פס''ד בתביעה לסילוק יד שהגישה חמה כנגד כלתה לשעבר מדירה הנמצאת בבעלותה

בפניי שתי תובענות:

תמ"ש 39155-06-17 - תובענה שהגישה הגב' ש.ו (להלן: "ש") לסילוק ידה של כלתה הגב' א.ו (להלן: "א") מדירה הנמצאת בבעלותה וממוקמת ברח' +++++++, הידועה גם ברשם המקרקעין כגוש +++++ חלקה + (להלן: "הדירה"). הדירה שוכנת בקומה שמעל לדירת המגורים של ש' (דירתה של ש' והדירה ייקראו להלן: "הבניין").

תמ"ש 39218-06-17 - תובענה שהגישה ש' כנגד א' לדמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירה.

רקע עובדתי רלוונטי

1. ביום 28.11.05 נישאה א' לבנה של ש', מר י.ו (להלן: "י").

    

2. עובר לנישואי בני-הזוג, התגורר י' בדירה בגפו, ועם נישואיו לא', עברה להתגורר עמו בדירה.

    

3. כנובע מקשר הנישואין, נולד לזוג ילד שעודנו קטין (להלן: "הקטין").

    

4. ביום 3.5.17 הוגשו שתי בקשות לצווי הגנה: האחת, בה"ט 2976-05-17 בקשה שהגישה א' כנגד י'. השנייה, בה"ט 4753-05-17 בקשה שהגישה ש' כנגד א'.

    

5. ביום 7.5.18, על רקע הסכסוך, שלחה ש' מכתב "הודעה על פינוי וסילוק יד" לא' (להלן: "מכתב ההתראה").

    

6. ביום 8.5.17 התקיים דיון בשתי העתירות ונקבע כי עתירתה של ש' לצו הגנה נדחית ועתירת א' מתקבלת על יסוד הסכמתו של י' להאריך את צו ההגנה בשלושה חודשים.

    

7. משלא נתקבלה תגובת א' למכתב ההתראה, נפתחו שני ההליכים שבכותרת.

    

   טענות הצדדים בתביעה לסילוק יד ובתביעה לדמי שימוש ראויים

    

   עיקר טענות ש'

    

8. ש' טוענת כי א' עושה ככל שביכולתה כדי לאמלל את חייה ולעורר פרובוקציות בבניין. כך למשל, א' הזמינה ניידת משטרה ואמבולנס לבניין ביום הזיכרון לנכדתה.

    

9. כן, לטענת ש', א' הקימה עסק לקוסמטיקה בדירה (להלן: "העסק"), ולקוחותיה של א' הופכים את חייה לבלתי נסבלים.

    

10. ש' מוסיפה כי התנהלותה של א' פוגעת בבריאותה הרופפת ואף גרמה לאשפוזה.

     

11. כן, לטענת ש', על אף שא' התחייבה לשאת בנטל החשבונות והתשלומים בגין הדירה, היא אינה נושאת בהם.

     

12. עוד טענה, כי א' התעלמה ממכתב ההתראה ששלחה, וממשיכה לנהוג בדירה כמנהג בעלים.

     

13. ש' מעריכה את דמי השכירות בדירה בשווי של 5,000 ₪ לחודש ובסך נוסף של 1,500 ₪ לחודש בגין היחידה בה מנהלת א' את העסק.

     

14. לאור האמור לעיל עותרת ש' לפינויה של א' מהדירה וכל מי מטעמה כשהיא נקייה מכל אדם ומיטלטלין, תוך חיובה של א' בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

     

15. בנוסף, עותרת ש' לחיוב א' בדמי שימוש ראויים בסך של 6,500 ₪ לחודש בגין השימוש בדירה ו/או חיובה בשווים הראלי של דמי השכירות בדירה, כפי שייקבע על פי חוות דעת שמאי שימונה מטעם בית המשפט, החל מיום 1.5.17 ועד למועד פינויה מהדירה. כן, עותרת לחיוב א' בתשלום כל הוצאות החזקת המקרקעין לרבות: ארנונה, חשמל ומים.

     

    עיקר טענות א'

     

16. לטענת א', עת נישאו בני-זוג, העניקה להם ש' במתנה זכות שימוש בדירה ללא הגבלת זמן, ובנסיבות אלה היא אינה יכולה לחזור בה מהמתנה, שכן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה").

     

17. כן טוענת כי היא במהלך מגוריה בדירה היא סייעה לש' בכל צרכיה השוטפים.

     

18. עוד נטען, כי במהלך תקופת הנישואין, סבלה א' מאלימות פיזית ומילולית מצד י', אשר אף הכה את הקטין בעורפו. בעקבות זאת פנתה א' למשטרה ומאז בני-הזוג חיים בפירוד ונמצאים בהליכי גירושין.

     

19. א' מוסיפה כי ש' ובני משפחתה פועלים לסילוקה מהדירה על דרך של שימוש באלימות מילולית ופיזית.

     

20. לטענת א' היא השקיעה בדירה כספים בסך של 250,000 ₪ ולכן ככל שיקבע כי מעמדה בדירה הוא של ברת רשות, הרי שמדובר ברשות בלתי הדירה, ואין לש' זכות לפנותה.

     

21. לטענת א' היא מתגוררת בדירה מזה למעלה מ-12 שנה ולא עלתה כל טענה כנגדה מצד ש'. בפועל, ש' ובני משפחתה הם אלו העושים ככל שביכולתם לפגוע בלקוחותיה ובפרנסתה.

     

22. א' מכחישה כי עוררה פרובוקציות ביום הזיכרון לנכדת ש', שכן באותו היום הגיע י' לדירה וניסה להכותה.

     

23. א' טוענת כי היא שילמה את כל ההוצאות בגין השימוש בדירה, וחלקם הועברו לש' באמצעות י'.

     

     

24. ביחס לטענת ש' כי לקוחותיה של א' פוגעים בשלוותה, טוענת א' כי היא מספקת שירות למספר מצומצם של לקוחות, עד כי היא נאלצת להשלים הכנסה בניקיון בתים וזאת כדי לפרנס את הקטין.

     

25. ביחס לסכומים הנטענים בגין דמי השימוש, א' טוענת כי מדובר בסכומים מוגזמים המנותקים מהמציאות.

     

26. לאור כל האמור, א' עותרת לדחיית התובענות אגב חיובה של ש' בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

     

27. לחילופין, ככל שתתקבל התביעה לדמי שימוש, א' עותרת לקיזוז הסכומים שייפסקו עם הסכומים שהשקיעה בדירה.

     

    גדרי המחלוקת

     

28. לשם הנוחות, נפרוט את גדרי המחלוקת בין הצדדים לשלוש שאלות כדלהלן:

     

    מחלוקת ראשונה, האם זכות מגורים שניתנה לא' ניתנה במתנה;

     

    מחלוקת שנייה, האם זכות המגורים שניתנה לא' הינה זכות הדירה או בלתי הדירה;

     

    שאלה שלישית, ככל וזכותה של א' היא הדירה, האם היא זכאית לפיצוי בגין ביטולה של הזכות, אם לאו.

     

    דיון והכרעה בתביעה לסילוק יד

     

29. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפרוטוקול הדיון ובסיכומים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לסילוק יד להתקבל כפי שיפורט ויבואר להלן.

     

30. נקודת המוצא של פסק דין זה, הינה סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע:

     

    "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

     

31. כלל הוא, כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח הבעלות, די כי יוכיח את דבר הבעלות, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע המחזיק במקרקעין, להוכיח את זכות להמשיך ולהחזיק בנכס ראו: ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963); וכן, ע"א (מחוזי ת"א)16482/92 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"מ תשנ"ג (4) 353 (1994).

     

32. בענייננו, ש' רשומה במנהל מקרקעי ישראל כבעלת זכות חכירה לדורות, ורישום של מקרקעין מוסדרים מהווה ראייה חותכת לתוכנו ראו: סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין. הנטל לסתירת הרישום הוא נטל כבד מאוד ראו: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים(פורסם בנבו 1.2.06).

     

33. בכתב הגנתה, טוענת א', כי אין לפנותה מהדירה, משום שש' העניקה לה זכות שימוש בדירה כמתנה. לטעמי, לא ניתן לקבל את טענת א' בעניין זה, ואסביר.

     

34.  סעיף 1(א) לחוק המתנה קובע כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה", וסעיף 2 לחוק המתנה מתנה את קיומה של "מתנה לאלתר" בהקניית "דבר-המתנה" על-ידי נותן המתנה למקבל.

     

    נשאלת אפוא השאלה, האם ש' הקנתה את "זכות המגורים" בדירה במתנה?

     

35. סעיף 6 לחוק המתנה, שכותרתו "דרכי ההקניה", קובע כי:

     

    "הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

     

36. חוק המתנה מתווה שלוש דרכים ליצירת מתנה מוגמרת: מסירת הנכס, מסירת מסמך לידי מקבל המתנה המזכה אותו בקבלת "דבר-המתנה" או בהודעה מאת נותן המתנה למקבלה על המתנה מקום ש"דבר-המתנה" מצוי ברשות המקבל. נוסף על כך קובע סעיף 6 לחוק המתנה את עליונותן של הוראות דין מיוחדות בעניין דרכי ההקניה מקום שקיימות הוראות כאלה.

     

37. א' מבססת את טענת המתנה על מכתב ששלחה ש' לאגף הארנונה בעיריית +++ (להלן: "המכתב"), ובו ש' מבקשת כי חיוב הארנונה בגין הדירה יועבר על שמם של בני הזוג. במכתב מצוין כי הדירה הועברה "לרשותם לזמן בלתי מוגבל ללא תשלום" ראו: נספח א לכתב ההגנה.

     

38. דעתי היא כי אין במכתב כדי להוות ראייה לכך שרשות המגורים ניתנה כמתנה.

     

39. ראשית, המכתב נשלח לעירייה ולא לא', כך שהמכתב לא מהווה "הודעת נותן המתנה למקבל על המתנה".

     

    שנית, המכתב נשלח לצורך העברת חיוב הארנונה ולא לצורך השלמת מתנה, ונכתב בו במפורש כי הדירה מועברת לרשותם ולא לבעלותם של הזוג ראו: עמ' 30 ש' 1-8 לפרוט' הדיון.

     

    שלישית, לא נעשה במכתב שימוש במונח "מתנה" ראו: עמ' 29 ש' 26-31 לפרוט' הדיון.

     

    רביעית, ש' בתצהירה הכחישה כי המכתב מלמד על כוונה להעניק לא' מתנה ראו: סעיף 22 לתצהיר של ש' ובחקירתה הנגדית לא נחקרה כלל על המכתב. כידוע, מידע בתצהיר אודותיו לא נחקר המצהיר הוא מידע חלוט ראו: ע"א 444/84 עיריית חיפה נ' לוי פ"ד מ(1) 440.

     

40. המסקנה כי זכות המגורים לא ניתנה לא' כמתנה, נלמדת גם מדברי ש' בחקירתה בה העידה כי היא נתנה לא' ולי' אפשרות לגור בדירה עד אשר יעברו לדירה שתהיה בבעלותם ראו: עמ' 9 ש' 21-24 לפרוט' הדיון, עדות זו הייתה עקבית ולא נסתרה ראו: עמ' 18 ש' 20-30 לפרוט' הדיון.

     

41. כן, מדברי א' בחקירתה עולה כי ידעה שזכותה למגורים בדירה הינה חלק ממערכת הנישואין בינה לבין י' ראו: עמ' 27 ש' 1-2 לפרוט' הדיון; עמ' 30 ש' 5-9 לפרוט' הדיון וכפועל יוצא היא גם מותנית בקיום הנישואין.

     

42. גם העובדה שא' ביקשה להסדיר את נושא המגורים בחוזה נפרד ראו: עמ' 27 ש' 3-4 לפרוט' הדיון, מעידה כי לשיטתה אין מדובר במתנה, אלא ברשות זמנית למגורים.

     

43. בבחינת למעלה מן הצורך ייאמר כי א' ביקשה להיעזר בסעיף 5 לחוק המתנה שכותרתו "התחייבות לתת מתנה", ואולם לאורך כל ההליך טענה א' כי מדובר במתנה שהושלמה. מדובר אפוא בטענות משפטיות סותרות, ובית המשפט לא יידרש להן ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005).

44. בהערת אגב יצוין כי לא התעלמתי מטענת א' כי לש' אין זכויות בעלות בדירה, אלא זכות חוזית-אובליגטורית מתוקף הסכם חכירה לדורות בין ש' למנהל מקרקעי ישראל, ואולם טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי א' והלכה ידועה היא שבית המשפט לא יידרש לטענה שהועלתה רק בסיכומים ראו: רע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב פ"ד מה(4) 343).

     

45. משנקבע כי זכות המגורים לא הוענקה לא' במתנה, ההלכה פרי עטו של בית המשפט העליון, מחייבת לקיים דיון בשאלה האם רשות המגורים שניתנה לזוג הדירה, אם לאו ראו: בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 10.05.2017). ככל וייקבע כי זכות המגורים הדירה, יש לקבוע האם זכאית א' לפיצוי בגין השקעה והשבחת הדירה.

     

46. בענייננו, אין מחלוקת כי בני הזוג לא שילמו לש' בעבור השימוש בדירה, ובמצב דברים זה, מדובר ברשות שימוש שניתנה חינם ראו: ע"א 96/50 צינקי ואח' נ' ויקטור ואח', פ"ד ה(1) 474, 479. מסקנה זו עולה מעדות ש' כי רצונה היה לתת לזוג זכות מגורים ושימוש ללא תמורה ראו: עמ' 9 ש' 21-24 לפרוט' הדיון וכך עולה גם מעדותו של י' ראו: עמ' 24 ש' 2-5 לפרוט' הדיון.

     

47. הפסיקה קבעה כי ככל שמדובר ברשות שניתנה ללא כל תמורה, הרשות נעוצה ברצונו החופשי של המרשה, ומתבטלת עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הזכות. יוצא אפוא, כי בר רשות מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, צפוי בכל רגע נתון לדרישת סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב ראו לעניין זה: ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433, עמ' 439; ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש, פ"ד לא(3) 210, עמ' 215 – 216; פרופ' נינה זלצמן במאמרה לעיל בעמ' 57).

     

48. כן נקבע כי רשות חינם אינה יכולה, ככלל, להיות בלתי הדירה וכי היא ניתנת לביטול בכל עת ראו: ע"א (מרכז) 14713-11-08 קאפי נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 27.1.10). הדברים מתחזקים ביתר שאת, בשים לב למגמת הפסיקה בצמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא בהרחבתם ראו: רע"א 1156/02 חי נ' לידאי, פ"ד נז (3) 949, 955 – 957). על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, תיעשה במשנה זהירות ובנסיבות נדירות ראו: עמ"ש (מרכז) 37005-01-14 פלונים נ' פלוני (פורסם בנבו, 30/12/14).

     

49. א' לא הביאה כל ראייה התומכת בטענתה כי ניתנה הסכמה מפורשת או מכללא כי ש' העניקה לה רשות מגורים בלתי הדירה. ההפך הוא הנכון. א' נסמכת על אמירות כלליות של ש' כמו "אף אחד לא יעיף אותך מפה", "אני נתתי לכם את הדירה" ומנסה לייחס להם תוקף מחייב, ואולם גם אם אכן אמרה ש' משפטים כגון דא " ראו: עמ' 27 ש' 7-12 לפרוט' הדיון, הרי שמדובר באמירות כלליות שאינן עולות לכדי חוזה משפטי מחייב המלמד על רצון להעניק זכות שימוש בלתי הדירה

     

    יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט אסף זגורי בתמ"ש 27669-01-17 ע. נ' ע (פורסם בנבו, 22.4.18):

     

    "העובדה שהורים אומרים לבנם ו/או לכלתם 'זה ביתך' או 'כאן תגור', אינה מקנה לבן ולכלה זכות שימוש חינם בכל ימי חייהם וההורים, שהם בעלי זכויות הקניין, רשאים לחזור בהם מהתחייבותם זו. "

     

50. בענייננו, ש' גילתה את דעתה כי זכות מגורי א' בדירה מבוטלת עם שליחת מכתב ההתראה ביום 7.5.17 ועם הגשת כתב התביעה.

     

51. כן, עולה מעדות א' כי היא הבינה וידעה שמגוריה בדירה זמניים, הדירים ותלויים בנישואיה לי', והדבר נלמד מהעובדה כי שנתיים עובר לפרוץ הסכסוך, עת סברה א' כי י' אינו בקו הבריאות וחששה לחייו, היא פנתה אל ש' כדי להבטיח את מגוריה בדירה במקרה של אסון ראו: עמ' 27 ש' 8-12 לפרוט' הדיון.

     

52. בנוסף לאמור, ככל שהאמינה א' כי ניתנה לה רשות מגורים לכל החיים, סביר כי הייתה מבקשת לעלות את העניין בכתב. הדבר מקבל משנה תוקף בשל חששה של א' כי דווקא אחיותיו של י' יפעלו לפינויה מהדירה ולא ש' ראו: עמ' 27 ש' 7-12 לפרוט' הדיון.

     

     

     

53. החשש של א' למגוריה בדירה בא לידי ביטוי פעמיים, פעם אחת, עת עברה להתגורר עם י' שעה שביקשה לעשות "הפרדת חוזים" ופעם שנייה כאשר אושפז י' בבית החולים. על אף החששות, לא דאגה לקבע את זכות המגורים בהסכם ראו: עמ' 27 ש' 34-35; עמ' 28 ש' 1-6 לפרוט' הדיון.

     

54. לאור כל האמור, אני קובע כי הזכות שניתנה לא' בדירה הינה זכות הדירה, אשר ש' הייתה יכולה לבטל בכל עת. ומכאן, יש לדון בשאלת זכאותה של א' לפיצויים בגין ביטולה של זכות השימוש.

     

55. בנוגע לשאלת הפיצויים, ההלכה חודדה לאחרונה ונקבע כי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה של זכות מגורים הדירה, בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו ראו: בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 10.5.17).

     

56. א' טענה בכתב הגנתה כי השקיעה בדירה סך של 250,000 ₪ בהשבחת הדירה, אותם יש לקזז מסכומי התביעה. ואולם, לגופם של דברים, א' לא הביאה ראיות להוכחת גובה ההשקעות בעבודות השיפוץ ולא ראיות לשוויה של הדירה כיום בעקבות ההשבחה הנטענת.

     

57. דרך המלך בהוכחת היקפי השקעה והשבחה היא באמצעות חוות דעת שמאית ראו: בע"מ 1894/16 לעיל ולכל הפחות על ידי הצגת אסמכתאות בדבר ההשקעה והיקפה. כל שהציגה א' להוכחת ההשקעה וההשבחה היו תמונות של הדירה, כאשר חלקן מציגות את הדירה לפני ואחרי עבודות השיפוץ, והן אינן מהוות תחליף להוכחות . אחת התמונות, מציגה את העסק שהקימה א' ומהתמונות האחרות לא ניתן להסיק דבר ביחס לעלות ההשקעה ולשיעור ההשבחה.

     

58. כך גם טענה א' כי קיבלה מאחיה סך של 60,000 ₪ לצורך עבודות השיפוץ ראו: עמ' 31 ש' 23-26, ואולם מבין שלושת אחיה, אחד בלבד התייצב לדיון ולא הצליח להסביר בעדותו את סכום הכספים ולאיזו מטרה ניתנו ראו: עמ' 44 ש' 31-35 לפרוט' הדיון.

     

59. גם אם הצליחה א' להוכיח השקעה כלשהי בדירה, הרי שמדובר בסכומים מינוריים – סכומים שאינם עולים לכדי השקעה ממשית לשם מתן הפיצוי כספי הולם ראו למשל: עמ' 24 ש' 26-27 לפרוט' הדיון.

     

     

60. על אף ששיעור ההשקעה הנטען לא הוכח כדבעי, עולה מחומר הראיות כי הייתה השקעה מסוימת בדירה ראו: עמ' 24 ש' 24-28; עמ' 22 ש' 15-17 לפרוט' הדיון. כן, ניתן לראות בעובדה שבמשך תקופה לא מבוטלת א' התגוררה בדירה ותחזקה אותה כהשקעה. השקעה זו מצדיקה פיצוי, והפיצוי ההולם הינו הענקת זכות מגורים, ללא תמורה, בדירה במשך שנה וחצי (במעוגל) החל ממועד הנקוב במכתב ההתראה דהיינו מיום 7.6.17 ועד ליום 1.1.19. ממועד זה ועד למועד הפינוי, א' תהיה רשאית לגור בדירה בכפוף לתשלום דמי שכירות ראויים כמפורט להלן.

     

61. לאור זאת, ובשים לב לעובדה כי בדירה מתנהל העסק ולאור מגורי הקטין בדירה, על מנת לאפשר לא' זמן התארגנות, אני דוחה את מועד הפינוי ליום 1.1.20 כאשר מיום 1.1.19 עד למועד הפינוי א' תהיה רשאית לגור בדירה בכפוף לביצוע תשלום בגין מגוריה והפעלת העסק כמפורט להלן ראו: תמ"ש (משפחה קריות) 8958-11-16 ל.א נ' ב.א (פורסם בנבו, 25.7.17).

     

    דיון והכרעה בתביעה לדמי שימוש

     

62. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפרוטוקול הדיון ובסיכומים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לדמי שימוש להתקבל חלקית כפי שיוסבר ויבואר להלן.

     

63. ראשית, לא מצאתי ממש בטענת א' כי יש לדחות את עתירת ש' בשל החשש כי הדירה נבנתה בלא היתר. טענה זו לא נתמכה בכל ראייה ודינה להידחות. הוא הדין גם ביחס לעתירת ש' לחיובה של א' בהוצאות החזקת המקרקעין זאת משעה שכל שצרפה ש' לעתירתה הינם שני שוברי תשלום אחד בגין חשבון החשמל ואחד בגין חשבון מיום וביוב, ואולם לא ניתן להסיק משוברי תשלום אלה האם החיוב בגין הדירה או בגין הבניין כולו וא' לא נחקרה ביחס לשוברים אלה.

     

64. ש' עותרת לחיוב א' בגין דמי שימוש ראויים מיום 1.5.17 ועד לפינויה של א' מהדירה.

     

65. לאור עתירת ש' למינוי שמאי, מונתה הגב' ח.ז ליתן חוות דעת ביחס לדמי השכירות הראויים בגין הדירה (להלן: "המומחית").

     

     

66. בחוות דעתה קבעה המומחית כי דמי השימוש הראויים בגין שימוש בדירה הינם 3,500 ש"ח ובגין השימוש ביחידה העסקית הינם בסך של 1,200 ₪ לחודש ובסה"כ 4,700 ₪. בשאלות ההבהרה הובהר – והדבר איננו רלוונטי בענייננו - כי השכרת הדירה כולה כדירה אחת אילו חדר הטיפולים היה כחדר הינם בגבולות הסך של 4,150 ₪ לחודש.

     

67. יצוין כי אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחית על חוות דעתה וכידוע, בעל דין שמוותר על חקירת מומחה אינו חולק על האמור בחוות דעתו ראו: ת"א 1727/02 (מחוזי ת"א) מאסי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 02.10.05 (נבו); ת"א (מחוזי ת"א) 1214/09 פלוני נ' שושני, מיום 25.02.15 (נבו) ; עמ"ש 50188-02-17 מיום 08.06.18 (נבו).

     

68. בנסיבות אלו, ש' זכאית לדמי שימוש ראויים בגין השכרת הדירה בסך של 3,500 ₪ לחודש. בגין השימוש ביחידת הדיור העסקית זכאית ש' לדמי שימוש ראויים בסך של 1,200 ₪ לחודש. במילים אחרות, על א' לשלם דמי שימוש ראויים בסך של 4,700 ₪ (להלן: "דמי השכירות").

     

    הוראות אופרטיביות

     

69. לאור תוצאות פסק הדין מגורי א' בדירה עד ליום 1.1.19 יהיו ללא כל תשלום לידי ש'.

     

70. א' והקטין יפנו את הדירה עד ליום 1.1.2020.

     

71. החל מיום 01.01.19 א' תשלם לש' את דמי השכירות בסך של 4,700 ₪ לחודש, כאשר התשלום יבוצע עד ל-15 לכל חודש עבור החודש השוטף.

     

72. ככל וא' תבקש להקדים את מועד הפינוי, יהיה עליה להודיע על כך לש' בהודעה של 60 יום מראש לפחות.

     

    בשל תוצאות ההליך תישא א' בהוצאות ש' בסך של 20,000 ₪.

    המזכירות תסגור את ההליכים.

    ניתן היום, ט' טבת תשע"ט, 17 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.