פס"ד העוסק בסילוק ידה של נתבעת מדירתו של אדם שמונה לו אפוטרופוס

ההליך

1. בשנת 2004 עברה הנתבעת להתגורר בדירת מי שביום 05.11.2012 (א"פ 35628-04-12) מונה לו אפוטרופא (להלן: "אָשְלַ"א"; "התובע") וכעת תובעת האפוטרופא את סילוק ידה של הנתבעת מן הדירה.

טענות התובע, בתמצית

2. מלוא הזכויות בנכס שייכות לתובע וזכותו לעשות בהן לתועלתו, אף לממשן כרצונו ואילו לנתבעת לא רק שאין זכויות בנכס, אלא שזו קשרה גורלה עם גבר אחר ומה טעם תמשיך ותיהנה מרכוש התובע.

טענות הנתבעת, בתמצית

3. יש לראות בנתבעת ידועה בציבור, שהתובע, כל עוד היה כשיר, לא ביקש לפנותה. הקשר הזוגי בעצמו מייצר זכויות.

4. טובת אשל"א הינה לשמר ביקורי הנתבעת אצלו והדירה מצויה באותה העיר בה מאושפז התובע.

5. יש לשקול גם את האינטרס של הנתבעת ולא לסיים רישיונה לגור במקרקעין.

6. התובע רצה לדאוג לנתבעת גם מן הבחינה הכלכלית.

7. לא הוכח כי הנתבעת קשרה גורלה עם אותו גבר אחר וכן זכותה היסודית לנהל קשרים חברתיים עם מי שתחפוץ וגבר זר בכלל זאת.

8. הנתבעת העידה כי הצדדים ראו את הדירה כמשותפת, ולכל הפחות יש לראות את רישיון התובעת להתגורר בדירה כבלתי הדיר.

9. הנתבעת היתה שותפה לשיפוץ ואף רכשה מכספה ארון, אף שלא היא השקיעה ממון נוסף.

10. לא נטען כי התובע זקוק לעת הזו לדירה.

דיון והכרעה

בפתח הדלת

11. הצדדים הקדישו זמן וכתיבה לשאלת היות הנתבעת ידועה בציבור (כן או לאו). אלא ששאלה זו הינה תפלה לעניין שבפניי, שכן ידועות בציבור אינה סטאטוס (וראה: 8525/99 פלונית נ' פלוני, נח(2) 213 {פמ"מ – 10/12/2003}), וידועות בציבור, כשלעצמה, אינה יוצרת רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס שאינו של אחד מן הצדדים, לאמור הנתבעת.

12. זו האחרונה, בתבונה לטעמי, אף לא עתרה בתובענה ספציפית להכיר בה כידועה בציבור, לא הונחו בפניי ראיות כי השניים פנו למוסד לביטוח לאומי לשם הכרה בהם כידועים בציבור, הסכם בכתב לא נערך בין השניים ופניה ל"מבטחים", על-מנת שהנתבעת תיהנה מתשלומי פנסיה ומבלי לפגוע בנכסי התובע והגעתם של הנכסים, על דרך הירושה לילדיו דווקא, מלמדת אותי כי התובע לא נטה מכל וכל להגיע להסדרים ממשיים נוספים עם הנתבעת (למעט "מבטחים"). הסדר בכתב, להבדיל מהבל פי הנתבעת, אין.

תפקידו של אפוטרופוס

13. אפוטרופוס הוא בין השאר, מי שבא ב"נעלי" אשל"א, אשר "איבד" כשירותו המשפטית וזו נמסרה לאפוטרופוס.

14. ככזה, חייב האפוטרופוס לנהוג על דרך שמירת ומיצוי כל זכויותיו של מי שהופקד בחסותו ואין הוא רשאי, בלא רשות מבית המשפט, למחול על כל זכות מהותית של אשל"א גם לא לטובת מי מבני משפחת האשל"א וידועתו בציבור בכלל זאת (וראה: ע"א 577/83 היועמ"ש נ' פלונית, לח(1) 461 {פמ"מ – 6/3/1984}).

15. כאשר חלפו למעלה מחמש שנים מהעת בה אושפז התובע, דירתו אינה מניבה, אחר (הנתבעת) עושה בה שימוש וזו הטוענת לידועות בציבור, וכזכותה, מתרועעת עם גבר אחר (ואין נפקא מינא אם לנים השניים יחדיו מעת לעת או בקביעות), אין האפוטרופוס רשאי "לעצום עין" נוכח המצב שנוצר, שאם לא כן יואשם שמפקיר הוא את נכסי האשל"א לשימוש ששוויו רב, בידי מי שלכאורה אין לו זכויות בנכס.

16. הטענה כי לנתבעת נוח יותר לבקר את האשל"א בצאתה מתוך דירתו של התובע בה היא מתגוררת ללא תמורה, במקום לעשות זאת מדירתה האחרת באותה העיר אינה שיקול שהאפוטרופוס רשאי לשקול וגם בית המשפט לא ישלול זכויות אשל"א בדירתו, רק כיוון שלבן משפחה נוח יותר לקיים ביקורים מתוך דירה שהשימוש בה (היוצר רווח לנתבעת) שווה כסף רב. ואין נפקא מינה אם זקוק אשל"א לעת הזו ליותר כסף אם לאו.

17. העובדה שהתובע, בעת שהיה כשיר קוגניטיבית, לא הספיק או לא רצה לסלק ידה של הנתבעת מן הנכס, אינה אומרת שלעת שינוי דרמטי של המצב לא יכול, ולמעשה חייב, האפוטרופוס לשחרר נכסיו של אשל"א מידי מי שמחזיק בהם בלא להביא תועלת כלכלית ממשית לאשל"א.

18. כאמור, כ - 8 שנות חיים בדירה, אינן כשלעצמן מייצרות לנתבעת זכות כלשהיא.

19. אם תרצה תאמר שהותרת הנתבעת להתגורר בדירה לאחר אשפוזו של אשל"א ועד היום, ללא כל תמורה היא מעין מעשה חסידות כלפיה שהדין מברך עליו, אך אין הוא יוצר זכות אקטיבית שבצדה חובה לאפשר לנתבעת, בלא התחייבות בכתב, שימוש חינם בדירה עד כלות ימיה כפי שהיא טוענת, או אפילו למועד נוסף כלשהו.

20. ודוק, השתתפות שאינה כספית (למעט עלות רכישת ארון הבטלה בשישים) בהתאמת הדירה לצורכי אשל"א מצד הנתבעת אינה מקנה לה, מעצם קיומה בחיי אשל"א, זכויות בדירה וגם אינה משחררת את האפוטרופוס מחובתו לתבוע, כפי שנעשה.

21. לצורך פעולות אפוטרופוס בשמירה על זכויות אשל"א, אין הוא צריך להוכיח למתגורר בדירה צורך מיידי, ספציפי של האשל"א במיצוי ושימור נכסיו.

האם התכוון התובע ליתן לנתבעת זכות בלתי הדירה של מגורים בדירה?

22. הבה נבחן האם רשות המגורים, הטענה לשיתוף או הטענה לרישיון היא טענה למתן סוג של מתנה?
23. אגב תמ"ש (ת"א) 36880-04-12 ח. ז. נ' ש. ר. (פמ"מ – 17/6/2013), כתבתי בין השאר גם בהתייחס לע"א 986/93 קלמר נ' גיא, נ(1) 185 (פמ"מ – 12/6/1996), כך:

"

מתנה? – המתווה הנורמטיבי

62. הבה נזכר, כי סעיף 2 לחוק המתנה (להלן: "החוק") קובע:

"מתנה נגמרת בהקניית המתנה ע"י הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה".

ואילו סעיף 6 לחוק מדגיש כי הבעלות עוברת במסירה וקובע החוק, כי במקרקעין, מסירה משמעה שינוי המרשם.

63. אמור מעתה, כי טענתו של הנתבע אינה יכולה להיות למתן מתנה. לכל היותר יכול הנתבע לטעון (שפי שאכן עושה בסיכומיו), כי עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה (וראה בע"מ 1119/06, תק-על 2006 (4) 1883).

64. כוונה ליתן מתנה והסכמה לקבל מתנה הם למעשה חוזה, הזקוק ככל חוזה אחר, לגמירות דעת הן ע"י הנותן הן ע"י המקבל (משמע על הנתבע להראות גמירות דעת אצל התובעת והמנוח – שניהם – ליתן לו מתנה).

65. גמירות הדעת הנדרשת נבחנת במבחן אובייקטיבי תוך שימת דגש על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות הפנימיות שבלב הנותן או המקבל (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל תק-על 98 (2) 1235).

66. קביעת אותן נסיבות ספציפיות הנלמדות מהעובדות האופפות את המעשה היא כמובן שאלה שבעובדה (ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה כתון ז"ל פורסם במאגרים משפטיים).

...

68. כזכור עסקה במקרקעין ועסקת מתנה בכלל זאת, דורשת כתב ולו כתב כלשהו ומסמך בכתב שכזה אינו בנמצא.

69. נזכיר עוד, כי סעיף 9 לחוק המקרקעין מעניק גם הוא עדיפות לבעל עסקה ראשונה (היא התובעת) במצב של תחרות בין עסקאות ואין עורר כי הנתבע לא טען כי נתן תמורה כלשהי עבור הדירה.

70. במילים אחרות אזי ע"פ הפסיקה, באין הצגה ולו של ראשית ראייה בכתב לעניין זכות הנתבע במקרקעין, יכשל הנתבע בטיעון לתחרות בין עסקאות (עסקת המתנה שערך לטענתו עם הנתבע אל מול הצוואה בה אוחזת התובעת ומכוחה רשמה המקרקעין על שמה). (וראה לעניין ירושות וצוואות בהקשר סעיף 9 לחוק המקרקעין  תמ"ש (קריות) 26645-11-11 פורסם במאגרים משפטיים וכן ראה ע"א 1134/06 כפי שהובא שם וכן ראה על החשש מהטעיית יורש כמבטא את הצורך בדרישת כתב גם את ע"א 839/90 רז חברה לבניין בע"מ נ' אירנשטיין פ"ד מ"ה (5) 739).

71. מבחנו של הנתבע הוא גם בשאלת תום ליבו (וראה ע"א 3180/05 פורסם במאגרים משפטיים).

...

75. חלק מן השאלה המרכזית העומדת בפני היא "האם למרות העדרו של מסמך בכתב ניתן להכיר בקיומה המשפטי של התחייבות לעשות עסקה במקרקעין / מתנה בשל זעקת ההגינות העולה מנסיבות המקרה".

76. אין עורר, כי את הלכת היסוד יש לראות בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ (1) 185 (להלן: "הלכת קלמר").

77. אמר שם ביהמ"ש העליון, כי עסקה במקרקעין טעונה (ומדובר בדרישה מהותית) כעולה מסעיף 8 לחוק המקרקעין, מסמך בכתב וביהמ"ש לא יאכוף עסקה במקרקעין שלא נעשתה בכתב. ללא כתב אין התחייבות. זהו הכלל, והחריג, מעצם היותו חריג אינו נקבע, אלא בנדיר ובנסיבות מיוחדות.

...

82. הואיל וכך קבע ביהמ"ש העליון, כי השימוש בעקרון תום הלב לשם הגמשת דרישת הכתב צריך להיעשות בזהירות מרובה רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן אשר עולה מהם זעקת ההגינות.

83. ודוק, הביטוי הדרמטי "זעקת ההגינות" מלמדנו, כי מדובר בחריג קיצוני ויש להיזהר שבעתיים שלא להפוך את החריג למעשה הנעשה כלאחר יד."

24. ואומר כי, ממסמך "מבטחים" מבין אני כי בכוונה לא התכוון התובע להתחייב לדבר, למעט זכות ליטול פנסיה מן הקרן ולא דבר זולת זאת. "זעקת" הגינות אין בכך. גם גמירות דעת לשיתוף או למתן רשות בלתי הדירה למגורים בדירה אין למצוא בו.

25. ועוד כתבתי שם והדברים כוחם יפה גם בכאן, לכל טענה ולפיה הסתמכה הנתבעת כביכול על המשך זכותה להתגורר בדירה:

"99.      הסתמכות אינה נלמדת מהצהרה סובייקטיבית של מי שחפץ להישען על טענות ההסתמכות.  זו צריכה להילמד מראיות אובייקטיביות ומהתנהלותו של האדם הסביר (וראה תמ"ש 15892-12-10, ה.מ נ' ה.מ. לא פורסם).

100. אדם סביר היה מבין שבאין פעולה פוזיטיבית מצד המנוח, לא ניתן היה להסתמך על הבטחותיו, ככל שניתנו כיותר מאשר דיבורים בעלמא שאין בהם ממש."

ובכאן אין בפני אפילו ראייה להבטחה בעל-פה.

26. אמר בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (ראה: ע"א (מרכז) 14713-11-08 קאפי נ' מנהל מקרקעי ישראל {פמ"מ – 27/1/2010}) בין השאר כדלהלן:

"רישיון במקרקעין יכול שינתן על פי חוזה בין הצדדים או מכללא. זה האחרון הוא "היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע" (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 24 (תשנ"ה) (להלן: "זלצמן" )). וכך מצינו במאמרה של זלצמן:

"בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך. הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין לפעולתו של פלוני בנכס היא שמונחת בבסיסה של הרשות מכללא. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס" (שם, בעמ' 56-57)

הרשות אינה מסתיימת כל עוד לא גילה בעל המקרקעין כי בדעתו לבטלה.

27. ואוסיף, כי התנהלות הנתבעת לעניין שינוי שם המשפחה וכן ההצטרפות לחשבון הבנק לאחר שכבר הפך התובע דמנטי, מלמדות אותי שהנתבעת ידעה היטב שהמצב המשפטי אינו כזה המעניק לה זכויות כי אין לה על מה להסתמך, ולפיכך כדאי לה "לחזק" את מעמדה.

28. נשאל אפוא, האם בפנינו רשות בלתי הדירה מכוח דין אחר, שהרי הנתבעת עצמה, בעדותה לא טענה לשיתוף אלא לזכות מגורים עד כלות ימיה (וראה פרוטוקול הדיון מיום 9/12/2018, בעמ' 25), שם העידה היא כך:

"ש.      לבית-המשפט: אחרי 120, כשהאיש יילך לבית עולמו, שמענו מעורך הדין וייס שאת מטפלת בו וזה טוב, אז את מתכננת לצאת מהדירה?

ת.         (שתיקה) כן.     

ש.        לבית-המשפט: זאת אומרת, השהיה שלך בדירה היא רק כדי לטפל בו?

ת.         (שתיקה) כן."

29. וכך כתבתי בין השאר, בתמ"ש (ת"א) 31985-10-11:

"עם זאת, תיתכנה נסיבות בהן לא תבוטל הרשות באופן מיידי וחד צדדי, על אף כוונתו של בעל המקרקעין להביא לסיומה: עקרונית, רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זוהי רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני. אולם, ככל שהיא נמשכת בלא תגובה מצידו של בעל המקרקעין היא יוצרת ציפיה אצל פלוני להמשך קיומה גם בעתיד....נסיבות המקרה שבמסגרתן נלמדת הסכמתו בשתיקה של בעל המקרקעין, עשויות למנוע את בעל המקרקעין מכוחו של דין ההשתק, או עקרון תום הלב, מלהביא את הרשות לסיומה באורח חד צדדי ומייד" זלצמן 57).

ביטול הרישיון יכול שיותנה בתנאים שונים, מטעמי צדק, ולעתים יקבע בית המשפט כי הוא אינו ניתן לביטול:

המסקנה לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2)337, 341 (1985).

30. את סוגיית הרישיון הבלתי הדיר, סיכם בקצרה וכיאה כבוד סגן הנשיא אסף זגורי אגב תמ"ש (טבריה) 2690-10-10 י. נ. נ' ר. נ. (פמ"מ – 3/3/2013), וכך:

"הרשיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק (Estoppel) שפותחה בדיני היושר האנגליים.  השתק נועד למנוע תוצאות בלתי-צודקות, המתחייבות לכאורה מן הדין, על-ידי השתקת המתנגדים מלטעון בבית-המשפט טענות משפטיות או עובדתיות, שהן נכונות כלשעצמן.  השתק כמו זה שבענייננו מונע מבעל-זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה, על-ידי השקעות שהשקיע במקרקעין מתוך ציפייה שיצרה אצלו ההרשאה להמשך קיומה של הרשות להשתמש בהם, כל עוד הוא רוצה בכך.  עם זאת, לנוכח שיקולי הצדק שביסוד ההשתק, הפעלת הכלל היא גמישה ולבית-המשפט ניתן שיקול-דעת בקביעת הסעדים – אם רשות שימוש במקרקעין ללא-הגבלה ואם פיצויים – על-פי נסיבות המקרה הקונקרטי.

כאשר הצדק מחייב קיומה של זכות בלתי-הדירה, אין היא באה לסיומה עם העברת המקרקעין, אלא מכוחו של ההשתק, המכונה גם השתק קנייני (Proprietary Estoppel), היא חלה כלפי צד שלישי – נושה, יורש או רוכש – שזכויות בעל-המקרקעין עברו אליו.  זאת, להוציא רוכש המקרקעין בתמורה ובתום-לב, שלא ידע על קיומה של זכות השימוש (ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד, פ"ד נח(4) 27, 35 (01/04/2001); נ. זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, תשנ"ח – תשנ"ז), 25, בעמ' 40-41).

כאשר עסקינן "ברשות גרידא" שניתנה חינם ללא כל תמורה כפי שניתנה בענייננו הרי שאין זה הסכם במובן החוקי של המירה.  ככזו, הרשות קיימת עקב רצונו החופשי של המרשה, ומתבטלת עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון.  יוצא איפוא, כי בר רשות מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, צפוי בכל רגע נתון לדרישת סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב (ראה לעניין זה ע"א 96/50 צינקי ואח' נ' ויקטור ואח', פ"ד ה(1) 474, 479; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433, עמ' 439; ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית מדרש, פ"ד לא(3) 210, עמ' 215 – 216).

על השאלה אם המדובר ברשות הדירה או בלתי הדירה יש להשיב לאחר בחינת נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.  יתכנו מקרים בהם ניתן רישיון בתמורה וחרף זאת תהא הזכות הדירה ויהיו מקרים בהם רישיון שלא בתמורה יצמיח זכות בלתי הדירה להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ת"א (חיפה) 3402/06 בדיע ג'ריס נ' פיירוז ג'יריס [פורסם בנבו] (12/10/2010)). רישיון חינם שהינו בלתי הדיר משתייך לקשת המקרים הנדירים שכמותם קשה למצוא במקומותינו ובזמננו.  בהקשר זה קיימת מטוטלת פסיקתית.  בתחילה קבעה הפסיקה, כי הגם שייתכנו מקרים חריגים בהם רישיון שלא בתמורה יוכר כרישיון שאינו ניתן לביטול, הרי שקביעה כזו תיעשה אך במקרים נדירים וכאשר הוכח, כי הייתה רשות מפורשת לשהיית המחזיק במקרקעין וכי האחרון הסתמך על רשות זו (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא (2) 127, 132; ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 227, 241).  ברם, בפסיקה מאוחרת יותר נפסק מפורשות שרשות חינם אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה וכי היא ניתנת לביטול בכל עת.  עוד נקבע, בהסתמך על פסיקה קודמת, שהמגמה צריכה להיות צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתם (ראה: רע"א 1156/02 חי נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 955-957).  אציין, כי אני שותף לגישה זו של צמצום המופעים של רשות חינם בלתי הדירה, כאשר הנימוק לכך לטעמי, הוא ריקון מתוכן של זכות הקניין של הבעלים בשל הרחבת ההגנה על הרשות הבלתי הדירה".

31. כאמור, לא הוכח בפניי אף לא אחד משלושת היסודות העיקריים הדרושים, שעה שנטען לרישיון בלתי הדיר בלא מסמך מפורש, ואלו הם:

א.   תוצאה שאינה צודקת.

ב.   הסתמכות בתום לב ובאופן סביר.

ג.    שינוי מצב לרעה.

אומר כי אין בנמצא כל הצדק שלא לבטל הרישיון או לפסוק פיצוי כלשהו.

32. הנתבעת למעשה, וטוב שכך, ממשיכה בחייה ולא היתה לה סיבה של ממש להסתמך על כך שלא תצטרך לעזוב את הדירה, או כי ביקוריה בבית האבות די יהא בהם לצורך "הסתמכות" על כך שתוכל היא להמשיך להשכיר דירתה ולא להשתמש בה, שכן התובע מעניק לה מגורים שלא במודע.

33. לא מצאתי טעם אובייקטיבי לטענת ההסתמכות ואיני בוטח בדברי הנתבעת, כי "נאמר לה" דבר אודות רשות בלתי הדירה, שהרי ברור לי שהנתבעת מפיקה רווח כלכלי ניכר מן המצב אשר נוצר.

34. ואומר, כי אדם המתרגל לגור בדירה, ללא תמורה וללא דמי אחזקה, אמנם מפיק הנאה מן המצב המתמשך אך הפסקת המתת אינה שינוי מצב לרעה במובן אסור על פי דין.

35. הפסקת מתנה המתחדשת מחודש לחודש, בדומה להפסקת מתנה בסכום קצוב, אמנם מרעה את מצבו הכלכלי של המקבל אך אדם אינו יכול לטעון לקיום זכויות למתנה הואיל ומצבו אינו טוב כשהיה, עקב הפסקת מתנה הניתנת לשיעורין.

36. אם כדרך הנתבעת תאמר, אזי כמו כפית על נותני מתנה (או נותני חסד או נותני רישיון ללא תמורה) לשיעורין להתחייב לה לעולמי עולמיא – אבסורד הוא.

37. בכלל, בהינתן רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי (פמ"מ – 11/5/2003), אזי בית המשפט העליון קבע מפורשות שיש לצמצם ככל הניתן את מופעי הרשות הבלתי הדירה.

38. אמור מעתה כי לא הורם נטל ראייתי כי ניתן רישיון בלתי הדיר וטענה זו נדחית.

טיבו של הרישיון שברשות הנתבעת

39. דיני המקרקעין מכירים בקיומם של שני סוגי רישיונות עיקריים למגורים: הראשון, בר רשות בתמורה; השני, בר רשות ללא תמורה.

40. אין עורר כי הנתבעת, למצער מאז אשפוזו של האשל"א, לא נתנה תמורה כלשהיא עבור מגוריה בדירה זולת ביקוריה אצל התובע, וגם אין עורר כפי שהסברתי קודם לכן, שכל תרומה ממשית במתן כסף לא הוכחה בפניי, למעט רכישת ארון בסך זניח.

41. אמור מעתה כי יש לראות ברישיון הנתבעת להתגורר בדירה ובמעמדה בדירה בבחינת ברת רשות ללא תמורה.

היש לנתבעת זכויות בדירה

42. לשיטת האפוטרופא התשובה היא בשלילה וכך, בין היתר, כתבה:

43. לטעמי בכאן, עניין הבגידה או ההשערה הסבירה לחלוטין ולפיה לא היה התובע מסכים שאחר יחבוק את בת זוגו בביתו בקביעות או על דרך ארעי, אין בה אלא להצדיק את עיתוי וסיבת הגשת התביעה כמי שנעשית לא על-מנת "להכעיס".

44. בפועל, עם "בגידה" או בלעדיה, אפילו הנתבעת אינה טוענת לזכויות בעלות בדירה והטענה כי מהדירה נוח יותר לבקר את התובע, אין בה די לפגוע באינטרס הבעלות של התובע.

45. הרי הנתבעת עצמה העידה בעמוד 27 לפרוטוקול הדיון כך:

"ש.      אני מפנה אותך לסעיף 14. כשאת אומרת ש.... אמר לך שהדירה היא דירתך לכל דבר ועניין, תסבירי לי על איזו זכות את מדברת?

ת.         זכות של השיפוצים, של הקניות של הדברים לבית, זה מה שדובר.

ש.        לבית-המשפט: אם השיפוצים עלו ל- 30,000 ₪ למשל, אז את מתכוונת שמגיע לך 15,000 ₪?

ת.         לא לזה התכוונתי.

ש.        לבית-המשפט: אז למה את מתכתבת כשאת כותבת מה שהקריאה לך עורכת הדין נוח?

ת.         השותפות שלנו בדירה.

ש.        כתבת בהדגשה בתצהירך (סעיף 14): "... אמר לי לא אחת שהדירה ברחוב ... היא דירתי לכל דבר ועניין". לאילו זכויות התכוונת? לזכויות בעלות? למה?

ת.         לא לבעלות. שאני יכולה לשפץ את הבית, יכולה לקנות מה שאני רוצה."

וכן בעמוד 28, כך:

"ש.      הוא לא חשב לכתוב את זה באיזה מקום, להתחייב בהסכם מה הזכויות שלך?

ת.         הוא כתב את המכתב הזה ל, ל"מבטחים".

ש.        זאת אומרת, את אומרת שהדבר היחיד ש.... הבטיח לך זה את הפנסיה מ"מבטחים"?

ת.         נכון.

ש.        זה ולא יותר?!

ת.         לא דיברנו על משהו אחר.

ש.        את גם כותבת שהוא אמר את זה בפני מכרים וחברים. יש לך אדם ששמע את זה מפיו?

ת.         אני לא יכולה לזכור. יכול להיות שזה חברים או משהו כזה. לא יודעת. יכול להיות שגם למשפחה, שהוא הבטיח לי את הפנסיה."

46. ושוב נזכיר כי בעמוד 25 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-5, מעידה הנתבעת שלאחר מלאת ימיו ושנותיו של התובע היא תפנה את הדירה ושהשהיה שלה בדירה נועדה כדי לטפל בתובע.

47. ואומר בפשטות, כי כשמונה שנים חיו הצדדים בצל קורת התובע, כשש שנים נוספות נהנית הנתבעת ממגורים באותה דירה לבדה, תוך גביית דמי שכירות מדירתה שלה וזאת מבלי לשתף את התובע בסכומים המתקבלים, והנה סובבת היא בעיר ומכריזה על פלוני כבן זוגה. די בכך, כעניין שבצדק ובהגינות, כדי לקבל התביעה.

48. משלא מצאתי בסיס ראייתי לטענה ולפיה התכוון התובע ליתן לנתבעת זכויות כלשהן בדירה, למעט כברת רשות ללא תמורה עד סיום הרשיון, רשאית האפוטרופא לסיים בכל עת את אותו רישיון.

49. לבסוף אומר, כי אדם סביר היה מבין ומנצל את שש השנים שחלפו להתארגנות לקראת סיום מגוריו בדירה.

סוף דבר

50. התובענה מתקבלת.

51. הנתבעת תסלק ידה מן הדירה, היא וחפציה, בתוך 90 ימים מהיום.

52. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 9,000 ₪.

53. אני מתיר פרסום פסק דין זה, ללא פרט מזהה כלשהוא אודות הצדדים.

54. המזכירות תסגור התיק.

ניתן היום,  כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.