מדינת ישראל נ' פלונית

בהתאם להוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 אני מודיע על זיכויה של הנאשמת מהעבירות שיוחסו לה.

מבוא, כתב האישום ויריעת המחלוקת

מספר רכישות קטנות בכרטיס אשראי גנוב, הן העומדות בבסיס ענייננו. המחלוקת היא בדבר השאלה האם ידעה הנאשמת כי מדובר בכרטיס אשראי גנוב, ואם לא – האם למצער חשדה בכך במידה המספיקה לצורך הרשעה.

1. נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע עבירות של הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 רישא לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו- 1986 (להלן – חוק כרטיסי חיוב) בצירוף סעיף 29 (א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן – חוק העונשין) וכן עבירה של התחזות כאדם אחר במטרה להונות, לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין.

בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 1.6.16, בשעות הלילה המאוחרות, התפרץ אדם בשם יואב גילל, המכונה וובה (להלן – וובה) לדירת המתלוננת ונטל ממנה את כרטיס האשראי שבבעלותה וכן את רישיון הנהיגה שלה. בהמשך אותו הלילה פגש וובה את שי בן ברוך (להלן – שי), עלה לרכבו, והשניים אספו את הנאשמת. בטווח הזמנים שבין 04:01 ועד 05:52 ביצעה הנאשמת, בצוותא עם וובה, מספר עסקאות אשראי בכרטיס החיוב של המתלוננת, תוך שהיא מציגה עצמה כבעלת כרטיס החיוב באמצעות רישיון הנהיגה של המתלוננת.

2.להלן פירוט הרכישות שיוחסו לנאשמת בכתב האישום:

• בשעה 04:01 – רכישת 3 קופסאות סיגריות בסך של 98.5 ₪ בחנות תחנת הדלק "קפה תבור".

• בשעה 04:18 – רכישת 3 קופסאות סיגריות בסך של 99 ₪ בחנות "קופי&טופי" בקריית מוצקין.

• בשעה 04:51 – רכישת 3 קופסאות סיגריות בסך של 104.5 ₪ וכן משיכת מזומן בסכום של 106.5 ₪ בחנות תחנת הדלק "סונול מבואות חיפה" (הערה: סכום המשיכה בפועל הוא 100 ₪ אך הסכום בו חויב הכרטיס כלל עמלה בסך 6.5 ₪).

• בשעה 05:23 – רכישת 3 משקאות קלים בסך של 33.8 ₪ ממכונה אוטומטית במתחם חוצות המפרץ.

• בשעה 05:40 – רכישת 3 קופסאות סיגריות בסך של 104.5 ₪ בחנות תחנת הדלק "סונול בת גלים".

• בשעה 05:46 – רכישת 3 קופסאות סיגריות בסך של 102.5 ₪ וכן משיכת מזומן בסכום של 100 ₪ בתחנת הדלק "YELLOW עוז בת גלים".

• בשעה 05:52 – רכישת 2 קופסאות סיגריות בסך של 67.5 ₪ וכן משיכת מזומן בסכום של 100 ₪.

   

  הערה: בכתב האישום המתוקן נפלו מספר טעויות סופר והן תוקנו בהודעת המאשימה בפרוטוקול מיום 5.2.18 והפרטים שהובאו לעיל הם לאחר התיקון.

   

  3. בתשובה לאישום לא כפרה הנאשמת כי ביצעה את רכישות האשראי (למעט רכישת המשקאות במכונה האוטומטית, כפי שייראה בהמשך), אך טענה כי עשתה כן תוך שהאמינה לוובה שמדובר בכרטיס האשראי של אמו וכי הדברים נעשים בהרשאתה. לאור כך, מספר העדים שזומנו על ידי המאשימה היה מצומצם ויתר המסמכים הוגשו בהסכמה ללא חקירת העדים הקשורים אליהם. בעניין זה ראוי לציין כי המאשימה לא העידה את וובה ושי ואף ההגנה לא זימנה עדים אלו, כך שעל הדברים שהוחלפו בין וובה ושי לבין הנאשמת, במהלך האירועים, למדתי בעיקר מעדותה של הנאשמת. (אעיר כי ביחס לשתי הרכישות הראשונות העידה מטעם המאשימה גם חברתה של הנאשמת, הגב' אסתר זכרוב (להלן – אסתר) והדברים יפורטו בהמשך).

   

  4. יריעת המחלוקת עוסקת אפוא בשאלה האם התקיים בנאשמת היסוד הנפשי הנדרש בעבירות שיוחסו לה, שכן על היסוד העובדתי אין חולק (למעט ביחס לרכישה במכונה האוטומטית). לאור חשיבות הדברים, נביא כבר עתה את נוסח סעיפי האישום הרלוונטיים. הראשון עניינו סעיף 17 רישא לחוק כרטיסי חיוב, שזה לשונו:

   

  "המשתמש בכרטיס חיוב או במרכיב ממרכיביו, בכוונה להונות, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – חמש שנים"

   

  השני, עניינו סעיף 441 לחוק העונשין שזה לשונו:

   

  "המתייצג בכזב כאדם אחר, חי או מת, בכוונה להונות, דינו - מאסר שלוש שנים; ... ".

   

  5.שתי העבירות הן עבירות התנהגות, הכוללות יסוד נפשי מסוג כוונה. היות ואין מדובר בעבירות תוצאתיות – היינו שהתוצאה אינה נמנית על יסודות העבירה – מתפרש המונח "כוונה" "... כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר" (סעיף 90א' לחוק העונשין). בשתי העבירות נדרשת אפוא הוכחה כי התנהגות הנאשם נעשתה מתוך מטרה להונות.

   

  ביחס ליסוד העובדתי דורש סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, שימוש בכרטיס החיוב בלבד. השימוש אמור להיות, כאמור, במטרה להונות.

   

  סעיף 441 לחוק העונשין דורש כיסוד עובדתי שהנאשם יציג עצמו בכזב כאדם אחר. נדרשת הוכחה כי הנאשם היה מודע לכך שהוא מציג עצמו בכזב כאדם אחר. לעניין צורת ההתייצגות "נראה כי המושג רחב דיו להכיל גם התייצגות בשתיקה או בהתנהגות" (קדמי, הדין בפלילים (2004), בעמ' 972, להלן – קדמי). ביחס לדרישת הכוונה להונות מתפרשת הדרישה "בכוונה להטות אחר במרמה לפעול לרעתו" (קדמי בעמ' 973). ודוק: הכוונה להונות אינה חייבת להיות כלפי האדם שבפניו הציג עצמו הנאשם, וזו תתקיים אף כאשר ההתייצגות כאדם אחר, מסייעת לנאשם להונות אדם שלישי (קדמי, בעמ' 973). עם זאת, כאמור, ההתחזות כאחר אמורה להיות במטרה להונות אדם.

   

   

  6.היות וכאמור אין מחלוקת כי הנאשמת ביצעה את כל הרכישות בחנויות (למעט הרכישה במכונה האוטומטית, בה כפרה מבחינה עובדתית) אינני רואה טעם בפירוט מלוא ראיות הצדדים ואלו יובאו בעת הדיון בשאלה הצרה שבמחלוקת, בַמידה שתידרש. השאלה היחידה בה יש להכריע היא אם התקיים בנאשמת היסוד הנפשי הנדרש בעבירות המיוחסות לה (וביחס לרכישה במכונה האוטומטית נדרשת כמובן גם הכרעה אם הוכח שהנאשמת היא שביצע הרכישה, או אם ניתן לייחס לה רכישה זו באמצעות דיני השותפות).

   

  7.אציין כבר עתה כי העדים העיקריים שעל פיהם יוכרע למעשה הדין, הם הנאשמת עצמה וחברתה אסתר. לאור העובדה שהמאשימה לא העידה את יושבי הרכב (וובה ושי) עיקר הדיון יתמקד מטבע הדברים בעדותה של הנאשמת, תוך הסטת מבט לעבר הראיות האחרות הקשורות לכך. וכעת לגופו של עניין.

   

  דיון והכרעה

   

  8.בעדותה בבית המשפט תיארה הנאשמת את אירועי הלילה. לפי עדותה היא בילתה עם חברתה אסתר במועדון בחיפה ובשלב מסוים וובה ושי שלחו לה הודעת טקסט בה שאלו אם היא מעוניינת לבוא ולשתות עמם אלכוהול בים (ראה ההודעות מיום 1.6.16 בת/12 שהוא צילום מסך הטלפון של הנאשמת). הנאשמת הסכימה והשתיים פגשו בשני הגברים באזור הקריות. בשלב זה וובה הציג בפניה כרטיס אשראי ורישיון נהיגה של אישה וטען כי מדובר בכרטיס של אמו וביקש ממנה לבצע באמצעותו רכישה של בקבוק אלכוהול וסיגריות. הנאשמת טוענת שהאמינה לוובה כי מדובר בכרטיס של אמו ולכן נכנסה לחנות לבצע את הרכישה, אך לאור השעה המאוחרת לא ניתן היה לרכוש אלכוהול ולכן קנתה רק סיגריות (לעניין איסור מכירת אלכוהול בין השעות 23.00 ועד 06.00, ראה סעיף 2(א1)(1) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968). הנאשמת הסבירה כי בחיפושם אחר חנות שתסכים למכור להם אלכוהול למרות השעה המאוחרת והאיסור בחוק, היא נכנסה לעוד מספר חנויות, אליהן הסיעו אותה השניים, שם ביצעה רכישות של סיגריות ובשלושה מקרים אף משכה (לבקשתו של וובה) סכומי מזומן של 100 ₪ מהקופאי (הערה: מדובר במעין עסקת אשראי במסגרתה "רוכש" הלקוח סכום מזומן מבעל העסק תמורת חיוב כרטיס האשראי שלו בסכום המשיכה בתוספת עמלה. הלכה למעשה מדובר במשיכת מזומן כבכספומט).

   

  ביחס לסיבה בגינה נתנה אמון בדבריו של וובה (מתחילת האירוע ובמהלכו) והאמינה שהמשיכות הן בהרשאת האם, הסבירה הנאשמת כי הכירה את וובה באמצעות חברה משותפת ומהיכרות זו למדה ממנו כי את משכורתו הוא מעביר לחשבון האם, בשל תיקי הוצל"פ הפתוחים נגדו ולכן "זה כסף שלו".

   

  9.עם זאת, הנאשמת הודתה כי בשלב מסוים, כאשר התבקשה שוב על ידי וובה "לגהץ כסף" (היינו למשוך מזומן תמורת חיוב כרטיס האשראי) הדבר היה חשוד בעיניה. בחקירה הנגדית הסבירה הנאשמת כי הרגע בו החלה לחשוד כי דבר מה אינו כשורה, היה בפעם השנייה שהתבקשה למשוך כסף מהקופאי. עם זאת למרות חשדהּ כאמור, רכשה הנאשמת במקרה זה סיגריות וכן משכה סכום של 100 ₪ (הערה: מדובר בתחנת YELLOW בת גלים, היינו רכישה מס' 6 בכתב האישום). הנאשמת הסבירה כי עשתה כן למרות החשד, שכן וובה הפיס את דעתה שאין "מה לחשוד אני אתקשר לאמא שלי".

   

  10.גרסתה של הנאשמת היא אפוא כי לא הייתה מודעת לכך שלא מדובר בכרטיס האשראי של אמו של וובה, אך חשדה בכך בשלב מאוחר של האירוע. למרות זאת רכשה הנאשמת בפעם זו סיגריות וכן משכה סכום מזומן וכך עשתה גם מספר דקות לאחר מכן בתחנת דלק נוספת (תחנת שער העלייה, עסקה מס' 7 ואחרונה בכתב האישום). ממילא אפוא שטענתה היא שלא הייתה מודעת לכך שמדובר בכרטיס גנוב.

   

  11.מלאכתנו מחייבת אפוא לבחון מתי (אם בכלל) ידעה הנאשמת כי מדובר בכרטיס שאינו שייך לאמו של וובה, או לכל הפחות החלה לחשוד באפשרות זו, או בכך שקיימת בנושא בעייתיות אחרת שחייבה הימנעות מהמשך שימוש בו. חשיבותו של נתון זה הוא באיתור נקודת הזמן בה ניתן לייחס לנאשמת מודעות לעובדה שהיא מבצעת עסקאות בכרטיס האשראי ללא הרשאה. ודוק: האפשרות שלא קיימת הרשאה לעסקאות אינה מחייבת חשד שהכרטיס גנוב דווקא, ואפשר שמדובר "בבעייתיות" אחרת, כגון חריגה מהרשאה או היעדרה כלל, מבלי שמקורו של הכרטיס בגניבה דווקא (כגון שימוש בכרטיס אשראי של בן משפחה או אדם קרוב אחר, בסכום העולה על ההרשאה שניתנה מבעל הכרטיס, או ללא הרשאה כלל, מבלי שהכרטיס "נגנב" כמשמעות הביטוי בחוק העונשין או בציבור).

   

  12.טרם דיון בנושא מודעותה של הנאשמת, או חשדה, זה המקום לציין את ההלכות הרלוונטיות לדוקטרינת עצימת העיניים המזהה חשד שלא הוסר, כידיעה. סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין קובע כי :

   

  "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה נודע להם, אם נמנע מלבררם"

   

  13.בעניין זה ראוי לציין מספר עקרונות. על מנת לזהות חשד שלא הוסר עם ידיעה, נדרשת הוכחה כי הנאשם אכן חשד כאמור. אין די בקביעה כי אדם סביר במקומו של הנאשם היה חושד בהתקיימות נסיבה מסוימת. יש להוכיח כי הנאשם עצמו חשד כאמור. "חשד עקרוני בדבר קיום נסיבה יכול לבסס עבירות אשר דורשות מודעות בכוח, כגון עבירות רשלנות, אך לא עבירות הדורשות מודעות בפועל" ((ע"פ 4089/07 עאזם סייף נ' מדינת ישראל (6.5.10)). אכן, לעיתים תתקיים מערכת נסיבות ממנה ניתן יהיה להסיק כי בלבו של כל אדם סביר במקומו של הנאשם היה נעור חשד. במקרה זה "עשוי הדבר להקים חזקה עובדתית הפועלת לחובתו של הנאשם. כך, ניתן להניח כי מערכת נסיבות שהייתה מעוררת חשדו של כל אחד אחר, וודאי עוררה, בפועל, גם את חשדו של העושה, אולם חזקה זו (כדרכן של חזקות מסוגה) ניתנת לסתירה, וגם מעל משוכה זו יצליח הנאשם לעבור, אם יעלה בידו להוכיח כי מה שנכון לגבי אחרים – לא נכון לגביו, ועל-אף חשדם של אחרים, בליבו-שלו לא התעורר חשד שכזה, בשל נתוניו האישיים או נסיבותיו המיוחדות של האירוע" (ע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל (23.6.08), ההדגשה במקור - י.ט.). לעניין טיב החשד הנדרש לצורך ייחוס עצימת עיניים לנאשם, נקבע כי ניתן יהיה לזהות חשד עם ידיעה רק אם "החשד המפעם בליבו של המבצע הוא חשד ממשי, מעשי, רציונאלי, ואין להסתפק בחשד מופרך, שאין לו אחיזה במציאות" (ע"פ 8641/04 ירונה ראובני-בוכניק נ' מדינת ישראל (11.1.06)), וכן נקבע כי "..בהקשר של קיומו של חשד ממשי נדרש להראות כי אצל הנאשם התעורר חשד רציונאלי לפי אמות המידה שלו עצמו, אמות המידה הסובייקטיביות שלו. עם זאת, נקבע כי אין צורך להראות כי מדובר בחשד בהסתברות גבוהה" (ע"פ 4089/07 עאזם סייף נ' מדינת ישראל (6.5.10)).

   

  אפנה אפוא לבחון את אירועי הלילה בהתאם לסדר הרכישות בתחנות הדלת השונות. ודוק: הבחינה תעסוק בחנויות בלבד ולא ברכישה במכונה האוטומטית (רכישה מס' 4 בכתב האישום), לגביה הכחישה הנאשמת את עצם המעשה ובעניין זה אדון בסופו של הדיון בנפרד.

   

  בדיקת הרכישה הראשונה – קפה תבור

   

  14.אקדים ואומר את המובן מאליו, אך שצריך להיאמר בקול רם וברור. המאשימה אינה טוענת שהנאשמת הייתה מעורבת באירוע הפריצה שביצע וובה שעות ספורות קודם לכן. ואכן, אין כל ראיה או אבק ראיה בנושא. מקובל על המאשימה כי הנאשמת "נכנסה לתמונה" רק בשלב מאוחר יותר אותו לילה, כאשר התבקשה על ידי וובה לבצע רכישות באמצעות כרטיס האשראי הגנוב. מסקנה דומה גיבשה המאשימה אף ביחס לשי, אשר לא הוגש נגדו כל אישום בגין אירועי אותו לילה, הגם שנלווה לוובה בכל אירועי הלילה (אך לא ביצע כל רכישה בפועל).

   

  15.המאשימה גם מסכימה (ואפשר שמחמת הספק מבחינתה) כי בתחילת האירוע, היינו ברכישה הראשונה, הנאשמת אף לא חשדה כי וובה מוליך אותה שולל ועושה בה שימוש ציני לצורך הונאה. הטענה היא שמודעות זו נעורה רק ברכישה השנייה (ראו בעניין זה סיכומי המאשימה בעמ' 43). בעניין זה ראיתי להעיר כי למרות שהמאשימה עשתה שימוש במונח "ידיעה" דומה שאין כוונתה (בנקודת הזמן הזו) למודעות בפועל, אלא לחשד שלא הוסר, שכמוהו כידיעה בהתאם לדוקטרינת עצימת עיניים. ראוי בנושא זה לציין כבר עתה כי המאשימה לא הצביעה על כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי הנאשמת ידעה בפועל, בשלב כלשהו של האירוע, את העובדות הנכונות, היינו שהכרטיס גנוב, לא כל שכן בשלבים מוקדמים של האירוע. ראינו, כאמור, שאין טענה שהנאשמת הייתה מעורבת באירוע הפריצה, אלא פגשה בוובה מספר שעות לאחר מכן. וובה ושי לא הובאו לעדות ולא הובאה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי וובה גילה לנאשמת את העובדות הנכונות בשלב כלשהו של הלילה, או כי התרחש דבר מה ממנו למדה הנאשמת את העובדות הנכונות (להבדיל מהתרחשות שגרמה לחשד). הדיון כולו התנהל סביב השאלה אם הנאשמת חשדה כי מדובר בכרטיס גנוב, והמשיכה במעשיה, ולא אם ידעה זאת בפועל.

   

  16.עוד ראיתי להעיר כי המסקנה שהנאשמת לא חשדה בתחילת האירוע והאמינה לוובה, הגיונית וסבירה וכאמור אף המאשימה מסכימה לכך. כרטיס האשראי שנמסר לנאשמת הוא של אישה בגיל המתאים להיות אמו של וובה וכן מדובר באישה ממוצא רוסי ואף נתון זה התאים למאפייניו של וובה כפי שהכירה הנאשמת (נתונים אלו עולים מרישיון הנהיגה של המתלוננת שנמסר לנאשמת). אסתר, אשר העידה מטעם התביעה, מסרה אף היא שאלו הדברים שמסר וובה לנאשמת וכי זו האמינה לו. ביחס לשאלת ההרשאה העידה הנאשמת כי וובה אמר לה בעבר כי הוא מנהל את כספו בחשבון האם, בשל תיקי הוצל"פ הקיימים נגדו. שילוב עובדות אלו מביא למסקנה לפיה האפשרות שהנאשמת אכן לא חשדה כי וובה עושה בה שימוש ציני למטרת הונאה, היא סבירה והגיונית.

   

  17.כאן המקום לציין כי ככלל עדותה של הנאשמת עשתה עלי רושם מהימן. התרשמתי מבחורה צעירה, חסרת תחכום, אשר השיבה לכל שנשאלה, לא התחמקה משאלות (אף קשות) והרושם הכללי שהותירה היה שעדותה אמינה. גם מצפייה בעימותים שערכה עם וובה ועם שי ניתן היה להתרשם בבירור מכנות דבריה ומאמונתה בדבר כך שנפלה קורבן למעשיו של וובה. הרושם שהותירה בי הנאשמת, בצירוף התאמת נתוניה של בעלת כרטיס החיוב לאפשרות שהוא שייך לאמו של וובה, מובילים למסקנה כי יש לתת אמון בנאשמת על כי האמינה לוובה בתחילת האירוע. בכל מקרה הנאשמת זכאית ליהנות מהספק בעניין זה. ושוב אזכיר כי המאשימה עצמה סבורה כי מסקנה זו סבירה ואף, עדת התביעה אסתר העידה ברוח זה.

   

  18.לכך יש להוסיף את הדברים שכתבה הנאשמת לוובה ביום 6.6.16 (ראו ת/12). בהודעות אלו (מספר ימים לאחר אירועי הלילה בו עוסק כתב האישום) מסרבת הנאשמת להשיב לפניותיו של וובה ומטיחה בו כי "לך חפש על מי לעשות את המנייקה שלך" וכן "לא מעוניינת להסתבך יותר בשביל אף אחד כפוי טובה". אמנם מדובר בדברים שכתבה הנאשמת עצמה וידוע הכלל בדבר היעדר משקל לחיזוק עצמי, ואולם, מדובר בדברים שכתבה הנאשמת טרם שידעה כי תאלץ לתת את הדין על מעשי אותו לילה וחשוב יותר, טרם שידעה שהם יהפכו גלויים לעיני המשטרה. לאור כך, הדברים שכתבה לוובה מאפשרים הצצה לאירועי אותו לילה ולדברים שידעה הנאשמת, שהרי לא הגיוני שתכתוב לוובה דברי תוכחה אם אין הם נכונים ובכל מקרה, וובה לא השיב שאין הם נכונים. מהודעות אלו, ובמיוחד בשימוש במונח "כפוי טובה" ניתן ללמוד על כך שהנאשמת חשה מרומה על ידי וובה ויש בכך לתמוך בגרסתה לפיה לא כל העובדות הובאו לידיעתה אותו לילה. אכן, ניתן ללמוד מהודעות אלו כי בשלב מסוים במהלך הלילה הנאשמת חשדה (לפחות) כי דבר מה אינו כשורה (שכן ביום 6.6.16 טרם ידעה מהמשטרה את העובדות הנכונות) ואולם יש בהן גם ללמד כי היא חשה מרומה על ידי וובה ולכן יש בהן לחזק את גרסתה כי בתחילה האמינה שהכרטיס אכן שייך לאמו של וובה.

   

  19.סיכומו של דבר, בעת המפגש עם וובה האמינה לו הנאשמת כי הכרטיס שמסר לה שייך לאמו וכי הרכישה הראשונה מבוצעת בהרשאתה. כאמור, המאשימה מסכימה לקביעה זו (לפחות מחמת הספק מבחינתה). ברי אפוא שיש לקבוע, כבר עתה, שאשמת הנאשמת בעסקה הראשונה (קפה תבור) לא הוכחה.

   

  הרכישה השנייה – חנות "קופי&טופי"

   

  20.כאמור, טענת המאשימה היא שהנאשמת החלה לחשוד כבר ברכישה השנייה כי העובדות שמסר לה וובה אינן נכונות. טענת המאשימה בדבר נקודת המפנה שבעסקה השנייה מתבססת על עדותה של אסתר. אסתר היא חברה טובה של הנאשמת והיא שבילתה עמה במועדון בחיפה בעת שוובה ושי ביקשו לפגוש בהן בקריות. בעדותה סיפרה אסתר כי שהתה עם הנאשמת במועדון ובשלב מסוים ביקש ממנה בחור שאינה מכירה להיפגש עמו. כאשר הגיעו למקום היא ראתה שני בחורים שאינה מכירה. אחד מהם ביקש ממנה לרכוש עבורו אלכוהול ומסר לה כרטיס אשראי עם תעודת זהות וטען שזה של אמו. אסתר הסבירה כי לשאלתה של הנאשמת מדוע הוא לא קונה בעצמו, אמר הבחור כי לא ימכרו לו באמצעות הכרטיס בשל כך שהוא גבר ונדרשת בחורה לשם כך. אסתר מסרה עוד כי "לאחר מכן הרגשנו שיש משהו לא בסדר ...היה כבר קטע של מן ריב כזה שלא רצינו לזרום עם השטויות האלו והתחלנו להבין שמשהו לא בסדר". אסתר אף טענה כי אמרה לנאשמת שיתכן שהכרטיס אינו שייך לוובה, אך היא (הנאשמת) "לא הבינה את זה נכון". בעניין זה הסבירה אסתר כי הנאשמת היא בחורה נאיבית הנוטה ליתן אמון באנשים ואשר תעשה "כל מה שיגידו לה". עוד הסבירה אסתר כי הנאשמת סובלת מבעיות פסיכיאטריות בשל אירוע קשה בעברה ובאותו לילה הייתה לאחר שתיית אלכוהול, והדבר פגע בשיקול דעתה. אסתר עזבה את המקום לאחר ביקור בשתי חנויות והנאשמת נשארה עם שני הבחורים. סך הכל נכחה אסתר בשתי הרכישות הראשונות, היינו בקפה תבור ובחנות הקופי טופי.

   

  21.עדותה של אסתר הותירה בי רושם מהימן ואין ספק בליבי כי היא דיברה אמת ותיארה נכונה את אירועי הלילה. עדותה התאפיינה בסימני אמת ברורים, ולא אחת היא מסרה פרטים שהיו לחובת הנאשמת, תוך ששפת גופה שידרה אי נוחות ועצב על כך שאפשר והיא גורמת נזק לנאשמת.

   

  22.הנאשמת עומתה בחקירתה הנגדית עם עדותה של אסתר והכחישה אפשרות שזו הזהירה אותה מפני היענות לבקשתו של וובה. עם זאת אישרה הנאשמת כי אסתר אמרה לה שהם נראים כמו "שני נרקומנים" אך עמדה על כך שהיא לא הזהירה אותה מפניהם. כיצד ניתן ליישב אפוא את עדותה של הנאשמת – המתכחשת לטענת אסתר על כי "הזהירה אותה" – עם עדותה הכנה של אסתר. האם יש להסיק מכך שהנאשמת חשדה כי מדובר בכרטיס גנוב כבר בשלב זה ? (היינו בעת ביצוע הרכישה השנייה או לאחריה). לדידי, אין לראות במחלוקת זוטא זו שבין הנאשמת לאסתר, כמעידה על כך שאין ליתן אמון בדברי הנאשמת על כי לא חשדה עדיין בשלב זה, ובכל מקרה אין לראות בכך ראיה לחשד ממשי שנעור בלבה . מדובר לדעתי בשאלה של טרמינולוגיה ועצמת הבנת הדברים בזמן אמת, אשר דומה שהייתה שונה בין אסתר לנאשמת במהלך האירועים. אסביר.

   

  23.אסתר עצמה מסרה כי הנאשמת הקשתה על וובה ושאלה מדוע אינו קונה בעצמו באמצעות הכרטיס. כלומר, שהנאשמת ביקשה תשובות לתהייה ברורה שהבקשה העלתה. ייתכן שאסתר לא השתכנעה מהתשובות ונזכור שהיא לא הכירה את וובה ושי וסברה שמדובר באנשים מפוקפקים שאין לסמוך עליהם ("נראים כמו שני נרקומנים"). אפשר שהיא אף אמרה זאת לנאשמת ולכך התכוונה כשאמרה שהזהירה אותה. הנאשמת אישרה שאסתר אמרה לה שהם "נראים נרקומנים" ודומה אפוא כי עצמת החשד של השתיים היה שונה ומכאן ההבדל בגרסאות. מה שאסתר ראתה כאזהרה, הנאשמת ראתה כדברי ביקורת של אסתר על אופיים של השניים. כאמור, אסתר לא הכירה את וובה ואילו הנאשמת הכירה אותו ממספר מפגשים קודמים ואף ידעה כי הוא מנהל את כספיו באמצעות חשבון הבנק של אמו (וכאמור אני נותן אמון בגרסתה זו ולא הובאו כל נתונים סותרים בנושא).

   

  לאור כך, אינני סבור שיש לראות בדבריה של אסתר כפוגמים בעדותה של הנאשמת על כי בשלב זה עדיין לא חשדה כי מדובר בכרטיס גנוב (ואף לא בבעיה ממשית אחרת כלשהי). לא התעלמתי מהעובדה שבחקירתה הראשונה במשטרה טענה הנאשמת כי אסתר לא נכחה בעת האירועים והודתה בכך רק בחקירה מאוחרת יותר. הנאשמת הסבירה בחקירתה במשטרה כי עשתה כן בשל כך שלא רצתה לסבך את אסתר שאינה קשורה לנושא (ת/5, בש' 4). גם בבית המשפט הסבירה זאת הנאשמת ואינני סבור שיש לראות בשקר זה (בתחילת הדרך) כמהותי, עד כדי היותו מצדיק הסקת מסקנות מרשיעות נגדה ואני מקבל את ההסבר שמסרה הנאשמת כסביר והגיוני.

   

  24.יישום העקרונות שפורטו לעיל בדבר דוקטרינת עצימת העניינים על הראיות שהובאו ביחס לחשדה של הנאשמת בעסקה השנייה, מביא למסקנה כי לא ניתן לייחס לנאשמת בשלב זה ידיעה מכוח עצימת עיניים. אני מוכן להניח שאסתר חשדה (ואפשר שאף באופן ממשי) שקיימת בעייתיות כלשהי עם כרטיס האשראי וייתכן גם שחשדה שקיימת אפשרות שהוא גנוב (למרות שבעדותה טענה שאמרה לנאשמת כי "יכול להיות שהכרטיס לא שלו" (בעמ' 22) ואין מדובר בהכרח בחשד ממשי שהכרטיס גנוב דווקא והמאשימה לא דרשה הבהרה בנושא). ואולם החשוב הוא, שלא הוכח כי הנאשמת עצמה חשדה כך ובעוצמה הנדרשת. הסברנו לעיל את ההבדלים שבין הנאשמת לאסתר. הכוונה היא לכך שהנאשמת הכירה את וובה ושי וסמכה עליהם וכי ידעה מסיפורי העבר שהוא מפקיד את כספו בחשבון האם. כמו כן אסתר עצמה העידה על אופייה הפזיז של הנאשמת (בשל אירוע מצער שעברה) ועל נטייתה ליתן אמון בזולת. הבדלים אלו מאפשרים ליתן אמון בגרסת הנאשמת על כי בשלב זה טרם נעור בה חשד ממשי שהכרטיס אינו שייך לאמו של וובה, לא כל שכן שהוא גנוב. מסקנה זו הגיונית אף אם אסתר סברה אחרת ולא שוכנעה מהסבריו של וובה. בכל מקרה, אני נותן אמון בגרסת הנאשמת כי לא חשדה בשלב זה כי מדובר בכרטיס גנוב. בהיעדר קיומו של חשד ממשי, מעשי ורציונאלי שנעור בלבה של הנאשמת עצמה (להבדיל מאסתר או אדם סביר במצבה) אין לראות בה כמי שעצמה עיניה וכמוה כמי שמודעת לנסיבות. יש להישמר מהרחבת יתר של דוקטרינת עצמית העיניים וזיהוי התנהגות רשלנית ואף פזיזה עם מודעות. בכל מקרה ברי שכל ספק אמור לפעול לטובת הנאשמת.

   

  סיכומו של דבר, אינני סבור שבשלב זה (היינו ברכישה השנייה) ניתן לייחס לנאשמת מודעות לעובדת היות הכרטיס גנוב, או לא שייך לאמו של וובה, אף לא באמצעות שימוש בדוקטרינת עצימת עיניים.

   

  25.בהיעדר מודעות לעובדה שמדובר בכרטיס גנוב, או שאינו שייך לאמו של וובה (אף לא באמצעות עצימת עיניים) ברי שלא ניתן לדבר על הוכחת כוונה להונות באמצעות שימוש בכרטיס, כנדרש בסעיף. הוא הדין ביחס לעבירה של התחזות לאחר, אשר אף היא עבירת מטרה בה נדרשת הוכחה כי ההתחזות בכזב כאחר הייתה מתוך כוונה להונות. כל עוד סברה הנאשמת כי הפעולות נעשות בהרשאת האם, לא ניתן לייחס לה כוונת מרמה. בהקשר זה אציין כי גם אם ניתן היה לייחס לנאשמת חשד כי אין לה הרשאה מהאם, ספק אם בסכומים הפעוטים עליהם מדובר, היינו רכישות של סיגריות ומשיכות של סכומי כסף מזומן בסך 100 ₪, ניתן להרשיעה בעבירה שבוצעה למטרת הונאה. המאשימה לא טענה דבר בנושא ויש לאפשר לנאשמת ליהנות מהספק בנושא. יש אפוא לזכות את הנאשמת מהעבירות המתייחסות לרכישה השנייה.

   

  רכישות מס' 3 ו – 5 בכתב האישום

   

  26.לאחר הרכישה בחנות הקופי-טופי, עזבה אסתר לביתה והנאשמת המשיכה עם וובה ושי לכיוון כללי חוף הים בחיפה. בדרכם עברה החבורה במספר תחנות דלק, בהן רכשה הנאשמת סיגריות וכן משכה כסף מזומן והכל באמצעות שימוש בכרטיס האשראי שמסר לה וובה. המאשימה לא הביאה ראיות קונקרטיות ביחס לשינוי שחל בטיב החשד אצל הנאשמת בשתי התחנות הבאות, היינו סונול מבואות חיפה וסונול בת גלים (רכישות 3 ו-5 בכתב האישום המתוקן). נזכור כי וובה ושי לא העידו ואסתר לא נכחה בשלב זה. אף עיון בסרטוני האבטחה המתעדים את הנאשמת מבצעת רכישות אלו, אינו מביא למסקנה בדבר קיומן של ראיות מהן ניתן להסיק שחל שינוי כלשהו בתודעת הנאשמת, או שבשלב זה החלה לחשוד כי דבר מה אינו כשורה. ושוב אזכיר כי בשלב זה אינני מתייחס לעסקה מס' 4 בכתב האישום המתוקן שעניינה רכישה במכונה אוטומטית ונושא זה ידון בנפרד.

   

  27.המאשימה טוענת כי עצם המעבר מחנות לחנות (ובשלב זה מדובר כבר בארבע חנויות שונות), חייב את הנאשמת להבין כי דבר מה אינו כשורה. הנאשמת הסבירה ביחס לטענה זו כי הייתה אותה עת תחת השפעת אלכוהול (אם כי לא שיכורה) כמו גם כדורים פסיכיאטריים (אותם היא נוטלת בשל אירוע מצער בעברה שאין זה המקום לפרט) וכי מדובר היה בפריטים זולים יחסית כגון סיגריות אשר לא גרמו לה לחשוד כי דבר מה אינו כשורה. לטענתה, שילוב נסיבות אלו, עם האמון שנתנה בוובה והעובדה שטען בפניה בעבר כי הוא מפקיד את כספו בחשבון הבנק של אמו, גרמו לה שלא לחשוד בו בשלב זה, חרף המעבר בין מספר חנויות (החשד, כך טוענת הנאשמת נעור בה לאחר מכן (בעמ' 35,37) והדברים יובהרו בהמשך).

   

  אינני סבור שניתן לשלול את גרסת הנאשמת בנושא. כאמור, לא הובאו ראיות ישירות ביחס לאירועים שלאחר עזיבתה של אסתר את החבורה. בהיעדר שינוי בראיות ביחס למצב ששרר עד עזיבתה של אסתר, אינני סבור שעצם העובדה שהנאשמת התבקשה לרכוש סיגריות בשתי חנויות נוספות, יכולה להביא למסקנה כי נעור בה חשד. הנאשמת הסבירה כי הסיבה שהחבורה עברה בין מספר חנויות הייתה כי ביקשו לרכוש אלכוהול בשעה בה המכירה אסורה ולכן עברו מספר חנויות, שמא באחת מהן ימכרו להם אלכוהול. המאשימה לא עימתה את הנאשמת עם טענה זו כלל ולמעשה לא ניסתה לשלול אפשרות שאכן כך היה. אף אסתר העידה כי כבר בתחילת המפגש, המטרה הייתה לרכוש אלכוהול. לאור כך, אינני רואה סיבה שלא לאפשר לנאשמת ליהנות מהספק בעניין זה. אכן, אלמלא הייתה סיבה הגיונית למעבר מחנות לחנות, אפשר והייתי מתקשה לקבל את טענת הנאשמת לפיה לא חשדה שהיא משמשת כלי בידי וובה לפעילות אסורה. ואולם, כאשר ניתן הסבר הגיוני למעבר בין החנויות השונות (לפחות מבחינה סובייקטיבית על פי אמות המידה של הנאשמת) מבלי שהמאשימה עשתה מאמץ כלשהו לסתור אותו, ונדרשת הוכחה כי הנאשמת אכן חשדה (ולא רק כי הייתה צריכה לחשוד) מתחייבת מסקנה שהנאשמת לא חשדה בדבר מה בשלב זה, בוודאי שלא נעור בלבה חשד ממשי, מעשי ורציונאלי כנדרש לצורך ביסוס הכלל בדבר עצימת עיניים.

   

  28.לא התעלמתי מכך שבשתי חנויות אלו התבקשה הנאשמת לרכוש סיגריות (הגם שהמטרה הייתה רכישת אלכוהול, לפי הנטען) ואפשר שהיה עליה לחשוד גם בשל כך, שמדובר בהתנהגות בלתי סבירה וחשודה, אך בשים לב לעובדה שמדובר ברכישות פעוטות יחסית; האמון הבסיסי שנתנה בוובה (המקובל אף על המאשימה); ויתר הנסיבות, לרבות מצבה התודעתי של הנאשמת אותו לילה, אינני רואה בפרט זה בלבד כמחייב את המסקנה שהנאשמת גיבשה באותו מועד חשד, לא כל שכן ממשי ורציני.

   

  29.המאשימה טוענת כי היה על הנאשמת להבין כי דבר מה אינו כשורה לאור העבודה שוובה החנה את רכבו בריחוק מה מפתח החנויות והנאשמת נאלצה ללכת ברגל. הנאשמת לא חלקה על נכונות הטענה העובדתית ואכן מעיון בסרטונים עולה כי הרכב חנה בצד תחנת הדלק או בריחוק מה מפתח החנות. ואולם, אינני סבור שיש בכך ללמד בהכרח כי הנאשמת חשדה בדבר מה. ייתכן והיה בכך להקים חשד בלבו של אדם אחר במצבה של הנאשמת, ואולם הנאשמת הסבירה כי הדבר לא עורר את חשדה, בשל היכרותה את התנהגותו הרגילה של וובה, ולא ראיתי בנסיבה זו כבעלת משמעות מיוחדת.

   

  עם זאת, בעת הרכישה "לפני התחנה האחרונה" (היינו בתחנת YELLOW בת גלים) הודתה הנאשמת כי החניה בריחוק מפתח הכניסה (בין היתר) גרמה לה להבין כי משהו "לא בסדר" (בעמ' 38). טענה זו משתלבת עם טענתה כי החלה לחשוד רק ברכישה שביצעה בתחנת YELLOW בת גלים, שם התבקשה בפעם השנייה למשוך כסף. לשלב זה באירוע הלילה אעבור עתה, אך אציין כי בשים לב למסקנותיי בדבר היעדר חשד ממשי בשלב זה, מובן כי לא הוכחה אשמתה של הנאשמת ביחס לרכישות אלו.

   

• רכישות מס' 6,7 בכתב האישום

   

  29. כאמור, הנאשמת מודה כי בשלב זה, היינו רכישה מס' 6 בחנות YELLOW בת גלים, נעור בה לראשונה חשד כי דבר מה אינו כשורה. המאשימה עימתה את הנאשמת בעניין זה עם טענתה במשטרה לפיה החשד נעור בה כבר ברכישה השנייה (ת/3, בש' 130 שם אמרה "אני זוכרת שאחרי פעמיים אמרתי לו..." ) ובכך ביקשה להראות כי היא חשדה עוד קודם לכן. הנאשמת הסבירה כי כוונתה הייתה למשיכה השנייה (של כסף מזומן) אשר הייתה ברכישה השישית לפי כתב האישום המתוקן ולא לרכישה השנייה (היינו בחנות השנייה). ואכן, מעיון בש' 130 בת/3 עולה כי הנאשמת דיברה בשלב זה על תחנת דלק בחיפה, כאשר הרכישה השנייה התרחשה בחנות קופי-טופי שהיא בקריות. כן אפנה לת/4, בש' 106 -111 שם מסבירה הנאשמת כי בתחנת YELLOW בת גלים התווכחה עם וובה שכן "הרגשתי שמשהו לא בסדר". כמו כן אפנה לת/8 בש' 28 שם טענה הנאשמת כי החלה לחשוד "ממש" לאחר 4 עסקאות ואכן בהתעלם מהרכישה במכונה האוטומטית אותה הכחישה הנאשמת, הרכישה בתחנתYELLOW בת גלים היא החמישית בסדר הרכישות ובה גם הייתה משיכת הכסף השנייה.

   

  30.אני מקבל אפוא את הסברה של הנאשמת בנושא ומכאן שהראיות המבססות קיומו של חשד כלשהו הן מהרכישה בתחנת הדלק YELLOW בת גלים בלבד. למרות קיומו של חשד כאמור, נענתה הנאשמת לבקשתו של וובה וביצעה בשלב זה שתי רכישות נוספות. באחת משכה 100 ₪ במזומן ורכשה שלוש חפיסות סיגריות, ובאחרת רכשה שתי חפיסות סיגריות ומשכה שוב סך מזומן של 100 ₪.

   

  31.ועדיין, השאלה היא במה בדיוק חשדה הנאשמת ומה הייתה עצמת החשד. הנאשמת לא נשאלה שאלות מפורשות על ידי המאשימה בנושא זה ולכן לא נמסרו גם תשובות ברורות לשאלות אלו והנושא נותר עמום. בחקירתה במשטרה הודתה הנאשמת כי בתחנת YELLOW בת גלים היא חשדה "ממש" (ת/8, בש' 28) ואולם הנאשמת לא נדרשה לפרט מעבר לכך. לאור כך, לא הובהר במה בדיוק חשדה הנאשמת, היינו האם הכרטיס גנוב, או שמא הוא אכן של האם אך קיימת בעיה עם ההרשאה שניתנה לוובה, או כל "בעיה" אחרת. בעניין זה אציין כי במהלך החקירה הנגדית טענה הנאשמת מיוזמתה (היינו שלא במענה לשאלה מפורשת) כי "אם הייתי חושדת שהוויזה גנובה לא הייתה מסבכת את עצמי, אם הייתי רוצה לגהץ בוויזה גנובה הייתי הולכת וקורעת את הוויזה בדברים אחרים" (בעמ' 40). בכך ביקשה היא לטעון כי חשַדה לא הגיע עד כדי סברה שהכרטיס גנוב דווקא, אך כאמור היא לא נדרשה לפרט במה כן חשדה.

   

  32. המאשימה היא הנושאת בנטל להוכיח את היסוד הנפשי של הנאשמת ובכלל זה את מהות החשד שנעור בה וטיבו. אכן, לעיתים ניתן ללמוד על ידיעתו של אדם ועל המתחולל במוחו, מתוך מערכת הנסיבות שאפפו את ההתרחשות, ויש שיהיה בכוחה של מערכת נסיבות זו ליצור הנחה במידה הנדרשת בפלילים בדבר טיב ידיעתו של הנאשם. ואולם הנחה זו "שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה. אין מרשיעים אדם על יסוד מחשבה שלילית שעשויה להיות לו, אלא אך על יסוד מחשבה פלילית שיש לו. על-כן, רשאי נאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי" (ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן ברוך, פ"ד לה(1)589).

   

  33.אכן האפשרות שהנאשמת חשדה בשלב זה שהכרטיס גנוב (להבדיל מאפשרות "בעייתית" אחרת) היא סבירה. הנאשמת הודתה כי היא חשדה "ממש" בשלב זה. קשת האפשרויות אינה רבה והיא כוללת בחלוקה גסה את האפשרויות הבאות: חריגה מהרשאה של האם; שימוש בכרטיס (לאו דווקא של האם) שהגיע לוובה כדין, אך ללא כל הרשאה; והאפשרות שהכרטיס גנוב. האפשרות שהכרטיס גנוב, היא אפשרות סבירה בהחלט, מקום בו נעור חשד ממשי שקיימת בעייתיות (והנאשמת לא תיארה את וובה כאדם שלדעתה אפשרות זו לגביו היא בלתי אפשרית). לאור כך, וחרף טענת הנאשמת כי לא חשדה שהכרטיס גנוב (להבדיל מבעייתיות אחרת הקשורה בו), אני סבור שהוכח ברמה הנדרשת (היינו חשד ממשי וריאלי) שהנאשמת חשדה בשלב זה שקיימת אפשרות שהכרטיס גנוב. מדובר כאמור באפשרות סבירה ביותר, בקשת אפשרויות מצומצמת יחסית והחשד היה בעוצמה גבוהה. עם זאת, אדגיש שאינני סבור שניתן לקבוע (מעבר לכל ספק סביר) שהנאשמת סברה שזו אפשרות יחידה, אלא מדובר באחת מהאפשרויות הסבירות שפורטו לעיל. כלומר שהנאשמת חשדה שקיימת בעייתיות עם הכרטיס, והאפשרות שהוא גנוב הייתה אחת מהאפשרויות שהביאה בחשבון במסגרת החשד.

   

  34.לא התעלמתי מכך שבמהלך חקירתה הנגדית טענה הנאשמת כי לאחר שהבינה "שמשהו לא בסדר עם הוויזה הזאת ושהיא לא של אמא שלו באמת אלא גנובה, אחרי זה הלכתי הביתה. לא המשכתי" (בעמ' 40). גם בעניין זה לא נשאלה הנאשמת כיצד הבינה זאת וחשוב יותר, מתי בדיוק זה היה. גם כאן, אינני רואה לזקוף חסר ראייתי זה לחובת הנאשמת, מקום בו המאשימה היא הנושאת בנטל ההוכחה של היסוד הנפשי. כאשר לא נשאלה הנאשמת כל שאלה לאחר משפט זה, אין לפרש את המונח "הבנתי" כמבוסס על ידיעה ממש, אלא כהמשך לדברים שאמרה הנאשמת קודם לכן, היינו כחשד ממשי. כמו כן, לאור כך שהנאשמת טענה כי לאחר שלב זה לא המשיכה ברכישות, מתחייבת המסקנה שהיא דיברה על הרכישה האחרונה, שלאחריה כבר לא עשתה כל שימוש בכרטיס.

   

  35.ראינו אפוא כי החל מהעסקה השישית בכתב האישום המתוקן (היינו העסקה שבוצעה בתחנת הדלקYELLOW בת גלים) הנאשמת חשדה כי הרכישות אינן מבוצעות בהרשאה וכי לא מדובר בכרטיס אשראי בו רשאי וובה לבצע עסקאות. הנאשמת הודתה כי החשד היה בשלב זה ממשי. כמו כן, בגדר האפשרויות הביאה הנאשמת בחשבון כי יתכן שהכרטיס גנוב. חשד מסוג זה מקיים את הדרישה לקיומו של חשד מעשי, ממשי ורציונאלי. הנאשמת לא פעלה מרגע זה בצורה מספקת לבירור החשד. אמנם היא טענה כי וובה שכנע אותה, לשאלתה, שהכל בסדר (בעמ' 35) ואולם ניתן היה לבצע פעולות פשוטות על מנת לברר כי אכן מדובר בכרטיס האשראי של האם, כגון לבדוק אם שם המשפחה תואם (על ידי בדיקת תעודת הזהות של וובה מול כרטיס החיוב), והאם וובה יודע פרטים בסיסיים על אודות הנתונים המופיעים בכרטיסים. ניתן היה גם לממש את הצעתו של וובה לדבר עם אמו, אם כי מדובר היה בשעת לילה מאוחרת וייתכן שאפשרות זו הייתה בלתי סבירה. ודוק: טרם שנעור החשד הממשי, לא היה מקום שהנאשמת תדרוש פרטים אלו. בדיקה זו התחייבה רק משלב החשד הממשי ולא קודם לכן.

   

  36.האם די בקיומו של חשד כאמור על מנת לגבש את מלוא יסודות העבירה על סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב? ראינו לעיל כי מדובר בעבירה בעלת יסוד נפשי של מטרה והדרישה היא כי פעולת המשתמש בכרטיס החיוב תהיה "בכוונה להונות". אינני סבור שהוכח שהנאשמת פעלה מתוך כוונה כאמור, היינו שלא זו הייתה מטרתה בפעולותיה. בכל מקרה, כוונה שכזו לא הוכחה ברמה של מעל לכל ספק סביר. נראה כי הנאשמת ביקשה לרצות את וובה ולפעול בהתאם לבקשותיו, אך לא שאפה לבצע במעשיה פעולת מרמה ולהונות אדם כלשהו.

   

  37.עם זאת, אין על המאשימה חובה להוכיח כי הנאשמת פעלה מתוך כוונה (בפועל) להונות, וניתן לעשות במקרה זה שימוש בהלכת הצפיות, היינו בכלל לפיו צפייה ברמה גבוהה של הסתברות שהפעולה תגרום לתוצאה מסוימת, כמוה כרצון לגרמה. אין זה המקום לפירוט יתר על המידה בנושא, אך אציין כי סעיף 20(ב) לחוק העונשין קובע כי "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה מטרה לגרמן". היות וסעיף זה מתייחס לעבירות כוונה בעלות רכיב תוצאתי בלבד, נקבע בפסיקה כי בעבירות מטרה – היינו עבירות בעלות יסוד מיוחד של כוונה, שאינן כוללות רכיב תוצאתי, כאמור בסעיף 90א(2) לחוק העונשין – תחול במקרים המתאימים הלכת הצפיות כפי שנקבעה בפסיקה טרם תיקון 39. לאור כך, יראו את מי שצפה את תוצאת מעשיו ברמה גבוהה של הסתברות (היינו כאפשרות קרובה לוודאי), כמי שביקש להשיגן (ראו סקירת התפתחות הנושא בע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מדינת ישראל (29.6.05), להלן – אלקורעאן). עם זאת, לאור ההלכה שנקבעה ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן (31.3.05) החלת הלכת הצפיות אינה אוטומטית, אלא החלתה על העבירה הספציפית "מותנית בבדיקה אינדיבידואלית בהתאם לפרשנות הראויה של העבירה. החלת כלל הצפיות בעבירות מטרה נעשית, אפוא, על בסיס סוג העבירה, מטרתה והיקפה הראוי" (עניין אלקורעאן).

   

  38.האם יש להחיל את הלכת הצפיות על עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב ? כאמור, הפסיקה קבעה כי ההכרעה תעשה ביחס לכל עבירה בהתאם למטרתה, סוגה והיקפה הראוי. ככל שידיעתי מגעת, לא קיימת בנושא הלכה מחייבת של בית המשפט העליון. דעתי היא כי, ככלל, ראוי להחיל את הלכת הצפיות על העבירה של הונאה בכרטיס חיוב. מסקנה זו מתחייבת, לכל הפחות, במקרים בהם לא מדובר בפעולה חוקית בכרטיס במסגרת זכויותיו של בעל הכרטיס. אכן תתכן שאלה מה הדין במקרים בהם מדובר בשימוש חוקי של בעל הכרטיס, אך כאשר הוא יודע ברמה גבוהה של הסתברות שמעשיו (החוקיים) ינוצלו על ידי אחר למטרת הונאה של צד ג'. שאלה זו אינה טעונה הכרעה, שכן ענייננו שונה והנאשמת חשדה כי היא עושה שימוש בכרטיס ללא הרשאה מלאה.

   

  39.כידוע, כלל הצפיות "מגלם את הגישה הערכית, לפיה במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ולמרות שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה" (רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן (31.3.05)). כרטיס חיוב הוא אמצעי תשלום נפוץ ועל מנת לבסס את מעמדו כאמצעי תשלום אמין, נדרשת הגנה רחבה כנגד הונאה באמצעותו. אדם העושה שימוש בלתי מורשה בכרטיס חיוב, מבלי שהוא מתכוון בפועל לגרום בכך הונאה, אך כאשר הוא צופה ברמה גבוהה של הסתברות כי בכך הוא גורם לאחר לפעול לרעתו תוך אי מודעות לעובדות הנכונות, אינו שונה ממי שעושה כן מתוך מטרה להונות אדם זה. זה גם זה, פועלים תוך מודעות (הלכה למעשה) שהדבר יביא להטעיית האחר ולגרימת נזק. האחד, מבקש להשיג מטרה זו, בעוד השני מודע לה ברמה גבוהה של הסתברות, אך אינו נמנע ממעשיו חרף זאת. בהיעדר ערך הראוי להגנה במעשה זה, חרף תוצאתו הרעה, ראוי להחיל את הלכת הצפיות, אף אם העושה לא ביקש במעשיו להשיג מטרה זו (ראו בהשוואה לתוצאה ברע"פ 4827/95 ה.ג פולק בע"מ נ' מדינת ישראל (9.6.97; ראו גם רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל (29.8.01) ובמיוחד הדיון בדבר החלת הלכת הצפיות מקום בו אין לזהות ערך הראוי להגנה במעשיו של הנאשם).

   

   

   

  40.ומן הכלל אל הפרט. האם צפתה הנאשמת ברמה גבוהה של הסתברות כי השימוש שעשתה בכרטיס החיוב יביא להונאה? המאשימה לא התייחסה לאפשרות זו וממילא שהנאשמת לא נשאלה שאלות בנדון. כן, לא צוין מיהו שאמור היה להיות מוטעה כתוצאה ממעשיה. עם זאת, לנושא זה אין חשיבות רבה, בין אם המרומה הוא הספק (המספק את המוצר) ובין אם הוא מנפיק הכרטיס. השאלה החשובה היא האם צפתה הנאשמת ברמה גבוהה של הסתברות כי מעשיה יגרמו הונאה כלשהי. ראינו לעיל שהנאשמת לא נשאלה שאלות בנושא ואולם גם ללא הודאה מטעמה כי אכן צפתה את תוצאת מעשיה, יכול בית המשפט להגיע למסקנה שכך אכן היה, והכל בהתאם למערכת הנסיבות שאפפו את האירוע וטיב מודעותה לנסיבות המאפשרות לצפות את התוצאה. אם מדובר בתוצאה טבעית והגיונית של ההתנהגות, ניתן להגיע למסקנה כי הנאשם צפה אותה ברמה גבוהה של הסתברות, גם בהיעדר ראיה ישירה בדבר צפונות לבו.

   

  41.הדרישה לצפיית התוצאה המזיקה ברמת הסתברות גבוהה היא משוכה קשה העומדת בפני המאשימה. כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי הוכחה צפייה ברמה כה גבוהה של הסתברות (היינו ברמה של קרוב לוודאי), מדובר הלכה למעשה בקביעה כי הנאשם ביקש להשיג את המטרה הפסולה ואין הוא יכול עוד לסתור מסקנה זו (שכן הדין רואה בכך שקילות מוסרית הזהה לכוונה). לאור כך, מדובר בצפייה ברמה גבוהה יותר מאשר זו הנדרשת להוכחת אפשרות מסתברת ואין להשוותה למצב של "קלות דעת הנעוצה בנטילת סיכון של התרחשות התוצאה" (קדמי בעמ' 177).

   

  42.על מנת להגיע למסקנה כי הנאשמת צפתה ברמה גבוהה של הסתברות (היינו כאפשרות קרובה לוודאי) כי השימוש שעשתה בכרטיס החיוב, יביא להונאה, יש לשאול תחילה מה ידעה הנאשמת. צפייה בפועל של האפשרות המזיקה (וכך יש לדרוש על מנת להחיל את הלכת הצפיות), מחייבת ידיעה של עובדות מסוימות שעל בסיסן מוסקת האפשרות לצפות את ההתרחשות העתידית. יכולת הצפייה היא פונקציה של מהות העובדות הידועות. על בסיס מערכת עובדות רעועה, תתכן צפייה ברמה נמוכה של הסתברות. מנגד, כאשר כל העובדות הרלוונטיות ידועות לאשורן, תתכן צפייה ברמה גבוהה יותר.

   

  43.ביישום דברים אלו על ענייננו ניתן לומר כי אם הוכח שאדם יודע שהוא עושה שימוש בכרטיס חיוב גנוב, מלאכתה של המאשימה להוכיח שהוא צפה ברמה גבוהה של הסתברות כי מעשיו יגרמו להונאה, קלה. ואולם, הנחת המוצא בענייננו היא כי הנאשמת לא הייתה מודעת, לכל אורך הלילה, לכך שמדובר בכרטיס גנוב . מנגד, היא חשדה בשלב מסוים (ומאוחר יחסית) שאפשר וכך הוא המצב ונמנעה מבירור ראוי. לאור כך רואה אותה הדין כמי שהייתה מודעת לעובדה זו. נשאלת אפוא השאלה אם מודעות זו – שאינה מודעות בפועל, אלא בכוח בלבד, בשל רשלנות בבדיקת החשד – יכולה לבסס מסקנה לפיה הוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשמת אכן צפתה שמעשיה יגרמו באופן קרוב לוודאי להונאה. שאלה זו היא נכבדה. ניתן לטעון כי מקום בו הידיעה אינה בפועל ומקורה בחשד בלבד (שלא הוסר), אין אפשרות לבסס על מערכת עובדתית זו מסקנה בדבר צפייה ברמה גבוהה של הסתברות, שאם נעשה כן מדובר יהיה בהרחבת החזקה בדבר עצימת עיניים אל מעבר לגבולותיה הנכונים.

   

  44.עם זאת, ההכרעה בנושא זה אינה נדרשת בענייננו לאור נסיבות המקרה המיוחדות. שוב אחזור ואציין כי הנאשמת לא נשאלה כל שאלה בנושא והמאשימה כלל לא ביססה את טיעוניה על הלכת הצפיות וממילא שלא טענה שהוכחו יסודותיה. חסר זה אמור לפעול לטובת הנאשמת ואינני סבור שהוכח כי הנאשמת צפתה כאפשרות קרובה לוודאי (היינו ברמה גבוהה של הסתברות) כי השימוש שביצעה בכרטיס יביא בהכרח למעשה הונאה. אכן, הנאשמת בוודאי שיערה שאפשר וזו תוצאה סבירה של מעשיה, אך לאור ידיעתה המוגבלת בדבר מקור הכרטיס (היינו, שהאפשרות שהוא גנוב היא רק אחת האפשרויות ולא הבלעדית ובכל מקרה שמדובר בחשד בלבד אף אם ממשי, ולא בידיעה בפועל), לא ניתן לומר מעבר לכל ספק סביר כי היא צפתה שתגרם הונאה ממעשיה ברמה כה גבוהה, כנדרש על פי הלכת הצפיות.

   

  45.תוצאה זו מתחייבת לדעתי מנסיבות המקרה המיוחדות והצורך להבטיח כי השימוש בהלכת הצפיות כתחליף למטרה, ייעשה רק כאשר משתכנע בית המשפט כי הנאשם הספציפי (ולא האדם הסביר) אכן צפה אפשרות זו כקרובה לוודאי ולמרות זאת לא נמנע ממעשיו. במקרה זה ניתן לראות בנאשמת כמי שמקיימת את היסוד הנפשי של פזיזות (בשל פעולה בקלות דעת תוך צפייה של התוצאה כאפשרות סבירה), אך לא מעבר לכך, ברמת צפייה של קרוב לוודאי. מסקנה זו מתחייבת בשל טיב הידיעה בדבר היות הכרטיס גנוב (שאינה בפועל אלא מקורה בחשד שלא הוסר) ומכך שהחשד כלל את האפשרות שהכרטיס גנוב כאחת מהאפשרויות בלבד ולא כאפשרות בלעדית. יתר האפשרויות אינן בהכרח מביאות לכדי תוצאת הונאה פלילית, כפי שמביאה האפשרות לפיה הכרטיס גנוב.

   

  לכן, שילוב טיב המודעות של הנאשמת, עם ההסתברות שהכרטיס דווקא גנוב (להבדיל מהאפשרויות האחרות), מביא למסקנה כי לא ניתן לראות בנאשמת כמי שצפתה על בסיס מערכת עובדתית זו את התוצאה המזיקה ברמת הסתברות של קרוב לוודאי, וזאת להבדיל מפעולה בפזיזות (ראו בנושא מ. קרמניצר, משחק מסוכן כאירוע עברייני, משפטים, תשנ"ו, 619, 630).

   

  46.אציין כי לצורך דיון בשאלה זו, לא התעלמתי מעדותו של מר עלי ג'בארין (להלן – עלי). עלי עבד כקופאי בתחנת הדלק סונול שער העלייה באותו הלילה (רכישה מס' 7 בכתב האישום המתוקן) וסיפר בעדותו כי הנאשמת הראתה לו תמונות שלה ושל בנה במכשיר הנייד שלה, תוך שטענה כי מדובר בתמונות "שלה לפני ניתוח או אחרי ניתוח" (בעמ' 16). הנאשמת הכחישה את הדברים וטענה כי היא ביקשה להראות לעלי את השעה המופיעה על צג הנייד, בניסיון לשכנעו למכור לה אלכוהול, מאחר ומדובר היה דקות ספורות לפני השעה שש בבוקר, בה מותרת מכירת אלכוהול (בעמ' 40). הסברי הנאשמת בנקודה זו אינם מופרכים בעיניי וקשה להלום שעלי באמת סבר שניצבת מולו האישה שנראית ברישיון הנהיגה, שכן מפרידות בין השתיים מעל לעשרים שנה. אציין בעניין זה כי לקופאי אינטרס ברור להראות שבדק תעודה מזהה של בעל הכרטיס (והוטעה) ובעניין זה יש לבחון את עדותו בזהירות. לאור כך, אינני רואה לקבוע ברמה הנדרשת כי הנאשמת הטעתה את עלי ולהסיק מכך מסקנות לחובתה.

   

  47. המסקנה היא שלא הוכחה העבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב ברכישות אלו, למרות החשד. שקלתי אפשרות לעשות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ ולהרשיע את הנאשמת בעבירה אחרת שהוכחו יסודותיה, כגון עבירה על סעיף 16 לחוק כרטיסי חיוב, או קבלת דבר במרמה/בתחבולה לפי סעיפים 415,416 לחוק העונשין, ואולם סברתי כי תהא בכך משום החמרה עם הנאשמת. המאשימה לא ביקשה לעשות כן. הדיון כולו נסוב סביב טיב חשדה של הנאשמת לצורך עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב. הצדדים לא התייחסו לאפשרות הרשעה בעבירה אחרת ולאור יסודות עבירות חלופיות אלו (שאינן נגזרת קלה יתר של העבירה עליה הועמדה לדין), סברתי שלא ניתנה לנאשמת הזדמנות סבירה להתגונן מפני אפשרות הרשעה שכזו.

   

  48.ביחס לעבירה של התחזות לאחר, הרי שהיא בעלת אותו יסוד נפשי כנדרש בעבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, היינו אף היא דורשת הוכחה של כוונה להונות באמצעות ההתחזות כאחר. כתב האישום מייחס לנאשמת התחזות כבעלת כרטיס החיוב, ומכאן שמטרת ההונאה שבהתחזות המיוחסת לנאשמת, זהה לזו שבשימוש בכרטיס החיוב. לאור כך, המסקנה אליה הגעתי ביחס לעבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, יפה גם ביחס לעבירה זו, היינו שלא הוכח יסוד הכוונה להונות. לאור כך לא ראיתי לדון בשאלה אם הנאשמת אכן הציגה עצמה כאישה שהכרטיסים היו שייכים לה ואם כן באילו תחנות ואם יש לראות בעצם הצגת הכרטיס והשתיקה, כמקיים את היסוד העובדתי. גם מעבירה זו מתחייב אפוא זיכויה של הנאשמת.

   

  49.ביחס לרכישה במכונת המשקאות האוטומטית, אירוע מס' 4 בכתב האישום המתוקן, זיכויה של הנאשמת מתחייב בראש ובראשונה מהיעדר הוכחת היסוד העובדתי. הנאשמת הכחישה לכל אורך הדרך שהיא שביצעה רכישה זו. לא הובאה כל ראיה שהייתה זו הנאשמת דווקא שביצעה רכישה זו ואין די בכך שהיא זו שביצעה בפועל את יתר הרכישות כדי להוכיח ברמה הנדרשת כי היא שביצעה גם את הרכישה במכונה האוטומטית. מסקנה זו אינה מתחייבת מיתר הראיות, שכן וובה (או שי) היו יכולים אף הם לבצע הרכישה, במיוחד כאשר זו בוצעה שלא באמצעות כרטיס החיוב שניתן לנאשמת, אלא באמצעות כרטיס חיוב אחר (ראו ת/19, מזכר ג'). לא ראיתי גם אפשרות להחיל בנושא זה את דיני השותפות, שכן לא הוכח שהנאשמת הייתה מודעת למעשים אלו וביצעה מעשה כלשהו שיש בו להפכה למבצע בצוותא. בכל מקרה, המאשימה לא טענה דבר בנושא.

   

   

  50.לאור תוצאה זו אינני נדרש ליתר טענות הנאשמת, כגון זוטי דברים והגנה מן הצדק.

   

   

  סיכומו של דבר שאני מורה על זיכויה של הנאשמת מהעבירות שיוחסו לה.

   

   

   

  ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ט, 07 אוקטובר 2018, במעמד הצדדים