ת.ק. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, בתאונת דרכים בהן נפגעה.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת, ילידת 1975, נפגעה בתאונת דרכים אשר ארעה בתאריך 19/2/2012. בשל נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה זו, הגישה התובעת תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

   לטענת התובעת עקב התאונה נחבלה בראשה, בנפשה ובעמוד שדרה צווארי ומותני.

2. לבקשת התובעת מונו מומחים רפואיים לבדיקת נכותה עקב התאונה: בתחום הנוירולוגיה, קבע המומחה נכות של 2% בגין כאבי ראש ו- 3% בגין סחרחורות. בתחום אף אוזן גרון קבע המומחה נכות של 10% בגין סחרחורות ו- 2.5% נכות בגין פגיעה בשמיעה. בתחום הפסיכיאטריה קבעה המומחית נכות של 5% ובתחום האורתופדיה קבע המומחה, כי לא נותרה נכות בגין התאונה.

3. במסגרת ראיותיה, הסתפקה התובעת בהגשת תצהיר מטעמה ואלו הנתבעת הגישה תיק מוצגים, הכולל מסמכים רפואיים המתייחסים למצבה של התובעת קודם לתאונה. משהצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, נוהלו שתי ישיבות הוכחות, במסגרתן העידה התובעת ונחקר המומחה בתחום האורתופדיה.

   אעיר, למען שלמות התמונה, כי בישיבה שלאחר שמיעת עדותה החליטה התובעת לפטר את עורכי דינה שייצגו אותה עד אותה עת, שחררה את המומחה שהתייצב למתן עדות באותו יום, דבר שהביא לדחייה ממושכת של ההליך עד שהתובעת מצאה ייצוג חלופי ועד שעורכי דינה החדשים נערכו לדיון ולחקירת המומחה. בהתנהלות התובעת בהקשר זה ובמשמעותה, אדון עוד בהמשך ככל שיעלה הצורך.

4. הנתבעת אינה כופרת בהתרחשות התאונה ובקיום כיסוי הביטוחי, אולם הצדדים חלוקים בנוגע לשיעור הנכות הרפואית, השפעתה התפקודית וחלוקים מחלוקת רחבה ועמוקה בשיעור הנזק.

5. בנסיבות שפורטו, אדון לכתחילה במצבה הרפואי והתפקודי של התובעת ולאחר מכן אאמוד את הנזקים שנגרמו.

   מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה

6. התאונה ארעה כאמור בתאריך 19/2/2012, לטענת התובעת, גופה נזרק קדימה, ראשה נחבט במשקוף הרכב, היא קיבלה מכה בראש ולאחר מכן גופה נזרק שוב אחורנית וכל גופה הזדעזע וטולטל בחוזקה.

7. לאחר התאונה, פנתה התובעת עצמאית, למרכז "בטרם", במרפאה תועד מבחינת מנגנון התאונה, כי בזמן עמידה עם הרכב נפגע מאחור בזוית מרכב שהגיע. הראש נחבט בפלסטיק שבין השמשה הקדמית לצידית. לא היה איבוד הכרה. התובעת התלוננה על כאבי ראש, סחרחורות ובחילה וצוין כי התובעת לא הקיאה. בעקבות בדיקת התובעת, תועד כי אין סימני חבלה חיצוניים, צילום גולגלת לא העלה קיומם של שברים, נמצאה רגישות במצח משמאל, בדיקת עמוד שדרה העלתה העדר רגישות מעל החוליות הצוואריות. תנועות מלאות של הצוואר והכתפיים וכיפוף מלא במותן. לתובעת הומלץ טיפול תרופתי נגד כאבים והיא שוחררה לביתה.

   למחרת היום, הגיעה שוב התובעת למרכז "בטרם", טענה שהיא סובלת מבחילה, כאבי ראש, ראיה מעורפלת והקיאה 3 פעמים. התובעת הופנתה לחדר מיון.

   בחדר מיון, התלוננה התובעת על כאבי ראש, צוואר, כאשר תועד מפיה, כי כאבים בצוואר ובגב החלו ביום הפניה. בדיקת התובעת הייתה תקינה ובצילום עמוד שדרה צווארי ומותני לא נמצאו עדות לשברים. בסיכום המחלה צוין, כי התובעת נפגעה במנגנון "צליפת שוט" והוסבר לה על אופי הפגיעה ועל היתכנות החמרת התסמינים. התובעת שוחררה בו ביום להמשך טיפול בקהילה.

   בתאריך 23/2/12, פנתה התובעת לרופא נוירולוג בקהילה, והתלוננה שהיא סובלת מסחרחורות, כאבי ראש וצוואר, הפרעות בריכוז, הפרעות בשמיעה של אוזן שמאל. בדיקת התובעת הייתה תקינה ונרשם לה טיפול תרופתי.

   בתאריך 26/2/12, פנתה התובעת לאורתופד בקופת החולים, טענה להחמרה בכאבים והופנתה לבדיקת CT. באותו מועד פנתה התובעת גם לרופא עיניים ונשלחה לבדיקת שדה ראיה ממוחשב, הבדיקה נמצאה תקינה.

   תוצאות בדיקת CT הגיעו בתאריך 4/3/12 ובהן נמצא בלט אחורי של אנולוס הדיסק הלוחץ על השק התקאלי בחוליות S1-L5 ובלט אנלוס אחורי לוחץ על השק התקאלי. עיבוי PLL משיק לשק התקאלי בחוליות 4-5C. בעקבות תוצאות הבדיקה נשלחה התובעת לטיפולי פיזיותרפיה וקיבלה טיפול תרופתי.

   בתאריך 30/5/12 ביקרה התובעת אצל רופא אף אוזן גרון והתלוננה על כאבים וירידת שמיעה מימין, סחרחורת וטנטון יותר מימין. בדיקת התובעת הייתה תקינה והיא נשלחה לבדיקות של מערכות שיווי משקל, בדיקת שמיעה מקיפה, פיזיותרפיה – תרגילי יציבה ומומחה פה ולסת.

   כמו כן, נשלחה התובעת על ידי נוירולוג לבדיקת EEG, כאשר הנוירולוג ציין, כי התובעת נמצאת במעקב פסיכיאטרי, ונוטלת ציפרלקס. בדיקת EEG נמצאה תקינה, יחד עם זאת בדיקת ENG שבוצעה הדגימה ניד ספונטני מתגבר בטסטים תנוחתיים לימין תוצאה האופיינית ל- BPPV לאחר טראומה שנגרמה מתאונה. בעקבות תוצאות הבדיקה הומלץ לתובעת על טיפולי פיזיותרפיה שעניינם תרגילי יציבה קבוצתיים.

   בדיקת שמיעה שנעשתה בשנת 2013 הדגימה ירידת שמיעה דו צדדית תחושתית עצבית והומלץ לתובעת על מכשיר שמיעה. בבדיקת שמיעה נוספת שנעשתה בנובמבר 2014 צוין, כי התוצאות בימין מתאימות לליקוי קל עד ליקוי בינוני חמור, שמאל מתאים לליקוי קל עד בינוני, אך הוער שהיו הרבה ארטיפקטים לאורך כל הבדיקה דבר שיכול להשפיע על התוצאות וכי מומלץ לחזור על בדיקת שמיעה התנהגותית ומעקב שמיעה תקופתי.

   במסגרת ראיות התובעת הובאו בעיקר מסמכים אלה, וכן מרשמים אודות תרופות שנרשמו לה ומכל מקום לא הובאו מסמכים נוספים המעידים על טיפולים רפואיים מעבר לשנת 2013, למעט מסמכים בתחום האורתופדיה שנוספו בשלב מאוחר יותר המתייחסים לשנת 2017, אליהם אתייחס בהמשך.

8. כזכור מונו לבדיקת התובעת מומחים בתחום הנוירולוגיה, אף אוזן גרון ואורתופדיה, כאשר בעקבות המלצת המומחה בתחום הנוירולוגיה מונתה גם מומחית בתחום הפסיכיאטריה. אעמוד על חוות דעת המומחים ומחלוקות הצדדים בהקשר זה.

   חוות הדעת בתחום הנוירולוגיה

9. המומחה שמונה בתחום הנוירולוגיה, ד"ר רון דבי, סקר את מצבה של התובעת לאחר התאונה, את המסמכים הרפואיים ואת תלונותיה של התובעת. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבי ראש, סחרחורת, בחילה ותלונות בתחום הנפשי ואת תוצאות בדיקתה וקבע בחוות דעתו, שהמדובר בחבלת ראש קלה ללא איבוד הכרה, ללא הקאות וללא עדות לליקוי נוירולוגי כלשהו. המומחה עמד על כך שלאחר התאונה המשיכה התובעת בנהיגה ברכב ופנתה למוקד רפואי רק מאוחר יותר במהלך היום ועל כך שהבדיקה הנוירולוגית לאחר התאונה הייתה תקינה ונותרה כך עד עתה. כן ציין המומחה שבבדיקה סמוך לאחר התאונה לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים.

   המומחה פרט, כי מאז התאונה מתלוננת התובעת על כאבי ראש וסחרחורת ועקב כך הייתה במעקב ובטיפול במסגרת מרפאה נוירולוגית. אמנם הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה אך בדיקת ENG הדגימה ניד התלוי בתנוחת הראש, ממצא העשוי להעיד על מקור וסטיבולרי לסחרחורת. הפרעה כזו תתכן לאחר חבלת ראש קהה או חבלה במנגנון צליפת שוט. משכך, קבע המומחה שמדובר בסחרחורת ובכאבי ראש פוסט-טראומטיים לאחר חבלת ראש קלה.

   בנסיבות אלה העריך המומחה את נכותה הנוירולוגית של התובעת כתוצאה מתאונת הדרכים ב- 5% - 2% בגין כאבי ראש ו- 3% בגין סחרחורת פוסטראומטיים על פי סעיף ליקוי 29 (6) I ו- II ב' (מותאם) על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי").

   המומחה הוסיף, כי התובעת לא תזדקק לטיפולים נוירולוגיים מיוחדים בעתיד וכי מצבה הנוירולוגי לא צפוי להשתנות. המומחה המליץ על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

   חוות הדעת בתחום אף אוזן גרון

10. המומחה שמונה בתחום אף אוזן גרון, ד"ר מ' ביזר, בדק את התובעת וסקר את המסמכים הרפואיים ותוצאות הבדיקות. בפני המומחה התלוננה התובעת על סחרחורת מהקימה בבוקר, טנטון דו צדדי וירידת שמיעה. אשר לסחרחורת, עמד המומחה על כך, כי התלונה הראשונה על סחרחורת אוזכרה כבר ביום התאונה, ומאז אוזכרה אצל רופאים שונים ובהזדמנויות שונות. כן התייחס המומחה לתוצאת בדיקת ה- ENG ואולם ציין כי הניד ההוריזונטלי הוא בגבולות הנורמה והערכים הנורמליים בבדיקה הקלורית אינם ממלאים את הדרישה של קיום רפלקסים פתולוגיים ומשכך העריך את נכותה של התובעת בסעיף זה ב- 10% נכות על פי סעיף 72 (4) ב 1 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

    אשר לטנטון, ציין המומחה, כי תלונה ראשונה של טנטון מופיעה בביקורה הראשון של התובעת אצל מומחה אף אוזן גרון כשלושה וחצי חודשים לאחר התאונה, גם בביקורה השני כחצי שנה לאחר מכן מופיעה התלונה ואולם בשני ביקורים נוספים, אין תלונה והרופא אף לא מציין זאת תחת הכותרת של אבחנה משוערת. המומחה הוסיף, כי אין כלל איזכורים לטנטון בשום אינסטנציה רפואית פרט לאותם שני ביקורים ולקלינאיות התקשורת שביצעו את בדיקות השמיעה שהאמינות של השנייה מביניהן אינה גדולה. המומחה קבע, כי היה מצפה שתלונה מטרידה כמו טנטון תופיע בתלונות אצל רופאי התובעת ולא למעלה משלושה חודשים לאחר מכן וכי הרופא המטפל יתייחס לתלונה בכל ביקור של התובעת אצלו אלא אם הטנטון חלף או שלא התלוננו עליו. המומחה אף הוסיף שגם המומחה בתחום הנוירולוגיה אינו מזכיר טנטון ולו פעם אחת. בנסיבות אלה קבע המומחה, כי אינו מעריך שלתובעת נגרמה נכות בגין תלונה זו.

     

    אשר לירידה בשמיעה, סקר המומחה את תלונותיה של התובעת, את תוצאות הבדיקות שנעשו בקהילה שלפחות אחת מהן לוקה במהימנותה, וקבע כי מתוך הנחה שבכל זאת נגרמה באוזן שמאל נכות כלשהי, הרי שבהתאם לתוצאות הבדיקות ובהתאם ללוח אחוזי הנכות לפי מדידה אודיומטרית הממוצעים שנמצאו בבדיקות מתאימים ל- 2.5% נכות לפי סעיף 72 (1) (2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

    חוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה

11. המומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר רמית רבונה-שפרינגר, סקרה בחוות דעתה באריכות את תולדות התובעת ותלונותיה בעקבות התאונה. המומחית פרטה, כי מאז התאונה התלוננה התובעת, אם כי באופן לא עקבי, על מצב רוח ירוד, חרדה, חוסר חשק לעבוד עם אנשים, חוסר חשק לבלות. ממצאים שמתאימים לאבחנה של הפרעת הסתגלות עם סימפטומים של דכאון וחרדה.

    התובעת התלוננה גם על ירידה בזיכרון, בבדיקה מקובלת שערכה המומחית לצורך הערכה קוגניטיבית, נמצאו ליקויים בקשב זיכרון ושפה ואולם המומחית התרשמה שחומרת הממצאים אינה תואמת את חומרתה הקלה של פגיעת הראש והוסיפה שבעת הבדיקה התרשמה מנטייה לאגרבציית הסימפטומים. כדוגמא, פרטה המומחית שלא סביר שהתובעת לא זוכרת איפה עבדה ולמשך כמה זמן טרם התאונה. המומחית קבעה, כי ככל הנראה אגרבציה זו, מקשה גם על קבלת מידע מהתובעת בדבר השלכותיה התפקודיות של התאונה.

    המומחית הוסיפה שפנייה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי והתמדה בו משקפת ולו באופן חלקי את מידת המצוקה הסובייקטיבית. במקרה דנן, הייתה פניה לטיפול פסיכיאטרי, אך פנייה זו הייתה לדברי התובעת חד פעמית. תיעוד אותה פניה לא הומצא למומחית, אף כי ניתן ללמוד מהחומר הרפואי שכן הועמד לרשות המומחית, כי אכן הייתה פניה לפסיכיאטר וכי לתובעת נרשם טיפול בציפרלקס וכי היא לא פנתה לטיפול פסיכולוגי. המומחית קבעה כי תבנית זו אינה עולה בקנה אחד עם מצוקה נפשית משמעותית.

    בשקלול האמור, קבעה המומחית כי התובעת זכאית ל- 5% נכות צמיתה.

    חוות הדעת ועדות המומחה בתחום האורתופדיה

12. המומחה שמונה לבדיקת התובעת בתחום האורתופדיה ד"ר גד ולן, סקר בחוות דעתו את מצבה של התובעת לאחר התאונה ואת תוצאות בדיקותיה. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבי צוואר וגב תחתון וטענה שמאז התאונה היא נזקקת למינונים גבוהים של ציפרלקס, אינה מסוגלת לישיבה או עמידה ממושכות וכאבי הגב והצוואר מפריעים לה בשינה.

    המומחה פרט קיומה של בדיקת CT לעמוד שדרה צווארי ומתני שנערכה בתאריך 28/2/12, לפיו בעמוד שדרה צווארי בחוליות 4-5C נמצא בלט אנולוס הלוחץ על השק התקאלי, ובעמוד שדרה מותני נמצא בלט אנולוס בחוליות S1-L5 עם לחץ על השק התקאלי.

    אשר למצבה של התובעת קודם לתאונה פרט המומחה קיומן של כאבי גב תחתון שהחלו באפריל 2009 ונמשכו לכל הפחות עד אפריל 2010.

    בבדיקת התובעת, אף שבבדיקה ישירה הדגימה התובעת מגבלות, בבדיקה עקיפה מצא המומחה תנועות מלאות. כך לדוגמא, בטווחי תנועות הצוואר בסיבוב נמצא 30 מעלות לכל צד, ואולם במהלך מבחן אדסון למוצא בית החזה הדגימה התובעת טווח סיבוב של 80 מעלות לכל צד.

    בטווחי תנועות גב התחתון בכיפוף הדגימה התובעת 30 מעלות בעמידה בברכיים ישרות, ואולם 110 מעלות בישיבה בברכיים ישרות כאשר הגב התחתון משתתף בתנועה. ביישור נמצאו 10 מעלות ובהטיה 30 מעלות לכל צד.

    כן נמצאו הליכה ויציבה תקינות, מבחן על-שם רומברג שלילי, טונוס שרירים תקין, כוח גס שמור, החזרים גידיים תקינים ושווים, מבחני ספורלינג ולאסג שלישיים דו צדדית.

    בשים לב לתוצאות הבדיקה, קבע המומחה שבבדיקת התובעת לא נמצאה הגבלה אותנטית בטווחי תנועת הצוואר או הגב התחתון, ללא פחת עצבי או סימני גירוי שורשי בנסיבות אלה, קבע המומחה שלא נותרה בעמוד השדרה הצווארי או המותני נכות עקב תאונת הדרכים.

13. התובעת שלחה למומחה שאלות הבהרה, במסגרתן הציגה לו בדיקת CT קודמת משנת 2009 אשר בה נמצא בלט אנולוס גורם לחץ על השק התקאלי בחוליות L4-5 ואולם לגבי חוליות S1-L5 נמצא מבנה גרמי תקין, רוחב תקין של תעלת השדרה והפורמינות, כן צוין דיסק רודימנטרי, יתכן סקרליזציה של L5 וצוין, כי אין עדות לבלט.

    בשים לב להבדל בין שתי הבדיקות זו משנת 2009 וזו משנת 2012, נשאל המומחה האם נכון שהממצאים בבדיקה משנת 2012, הם תוצאה של התאונה והמומחה השיב שלא בהכרח.

    המומחה נשאל עוד האם בממצאים אלה יש קורלציה / הסבר לתלונות ולממצאים של הגבלות התנועה והשיב שלא בהכרח.

    שאלה נוספת שנשאל המומחה, האם הממצאים בבדיקה משנת 2012, יש בהם קורלציה הסבר לממצאים של הקרנת כאבים או נמלול לגפיים והשיב "כן".

    עוד נשאל המומחה, האם לאור העובדה ששנתיים לפני התאונה אין תיעוד של תלונות לעמוד שדרה צווארי ומתני, מצבה של התובעת ותלונותיה של התובעת כיום יש לייחס לתאונה והשיב בחיוב.

    המומחה הופנה לחוות הדעת בתחום אף אוזן גרון ונוירולוגיה ונשאל האם נכון שחבלה וסטיבולרית מעידה על כך שהתובעת נפגעה במנגנון של צליפת שוט לצוואר והשיב "נכון".

    המומחה נשאל האם נכון שבלט דיסק עלול להגרם בחבלה מסוג צליפת שוט והשיב בחיוב.

    שאלה נוספת הייתה האם נכון שבלט דיסק גורם להגבלות בתנועות הצוואר והמומחה השיב כי לעיתים.

    המומחה אישר שאין בפניו תיעוד על תלונות או הגבלה בצוואר אצל התובעת עובר לתאונה, ואישר כי את תלונותיה של התובעת בנוגע למצבה בעמוד שדרה צווארי יש לייחס לתאונה.

    בעקבות תשובותיו אלה של המומחה נשאל המומחה שאלה נוספת, האם לאור תשובותיו הוא נכון לשקול פעם נוספת את נושא פסיקת הנכות ולקבל את תלונות התובעת בנושא הגבלות התנועה בצוואר ו/או בגב – לשאלה זו השיב המומחה, כי כיוון שהנכות נקבעת לפי ממצאי הבדיקה הגופנית ופרשנות המומחה לממצאי הבדיקה ולא לפי תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת הרי שאין מקום לקביעת נכות רק על סמך תלונותיה של התובעת.

14. בנסיבות אלה, זומן המומחה לחקירה נגדית. טרם חקירתו, נשלח למומחה חומר רפואי עדכני, במסגרת חומר זה, נשלחה למומחה הפניה לחדר מיון מתאריך 6/8/17, בעקבות כאבי גב עזים, וקושי של התובעת לשבת, לקום וללכת וזאת לאחר שהתובעת קיבלה זריקת וולטרן ללא הטבה.

    בהפניה לחדר מיון בתלונות, פורט, כי מזה שלושה ימים כאבי גב תחתון, בבדיקה, מתקשה / לא יכולה לעמוד, לא יכולה לקום מישיבה מסוגלת ללכת לאחר שקמה, צוין במסמך כי התובעת לא מאפשרת בדיקה מלאה.

    בחדר המיון צויין בתלונות כי כ- 5 ימים טרם קבלתה התחילה כאבים חזקים בגב תחתון, הייתה בבית חולים אחר, קיבלה זריקות אסטרואידים, וולטרן, היום הגיעה עם החמרה בכאבים. הבדיקה הגופנית של התובעת הייתה תקינה וצוין, כי לא נמצאה הפרעה נוירולוגית ויש רושם לכאבים רדיקולופתי ופריצות דיסק. התובעת שוחררה הם המלצה למשככי כאבים ובדיקת CT בקהילה.

    התובעת נשלחה לבדיקת CT ולפיזיותרפיה, כאשר צוין, כי התובעת מתלוננת על כאבים בצוואר גב תחתון עם החמרה בכאב גב תחתון מזה 3 שבועות, לא יכולה להרים את התינוקת שלה בת שנה, עם הקרנה לרגליים.

    בבדיקת CT של עמוד שדרה מותני מתאריך 19/9/17 – נמצאו בחוליות L4-5 בלט דיפוזי לוחץ על השק התקאלי, וגם בחוליות S1-L5 בלט דיסק אחורי לוחץ על השק התקאלי.

15. בעדותו השיב המומחה, שבקביעת הנכות נסמך רק על הבדיקה הקלינית של התובעת. המומחה אישר שבלטי הדיסק שנמצאו בבדיקה משנת 2012, יכול ומקורם בתאונת הדרכים וכן הסכים שיכול להיות שהבלטים הם הסיבה לכאבים להם טוענת התובעת. המומחה הוסיף, כי לא הייתה לו סיבה לא להאמין לתובעת שהיא סובלת מכאבים ואולם לא מצא הגבלות בתנועה, אף שבבדיקות המכוונות התובעת הדגימה הגבלות כאלה. המומחה הסביר שהוא בודק את הדברים בעין, מתוך ניסיון ולא דרושים לו מכשירי מדידה.

    המומחה הסביר שביצע בדיקות עקיפות שנועדו לבדוק ממש את אותו טווח תנועות ובבדיקות העקיפות מצא טווח תנועה מלא, הכל בהתאם לספרות ולטווחי התנועה המקובלים בבדיקות מסוג זה, כך בנוגע לעמוד שדרה צווארי וכך בנוגע לעמוד שדרה מותני. המומחה השיב, כי לא ערך מבחן שובר (הבודק את התארכות עמוד שדרה), שכן לטעמו תוצאות המבחן לא מדוייקות שכן הן תלויות בגובה האדם והוא יכול להגיע למסקנות מהבדיקות שכן ערך.

    המומחה חזר ועמד על הפער הגדול מאוד שמצא בין הבדיקות המכוונות לבין הבדיקות שבוצעו תוך הסחת דעת פער שלא אמור להיות בוודאי לא בהבדלים עצומים כמו אלה שמצא ומשכך כאשר הבדיקות בהסחת הדעת לא הדגימו הגבלות תנועה קבע שאין הגבלות תנועה אותנטיות.

    למומחה הוצגו המסמכים העדכניים משנת 2017 והמומחה הדגיש שגם בבדיקת התובעת בבית החולים נמצא טווח תנועה מלא, ללא רגישות בניקוש על גבי החוליות ולממצא זה יש משמעות גדולה. המומחה הסביר שהכאב, חווית הכאב וההגבלות שהוא גורם על התפקוד הוא עניין סובייקטיבי, אבל זה עניין למרפאת כאב ולא לנכות אורתופדית. המומחה השיב שהוא מקבל שהתובעת סובלת מכאבים ויש לה חווית כאב דרמטית.

    המומחה נשאל אם מצבה של התובעת יחמיר והשיב, כי המצב יחמיר בגלל התבגרותה הטבעית אבל לא בגלל התאונה והעובדה שהבלטים נותרו זהים בבדיקה בשנת 2012 ובבדיקה בשנת 2018.

    בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת שב ואישר המומחה, כי כאשר התובעת נבדקה תוך הסחת דעת למטרת הבדיקה, טווחי התנועה שלה היו מלאים.

    המומחה הסכים שבלט דיסק יכול להיות מסיבות אחרות לא רק מתאונת דרכים וכי בגילה של התובעת סיכוי של 40% לבלט דיסק.

    בפני המומחה הוצגה העובדה ש- 8 חודשים קודם לתאונה דנן, הייתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים נוספת והמומחה השיב שנתון זה לא היה בידיעתו. המומחה נשאל על כך שמאז 2013 ועד המסמכים מ- 2017 אין תיעוד רפואי המצביע על כאבים והשיב שיש הרבה אנשים שסובלים מכאבים שלא הולכים לרופא, כי התייאשו והם נוטלים תרופות נגד כאבים. אשר להריון, אישר המומחה שהוא עצמו מהווה סיבה לכאב.

    המומחה נדרש להסביר את ההבדל בתוצאות הבדיקה מ- 2009 והבדיקה מ- 2012, שכן בכל אחת מהן מצאו בלט דיסק בעמוד שדרה מותני בגובה אחר, והשיב שההסבר הוא כנראה הבדל במספור של החוליות, בגלל מבנה מיוחד של חוליות עמוד השדרה של התובעת שהחוליה האחרונה היא בעצם חלק מעצם הזנב (סקרלזציה) וכן עמד על החסרונות וחוסר הדיוק שקיים לעיתים בבדיקת CT. בשורה התחתונה עמד המומחה על חוות דעתו, כי לתובעת אין נכות בתחום האורתופדיה.

    הנכות הרפואית של התובעת – דיון והכרעה

16. הצדדים חלוקים בנוגע לשיעור הנכות הרפואית של התובעת, בשים לב לחוות הדעת בתחום אף אוזן גרון והנוירולוגיה ששתיהן קבעו נכות בגין סחרחורת, נכות שהנתבעת טוענת שהיא חופפת. כן, חלוקים הצדדים בנוגע לקיומה של נכות בתחום האורתופדיה, כאשר בא-כוח התובעת טוען לקיומה של נכות בשיעור 10% לפחות בגין בלטי הדיסק, הכאבים והגבלות התנועה מהם סובלת התובעת, כאשר לפי טענה זו על המומחה היה לשקול קביעת נכות לפי פריט 35 (1) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

17. ההלכה ידועה ובהתאם לה, ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראו לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (4/2/2002); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (31/12/88)). הדברים הם בבחינת קל וחומר, לגבי המומחים שהצדדים לא ראו צורך לזמנם לחקירה נגדית.

    המסקנה המתבקשת היא שבנוגע לנכות בתחום הפסיכיאטריה הנכות הרפואית עומדת על שיעור של 5% - כאשר ניכר מחוות הדעת, שהמומחית בחנה היטב את מצבה של התובעת, לא התעלמה מקשיים בגרסתה ומנסיבות חייה ואמדה את הנכות באופן מתון והגון.

    כך הם גם הדברים בנוגע לנכות בתחום הנוירולוגיה ואף אוזן גרון, אף כי עולה שאלת החפיפה בנוגע לסחרחורות, שכן שני המומחים קבעו נכות בגין סחרחורת. אין אלא להצר שאף אחד מן הצדדים לא ראה לשלוח בנדון למומחים שאלות הבהרה, ואולם מחוות הדעת ניכר שלפני המומחה בתחום אף אוזן גרון עמדה חוות דעתו של המומחה בתחום הנוירולוגיה ובכל זאת הוא ראה לקבוע נכות בגין סחרחורת בשיעור גבוה יותר מזה שקבע המומחה לנוירולוגיה ולא התייחס לקיומה של חפיפה.

    עיון בחוות הדעת מעלה, שהמומחה בתחום הנוירולוגיה, קבע נכות על פי סעיף ליקוי 29 (6) I ו- II ב' (מותאם) לתקנות המוסד לביטוח, כאשר מדובר בנוסף קודם של התקנות, שכן הפרק עבר תיקון בשנת 2015 וחוות הדעת ניתנה בשנת 2013. בהתאם לנוסח התקנות דאז הנכות ניתנה בגין Neuritis(נזק למערכת העצבים), בין סעיף I בצורה קלה שמקנה 0% נכות ובין סעיף II שמקנה 10% נכות בצורה בינונית. כאשר המומחה הסביר בחוות הדעת שמדובר בכאבי ראש וסחרחורת פוסט-טראומטיים לאחר חבלת ראש קלה וחילק את הנכות 2% בגין כאבי ראש ו- 3% בגין סחרחורת.

    המומחה בתחום אף אוזן גרון קבע את נכותה של התובעת בגין סחרחרות, לפי סעיף 72 (4) ב 1 של תקנות המוסד לביטוח לאומי, דהיינו בגין פגיעה בשמיעה באוזן הפנימית, פגיעה בחלק הוסטיבולרי בצורה קלה (קיימת סחרחורת ובחילה).

    הווה אומר מקור הנכות שהעניק כל אחד מן המומחים הוא אחר, המומחה בתחום הנוירולוגיה העניק נכות בגין פגיעת ראש והמומחה בתחום אף אוזן גרון העניק נכות בגין פגיעה באוזן הפנימית ופגיעה בחלק הוסטיבולרי.

    שעה ששני הצדדים ובמיוחד הנתבעת, לא מצאו לברר קיומה של חפיפה בין הנכויות שנקבעו וכאשר המומחה בתחום אף אוזן גרון היה מודע לחוות הדעת בתחום הנוירולוגיה ואף נמנע משום כך להתייחס לכאבי הראש, ניתן להסיק שסבר שאין חפיפה בנכות הרפואית בתחום הסחרחורת שאם לא כן, היה נמנע מקביעת נכות או מביע דעתו שהנכות גבוהה יותר. בנסיבות אלה, כאשר המקור לנכות הוא אחר, אני קובעת, כי מבחינה רפואית לא קיימת חפיפה בין הנכויות שנקבעו.

18. נותר עוד להכריע בעניינה של הנכות בתחום האורתופדי, כאשר בהקשר זה, כמפורט כבר לעיל, נחקר המומחה ממושכות ועמד על דעתו, שהתובעת אינה סובלת מגבלות תנועה ממצא שמתיישב גם עם החומר הרפואי, לרבות בדיקת התובעת בחדר מיון בשנת 2017 שם נמצאו טווחי תנועה מלאים, חרף העובדה שהתובעת סבלה כאבים.

    ממצאי בדיקת המומחה מקובלים עלי לחלוטין ומממצאים אלה עולה, שאף שהתובעת ניסתה להציג מצג בבדיקה ישירה כאילו קיימות מגבלות, כאשר בדיקה בהסחת הדעת העלתה שלא קיימות מגבלות כאלה ומכאן שאין נכות בגין מגבלות תנועה.

    קביעות המומחה הנסמכות על ניסיונו והערכותיו מהימנים ולא התרשמתי, כי בנסיבות היה צורך בבדיקה באמצעות מכשור כלשהו, כאשר לא נקבעו מגבלות תנועה (ראו בהקשר זה פסק דינו של כב' השופט זילברטל בתא (י-ם) 1426/99 אשר כהן נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ (15/2/2002), שם קבע השופט כי העובדה שהמומחה לא עשה שימוש במכשיר מדידה לבחינת הגבלת התנועה אינה רלבנטית שכן לא נמצאה כל הגבלה בתנועה (סעיף 8 (ג) לפסק הדין (להלן: עניין אשר כהן)).

    אשר לטענה שהמומחה לא שלח בדיעבד את הספרות בה הוא נוהג לעשות שימוש לב"כ התובעת, יצויין, כי לו סבר ב"כ התובעת שיש מקום לעמת את המומחה עם ספרות כלשהי, יכל להפנות שאלות הבהרה מלכתחילה, לצרף את החומר מבעוד מועד, להציגו למומחה ולשאול ככל אשר יחפוץ. לעומת זאת, דרישה מהמומחה לפרט את הספרות לראשונה על הדוכן, דרישה שימציא את הספרות לאחר החקירה וניסיון לעימות הקביעות בחוות הדעת עם הספרות לאחר שנעשתה החקירה אינם יכולים להצליח. יתירה מזו, מעדות המומחה עלה שמדובר בספרות מקובלת ונגישה ומשכך לא היה כל צורך לצרפה לחוות הדעת ומכל מקום ניתן היה לברר את העניין מבעוד מועד, מה גם שב"כ התובעת הציג למומחה דף מאחד הספרים שצוינו בעדותו, כך שהייתה לתובעת נגישות לספרות (ראו עמ' 51 לפרוטוקול מתאריך 8/3/18, שורה 32 ואילך) והמומחה הסביר ששיטת הבדיקה שם היא שונה מזו הקיימת במדינת ישראל ולא ניתן להשוות.

    שאלה אחרת היא, האם ניתן לתת משקל בגדר הנכות הרפואית, לעובדה שלאחר התאונה נצפו אצל התובעת בלטי דיסק בבדיקה מ- 2012 (גם בהינתן כאבים ובלט שנצפה כבר בשנת 2009, והאפשרות שמדובר באותו בלט עצמו כפי שפורט כבר לעיל), ובהינתן העובדה שהמומחה אישר שבלטי דיסק אלה יכולים לגרום ולהוות הסבר לכאבים להם טוענת התובעת אף כי בהעדר מגבלות תנועה אין נכות אורתופדית בגין מגבלות תנועה.

    בהקשר זה יצויין, שאף שהמומחה היה ער לניסיונות האדרה של התובעת בבדיקה, הוא לא סבר שהטענות בנוגע לקיומם של כאבים אינן אמת ואף מצא שקיימת קורלציה בין הממצא ההדמייתי של בלט לבין הכאבים, אף כי סבר שחווית הכאב של התובעת הינה דרמטית, במיוחד בשים לב להעדרם של מגבלות תנועה. הדברים מודגמים היטב באפיזודה משנת 2017, כאשר בשיא הכאב, בדיקת התובעת בחדר המיון תקינה לחלוטין, אין מגבלות תנועה ואין רגישות למישוש.

    הלכה למעשה, לא הוצג מסמך רפואי כלשהו המתעד קיומם של מגבלות תנועה שנמצאו בבדיקה רפואית להבדיל מדיווח התובעת ואף לא ניתן להתעלם מהעדרם המוחלט של מסמכים רפואיים בין השנים 2013 ו- 2017 אף שהתובעת טענה, כי בתקופה זו הייתה בהריון וסבלה רבות מהגב, במיוחד כך, כאשר התובעת החליפה את עורכי דינה בעיצומו של ההליך והייתה לה ההזדמנות להיערך מחדש, לאסוף מסמכים ולהציגם. המומחה בהגינותו ציין, כי לא תמיד מי שסובלים מכאבים פונים לטיפול רפואי, אך ניתן להניח במידה גבוהה של סבירות שלו מדובר היה בכאבים חזקים ובלתי נסבלים התובעת הייתה פונה לעזרה ולטיפול כפי שעשתה בשנת 2017 וכי לו היו מסמכים המתעדים טיפול כזה התובעת הייתה מציגה אותם.

    ב"כ התובעת טוען, כי יש לקבוע לתובעת נכות בהתאם לסעיף 35 (1) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי שעניינו השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות. כאשר הסעיף מופיע בפרק שעניינו מחלות ופגיעות במערכת הלוקומוטורית, וכותרת הסעיף הינה ארטריטיס רמבטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר. בהקשר זה הפנה ב"כ התובעת לעבל (ארצי) 9947-09-12 המוסד לביטוח לאומי נ' עמאד ח'ביס (20/12/12), שם מקום שטען תובע למגבלות וכאבים במרפק, אישר בית הדין הארצי לעבודה את ההחלטה להחזיר את הדיון לוועדה על מנת שתבחן קיומה של נכות לפי סעיף 35 (1) (ב) הנ"ל.

    סעיף 35 (1) (ב) אכן נחשב כסעיף סל בו נעשה שימוש, כאשר קיים רושם בדבר קיומה של מגבלה תפקודית ולא ניתן לקבוע נכות רפואית בשל אי התקיימות התנאים של סעיפים אחרים. המומחה בתחום האורתופדיה העיד שלא מתחום מומחיותו להתייחס למגבלה כזו וכי מדובר במומחיות אולי בתחום הכאב ואולם, בנסיבות שהתובעת כלל לא הייתה בטיפול מרפאת כאב, ובהעדר תלונות רציפות בכל השנים האחרונות למעט אפיזודה בשנת 2017, ברי כי לא היה הצדקה לבחון את נכותה בתחום הכאב.

    המקרה מעורר התלבטות, שכן מחד כאשר התובעת עצמה טוענת לנכות שהיא בגדר השפעה על כושר הפעולה הכללי, הרי בשים לב לתוצאות בדיקתה אצל המומחה, להעדר מגבלות תנועה בבדיקות וגם בהינתן כאבים הרי שהמקום לבחון טענותיה, הוא במישור הנכות התפקודית דווקא ולאו דווקא במישור הנכות הרפואית. השוו בהקשר זה פסק הדין בעניין תא (ת"א) 119464/01 שואט יורם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (1/11/2006), שם במקרה דומה, קבע בית המשפט שאין להתערב במסקנות המומחה בדבר העדרה של נכות רפואית והוסיף -

    "לאחר כל הדברים האלה אוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם אם טעה המומחה, והיה מקום, ולו מחמת הספק, לקבוע לתובע, תוך שימוש בסעיף מותאם, 5% נכות, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד; מה לי 0% מה לי 5%, בעניינו של התובע; לא פעם לא מותירות נכויות נמוכות שום נזק, אך ישנם גם מצבים שאפילו בהעדר נכות נותרים לעיתים "אי נוחות" או כאבים, שאינם מגיעים כדי נכות, אך מותירים את השפעתם. ארחיב מעט, ואעבור לבחון את השלכות התאונה".

    ואולם מאידך, מעשה של יום ביומו שמומחים מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה קובעים נכות בהתאם לסעיף 35 (1), בגין פגיעה בכושר הפעולה הכללי, והלכה למעשה, ההבדל בין בחינת קיומה של נכות במישור הרפואי או התפקודי היא בשיעור הנזק הלא ממוני שבתחום תאונות הדרכים הוא מוגבל ממילא.

    בנסיבות העניין, כאשר קיימים לראשונה ממצאים אובייקטיביים של בלט דיסק בעמוד שדרה צווארי לאחר התאונה, בהעדר תלונות לגבי עמוד שדרה צווארי קודם לתאונה והעדר בדיקה ובלט דיסק בעמוד שדרה מותני שאמנם יכול והיה קיים קודם, אך ללא ספק בעקבות התאונה התעוררו הכאבים בגינו, ונוכח המסמכים הרפואיים לאחר התאונה בגדרם התלוננה התובעת על קיומם של כאבים בעמוד שדרה, באתי לידי מסקנה, כי הוגן ונכון לקבוע לתובעת ולו מחמת הספק נכות בשיעור של 5% בהתאם לסעיף 35 (1) בין (א) ל- (ב) מותאם.

    בקביעה זו נתתי דעתי למכלול הנסיבות שהוכחו, לרבות המסמכים הרפואיים לאחר התאונה, העדרם של מסמכים עד לשנת 2017 והאפיזודה בשנת 2017. לא התרשמתי שמצבה של התובעת מצדיק נכות בשיעור של 10% כפי שטען ב"כ התובעת, אלא נכון ליתן משקל לקיומם של הממצאים ההדמייתים לאחר התאונה, לכאבים להם טוענת התובעת, ולהשפעתם על כושר הפעולה הכללי כל זאת גם בשים לב לכך שהיה קיים בלט דיסק וכאבים כבר בשנת 2009 בעמוד שדרה מותני. לא נעלמה מעיני מעורבותה של התובעת בתאונת דרכים קודמת 10 חודשים קודם לתאונה דנן, ואולם לא התרשמתי כי היה רצף טיפולי מאז אותה תאונה וברי כי השפעת התאונה דנן הייתה גדולה עשרת מונים.

    כפי שציינתי לעיל, עשיית שימוש בסעיף 35 (1) לתקנות כאשר המצב מצדיק קיומה של נכות ועל אף העדרם של מגבלות תנועה, היא עניין שכיח בחוות דעת בתחום האורתופדיה (השוו לדוגמא: עניין אשר כהן, שם קבע המומחה שיעור נכות של 5% בגין כאבים והשפעה על כושר הפעולה, וכן עא (ב"ש) 20491-11-15 רובי גבאי כהן נ' נ.פ (קטינה) הוריה אפוטרופסיה הטבעיים (6/3/16) שם קבע המומחה 10% נכות ואולם ערכאת הערעור קבעה שרק 5% מתוכם בעלי משמעות תפקודית; ראו גם תא (נצ') 4398/03 חיים יניב נ' איילון חב' לביטוח בע"מ (28/6/2005), שם נדחתה טענת הנתבעת כי בהעדר מגבלות תנועה אין לקבוע נכות לפי סעיף 35 בשל קיומו של בקע דיסק וכאבים; ראו גם תא (י-ם) 18764-11-11 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (22/3/18), שם קבע המומחה נכות בשיעור של 2.5% בגין כאבי הגב העליון, על אף העדרן של הגבלות תנועה).

    יוסף עוד, כי כאשר נשאל המומחה על מתן משמעות רפואית לכאבים, השיב, כי למד מבנו עורך הדין, שבית המשפט מוסמך לתת לכך ביטוי במסגרת ה"כאב וסבל", ואולם ניכר שהמומחה לא היה מודע לכך שכאשר עסקינן בתאונת דרכים, סכומים אלה מוגבלים וקבועים בחוק, ומשכך הדרך הנכונה לשקלל את מכלול הפגיעה שנגרמה לתובעת בתאונה ולהבטיח מתן פיצוי הוגן גם בתחום הנזק הלא ממוני, היא באמצעות סעיף 35 (1) דווקא.

    סיכום ביניים הנכות הרפואית

19. הנכות הרפואית של התובעת הינה איפוא כדלקמן –

    10% בתחום אף אוזן גרון בשל סחרחורת.

    2.5% בתחום אף אוזן גרון בגין פגיעה בשמיעה.

    5% בתחום הנוירולוגי.

    5% בתחום הפסיכיאטריה.

    5% בתחום האורתופדיה.

    סה"כ נכות משוקללת בשיעור של 24.765 אחוזי נכות.

20. משנקבעה הנכות הרפואית, יש לבחון את מצבה התפקודי של התובעת לאחר התאונה.

    הגריעה התפקודית שנגרמה לתובעת

21. לטענת התובעת, נכותה התפקודית גבוהה משיעור נכותה הרפואית. התובעת טוענת שהיא מתקשה לקחת חלק בעבודות משק הבית, כביסות, עמידה במטבח והכנת אוכל, נקיון הבית וטיפול בבתה התינוקת. התובעת מוסיפה בסיכומיה, כי לולא התאונה יכלה לעבוד, להתקדם ולהגדיל את שיעור שכרה. לטענתה שילוב הנכויות פוגע בה בכל תחומי חייה ונוכח מצבה הפיזי והנפשי הקשה טענתה היא שיש להעמיד את פגיעתה התפקודית על שיעור של 40%.

22. הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי עדותה וטענותיה של התובעת אינם אמינים וכי לא נותרה לתובעת כל נכות תפקודית, זאת בשים לב לשיעור הנכויות בכל אחד מן התחומים, כמו גם, לחלק מן הנכויות שאינן בעלות משמעות תפקודית, שכן מדובר בשיעור נמוך מאוד של נכות בתחום השמיעה, כאב ראש והפסיכיאטרי.

23. הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

    מהעובדות שהתבררו במהלך שמיעת הראיות, הסתבר, שקיים קושי לא מבוטל לקבל את טענות התובעת כהווייתן, בנוגע להיסטוריה התעסוקתית שלה ובכלל בנוגע למצבה, וכי העובדות מצביעות שלאורך השנים וללא קשר לתאונה, תפקודה של התובעת במסגרת תעסוקתית, היה לא יציב.

    מדו"ח רציפות ביטוח שהוגש, עלה שהעבודה האחרונה בה עבדה התובעת עליה דווח למוסד לביטוח לאומי, הייתה בין ינואר ליולי 2010, כשנתיים לפני התאונה בגאיה ים המלח בע"מ, שם הרוויחה התובעת בשנת 2010 שכר מצטבר של 36,890 ₪ בהתאם לתלוש של חודש יולי 2010. בשנים שלפני כן, עבדה התובעת מספר חודשים בכל שנה וניכר באופן ברור מהדיווח שאין יציבות בעבודתה.

    התובעת טענה בתצהירה ואף העידה, כי עבדה במשרד תיווך בין המועדים 2/11 עד ה- 9/11 בשכר בסיס של 4,000 ₪ והסתבר לה בדיעבד שהמעביד לא דיווח עליה לביטוח הלאומי כאשר לטענתה המעביד נעצר לימים בעקבות מעילה וכך מצאה את עצמה ללא עבודה. התובעת לא הביאה כל ראיה על קבלת שכר באותה תקופה ואולם צירפה מסמך בכתב יד ממי שהוא לכאורה המעביד, דא עקא, שהנתבעת התנגדה להגשת המסמך ואותו "מעביד" לא הובא כלל להעיד, אף שהיו לתובעת שלל הזדמנויות לזמנו משכך אותו מסמך בכתב יד אינו יכול להוות ראיה. מה גם שקשה שלא לתמוהה, מדוע לא לדווח על עובדת כאשר את שכרה ניתן להכניס בגדר הוצאות העסק.

    לטענת התובעת לאחר אותה עבודה חזרה לירושלים ואז התחיל משבר בבית אחותה והיא הייתה צריכה לסייע, לטענת התובעת ביום התאונה ממש סיימה את חלקה בעזרה שלה לאחותה והחליטה שהיא יוצאת לחפש עבודה, משכך, נסעה לאזור תלפיות, שם יש הרבה עסקים וחנויות, ובדרך ארעה לה התאונה. התובעת לא הייתה בדרכה לראיון עבודה כפי שנטען בסיכומיה, אלא בדרך לחפש עבודה בבתי עסק באיזור התעשיה בלא כל ידיעה ספציפית על עבודה הקיימת במקום, אלא מתוך הנחה שיתמזל מזלה ותמצא כך עבודה. כמובן, שלא הוצגה כל ראיה ושמץ ראיה שזו אכן זו הייתה מטרת הנסיעה, לא הוצג כל מעביד פוטנציאלי ספציפי ואני מתקשה לקבל את טענת התובעת שסתם יצאה להסתובב באיזור התעשייה ולנסות למצוא עבודה. לא זו הדרך המקובלת למצוא עבודה.

    הקושי לקבל את דברי התובעת כהווייתם, מתעורר בתיק זה ביתר שאת, כאשר כבר מחוות הדעת מסתבר, שיש קושי עם הדברים שמוסרת התובעת, על התנהלותה אצל המומחה מטעם האורתופדיה כבר כתבתי לעיל ואין צורך לחזור; גם המומחית בפסיכיאטריה התרשמה מקושי לסמוך על הדיווח של התובעת בנוגע לעבודתה קודם לתאונה; המומחה בתחום אף אוזן גרון עמד על אי מהימנות אחת מבדיקות השמיעה שבוצעה; בתצהיר הבריאות של התובעת היא נמנעה מלדווח על תאונה קודמת בה הייתה מעורבת, עשרה חודשים קודם לתאונה דנן וחמור מכל התובעת הודיעה לבית המשפט מפורשות שלא אמרה אמת בתצהירה ובעדותה שתועדה בפרוטוקול מתאריך 10/11/16. כך בישיבה שקוימה בתאריך 19/12/2016, בד בבד עם פיטורי עורך דינה הקודם הצהירה התובעת: "יש לי וידוי. אחרי התאונה עבדתי כמה שעות, 3 שעות ביום, שעתיים, 3.5 שעות, למשך 10 חודשים פעמיים שלוש בשבוע כדי שיהיה לי כסף לנסיעות וסיגריות". התובעת אף הוסיפה, כי עורך הדין שהגיש תביעה לביטוח לאומי לנכות כללית אמר לה שהיא חייבת לעזוב את העבודה ואסור לה לעבוד, כי בטוח לאומי מצלמים. כמפורט כבר לעיל, הדברים נאמרו לאחר שבעדותה אמרה התובעת שאינה מסוגלת לשום עבודה ולא עבדה מאז התאונה.

    חרף ההתנהלות החמורה, של אי אמירת אמת בתצהיר בו טענה שאינה מסוגלת למעשה לעבוד (סעיף 12 לתצהיר) ובעדות וחרף העובדה שהתובעת החליפה עורכי דין, היא לא מצאה לנכון לבקש להוסיף תצהיר נוסף או להעמיד דברים לכאורה על מכונם וקשה שלא לתהות שמא מהימנות דברים אלה שנאמרו בדיון גם היא מוטלת בספק.

    התובעת ממשיכה להסתמך על התצהיר בסיכומיה, כאילו לא היו דברים מעולם. קשה לקבל התנהלות זו וקשה לקבוע ממצאים רק על סמך תצהיר התובעת ועדותה.

    הרושם שהתקבל במהלך ההליך הוא שהתובעת תהא נכונה לומר ולעשות כל דבר שיאמיר את הפיצוי בתיק זה או את תגמולי המוסד לביטוח לאומי לשיטתה. הדברים באותה ישיבה מתאריך 19/12/16 נאמרו לאחר שבסוף ישיבה קודמת, בתום עדותה של התובעת, התקיים דיון מחוץ לפרוטוקול בו נאמר בין היתר שהעדר עבודה מצד התובעת לאו דווקא מצדיקה להגדיל את הפיצוי בתיק. התובעת הפנימה ויישמה מייד בישיבה לאחר מכן, תוך הטלת רבב בעורכי דינה, דבר שלא התרשמתי שיש בו ממש.

    הגם שלאחר חלופת עורכי הדין ניתן לתובעת פרק זמן ממושך מאוד להיערך מחדש, והיה בידה לבקש להגיש מסמכים חדשים, הן בנוגע לעבודה לאחר התאונה והן בנוגע למצבה הרפואי דבר וחצי דבר לא הוגש ומכאן אין אלא להסיק שלו היו מוגשים מסמכים לא היה בהם כדי לסייע לתובעת.

    מעדותה של התובעת, עלה, כי קיים קושי לבדוק את התפקוד שלה לאחר התאונה, שכן מאז התאונה, התובעת התחתנה, בעלה נכה היושב בכסא גלגלים ואולם התובעת התעקשה שאינה מסייעת לו בדבר, נהפוך הוא זה שמסייע לה, התובעת ילדה תינוקת בחודש מרץ 2016 לאחר הריון שהיא הגדירה קשה ולידה קשה שדרשה פרוצדורה כירורגית נוספת, כאשר לקח לה פרק זמן ארוך להתאושש. מצבה הבריאותי של התינוקת לדברי התובעת מעורער והיא זקוקה להשגחה רציפה, כך שהיו לתובעת סיבות רבות אחרות שלא לעבוד, החל מעת הכניסה להריון וסמוך ללידה, גם לולא התאונה.

    התובעת נמנעה מלהביא עדות כלשהי שתסייע לקבל ולהעריך את מצבה, אמה לא הובאה להעיד, אחותה לא הובאה וגם לא בעלה ואף לא עד אחד אחר, ובמקרה דנן כמפורט כבר לעיל יש קושי לסמוך על עדותה היחידה של התובעת.

    על אף האמור, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת שלתובעת אין כל פגיעה תפקודית. התובעת אולי מאדירה את מצבה ואת השפעת התאונה ואולם ניתן לנסות לזכך את הדברים ולבחון נכוחה את השפעת התאונה הכל בשים לב גם למסמכים הרפואיים ולחוות דעת המומחים שניתנו בתיק.

    עיון במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת של המומחים שעליהן לא חלקה הנתבעת, מעלה שנגרמה לתובעת פגיעה בתאונה, פגיעה שקיבלה ביטוי, בין היתר, בנכות הרפואית שקבעו המומחים.

    אשר להשפעת הנכות הרפואית על התפקוד, הרושם שהתקבל מהמכלול הראייתי שהובא הוא שמדובר בפגיעה מוגבלת בלבד, לטעמי קטנה משיעור הנכות הרפואית, זאת בשים לב שהשפעה על התפקוד בגין הסחרחורת (אליה התייחסו הן המומחה בתחום הנוירולוגיה והן המומחה בתחום אף אוזן גרון) היא אחת ובשים לב שפגיעה מזערית בשמיעה בשיעור של 2.5% אינה תפקודית, ופגיעה בשיעור של 5% בפסיכיאטריה היא מזערית, כך גם לגבי הפגיעה האורתופדית שניתנה מחמת הספק בלבד בשל כאבים שכפי שניתן להתרשם מהחומר הרפואי אינם רציפים והשפעתם על התפקוד מוגבלת. הכל גם בשים לב לכך שכנראה התובעת גמרה אומר בלבה להטיל את כל תחלואיה על התאונה ולהמתין לפיצוי ומשכך גם לא מימשה את כושר העבודה שהיה לה, וככל שמימשה את כושר עבודתה הסתירה את הנתונים ומשכך לא ניתן לדעת מה מידת הפגיעה התפקודית האמיתית.

    עוד יש לזכור, שלאחר 2013, לא הוצגו מסמכים רפואיים המלמדים על הפרעה ממשית בתפקוד בגין סחרחרות, כאבי ראש ולגבי הכאבים בשל הפגיעה בעמוד השדרה הובאו מסמכים משנת 2017 בלבד, שגם הם לא למדו על הגבלות תנועה, אלא על התלקחות כאב בלבד.

    בנסיבות העניין, בהינתן הקושי במהימנות גרסת התובעת, חוות הדעת והמסמכים הרפואיים, הערכתי היא, כי הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת היא בשיעור חמישית מכושר העבודה שהיה לתובעת ומשכך, אני מעמידה אותה על שיעור של 20%.

    משקבעתי את מצבה התפקודי של התובעת ניתן לאמוד את הפיצוי המגיע לה.

     

     

    שיעור הפיצוי

24. לשם הנוחות אחזור על נתוני היסוד –

    התובעת ילידת: 12/8/1975.

    תאריך התאונה: 19/2/12.

    גילה של התובעת בעת התאונות: 36 ו- 6 חודשים.

    גילה של התובעת כיום: 43 וחודשיים.

    הנכות הרפואית: 24.765%.

    הנכות התפקודית: 20%.

    ימי אשפוז: אין.

    הפסדי שכר לעבר

25. התובעת טוענת, כי הכנסתה עובר לתאונה אינה משקפת את פוטנציאל שכרה. התובעת מבקשת הפסד שכר מלא של שנתיים לאחר התאונה, לפי שכר של 5,800 ₪, ולאחר מכן לעתיד בהתאם לנכות של 40% לפי שכר של 7,000 ₪ לחודש ובסך הכל מבקשת פיצוי לעבר בשיעור של 280,000 ₪ לו מבוקש להוסיף פיצוי בגין הפסדי פנסיה.

26. הנתבעת טוענת לבסיס שכר של פחות מ- 1,000 ₪ בהתאם להיסטורית העבודה של התובעת, וסבורה שאין לפצות את התובעת כלל לעבר בשים לב לנתונים שהוכחו.

27. כזכור מתוך הנתונים שהוגשו עולה, כי עבודתה המתועדת האחרונה של התובעת הייתה בשנת 2010, כאשר השכר המצטבר בחודש יולי 2010 היה 36,890 ₪, משכר זה לא ירד מס הכנסה ומשכך מדובר בבסיס שכר לתקופת אותה עבודה בשיעור של 5,270 ₪.

    ואולם, כפי שטוענת הנתבעת לא ניתן להתעלם מכך שמאז חודש יולי 2010 לא הוכח כלל שהתובעת עבדה, וגם אם נקבל בדוחק את טענתה, כי עבדה במשרד תיווך בחודשים פברואר עד ספטמבר 2011, בשכר של 4,000 ₪ אף שהדברים כלל לא הוכחו, עדיין במועד התאונה התובעת לא עבדה ואף שמנתה סיבות שונות ומשונות לכך וכן טענה שבמועד התאונה ממש הייתה בדרכה לחפש עבודה, דבר מכך לא הוכח.

28. כמפורט כבר לעיל, במהלך התקופה מאז התאונה, גם לולא התאונה ניתן להתרשם, כי עברו על התובעת אירועי חיים שהיו מונעים הימנה עבודה ובין היתר, הריון ולידה קשים ותינוקת שאינה בקו הבריאות הדורשת השגחה רצופה. כמו כן, כמפורט לעיל הסתבר, כי לפחות לפי אחת מגירסאות התובעת, התובעת אכן עבדה ואולם לא ברור באיזה תקופה ומה היה שכרה ומכל מקום לפי טענת התובעת עצמה נמנעה מלעבוד והפסיקה את עבודתה, על מנת להשפיע על קביעת הנכות במוסד לביטוח לאומי.

    הרושם הדי ברור מהמכלול שנשמע הוא שהתובעת הייתה ועודנה בעלת כושר עבודה, וככל הנראה בחרה שלא לממש את יכולותיה, בין משום שסברה שתזכה לפיצוי בתיק דנן ובין משום רצונה לזכות בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, ובין בשל קשיי תפקוד אחרים שאינם קשורים לתאונה, הכל כפי שהיא עצמה הסבירה והכל גם כפי שמשתקף מהסטוריית העבודה של התובעת לאורך השנים. במועד התאונה הייתה התובעת בשוק העבודה כבר כ- 16 שנים לפחות (מאז שחרורה מצה"ל) ובתקופה ארוכה זו לא הראתה תעסוקה רציפה לאורך השנים כולן - עיון בדו"ח רציפות ביטוח מלמד שהתובעת עובדת מספר חודשים בודדים בכל שנה. אוסיף עוד, כי בהתאם לדו"ח רציפות ביטוח התובעת מקבלת אבטחת הכנסה ויכול שגם מסיבה זו היא נמנעת מעבודה.

    על אף האמור, לא ניתן לשלול שהתאונה ותוצאותיה, גרעו, הכבידו ועיכבו את השתלבות של התובעת בעבודה ויכול שלולא התאונה היו הדברים נראים אחרת.

    לא ניתן לפקוד לחובת הנתבעת, את החלטותיה והתנהלותה של התובעת ואולם מאידך, לא נכון להותיר את התובעת ללא כל פיצוי כאשר ניכר, כי אכן הייתה פגיעה בתאונה.

29. להערכתי, בסיס השכר שנכון לערוך לפיו את החישוב הן לעבר והן לעתיד הוא שכר מינימום נכון לעת הזו. כפי שטוענת הנתבעת ממוצע שכרה של התובעת לאורך השנים הוא נמוך מאוד. הגם כאשר התובעת עבדה היא הרוויחה מעט מעל שכר המינימום, היו תקופות ארוכות שלא עבדה, ולא ניתן להתעלם מכך. הערכתי היא, שאם וכאשר תבחר התובעת לממש את כושר עבודתה, סביר שתוכל להרוויח לפחות שכר המשתווה לשכר מינימום.

30. כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אולם, לעיתים המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנתונים שהוכחו ועל הנכות התפקודית שנקבעה.

    כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, בין משום שהתובע מנהל עסק עצמאי, ובין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם במקרים יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום.

    השווה בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)". ראו גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

31. במקרה דנן, שעה שיכול ונתונים אחרים, לרבות נסיבות אישיות, משפחתיות וניסיון לרווח משני גרמו לתובעת שלא להשתלב בעבודה, נכון לפסוק פיצוי מתון והוגן, בשים לב להיקף עבודתה של התובעת בעבר, באמצעות סכום גלובלי סביר, בהתחשב בכל הנתונים. בנסיבות העניין אני מעמידה את הפיצוי בגין העבר על סך של 40,000 ₪. הסכום כולל גם הפסדי פנסיה ונערך על פי אומדן גס של חלקיות פיצוי בשיעור של 40% מחישוב אקטוארי, הכל בשים לב לכך שהתובעת התקשתה להוכיח נזק מיוחד ולמכלול הנסיבות שפורטו לעיל.

    גריעה מכושר ההשתכרות

32. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות טוענת התובעת, כי יש לחשב את הפיצוי בהתאם לבסיס שכר של 7,000 ₪ לפי נכות תפקודית של 40%, כאשר לטענתה יש להעמיד את הפיצוי על סך של 400,000 ₪ כאשר לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה.

33. הנתבעת טוענת כי אין לפסוק הפסדי שכר לעתיד ולכל היותר יש לפסוק סכום קטן ומתון בשים לב לבסיס שכר של 2,000 ₪ ובסך הכל יש לפסוק לטעמה 20,000 ₪.

34. ההלכה היא שיש לפסוק פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות גם למי שלא עבד ערב התאונה ומאז התאונה ובלבד שמדובר במי שהוא בעל כושר עבודה. בענייננו, הגם שהתובעת לא עבדה באופן רציף בעבר אין ספק לטעמי שהיא בעלת כושר עבודה של ממש שנכון לעת הזו היא אינה מוצאת לנכון לממשו ואולם בהחלט אפשר שעם חלוף הזמן ואולי שינוי בנסיבות חייה תחליט לשוב ולצאת לעבודה (בנוגע לפסיקת פיצוי גם בנוגע למי שאינו עובד שנים רבות, ראו נא פסק דינו המקיף של כב' השופט מוחמד עלי בת"א 51577-09-14 פלונית נ' דראושה ואח' (21/2/18) והאסמכתאות הרבות אליהן הפנה (להלן: "עניין פלונית")).

    בניגוד לעניין פלונית, ענייננו שלנו אינו במי שלא עבדה עובר לתאונה שנים רבות, אלא במי שעבדה בעבודות בלתי יציבות, וההנחה הסבירה היא שהייתה ממשיכה לפחות בדרך זו לולא התאונה ואירועי חיים נוספים שפקדו אותה וכי גם בעתיד קיים סיכוי לא מבוטל שהתובעת תבחר לממש את כושר השתכרותה.

    התובעת לא למדה מקצוע, היא נעדרת הכשרה מקצועית, אך עבדה לפי דבריה שלה במכירות, כמו גם במזכירות, ובהחלט יכולה להשתלב בעבודות מסוג זה בשכר המתיישב עם שכר מינימום, זאת בשים לב לכך שהתובעת אישה צעירה יחסית, כיום בת כ- 43, אשר אומנם כרגע עסוקה בגידול בתה ובנישואיה הטריים יחסית, אך כאמור, אין לקבוע כבר כעת מה ילד יום ויש להתייחס לקיומו של כושר השתכרות שיכול והתובעת תבחר או תידרש בשל נסיבות חיים שונות לממש בעתיד.

    מבחינת סכום הפיצוי שניתן לפסוק, הרי שבנסיבות של חוסר יציבות תעסוקתית וגורמים נוספים בגינם בחרה התובעת שלא לממש את פוטנציאל השתכרותה, הרי שיש לפסוק סכום גלובלי סביר שישקף את הפגיעה בכושר השתכרות התובעת אם וכאשר תחליט לחזור לעבודתה.

    כמפורט לעיל, הנכות התפקודית של התובעת עומדת על 20% לתובעת עוד 23 שנים ו- 10 חודשים עד לגיל הפנסיה, בנסיבות שהוכחו אני סבורה שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בסכום גלובלי של 120,000 ₪ שכולל גם את הפסד התנאים הסוציאליים עקב השכר שהיה צפוי, זאת בשים לב שקיימים גורמים רבים שאינם קשורים לתאונה שמשפיעים על בחירתה של התובעת לא לעבוד ומכאן שההפסד שעתיד להיגרם בשל התאונה לאורך השנים הוא חלקי ומתיישב עם אמדן חצי אקטוארי, זאת מתוך הנחה שקיים סיכוי לא מבוטל שהתובעת תשוב לשוק העבודה הגם אם באופן חלקי, וכאשר תשוב התאונה תתן את אותותיה.

    עזרת הזולת

35. התובעת טוענת, כי לאחר התאונה נעזרה מאוד באמה ובבני משפחה ותאלץ לקבל עזרה גם בעתיד והיא עותרת לפסיקת פיצוי בשיעור של 50,000 ₪ לעבר ו- 70,000 ₪ לעתיד בגין עזרה זו.

    הנתבעת טוענת, כי טענות התובעת הן טענות בעלמה, התובעת לא העסיקה עזרה בשכר, לא הביאה את אמה להעיד, והניסיון שלה לטעון שבעלה עוזר לה ולא להיפך אינו יכול להצליח. לטעמה אין לפסוק דבר.

36. כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)). לעניין שיעורו של הפיצוי, נקבע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    בענייננו, סביר לקבוע שהתובעת נזקקה לעזרה מסויימת לאחר התאונה ואולם לא הוכחה כלל וכלל הטענה של נזקקות לעזרה אינטנסיבית בעבר או בעתיד. פגיעותיה של התובעת קלות יחסית ולא שוכנעתי שהן מצריכות כשלעצמן עזרה משמעותית.

    מצבה של התובעת מצדיק, לטעמי, פסיקת סכום גלובלי סביר לעבר ולעתיד, אותו אני מעמידה על סך של 20,000 ₪.

    הוצאות רפואיות, נסיעה ואחרות

37. התובעת טוענת שנגרמו לה הוצאות נסיעה רבות שכן הפקידה את רישיון הנהיגה שלה לאחר התאונה והיא מעמידה את הוצאותיה על סך של 30,000. עוד טוענת התובעת להוצאות רפואיות בסך של 35,000 ₪.

    הנתבעת טוענת שדבר מהוצאות אלה לא הוכח, אין שום קבלה פרט להוצאות רפואיות בסך 863 ₪. הא ותו לאו, אפילו את הפקדת רישיון הנהיגה התובעת לא הוכיחה. הנתבעת גם מדגישה שהמומחים לא קבעו שהתובעת נזקקת לטיפול רפואי.

38. בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. 

    אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

    גם כאן רמת האדרה של התובעת בסכום הפיצוי הנדרש, לעומת חוסר הוכחה מוחלט ניכרים. לא התרשמתי שנגרמו לתובעת או יגרמו לה הוצאות רפואיות מיוחדות, התובעת טוענת שאינה נוטלת את התרופות הפסיכיאטריות בשל העדר יכולת כספית, אולם לא התרשמתי שכך הם הדברים, התובעת כלל לא הייתה בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי והפגיעה בה במישור זה אם בכלל היא קטנה, מה גם שהתיעוד בנוגע לטיפול אצל הפסיכיאטר ולסיבה בגינה רשם את התרופה שרשם מעולם לא הוצג.

    אשר להוצאות נסיעה, התובעת לא הוכיחה את הפקדת רשיון הנהיגה ואת התקופה בה נמנעה מלנהוג, אם כי אני נכונה לקבל שהיה לה קושי לנהוג לאחר התאונה. נכון לעת הזו, התובעת מסרה כי חזרה לנהוג, ומשכך נמנעות הוצאות נוספות במישור זה.

39. בנסיבות העניין, בשים לב לכמות הטיפולים והביקורים הרפואיים שהתובעת נדרשה להם לאחר התאונה והוצאות נסיעה סבירות שלבטח נגרמו לה אני פוסקת סכום גלובלי של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד לעניין הוצאות רפואיות ואחרות לרבות הוצאות נסיעה.

    נזק לא ממוני

40. באשר לנזק הלא ממוני, בהתאם לתקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה עומד הפיצוי על סך של 42,897 ₪ ובעיגול 43,000 ש"ח.

    סיכומם של דברים

41. התביעה מתקבלת. סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

    40,000 ₪ הפסדי שכר לעבר.

    120,000 ₪ גריעה מכושר השתכרות.

    20,000  ₪ עזרת הזולת.

    5,000 ₪ הוצאות רפואיות ואחרות.

    43,000 ₪ נזק לא ממוני.

    סה"כ: 228,000 ₪.

42. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 228,000 ₪. לסכום יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

    5129371

43. בשולי הדברים אתייחס לטענת הנתבעת שהביעה תרעומת רבה על כך שהתובעת לא קיבלה את הצעת בית המשפט. כמובן שהצעת בית משפט היא הערכה בהתאם לנתונים שמצויים לפניו בעת מתן ההצעה, אזכיר לנתבעת שלאחר שמיעת הראיות ההצעה עודכנה לסכום גבוה יותר שאותו הצדדים ככל הנראה לא בחנו בשל הנסיבות שהתהוו. מכל מקום, זכותה של התובעת, כמו גם הזכות הקיימת לכל נתבעת שלא לקבל הצעה ולנהל דיון עד תום. בעת מתן פסק הדין נשקלים הדברים כמובן מחדש הכל בהתאם לנסיבות שהוכחו.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

     

    ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, 28 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.