מונחות בפני בית המשפט להכרעה תובענות אשר הגישה הגב' ג.מ (להלן: "התובעת" ו/או "ג.") כנגד הנתבעים, הם ילדיהם של בעלה המנוח.
עובדות – כללי
- א. התובעת ומר ד.א (להלן ביחד: "הצדדים") היו נשואים זל"ז מיום 16.10.1982
ועד ליום 10.6.2017, מועד בו הלך מר ד.א לעולמו (להלן: "המנוח").
ב. לשני הצדדים היו אלה נישואים שניים ולכל אחד מהם שני ילדים מנישואיו
הקודמים.
- לאחר פטירת המנוח, הגישה התובעת תובענות כמפורט:
א. תמ"ש 22592-06-15 – תביעה "לפסק דין הצהרתי וצו עשה" בה עתרה התובעת למתן פסק דין הצהרתי כלפי הנתבעים אשר יקבע כי הינה בעלת הזכות להירשם כבעלים של שליש מהשטח המצוי בבניין וכפי שיפורט להלן , והמסומן בתשריט החלוקה באותיות ב' , ד', ו' וכן בעלים בשלמות של היחידה בתשריט המסומנת באות ח'.
ב. תמ"ש 22563-06-15- תביעה כספית לתשלום דמי שכירות המגיעים לתובעת כבעלת הנכס.
ג. תמ"ש 21419-12-15 - תביעה לתשלום כתובה.
תמ"ש 22592-06-15
- בהליך זה עתרה התובעת כאמור, כי ייקבע כלפי הנתבעים שהיא הבעלים של שליש מהשטח המסומן ב' ד' ו' בתשריט החלוקה המצורף כנספח ח' לכתב התביעה, המצוי בבניין, המשמש לתעשיה קלה ולמסחר (להלן: "הבניין"), שברח' --- (להלן: "המגרש")וכי היא הבעלים בשלמות של היחידה ח' שבתשריט.
עוד התבקש בית המשפט לקבוע כי בהמשך לזכויותיה האמורות של התובעת היא זכאית לדמי השכירות אשר התקבלו בעבר ואלו שיתקבלו בעתיד, בגין זכויותיה האמורות.
- א. לטענת התובעת, במהלך חייה המשותפים עם המנוח התנהלו הם בהפרדה רכושית.
כ"א מהם בנפרד רכש זכויות בבניין. לטענת התובעת היא בעלת זכויות בבניין ללא
קשר לזכויות המנוח בו.
ב. מפנה התובעת ומציינת כי המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה ולהליכים מטעמה מלמדים על זכויותיה האמורות ומשכך, היא זכאית להירשם כבעלת זכויות כאמור.
- א. לטענת הנתבעים, דין תובענה זו להידחות על הסף.
ב. לטעמם, התובענה באה לעולם בשיהוי ניכר ולאחר פטירת המנוח, זאת הואיל
והתובעת ידעה כי אם היתה מגישה התובענה בחיי המנוח – היה הוא סותר טענותיה
בנקל.
ג. עוד טענו הנתבעים טענת "התיישנות", שכן התביעה הוגשה בחלוף 32 שנים ממועד
רכישת הזכויות הנטענת.
ד. טוענים הנתבעים כי אביהם המנוח העביר להם עוד בחייו את הנכס בהעברה שהושלמה כדין, וכל טענה הבאה כיום מפי התובעת לזכויות במגרש או בבניין הינה חסרת כל בסיס.
- טוענים הנתבעים גם להעדר יריבות בין התובעת למנוח או בינה לבין הנתבעים שכן, טענת התובעת בדבר זכאות לזכויות בנכס צריכה להיטען כנגד מוכרי הזכויות ה"ה ג..
- להבהיר, ונוכח טענות הצדדים כי עתירת התובעת אינה להכריז על זכויותיה הקנייניות בבניין כלפי כולי עלמא, שכן, לטענתה, למעט טענת הנתבעים אשר נטענה לאחר פטירת המנוח ב-2017 , לא הייתה מעולם כפירה בזכויותיה בנכס, לא מצד מוכרי הזכויות בנכס ולא מצד השותפים האחרים לזכויות בו וע"כ אין רבותא לטענת השיהוי ו/או ההתיישנות ובהתייחס לזכות המהותית.
- מהנתונים, העובדות והמסמכים שבאו בפני בית משפט עולה כי:
א. ביום 16 בספטמבר 1983 נחתם הסכם מכר (להלן: "הסכם המכר") בין רשות הפיתוח מצד אחד לה"ה פ. (להלן: "ה"ה פ.") שבו מכרה רשות הפיתוח לה"ה פ. את המגרש (ראה נספח טו' לתצהיר ג.).
יצוין כי מדינת ישראל רשומה כבעלים של הנכס והרישום על שמה נעשה בשנת 1989. (ראה נספח יד' לתצהיר ג.).
ב. למרות שהסכם המכר נחתם כאמור ב-1983, הוברר כי כבר ביום 28.6.1964 נחתם הסכם פיתוח בין ה"ה פ. לרשות הפתוח (ראה סעיף 4 לנספח טז' לעיל).
ג. ביום 10 אפריל 1980 נחתם בין ה"ה פ. כ"מוכרים" לבין ה"ה ל-,
ל-,-,-, - כ"קונים",
הסכם שמהותו הסכם קומבינציה שבו מכרו ה"ה פ. לקונים האמורים לעיל חלק
מהנכס תמורת התחייבות הקונים לבנות עליו מבנה תעשייתי (ראה נספח טז' לתצהיר ג.).
בהסכם הקומבינציה נקבע כי 2/3 מהמגרש יועברו לבעלות הקונים , והיתרה (1/3) נותרה בבעלות ה"ה פ..
ד. בסעיף 3 ג' להסכם הקומבינציה נקבע כך:
"העברת הזכויות לגבי הממכר תעשה לפי חלקיהם של יחידי הקונים כמוסכם ביניהם:
א. - 33.3%.
ב. - 33.3%.
ג. א.ד 23.3%.
ד. - 10%.
החלקים והחלוקה שנעשתה בהסכם הקומבינציה בין הקונים מתייחסת לחלק
במגרש אותו הם רכשו (2/3)- והוא מהווה 100% לצורך תחשיב האחוזים דלעיל.
ה. ביום 27.04.83 נחתם הסכם נוסף ביחס למגרש – הפעם מכרו ה"ה ---
את מלוא זכויותיהם בנכס (33.3% משני שלישים של המגרש) לתובעת - ג. ולה"ה --- בחלקים שווים (ראה נספח יז' לתצהיר התובעת), באופן שג. רכשה
מחצית מזכויותיהם של ה"ה --(16.67%) וה"ה -- במשותף רכשו את המחצית
השניה (16.67%) של זכויות -- בנכס.(ראה סעיף 11 לנספח יז בתצהיר ג.).
משכך, בשלב זה לה"ה -- 50% מתוך ה2/3 (33%שהיו להם תחילה ועוד 16.67%שרכשו מ--) ול-- 50% - למנוח 23.3%, לתובעת - 16.67% ול-- 10%.
ו. הובאה בפני בית המשפט ראיה המלמדת כי העסקה אשר בה רכשה התובעת הזכויות כאמור, דווחה לשלטונות המס והתובעת שילמה מס רכישה בגינה.( אישור על תשלום מס רכישה כאמור צורף, כנספח יח' לתצהיר ג..)
ז. מנוסח הסכם המכר (ראה ה"הואיל" החמישי) עולה כי השותפים האחרים ידעו על מכר הזכויות של ה"ה ---- לג. ולה"ה ל--וזה נעשה בהסכמת כל השותפים.
ח. מכל האמור לעיל עולה כי לאחר מכירת חלקם בנכס של ה"ה --- לג. ולה"ה ---, מצב הזכויות במגרש בשלמותו היה כדלקמן:
לה"ה פ. 33.33% - להם יוחדה בהסכם הקומבינציה קומה א' של הבניין שהיה עתיד להבנות.
2/3 הזכויות הנוספות חולקו בין השותפים כך:
-- - 33.33%.
-- 15.55%
-- 11.12%
-- 6.67%
שותפים אלו חילקו ביניהם את זכויות הבעלות בשטח שבקומת הקרקע ובקומה ב' של הבנין.
ט. מפנה התובעת ומציינת כי לאחר סיום הבניה, וכהכנה לרישום הבנין כבית משותף,
הוזמנו השותפים למהנדס הבנין ולצורך חלוקת השטחים בין השותפים וייחודם .
י. השותפים , בינם לבין עצמם , ערכו הסכם לייחוד אולמות ספציפיים בהתאם להצעת החלוקה (ראה נספח י' לתצהיר ג.).
בעקבות הצעת החלוקה נחתמו הסכמי החלוקה, כך שלבעלי הזכויות בנכס כמפורט לעיל הוקצו אולמות ספציפיים אשר הזכויות בהם אמורות להירשם על שמם כיחידות נפרדות בעת רישום הבית המשותף.
--- יחד יוחדו: אולמות א' ו– ג' בקומת הקרקע ואולמות ה' ו-ז' בקומה השניה.
--- יחד יוחדו : אולמות ב' וד' בקומת הקרקע ואולם ח' בקומה
ב' כך שלאחר רישום הבית המשותף אמורות היו
הזכויות להירשם על שם שניהם בהתאם לשיעור
זכויותיהם (16.67% לג. ו- 23.3% ל--).
למר -- יוחד: אולם ו'.
ראה: נספחים כא' וכב' לתצהיר ג. (להלן:
"הסכמי החלוקה")
לה"ה פ. יוחדה הקומה השניה וששה מקומות חניה.
- ייחוד האולמות לא נרשם בפועל בלשכת רישום המקרקעין הואיל והבנין עדיין לא נרשם
כבית משותף, וכל עוד לא נרשם בית משותף כל אחד מבעלי הזכויות הינו בעלים של חלקים
במושע בנכס כולו בהתאם לשיעור זכויותיו.
עוד לציין להשלמת התמונה העובדתית כי בשנת 2004 או סמוך למועד זה רכש המנוח, ---, את זכויותיו של -- בנכס ( דהיינו, רכש עוד 10% מכל המגרש וקיבל את אולם ו') – ועתה למנוח ולג. 50% מתוך ה-2/3 (33.3% למנוח ועוד 16.67% לתובעת).
- נוכח כל האמור לעיל והואיל ולטענת התובעת הנתמכת במסמכים רכשה היא זכויות בנכס, עותרת היא לפסק דין הצהרתי כלפי הנתבעים הכופרים בזכויותיה.
- א. הנתבעים טוענים כאמור כי התובעת לא הוכיחה שההסכם משנת 1984 הוא בר תוקף
והיא לא הבהירה מדוע לא נרשמו הזכויות על שמה למרות חלוף השנים.
ב. מפנים הנתבעים לנ/1 שהוא אשור מנהל מקרקעי ישראל מיום 9.4.2014 ובו לא רשומה התובעת כבעלת זכויות.
ג. לטענת הנתבעים לא הוכיחה התובעת כי קיימה התחייבויותיה על פי הסכם המכר וכי היא זכאית להרשם כבעלת זכויות בנכס.
ד. עוד מפנים הנתבעים להסכמי הממון שנערכו בין התובעת והמנוח . ההסכם הראשון מ-1998 והשני מ-2011 , אשר באף אחד מהם לא צוין כי לתובעת זכויות בנכס, וההיפך הוא הנכון צוין במפורש בהסכם מ-2011 כי המנוח הוא בעל הזכויות בשלמות בארבעת האולמות וזכויותיה הנטענות של התובעת לא הוזכרו לא בהסכמי הממון ולא במסמכים הנוגעים לנכס שנערכו במהלך השנים.
דיון
- א. לאימות טענתה כי רכשה זכויות עצמאיות בנכס הציגה התובעת הסכם רכישת
הזכויות כמו גם העתק הדיווח לשלטונות מס שבח.
ב. הנתבעים לא הצליחו להפריך תקפו של ההסכם והם לא פעלו לזמן עדים שיכולים היו לאמת טענותיהם בהתייחס לכך.
ג. העד היחיד אשר התייצב מטעם הנתבעים וניסה להפריך טענת התובעת הוא מר ---, שהינו בן זוגה של הנתבעת – אולם למרות טענתו כי הוא מכיר היטב את העובדות הנוגעות למערכת היחסים הרכושית בהתייחס לבנין – ציין הוא בתצהירו כי מקורות ידיעתו הן "שיחות רבות עם ד. ועם י. --" וכן " מעיון במסמכים הרלוונטיים של הזכויות בבנין ומהיותו איש מקצוע, קבלן ואיש נדל"ן".
ד. אכן, כנטען , מנוסח הסכם הממון שבין הצדדים משנת 2011 ניתן להבין לכאורה כי בעל הזכויות הבלעדי באולמות שבנכס הוא התובע לבדו, אך יש להפנות גם לאמירתו בפרוטוקול הדיון מיום 11.12.2011 - "יש לי זכויות במספר אולמות ב--" לא נאמר כי הוא בעל הזכויות הבלעדי. אולם, בענייננו אין לנו צורך להכנס לדקדוקי מילים ופרשנות ניסוח שכן בפנינו הסכם רכישה, על פיו רכשה התובעת מה"ה --- זכויות בבנין , הסכם אשר דווח כדין ותקפו לא נסתר (ראה נספח יז' לתצהיר ג.).
ה. עו"ד --- אשר התייצב לעדות מטעם התובעת ונשאל לענין זה , אישר כי הוא זה אשר ערך עבור התובעת והמנוח הסכם הממון משנת 2011 וכי זה נערך בהמשך למידע שנמסר לו ע"י התובעת והמנוח (ראה עמ' 18 לפרוטוקול).
ולשאלת ב"כ הנתבעים הוסיף וציין "בימ"ש העיר שצריך לברר את נסיבות עריכת הסכם הממון ולברר מדוע בהסכם הממון לא הוזכרה העובדה שהתובעת רכשה מספר חלקים מאותו נכס ברח' --- וזאת הסיבה שבגללה נתתי את התצהיר כדי להראות ולהסביר לבימ"ש. באותו מועד לא ידעתי על עובדת רכישת חלק בבנין ע"י התובעת. זה היה עיקר הענין בנתינת התצהיר" – ראה עמ' 9 משורה 20 לפרוטוקול.
ובעדות התובעת עת נשאלה מדוע לא צוינו זכויותיה היא בהסכם הממון , השיבה כי לא היה צריך לכתוב את זה שכן היו לה מסמכים וראיות לרכישה-ראה עמ' 45 לפרוטוקול.
- התובעת מפנה אף למסמכים והסכמים שנערכו במהלך השנים בהם ראיה נוספת לטענותיה בדבר הזכויות שרכשה בנכס:
א. מפנה התובעת להסכם החלוקה עם -- (נספח כא' לתצהיר ג.) שבסע' 1 שבו נאמר:
"הנכס כולו מושכר לתדיראן לתקופה של שבע שנים ושכ"ד יתחלק בין בעלי הנכס לפי יחסי השותפות הראשונים (דהיינו 10%,40%,50%, --, --, -- בהתאם...).
ובהסכם החלוקה עם -- (נספח כב' לתצהיר ג.) נאמר בפסקה האחרונה של
ההסכם:
"בכל הקשור להשכרת הנכס לחב' "תדיראן" יחולקו דמי השכירות לפי יחס השותפות הראשונים דהיינו 50% -- 40% -- ו- 10% --".
מפנה התובעת ומציינת כי לולא החלקים אשר אותם רכשה היא בנכס מכוח הסכם -- לא היו למנוח 40% בנכס אלא אך 23.3% בנכס, אותם חלקים אשר הוא רכש בהסכם הקומבינציה ובתוספת 16.67% שהיא רכשה מ-- מקבלים 40% למשפחת א. ולאחר שהמנוח רכש את זכויות -- – 10%, היו לבני הזוג
א. יחדיו – 50%.
ב. עוד , בהסכם השכירות עם תדיראן אשר צורף כנספח כג' לתצהיר ג. , רשומה
התובעת כמשכירה מס' 5 וחתומה על ההסכם.
ג. בחוזה השכירות אשר נחתם ביום 27.12.01 ובו הושכרו כל האולמות שבקומה ב'
לחב' -- בע"מ , מוזכרת התובעת כבעלים בנכס (ראה נספח כד' לתצהיר ג.).
ובסעיף 9.8 להסכם -- נקבע כי דמי השכירות יתחלקו באופן הבא:
"לה"ה -- – 50% מדמי השכירות.
לגב' -- 15% מדמי השכירות.
למר -- 15% מדמי השכירות.
למר ---20% מדמי השכירות".
ד. בשטר הבטחון אשר ניתן בקשר לחוזה השכירות מופיעה ג. יחד עם המנוח ועם ה"ה -- כאחת מהנפרעים (ראה נספח כו לתצהיר ג.).
ה. במסמך אשר נערך ע"י עו"ד -- ביום 22.7.04 והממוען ל--, צוין בין היתר גם:
"1. הנני מאשר לפי בקשתך כי ה"ה:
- מר -- ת.ז. *******.
- מר -- ת.ז. ********.
- 3. גב' ג. א ת.ז. *******.
- מר א.ד ת.ז. *******.
הם בעלי זכויות בעלות בנכס הנמצא ברח' -- באזור התעשיה, ב--, והידוע כחלקה –בגוש-- .
- כן הנני לאשר לכב' בזה כי זכויותיהם של ה"ה -- הנ"ל נובעות מחוזה הרכישה המצורף למכתבי זה והינו חלק בלתי נפרד ממנו..."- הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד..
ו. ראה גם אישור רואה החשבון של התובעת בועז ארדה מיום 23 במאי 2013 המאשר
בין היתר, כי:
"להלן נתונים מהדו"ח השנתי של הכנסותיך בשנת 2012
הכנסות מנכס בית (הכנסה שלך ושל בת הזוג ג. ) 205,245 ₪". (נספח כח לתצהיר ג. )
ז. הוברר כאמור מהנתונים אשר הונחו בפני בית המשפט כי המנוח רכש בעצמו
בהסכם הקומבינציה 23.3% מהנכס ומאוחר יותר מיורשי -- 10% מהנכס ובסך
הכל 33.3% מהנכס בלבד. רק יחד עם הבעלות של ג. – 16.67% מהנכס הגיעה
קבוצת א. (ד.וג.) לבעלות ב- 50% מהנכס כאשר קבוצת -- היא הבעלים
של 50% הנותרים, וכך מוצג המנוח בחלק מהמסמכים כבעל 50% מהזכויות בנכס.
- נוכח כלל הנתונים כאמור לעיל, ומאחר והונח בפני בית המשפט הסכם הרכישה אשר תוכנו לא נסתר נחה דעתי לקבוע כי התובעת הינה הבעלים של שליש מהשטח המצוי בבנין ומסומן באותיות ב' ד' ו' ו-ח וזאת מכח רכישתה את הזכויות בהם ומשכך זכאית היא לכל תמורה ו/או תשואה אשר התקבלו בגינם.
אולם ח'
בכתב התביעה עתרה התובעת לקבוע גם כי היא הבעלים בשלמות של היחידה בתשריט המסומנת באות ח'.
עובדות
- ראשית, מכח האמור בחלק הראשון של פסק הדין, התובעת בעלים של 33% מהזכויות גם באולם ח' (שכן בין התובעת והמנוח לא נעשה ייחוד אולמות וכאמור לעיל).
- א. מפנה התובעת ומציינת כי נוכח העובדה שהמנוח הקנה לה מלוא הזכויות באולם ח'
הרי היא בעלת הזכויות הבלעדית בו.
ב. התובעת מפנה לסעיף 2 ג' להסכם הממון מיום 24.8.2011 אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 11.12.2011 (להלן: "הסכם הממון") ואשר בו קבעו הצדדים:
"הבעל מצהיר שהזכויות באולם שבקומה ב' המסומן בתשריט המצורף להסכם זה כנספח א' באות ח' והמסומן בקו מקווקו (להלן: "אולם האישה"), הינו בבעלותה הבלעדית של האישה והאישה זכאית לכך שזכויותיה באולם כאישה, תרשמנה על שמה, בלשכת רישום המקרקעין.
הבעל מתחייב להעביר את הבעלות בזכויותיו באולם לאשה מיד עם דרישתה הראשונה. "
- א. הנתבעים טוענים כי ממקרא סעיפים 2א, 2ב' ו-2ד להסכם הממון עולה תמונה
ברורה ולפיה המנוח היה הבעלים הבלעדי ובעל החזקה הבלעדי ב-4 אולמות –
שניים בקומת הקרקע ושניים בקומה השניה.
ב. עוד מפנים הם לאמור בהסכם הממון ולפיו " הבעלות והחזקה הייחודית הם של
המנוח בהתאם להסכם שנערך בינו לבין הבעלים האחר של הבנין" (הם נספחים ה' ו' ו'1 לתצהיר התובעת).
ג. לטעמם מניסוח הסכם הממון ניתן ללמוד במפורש כי אולם ח' היה כולו בבעלות המנוח וכי הבעלות באולם ח' לא הועברה על שם התובעת אלא מדובר בהתחייבות עתידית ליתן מתנה שביצועה הותנה בשני תנאים וכי :
* תמסר למנוח דרישה מהתובעת לקיום ההתחייבות.
* העברת האולם לתובעת תבוצע לאחר קבלת הדרישה.
ד. טוענים הנתבעים כי ההתחייבות העתידית ליתן מתנה לא התממשה שכן התובעת
לא עתרה להעברת הזכויות עד פטירת המנוח ובפועל וויתרה היא בהתנהגות על
הזכות שהוקנתה לה.
ה. עוד טענו הנתבעים כי גם אם ההתחייבות ליתן מתנה היתה נכנסת לתקפה, הרי
שהמנוח היה זכאי לחזור בו מההתחייבות ונוכח הוראות סע' 5 לחוק המתנה
ובהמשך להתנהגותה המחפירה של התובעת והעובדה שמקבלת המתנה לא שינתה
...מצבה לרעה ונוכח ההתחייבות.
דיון
- א. בהסכם הממון משנת 2011 אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין, קבעו התובעת
והמנוח כי:
"הבעל מצהיר שהזכויות באולם שבקומה ב' המסומן בתשריט המצורף להסכם זה כנספח א' באות ח' והמסומן בקו מקווקו (להלן:" אולם האשה") הינו בבעלותה הבלעדית של האשה והאשה זכאית לכך שזכויותיה באולם האשה תרשמנה על שמה של האשה בלשכת רישום המקרקעין" - סעיף 2ג להסכם.
ב. מנוסחו של סעיף 2 ג' להסכם, כמצוטט לעיל ניתן ללמוד כי הצדדים הגדירו ברישא שהזכויות באולם ח' הוקנו כבר לתובעת.
להזכיר בעת אשור הסכם הממון חתם כבר המנוח על מסמכי העברת הזכויות כולל יפוי כח בלתי חוזר ונראה כי מבחינתו הקנה הוא כבר הזכויות לתובעת. ראה לענין זה נספחים י-יג' לתצהיר ג..
ראה גם סעיף 6 לתצהיר העדות הראשית של עו"ד ונגלינק ופרוטוקול הדיון מיום 18.6.17 עמ' 19 ש' 17-19, עמ' 22 ש' 15-18, עמ' 23 ש' 1-7.
ג. הדעה המקובלת כיום בפסיקה מלמדת כי יש בחתימה על ייפוי כח בלתי חוזר להביע ויתור על זכות החזרה מהמתנה (ראו: רע"א 879/14 נחשון נ' נחשון [פורסם בנבו](פס"ד מיום 5.5.2016) והפסיקה המוזכרת בו).
- א. עוד קבעו הצדדים כי: "2ג...האשה זכאית לכך שזכויותיה באולם האשה תרשמנה
על שמה של האשה בלשכת רישום המקרקעין.
ד. הבעל מתחייב להעביר את הבעלות בזכויותיו באולם האשה לאשה מיד עם
דרישתה הראשונה".
ב. הוברר כי רישום הזכויות בטאבו ע"ש השותפים לא הוסדר עדיין במועד אשור הסכם הממון ואף לא במועד פטירת המנוח ולמעשה עסקינן בזכויות אובליגטוריות, בזכות להרשם כבעלים. אמנם התנהל רישום במינהל (ראה נ/1) מיום 5.4.2014 אולם עליו מצוין בכתב יד ע"י הגב' ג. כהן, ראש צוות ממנהל מקרקעי ישראל "הודעתי כי לא יינתן שרות ברמ"י ללא רישום הזכויות בלשכת המקרקעין".
ג. לצורך בצוע רישום הזכויות על שם התובעת נחתמו תצהיר המנוח כנותן המתנה, תצהירה של התובעת ג. – מקבלת המתנה וכן ניתן יפוי כח בלתי חוזר להעברת זכויות עפ"י ההסכם.(ראה נספחים יא-יג' לתצהיר התובעת).
- הלכה היא כי עת עסקינן בנכס אשר הרישום בו לא הוסדר בלשכת רישום המקרקעין ולא נרשמה בעלות או חכירה לדורות הרי שמדובר בזכויות אובליגטוריות ועם חתימת הסכם והעברת יפוי כח בלתי חוזר מעביר הממחה כל אשר לו.
ראה לענין זה גם ע"א 1284/92 רתם נ' רתם [פורסם בנבו](פס"ד מיום 1.4.1996)
"אין מניעה לתת מתנה במקרקעין כפי שאין מניעה להתחייב לתת מתנה במקרקעין והכל תלוי בזכות שבידי נותן המתנה או ההתחייבות. אם זכותו של הנותן היא זכות אובליגטורית בלבד, דהיינו אם הוא עצמו אינו הבעלים הרשום של המקרקעין אלא הוא בעל הזכות לקבל רישום (בין של בעלות בין של חכירה) הרי בהעבירו זכות זו לאחר מעביר הוא כל מה שיש לו באותם מקרקעין ובכך משלים הוא את המתנה, ומי שהופך להיות בעל הזכות האובליגטורית תתחיו הוא מקבל המתנה.."
יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו לענין דומה בבע"מ 8974/12 נחשון נ' נחשון
[פורסם בנבו] (26.1.2014) :
" הנה כי כן המסקנה המסתברת מכל האמור היא שהמנוח העניק למערער זכות אובליגטורית להרשם כבעלים בנכס. המדובר במתנה גמורה שניתנה לאלתר ומשכך עסקת המתנה הושלמה וזכויות המנוח הועברו במלואן למערער עם החתימה על הסכם המתנה.."
- א. טוענים הנתבעים כי נוכח התנהגותה המחפירה של התובעת המתנה שהוקנתה
לבעלה – בטלה.
ב. הטענה בדבר התנהגות מחפירה של התובעת נטענה בעלמא ולא הוכחה. המנוח בחייו לא טען לבטול המתנה ולא עתר בהליך כזה . טענת הנתבעים כי העובדה שהוא הקנה להם את הנכסים מלמדת על ביטול המתנה אינה יכולה להועיל , שכן יכול והמנוח רצה להפיס דעתם של הנתבעים ולזכות באמונם ובהתייחסותם – אך אין באלו ללמד על רצונו לבטל את שהקנה לתובעת, שכן יכול היה בנקל להודיע על ביטול המתנה ו/או לנקוט הליך מתאים והוא לא עשה כן. מה גם שכאמור – המתנה הושלמה.
- לאחר שבחנתי כלל הנתונים , מצב רישום הזכויות בנכס, המסמכים שנחתמו ונוסחו של הסכם הממון - נחה דעתי לקבוע כי המנוח העביר לתובעת את זכויותיו באולם ח' בהעברה שלמה והתובעת היא בעלת הזכויות הבלעדית באולם ח'.
- מכח זכויותיה כאמור לעיל זכאית התובעת גם לקבל דמי השכירות שהתקבלו ע"י הנתבעים ו/או יתקבלו לידם ועפ"י חלקיה במקרקעין וכאמור לעיל.
תמ"ש 22563-06-15 תביעה כספית
- בהליך זה עותרת התובעת לחייב הנתבעים לשלם לה הסך של 701,362 ₪.
- התובעת מפנה להסכם הממון שנערך בינה ובין המנוח ביום 21.8.2011 וקיבל תוקף של פסק דין ביום 11.12.2011, אשר בו הסכימו הם כדלקמן: (להלן: "הסכם ממון").
"2ה. כל הכנסות הנובעות מהשכרת האולמות ייגבו ע"י הצדדים במשותף יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף.
ו. אם הבעל ילך לעולמו לפני האשה כל ההכנסות מדמי השכירות של האולמות יהיו שייכים לאשה בלבד, לרבות היתרה שתוותר בחשבון המשותף האמור לעיל אם תוותר.."-ועותרת לקבלת הכספים המגיעים לה ונוכח ההסכמות האמורות.
- טוענת התובעת כי על פי הסכם הממון דמי השכירות אשר התקבלו בגין השכרת האולמות היו אמורים להיות מופקדים לחשבון משותף וכך נעשה למעט לעניין הסכומים הבאים:
בשנת 2012 – 14,000 ₪.
בשנת 2013 – 29,000 ₪.
בשנת 2014 – 29,000 ₪.
סה"כ 67,000 ₪.
- א. מפנה התובעת גם לכך שאמנם ביום 28.3.14 כשישה שבועות לפני פטירתו, חתם
המנוח על מסמכים אשר לפיהם העביר לכאורה במתנה וללא תמורה "זכויות חכירה" באולמות שבקומת הקרקע לנתבעים יחדיו, ואילו הזכויות באולם ו' לנתבע לבדו וטוענת שגם אם נחתמו מסמכים אלו על ידי המנוח הרי שאין בהם להקנות לנתבעים הזכות לקבלת דמי השכירות שכן, זכות זו הועברה לה עוד קודם לכן בהסכם הממון , ומשכך העברת הזכויות לנתבעים הינה "עסקה נוגדת" בלא תמורה ושלא בתום לב ואחת דינה להתבטל.
ב. מפנה התובעת לכך שלמרות שנטען כי במרץ 2014 כבר העביר המנוח לנתבעים זכויותיו באולמות כאמור, הרי שהוא המשיך להעביר דמי השכירות לחשבון המשותף שלהם, עובדה המלמדת כי הוא לא התכוון להעביר להם הזכות לגביית דמי השכירות.
ג. נטען עוד כי גם אם התכוון המנוח להעביר הזכות לקבלת דמי השכירות לילדיו – לא היה בכוחו לעשות זאת ונוכח הוראות הסכם הממון.
ד. מפנה התובעת ומציינת כי מיד לאחר פטירת המנוח שלח ב"כ הנתבעים מכתב לשוכרי האולמות ודרש מהם לשלם לנתבעים דמי השכירות – וכך נעשה וזאת שלא כדין .
ה. טוענת התובעת כי היא זכאית למלוא דמי השכירות אשר נגבו בגין האולמות ונוכח ההתחייבות שבהסכם הממון.
- נוכח כל האמור עותרת התובעת לקבוע כי :
א. המנוח לא העביר ולא יכול היה להעביר הזכות לקבל ולגבות דמי שכירות מהאולמות בהם היתה לו זכות קניינית ואם נעשה הסכם כזה הרי הוא בטל ומשכך זכאית התובעת לכל דמי השכירות אשר נגבו בגין האולמות עפ"י הסכומים שבכתב התביעה.
ב. לחלופין – עתרה התובעת לחייב הנתבעים לשלם לה הסכומים הכספיים אשר נגבו בגין חלקה של התובעת במקרקעין ועל פי הסכומים המפורטים בכתב התביעה.
טענות הנתבעים
- א. מנגד, טוענים הנתבעים כי, לו היו לתובעת טענות בהתייחס לתקופת החיים
המשותפת עם המנוח, היתה היא טוענת להן עוד בחיי המנוח ולא ממתינה לפטירת המנוח שכן כעת אין מי שיהיה לו לפה ועל כן לטעמם, דווקא עכשיו בוחרת היא להעלות טענות אלו.
ב. לדידם של הנתבעים, מדובר בטענות שווא שאין להן בסיס.
- א. טוענים הנתבעים כי, התובעת מעלימה העובדה שרוקנה חשבון הבנק של המנוח
ומשכה ממנו כ- 14 מיליון ₪ וזאת ללא ידיעת המנוח ותוך ניצול מצבו הרפואי הרע אותה עת. הנתבעים מתארים כי , לאחר שהמנוח ג. שכספו נגנב ע"י התובעת, כעס הוא מאוד.
ב. לטענת הנתבעים, העביר להם המנוח זכויותיו בנכסים כדין והם אשר גבו דמי השכירות מכוח זאת.
ג. טוענים הנתבעים כי משהעביר להם המנוח עוד בחייו את הנכס – ג. הוא דעתו כי הוא מבטל כל מתנה שהתכוון להעניק לתובעת.
ד. טוענים הנתבעים גם כי הקנית הזכות לגביית דמי השכירות לתקופה שלאחר פטירת המנוח אינה תקפה על פי הדין שכן, אין הורשה אלא בצוואה.
ובמיוחד נכון הדבר , כך נטען, עת בצוואתו האחרונה של המנוח לא הותיר הוא דבר לתובעת, רעייתו.
ה. עוד מפנים הנתבעים לכך שצוואת המנוח מלמדת כי הוא לא היה מעוניין לצוות דבר כלשהו מעזבונו לאשתו – התובעת.
ו. עוד נטען כי, המנוח חתם על הסכם הממון מתוך לחץ וכי מבחינתו ההסכם היה מבוטל. (סעיף 3 לתצהיר הנתבעת).
דיון
- א. כאמור הסכם הממון אושר וקיבל תוקף של פסק דין כבר ב-2011.
ב. לו סבר המנוח כי הסכם הממון נחתם תחת לחץ ו/או כפיה ו/או כל כיוצא באלו יכול היה הוא עוד בחייו לעתור בתביעה מתאימה לקביעת תקפו של ההסכם, אולם הוא לא עשה כן.
- א. בהתייחס לטענות התובעת לחסר בהפקדות דמי השכירות לחשבון המשותף בחיי
המנוח, מפנים הנתבעים ומציינים כי אם אכן היו לתובעת טענות כספיות כלשהן, מצופה היה כי היא תעלה אותן עוד בחיי המנוח ונוכח מערכת היחסים העכורה ביניהם באחרית ימי המנוח.
עוד מפנים הנתבעים לכך שהתובעת הסתירה דפי החשבון המשותף ונמנעה מלהציגם.
ב. אכן מצופה היה כי התובעת הטוענת לחסר בהפקדות הכספיות בחיי המנוח תציג מלוא הנתונים הרלוונטיים המצויים בידה ו/או תחת שליטתה וכגון: דפי בנק, עדות רואה החשבון שלה וכיוב' – זאת לא נעשה.
ג. בחקירתה לענין זה השיבה התובעת בתשובות סתמיות:
"ש. יש לך רואה חשבון שמטפל בעניינים שלך.
ת. כן.
ש. מדוע לא הבאת את הרו"ח?
ת. לא מצאתי לנכון לאור זה שיש לי את כל המסמכים. שמתי את כל המסמכים בתיק שלי כל מה שהיה לקחתי והבאתי לונגלניק , אני לא מבינה בזה כלום" - עמ' 43 משורה 17 לפרוטוקול הדיון.
ובאשר לאי הצגת דפי החשבון השיבה:
ש. על סמך מה את טוענת שלחשבון המשותף לא הופקדו דמי השכירות . את לא הצגת את החשבונות המשותפים כדי שנראה אם נכנס או לא.
ת. יש לי את המסמכים מהבנק כמה כספים הכניס ומה לא.
ש. את צירפת מסמכים מהחשבון המשותף?
ת. אני?
ש. כן.
ת. בחלומות שלי לא הייתי מגיעה למצב שלי היום. בחלומות שלי" - עמ' 42 משורה 25 לפרוטוקול הדיון
ד. ועת נשאל עו"ד ונגלניק, ב"כ התובעת לענין זה , אישר כי לא בדק את דפי חשבון הבנק המשותף ולא ערך השוואה בין הסכומים שהופקדו לבין אלו אשר היו אמורים להיות מופקדים.
ראה לענין זה עמ' 28 משורה 2 לפרוטוקול.
"ש. האם בדקת את החשבון המשותף ?
ת. לא בדקתי. בדקתי מספר מסמכים.
ש. בתצהיר הגב' מ. אתה לא צירפת שום דבר. לתצהירך לא צירפת שום דבר.
ת. לא צירפתי"
- נוכח החסר הראייתי המהותי – לא הצליחה התובעת להרים הנטל ולהוכיח עתירתה בדבר הסכומים אשר לא הופקדו לחשבון המשותף בחיי המנוח וכנטען ומשכך - עתירתה לענין זה נדחית.
דמי השכירות שהתקבלו לאחר פטירת המנוח
- סעיפים 2 ה' ו- 2 ו' להסכם הממון, עוסקים בדמי השכירות אשר אמורים להתקבל לידי המנוח והתובעת מהשכרת חלקיהם בנכס, וזו לשונם:
"ה. כל ההכנסות הנובעות מהשכרת האולמות ייגבו על ידי הצדדים במשותף, יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף.
ו. אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה כל ההכנסות מדמי השכירות של האולמות יהיו שייכים לאישה בלבד לרבות היתרה שתיוותר בחשבון המשותף האמור לעיל אם תיוותר. לאחר פטירת האישה בין שתלך לעולמה לפני הבעל או אחריו יהיו הבעל או יורשיו לפי העניין זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט אולם האישה אשר יועבר לבעלות יורשיה והם יהיו זכאים לכל הזכויות הנובעות מכך".
- טוענת התובעת כי כעולה מהסכם הממון , הסכימו היא והמנוח בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, כי ההכנסות מהשכרת האולמות יופקדו לחשבונם המשותף של הצדדים ויהיו שייכים להם במשותף.
עוד נקבע כי לאחר פטירת המנוח – תהא האשה זכאית לקבלם ועד אריכות ימיה ושנותיה והתובעת עותרת לאכוף התחייבות זאת ולקבל דמי השכירות בגין האולמות האמורים דמי שכירות אשר הועברו מאז פטירת המנוח לנתבעים.
- לטענת הנתבעים הסכמה זו של המנוח כי לאחר פטירתו יועברו דמי השכירות לתובעת בטלה ונוכח היותה סותרת את סעיף 8(א) לחוק הירושה.
הסכם הממון מול הוראות סעיף 8 (א) לחוק הירושה:
- סעיף 8(א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כי : "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם בטלים".
א. טוענים הנתבעים כי הוראותיו של הסכם הממון שבין התובעת למנוח אשר בו קבעו כי גם לאחר פטירת המנוח תהא התובעת זכאית לגבות דמי השכירות באולמות – בטלה , שכן מדובר בהוראה צוואתית שדינה להתבטל עפ"י הוראות סע' 8(א) לחוק הירושה המצוטט לעיל.
ב. מנגד, טוענת התובעת כי הואיל ועסקינן בהסכם הקובע מה ייעשה לאחר פטירת המנוח בנכס מסוים מנכסיו אין בכך להוות הסכם בדבר "ירושתו " של אדם ומשכך הסכם זה תקף ויש לאכפו.
ג. הואיל והוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה מגבילות את חופש החוזים , נקבע בהלכה הפסוקה כי פרשנות הסעיף תיעשה " על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה.." (ראה ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן [פורסם בנבו](פס"ד מיום 12.8.1975)
עוד נקבע כי -
"..סעיף 8(א) אינו אוסר עסקאות בעזבון אלא הוא אוסר עסקאות ב"ירושה" (שים לב גם לכותרת השוליים וגם לדבור "ירושתו" שבגוף הסעיף). מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתידי של מוריש אשר עודנו חי ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסוים מנכסי עזבונו. האסור חל אך ורק על הסכמי ירושה והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש.."
ראה לענין זה גם דברי כב' הש' הנדל בבע"מ 8974/12 נחשון נ' נחשון [פורסם בנבו] (26.1.2014) ופסקי הדין המאוזכרים בו.
- נוכח האמור לעיל וסקירת ההלכה הפסוקה הרי שהאמור בהסכם הממון אין בו אלא הסכם בדבר נכס מנכסי העזבון העתידי והוצאתו מכלל העזבון , הסכם המותר עפ"י דין ואין מניעה לאכפו.
הסכם הממון מול הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה
- טוענים הנתבעים גם כי הסכם הממון סותר גם את הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה וגם
בשל כך דינו להתבטל.
סעיף 8(ב) לחוק הירושה קובע:
"מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן , אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות לפי חוק זה".
- טוענת התובעת כי אין עסקינן במתנה אלא בהסדרה של חלוקת רכוש בהסכם ממון ומכל מקום מדובר במתנה לאלתר שניתנה עוד בחיי המנוח .
- א. הדיעה השלטת בפסיקה ובספרות היא כי גם את סעיף 8(ב) לחוק הירושה יש לפרש
על דרך הצמצום, גישה הנובעת מן העמדה המבכרת את חופש החוזים והרואה בעין רעה נסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו בנוגע לרכושו ואך במקרה שבו מצוין כי דבר המתנה יועבר למקבל רק לאחר מותו - מתנה שכזו תבוטל (ראה לענין זה : ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' קרן ; ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 26.1.2014 ).
- א. הצדדים , התובעת והמנוח ערכו ביניהם הסכמי ממון אשר בהם הסדירו יחסי הממון שביניהם.
בהסכם משנת 1998(שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 18.5.1998) הסכימו הם באשר לנכסים שלא יכללו באיזון שביניהם , אופן חלוקת תכולת הדירה במקרה של פירוד ועוד.
עוד קבעו הצדדים כי דמי השכירות מזכויות הבעל יועברו לאשה וזאת עד לאריכות ימיה ושנותיה ולאחר מכן יועברו ליורשי הבעל.
ב. בהסכם משנת 2011 אשר גם הוא אושר וקיבל תוקף של פסק דין, שינוי הצדדים חלק
מההסדרים הממוניים וקבעו גם כי פרט לאותם שינויים , יתר הוראות ההסכם
יישארו על כנן.
בהסכם זה צמצמו הצדדים זכאותה של התובעת לדמי השכירות ונקבע כי כל
ההכנסות ייכנסו לחשבון בנק משותף ויהיו שייכים להם במשותף (וזאת לעומת
ההסכם הראשון בו היתה זכאית התובעת לבדה לדמי השכירות). עוד נקבע כי לאחר
פטירת המנוח – תקבל האשה לידיה את דמי השכירות ועד פטירתה.
ג. נוכח התנהלות הצדדים , וההסכמה שבהסכם הממון אשר באה לאזן היחסים
הרכושיים שבין הצדדים ונוכח העובדה שלמעשה משמעות ההסכמה הינה הוצאת
דמי השכירות מהיקף העזבון – לא מצאתי כי ההסדר סותר הוראות סעיף 8(ב) לחוק
הירושה.
הסכום הנתבע בכתב התביעה
- בהתייחס לסכומים הנתבעים – הפנתה התובעת לתחשיב שנערך ע"י בא כוחה וע"י בנה , תחשיב הנסמך על הסכם שכירות המתייחס אך לתקופה חלקית הרלוונטית להליך. הנתבעים טוענים מנגד כי לא ניתן לסמוך על תחשיב זה , שכן זה לא לוקח בחשבון ההוצאות שנדרשו להם הנתבעים כמו גם המיסוי שנדרשו לשלם.
נוכח זאת ובהמשך לאמור לעיל , ובהתייחס לקביעה לפיה התובעת זכאית לדמי השכירות ממועד פטירת המנוח ואילך – מתירה לתובעת לנקוט הליך מתאים להוכחת הסכומים האמורים באמצעות ראיות ו/או מומחה (שמאי ו/או כיוב')
הטענה כי התובעת גנבה 14,000,000 שח:
- אחת הטענות אשר חזרה כחוט השני בכתבי הטענות של הנתבעת היא כי התובעת "גנבה" 14,000,000 ₪.
- הנתבעים לא הגישו תביעה כנגד התובעת לעניין זה, ואף לא עתרו לקיזוז הסך האמור כנגד חיובי הנתבעים אלא נטענו לענין זה אך טענות כלליות.
- בסעיף 27 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת מציינת זו:
"אבא הבין כי התובעת משתמשת בו כמחלבת כספים. היא לא ראתה באופן טבעי באבא כבעל או כבן זוג או שיש לדאוג לו בעת מצוקה, אלא אובייקט לסחיטת כספים ותו לא. התובעת רוקנה ללא ידיעתו וללא הסכמתו את החשבון המשותף שהיו בו כ- 14 מיליון שח והותירה בו 1.5 מיליון שח. משנודע הדבר לאבא הוא משך מעט מתוך הכספים שהיו בחשבון 750,000 ₪. "
כבר מגירסה זו של הנתבעת לא ברורים הנתונים.
אם המנוח ראה שהתובעת משכה 14,000,000 ₪ כטענת הנתבעת, מדוע משך הוא רק 750,000 ₪ ולא את כל יתרת הכספים?
לא ברור מדוע הנתבעים אשר העלו טענה זו לא דאגו לקבלו מסמכים בנקאיים להוכחת הטענה, מדוע לא זומנו עדים רלוונטיים וכיו"ב.
לציין כי בתצהיר שומה לשנת 2006 צויין סכום של כ- 14 מיליון ש"ח אולם מדובר על יותר מ- 8 שנים טרם הפטירה ושימוש רב ניתן היה לעשות באותם כספים במהלך השנים.
תמ"ש 21419-12-15 – כתובה
- א. בהליך זה עתרה התובעת לחייב את הנתבעים, כיורשי המנוח לשלם לה כתובתה.
ב. לטענת התובעת רובץ חוב הכתובה על עזבון המנוח וזאת בהתאם להוראות סעיף 104(3) לחוק הירושה.
מפנה התובעת ומציינת כי נוכח העובדה שהנתבעים טוענים שהם הזוכים הבלעדיים בעזבון המנוח, מוגשת תביעה זו נגדם.
- א. כאמור, התובעת והמנוח נשאו זל"ז ביום 16.6.1982.
ב. ביום נישואיהם מסר המנוח לתובעת כתובה, אשר יחד עם תוספת הכתובה עולה לסך של 500,000 שקלים ישנים , דהיינו 500 ₪ ובהצמדה ליום הגשת התביעה עולה לסך של 274,938 שח.
- הנתבעים טוענים מנגד כי אין הם חייבים בכתובתה של התובעת , כמו גם כי אין התובעת זכאית לתשלום הכתובה.
- א. טוענים הנתבעים כי התובעת היתה "מורדת" אשר שנאה את המנוח ונטרה לו
טינה, סחטה את המנוח גזלה את כספו בעודו בחיים ובהיותו חסר ישע ו"חמדנותה לא ידעה גבול".
ב. עוד טוענים הנתבעים כי אלמלא מצבו הגופני הקשה של המנוח בחודשים קדמו לפטירתו היה הוא מגיש כנגד התובעת תביעת גירושין.
ג. טוענים הנתבעים כי בעת אשפוזו של המנוח עובר לפטירתו, ביקרה אותו התובעת אך פעמים אחדות ואף מנעה מהעובדה הזרה לשהות לידו והעסיקה אותה בעבודות שונות.
ד. נטען כי, בזמן השיחות הטלפוניות של המנוח עם התובעת, צעקה זו עליו והתנהגה איתו באופן מחפיר.
ה. טוענים הנתבעים כי כחודש לפני פטירת המנוח אמר הוא כי היה צריך להתגרש
מהתובעת, שנים רבות קודם לכן, אולם כעת במצבו הפיזי הקשה , כאשר הוא חלש
מידי זקן מידי וחולה מידי לא הרשה הוא לעצמו לעשות צעד זה.
ו. נטען כנגד התובעת כי, רוקנה כמעט לגמרי החשבון המשותף שבו היו כ- 13-14 מיליון והותירה בו כמיליון וחצי ₪ בלבד.
ח. נטען גם כי, התובעת אישה אמידה בעלת נכסים רבים ונוכח התנהגותה אין היא זכאית לכתובתה.
ט. נטען גם כי אם ייקבע שהתובעת זכאית לכתובתה או חלק ממנה, יש לקזז מהסך
שייקבע הסכומים שלקחה התובעת בלא היתר מהחשבון המשותף וכן מתכשיטים
ו/או כספים ו/או השקעות שהשקיע המנוח עבור התובעת והעולים בהרבה על סכום
הכתובה.
כללי
- א. מוסד הכתובה קיים עוד מימי אברהם אבינו, אשר נתן שטר כתובה לאשתו שרה (ראו רש"י , בראשית כ"ה ו').
מקדמת דנא נהגו בקהילות ישראל כי במעמד החופה ובפני שני עדים חותם החתן על שטר הכתובה ומוסרו לכלה תוך שבאמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים וכגון: כסותה ועונתה .
ב. על תכליות הכתובה עמדה כב' השופט ע. ארבל בבע"מ 9692/02 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 21.8.2007) בקבעה כך:
"... תכליות מרכזיות – ראשית הכתובה נועדה לחזק את יציבותו של מוסד הנישואין. כאשר הגירושין כרוכים בהשלכות ממוניות, בני הזוג שוקלים את צעדיהם ביתר זהירות. מסיבה זו תיקנו חכמים כתובה לאשה וכדי שלא תהא קלה בעיניו להוצאה. (תלמוד בבלי, כתובות, נ"ד ע"א).
טעם נוסף שנזכר במקורות עניינו הבטחת עתידה של האישה לאחר הגיע הנישואין לקיצם ובפרט במטרה עליה להתחתן מחדש, כדי שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה
(תלמוד ירושלמי, כתובות)".
- זכותה של האישה לגבות את כתובתה מוגנת ומוסדרת גם בחקיקה האזרחית.
א. ראה לענין זה סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג - 1973 הקובע:
"אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות),
תשי"ט 1959, או זכויות האישה לפי כתובתה, ואין בו כדי לגרוע מהוראות
סעיף 101 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. "
ב. כן ראה הוראות סעיף 148 לחוק הירושה הקובע:
"חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות. אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה".
ג. ובסעיף 104 לחוק הירושה נקבע "סדר העדיפות בין חובות העזבון" וכדלקמן:
"(א) הסכומים הבאים (בחוק זה חובות העזבון) יסולקו לפי סדר עדיפות זה:
(1) ההוצאות הכרוכות בהלווית המוריש, בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו לפי הנהוג באותן נסיבות.
(2) ההוצאות של צו ירושה, של צו קיום צוואה ושל ניהול העזבון במידה שהן חלות על העזבון.
(3) החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה- חובות המוריש) לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר
(4) המגיע לבן-זוגו של המוריש על פי עילה הנובעת מקשר האישות, פרט לכתובה כאמור בפסקה (3) והמגיע לבן הזוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק" (הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד.).
- עוד יצוין, כי על פי ההלכה הפסוקה, יש להחיל על כתובת האישה את המשפט העברי וזאת כעולה מפסיקת בתי המשפט שדנו בכתובה (ראה ע"א 155/83 ברמן נ' ברמן [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 15.4.1984) ; ע"א 761/88 פרידמן נ' פרידמן [פורסם בנבו](פס"ד מיום 16.11.1989).
- א. למרות טענות הנתבעים כנגד זכאות התובעת לכתובתה , לא מצינו כל תביעה שהגיש
המנוח כנגד הנתבעת המעידה על מרידה ו/או כיוצא באלו טענות שיש בהן לשלול ממנה כתובתה ומשכך נהיר כי אין גם כל קביעה משפטית רלוונטית.
ב. גם טענות הנתבעים בדבר ריקון חשבון הבנק של המנוח נטענו בעלמא וכמפורט לעיל.
- א. יחד עם זאת מצינו כי בהסכם הממון שבין המנוח לתובעת הבטיח המנוח לתובעת
זכאות לדמי השכירות המגיעים מהאולמות שבבעלותו וזאת עד אריכות ימיה ושנותיה וכאמור:
"2ה. כל הכנסות הנובעות מהשכרת האולמות ייגבו ע"י הצדדים במשותף יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף.
ו. אם הבעל ילך לעולמו לפני האשה כל ההכנסות מדמי השכירות של האולמות יהיו שייכים לאשה בלבד, לרבות היתרה שתוותר בחשבון המשותף האמור לעיל אם תוותר.." (הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד.)
ב. דהיינו , המנוח הותיר לתובעת הזכות לגבות דמי השכירות מהאולמות שבבעלותו ועד אריכות ימיה ושנותיה.
- בנסיבות אלו - האם זכאית התובעת גם לסך זה וגם לסכום הכתובה?
- קובע סעיף 11(ג) לחוק הירושה העוסק בזכות הירושה של בן זוג כך:
"המגיע לבן-זוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן-זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת להחזיר כשיפקעו" – דהיינו החוק אינו מאפשר לאשה לזכות בירושה מבעלה המנוח ובסכום הכתובה במצטבר .
אולם, כאמור, נקבע כי "הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן-זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק"
ב. בענייננו – קיבלה התובעת עפ"י הסכם הממון שבין הצדדים גם את הזכות לקבלת
דמי שכירות אחרי אריכות ימיו ושנותיו של המנוח. קבענו לעיל כי למרות שעסקינן
בהוראות אשר תחולתן לאחר פטירת המנוח – אין הן סותרות את הוראות סעיף
8(א) לחוק הירושה , שכן אין עסקינן בהסכם העוסק בירושה אלא בהסכם העוסק
בעזבון, אשר לא יבוטל ונוכח הוראות הדין.
ג. למרות שהזכות לקבלת דמי השכירות מנכסי המנוח לאחר פטירתו הוסדרה בהסכם ממון בין הצדדים , הרי ההסדרים שנקבעו לאחר פטירה אינם חוסים תחת הוראות חוק יחסי ממון והם עוסקים בהיקף העזבון והוצאת נכס של המנוח מתוך מכלול עזבונו.
- נוכח העובדה שבהמשך לפטירת המנוח מקבלת התובעת סכומים ניכרים מידי חודש
ונוכח ההלכה שבדין כאמור לעיל ומטרת הכתובה , אין מקום ל"כפל זכויות"
והתובעת תוכל לקבל את הסכם הגבוה מבין השניים.
ראה תיק 593163/2 (ביד"ר טבריה) פלונית נ' פלוני[פורסם בנבו] (פס"ד מיום
5.1.2014 ) והפסיקה המאוזכרת בו.
- א. האם בעת תשלום הכתובה יש לשערך הסכום הנקוב בה ואם כן – באיזה אופן.
- על פי ההלכה הפסוקה, הרי שבמישור העקרוני נקבע כי אין להלום גישה השוללת לחלוטין את שיערוך סכום הכתובה, שכן, היא מרוקנת מתכנה את תכלית הכתובה.
הבסיס המשפטי להצמדת סכום הכתובה נמצא בגישות ההלכתיות הנוקטות דרך זו (באופן גורף או בנסיבות כל מקרה)ובהתבסס על אומד דעת הצדדים ובהתחשב בעקרון תום הלב ופרשנות תכליתית.
ובמקביל במישור המעשי קונקרטי נקבע כי:
"דומה כי אין מקום לקבוע מסמרות חד משמעיים לפיהם, ההכרעה תהא בכל מקרה לכאן או לכאן, דהיינו קביעה כי אין מקום להצמיד כתובה או קביעה כי יש להצמידה. סבורני כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, וכפי שניתן אולי גם לראות בפסיקת בתי הדין הרבניים...
כך, לא דומה מקרה ובו סכום הכתובה הינו גבוה אף ללא שערוך לבין מקרה ובו סכום הכתובה הנומינלי הינו בבחינת לעג לרש. כך, לא דומה מקרה בו קיבלה האלמנה זכויות מהעזבון לבין מקרה ובו נושלה כליל מעזבון בעלה המנוח. בנוסף יש לבחון את הסכום הנומינלי אם די בו לכלכל את האלמנה משך תקופה של כשנה אם לאו.
יתר על כן, כגישת בתי הדין, ניתן אף לקבוע הצמד החלקית ועין פשרה קרובה לדין בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה" –
ראה עמ"ש 32079-06-10 רובננקו נ' קיקיון [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 10.7.2011)..
- משכך ועל מנת לשמור על ערכה של ההתחייבות הכספית שבשטר הכתובה – יש לטעמי להצמידה למדד המחירים לצרכן גם במקרה דנן ובהתייחס לערכה הבסיסי העומד על 500 ₪ ואין בו להבטיח מטרת הכתובה.
- יחד עם זאת ונוכח זכאות התובעת לדמי השכירות באולמות שבבעלות המנוח לכל ימי חייה תוכל התובעת לקבל הסכום הגבוה מבין השניים –
הכתובה כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן למועד פסק הדין או דמי השכירות המתקבלים מנכסי המנוח עפ"י הסכם הממון ועפ"י הגבוה מביניהם.
ס י כ ו ם
- תמ"ש 22592-06-15 ותמ"ש 22563-06-15
נוכח כל הנתונים שבאו בפני נחה דעתי לקבוע כי :
א. התובעת היא הבעלים של שליש מהשטח שבבנין המסומן באותיות ב' ,ד' ו'
בתשריט החלוקה וכן בעלים בשלמות של היחידה המסומנת באותו תשריט באות ח'.
ב. מכח זכויותיה העצמאיות בבנין כאמור לעיל, זכאית התובעת לשליש מכל דמי השכירות אשר התקבלו אצל הנתבעים ואשר יתקבלו לידיהם כתוצאה מהשכרת
השטח שבבנין והמסומן באותיות ב ,ד' ו' בתשריט החלוקה מכח בעלותה בהם, וכן
היא זכאית למלוא דמי השכירות בגין אולם ח' והכל מיום פטירת המנוח ואילך,
וזאת ללא כל קשר להתחייבויות המנוח בהסכם הממון.
ג. התובעת זכאית , עד אריכות ימיה ושנותיה לכל דמי השכירות אשר התקבלו אצל
הנתבעים ואשר יתקבלו מיום פטירת המנוח ועד אריכות ימיה ושנותיה בגין זכויות
המנוח (2/3) בשטח בבנין המסומן באותיות ב' ,ד' ו' בתשריט החלוקה.
ד. התובעת רשאית לעתור בתביעה כספית מתאימה לקביעת וקציבת הסכומים
הכספיים ובהתייחס לקביעות דלעיל.
תמ"ש 21419-12-15
ה. התובעת זכאית לגביית כתובתה וע"ס 500 שקלים ישנים ובהצמדה מיום 16.6.1982
ועד למועד פסק הדין או לסכומים אותם תהיה התובעת זכאית לגבות כתוצאה מדמי השכירות אשר העביר לה המנוח ועפ"י הסכם הממון וכמפורט בס"ק ג' לעיל – ועפ"י
הגבוה ביניהם.
ו. מחייבת הנתבעים , ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת וע"ס 35,000 ₪.
ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ט, 29 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.