ב' ואח' נ' שלג ואח'

1. בפניי תביעה כספית נזיקית, אשר הועמדה לצורכי אגרה על-סך של מיליון ₪, לפיצוי התובעים בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מההליכים שניהלו נגדם הנתבעים ואשר מנעו מהם לבנות צימרים אותם ביקשו לבנות בנחלתם, הלא היא נחלה 39 במושה חזון, ובכלל זה תביעה לפיצוי בגין עגמת נפש, וקביעה כי הסככה שהקימו הנתבעים פולשת לתוך נחלתם ולהורות על הריסתה.

2. ב"כ הצדדים הסכימו למתן פסק-דין על סמך החומר שבתיק לאחר הגשת סיכומים. בהתאם הוריתי על הגשת סיכומים, והצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

3.התובעים הם תושבי המושב חזון (להלן: "חזון"), ובעלי זכויות "בר רשות" בחלקה 39, הגובלת בחלקת הנתבעים, בעלי זכויות "בר רשות" בחלקה 38 בגוש 15556.

4.התובעים טוענים כי החליטו לבנות צימרים בנחלתם, אשר יהוו מקור הכנסה נוסף להם. ביום 23.12.07 ניתן להם היתר בניה לבניית קיר תומך+מסלעות, וביום 1.12.08 ניתן להם היתר בניה לבניית צימרים : "3 יח' אירוח + חניה". הבקשה להיתר בניה הוגשה בהתאם לתוכנית בניין עיר תב"ע ג/4891, אשר קיבלה תוקף ביום 28.2.90 והינה התכנית התקפה היום. לאחר קבלת ההיתר לבניית קיר תומך, החלו התובעים בהכנות לבניית קיר האבן, המפריד בין הנחלות, בהתאם להיתר.

5.בחודש פברואר 2008 החלו הנתבעים לנהל הליכי סרק כנטען נגד התובעים כדלקמן: בקשה לצו מניעה, בטרם הגשת כתב תביעה ב-ת.א. 6398-02-08 (להלן: "התיק הראשון") האוסר על התובעים לבצע עבודות בניה וכו', כמפורט שם, וביום 19.2.08 ניתן צו מניעה זמני כמבוקש, וצו זה בוטל ביום 29.7.08; הנתבעים הגישו נגד התובעים תביעה נוספת בתיק 2732-03-08 (להלן: "התיק השני") תביעה נזיקית, כספית, וסילוק יד, בה עתרו, בין היתר, לצו לסילוק יד כנגד התובעים משטח נחלתם 38. במסגרת התיק השני הגישו הנתבעים בקשה חדשה למתן צו מניעה זמני, וביום 4.8.08 ניתן צו מניעה זמני כמבוקש, וביום 2.11.08 ניתנה החלטה הדוחה את בקשת התובעים לביטול הצו, ובית המשפט הפך את הצו הארעי לצו זמני עד להכרעה בתובענה.

6.במקביל הגישו התובעים נגד הנתבעים תביעה לפס"ד הצהרתי, בתיק ה"פ 7978-10-08 (שלום נצרת) (להלן: התיק השלישי") בה ביקשו להצהיר כי תוכנית הקמת חזון הינה תוכנית מס' 5849/67 משנת 1967, וכי על-פי תוכנית זו שטח מגרשם הוא 2,100 מ"ר, וכי גבולות מגרשם הם על פי תוכנית זו (ראה: האמור לעיל, ברקע העובדתי, בפסק דינו של כב' השופט כנעאן להלן).

7.לאחר בירור התביעות בתיקים השני והשלישי, ניתן פסק הדין ביום 21.6.12, אשר דחה את תביעת הנתבעים, קבל את תביעת התובעים וקבע בתיק ה"פ 7978-10-08 כי התוכנית המחייבת לצורך קביעת גודל הנחלות ושטחם הינה תוכנית ג/4891 (להלן: "פסק הדין"). לאחר מכן, ולבקשת הנתבעים, האריך כב' השופט כנעאן את צו המניעה שניתן ביום 2.11.08 עד להכרעה בערעור, וביום 13.2.13 נדחה ערעור הנתבעים שהוגש בתיק 35175-09-12 בבית המשפט המחוזי בנצרת.

8.הנתבעים לא אמרו נואש והגישו ביום 14.9.14 כנגד התובעים ערר לוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרום הגליל, על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מיום 3.8.14, לאשר את בקשות התובעים להיתר בנייה (להלן: "הערר"). ביום 12.5.15 ביקש ב"כ העוררים (הנתבעים כאן) למחוק את הערר, והערר נמחק, ללא צו להוצאות.

9.התובעים טוענים כי דחיית המועד שבו היו רשאים להתחיל בעבודות הקמת הצימרים והפעלתם תקופה כה ארוכה גרמה להם נזק המוערך על ידם בסך 700,000 ₪, כמפורט בחוו"ד השמאי דוד שקד (להלן: "שקד").

 בעניין זה יובהר, כי התובעים צרפו לכתב התביעה טיוטה של חוו"ד מיום 21.11.13, אשר אינה חתומה וביום 28.5.15, לאחר הגשת כתב ההגנה, הגישו את חוות דעתו של שקד מיום 29.4.14, כאשר סכום הנזק עמד על אותו סכום.

10. התביעה דנן כאמור היא תביעה כספית נזיקית, כאמור לעיל, וכן לקביעה כי הסככה המסומנת כסככה לפירוק בנספח 10 לכתב התביעה, פולשת לתוך נחלתם מס' 39, וליתן צו להריסתה. לטענת התובעים, פסק הדין ופסק הדין בערעור קבעו סופית היכן עובר קו הגבול בין הנחלות. התובעים צרפו לכתב התביעה העתק מהתשריט שערך מר שרלי חדד, מהנדס ומודד מוסמך מיום 16.4.08, ואושר בכתב ידו בשנית ביום 15.9.13 (להלן: "חדד"), בו שרטט את גבולות נחלות 38 ו-39 בהתאם לתב"ע ג/4891. כן צרפו צילום של חלק מתשריט היתר הבניה מיום 23.12.07, שם סומנה הסככה כ"סככה גג אסבסט לפירוק" (ראה: נספח 10 לכתב התביעה).

11. לטענת התובעים, הסככה פולשת לשטח נחלתם, ונדרש צו הריסה בדחיפות מאחר ובנויה על חלק מתוואי הקיר התומך המפריד בין הנחלות, בהתאם להיתר מיום 23.12.07, כמפורט להלן, ולא ניתן לבנות את הקיר התומך כל עוד לא יינתן צו להריסתה.

12. התובעים טענו בכתב התביעה כי נוסף לנזקים והספד רווחים שנגרם להם כתוצאה מעיכוב בניית הצימרים, נגרמו להם הוצאות בגין ניהול ההליכים הקודמים, שכ"ט עו"ד ושכ"ט שמאי בתביעה דנא, וכן נשאו בהוצאות משפט בגין צו המניעה שניתן נגדם לעיל, אשר שולם במסגרת הליכי הוצל"פ בתיק 02-61842-09-6 בסך 9,026 ₪. כן טענו לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 300,000 ₪.

13. הנתבעים טענו בכתב הגנה שמלכתחילה לא הייתה להם כוונה להגיש כל תביעה, שכן רצונם היה שהתובעים לא יקבעו עובדות בשטח בטרם יתברר ערעורם בפני רשויות התכנון, ואולם התובעים בהתנהגותם הכוחנית, לא הותירו להם ברירה, אלא לפנות לערכאות השיפוט.

14. הנתבעים הכחישו כי ניהלו הליכי סרק נגד התובעים, וטענו כי כב' השופט כנעאן במועד החלטתו ליתן צו מניעה קבע, כי לנתבעים קיימת עילה בדין והסוגיה אותם הם מעלים דורשת דיון מעמיק. יתרה מכך, חרף דחיית הערעור שלהם ע"י בית המשפט המחוזי, ציין שם בית המשפט כי הסוגיה אשר בעטיה הגישו הנתבעים תביעתם הינה "אבן נגף", הדורשת טיפול יסודי של הגורמים הרלבנטיים, ומשכך אין המדובר בהליכי סרק.

15.אומנם הנתבעים מימשו את זכותם הטבעית והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, אך בסופו של דבר ניאותו הם לחזור בהם מהערעור בדיון שהתקיים ביום 13.2.13, ובהתייחס לסוגיית ההוצאות, הותירו התובעים עניין זה לשיקול דעת בית-המשפט. הנה כי כן, על אף שהנתבעים הפקידו 40,000 ₪ בקופת בית-המשפט לצורך פיצוי התובעים במידה ויידחה הערעור, ועל אף שהתובעים יכלו באותו מעמד לדרוש את הוצאות המשפט ופיצויים בגין נזקים נטענים ומוכחשים, נמנעו מלעשות כן. אם הייתה כנה ואמיתית טענתם באשר לנזקיהם, יכלו לדרוש חילוט כספי העירבון ולמצער, להתנגד להשבתם שעה שהגישו הנתבעים בקשתם לקבל בחזקה את כספי העירבון. העובדה כי נמנעו מלעשות כן, מעידה על כי ויתרו על טענותיהם, ועל כן מושתקים הם כעת מלטעון אחרת.

זאת ועוד, אין מקום לפסיקת פיצויים בגין הליכים משפטיים שנסתיימו זה מכבר. התובעים קיבלו גם מן הנתבעים 25,000 ₪ בגין הוצאות המשפט בבית-המשפט השלום.

16. עוד טוענים הנתבעים, כי העובדה שהתובעים לא העלו את טענת הנזק הצפוי להם ממתן הצו בעת הדיון שנערך בפני כב' השופט כנעאן, בטרם החל הליך הערעור, כמו גם העובדה כי אף עובר למועד הגשת כתב ההגנה, בחלוף קרוב לשנה ממתן פסק-הדין ומביטול צו המניעה, טרם חידשו התובעים את היתרי הבניה, ובהינתן התמורות האישיות אשר חלו אצל התובעים בדמות גירושיהם, דומה כי במועד כלשהו בין הדיון בבקשה למתן צו המניעה עם הגשת התביעה לבית-משפט השלום לבין הגשת תגובת התובעים לבקשה להארכת הצו עד לפסק הדין בערעור, זנחו את כוונתם – ככל שזו הייתה – מהקמת הצימרים.

17. בכל הנוגע לסככה, המדובר בסככה אשר הוקמה בסמכות ובהיתר בשנת 1980 במסגרת עבודות הרחבה לבית הנתבעים ובהתאם לתכנית תקפה, ועל-כן אין יסוד להרסה. הנתבעים ביקשו להוכיח את ההיתר בהליך בבית-משפט השלום, אולם "יד נעלמה" גרמה לכך שהתיק הנדון נעלם. עובר לאותה תקופה תוכנית ג/1038 הייתה התוכנית התקפה והמאושרת על-ידי המושב, ועל פיה נבנתה הסככה. חרף טענות התובעים לגבולות ברורים וידועים כל השנים אשר זהים לתוכנית ג/4891, נמנעו התובעים מלטעון לפלישה, לא דרשו הריסת הסככה שעה שהגישו תוכניות לאישור בניית הצימרים, ולא ברור מדוע כעת דורשים הריסתה.

18. פסק הדין אינו קובע היכן עובר הגבול ביניהם, כי אם מהי התוכנית הקובעת, אשר על-כן, ניסיונות התובעים לטעון כי הנתבעים פולשים לשטח התובעים, חוטאת לאמת. בנוסף, אין כל פגיעה בקניין התובעים, ומכל מקום, עובר למועד הגשת כתב ההגנה, אין לתובעים היתר בנייה והסככה אינה מונעת מהם דבר.

19. מטעם הנתבעים הוגשה חוות-דעת נגדית של השמאי מקרקעין ורו"ח פרייברון יוסף (להלן: "פרייברון"), בה חלקו על חוות דעת מומחה התובעים שקד.

20.במסגרת התיק הנדון, הגישו הנתבעים כתב תביעה שכנגד, התובעים הגישו כתב הגנה שכנגד, ובסופו של דבר קיבלתי את בקשת התובעים לדחות את התביעה שכנגד על הסף, כאמור בפסק-דין החלקי מיום 17.5.16.

21. לאחר שהצדדים הביעו את הסכמתם, מונה מומחה מטעם בית-המשפט, המודד והשמאי מר זהר עירון (להלן: "המומחה"). חוות-דעתו ניתנה ביום 17.9.16, ושם קבע בעיקר כי עיכוב הבניה נמשך ממועד מתן היתר הבנייה לתובעים ביום 1.12.08 ועד למועד משיכת הערר, ביום 12.5.15. ערך הנזק, אשר נגרם לתובעים בעקבות עיכוב הבניה ממועד קבלת ההיתר ועד למועד אפשרות הקמתם, בהתייחס לרווח הצפוי, הוא בסך של 335,000 ₪, ובהתייחס לעלויות ההקמה הוא בסך של 88,000 ₪.

עוד קבע המומחה, כי החלק ממגרש 39, אשר מוחזק בידי הנתבעים לרבות סככת אחסנה על-פי הגדרת תוואי הגבול שבתכנית מפורטת מספר ג/4891 הוא כ- 167 מ"ר, וכי דמי השימוש השנתיים הראויים אותם על הנתבעים לשלם לתובעים עבור השימוש בחלק ממדרש התובעים הוא בסך כולל של 4,500 ₪.

22.למומחה נשלחו שאלות הבהרה על-ידי ב"כ הנתבעים, והוא השיב עליהם, והוא גם נחקר על חוות דעתו ע"י ב"כ הנתבעים, ולאחר הדיון הגיש השלמת מסמכים.

דיון והכרעה:

23. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא אם יש לחייב את הנתבעים בפיצויים עבור הנזקים שנגרמו לתובעים בגין צו מניעה זמני שניתן כדין והיה בתוקף מספר שנים, עד אשר נדחתה תביעת הנתבעים כנגד התובעים.

הנתבעים טוענים כי אין מקום לחייב אותם בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לכאורה כתוצאה מצו המניעה הזמני שנין לטובתם כנגד התובעים, היות והוא ניתן ע"י בית המשפט כדין, והיה בתוקף עד מתן פסק הדין. הם הפנו לפסיקה בעניין זה שבה נקבע כי אין מקום לפסוק פיצויים בגין נזק שנגרם כתוצאה מפסק דין שניתן כדין, גם אם התברר בסופו של יום שפסק הדין שגוי ונהפך בערעור.

התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מצו המניעה הזמני, היות וטענותיהם של הנתבעים נדחו ע"י בית המשפט, גם בהליך הערעור. הם הפנו לפסיקה בעניין פיצוי בגין נזק שנגרם כתוצאה מנקיטת סעד זמני.

24.לאחר עיון במכלול החומר שבתיק, וכן לאחר עיון בפסיקה, ובכלל זה בפסיקה אליה הפנו ב"כ הצדדים בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי התשובה לשאלה הנ"ל במקרה דנן היא חיובית, ואנמק;

25. ברע"א 4982/16 הכהן הראל נ' ניסן אלי (נין ביום 7.3.17 ופורסם בנבו) אליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם נקבע :

"עסקינן איפוא במעין חסינות, העומדת לתובע מפני תביעה על הנזק שנגרם לנתבע בעקבות הפעולה שנעשתה על פי פסק דין בר תוקף, משום שפעולה זו נעשתה מכוח סמכות כדין; השכל הישר מורנו, כי אם שעה שנעשתה הפעולה חסתה בצילו של פסק דין תקף לאותה שעה, לא יחויב אדם בנזיקין....

כפי שראינו לא ניתן לתבוע פיצויים בגין נזק שנגרם בעקבות ביצועו של פסק דין בר תוקף, הואיל ולנתבע עומדת "מעין חסינות" שכן הנזק נגרם מפעולה שבוצעה על פי דין. כך, גם כמדיניות משפטית, לא ראוי יהיה למנוע מאנשים להגיש תביעות לבית המשפט כדי לברר את זכותם, ולכן אין זה ראוי לחייבם לשלם פיצויים בעבור נזקים שנגרמים מביצועם של פסקי דין בני תוקף, אף שאלה נגלו לבסוף כשגויים בגדרי הערעור".

 בכל הנוגע לעגמת נפש, פסק בית-המשפט שם כי:

"נזק זה נגרם במובהק בעקבות ביצועו של פסק הדין לפינוי. בענייננו, כאמור, היה פסק הדין בתביעת הפינוי בתוקפו בעת הפינוי, ולכן נזקים שנגרמו בעקבותיו אינם בני פיצוי. לכן, אם תישמע דעתי נקבע כי יש לבטל רכיב פיצויים זה".

(ראה גם את ע"א 541/89 ברנה קולנוע ושעשועים בע"מ נ' רות אלקלעי, פ"ד מה(2) 506 (1991) וע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד (לשעבר ציבה לטד) ואח', פ"ד כט (1) 597 (1974).

26.מנגד, הפנו התובעים כאמור לרע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת-ים ואח', פ"ד נו (4) 612 (3.6.02), שם נידונה הסוגיה של פסיקת פיצויים בגין נזקים שנגרמו לעירייה בעקבות הוצאת צו-מניעה זמני כנגדה, לאחר שנדחתה נגדה התביעה.

בית-המשפט שם דן בטענה של תשלום פיצויים על יסוד התחייבות עצמית שצורפה לבקשה לצו מניעה, תוך שציין כי בסוגיה זו חל שינוי בחודש ספטמבר 2001, עם הכניסה לתוקפו של תיקון לתקסד"א, בדבר סעדים זמניים, תיקון 6, ופסק כי:

" דעתי היא כי צדק בית-המשפט המחוזי בהנחתו כי ההתחייבות העצמית של חברת אריאל היא בלתי מסויגת ואינה דורשת תנאים נוספים מעבר לדחיית תביעתה העיקרית. יש לזכור כי התביעה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של בית-המשפט, הן באוטונומיית הרצון של בעל-דין. מבחינה עניינית, ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כישלון התביעה. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, בעל-הדין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, ועליו לשקול בעת בקשת צו-המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה. כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר לבד מדחיית התביעה שבמסגרתה ביקש את צו-המניעה הזמני. מובן מאליו, כי אם חושש בעל-דין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, , עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני... בשולי הדברים אציין כי בהסדר החדש בתקנות סדר הדין האזרחי צירוף ההתחייבות הוא דרישה מוקדמת להוצאת סעד זמני. ראה תקנות 364 ו-365 לאחר התיקון. נראה כי גם על-פי ההסדר החדש, מימוש ההתחייבות העצמית לתשלום פיצויים אינו מותנה בנסיבות קבלת הצו הזמני, להבדיל מחילוט העירבון".

ובאשר להיקף הנזק המכוסה על פי אותה התחייבות המצורפת לבקשה לצו מניעה זמני, פסק בית המשפט כי:

"לטעמי, יש להחיל כאן את מבחן הצפיות, העומד ביסוד האחריות החוזית. כלומר, בפראפרזה לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, בעל ההתחייבות אחראי לנזק שנגרם לבעל-דינו עקב צו-המניעה שראה בעל ההתחייבות או שהיה עליו לראותו מראש בעת הוצאת הצו כתוצאה מסתברת של הצו...".

ברע"א 9308/08 אורן אלול ואח' נ' רינה רביב ואח' (21.4.09), נפסק כי:

"הנתבע זכאי לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהצו הזמני בכל מקרה שבו הופסקה התובענה או פקע הצו מסיבה אחרת (365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). נעיר, כי המקרה האופייני של פקיעת סעד זמני הוא משנדחית התובענה. הזכות לפיצוי אינה מותנית בקביעה כי הגשתה של הבקשה לסעד הזמני הייתה בגדר התנהגות רשלנית או בבחינת חוסר תום לב. בעל דין המבקש סעד זמני נוטל על עצמו את הסיכון כי אם יינתן הסעד ואם יתברר בסופו של ההליך כי התובענה נדחית, הוא יישא בנזקים שנגרמו עקב הסעד הזמני. זאת, גם אם על פי הנתונים שהיו ידועים בזמן הגשת הבקשה לסעד זמני הייתה הבקשה סבירה וראויה (ראו, עניין אריאל, עמ' 622-621)... באשר להיקף החיוב בגין ההתחייבות העצמית נקבע בפסיקה, כי יש לפעול על פי מבחן הצפיות הנהוג בדיני החוזים והקבוע בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)... היינו, ההתחייבות העצמית מכסה נזקים שנגרמו על ידי הצו הזמני ושנצפו או שניתן היה לצפותם כתוצאה מסתברת של הצו בזמן נתינתו...".

(ראה גם: רע"א 237/16 אסולין רבקה ואח' נ' כהן שלמה ואח' (14.3.16)).

27.בתקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי :

" (א)פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם.

(ב)חילוט העירבון אינו גורע מזכותו של מי שהעירבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר...". 

28.לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסיקה דלעיל, הגעתי למסקנה שהנתבעים מחויבים לפצות את התובעים על נזקיהם, ואשר נגרמו כתוצאה מצו המניעה הזמני על גלגוליו השונים, שאסר עליהם לממש את זכותם החוקית ולבנות צימרים על פי ההיתר שהיה בידם, ואנמק;

29.הפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, ואשר אוזכרה לעיל, אינה רלוונטית לענייננו, שכן יש לאבחן מקרה בו נתבע נזק עקב סעד זמני אשר ניתן בטרם נשמעו ראיות הצדדים ובערבו של יום ניתן פסק-דין אשר מבטל את הסעד הזמני, ממקרה בו נגרם נזק מביצועו של פסק-דין בר תוקף שבוטל בערכאת הערעור.

30. הנחת המוצא היא כי פסק דין ניתן לאחר שנפרש בפני בית-המשפט מלוא חומר הראיות, ובית המשפט הגיע למסקנה מסוימת לטובת אחד הצדדים, אך המצב בסעד זמני (שניתן אף לפני הגשת התביעה) הוא שונה מהותית. הסעד ניתן על סמך תמונה חלקית בלבד המוצגת בפני בית המשפט ע"י המבקש, כשטרם נשמעו ראיות הצדדים. במקרה האחרון מבקש הצו נוטל על עצמו סיכון מוגבר יותר לתשלום פיצויים במקרה של כישלון התביעה, במיוחד לאחר שמתן הצו הותנה בחתימתו על התחייבות עצמית ללא הגבלה בסכום.

במילים אחרות, הסיכון שלוקח על עצמו התובע בעת הגשת הבקשה לסעד זמני מן היושר הוא יותר מוגבר מהסיכון שלוקח על עצמו תובע רגיל, אשר מגיש כתב תביעה ומציג בפרשת ראיותיו את מלוא חומר הראיות שבידיו, ועל סמך ראיות הצדדים בית-המשפט מגבש מסקנה ונותן פסק דין. תובע שפונה בסעד זמני, מן הסתם עותר להתערבות מוקדמת של בית-המשפט על-ידי מתן סעד זמני, קיצוני, על סמך מסכת ראיות חלקית בלבד, טרם בירור המחלוקות בין הצדדים. זו גם הסיבה והנימוק לכך שנדרש מאותו תובע להפקיד עירבון ולחתום על התחייבות עצמית כמצוות התקנות והפסיקה.

31. בענייננו, חתם הנתבע על כתב-התחייבות וערבות ביום 18.2.08, שם התחייב כי: "באופן בלתי חוזר לפצות את המשיבים בשל כל נזק שייגרם להם על ידי הצו הזמני אם תפסק התובענה או אם יפקע הצו הזמני מסיבה אחרת. את סכום הפיצויים אשלם אם ובאשר תומצא לי החלטה מבית המשפט המוסמך המחייבת את המבקשים לשלם את הפיצויים הנ"ל".

כתב התחייבות זה נחתם ע"י הנתבע בתיק הראשון במעמד הגשת הבקשה לצו מניעה זמני, ואף בטרם הגשת התביעה בתיק הראשון. בערבו של יום, ו לאחר גלגולים שעבר צו המניעה, הוא פקע עת דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור שהגישו הנתבעים על פסק-הדין.

32. זאת ועוד, גם לאחר שבוטל פסק-הדין ואף נדחה הערעור עליו, הנתבעים לא חדלו והגישו בקשה לסעד זמני בבית-המשפט השלום בצפת כנגד התובעת, כב' השופטת איזנברג נתנה צו מניעה ביום 30.12.13, ולאחר מכן ביטלה אותו ביום 9.1.14, והם אף הגישו ערר לוועדות התכנון אשר לבסוף חזרו בהם ממנו, ואם לא די בכך הגישו הם במסגרת התיק דנא תביעה שכנגד שנדחתה בפסק דין מנומק, כך שכל התנהלותם מצביעה על חוסר תום לב, כפי שיפורט בהמשך, ואף מעוררת תחושת אי נוחות של מעין רדיפה כנגד התובעים.

33.גם אם הגשת הבקשה לסעד זמני לא הייתה בגדר התנהגות רשלנית או אף הייתה מוצדקת במועד בו היא הוגשה, עדיין בעל הדין המבקש סעד זמני, נוטל על עצמו את הסיכון שאם זה יינתן ויתברר בסופו של ההליך כי התביעה נדחית והסעד הזמני פקע, הוא יישא בנזקים שנגרמו עקב כך. קל וחומר בענייננו, שעה שנראה שיש בהתנהלות הנתבעים משום חוסר תום לב, המצדיק את פיצוי התובעים בגין הנזק שנגרם להם.

34.הנתבעים טוענים כי התובעים לא טענו או הוכיחו בגלגול הראשון שייגרם להם נזק כלכלי בשל אי הקמת הצימרים כתוצאה מצו המניעה הזמני, ולא ביקשו לחלט את העירבון שהופקד בקופת בית-המשפט המחוזי, ושתיקת התובעים בכל אלו מקימה עליהם חזקה כי וויתרו על טענה לנזקים, ככל שישנם נזקים, והם מושתקים מלטעון אותה בעת הזו.

35.אין בידי לקבל טענה זו. אין לפרש את התנהגות התובעים בגלגול הקודם על ערכאותיו השונות כוויתור מצדם על כל טענה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמים להם כתוצאה מעיכוב בניית הצימרים, שבגינם אף קיבלו היתר בנייה כדין. במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי דובר על הוצאות ולא דובר כלל על נזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהעיכוב בבניית הצימרים – אובדן רווחים ועלייה בתשומות הבנייה (ראה בעניין זה גם: סעיף 9 לכתב התשובה). יתרה מכך, הגם אם ויתרו על הוצאותיהם שם, אין זה מעיד, כי ויתרו על מכלול הנזקים שנגרמו להם בגין צווי המניעה שהוצאו כנגדם.

36. המסקנה מכל האמור לעיל היא, שהתובעים זכאים באופן עקרוני לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם.

קשר סיבתי בין הליכי הנתבעים לבין הנזק: 

37.לאחר עיון במכלול החומר המצוי בתיק ובכלל זה בסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את הקשר הסיבתי בין הצו הזמני לחלק מהנזקים אשר טענו שנגרמו להם, וכי הנתבעים יכלו לצפות והיה עליהם לצפות את התרחשות הנזק בעת הגשת הבקשה לצו מניעה זמני כתוצאה מסתברת של הצו.

38. התובעים הוכיחו, כי הנזקים להם טוענים בין היתר – רווח צפוי ועלויות הקמה – נגרמו כתוצאה מצווי המניעה שניתנו כנגדם, כאשר התקופה בה צווי המניעה היו בתוקף השתרעה על פני ציר זמן ארוך מאוד הנאמד בשנים, ובית המשפט בגלגול הקודם אף היה מודע לנזק זה שיכול ויגרם להם.

39. כל ההליכים שנקטו הנתבעים כנגד התובעים בנוגע לבנייה בנחלה 39 בהתאם להיתרי בנייה שקיבלו כחוק, מנעו מהם את האפשרות לבנות את הצימרים אותם ביקשו לבנות בנחלתם. הכוונה היא גם להתנהלות הנתבעים בהגשת צו מניעה לבית-משפט השלום בצפת והערר שהגישו, כפי שיפורט להלן.

40. התובעים טוענים, כי בשנת 2007 או בסמוך לכך החליטו לבנות צימרים, אשר יהוו מקור הכנסה נוסף עבורם, ואכן פעלו בנידון והגישו בקשה למתן היתרי הבנייה. דהיינו, רצונם זה בא לידי ביטוי במעשה והם לא שקטו על השמרים בנידון.

41. בחודש פברואר 2008, הגישו הנתבעים כאמור בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במסגרת ת"א 6398-02-08, וביום 19.2.08 ניתן צו מניעה זמני כנגד התובעים כמבוקש (ראה: נספח 1 לכתב התביעה).

 חרף התנגדות התובעים לצו המניעה ולמרות שהוא עבר גלגולים רבים, נותר הוא בערבו של יום על כנו למשך תקופה ממושכת.

 כב' השופט כנעאן, במסגרת ת"א 6398-02-08, קבע ביום 29.7.08, כי הצו פקע בשל אי הגשת כתב התביעה במועד. יחד עם זאת קבע הוא, שאין בהחלטה זו כדי לחסום את דרכם של הנתבעים לשוב ולעתור למתן צו חדש (ראה: נספח 1.1 לכתב התביעה).

 במסגרת ת"א 2732-03-08 עתרו שוב הנתבעים לקבלת צו מניעה זמני חדש במעמד צד אחד, ואכן ביום 4.8.08 כב' השופט כנעאן נעתר לבקשה, ונקבע דיון במעמד שני הצדדים (ראה: נספחים 1.2 ו-2 לכתב התביעה).

 ביום 2.11.08, במסגרת ת"א 6398-02-08 ו- 2732-08-08, ניתנה החלטה על-ידי כב' השופט כנעאן בבקשה לצו המניעה (ראה: נספח 3 לכתב התביעה), והלה קיבל את הבקשה והפך את הצו הארעי שניתן לצו זמני עד להכרעה בתובענה, ואף חויבו התובעים שם לשלם לנתבעים כאמור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ומע"מ.

42.בהחלטה זו צוין, בין היתר, כי הרקע להגשת הבקשה לצו המניעה הוא בקשה להגשת היתרי בניה אשר הוגשה על-ידי התובעים לבניה בחלקתם, ובמסגרת הדיון ב"מאזן הנוחות", נקבע כי:

"שקלתי את טענת המשיבים לפיה יגרם להם נזק, אם אתן את הצו, בכך שימנע מהם להקים צימרים במקום ותמנע מהם הכנסה צפויה. אמנם יש לתת משקל לטענה זו אך בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהנזק שיגרם למבקשים יותר חמור מהנזק שיגרם למשיבים כאשר נזקי המשיבים האפשריים ניתנים לפיצוי בכסף. יתרה מכך, אם לא אתן את הצו ויסתבר בסופו של יום כי המשיבים בנו בנחלתם של המבקשים יגרם למשיבים עצמם נזק וחסרון כיס שכן הם יאלצו להרוס את מה שנבנה ואף לפצות את המבקשים ולכן מתן הצו יחסוך נזק לשני הצדדים בשלב זה ויצמצמו לנקודת המינימום" (הדגשות לא במקור – ר.נ.).

הנה כי כן כבר בראשית ההליכים טענו התובעים כי יגרם להם נזק ממתן הצו בכך שימנע מהם להקים צימרים במקום ותימנע מהם הכנסה צפויה, ובית-המשפט שם אף היה מודע לכך, אלא שהנתבעים עמדו על כך שצו המניעה יוותר על כנו כפי שיפורט, גם לאחר שבית המשפט דחה את תביעתם ביום 21.6.12, ואף לא הרפו לאחר שהערעור במחוזי נדחה.

43.זאת ועוד, במסגרת תיק 2732-03-08 הצהיר התובע כי:

"באוקטובר 2007 הוגשה על ידנו בקשה לקבלת היתר לביצוע עבודות עפר, מסלעות וקירות תומכים ובקשה להיתר לבניית צימרים בשטח המגרש וקיבלנו היתרים כדין המתבססים על תוכנית 4891/ג שהייתה כאמור מאושרת ומתוקף כבר משנת 1990. בניית צימרים אלו נעצרה כמובן על ידי צו המניעה שקיבלו שלג לבקשתם בתיק זה...אציין כי שלג גרמו לי נזקים כבדים המגיעים, נכון למועד זה, לכדי מאות אלפי שקלים בגין צו מניעה מיותר" (ראה: סעיפים 4.21-4.22).

44. כב' השופט כנעאן בפסק-דינו, דחה את תביעת הנתבעים וקבע שדינו של צו המניעה להתבטל. הנתבעים הגישו בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, כך שבית המשפט יורה שצו המניעה שניתן ביום 2.11.08 יישאר על כנו עד להכרעה בערעור על-פסק הדין של כב' השופט כנעאן (ראה בנידון: נספחים 5-6 לכתב התביעה). כב' השופט כנעאן נעתר לבקשת הנתבעים בהחלטתו מיום 4.10.12, ונתן צו כמבוקש עד להכרעה בערעור הנתבעים, תוך שציין כי משמעות הארכת תוקפו של הצו היא פגיעה בפרנסת התובעים ע"י מניעתם לבנות על פי היתר שקיבלו הם כדין.

45.ניתן לומר אם כך, כי במקרה דנא לאחר שכבר הוכרעה המחלוקת שניטשה בין הצדדים, בפסק דינו של כב' השופט כנעאן, נטלו הנתבעים על עצמם סיכון עוד יותר מוגבר לשאת בנזקי התובעים למקרה שהערעור שלהם יידחה, כך שקיים קשר ישיר בין מתן צו המניעה לבין העיכוב בבניית הצימרים על כל המשתמע מכך.

46.ביום 13.2.13, נדחה כאמור ערעור הנתבעים, אלא שהנתבעים לא אמרו נואש, והגישו בקשה כנגד התובעת בבית-משפט השלום בצפת, במסגרת תא"ק 58967-12-13, למתן צו מניעה במעמד צד אחד. ביום 30.12.13 ניתן צו מניעה ארעי על-פיו נאסר על התובעת להחנות את רכבה באופן החוסם את הגישה למפעל מטילות הביצים של הנתבעים, ונקבע דיון במעמד הצדדים. ביום 9.1.14 דחה בית-המשפט את הבקשה, תוך שהטיח ביקורת רועמת כנגד הנתבעים על כי הסתירו את דבר ההליכים הקודמים בין אותם הצדדים, לרבות פסק הדין של כב' השופט כנעאן, ודחיית הערעור שהוגש על ידם. (סעיפים 5 ו- 12 להחלטה שם).

די באמור בהחלטה זו, לפיה התנהלות הנתבעים כלפי התובעת במקרה דנא הייתה חסרת תום לב.

47.אם לא די בכל מה שצוין הרי הנתבעים המשיכו בשלהם, והגישו ערר כנגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרום הגליל מיום 3.8.14 בעניין ההיתר שניתן לתובעים, ושם טענו כי:

"... בעקבות אישור תכנית ג/4891, שונו כביכול קווי הגבול בין נחלת העוררים לנחלת המשיבים, כך שמיקומה של הסככה חופף לחלק קטן מהשטחים בהם מבקשים המשיבים להקים קיר תומך ומסלעות. הקמת קיר התמך והמסלעות במיקום המבוקש על ידי המשיבים, תפגע כאמור בסככה, אשר הוקמה כדין ומשמשת את העוררים כבר למעלה מ- 34 שנים...".

דהיינו, חרף הקביעות הברורות בפסק-הדין וחרף דחיית ערעור הנתבעים, וחרף ידיעתם שמיקום הסככה חופף עתה לחלק מהשטחים בהם התובעים מבקשים להקים קיר תומך ומסלעות, לא בחלו הנתבעים להגיש ערר, שבסופו של דבר נמחק בהסכמתם ביום 12.5.15. כמובן שגם ערר זה שהיווה המשך טבעי של התנהלות הנתבעים כנגד התובעים, גרם לעיכוב נוסף בבניית הצימרים על כל המשתמע מכך.

48. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה, כי בפועל ממועד צו המניעה המקורי שניתן בתחילת 2008 ועד שנת 2015, המועד בו משכו הנתבעים את הערר, לא ניתן היה לקדם את בניית הצימרים, ומשכך נמנעה מהתובעים הכנסה ובכלל זה נגרם להם נזק עקב שינוי בתשומות הבנייה. משכך הוכח קיומו של קשר סיבתי ישיר בין צו המניעה על גלגוליו השונים וההליכים שנקטו בהם הנתבעים, לבין הנזקים שאירעו לתובעים. נזק זה הוא צפוי, ומהווה תוצאה ישירה וטבעית של ההליכים בהם נקטו הנתבעים כנגד התובעים. על הנתבעים היה לצפות שהתנהלותם תביא לפגיעה בהכנסות התובעים הצפויות מהצימרים, וכן, עליהם לצפות שלתובעים יגרם נזק הגלום בשינוי תשומות הבנייה, ובכלל זה נזק בלתי ממוני.

הנזק: 

49.השאלה כעת היא מאיזה מועד ועד מתי יש לאמוד את הנזק הנטען. בכתב התביעה הסתמכו התובעים על חוות-דעת שקד, אשר אמד את נזקי העיכוב כתוצאה מבניית 3 הצימרים מחודש 12/08 ועד לפס"ד בערעור – 13.2.13, דהיינו 5 שנים. גם מומחה הנתבעים – פרייברון – ציין בכותרת חוות-דעתו: אומדן גובה הפסד רווחים בגין עיכוב בניית 3 חדרי אירוח כפרי לתקופה 2009-2013. המומחה מטעם בית המשפט גם הוא ערך את אומדנו ממועד מתן ההיתר 1.12.08 ועד למועד משיכת הערר ע"י הנתבעים, 12.5.15.

50. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי אין ולא היה בכוונת התובעים להקים צימרים בנחלה, וטענה זו תמכו במספר נימוקים, אחד מהם הוא שמאז הליכי הגירושין מזה כעשר שנים התובע אינו מתגורר בנחלה והוא פרסמה למכירה (ראה בנידון התייחסות התובעים בסעיף 8 לסיכומי התשובה).

51.אף בהתעלם מתגובת התובעים בסיכומי התשובה שלהם לפיה המדובר בהרחבת חזית ובטענה עובדתית הטעונה הוכחה, הרי שהתובעים העידו כבר מתחילת הדרך על רצונם להקים את הצימרים בעצם הגשת הבקשות לקבלת היתרים. ביום 22.10.08 אושרה להם על-ידי המנהל בקשתם להקצות להם את הקרקע הידועה כגוש 15556, חלקה 2, תכנית ג/4891, תכנית ג/12564 בחזון בשטח של 111 מ"ר למטרת קיט כפרי, וביום 26.10.08 נחתם חוזה (מבנה נופש בנחלה) בין המנהל ובין התובעים וחזון (ראה : נספח B למכתב ששלח ב"כ התובעים למומחה ביום 27.7.15, ואשר הוגש לתיק ביום 15.8.15).

זאת ועוד, גם לאחר דחיית ערעור הנתבעים על פסק הדין, פנו התובעים לחידוש/קבלת היתר לבניית קיר תומך ומסלעות (ראה נספח 1 לערר). בנספח 1 אשר צורף לערר וממוען למזכירות מושב חזון, ואשר עניינו אישור מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה, להיתר בניה ע"ש ז' ו- נ' ב' לקיר תומך ומסלעות ובניית 3 יחידות אירוח וחניה, צוין: "הננו להודיעכם שהבקשות האלו הובאו לדיון בישיבת הועדה מס' 243 ביום 28.7.2014...בישיבתה החליטה הועדה לאשר הבקשות בתנאים תוך מתן הודעה זו. הועדה משהה את מתן ההיתר ל- 10 ימים מיום שליחת הודעה זו...". בעקבות כך הגישו הנתבעים כאמור את הערר שגרם לעיכוב ולהפסד נוסף בבניית הצימרים. לפיכך, לא ניתן לומר, כי לא היה בכוונת התובעים להקים צימרים בנחלה 39, וטענות אלו של הנתבעים נטענו בעלמא.

יתרה מכך, מצבם המשפחתי של התובעים אינו רלבנטי כלל ועיקר לרצונם או תכניותיהם להקים את הצימרים.

52.יתרה מכך, הנתבעים טענו בסעיפים 48-49 לכתב ההגנה, כי הם פנו לקבלת צו מניעה זמני על מנת למנוע מהתובעים להתחיל בבנייה, ועל מנת למנוע קביעת עובדות בשטח, כך שאין לשמוע מפי הנתבעים את הטענה שלתובעים לא הייתה כוונה לבנות.

53.גם אי תשלום ההוצאות בהן חויבו התובעים או הקושי מצדם בגיוס חלקם בשכר המומחה, אין בהם כדי להעיד על אי רצון או אי יכולת התובעים לבנות צימרים כנטען ע"י הנתבעים בסיכומיהם, ויש לדחות טענה זו, במיוחד לאחר שסכום ההוצאות שולם על ידי התובעים בסופו של יום, והם נשאו בחלקם בשכר המומחה.

54. הנתבעים תוהים מדוע התובעים לא מקימים חדרי אירוח מזה 3 שנים בהם אין צו מניעה כנגדם, דהיינו מאז הסרת הערר, ולטענתם ניתן להגיע לכלל מסקנה שככל הנראה אין להם כוונה ו/או יכולת ממשית להקימם.

בהתעלם מהטענה בדבר פלישת הסככה על כל המשתמע מכך, הרי שהתובעים הראו כאמור לעיל לאורך כל הדרך כי היה בכוונתם להקים את הצימרים. גם אם מאז 2015 לא הקימו אותם, אין בכך בכדי להשליך על כך שבעבר רצו ותכננו להקימם.

55. איני מוצאת לנכון להתייחס לטענת הנתבעים בסיכומיהם, כי התובע כבעל תפקיד בוועד המושב ובגורמי התכנון במשך כ-20 שנה עשה כבשלו בגופים הללו, על כל המשתמע מכך, שכן טענות אלו הועלו עוד בהליכים הקודמים, וכב' השופט כנעאן, במסגרת החלטתו בת"א 6398-02-08, 2732-03-08 מיום 2.11.08 ציין כי: "טענות אלו לא הוכחו על יד המבקשים בשלב זה ולכן לא היוו בסיס להכרעתי בבקשה למתן צו זמני". כך גם במקרה דנא, טענה זו לא הוכחה כלל, והיא נטענה בעלמא.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט:

56.התובעים טענו בסיכומיהם, בין היתר, כי המומחה מטעם בית-המשפט מונה בהסכמת הצדדים ויש לפעול בהתאם להוראות תקנה 130(ג) לתקנות, וכי חוות-דעתו באה במקום חוות הדעת מטעמם, ויש לפסוק להם פיצויים בהתאם לחוות-דעת המומחה, הכוללת גם דמי שימוש ראויים.

57.הנתבעים חולקים בסיכומיהם על קביעות המומחה, וטוענים כי נפל פגם לוגי בחוות הדעת, וכי אין דרך אחת רציפה ועקבית בדו"ח, וכי באמירות המומחה אין לשכנע את המתבונן בממצאיו, וכי הדו"ח מוטה.

58. כאמור לעיל, כל אחד מהצדדים תמך את טיעוניו בחוות-דעת מומחים מטעמו. שקד ציין בחוות-דעתו, כי נדרש לאמוד את נזקי העיכוב, דהיינו, סכומי הנזק שנגרמו לתובעים כתוצאה מעיכוב בנייתן של שלוש יחידות אירוח בנחלה בהתאם להיתר מיום 1.12.08, כאשר ראשי הנזק כוללים בין היתר מניעת הכנסה ועלייה בתשומות הבנייה לתקופה הנסקרת, בסך של 700,000 ₪.

 מנגד, פרייברון, ערך חישוב לתקופה שמשנת 2009 ועד 2013, וקבע בסופו של דבר, כי הכנסות למול הוצאות בשנת 2009 מצביעים על הפסד, וכי תחשיב זה נכון לכל שנה מהשנים 2009 ועד 2013, ולפיכך לאור חוסר הכדאיות לבניית הצימרים וההפסד הגלום בבנייתם, לא נגרם נזק מעליית תשומות הבניה על הדחייה בבנייה.

59.לאחר שב"כ הצדדים נתנו את הסכמתם למינוי מומחה, מונה מר זהר עירון, כמומחה מטעם בית-המשפט.

לעניין מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט, והמשקל שיש לייחס לחוות דעתו התייחסה רבות הפסיקה. בע"א 2934/92 סולל בונה נ' ארז איתן ואח', נקבע כי:

"הגיעה העת שכל הצדדים המעורבים יבינו, שיש סוף פסוק לכל אלה בחוות דעתו של המומחה המתמנה על – ידי בית המשפט בהסכמת באי כוח הצדדים. סביר להניח שאף אחד מהצדדים אינו יוצא במקרים כאלה, כשכל תאוותו בידו, אולם על כל צד להבין כי משנתקבלה חוות דעת ניטרלית של מומחה, שיש בה משום ניסיון רציני להתמודד עם הבעיות הרציניות הרבות המובאות בפניו, יש לקבל אותה, גם אם לא כל מה שנקבע בה הוא לטעמם ולרוחם של כל הצדדים".

בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח' נפסק כי:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

(ראה גם: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח', ע"א 5611/07 לינצ'קי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, וכן ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פד"י נו(2) 949).

60.על-פי הפסיקה, יש לייחס לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט משקל ראייתי משמעותי, משפעל הוא כזרועו הארוכה של בית המשפט. עקרונית יש לקבל את ממצאיו ומסקנותיו, אלא אם יוכח כי נפל פגם במסקנותיו או בשיקול דעתו. יתרה מכך, משהסכימו הצדדים על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, תוך שלא ציינו כי הם עומדים על חוות הדעת מטעמם, שוב אין ביכולתם להסתמך על ממצאי המומחים מטעמם על פי תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984.

61.בחוות דעתו פירט המומחה את השיקולים והנתונים שנלקחו על ידו בחשבון לצורך הערכת שני ראשי הנזק הנטענים ע"י התובעים: הראשון, הפסד הרווח הצפוי שנגרם לתובעים עקב העיכוב בבניית והפעלת 3 צימרים תקופה של 6.45 שנים מיום קבלת ההיתר 1.12.08 ועד למשיכת ערר הנתבעים בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז צפון ביום 12.2.15. השני, התייקרות עלויות ההקמה של 3 הצמירים בתקופה הנ"ל.

62.לאחר שניתח את הנתונים השונים והשיקולים הרלוונטיים, הגיע המומחה למסקנה כי הרווח שנמנע מהתובעים בתקופה הנ"ל עומד על 335,000 ₪, ואילו הנזק מהתייקרויות עלויות ההקמה עומד על 88,000 ₪. סה"כ הנזק שנגרם לתובעים להערכת המומחה עומד על סך 423,000 ₪.

63.הנתבעים חולקים על נתונים אלו, לפיכך ביקש ב"כ הנתבעים לחקור את המומחה לאחר ששלח אליו שאלות הבהרה, והמומחה בפועל נחקר.

64.לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה, בשאלות ההבהרה שהופנו אליו, ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, וכן לאחר ששמעתי את חקירתו של המומחה, ועיינתי בסיכומי ב"כ הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה כי יש לאמץ את מסקנות המומחה.

65.הנתבעים מלינים בסיכומיהם על כך שהמומחה עשה שימוש בנתונים שפורסמו בהנחיות השמאי הממשלתי והעדיפם על פני נתוני הלמ"ס, במיוחד בכל מה שקשור לשיעורי התפוסה השנתיים בצימרים, כשנתוני הלמ"ס מדברים על שיעור תפוסה שנתי של 17% בעוד שבהנחיות השמאי הממשלתי דובר על 35%. הנתון מאוד רלוונטי כשבאים לבחון אם עסק של 3 צימרים כמו במקרה דנן הוא עסק רווחי או מפסיד והדבר כמובן תלוי בשיעור התפוסה שיש לקחת בחשבון.

66.אני מקבלת את גישתו של המומחה לפיה יש לאמץ את ההנחיות של השמאי הממשלתי בנוגע לשיעור התפוסה בצימרים ולהעדיפה על פני שיעור התפוסה שנקבע ע"י הלמ"ס. המומחה הסביר כי נתוני הלמ"ס לא תמיד משקפים את המציאות, וכי השמאי הממשלתי עושה בדיקות נוספות, ואוסף נתונים מהשטח, בין היתר על פי בקשות שמופנות אליו להערכת נכסים, וכי יש לו בסיס נתונים שונה מהלמ"ס. הוא מסביר בחקירתו כי הקווים המנחים של השמאי הממשלתי מהווים ראיה מחשבתית ומקצועית לדרך גישה לעבודה. המומחה גם מסביר כי עובדה היא שבצפון קיימים כ- 4,000 צימרים, וכי לא ייתכן כי כל הצימרים הללו עובדים בהפסד, כפי שטוענים הנתבעים. הוא גם מסביר כי הפער בין נתוני הלמ"ס לנתוני השמאי הממשלתי יכול והוא נעוץ בכך שנתוני הלמ"ס מתייחסים לתפוסת מיטות, להבדל מתפוסת צימרים, וכי מה שקובע בסוף זה תפוסת הצימר.

67.יתרה מכך הסביר המומחה בחקירתו את השפעת האיזור של מושב חזון, בו תוכננו אותם צימרים, את המיקום של המושב, האטרקציות בקרבת המושב ובאיזור הצפון, את הנטייה של האוכלוסייה לחפש שקט ושלווה בטבע באיזור הצפון וכו'. לפיכך הגיע למסקנה כי בהתחשב בכל הנתונים הללו, יש להעריך את שיעור התפוסה השנתי ב- 35% ולא 17%. יתרה מכך, הוא הסביר כי שיעור התפוסה של 35% שנקבע ע"י השמאי הממשלתי משקף ממוצע ארצי, בעוד שבצפון אמור להיות גבוה יותר מאחר ומדובר באזור אטרקטיבי ומבוקש תיירותית, אך הוא קבע כי ממוצע זה בהחלט מקובל, והעריך את הרווח הצפוי על פיו.

68.אם מדובר בשיעור תפוסה של 35% במיקום של הצימרים וביתר הנתונים שהובאו בחשבון, יוצא להערכתו כי העסק של 3 צימרים הוא עסק רווחי, מאחר ונקודת האיזון של 3 צימרים היא תפוסה של 20%- 25% (תשובה שניתנה ע"י המומחה לשאלת ביהמ"ש בעמ' 18 לפרוטוקול).

69.הנתבעים טוענים כי המומחה כתב בחוות דעתו כי בעשור האחרון יש מגמת ירידה של כ- 20% בחדרי אירוח, ומכך מסיקים כי העסק של צימרים אינו עסק רווחי. המומחה נשאל בעניין זה והשיב כי נתון זה כבר נלקח בחשבון בעת הערכת הרווח הצפוי.

70.המומחה נשאל על הערכת הוצאות התפעול של הצימרים, שנקבעו בסך 28,200 ₪ בחוות דעתו, ומדוע לא הוערכו בהתאם לקווים המנחים של השמאי הממשלתי בהם נקבע בסיס של 25% מההכנסות הצפויות שהוערכו על ידו בסך 247,500 ₪, ואז היה מגיע למסקנה של הוצאות תפעוליות בסך של כ- 61,000 ₪ ולא 28,200 ₪. המומחה השיב לשאלה זו כי יש לתת עדיפות לבחינה יותר מדויקת של ההוצאות כפי שנעשה על ידו בשטח במקרה דנן, כי תמיד עדיף לקחת נתונים פרטניים שמתאימים לנכס הנדון ולא ללכת על פי ממוצע ארצי. הוא מציין כי הלך ובדק כל אחד מהפרטים שמופיעים בחוות דעתו בטבלת הוצאות התפעול של הצימרים, וכי גישתו יותר מדויקת ויותר נכונה.

71.איני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי המומחה עשה מניפולציה בנתונים, או כי נפל פגם לוגי בחוות הדעת או כי חוות הדעת הייתה מוטה. המומחה הסביר ונימק מדוע יש לאמץ את הקווים המנחים של השמאי הממשלתי בנתונים מסוימים, ואילו באחרים לבצע בדיקה פרטנית הנוגעת לנכס נשוא המחלוקת כפי שעשה. הסבריו ונימוקיו משכנעים, עבודתו מקצועית, ניתוח הנתונים הגיוני וסביר, והמסקנות מבוססות היטב, ומושתתות על ממצאים ברורים.

72.המסקנה מכל האמור לעיל היא שאני מקבלת את מסקנות המומחה מטעם בית המשפט, הן באשר להפסד הרווחים של התובעים בתקופת העיכוב, והן באשר לעלייה בעלות הוצאות ההקמה של הצימרים בתקופת העיכוב.

הוצאות משפט: 

73. התובעים טוענים בכתב התביעה, כי צו המניעה גרם להם הוצאות רבות בגין ניהול התביעה בבית-משפט השלום בנצרת והערעור בבית-המשפט המחוזי, ואף בגין שכ"ט האדריכל איתי זהבי, אשר הגיש חוות-דעת בבית-משפט השלום, שכ"ט עו"ד ושכ"ט שמאי בתביעה דנא, אשר עמדו נכון ליום הגשת כתב התביעה על סך של 90,078 ₪.

74. עוד תובעים התובעים את ההוצאה שנגרמה להם בגין כך שביום 2.11.08 נפסקו כנגדם הוצאות משפט על-סך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין צו המניעה. במועד זה לא הייתה באפשרותם לשלם את ההוצאות שנפסקו כנגדם ולפיכך נפתח כנגדם תיק הוצל"פ מספר 02-61842-09-6 והם נאלצו לשלם בסופו של דבר 9,026 ₪ (ראה: נספח 8.1 לכתב התביעה).

75. התובעים טוענים כי בנוסף לפיצוי שיקבע בית-המשפט בגין הנזקים שנגרמו להם, זכאים הם להחזר הוצאותיהם כמפורט כדלקמן: 12,500 ₪ אגרת בית-המשפט, 29,371 תשלום למומחה מטעמם, 52,065 ₪ תשלום למומחה, 9,026 ₪ הוצאות משפט שנפסקו לטובת הנתבעים בהחלטה למתן צו מניעה ו-30,305 ₪ ושכ"ט עו"ד.

76. מנגד, טענו הנתבעים בסיכומיהם, כי אין מקום לדרישה להוצאות המשפט, הואיל והוצאות הנתבעים עולים על הוצאות התובעים, לרבות שכ"ט עו"ד בכל ההליכים, שכ"ט המומחה, הוצאות בגין שמאות, אדריכלות מדידות ויועצים ואגרות בית-המשפט. בנסיבות המקרה יהא זה נכון, משהצדדים ספגו די בשנות ההתדיינות המשפטית ביניהם שכל צד יישא בהוצאותיו.

77. בסיכומי התשובה טענו התובעים כי המדובר בטענות עובדתיות שלא הוכחו ומהוות הרחבת חזית אסורה, ובכלל זה , שהנתבעים הם אלו שנקטו בהליכי סרק כנגדם מתוך בחירתם שלהם בלבד, בחוסר תום לב ובמטרה ברורה לפגוע ולהתיש את התובעים על מנת שיוכלו לזכות בתביעתם אף שלא הייתה להם עילת תביעה כלל.

78. התובעים זנחו חלק מטענותיהם הנוגעות להוצאות שהוציאו בהליכים הקודמים, בגין ניהול התביעה וכיוצ"ב, וטוב שכך. יש לדחות את דרישת התובעים להחזר הוצאות שנפסקו לטובת הנתבעים בהחלטה למתן צו מניעה, הואיל ובית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנו בהליכים קודמים, ובכלל זה לא ניתן להתעלם מכך, כי בערבו של יום במסגרת פסק-הדין בהליך הקודם נפסקו לטובת התובעים כאן הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

79. בנוגע לשאר הסכומים הנטענים, על הנתבעים לשאת בהחזר האגרה; בתשלום למומחה התובעים, בסך של 29,371 ₪ (ראה: נספחים 8.7-8.8 לסיכומים),שכן התובעים היו מחויבים במקרה דנן לתמוך את טענותיהם בנוגע לנזק בחוו"ד דעת מומחה ובתשלום חלק משכר מומחה ביהמ"שבסך של 52,065 ₪ (ראה: נספח 8.2).

80. בכל הנוגע לטענות הנתבעים באשר להוצאות שהוציאו, איני מוצאת לנכון לדון בהן, משהנתבעים הם אלו שנקטו בהליכים כנגד התובעים, אשר בסופו של יום התברר כי לא היה להם מקום, ובכלל זה לא מגיע להם החזר עבור שכר טרחת המומחה, משהתביעה בנוגע לנזקים התקבלה.

81. בכל הנוגע לשכ"ט בהליכים שנקטו הנתבעים, מעבר לכך שאין להכביר במילים אודות תוצאות הליכים אלו, הרי שהנתבעים צרפו לסיכומיהם מקבץ של חשבוניות מס/קבלה מעורכי דין שונים, אשר לא הוכח עבור מה ניתן השירות המשפטי, כשלא צורפו הסכמי שכ"ט וכיוצ"ב, ומשכך דין טענות הנתבעים בנידון להידחות.

82. יש גם לדחות את טענות הנתבעים בנוגע להוצאות בגין שמאות, אדריכלות, מדידות ויועצים, ובכלל זה גם לאגרות ששולמו על ידם בהליכים קודמים להליך דנא, טענה תמוהה למדי בנסיבות העניין.

הסככה: 

83.התובעים טוענים, כי הנתבעים פלשו לשטח נחלתם, הקימו סככה אשר חלקה נמצא על שטחם, ומבקשים ליתן פסק דין הקובע, כי הסככה המסומנת כסככה לפירוק בנספח 10 לכתב התביעה, אשר הינו תשריט היתר הבניה נספח 001 לכתב התביעה פולשת לתוך נחלה 39, וליתן צו להריסתה.

84.מנגד, טוענים הנתבעים, כי הסככה הוקמה תוך קבלת היתר כדין ובהתאם לתוכנית תקפה ואין כל יסוד לדרישה להורסה. מרבית הסככה הצמודה ללול נותרה בגבולות נחלה 38, חלק ממנה גולש לגבולות נחלה 39, לא מפאת פלישה, אלא הקמת הסככה קדמה בעשור לפני שבאה לעולם התכנית 4891/ג, שהותירה חלק ממנה מחוץ לגבולות הנחלה של הנתבעים. כן, המומחה לא מדד לפי תכנית 5849 מתאריך 19.3.67 כפי שנפסק בפסק הדין, טעותו הביאה למדידות לא נכונות. הסככה נבנתה בשנים 1981/2 כדין בנחלה 38 בהלימה לתכנית 5849 מיום 19.3.67, אולם לא עלה בידיהם להציג את המסמכים הרלבנטיים המאשרים זאת הואיל ויד נעלמה העלימה את התיק מארכיון הוועדה לתכנון ובנייה.

85.לאחר עיון בטענות הצדדים, ביסוכמיהם, בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ושמיעת חקירתו, הגעתי למסקנה כי הסככה אכן פולשת לנחלת התובעים מס' 39 וכי יש להרסה, ואנמק;

86. בסעיף 50 לפסק הדין, פסק כב' השופט כנעאן כי:

"50. בשים לב לכך הנני סבור כי תוכנית ג/4891 היא המחייבת מבחינת גבולות המגרש ודין תביעת התובעים כלפי הנתבעים להידחות ודינו של צו המניעה הזמני להתבטל. אני מעדיך לקבוע כי זו התוכנית המחייבת על פני 5849 הראשונה מאחר ותוכנית זו קיבלה תוקף של תוכנית סטטורית".

בסופו של דבר פסק-כב' השופט כנעאן כי: "באשר לתביעה ה"פ 7978-10-08 אני מקבלה באופן שונה ומצהיר כי התוכנית המחייבת לצורך קביעת גודל הנחלות ושטחם הינה תוכנית ג/4891".

87. המומחה מטעם בית המשפט חיווה דעתו בנושא תוואי הגבול שבין מגרשי הצדדים מס' 38 ו- 39 בחלקה מס' 2 גוש 15556 במושב חזון. במסגרת מהות המחלוקת ציין, שהמגרשים נחלקים על-פי תוואי הגבול אשר נקבע על-פי תכנית מפורטת מספר ג/4891, תוכנית זו נקבעה כתכנית התקפה והמחייבת בהחלטת בית המשפט מיום 21.6.12 בת"א 2732-03-08 ובה"פ 7978-10-08.

88. בפרק ז' לחוות דעתו פירט המומחה את השיקולים והמרכיבים שלקח בחשבון כדלקמן:

א. במושב חזון, בסביבת המשקים שבנדון, לא אושרה מעולם תכנית לצרכי רישום, אשר על-פיה ניתן היה להגדיר את תוואי הגבול שבין המשקים, והחלוקה הקיימת אינה תואמת באופן מובהק את הרישום שבפנקסי המקרקעין. המודד המוסמך מר משה מריין, ערך ביום 3.2.10 עבור וועד האגודה של מושב חזון, תוכנית חלוקה, התואמת את תכנית מפורטת מספר ג/4891, כהכנה לתכנית לצרכי רישום וביום 11.3.10 ערך עדכון נוסף (לא נמצא הבדל בין הגרסאות בתוואי הגבול שבין המגרשים).

ב.לבקשתם המשותפת של הצדדים, אשר חרגה מכתב המינוי אשר ניתן לו, בחן גם את תוואי הגבול שבין המגרשים עלפי התשריט אשר נערך עבור מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית לא"י, ואושר על-ידי המחלקה ביום 16.5.1967, כתכנית מספר 5849/67. בקשת הצדדים במשותף נובעת מהמחלוקת בדבר מיקום הסככה ביחס לתוואי הגבול המשותף. בהתאם לבדיקתו ההבדל בתוואי הגבול המשותף מוסיף למגרש הנתבעים כ- 101 מ"ר בחזית המגרש וגורע משטחם בעורף המגרש כ- 125 מ"ר (בהתאמה גורע ומוסיף את אותם השטחים למגרש התובעים). הסככה נשוא המחלוקת, אשר שטחה הכולל כ- 86 מ"ר בנויה על תכסית של כ- 45 מ"ר בתחום מגרש מספר 39, לפי תוואי הגבול כפי שהוגדר בתכנית מפורטת מספר ג/4891. לפי תוואי הגבול כפי שהוגדר בתכנית מספר 5849/67, בנויה הסככה על תכסית של כ- 25 מ"ר בתחום מגרש 39.

89. המומחה ערך מפת גבולות על-רקע מפה מצבית (ראה: נספח ג' לחוו"ד), עליה סימן את תוואי הגבול, בין מגרשי הצדדים, כמפורט להלן :

1. תוואי הגבול על-פי מפת הסוכנות היהודית משנת 1967, בהתאם לחישוב ולמדידה שערך, התווה בקו בצבע כחול.

2. תוואי הגבול על-פי מפת חלוקה התואמת את תכנית מספר ג/4891 התווה בצבע סגול.

3.את הסככה נשוא המחלוקת התווה בצבע ירוק.

4. את השטח בו תפסו הנתבעים חזקה והוא מעבר לתוואי הגבול המשותף סימן בצהוב.

90. בסופו של דבר קבע, שהנתבעים מחזיקים בחלק מהנכס אשר מוקצה לתובעים לפי תכנית מפורטת מספר ג/4891, ועשו שימוש בחלק ממשק מספר 39, חלק מהנכס המוחזק נחלק לכ- 122 מ"ר חצר וכ- 45 מ"ר סככת אחסנה. כן קבע גובה דמי השימוש השנתיים הראויים אותם על הנתבעים לשלם לתובעים עבור השימוש בחלק ממגרשם.

91. לאחר עיון בחוות-דעת המומחה ולאחר ששמעתי את חקירתו, שוכנעתי כי הוא עשה את עבודתו נאמנה, ביצע מדידות כנדרש, ידע מה היא התוכנית התקפה וביצע מדידות על פיה, קביעותיו בנידון מבוססות ומנומקות, ומקובלים עליי ממצאיו כמו גם מסקנותיו, ומשכך חוות-דעתו תשמש כבסיס לפסק הדין בסוגיה הנדונה.

92. למומחה נאמר בחקירתו הנגדית על-ידי ב"כ הנתבעים, כי הוא בעצם התבקש לתת לבית המשפט מענה בשתי סוגיות. תכנית 4891 לפני שבאה לעולם היו חיים בחזון ולפי כב' השופט כנעאן התכנית שקבעה היא תכנית 5849 מיום 19.3.67, אשר חתומה. לפי תכנית 5849 הסככה כולה הייתה בשטח נחלה 38, ועל כך השיב, בין היתר:

"אני הצגתי לבית המשפט מפה שרואים במפורש איזה חלק...הוצאתי את המפה מהגנזך של ההסתדרות הציונית. זו מפה שאבקש להציג אותה לבית המשפט. זו תכנית מיום 19.6.67 שאושרה על ידי הסוכנות ביום 16.5.67... ערכו מפה ועליה עשו גרסאות שונות של חלוקות, של תכנונים, לכן אנו רואים בכל המפות שהבסיס הוא אותו בסיס, רק שתי תכניות במקביל. תכנית אחת, תואמת למצב כיום שהגבול עובר בצורה שאני מציג לבית המשפט. יש תכנית אחרת שעל פיה ניסו להעביר תכנית מפורטת שהיא הפכה את מגרש 39 למגרש של בעל מקצוע בלבד, לא נחלה. בסופו של דברים הפיקו את תכנית 4318, נתנו היתרים... משום מה נתנו גם היתרים על פיה. בסופו של יום, הלכו וקבעו שהתכנית הקובעת היא 4891, שהיא תואמת לתכנית 5849. יש החלטה שיפוטית שאומרת מהו הגבול. התכנית הישנה, לדעתי, עפ"י התכנית 5849 שבה משק 39 מסומן כנחלה ולא כמשק, עפ"י זה אני עבדתי. זו אותה תכנית, רק נתנו לשני מתכננים שהם רצו בערוצים נפרדים, פעם אחת זה הלך לפי 1038 ופעם אחת המשיכו..." (ראה: עמ' 26 לפרוטוקול מיום 19.7.17. הדגשות לא במקור – ר.נ.).

93. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, בהתבסס על דבריו אלו של המומחה, כי הלה לא מדד לפי תכנית 5849 מתאריך 19.3.67 כפי שנפסק בפסק הדין (אלא לפי תוכנית 5489/67 מיום 15.6.67), ובשל כך נפלה טעות במדידתו שהביאה למסקנות לא נכונות לפיהן הסככה מלכתחילה הייתה מחוץ לנחלה 38 של הנתבעים ופלשה לנחלה 39, מסקנה שבטעות יסודה.

94. הנני דוחה טענות אלו של הנתבעים. נראה מעיון בחוות הדעת כמו גם מחקירת המומחה כי נפלה טעות בהקלדה בפרוטוקול או טעות טכנית של המומחה במהלך חקירתו. ישנה רק תוכנית אחת ויחידה שאושרה ביום 16.5.67, הלא היא התוכנית מס' 5849/67 אשר נערכה ביום 19.3.67, ולא כפי שנכתב בפרוטוקול, ובעניין זה ראה האמור בסעיף 1 בפרק ה' בחוו"ד המומחה, בכל הנוגע לתכנית מספר 5849/67 : "התוכנית אינה מהווה 'תכנית' כהגדרתה בחוק התכנון והבניה והיא מהווה תשריט אשר נערך, ביום 19.3.1967, עבור מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית לארץ ישראל...כתשריט לתכנית מפורטת (לרבות בינוי) ואושרה על-ידי המחלקה ביום 16.5.1967..." (ראה גם : סעיף 18 לפס"ד של כב' השופט כנעאן).

 הנתבעים גם מושתקים מלטעון עתה בסיכומיהם, כי בשנת 1967 נערכו שתי תוכניות, תוכנית 5849/67 מתאריך 19.3.1967 והשנייה כביכול מתאריך 15.6.1967, לאור קביעות כב' השופט כנעאן בפס"ד, קביעות אשר הינן חלוטות.

95. יתרה מכך, לא היה מן הראוי כי הנתבעים יצרפו לסיכומיהם כנספח י"ג את תכנית 5849 משנת 1972, ולטעון על פיה כי המומחה שגה במדידותיו, לאחר שכב' השופט כנעאן קבע בפסק הדין תכנית 5849 שנערכה ביום 19.3.67היא התכנית המשקפת את חלוקת המגרשים (ראה: סעיף 26), ובסעיף 46 לפסק-הדין פסק, כי שתיקת הנתבעים מלמדת כי הם יודעים שהתכנית החלה היא 5849 הראשונה ולאחריה ג/4891 ולא תכנית ג/1038 או 5849 משנת 1972.

96. בחוות דעתו ציין המומחה, כי מעיון בתצלומי אוויר אשר הוצגו לעיונו על-ידי ב"כ הצדדים, עולה כי הקמת סככת האחסנה נשוא המחלוקת נערכה בין יום 4.9.1981 לבין יום 25.9.1982, כאשר לא הוצג לעיונו כל היתר בניה להקמתה.

בחקירתו הנגדית של המומחה, הוצג בפניו תצלום אוויר משנת 1982, ונאמר לו שהסככה נבנתה עוד לפני שבאה לעולם התכנית החדשה 4891, אשר קיבלה תוקף בשנת 1990, ועל כך השיב, שהמדובר על תצלום אוויר שמוכיח שהסככה אכן קיימת כבר משנת 1982

97.כב' השופט כנעאן ציין בפסק דינו, כי ערב הקצאת השטח לנתבעים, הייתה בנמצא אך ורק תוכנית הקמת מושב חזון מספר 5849/67 שנערכה ביום 19.3.67, ובכלל זה קבע בסעיף 21 לפסק הדין כי: "יתרה מכך, תוכנית ג/1038 עליה נסמכים התובעים (הנתבעים כאן – ר.נ.) אימצה בתשריט מדידה את תוכנית 5849 הראשונה, מה שמחזק את המסקנה שתוכנית 5849 הראשונה היא המשקפת את גודל הנחלות שנמסרו למתיישבים עד לאותו מועד והיא תוכנית הקמת מושב חזון. מטעמים לא מוסברים, ואשר לא נתחוורו במהלך שמיעת הראיות, קו הגבול בין הנחלות בשתי התוכניות, ג/1038 ו-5849 הראשונה הוא שונה, אך לאור המסקנה אליה הגעתי להלן, לפיה תוכנית ג/1038 אין לה כל תוקף כיום, אין לכך כל נפקות לענייננו" (ראה גם: סעיף 26 לפס"ד דלעיל).

עוד קבע כב' השופט כנעאן, כי תוכנית ג/4891 אושרה בתחילת שנות ה- 90 (ראה: סעיף 54 ונספח ה' לכתב ההגנה), וכאמור לעיל התוכנית המחייבת לצורך קביעת גודל הנחלות ושטחם הינה תוכנית ג/4891 (ראה: סעיף 59 לפס"ד).

98.המסקנה המתבקשת ממכלול האמור לעיל ומהמפה המצבית הינה, כי במועד בו הוקמה הסככה בין שנת 1981 לשנת 1982, כבר אז פלשה היא לנחלת התובעים, בין אם לפי תוכנית 5849/67 הראשונה ששיקפה את חלוקת המגרשים ואת הקמת מושב חזון, ובין אם לפי התוכנית ג/4891, התוכנית המחייבת מבחינת גבולות המגרש, לפי קביעת כב' השופט כנעאן (ראה בנידון גם: סעיפים 50 ו-59 לפס"ד), שכן כאשר מתבוננים בתוכנית המדידה, נראה בבירור כי אותה סככה חצתה הן את הקו הכחול והן את הקו האדום/סגול. בנסיבות אלו לא היו רשאים הנתבעים לבנות את הסככה תוך פלישה לחלקה 39 – חלקת התובעים. לפיכך המסקנה המתחייבת היא שהתובעים זכאים לסעד של הריסת הסככה הפולשת לנחלתם.

99.כאן המקום לציין כי לשאלת בית-המשפט אם הסככה נמצאת בפלישה בהתאם לתכנית החלה היום השיב ב"כ הנתבעים בישיבה מיום 2.3.17 עמ' 10 לפרוטוקול: "כן, בחלקה". משהתוכנית הקובעת היום הינה תוכנית ג/4891 לפי הקביעות בפסק-הדין, אשר ערעור עליהן נדחה, והן המחייבות, הרי שהמסקנה המתבקשת כאמור לעיל, שהסככה פולשת לחלקת התובעים.

1000.התצאה מכל האמור לעיל היא כי יש לדחות את טענות הנתבעים בסיכומיהם לפיהן הסככה נבנתה בתחום נחלתם על פי תכנית 5849/67, טענה שהתבררה כלא נכונה מבחינה עובדתית בהתאם למדידות בשטח. כן יש לדחות את טענות הנתבעים כי הסככה נבנתה בגבול נחלתם על פי תכנית ג/1038 לפני שאושרה תכנית 4891/ג מספר שנים אחרי בניית הסככה, הרי נקבע שוב ושוב כי לא היה תוקף לתכנית ג/1038, וטענות הנתבעים

בעניין זה כבר נדונו ונדחו במסגרת פסק הדין של כב' השופט כנעאן.

101. המומחה ציין בחוות-דעתו, כי המודד המוסמך מר משה מריין, ערך ביום 3.2.10 עבור וועד האגודה של המושב חזון, תכנית חלוקה התואמת את תכנית ג/4891, כהכנה לתכנית לרצכי רישום וביום 11.3.2010 ערך עדכון נוסף (לא נמצא הבדל בין הגרסאות בתוואי הגבול שבין המגרשים). בחקירתו הסביר המומחה כי:

"באה התכנית ואמרה ליד כל יחידה שיש לה מגרש, הגבולות לא ידועים. הלך ועד המושב והזמין מודד שחילק על דעת האגודה עפ"י אותה תב"ע את המושב. החלוקה האמורה הייתה לצורך רישום זכויות של כל אחד ואחד מהם....בא המודד מטעם הועד וחילק את המושב. אנחנו לקחנו את מפת החלוקה הזו שהיא על דעת הועד, החלוקה כמובן תואמת את התב"ע ואליה התחברנו. זה מופיע בחוות דעתי... אני ערכתי את נקודות המדידה לפי מה שהמושב קבע. זו קביעת חלוקה של המושב. הנקודות נקבעו על ידי מר משה מריל, הוא עשה את העבודה בשנת 2010 למושב". (שם, עמ' 29 -30).

102. איני מוצאת כי נפל פגם באופן עבודת המומחה, בממצאיו או במדידתו, וכל ניסיונות הנתבעים לקעקע את מדידותיו וקביעותיו דינן להידחות.

103.הנתבעים טוענים עוד, כי הקיר שהתובעים רוצים להקים לא יאפשר את הגישה ללול (גידול עופות מהווה את מקור המחיה היחידי של המשפחה), וכי וועד המושב שמבין את המצוקה ואת חוסר הסבירות בהותרת הגבולות בין הנחלות במושב שבאו לעולם עם קבלת תוקף לתכנית החדשה 4891/ג ביקש להביא לשינוי שכולם יצאו ממנו נשכרים כפי שביצע ביתר הנחלות במשוב. הנתבעים הסכימו לשינוי לעומתם התובעים סרבו לעשות כן במסגרת תב"ע מושבית, זאת על אף שהובטח לבעלי הנחלות כולם השלמה ל-2.5 דונם. עוד טוענים כי התובעים מסרבים לשתף פעולה עם וועד המושב כדי להגיע להסדרה שתטיב עמם ועם שכניהם, וכי כל פגיעה בסככה/בחלק שנותר בחלקה 39 וחסימת דרך הגישה ללול תהווה מכה קשה ותגדע את מקור ההכנסה היחידה כיום עבור הנתבעים, מקום בו ניתן להגיע להסדרה בסיוע של וועד המושב וכל הצדדים לא יצאו מההסדרה המוצעת חסרים.

104. בסופו של דבר הנתבעים מבקשים להכריע בעניין הסככה ודרך המעבר משמשת את נחלות 38 ו-39 על דרך הפשרה ולקבוע כי הדרך תמשיך לשרת את שתי הנחלות (כפי המצב הקיים במשך שנים רבות ועד היום) במסגרת זיקת הנאה. הריסת חלק מהסככה וחסימת דרך הגישה היחידה המשמש את שתי הנחלות ומוביל ללול הנתבעים בנסיבות המקרה המיוחד איננה צודקת ולא מידתית הואיל והיא תגדע את פרנסת הנתבעים הפנסיונריים. הם טוענים כי כל מה שדרוש זה רצון טוב ושכל ישר מצד הצדדים כדי להגיע בדרך להסדרה בבוררות של האגודה תוך ניצול העת הזו בה מאשרים תב"ע מושבית וקבלת קרקע חלופית מהאגודה המשלימה את חלקת המגורים ל- 2.5 דונם.

105. משהוכח כי הסככה של הנתבעים פולשת לחלקת התובעים, אין להכשיר מצב זה. יתרה מכך, נשאל המומחה אם החלק הצהוב מהווה חלק משביל הכניסה לנחלה 38, גם לסככה, גם ללול ובכלל למשק של הנתבעים ועל כך השיב : "ככל הזכור לי ולפי המפה, מה שצבוע בצהוב מהווה דרך גישה גם לסככה, זה עורף הלול אך הכניסה היא מכאן וגם לחנייה של הנתבעיה שהיא כאן. הכל בנחלת הנתבעים" (עמ' 30, שורות 22-23). כך שספק בכלל אם הפגיעה בסככה תחסום את דרך הגישה ללול. יחד עם זאת ובשל הספק שמא פגיעה בסככה תחסום את דרך הגישה ללול. בכל מקרה תינתן לנתבעים שהות מספקת להיערך בהתאם טרם הריסת הסככה. יתר טענות הנתבעים שצוינו בסעיף 104 לעיל אינן מענייננו, ואין מקום לדון או להכריע בהן.

106.הצדדים חלוקים בשאלה הנוספת אם הסככה בכלל נבנתה על פי היתר כדין אם לאו, ואם יש צורך בקבלת היתר לבניית הסככה בחלקה חקלאית. התובעים טוענים כי הנתבע הודה בגלגול הקודם בכך שבנה את הסככה ללא היתר, בעוד שהנתבעים טוענים שהכוונה של הנתבע הייתה לבניין אחר שהוסר כבר, אך לא הגישו את ההיתר לתיק, מאחר ו"יד נעלמה העלימה את התיק" לטענתם.

איני מוצאת לנכון להכריע בשאלה אם יש צורך בהיתר על פי דין לבניית סככה באזור חקלאי, ובכלל זה בשאלה אם אכן קבל הנתבע היתר לבניית הסככה, ומה עלה בגורל היתר זה. מעבר לעובדה כי טענות אלו לא הובררו לגופו של עניין, הרי ששאלות אלו אינן רלוונטיות למחלוקות בתיק הנדון, ולא מצאתי צורך להכריע בהן.

עוגמת נפש: 

107.התובעים טענו בכתב התביעה לעגמת נפש רבה בגין ההליכים שנקטו כנגדם הנתבעים, כשבסופו של יום הוכחו כתביעות סרק. עגמת הנפש שנגרמה להם נבעה מהחששות ומהספק מה יהיו תוצאות המשפט, למרות הידיעה שהינם צודקים. כתוצאה מעוגמת נפש זו, ובמהלך ההמתנה להחלטת בית המשפט בבקשת הנתבעים לצו מניעה, ביום 18.7.08 לקה התובע בליבו ואושפז. התובע היה שרוי בתקופה שלפני האירוע הנ"ל במתח רב ובציפייה להחלטת בית-המשפט בעניין בבקשה לצו מניעה שאכן ניתנה ביום 29.7.08.

108. בעניין זה טוענים התובעים בסיכומיהם, כי הנתבעים נקטו בהליכים אשר היו הליכי סרק, והמשיכו בהליכים נוספים לפגוע ולמרר את חיי התובעים. לאחר שנדחתה תביעת הנתבעים והערעור, הגישו הנתבעים בקשה חדשה לצו מניעה והפעם בבית-משפט השלום בצפת, תא"ק 58967-12-13 וקיבלו צו מניעה במעמד צד אחד. לאחר שהתקיים דיון, ביטלה כב' השופטת איזנברג ביום 9.1.14 את צו המניעה ובעניין זה הפנו לעמ' 4 להחלטה (ראה: נספח 11) כב' השופטת אייזנברג ביטלה את צו המניעה, שניתן בטרם הוגש כתב תביעה וקבעה כי הנתבעים הגישו את הבקשה לצו מניעה בחוסר ת"ל, תוך הסתרת עובדות מבית-המשפט כי ניתן פסק-דין חלוט באותו עניין. הגשת הבקשה לצו מניעה הייתה אך ורק כדי להטריד ולגרום לתובעים עגמת נפש וחסרון כיס אף שידעו שהמדובר בהליך נפל בלא שקיימת להם כלל עילת תביעה, ובעניין זה הפנו לסעיף 60 לפקודת הנזיקין.

109. עוד טוענים התובעים, כי בנוסף להליך נפל זה עת ביקשו לחדש את הבקשה להיתר בניה, הגישו הנתבעים הליך נפל נוסף, בעת שהתנגדו לחידוש ההיתר ושוב גרמו לחודשים של עיכוב, כאשר ביום 12.5.15, התקיים דיון בפני וועדת ערר מחוזית, ומיד בפתיחת הדיון הודיעה הוועדה לנתבעים כי המדובר בהליך סרק, ואז הסכימו למחקו.

110.התובעים טוענים בסיכומיהם, כי יש לפסוק להם בגין עגמת נפש/לחלופין בגין עוולת נגישה/לחילופין בגין שימוש לרעה בהליכי משפט סך של 300,000 ₪ (ראה: סעיף 4.9 לסיכומיהם. ראה גם: סעיף 10.9).

111.מנגד, טוענים הנתבעים, כי הדרישה לפיצוי בגין עגמת נפש באה לעולם מצד התובעים כדי לנפח את סכום התביעה. הם טוענים כי לא הוכחה הזיקה בין המקרה לאירוע ממנו סבל התובע, ובוודאי שלא מגיע לכדי עוולת הנגישה, כאמור בסעיף 60 לפקודה (ראה בנידון: סעיף 6.6 לסיכומים).

112.מעבר לכך, שהתובעים לא טענו בנוגע לעוולת הנגישה בכתב התביעה, ואין מקום לטעון זאת במסגרת סיכומיהם, על אחת כמה וכמה שהמדובר בעילת תביעה חדשה, הרי שמקרה דנא אינו נופל בגדר עוולת הנגישה, ואנמק;

113.עוולת הנגישה מוגדרת כדלקמן: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

 עוולת הנגישה מצומצמת לפי הגדרתה, להליכים פליליים, פשיטת רגל או פירוק ודורשת יסוד נפשי של זדון (ראה: ע"א 732/80 מיכאל ארנס ואח' נ' "בית אל-זכרון יעקב", פד"ד לח (2) 645 (1984). בענייננו, אין המדובר בהליכים פליליים, פש"ר או פירוק, ומכאן שלא מתקיים יסוד זה של העוולה (ראה גם: ע"א 688/68 מאיר טייכמן, ואח׳ נגד אריה לייב מנוביץ, פ"ד כג(1) (1969)).

114.בנוסף, איני מקבלת את טענת התובעים לקשר בין האירוע הלבבי בו לקה התובע לבין עוגמת הנפש הנטענת, שעה שטענה זו נטענה ללא ביסוס עובדתי ולו מינימאלי, שכן לא הוצגה כל אסמכתא רפואית בדבר מצבו הרפואי עובר למתן צו המניעה, ולא הוגשה כל חוות דעת אשר תקשר בין ההמתנה להחלטת בית המשפט בבקשת הנתבעים לצו המניעה לבין מצבו של התובע וכיוצ"ב.

115.הפיצוי בגין נזק לא ממוני או עוגמת נפש הינו מטבע הדברים בשיקול דעתו של בית-המשפט, והוא ייקבע בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה. בענייננו, שוכנעתי כי התובעים זכאים פיצוי בראש נזק זה, אך לא בסכום הנתבע על-ידם.

116. התובעים השקיעו את מירב כספם ומרצם כדי לבנות בנחלתם צימרים, אשר יהוו מקור הכנסה נוסף להם, כפי שתואר לעיל, וציפו כי יוכלו לממש את רצונם, במיוחד לאחר שקיבלו היתרי בנייה במהלך הדרך, אלא שנראה שהנתבעים עשו כל שלאל ידם כדי למנוע מהתובעים לממש את רצונם במשך שנים רבות, עד כי קיים חשש של ממש לרדיפה מצד הנתבעים את התובעים.

117. הליכים משפטיים מטיבם וטבעם כרוכים במתחים לא מעטים הנגרמים לבעלי הדין המעורבים רגשית, בחששות, ציפיות, ואכזבות. בענייננו הדבר מקבל משנה תוקף בעת שיריביהם של התובעים הינם שכניהם מהישוב, במיוחד שההליכים נמשכו שנים לא מעטות.

118. בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים, בהליכים שננקטו ע"י הנתבעים כנגד התובעים במהלך השנים, בנזקים שנגרמו לתובעים כפי שפורט לעיל, בעוגמת הנפש שנגרמה להם, אני מעריכה כי יש בפיצוי בסך 40,000 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בנסיבות העניין.

הפלישה הנוספת לחצר ודמי השימוש הראויים: 

119.המומחה חיווה דעתו, כי חלק ממגרש התובעים, כולל רצועת חצר צדדית, הסמוכה לתוואי הגבול שבין מגרשי הצדדים, בשטח כולל של כ- 167 מ"ר, נמצא בשימוש הנתבעים, כולל חלק מסככת אחסנה בשטח של 45 מ"ר (ראה: סעיף 11 לחוו"ד) הגולשת לנחלת התובעים.

120.המומחה קבע, כי על-פי המדידה שערך, מחזיקים הנתבעים בחלק מהנכס, אשר מוקצה לתובעים לפי תכנית מפורטת מספר ג/4891, בשטח של כ- 122 מ"ר חצר נוסף ל- 45 מ"ר סככת אחסנה. כן קבע כי סך דמי השימוש השנתיים הראויים אותם על הנתבעים לשלם לתובעים עבור השימוש בשטח זה הוא 4,500 ₪ (ראה : סעיף 19ג בחוו"ד, וסעיף ח4 והסברו בתשובה 3יג לשאלות ההבהרה, בכל הנוגע לדמי השימוש הראויים).

121. בסיכומיהם ביקשו התובעים לסלק את ידם של הנתבעים מכל שטח הפלישה של 167 מ"ר (כולל שטח הסככה), וכן לפסוק להם דמי שימוש ראויים כפי שקבע המומחה (ראה: סעיף 4.5 לסיכומים).

122.לטענת התובעים, בסעיף 10.3 לכתב התביעה התבקש בית-המשפט ליתן פסק-דין המחייב את הנתבעים לשלם לתובעים מיליון ₪. השאלות בעניין דמי השימוש הסבירים הופנו למומחה ולב"כ הנתבעים ללא הסתייגות מצד הנתבעים. לפיכך, על בית-המשפט לקבוע כי דמי השימוש הסבירים הינם חלק מהמחלוקת אשר התבקש המומחה להתייחס אליה, ויש לקבל את קביעותיו בנדון, מהתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה בתיק הראשון, היינו מיום 19.2.01 ועד למועד הפינוי בפועל.

123.הנתבעים טוענים כי הסעד של דמי שימוש ראויים לא נטען בכתב התביעה ונולד רק משום שהמומחה מטעם בית-המשפט אמד דמי שימוש שאינם בנמצא בתובענה, ואין הצדק סביר להעניק דמי שימוש שלא נדרשו בתובענה ומן הדין והצדק להסיר זאת מהדו"ח ולא להתייחס לכך (ראה בנידון : סעיף 6.4 לסיכומים).

124.עוד טוענים הנתבעים, כי בפועל אינם עושים שימוש ב- 167 מ"ר, כפי שסבר המומחה, הם משתמשים בחלק מהסככה שנותרה בנחלה 39, ואילו בדרך בין שתי הנחלות עושים שימוש גם התובעים אותו מייחס המומחה לנתבעים. מה עוד שהתובעים הם לכל היותר בר רשות של בר רשות ואינם בגדר בעלי זכות קניינית במקרקעין (ראה: סעיף 5.14, בעמ' 11 לסיכומים וסעיף 6.4 לסיכומים).

125. התובעים טוענים במסגרת סיכומי התשובה, כי חוות-הדעת היחידה העומדת בפני בית-המשפט הינה חוות דעת המומחה. ביום 3.9.15, הגיש המומחה את רשימת הנושאים עליהם התבקש ליתן חוות-דעתו, ובין היתר קבע כי עליו לאמוד את דמי השימוש הראויים. בית-המשפט קבע ביום 3.9.15, כי הצדדים יתייחסו להודעת המומחה עד ליום 10.9.15 במקביל, וכי היעדר הודעה תחשב כהסכמה ואישור להודעת המומחה. עיון בתגובות הנתבעים בהמשך להחלטה הנ"ל מעלה, כי הנתבעים לא התנגדו לדמי השימוש הראויים כמפורט בנספח ב' לסיכומים ומאחר והאמור במכתב המומחה קיבל תוקף של החלטה בעניין דמי שימוש ראויים, יש לראות בכך חלק מעילות התביעה, היות והחלטת בית-המשפט להסכמה היא מעין תיקון עילות התביעה (ראה: סעיף 5.7 לסיכומי התשובה).

126.לאחר עיון בטענות הצדדים, הנני קובעת כי התובעים אינם זכאים לתשלום דמי שימוש ראויים, הואיל וסעד זה לא נתבע בכתב התביעה. הגם אם המומחה מונה בהסכמה, הרי הוא חרג מסמכותו ומהמנדט שניתן לו בעת שקבע את דמי השימוש הראויים.

127.איני מקבלת את טענות התובעים, כי האמור במכתב המומחה דלעיל קיבל תוקף של החלטה. אומנם, ביום 3.9.15 הגיש המומחה מכתב הממוען לב"כ הצדדים, בו ציין את הסוגיות בהן נדרשת חוות-דעתו, ובהן נכלל אומדן לדמי השימוש הראויים שעל הנתבעים לשלם לתובעים במידה ועשו שימוש בחלק ממגרש התובעים, ואומנם באותו יום הוריתי לב"כ הצדדים להתייחס להודעת המומחה עד ליום 10.9.15, וכן כי היעדר הודעה תיחשב כהסכמה ואישור להודעת המומחה. ברם, בין לבין, ביום 9.9.15 הגיש ב"כ התובעים בקשה לעיכוב ההחלטה על מינוי המומחה עד למתן החלטה בבקשה לדחות על הסף את התביעה שכנגד. ביום 28.10.15 הוריתי על עיכוב ביצוע ההחלטה בדבר מינוי המומחה עד למתן החלטה אחרת. לאחר שניתן פסק-דין חלקי, על פיו נדחתה התביעה שכנגד, הוריתי ביום 17.5.16 למומחה, לחוות דעתו אך ורק במחלוקות העולות בתביעה העיקרית, כך שהנטען על-ידי התובעים בסיכומי התשובה אינו מדויק.

128.אמנם המומחה נשאל במסגרת שאלות ההבהרה על-ידי ב"כ הנתבעים, בשאלה 3 יז, מדוע בחר לחשב דמי שימוש על הקרקע, מקום בו התובעים עצמם לא דרשו זאת בתובענה שהגישו לבית המשפט, ועל כך השיב, כי בהתאם לכתב המינוי אשר ניתן לו על-ידי בית-המשפט, נתבקש לאמוד את דמי השימוש הראויים אותם על הנתבעים לשלם לתובע עבור השימוש בחלק ממגרש התובעים. בהתאמה אמד את שווי השימוש בשטח השייך לתובעים.

129.ברם, בעדותו הסביר, כי ביצע אומדן דמי שימוש ראויים, הואיל והבין מכתב המינוי שזה מה שהתבקש לעשות, אך בהמשך העיד: "בעת שאלות ההבהרות קראתי את כתב התביעה ולא ראיתי את זה שם, אך ראיתי את זה באחד המסמכים האחרים. גם בעת הסיור בנכס לא נאמר לי לא לעשות ולכן עשיתי" (עמ' 26 לפרוטוקול).

חזית המריבה נגזרת מטענות הצדדים בכתבי הטענות והסעדים להם עותרים. משנתבקש המומחה ליתן חוו"ד אך ורק במחלוקות העולות בכתבי הטענות שבתביעה העיקרית, לא היה מקום לבצע אומדן זה, ואם בוצע, הרי אין בו כדי לחייב מי מהצדדים, היות והוא נוגע לשאלה שאינה במחלוקת בין הצדדים.

130.יתרה מכך, דמי השימוש הראויים בסך 4,500 ₪ נקבעו בגין שטח של 167 מ"ר של פלישה, הכוללים חצר וסככה. בגין החצר לא הועלתה ע"י התובעים כל טענה בכתב התביעה, וטענת הפלישה היחידה התייחסה אך ורק לסככה, כך שגם מבחינה זו קביעת המומחה אינה רלוונטית.

131.לסיכום, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומורה כדלקמן:

א.בגין הנזקים של מניעת רווחים והתייקרות עלויות ההקמה, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים פיצוי בסך 423,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.9.16 ועד יום התשלום בפועל.

ב.בגין עוגמת נפש, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים פיצוי בסך 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

ג.אני מורה לנתבעים להרוס ולסלק על חשבונם את הסככה שגולשת לשטח נחלה מס' 39 בגודל הפלישה של 45 מ"ר תוך 60 ימים מהמצאת פסק דין זה. במידה והנתבעים לא יפעלו כאמור במועד שנקבע, יהיו רשאים התובעים לסלק את חלק הסככה הפולש לנחלתם בעצמם או באמצעות מי מטעמם, על חשבון הנתבעים.

ד.אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 50,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 70,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.