ג'מפי, שנת יצור 2008 והפקיד בידי נציג המשיבה סכום של 1,000 ₪.
נציג המשיבה ערך מסמך שאינו נושא תאריך על דף הנושא לוגו של המשיבה בו נכתב:
"הלקוח רכש רכב מסוג סיטרואן ג'מפי מס' XX-XXX-XX
מחיר העסקה לאחר הנחה הינו 85,000 ₪ במזומן."
לא מצאתי בתצהירו של מר לירן תורג'מן, נציג המשיבה בעסקה התייחסות לשאלה מהו המועד בו נחתם המסמך הלאקוני אשר צוטט על ידי במלואו.
בתאריך 16.5.11 או סמוך לכך נבדק הרכב על ידי מכון רישוי, מטעם המערער ובטופס הבחינה לא צוין כי מנוע הרכב הוחלף.
המערער שילם את מלוא תמורת הרכב בתאריך 16.5.11, אולם הרכב לא נמסר לו באותו מעמד, אלא רק בתאריך 30.5.11 לאחר שבוצעו תיקונים שונים עובר למסירה. במועד זה נמסרו למערער מסמכים בהם פורטה עובדת החלפת המנוע ברכב כשנה קודם לכן, ובהמשך בוצעה גם העברת בעלות ברכב.
לאחר שקיבל לידיו את הרכב גילה המערער כי מנועו הוחלף.
בו ביום שב למשרדי המשיבה וביקש לבטל את העסקה. לטענת המערער הוצע לו על ידי מנהל חטיבת הטרייד של המשיבה לבטל את העסקה בכפוף לתשלום בגין "יד נוספת" על הרכב. אולם כאשר ניסה לברר את עלות השיפוי למשיבה חזר בו הלה מן ההסכמה. המשיבה טענה מנגד כי המערער הוא זה שסירב להצעה.
מר תורג'מן בתצהירו טען:
"יובהר וככל שידוע לי, התשלום בגין הוספת יד היה מסתכם לכל היותר בסכום שלא יעלה על 1,000 ₪."
מעבר לאמירה סתמית זו לא זומן עד מטעם המשיבה בסוגיית השיפוי שנדרש המערער לשלם.
בתאריך 13.6.11 פנה עו"ד איתן אשורי למשיבה במכתב בו טען כי בתאריך 16.5.11 רכש המערער את הרכב, ולאחר בדיקה הסתבר לו כי הוטעה ולא נמסר לו כי המנוע של הרכב הוחלף במנוע משופץ, ומשכך ביקש לבטל את העסקה ובנוסף לפצות את המערער בסך 60,000 ₪.
בכתב התביעה המתוקן אשר הוגש על ידי המערער בעצמו המשתרע על 16 עמודים, המערב בין טענות שבעובדה לטענות משפטיות, הרחיב המערער בתיאור המפגשים עם נציגי המשיבה, סוג המנוע החלופי ועוד כהנה וכהנה. על מנת שלא להיגרר לסוגיות שאינן מהותיות, ולאחר שבחנתי את הראיות ועיקר הטענות, סבורה אני כי המחלוקת המהותית בין הצדדים עניינה קיום חובת הגילוי הנאות מצד המשיבה, והאם עמדה בחובה זו בכך שביום 30.5.11 מסרה לידו טופס גילוי נאות, חוו"ד קומפיוטסט בדבר החלפת מנוע, ומסמך הכולל את היסטוריית הטיפולים שעבר הרכב.
בפסק דינה מושא הערעור קבעה כב' השופטת גזית כי לא עלה בידי המערער להוכיח שהמסמכים נמסרו בחיפזון באופן שמנע ממנו בחינת תכנם. לנוכח חתימתו של המערער על המסמכים נקבע כי המשיבה עמדה בחובתה ולא קמה למערער הזכות לביטולו של החוזה.
בערעור מכביר המערער מילים על משמעות החלפת המנוע, ובעובדה שהמנוע שהותקן ברכב אינו זהה לסוג המנוע שהותקן על ידי היצרן, וכן מלין נגד אופן ניהולו ההליך בבית משפט קמא.
מנגד טוענת המשיבה שלא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום אשר נסמך על ממצאים עובדתיים שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את הראיות וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה שדין הערעור להתקבל.
אכן, הכלל הוא שבית משפט שלערעור אינו נכנס בעובי הקורה של הראיות למעט:
"במקרים חריגים עשויה ערכאת הערעור להתערב אף בממצאים עובדתיים המבוססים על התרשמות ממהימנות העדים, למשל כאשר קיימות סתירות בעדויות היורדות לשורשו של עניין, כאשר הגרסה העובדתית שאימץ בית המשפט אינה מתקבלת על הדעת, כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מגורמים רלבנטיים להערכת משקל העדות, או כאשר מנמק בית המשפט את הגורמים שהביאוהו להעדיף גרסה אחת על פני שנייה ונימוקים אלה אינם עומדים במבחן הביקורת".
(ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל פסקה 21, ניתן ב- 25.10.20012).
אולם בענייננו, המערער טען בכתב התביעה מתוקן ששימש גם כתצהיר כי העסקה הושלמה בתאריך 16.5.11 עת שילם את מלוא התמורה.
לא מצאתי בפסק דינה של כב' השופטת קמא כול התייחסות למועד בו הבשילה העסקה להסכם.
סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) תשס"ב-2008 קובע:
"4.(א) לא יעשה עוסק ברכב עסקה בעניין מכירת רכב משומש, אלא אם כן התקיימו כל אלה:
(1) נחתם חוזה בכתב בינו לבין רוכש הרכב (בסעיף זה – החוזה);
(2) העוסק ברכב מסר לרוכש הרכב, עד למועד חתימת החוזה ובנפרד מהחוזה, טופס חתום בידו, שמפורטים בו הפרטים כאמור בסעיף קטן (ב) (בסעיף זה – טופס גילוי);
(3) רוכש הרכב אישר בחתימת ידו את קבלת טופס הגילוי.
(ב) עוסק ברכב יפרט במדויק, בטופס הגילוי, את הפרטים שלהלן:
...
(4) פגיעות שנגרמו לרכב, ככל הידוע לעוסק ברכב, עד למועד מסירת טופס הגילוי;"
(ההדגשה שלי – ש.ד.)
דהיינו, המועד בו היה על המשיבה למסור לידי המערער טופס הכולל את הפרטים הרלבנטיים היה עד למועד חתימת החוזה.
עיון בתצהירו של מר תורג'מן מעלה כי נתון זה נותר מעורפל.
בסעיף 6 לתצהירו מפרט העד מהם הנתונים שהוצגו למערער ואחיו בעל פה בתאריך 13.5.11, ובין היתר נטען כי הוצגה היסטורית הטיפולים של הרכב.
בהמשך בפסקה נוספת נכתב:
"העתק טופס הגילוי הנאות ונספחיו הכוללים את היסטוריית הטיפולים והתיקונים ואת טופס הבדיקה ממכון קומפיוטסט 8.11.2010 מצ"ב כנספחים...".
באופן העשוי ליצור את הרושם שהמסמכים נמסרו באותו מעמד.
אלא שעיון בנספחים מעלה כי אין הם נושאים ציון של מועד מסירתם למערער או את חתימתו, וכיום אין חולק כי נמסרו למערער בתאריך 30.5.11 מועד מסירת הרכב לידו.
בטופס המוגדר כ"הודעת מסירה למכונית משומשת" נרשם בראש המסמך התאריך 16.5.2011,
והוא כולל את מספר הרכב ופרטי זיהוי נוספות.
בחלקו התחתון של המסמך המופנה למשיבה וכולל את הצהרת המערער לפיה קיבל את המכונית בדק אותה ואין לו כול טענות או תלונות שהן, וכי כול תנאי ההסכם קוימו נרשם בכתב יד התאריך 30.05.2011.
לא מצאתי בעיקרי הטיעון ובסיכומי ב"כ המשיבה כול התייחסות לשאלה מה המועד בו היה עליה למסור למערער את המסמכים העונים על דרישת הגילוי הנאות.
שעה שאין חולק כי מלוא תמורת הרכב שולמה על ידי המערער בתאריך 16.05.11.
המסקנה המתבקשת הינה כי זהו המועד בו היה על המשיבה למסור לו את כול המידע הרלבנטי כולל העובדה שמנוע הרכב הוחלף.
הימנעות ממסירת המידע עובר להשתכללות החוזה מהווה הפרה של חובת הגילוי בשלב הטרום חוזי ועולה כדי הפרתה של חובת תום הלב.
כפי שנפסק בע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (ניתן ביום 6.6.2011:
"אי-גילויה של עובדה ביחסים החוזיים המתקיימים עובר לכריתה, עשוי להוות הטעיה במובן סעיף 15 לחוק. לעתים נוצרת הטעיה באמצעות הצהרה פוזיטיבית כוזבת, ולעתים עשויה ההטעיה לבוא לידי ביטוי במחדל, קרי בהימנעות מגילוי נתון מסוים. זאת, מקום שבו מוטלת על אחד המתקשרים בחוזה חובת גילוי (ראו: ע"ס 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 539-540 (1986) (להלן: פרשת רבינוביץ); ע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק, פ"ד מא(4) 421, 426 (1987); גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 316-321 (2005) (להלן: שלו); דניאל פרידמן נילי כהן חוזים כרך ב 810 (1992) (להלן: פרידמן וכהן)). התפיסה היא, שתיקה או הסתרת מידע אינם שונים במהותם מהטעיה שבמעשה, וכי חובת הגילוי, מבטאת "מגמה של סוציאליזציה וקביעת נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פסקה 10 (לא פורסם, 14.8.2008) (להלן: פרשת סויסה); וראו גם: שלו, בעמ' 317-318). ואכן, הוראת סעיף 15 סיפא מרחיבה את הגדרת ההטעיה, ומוסיפה: "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". קרי, הוראת הסעיף מעגנת את חובת הגילוי של צד לחוזה בשלב הטרום-חוזי, בהתבסס על שלושה אדנים אפשריים: דין, נוהג ונסיבות.
אחד המקורות להטלת חובת הגילוי הוא, אפוא, בדין. הכוונה בעיקר להוראות חוק חיצונית לדיני החוזים, המטילות על צד לחוזה חובת אקטיבית לחלוק עם הצד שכנגד מידע הנמצא ברשותו. כך, ניתן למצוא הוראות המטילות חובות גילוי מיוחדות על המוכר בעסקה.".
יודגש כי בענייננו מטיל סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש חובת גילוי מיוחדת.
(ראו גם ע"א (י-ם) 33489-07-17 דוד לובינסקי בע"מ נ' אבו סנינה מיום 9.01.2018).
סבורה אני כי המשיבה לא עמדה בחובת הגילוי בכך שמסרה המסמכים לידי המערער ביום מסירת הרכב.
אשר על כן, החלטתי לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער זכאי לבטל את עסקת המכר, וכן לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו.
מאחר שסוגיית הפיצוי והנזק לא נבחנה, אני מחזירה את הדיון לבית משפט השלום על מנת שידון בתוצאות הכספיות של ביטול העסקה, בהתחשב בעובדה שבמועד הדיון בתיק בבית משפט קמא הרכב לא היה שמיש, ובפיצוי המערער.
אשר להוצאות – המערער אמנם אינו מיוצג, אולם לצורך הדיון הגיע ממקום מושבו באנגליה, משכך אני מחייבת את המשיבה בתשלום הוצאות המערער בסך 5,000 ₪.
העירבון שהופקד על ידי המערער יוחזר לו.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' חשוון תשע"ט, 10 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.
