בפנינו בקשה לצו קיום צוואה והתנגדות אליה. הצדדים קבלו את סמכות ביה"ד לדון בהתנגדות.
המנוח, מר [ש'], נפטר אלמן ערירי ביום ב' באדר תשע"ה (21.2.2015). בחייו, כתב מספר צוואות.
צוואה אחת נכתבה בשנת 2004 (תוכנה אינו ידועה לביה"ד). ביום 8.8.2006 עשה צוואה נוספת, בה הקדיש את ביתו לבית המדרש (עמותת "[...]", ה"כולל") אשר עומד בראשו הרב [ד']. באותו יום עשה גם צוואה הלכתית, עם תוכן דומה. ביום 26.8.2012, עשה צוואה אזרחית נוספת, בה השאיר את כל נכסיו לאחיין ובן-אחיין שלו, [א'] ו[ח'].
ביום 19.3.2015 הגיש הרב [ד'] בקשה לצו קיום צוואה של שנת 2006. לאחר פרסום כמקובל, הוגשה התנגדות ביום 9.6.2015, לאור הצוואה אזרחית המאוחרת שעשה המנוח.
בדיון ביום כ"ז בניסן התשע"ה (16.04.2015) קבלו שני הצדדים עליהם את סמכות ביה"ד לדון בהתנגדות לצו קיום הצוואה. ב"כ המשיב העלתה כמה טענות נגד הצוואה האזרחית המאוחרת, ביניהם פגמים טכניים בעריכת הצוואה, טענות לגבי מצבו הרפואי והקוגניטיבי של המנוח בעת עריכת הצוואה, וטענות של השפעה בלתי הוגנת על המנוח. המתנגדים הודיעו שיש להם סרט וידיאו של עריכת הצוואה, אשר יפריך את טענות המשיב.
בדיונים בהמשך, נחקרו הרב [ד'], [א'] ו[ח'], האחיין [י'] (אביו של [ח']) שהזמין את עו"ד עמרם אסולין שערך את הצוואה המאוחרת, עו"ד אסולין עצמו והעדים שחתמו עליה.
בנוסף, בהחלטה מיום ב' בחשון תשע"ו (15.10.2015) הורה ביה"ד לגורמים המוסמכים להמציא לב"כ המבקש את המסמכים:
- צילום הווידאו של החתמת הצוואה.
ב. תיקו הרפואי של המנוח מאת שירותי בריאות כללית.
ג. מידע ביחס למינוי אפוטרופוס למנוח [ש'], האם מונה, מתי ומיהו אותו אפוטרופוס.
התקבלו המסמכים, ביה"ד עיין בהם וכן צפה בצילום הווידיאו.
- ההתנגדות להוצאת הצו לקיום הצוואה הראשונה.
ובכן, כאמור, ההתנגדות לצוואה הראשונה נשענת בעיקרה על קיומה של צוואה מאוחרת.
מאחר וכך, איננו רואים צורך בשלב זה לדון בתוקפה של הצוואה הראשונה מצד עצמה, שהרי אם בקיומה של הצוואה המאוחרת יש משום ביטול הצוואה הראשונה, ויהיה מעמדה של צוואה זו אשר יהיה, סוף סוף מבוטלת היא על ידי הצוואה השנייה. נוסיף ונדגיש שההתנגדות לצוואה הראשונה לא הוגשה על ידי היורשים החוקיים וההלכתיים של המנוח אלא של המוטבים בצוואה השנייה, שכן מגמתם היא לא רק ביטולה של הצוואה השנייה, שבכך בלבד יועבר העיזבון לכלל היורשים, אלא גם קיומה של הצוואה המאוחרת שבה הם המוטבים. ואכן, המתנגדים לצוואה הראשונה מבקשים אף ליתן תוקף לצוואה השנייה ולהוציאה בגינה צו לקיום הצוואה, ראה התייחסותנו לכך, להלן.
אשר על כן, עיקר הדיון שלהלן הוא בתוקפה של הצוואה השנייה כזו שיהיה בה כדי לבטל צוואה שקדמה לה. אולם, מאחר והצוואה הראשונה הייתה צוואה כפולה, גם צוואה אזרחית שנערכה ראשונה, ולאחריה נערכה גם צוואה הלכתית עם אותם מוטבים ממש, עלינו לבחון גם את דרכי הביטול של הצוואה ההלכתית, והאם קיומה של הצוואה האזרחית די בה כדי לבטל את הצוואה ההלכתית, וככל שיבואר להלן.
ובכן, עלינו לדון בשתי נקודות עיקריות:
- האם יש תוקף חוקי לצוואה האזרחית המאוחרת מיום 26.8.2012?
- האם הצוואה האזרחית המאוחרת מהווה חזרה אף מהמתנה בחיים של הצוואה ההלכתית? נבהיר כבר עתה כי בהיבט החוקי, ביטול הצוואה הראשונה הינו פועל יוצא הכרחי של תוקף הצוואה השנייה. אך בהיבט ההלכתי, אין תלות מלאה בין שתי השאלות, וכפי שנסביר להלן.
ונדון בשאלה הראשונה תחילה.
- תוקפה של הצוואה האזרחית המאוחרת.
המשיבים להתנגדות שמו את עיקר טענותיהם כנגד תוקפה של הצוואה אזרחית המאוחרת. הטענות מתמקדות בשלוש נקודות:
- כשירות המנוח בשעת עריכת הצוואה.
- השפעה לא הוגנת.
- פגמים טכניים בעריכת הצוואה על פי החוק.
נתייחס לכל אחת מהטענות להלן.
- כשירות המנוח בעת עריכת הצוואה
לטענת המשיב להתנגדות, המנוח לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה המאוחרת. הוצגו מסמכים רפואיים באשר מצבו הרפואי והקוגניטיבי של המנוח בסמוך לעריכת הצוואה, לפניה ולאחריה. אולם, כפי שכתב ב"כ המתנגדים בסיכומים, לפי חוק הירושה (סעיף 26) צוואה בטלה כאשר נעשית "על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה".
בעת עריכת הצוואה המאוחרת, המנוח לא הוכרז כפסול דין. כמו כן, התרשמות ביה"ד לאור כלל המסמכים היא שעדיין ידע להבחין בטיבה של צוואה. הידרדרות חמורה מופיעה במסמכים רק כשנה לאחר עריכת הצוואה. אמנם חלה הידרדרות מסוימת בתפקודו הקוגניטיבי כבר בעת עריכת הצוואה, אך לא התברר כי כבר אז התדרדר למצב שיש לפסול את הצוואה. התרשמות זו התחזקה גם בצפייה בסרטון של עריכת הצוואה, בה נראה מר [ש'] מבין ומגיב היטב לשאלות עוה"ד אסולין, וכן נראה בריא מבחינה מוטורית (מוריד בעצמו את הכורסה המתקפלת ללא כל בעיה).
ברישום ביקורים מחודש 4/2011 וכן 7/2011 מד"ר ויינפלד (רופא כללי מטפל) נאמר שהמנוח סובל מ"ירידה בזכרון". כמו"כ, בתעודת רופא ממנו מיום 22.6.2012 נכתב: "המטופל מאוד מוזנח פיזית. לא מתקלח ולא מדבר לענין ... קשיש תשוש נפשית. ירידה במצב הפיזי, המנטלי ורגשי". אך אין בכך לקבוע שהגיע לרמה שאינו מסוגל להבחין בטיבה של צוואה. כמו"כ, במסמכים מחודש 8/2012 נזכר שלפעמים המנוח היה "מבולבל", אך גם בזה אין לקבוע שאינו כשיר לעשות צוואה, ובפרט בעת עריכת הצוואה, ביה"ד לא התרשם מהסרט שהמצווה מבולבל, אלא נראה שככלל הוא מבין את המתרחש סביבו.
בהערכת תלות של המל"ל מיום 6.9.2012 (כשבועיים לאחר עריכת הצוואה), נזכר אמנם "מצב ירוד" ו"חולשה כללית ניכרת", אך מאידך, נרשם: "מדבר ברור וברצף", וכן סומן X בסעיפים של "הבין את השאלות וענה לעניין ובהתאם" ושל "הבין את הבקשות לביצוע פעולות ופעל בהתאם". לגבי מצב רוחו נרשם: "מצב רוחו תקין, שקט ורגוע". כמו"כ סומן (בסעיף 15) "אין עדות לירידה קוגניטיבית, מחלת נפש/דיכאון קשה". להתרשמות המעריך: "הנבדק מתמצא במקום מגורים, ידע את גילו, שם אביו, שם רופא מטפל, לא התמצא בתרופותיו וידע לדווח על סדר יומו, שקט ורגוע".
נראה שהירידה החמורה של המנוח, אשר בכוחה לעשותו לאינו כשיר לצוות, היתה בעיקר אח"כ. כארבעה חודשים לאחר כתיבת הצוואה אובחן כסובל מדמנציה. במסמך עבור ביהמ"ש מד"ר אנה פריד, מומחית פנימית וגריאטריה בביה"ח סורוקה, כתבה ביום 24.4.2013:
"מדובר בחולה בן 83 ערירי, תושב [...] שהתאשפז בגריאטריה עקב מצב בלבול חריף וירידה תפקודית. ברקע סובל מסכרת לא מאוזנת שנים רבות ומוכר לי מאשפוזים קודמים כסובל מירידה קוגניטיבית וחוסר שיתוף פעולה עקב הפרעה התנהגותית. כעת מאובחן כסובל מדמנציה ברמה שעקב הפרעות התנהגותיות מסכן את חייו. החולה נייד, אינו משתף פעולה, ואין לו שיפוט תקין על מצבו. לדעתנו [? לא קריא ?] מוסדי כדי להיות בטיפול ומעקב קבוע אבל מסרב עקב אי הבנת מצבו.
מומלץ על אפוטרופוס כדי לטפל בכל ענייניו."
בכל זאת, עדיין נרשם ברישום ביקורים בממצאים מיום 29.5.2103: "ללא סימני דמנציה קשה".
כשנה לאחר עריכת הצוואה, ביום י' באב תשע"ג (17.7.2013) מונתה אחייניתו של המנוח, גב' [מ'] אפוטרופסית למנוח בביהמ"ש ע"פ חוק הכשרות המשפטית. בטופס מועמדות לבית אבות מיום 1.10.2013 סומן במצב קוגניטיבי דרגה 3 (הפרעה ניכרת בהתמצאות ובזכרון), אם כי סומן לגבי תקשורת דרגה 1 (מבין ומדבר ברור בשפתו).
על כל פנים, אין לנו הוכחה שבעת עריכת הצוואה ירידתו הקוגניטיבית היתה ברמה שיש בה כדי לקבוע שלא הבחין בטיבה של הצוואה. בסופו של יום, נטל ההוכחה הוא על הבא לפסול את הצוואה, להוכיח שהמצווה לא היה כשיר, והמשיב להתנגדות לא עמד בנטל זה. גם באמות מדה של ההלכה, לא נראה לקבוע למנוח מעמד של שוטה, והתרשמותנו היא שדינו היה עדיין כבן דעת.
- השפעה לא הוגנת
עוד טען המבקש שהצוואה נערכה בהשפעה לא הוגנת של האחיין [י'], ולכן היא בטלה לפי סעיף 31 לחוק הירושה. ב"כ המתנגדים טענה כי הדברים לא הוכחו, וכי נטל ההוכחה בזה מוטלת על הטוען לפסול את הצוואה. ב"כ המתנגדים האריכה בעניין זה בסיכומיה (עמ' 14 והלאה).
ביה"ד מקבל בעניין זה את עמדת ב"כ המתנגדים, כי לא הוצגה הוכחה של ממש להשפעה בלתי הוגנת. בכל מקרה של אדם ערירי, מטבע הדברים דעתו נוטה להעניק לאלה אשר הוא נעזר בהם. אין להשליך מכך באופן אוטומטי שקיימת השפעה לא הוגנת. יש לזכור שגם מתנתו לכולל בצוואתו נבעה, מן הסתם, בין השאר בשל שהותו בחברת אנשי הכולל, והעזרה שהושיטו לו.
ביה"ד נתן את ליבו לכך שהתנהלות האחיין [י'] והמוטבים בעת עריכת הצוואה מעוררת חשד – הזמנתם מרחוק ביום עשיית הצוואה ע"י האחיין [י'], והיותם עומדים מחוץ לבית בעת עריכתה, כפי העולה מתוך עדותם בפרוטוקול הדיון – אך עדיין אין בכך בכדי להוכיח אונס, או אפילו השפעה בלתי הוגנת.
עוד יש לציין, שהאחיין [י'] טיפל בו תקופה קצרה יחסית, כשבוע-שבועיים לפני וכמה חודשים אחרי עריכת הצוואה, דבר שגם בו יש כדי לעורר חשד על הזריזות והתזמון בו נעשתה הצוואה.[1]
ואמנם, במקרים של תלות חמורה ביותר נטל ההוכחה עובר לשכמו של המבקש לקיים את הצוואה, כפי שכתב כב' השופט ברנזון בע"א 423/75 מרדכי בן נון בענין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' מטילדה ריכטר, ואח' (פ"מ לא(1) 372):
"לפי חוק הירושה אין אצלנו כל חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי-הוגנת. על-כן נקבע הכלל, כי המתנגד לקיום צוואה עליו הראיה שהיא נערכה עקב השפעה כזאת. ע"א 190/68, סוטיצקי נ' קלינברוט [2].
ואולם גם אצלנו, כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזול, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר.
כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה."
אולם, אין זאת המציאות בנידו"ד, וקשה לומר שהמנוח היה תלוי באחיין שלו [י'] באופן כה מקיף ויסודי, כאשר עדיין היה בקשר עם חברי הכולל, על אף ש[י'] היה אז המטפל העיקרי.
ואמנם, לאור מצבו הרפואי של המנוח ולאור הנסיבות הקשורות לצוואה, היה ראוי שעו"ד אסולין ינקוט בזהירות יתר לפני עריכת הצוואה, כפי שהביא ב"כ המבקש מת"ע (ת"א) 66611-09-14 א. י נ' ר. ע:
"אמנם תפקידו של עורך דין בעריכת צוואה מצטמצם לפעולה טכנית של עריכה וניסוח [...] אולם בנסיבות שבהם מתעוררים חשש באשר לכושרו של המצווה, חשש לקיום השפעה בלתי הוגנת או כל חשש לפגם ברצונו החופשי וכאשר התוכן של הצוואה הוא על פניו חריג או בעל תוצאה בלתי שגרתית ויוצאת דופן, ראוי שיקיים בירור מפורש כדי לוודא שהמצווה אכן מבין את משמעות הצוואה ורוצה בה." (שוחט, עמ' 368 . ההדגשה אינה במקור.) בירור שכזה לא נערך על ידי עו"ד [...]."
מן הראוי היה שישיג אישור כשירות. הסברו של העו"ד בדיון ביום ו' בטבת תשע"ז (4.1.2017): "האישור שלי הוא שדיברתי אתו וראיתי שהוא מבין ולכן גם ביקשתי שיצלמו את האירוע. כדי לחסוך את המרדף אחרי מסמך ולא לטרטר אותו ובדרך הוא ילך לעו"ד אחר...", אינו מספק. בכל זאת, אין בכך לפסול את הצוואה, כפי שלא נפסל מטעם זה בפסה"ד המצוטט לעיל. הטעם לכך שהצוואה לא נפסלה שם הוא, שבשורה התחתונה הצוואה הוסברה למנוחה והיא אישרה שזוהי צוואתה, ולא הוכח חוסר כשירות. כך הוא גם בענייננו.
לסיכום, ישנם חשדות להשפעה בלתי הוגנת, אך נטל ההוכחה מוטל על הטוענים שהצוואה אינה מבטאת את רצונו החופשי של המנוח, ולא הוכח הדבר. בהעדר הוכחה, אין בכך כדי לפגוע בכשרות הצוואה.
- פגמים טכניים בצוואה
עוד טען המשיב שנפלו כמה פגמים טכניים בצוואה המאוחרת. בין הדברים, טען שהצוואה לא הוקראה למנוח מלה במלה ושלא נאמר לו בכלל הסעיף שמבוקש מ[ח'] לקנות את חלקו של [א']. אולם, אין בחוק דרישה לקרוא את הצוואה מלה במלה, וכפי הנצפה בסרטון המנוח חתם עליו מרצונו בפני עדים. עיקר הצוואה – הענקת הבית והכספים ל[א'] ול[ח'] – הוסבר לו ע"י עו"ד אסולין לפני החתימה, והמנוח הביע הסכמה לכך, בהנהון ראשו ובאומרו: "נכון, כן", ושוב אמר אח"כ: "בסדר גמור. אני מבין...".
עוד טען ב"כ המבקש שהמנוח לא הצהיר בפני עדים כי זו צוואתו, כנדרש בצוואה בעדים לפי סעיף 20 בחוק הירושה:
"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור."
ואם כי לפי סרט עריכת הצוואה נראה שהמנוח לא הצהיר במפורש בפני העדים שזו צוואתו, לדעתנו אין בכך פגם, לאור השיחה שהתנהלה בינו לבין עו"ד בפני העדים טרם חתימתו, בה הביע במפורש את הסכמתו והבנתו לדברי עו"ד אסולין שזוהי צוואה, וכן נאמר לו ע"י העו"ד בעת שחתמו העדים שאלו עדים על כך שחתם, והביע הסכמתו באומרו: "בסדר, אין בעייה". נראה שהבעת הסכמתו המפורשת לדברי עו"ד אסולין הרי היא כהצהרתו בפני העדים.
עוד ניכר היטב מהסרטת הצוואה, שעל פרטי הצוואה דיבר וסיכם לפני כן עו"ד אסולין עם המנוח, ועו"ד אסולין בסרט חזר בקצרה על מה שסוכם. המנוח הסכים מיד ולא היה נראה כי הוא מופתע או לא מבין מה שמדברים אתו.
עוד טען ב"כ המשיב שמספר תעודת זהות שבצוואה אינה נכונה, כיון שחסרה בה ספרה. אולם, חסרה ספרת הביקורת בלבד, ומספר הזהות עצמו נכון, כך שלא ייתכן שמדובר במספר זהות של אדם אחר, ועל כן אין לראות בכך שום פגם.
לכן, לא הוכח בפנינו פסול בצוואה האחרונה לא בכשירות המנוח, לא בהשפעת האחיין [י'], ולא בפגמים טכניים שצוינו. ממילא, איננו נזקקים לסעיף 25(א) בחוק הירושה, כפי שטען ב"כ המשיב, ואיננו צריכים להגיע לכך ש"לא היה לבית הדין ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה", ולרמת שכנוע הנצרכת לפי סעיף זה.
סוף דבר, נוכל לומר, שבכל הנוגע לתוקפה החוקי של הצוואה המאוחרת, אין בכל טענות ב"כ המשיבים למנוע את ההתנגדות לצו קיום הצוואה מ-2006.
לפיכך, אילו הצוואה הראשונה הייתה צוואה אזרחית בלבד, ללא הצוואה ההלכתית, היה די בכל האמור כדי לקבל את ההתנגדות לקיום הצוואה הראשונה מכוח הצוואה המאוחרת.
עם זאת, אין בכך כדי ליתן תוקף לצוואה המאוחרת, מבחינה חוקית או מבחינה הלכתית, וכפי שיבואר להלן.
אולם, כאמור, בנוסף לצוואה האזרחית ל"כולל", המנוח ערך מיד לאחריה צוואה הלכתית, שנוסחה ועקרונותיה שונים מנוסחה של צוואה אזרחית מצויה, וייתכן, שאף דרך ביטולה יהיה שונה, וככל שיתבאר להלן. בצוואה אזרחית יכולת החזרה של המצווה עד יום מותו אינה נובעת מהתנייתו המפורשת של המצווה, אלא מהוראת החוק שלא מאפשר כלל למצווה לשלול את אפשרות החזרה, וגם אם כתב מפורש בצוואתו שלא יוכל לחזור בו, לא תימנע ממנו בכך אפשרות החזרה. בניגוד לזה, צוואה הלכתית בנויה בעיקרה על נתינת מתנה מחיים, ולכאורה, הרי היא ככל מתנה, שאלמלא שיתנה מפורשות שיוכל לחזור בו מנין תבוא לו זכות שכזו, לבטל את מתנתו. לכן, בדרך כלל, בכל שטר צוואה הלכתית, מופיע סעיף מפורש שמתנה את קיום המתנה בכך ש'המצווה/הנותן' לא חזר בו עד יום מותו, כדי למנוע את האפשרות שכתיבת הצוואה באופן הלכתי תכבול את המצווה. בשטר הצוואה ההלכתית שהונח לפנינו מופיע סעיף מעין זה, וזה לשונו:
"ויהא מועיל שטר מתנה זו [...] כל זמן שלא תמצא שטר מתנה מאוחרת בחתימת ידי מן זמן שטר זו ושמכחשת תוכן שטר זו." (הדגשה לא במקור)
מנוסח זה משתמע, שלא די בעצם הצהרתו של המצווה בפני עדים, שהוא מבטל את הצוואה או חוזר בו ממנה, כדי לבטלה. ורק אם כתב המצווה שטר מתנה מאוחרת בחתימת ידו רק אז תתבטל הצוואה הראשונה.
לכאורה, תנאי זה לא מתקיים בצוואה האזרחית המאוחרת, שהרי אין כאן שטר מתנה אלא צוואה, כמשמעה על פי החוק, שאינה חלה אלא לאחר מיתה, מה שלא תקף על פי ההלכה, ולכל הדעות איננה שטר מתנה. (ואף שיש מקום לראות גם בצוואה האזרחית מעין שטר מתנה אלא שמנוסח בלשון אחרת, מכל מקום, מידי ספק לא יצאנו, וידם של המוטבים תהיה על העליונה, בהתאם לאמור בשטר הצוואה ההלכתית).
אולם, לדעתנו, אין הדבר כן, וקיומה של הצוואה האזרחית השנייה כפי שהיא, יש בה כדי לבטל את הצוואה ההלכתית הן על פי הדין והן על החוק, מכמה וכמה טעמים.
ראשית, יש לציין שנוסח שטר הצוואה ההלכתית מבוסס על הנוסח המופיע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' קלב). בנוסח שם ישנה התייחסות מפורשת לזכות של חזרה מהמתנה, וז"ל:
"וכן הותנה בפירוש ממני, שיש לי הזכות להדרי בי משטר מתנת בריא זו כל ימי חיי עד שעה אחת קודם פטירתי, ואם לא אהדרי בי במשך כל ימי חיי תהיינה המתנות מעתה ומעכשיו עד שעה אחת קודם פטירתי." (הדגשה לא במקור)
ובכן, בנוסח המקורי שממנו נלקחה הצוואה הנוכחית, נאמר מפורשות שכל דרך של חזרה מהצוואה תבטל אותה. ויש להניח שלא מדובר בהשמטה מכוונת על ידי המוטבים בצוואה הראשונה, כדי לכבול את ידיו של המנוח בצוואתו, שהרי מדובר בתלמידי חכמים, יראי השם, ולכל היותר מדובר בהשמטת סופר, שלא כתב את כל דרכי החזרה, אבל ברור שכוונת המצווה הייתה לאפשר לו כל דרך של חזרה מהצוואה, וכפי שמופיע בנוסח המקורי.
ואף אם יטען הטוען, שמדובר בהשמטה מכוונת, אין בכך כלום, שהרי דעת המצווה היא הקובעת.
זאת ועוד.
גם אם נבקש להיצמד ללשון הצוואה בדווקא, ולומר שמאחר ולא נתפרש בה דרך של חזרה מלבד שטר מתנה חלופי, הרי שאין לנו אלא מה שכתוב, מכל מקום, סוף סוף, צוואה הלכתית זו נכתבה לאחר כתיבת הצוואה האזרחית, שבה נאמר מפורשות, שיוכל לחזור בו בכל עת שירצה. ראש הכולל (שהוא המוטב בצוואה הראשונה), הרב [ד'], הצהיר בפנינו שהמנוח ערך תחילה צוואה אזרחית, ורק לאחר מכן, הרב [ד'] ביקש ממנו לערוך גם צוואה הלכתית, על מנת לעגן את הצוואה גם מבחינה הלכתית. לפי זה, יש לאמוד בדעתו של המצווה, שלא הייתה כוונתו להוסיף דבר בצוואה ההלכתית, מעבר לנתינת תוקף הלכתי למה שכתב בצוואה האזרחית, ובכלל זה, השארת דרכי החזרה מהצוואה כפי שנכתבו בצוואה הראשונה האזרחית. יש לציין, שגם כאשר הופיעו בפנינו המוטבים בצוואה, בבקשה לקיימה, המציאו תחילה רק את הצוואה האזרחית ורק לאחר שאלת בית הדין, האם ישנה גם צוואה הלכתית, הציגו אותה בפנינו. זאת אומרת, גם המוטבים בצוואה היו מודעים לכך, שכל מטרתה של הצוואה ההלכתית הייתה רק לעגן הלכתית את הצוואה האזרחית, הא ותו לא. גם לפי זה נוכל להסיק, שגם אם אין בצוואה האזרחית השנייה משום 'שטר מתנה' יש בה כדי לבטל את הצוואה הראשונה.
אבל מעבר לכל האמור, יכולת החזרה מהאמור בכל צוואה, לדעתנו, היא מאבני היסוד של הצוואה. לא בהקנאת הנכסים והרכוש מדובר, אלא בחלוקת העיזבון לאחר פטירתו של המצווה, ולכן אין סיבה לחשוב שהמצווה יבקש לכבול את עצמו בחיים חיותו עד אחרית חייו במה שכתב בצוואה, ושמא המוטב בצוואה שהיה אהובו יתהפך להיות שנואו, ושמא ימצא אחר שאוהבו יותר, ושיטפל בו בימי אחרית, ויבקש ליתן דווקא לו את עזבונו. הדרך שבה נכתבת הצוואה הלכתית, בלשונות של מתנה, 'מעכשיו ולאחר מיתה' או 'שעה קודם פטירתו', לא באו לשנות את מהותה ומגמתה של הצוואה אלא רק ליתן לה תוקף הלכתי לפי דרכי הקנין והמשפט. וראה בפתחי החושן (ירושה פרק ד, סעיף לב ס"ק עג) מה שהביא משו"ת מהריב"ל (ח"ב סימן לו) בשם הרא"ש והרשב"א, שכל שכתב בצוואה לשונות שמשמע מהם שכוונתו היא שהמתנה לא תחול בפועל מעכשיו אלא לאחר מיתה, הרי שכלול בזה שיוכל לחזור בו בכל עת, עיי"ש היטב.
ויתירה מזו, מאחר ונשתרש המנהג לכתוב בכל צוואה חוקית אזרחית, והלכתית, שהמצווה יוכל לחזור בו בכל עת, הרי שגם אם לא נכתב סעיף שכזה, אין בכך משום וויתור על זכות החזרה, אלא השמטת סופר היא זו, ו'דרשינן לשון הדיוט', וכמבואר, בשו"ע (חו"מ סימן סא סעיף ה).
יעויין בדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (סי' ק), שכתב:
"הנה בכל הצוואות הכותבין כאן בארץ נוהגים לכתוב שכל עוד שהוא בחיים, בידו לחזור מהצוואה, לשנותה, ולעשות ברכושו כטוב בעיניו."
הדברים הובאו בקובץ בית אהרן וישראל (קובץ קז, שנה יח, עמ' קיב-קיג), וכתב על זה הרב מתתיהו שווארץ שליט"א (בעמ"ח הספר "משפט הצוואה"):
"וא"כ י"ל לפי"ז בכל צוואה שנעשתה בקנין גוף מהיום ופירות לאח"מ או אודייתא וכמו שעושים בכל הצוואות ג"כ יהא הדין כנ"ל דיוכל לחזור בו וצ"ע [...].
ויש לציין דיש אופנים שהמצוה הולך לרב או סופר שיכתוב לו צוואה המקובלת והרצויה, והוא חותם ע"ז [...] ואם צוואה המקובלת והרצויה היא שיכתוב בו תנאי שיוכל לחזור בו, א"כ לא חתם אלא אדעתא שכן כתוב בצוואה, וכשלא כ' כן הסופר, אין המצוה מתחייב בחתימתו ע"ז, ושפיר יוכל לחזור בו, ומ"מ למעשה יעשה בכל נדון שאלת חכם."
לדעתנו, הדברים פשוטים, שבמונח לפנינו, כאשר המצווה כתב צוואה אזרחית (שבה ישנו סעיף חזרה מפורש), ורק על מנת ליתן תוקף הלכתי לאמור בצוואה, הוא עורך גם צוואה הלכתית, שבה הושמט סעיף החזרה לחלוטין, אין בכך כלום, והרי זה כאילו נכתב מפורשות סעיף החזרה גם בצוואה ההלכתית.
סוף דבר, מכל האמור נראה, שיש לראות בצוואה האזרחית האחרונה משנת 2012, מצד גורם החזרה שבה, ככזו, שמבטלת את הצוואה הראשונה, הן האזרחית והן ההלכתית.
- קיום הצוואה האזרחית המאוחרת
אמנם, בהתנגדות לצו קיום הצוואה, בקשו המוטבים של הצוואה האזרחית המאוחרת מביה"ד לתת צו קיום צוואה לצוואה האזרחית המאוחרת, אולם, בית הדין מבהיר, שאיננו רשאים לדון בכך במסגרת התיק הנוכחי. ככל שהמתנגדים יבקשו זאת, עליהם לפתוח תיק צו לקיום צוואה, כמקובל, ואז ביה"ד ידון בו לאחר קבלת הסמכות והסכמת היורשים, כמקובל.
ונבהיר.
לצוואה האזרחית האחרונה, לא קיימת צוואה הלכתית מקבילה לטובת אותם מוטבים.
לפי ההלכה, מאחר ומסקנתנו דלעיל היא, שהצוואה ההלכתית הראשונה בטלה, הרי שהעיזבון נופל לפני היורשים ההלכתיים, שהם אחיו ו/או בני אחיו של המנוח.
במצבים שכאלה, ביה"ד, בדרך כלל, אינו מוציא צו ירושה או צו לקיום צוואה בהתאם לחוק (כשהוא אינו תואם את ההלכה), מבלי שכל היורשים יקבלו את סמכותו של בית הדין לדון על פי ההלכה[2].
לכן, בשלב זה איננו דנים כלל בשאלת קיום הצוואה האזרחית האחרונה, למעט בכל הנוגע לביטולה של הצוואה הראשונה, וככל האמור.
מסקנה
לאור כל הנ"ל, בית הדין קובע:
- הצוואות הראשונות, האזרחית וההלכתית הינן בטלות, מאחר והמנוח חזר בו מקיומן (ואף התנה בצוואה ההלכתית את קיומה רק אם לא יחזור בו, ובפועל גילה דעתו במפורש שחזר בו בכך שכתב צוואה אחרת), ולכן הבקשה להוצאת צו לקיומן נדחית.
- אין באמור לעיל משום נתינת תוקף הלכתי או משפטי לצוואה האזרחית המאוחרת משנת 2012.
- בהתחשב בנסיבות ובמורכבות התיק, אין צו להוצאות.
- בית הדין סוגר את התיק.
ניתן לפרסם פס"ד זה לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.
ניתן ביום ה' בכסלו התשע"ט (13.11.2018).
הרב ציון לוז-אילוז הרב מאיר כהנא הרב אבידן משה שפנייר
[1] בהערכת תלות מיום 14.6.2011 רשום (עמ' 1) שהמטפל העיקרי הוא חבר בשם [...]. וכן מופיע בענין רחצה (עמ' 6) שהחבר עוזר לו בזמן המקלחת. בתלונות הנבדק (עמ' 10) רשום: "לדבריו קודם כל אני לבד. אשתי נפטרה לפני שש שנים ואין ילדים. ועם שאר המשפחה אני מסוכסך".
ברישום ביקורים מיום 8.12.2011 לד"ר ויינפלד רשום: "סכרת לא מאוזנת כלל. לא מקבל טיפול ולא שומר דיאטה". וכן ביום 9.2.2012 רשום: "הומלץ טיפול בBUDICORT [...] התברר שלא מקבל טיפול".
בשאלון מידע רפואי –סיעודי מיום 24.7.2012 רשום: "אין לי משפחה – המבקרים היחידים שלי – בחורי ישיבה". בתעודת רופא מאותו יום: "סכרת לא מאוזנת, ירידה דרסטית במשקל ... המטופל מאד מוזנח פיזית, לא מתקלח, ולא מדבר לענין". וכן באומדן סיעודי מאותו יום רשום: "קיימת משפחה: לא".
וכן ברישום ביקור מיום 12.8.2012 רשום: "חולשה כללי. ירידה במשקל. חוסר תאבון [...] החולה מבולבל, לא יכול להסביר מטרת הביקור, בקושי עומד, נופל לא מקבל טיפול שהומלץ. נמצא בתהליך כניסה לבית אבות דרך ע"ס."
המנוח אושפז באותו יום בביה"ח סורוקה למשך ששה ימים. לפי מכתב השחרור, סיבת האשפוז היה "בלבול וחולשה, ערכי סוכר גבוהים". (כך מופיע בהערכת תלות מיום 6.9.2012, עמ' 1).
רק ברישום ביקור מיום 20.8.2012 מופיע לראשונה: "האחיין לקח על עצמו את הטיפול. לדברי האחיין מידי פעם צלול אך מידי פעם מבולבל."
כאמור, הצוואה המאוחרת נערכה ביום 26.8.2012.
בהערכת תלות מיום 6.9.2012 רשום מטפל עיקרי [...], ונרשם (עמ' 4) תדירות הגשת עזרה "4 פעמים ביום". בתקופה זו רשום (עמ' 4) שרוב הזמן במיטה.
וכן באומדן סיעודי מיום 18.11.2012 רשום: "קיימת משפחה: כן. משפחה תומכת: כן. שם: [י'], אחיין."
כאמור, ביום 17.7.2013 מונתה האחיינית [מ'] לאפוטרופסית. בתסקיר העו"ס לביהמ"ש מיום 12.6.2013 רשום שלמנוח ארבעה אחיינים: [י'], [מ'], ועוד שתי אחייניות. שתי האחיינות מעוניינות שגב' [מ'] תהיה האפוטרופסית, אך האחיין [י'] מתנגד.
במידע רפואי – סיעודי מיום 1.10.2013, רשום:
"בעבר היה מגיע בלבוש שלא הולם את העונה, מוזנח, רטוב משתן, ללא הגיינה מאוד מרושל. לאחרונה בחודשים האחרונים מגיע מסודר , נקי, לבוש בהתאם לעונה – כל זה בזכות הטיפול המסור של אחייניתו [מ'] שלקחה על עצמה את הטיפול בו. כמו כן, גם דאגה לטיפול התרופתי היום יומי כולל הזרקת אנסולין.
בעבר לפני הגעתה של אחייניתו הבית היה במצב גרוע מלוכלך מסריח, היה בלתי אפשרי להתקרב. כעת הבית נקי מסודר."
[2] ואמנם, כבר כתבו כמה גדולי הדור שלפנינו שיש לקיים גם צוואה אזרחית משום מצוה לקיים דברי המת, ותוקפה החוקי של הצוואה האזרחית בדינא דמלכותא עושה אותה כעין דין "הושלש מתחילה לכך" (ראו שו"ע חו"מ סימן רנב), עיין אחיעזר (ח"ג סי' לד) ואגרות משה (אה"ע ח"א סי' קד) אשר צידדו לתת תוקף הלכתי לצוואה אזרחית, ובאריכות בספר "משפט הצוואה" (כרך א, ח"ג). מכל מקום, כאמור במסקנות פסה"ד סעיף ב', אין ביה"ד עוסק בשאלת תוקף הצוואה משנת 2012, ועל כן אין כאן מקום לדון בכך במסגרת פסק דין זה.