לפני תובענה כספית לתשלום שכ"ט עו"ד.
1.התובע הוא עו"ד משנת 2003, והנתבע הוא איש עסקים, הנשוי לדודתו של התובע.
2.משנת 2005 לערך ייצג התובע את הנתבע בעניינים שונים, ובעיקר בגביית חובות בהוצאה לפועל.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי מעולם לא נחתם הסכם שכ"ט ביניהם ביחס לשום הליך שטופל ע"י התובע עבור הנתבע.
3.בסוף שנת 2010 או בתחילת שנת 2011 פנה הנתבע לתובע בכדי שייצגו, יחד עם עו"ד נפתלי נשר (להלן – "עו"ד נשר") בתביעה רבת היקף בבית המשפט המחוזי מול חברת נהריה על הים (2004) בע"מ (להלן – "ההליך בבית המשפט המחוזי").
התובע ועו"ד נשר אמנם טיפלו עבור הנתבע בתביעה זו, וביום 22.2.15 ניתן פסק דין בהליך בבית המשפט המחוזי, במסגרתו התקבלה תביעת הנתבע תוך חיוב הצד שכנגד בתשלום סך של כ-12 מ' ש"ח (נכון למועד פסק הדין). תביעה שכנגד שהוגשה כנגד הנתבע – נדחתה.
לאחר שהסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי סירב הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עבור הייצוג, ומכאן החלק העיקרי של תביעה זו.
4.במקביל, במהלך שנת 2010 הגיש התובע בשם הנתבע המחאה בסכום של 1.9 מ' ש"ח לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 02-31153-10-2 (להלן – "תיק ההוצל"פ").
החייבים עפ"י ההמחאה הגישו התנגדות, אשר הועברה לבית המשפט ונדונה בת"א 4490-07-10 (להלן – "ההליך בבית משפט השלום").
ביום 13.7.14 ניתן פסק דין הדוחה את רוב טענות המתנגדים והמחייב אותם לשלם לנתבע את הסך של 934,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 31.12.08, אגרת בימ"ש יחסית לסכום הנ"ל ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח, שהם הסך של כ-1.2 מ' ש"ח (נכון למועד פסק הדין בת"א 4490-07-10) ו-1.257 מ' ש"ח נכון להיום (במעוגל).
בהחלטתי הראשונה מיום 14.3.18 ביקשתי כי הנתבע יגיש את דף החשבון מתיק ההוצל"פ וזה אמנם הוגש ביום 28.3.18. בדף החשבון מופיעות הקטנות קרן המוגדרות כ'הקטנת חוב עקב תשלום פרטי', אך ממועד ביצוע התשלומים (בחודש מרץ 2011, כאשר ההליך עדיין מתנהל בין הצדדים) אף נוכח העובדה כי התובע לא טוען שבוצעה גבייה כלשהי – ניראה כי לא שולם לנתבע דבר ע"ח החוב בתיק ההוצל"פ.
הצדדים חלוקים אף בשאלת שכה"ט המגיע לתובע בגין טיפולו בתיק ההוצל"פ לרבות בהליך המשפטי המלא שניהל עבור הנתבע.
5.ההליך
5.1ביום 19.7.17 הגיש התובע את התביעה דנן לתשלום שכ"ט עו"ד בשני ההליכים המפורטים לעיל בסך של 983,410 ש"ח. התובע טען, כי בגין ההליך בבית המשפט המחוזי סוכם בינו לבין הנתבע על תשלום שכ"ט (הן לתובע והן לעו"ד נשר) בשיעור של 10% בצירוף מע"מ מכל סכום שייפסק, וכי בגין ההליך בהוצאה לפועל ובבית משפט השלום לא סוכם על שכ"ט והוא זכאי לשכ"ט ראוי עבור פעולותיו.
כתב הגנה הוגש ביום 26.10.17, במסגרתו הכחיש הנתבע כי סוכם על שכ"ט כפי טענת התובע בהליך בבית המשפט המחוזי וטען כי הסיכום היה שהתובע ועו"ד נשר יקבלו שכ"ט שיפסק ע"י בית המשפט, ומשלא נפסק שכ"ט כאמור – לא מגיע כל שכ"ט לעוה"ד. ביחס להליך בהוצאה לפועל (ובבית משפט השלום) טען הנתבע כי לא מגיע שכר ראוי, והסיכום היה כי התובע יקבל את שכה"ט שיפסק ע"י בית המשפט ובהוצאה לפועל.
5.2הואיל והמחלוקת בין הצדדים עיקרה תשלום שכ"ט עו"ד, כאשר במועד הגשת כתבי הטענות לא היה ברור האם קיים הסכם בין הצדדים אם לאו וזאת בעיקר מהטעם שלא נחתם כל הסכם שכ"ט בין הצדדים מעולם, ולאור המנגנון הקבוע בסע' 89 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ביקשתי ביום 30.10.17 את עמדת הצדדים ביחס לכוונתי לפנות לוועדת שכר טרחה אשר ליד הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין לקבלת חוות דעתה ביחס לשכ"ט עו"ד ראוי, ככל שיקבע כי לא היה הסכם בין הצדדים.
התובע הסכים להצעתי והנתבע סירב, בטענה שהיה הסכם בין הצדדים.
5.3ביום 15.11.17 ביקשתי לקבל את חוות הדעת של ועדת שכר הטרחה, וזו הוגשה ביום 13.3.18.
בהתאם לחוות הדעת, ככל שאין הסכם שכ"ט בין הצדדים, יש לקבל את דרישת התובע לתשלום חלקו בגין הייצוג בהליך בבית המשפט המחוזי, ובסכום של 706,083 ש"ח (כולל מע"מ) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין בבית המשפט המחוזי (22.2.15) ועד התשלום בפועל.
נכון להיום סכום זה עומד על הסך של 741,000 ש"ח (במעוגל).
עוד בהתאם לחוות הדעת, ביחס להליכים בתיק ההוצל"פ ובבית משפט השלום, ההסכם שהיה בין הצדדים לתשלום 10% בצירוף מע"מ מהגבייה בפועל ובתוספת שכ"ט א' ו-ב' שנפסקו בהוצאה לפועל משקף שכר ראוי.
5.4ביום 15.4.18 התקיימה ישיבת קדם משפט בסיומה הוריתי לצדדים להגיש ראיותיהם.
מטעם התובע הוגשו ביום 17.6.18 תצהירו וכן תצהירו של עו"ד נשר. מטעם הנתבע הוגשו ביום 28.8.18 תצהירו וכן תצהירו של עו"ד אורן פרג' בנימין.
אומר כבר כעת, כי תצהירו של עו"ד בנימין, אשר הוגש כתצהיר אך למעשה ערוך כחוות דעת מומחה (בלא שנרשם בו כי הוא חוות דעת), אינו רלוונטי למחלוקת נשוא תיק זה ואין בו כדי לסייע בקביעת העובדות אשר הצדדים חלוקים עליהן.
אוסיף ואומר כבר כעת, כי לתצהירו צירף הנתבע מסמכים אשר מהווים מו"מ שלא צלח לכדי הסכם מחייב והוא על כן חסוי, ולא היה מקום לצרפם; כוונתי לנספחים 3 ו-4 לתצהירו, ונוכח עדותו של עו"ד נשר בעניין זה (בעמ' 9 ש' 28-32, עמ' 10 ש' 1-2) כמו גם עדות התובע (בעמ' 14 ש' 29-32) – אין בדעתי להתייחס אליהם כלל, משום שאסור היה לנתבע להגישם לתיק מלכתחילה.
5.5ביום 13.9.18 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, במסגרתה ניתנה הצעתי לצדדים לסיום ההליך.
ההצעה לא התקבלה, והתיק נקבע לשמיעה.
5.6ביום 3.12.18 נשמעו לפניי עדי הצדדים, ובסיום הדיון הוריתי על הגשת סיכומים.
סיכומי התובע הוגשו ביום 11.12.18, וסיכומי הנתבע, לרבות קובץ אסמכתאות הוגשו ביום 20.1.19.
6.לאחר שעיינתי בראיות הצדדים, שמעתי את עדיהם וקראתי את סיכומיהם באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.
7.האם קיים הסכם שכ"ט בין הצדדים
7.1כאמור, אין חולק שבין הצדדים לא נחתם הסכם שכ"ט מעולם.
7.2ההלכה הפסוקה קובעת, כי החובה להחתים לקוח על הסכם שכ"ט מוטלת על עוה"ד, ומשלא עשה כן עוה"ד – הדבר יפעל לחובתו (וראו: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פד"י נח (5) 20 בעמ' 32).
7.3במקרה שלפניי, התובע הסביר מדוע לא החתים את הנתבע על הסכם.
התובע טען כי היה עו"ד צעיר, והודה שלא התנהל בחוכמה מול הנתבע, שהנתבע היה איש עסקים מנוסה אף הדגיש כי הצדדים הם קרובי משפחה (סע' 1-3 לתצהיר התובע). בעדותו לפניי הבהיר התובע –
"אמרתי לו [לעו"ד נשר – ר.ב.] זה אבנר, הוא בן משפחה, הוא בחיים לא ידפוק אותי...כל החיים עבדתי איתו משנת 2004, 2005 שאנחנו עובדים ביחד על בסיס של אמון בלבד וכנראה שזו הייתה טעות..."
(עמ' 11 ש' 2-3, 5-7),
"אף פעם לא היה לי את האומץ ויש קצת יחסים של בושה בגלל הקרבה המשפחתי [צ"ל "המשפחתית" – ר.ב.], אף פעם לא היה לי אומץ לדבר כמה שכר טרחה"
(שם, ש' 20-21),
"מסתבר שלעו"ד נשר היה הסכם עם הנתבע ואני האידיוט היחיד בחבורה שלא היה לו הסכם"
(עמ' 12 ש' 17-18, וכן ראו בעמ' 13 ש' 30),
"הוא [הנתבע – ר.ב.] תפס אותי בתמימותי, בצעירותי, וזו האמת חד וחלק. ניצל את הקרבה המשפחתית שלנו"
(עמ' 13 ש' 10-11).
7.4לאחר ששמעתי הן את התובע והן את הנתבע, באתי לכלל מסקנה כי אמנם התובע היה צעיר ולא מנוסה ביחס לנתבע, כי הנתבע – עפ"י התרשמותי ממנו בעדותו לפניי וכן עפ"י עדותו של התובע ושל עו"ד נשר על אודותיו, הינו אדם כוחני, המשיג את רצונו בלא כל התחשבות בזולתו;
7.4.1כך, עו"ד נשר העיד שהנתבע אינו זקוק להזמנה או לקביעת פגישה במשרד עורך דינו –
"הוא פשוט מגיע למשרד כל אימת שהוא רוצה"
(עמ' 4 ש' 16)
7.4.2על התנהלות דומה העיד גם התובע –
"הנתבע הוא טיפוס מאוד מיוחד כמו שאתה [ב"כ הנתבע – ר.ב.] כניראה יודע אם אתה מטפל בו, הוא בא למשרד ולקח את התיקים"
(עמ' 17 ש' 10-11).
7.4.3הנתבע הינו איש עסקים מנוסה וותיק, אשר סבור – עפ"י עדותו לפניי – כי עורכי דין אמורים לשרתו (להבדיל מ"לתת לו שירות") ואינם זכאים לתמורה אם אינם משיגים לו תשואה ברת קיימא -
"האדם מטפל בי עד הסוף ואם הוא לא מטפל עד הסוף אז הוא לא מקבל כלום"
(עמ' 21 ש' 28-29).
7.4.4הנתבע טען בעדותו לפניי גם כי –
"יש לי עשרה עורכי דין ואני מוכן שיבואו וייתנו תצהירים"
(עמ' 21 ש' 28),
7.4.5מכאן שלנתבע, עפ"י הצהרתו, עדים רבים ביחס לשיטת עבודתו עם עורכי דינו, אך הוא בחר להביא לעדות רק אחד מהם, שגם תצהירו לא פירט דבר שיש בו כדי לסייע כפי שצוין לעיל; עובדה זו תפעל לחובתו של הנתבע.
אומר, כי התרשמותי מהנתבע לא הייתה חיובית; התרשמתי כי מדובר באדם כוחני ומניפולטיבי, המטיל שררה, שלא לומר – אימה – על עורכי הדין מולם הוא התנהל (עו"ד נשר והתובע).
עיון בהסכם שכה"ט שהגיש עו"ד נשר תוך מהלך עדותו (ת/1) מלמד על כך שמדובר במסמך כמעט חד צדדי במסגרתו, בין היתר, מתחייב עוה"ד לשלם ללקוחו, הנתבע, ריבית נשך בשיעור של 5% בתוספת מע"מ לכל חודש בו לא יעביר עו"ד נשר לנתבע סכומים שיגבה בהוצאה לפועל; הסכם שכה"ט שנחתם בין עו"ד נשר, שהינו עו"ד ותיק ולדבריו גם אמיד, דומה יותר להסכם הלוואה בשוק האפור – שנוטל עוה"ד מהלקוח, ולא להסכם שכ"ט בין עו"ד ללקוחו, בו מתחייב עוה"ד לתת ללקוחו שירות משפטי והלקוח מתחייב לשלם תמורתו.
עדותו של הנתבע לפניי לימדה כי דיווח מלא על פעולות כספיות בינו לבין עורך דינו (התובע) וכרטסת הנהלת חשבונות מסודרת וחוקית – אינה דבר נוהג אצל הנתבע (וראו: עמ' 21 ש' 16-25 "אם לא מסכימים לקבל ממני שיק אז אני משלם במזומן. זה לא מופיע בכרטסת"), כאשר משמעות הדבר היא כי הנתבע סבור שעל תשלומי מזומן אין צורך לדווח, על כל המשתמע מכך.
7.5נוכח פערי הכוחות שבין התובע לנתבע, כפי שהוכחו לפניי וכמפורט לעיל, אני סבורה שאין בעובדה שלא נחתם הסכם שכ"ט בין הצדדים כדי לפעול לחובתו של התובע דנן.
7.6בכל מקרה, ובהתאם להלכה הפסוקה (ע"א 9282/02 הנ"ל בעמ' 27), העובדה שלא נחתם הסכם שכ"ט אינה מלמדת על כך שהוסכם שלא ישולם שכ"ט כלל או שהשירות המשפטי ניתן חינם.
7.7ביחס לקיומה של הסכמה בין הצדדים בנוגע לשכה"ט בהליך בבית המשפט המחוזי, אני סבורה שהוכח שלא הייתה כל הסכמה כאמור.
7.7.1התובע טען, כי הוסכם בין הצדדים על תשלום שכ"ט בשיעור של 10% בצירוף מע"מ מהסכום שיפסק ע"י בית המשפט המחוזי (סע' 8 לתצהיר התובע), ועו"ד נשר תומך בטענתו (סע' 11(ב) לתצהיר עו"ד נשר), ומספר על פגישה שהתקיימה בנוכחותו ואשר במסגרתה סוכם על שכה"ט שישולם בתיק.
7.7.2אלא שהתובע לא זוכר מתי נערך סיכום זה (וראו עדות התובע בעניין זה בעמ' 11 ש' 10-15, ש' 28-29, עמ' 12 ש' 12), ומעדותו של עו"ד נשר לפניי הסתבר כי הוא כלל לא דיבר עם הנתבע על שכר טרחה הואיל ויש לו הסכם כולל עם הנתבע (ת/1; עמ' 6 ש' 7-9).
7.7.3בעדותו לפניי (וגם בתצהירו) טוען עו"ד נשר שהתובע "אמר לו" שסיכם את שיעור שכה"ט עם הנתבע, אך זוהי כמובן עדות שמיעה שאינה קבילה (וראו: סע' 11(א) לתצהיר עו"ד נשר ועדותו בעמ' 6 ש' 10-11).
7.7.4הנתבע מכחיש כי התחייב לשלם לתובע ולעו"ד נשר את שכה"ט הנטען, ולשיטתו כאמור - "אם הוא לא מטפל עד הסוף אז הוא לא מקבל כלום" (עמ' 21 ש' 28-29).
עמדתו של הנתבע אינה יכולה להתקבל גם מהטעם שהיא אינה מתקבלת על הדעת ומהווה עשיית עושר ולא במשפט, וגם הואיל והוכח לפניי שהתובע לא הסכים לעבוד ללא תמורה –
"ראיתי את היקף התיק ואמרתי לו [לנתבע – ר.ב.] שזה תיק גדול ואני לא מוכן לעבוד בלי כסף אם הוא לא רוצה שיאמר לי ואני יוצא מהתיק ושנפתלי ימשיך, הוא אמר שאשאר שיהיה בסדר וסיכמנו על 10% מתוצאות התיק ולא משום דבר אחר"
(עמ' 11 ש' 7-9; הדגשה שלי – ר.ב.; וראו גם בש' 21-22, עמ' 13 ש' 13-15).
7.7.5חרף אמירות נחרצות לכאורה של התובע תוך מהלך עדותו, אני סבורה כי מאמירות שונות אחרות שאמר עולה, כי בפועל לא היה לו "אומץ" (כדבריו) לדרוש ולסכם שיעור שכ"ט מסוים מהנתבע, כי הסתפק בהרגעתו הכללית של הנתבע ש"יהיה בסדר" ושהוא לא "יקפח אותו" בגלל שהשניים קרובי משפחה, ובגלל שמלכתחילה הנתבע עירב את התובע בתיק "כדי שיקבל משהו".
אני סבורה כי שכ"ט בשיעור של 10% מהתוצאה הפסוקה אינו אלא משאלת לב של התובע, ולא סיכום בפועל (וראו: עמ' 11 ש' 7-9, ש' 21, עמ' 14 ש' 1-2).
לא בכדי אין התובע "זוכר" את התאריך או אפילו את המועד הכללי בו סיכם, לטענתו, עם הנתבע את שיעור שכה"ט שיקבל; לא היה סיכום כזה.
7.7.6באופן דומה, גם טענתו של הנתבע כי הוא משלם לעו"ד רק אם הוא מקבל תוצאה ברת קיימא אינה יותר ממשאלת לב של הנתבע, אשר לא הביא כל ראיה לכך.
7.8ביחס להליך בהוצאה לפועל ובבית משפט השלום הנתבע למעשה אינו חולק כי הסכים לשלם שכ"ט בשיעור של 10% מהגבייה בפועל וכי לעוה"ד המטפל מגיע את שכה"ט הפסוק (שכ"ט עו"ד א' ו-ב' בהוצאה לפועל ושכה"ט שנפסק בבית המשפט; סע' 20 לתצהיר הנתבע).
לטענת הנתבע, לתובע לא מגיע שכ"ט הואיל ולא הסכים להגיש ערעור על פסק הדין שניתן, והנתבע נאלץ לפנות לעו"ד אחרת (סע' 21-22, ונספח 10 לתצהירו), עו"ד נעמה קדוש, אשר גם לה לא סבר הנתבע שיש לשלם שכ"ט כי היא "נוכלת ורמאית" לדבריו (עמ' 22 ש' 8).
במילים אחרות – לא משנה מה תהיה התוצאה המשפטית: הנתבע אינו משלם שכ"ט עורך דינו, בכל פעם מטעם אחר, המשתנה לפי נסיבות העניין ועפ"י רצונו הבלעדי של הנתבע, אשר עפ"י רוב – אינו רוצה לשלם עבור עבודה המבוצעת עבורו ע"י עורכי דינו.
המסקנה העולה עד כה היא כי בין הצדדים לא סוכם על שכ"ט עבור ההליך בבית המשפט המחוזי, כי אין בכך בנסיבות המסוימות שלפניי כדי לפעול לחובתו של התובע, בוודאי שאין בכך כדי לשלול ממנו שכ"ט, וכי ביחס לתיק ההוצל"פ וההליך בבית משפט השלום היה סיכום ברור ומפורש בין הצדדים לפיו הנתבע ישלם לתובע את שכה"ט שנפסק.
8.שכה"ט הפסוק בהוצאה לפועל ובבית משפט השלום
8.1אין חולק, כי בבית משפט השלום נפסק שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח שהם הסך של 12,600 ש"ח נכון להיום (במעוגל).
נוכח סכום פסק הדין בבית משפט השלום (1.257 מיליון ש"ח נכון להיום) ובהתאם להוראות סע' 10(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 וסע' 9 לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, שכה"ט הפסוק בתיק ההוצאה לפועל (שכ"ט א' ו-ב') צריך לעמוד על הסך של 88,200 ש"ח (כולל מע"מ) נכון להיום (ובמעוגל).
8.2כאמור, בין הצדדים סוכם כי זהו שכה"ט שישולם לתובע, ועל כן על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 100,800 ש"ח בגין ההליך בתיק ההוצל"פ ובבית משפט השלום.
9.שכ"ט ראוי בהליך בבית המשפט המחוזי
9.1בהתאם לחוות דעת לשכת עורכי הדין, שכה"ט הראוי המגיע לתובע בגין חלקו בייצוג הנתבע בהליך בבית המשפט המחוזי עומד על הסך של 741,000 ש"ח.
9.2הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שמגיע לתובע שכר ראוי אחר, ומלבד טענתו כי לתובע (או לעו"ד נשר או לעו"ד נעמה קדוש, או לכל עו"ד אחר שעובד איתו ואשר לא משיג לו תוצאה ברת קיימא כאמור) לא מגיע כל תשלום, טענה אותה אני דוחה כאמור, אין לו כל טענה המצדיקה אי חיובו בסכום זה או בהפחתתו.
כפי שציינתי לעיל, בנסיבות העניין שלפניי, בשים לב לצדדים המסוימים שלפניי – איני סבורה כי העובדה שתובע לא סיכם עם הנתבע מראש שכ"ט בגין ההליך בבית המשפט המחוזי צריכה לפעול לחובתו במובן של הפחתה מהסכום הנ"ל.
9.3בנוסף, טענותיו של הנתבע – אשר עלו רק תוך כדי חקירות העדים – כי לכאורה ההליך המשפטי בבית המשפט המחוזי לא היה הליך נחוץ או כי השירות המשפטי שקיבל מהתובע ומעו"ד נשר לא היה שירות טוב, מהווה הרחבת חזית אסורה (וראו הצהרת ב"כ הנתבע בעמ' 5 ש' 16-18 ובש' 21), ואני דוחה אותן הן מטעם זה, הן מחמת העובדה כי לא הובאה כל ראיה לכך, אך במיוחד מחמת העובדה כי הנתבע זכה בתביעתו בבית המשפט המחוזי, כאשר טענות הנתבעים שם במסגרת התביעה שכנגד נדחו – ועל כן לא ברור כיצד ניתן לטעון שהשירות המשפטי לא היה פחות ממצוין.
10.התוצאה
10.1אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 841,800 ש"ח.
10.2כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט (אגרות) בסך של 25,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בסך של 125,000 ש"ח (בשים לב לסכום פסק הדין ולעובדה שהיה צריך לנהל הליך משפטי מלא, ובזיקה לתעריף המינימלי של לשכת עוה"ד).
10.3כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו עד ליום 2.4.19, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, ח' אדר א' תשע"ט, 13 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.
