חזן נ' משרד הרישוי חולון

נושא העתירה:

עתירה כנגד משרד התחבורה והבטיחות בדרכים בתפקידה כרשות הרישוי, במסגרתה מבוקש להשיב לעותר את רישיונו שנשלל, ולקבוע כי משך הזמן שבו רישיונו של העותר היה מופקד בידי משטרת ישראל, יחשב במסגרת תקופת הפסילה שהוטלה על העותר.

העובדות העיקריות הצריכות לעתירה הן כדלהלן:

ביום 17.4.2015 נעצר העותר על-ידי משטרת ישראל, ובדיקה העלתה כי הוא נוהג תחת השפעת אלכוהול. על העותר הוטלה פסילה מנהלית למשך 30 יום. עם הטלת הפסילה המנהלית רישיון הנהיגה של העותר נלקח על-ידי קצין משטרה, והופקד במשרדי משטרת ישראל תחנת ירקון, כפי שהתברר בדיעבד.

ביום 16.7.2015, בשל העבירה שעבר, הוטל על העותר, בהיעדרו, עונש פסילה בפועל למשך 24 חודשים בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית, תשלום קנס של 1,000 ₪ ואיסור החזקת רישיון נהיגה למשך 6 חודשים על-תנאי לתקופה של שלוש שנים (תת"ע 5705-06-15).

אין חולק כי העותר לא הפקיד את רישיונו בבית המשפט כנדרש, וכי בשל כך לא החל מניין ימי פסילת רישיונו של העותר.

כשנתיים לאחר מועד מתן גזר הדין, ביום 1.3.2017, התייצב העותר ברשות הרישוי בעיר טבריה (רשות הרישוי הסמוכה למקום מגוריו ברמת-הגולן) לבירור מועד סיום פסילת רישיונו. שם נמסר לו כי פסילת רישיונו טרם החלה, משלא המציא טופס הפקדת רישיון כנדרש.

ממועד זה יצא העותר "למסע" על מנת לברר היכן נמצא רישיונו, ומדוע לא החל מנין ימי שלילת רישיונו. לבסוף גילה העותר כי רישיונו נמצא בתחנת משטרת 'ירקון' של מחוז תל-אביב. העותר קיבל אישור מן המשטרה כי רישיונו אכן היה מופקד אצלם מיום תחילת השלילה המנהלית, ועד לרגע הפנייה אליהם ביום 28.3.2017 (נספח ה לעתירה).

ביום 20.4.2017 פנה העותר לבית המשפט לתעבורה בבקשה לחישוב ימי הפסילה. העותר נענה כי עליו לפנות לרשות הרישוי בעניין זה. העותר פנה מספר פעמים לרשות הרישוי, אך ללא הועיל. העותר שכר שירותי עו"ד שגם הוא לא קידם את עניינו. לבסוף נאלץ העותר לפנות שוב לבית המשפט לתעבורה, ונענה כי הדרך הנכונה להסדרת עניינו היא באמצעות עתירה מנהלית.

ביום 20.7.17 , בטרם הגיש את עתירתו, פנה העותר שוב, באמצעות בא כוחו, לרשות הרישוי בבקשה לחישוב ימי הפסילה, אך לא נענה. משכך, ומשלא היו לעותר, לטענתו, המשאבים הכלכליים הדרושים להגשת העתירה באותה העת, קיבל העותר את רוע הגזרה, לפיה עליו להמתין שנתיים נוספות. לאחר חודשים מספר ובשל דרישה של מקום עבודתו, הגיש העותר, ביום 24.7.2018, את העתירה דנן.

ביום 18.11.2018 קיימתי דיון בעתירה בנוכחות הצדדים. על אף שהפצרתי בצדדים למצוא פתרון שיחסוך לעותר זמן רב נוסף ללא רישיון, לא הגיעו הצדדים להסכמה.

עם הגשת סיכומיה, ביום 24.12.2018, ציינה המשיבה כי מאחר שנותרו לעותר רק מספר שבועות עד לסיום מועד הפסילה, מוכנה המשיבה, לפנים משורת הדין, להשאיר לשיקול דעת בית המשפט את השאלה האם ראוי לקצר את עונש הפסילה של העותר.

בתשובתו, מיום 30.12.2018, דחה העותר את הצעת המשיבה להשבת רישיונו "לפנים משורת הדין", וזאת מן הטעם שסבור הוא כי יש להשיב לו את רישיונו כדין, ומשכך עומד הוא על מתן פסק דין בעתירה.

טענות הצדדים בעתירה:

העותר:

העותר טוען כי לשון התקנות שלפיהם נדרש לפעול אינה ברורה, וכך אף נקבע בפסיקה (סעיף 13 לסיכומי העותר). לטענת העותר עניינו דומה למקרה שנדון בש"פ 9075/12 מוחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.04.2014) (להלן: "עניין ג'אבר) ויש להחיל עליו את אותה התוצאה (סעיף 14 לסיכומי העותר). יתרה מכך, לטענת העותר תקנה 557(ה) כלל לא חלה על העותר, ואין לצפות מאזרח שרישיונו מופקד בידי המשטרה להבין שהשימוש במונח "בשל פסילה אחרת" בתקנה, מכוון להליכים שונים כשהפסילה, הן על-ידי המשטרה והן על-ידי בית המשפט נובעים מאותה העבירה (סעיף 15 לסיכומי העותר). לטענת העותר בשורה של פסקי-דין המליץ בית המשפט העליון לתקן את התקנות, על מנת להבהיר את נושא הפקדת הרישיון, אך הדבר לא נעשה (סעיף 20 לסיכומי העותר).

לטענת העותר העיכוב והיעדר מענה מטעם רשויות המדינה הביאו לכך שהחלטה בענייננו תתקבל בסמוך, או לאחר, שיסיים לרצות תקופה נוספת בת שנתיים של פסילת רישיון שלא כדין (סעיפים 21–22 לסיכומי העותר). עוד טוען העותר כי בגזר הדין של בית המשפט לתעבורה לא נרשם כי יש להפקיד את הרישיון בבית המשפט, כך שאין זה סביר לצפות מן העותר להכיר את התקנות, ולדעת שעליו להפקיד את הרישיון בבית המשפט כאשר הרישיון כבר מופקד בתחנת המשטרה (סעיף 23 לסיכומי העותר). העותר טוען כי הימנעות המשיבה, מלהחזיר לו את רישיונו, לאחר שנתיים, שלא כדין ובחוסר סבירות, פגעה בו קשות, ובין היתר הגבילה את אפשרויות קידומו בעבודה (סעיפים 27–30 לסיכומי העותר).

המשיבה:

בפתח סיכומיה מציינת המשיבה כי בשל פרק הזמן הקצר שנותר לפסילת רישיונו של העותר במועד הגשת הסיכומים, ו"על מנת לחסוך זמן שיפוטי יקר", לפנים משורת הדין "משאירה" המשיבה לשיקול דעתו של הבית המשפט את סוגיית קיצור עונש הפסילה שהוטל על העותר. לטענת המשיבה, הוראות הדין ותקנה 557(ה) לתקנות התעבורה "ברורות באופן חד משמעי" ואינן דורשות פרשנות (סעיף 6 לסיכומי המשיבה). המשיבה טוענת כי התקנות קובעות כי על העותר להפקיד את רישיונו ,או להמציא אישור הפקדה על דבר ההמצאה בבית המשפט שהטיל את הפסילה, ורק ממועד זה יחל מניין ימי הפסילה (סעיף 7 לסיכומי המשיבה). המשיבה טוענת כי פסק הדין בעניין ג'אבר שעליו מסתמך העותר כלל איננו רלוונטי לענייננו, שכן הוא עוסק בפסילות שהוטלו לפני שהותקנה תקנה 557(ה)(סעיף 5 לסיכומי המשיבה). המשיבה טוענת כי החלטתה שלא לאשר את סיום פסילת רישיון הנהיגה של העותר היא בהתאם להוראות הדין, וכי לא נפל בה כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט (סעיף 9 לסיכומי המשיבה).

המשיבה טוענת כי בהתאם להוראות הדין, בחישוב תקופת הפסילה, אין להביא בחשבון את התקופה שחלפה בין מועד גזר הדין, שהטיל את הפסילה, לבין מועד הפקדת הרישיון בידי הרשות המתאימה, קרי בית המשפט (סעף 21 לסיכומי המשיבה). לטענת המשיבה, מטרת תקנה 557(ה) היא להסדיר את החובות המוטלות על בעל הרישיון בנסיבות שבהן אין באפשרותו להפקיד את רישיונו בידי הרשות, על מנת שתחל תקופת הפסילה (סעיף 23 לסיכומי המשיבה). המשיבה טוענת כי טענתו של העותר לפיה יש לראות בהפקדת הרישיון במשטרה, כהפקדה העונה על דרישת התקנות, אינה תואמת את לשון התקנות ואינה תואמת את תכליתן (סעיף 25 לסיכומי המשיבה).

לטענת המשיבה, על פי הוראות הדין על העותר מוטלת הייתה החובה להמציא אישור על הפקדה קודמת, או להפקיד את רישיון הנהיגה בבית המשפט. משלא עשה כן, לא החלה מניינה של תקופת הפסילה, ורק לאחר שמסר אישור הפקדה החלה מניין תקופת הפסילה כדין (סעיף 26 לסיכומי המשיבה).

טוענת המשיבה כי הפקדה בתחנת המשרה אינה פוטרת מהחובה להפקיד את הרישיון או אישור הפקדה בבית המשפט הפוסל (סעיף 27 לסיכומי המשיבה).

המשיבה דוחה את טענת העותר לפיה המונח "פסילה אחרת" בתקנה אינו ברור, וניתן לפרשו גם כ"עבירה אחרת", ולכן יש למנות את ימי הפסילה ממועד הפקדת הרישיון בידי המשטרה. לטענת המשיבה, מחוקק המשנה בחר במונח "פסילה אחרת" בכוונת מכוון, וחזקה כי אינו "משחית את מילותיו לריק" (סעיף 30 לסיכומי המשיבה).

דיון והכרעה:

למרות שמועד פסילת רישיונו של העותר קרוב לסיומו, ולבקשתו, אתייחס למהות העתירה ולא אקבל את הצעת המשיבה להחזיר את רישיונו של העותר "לפנים משורת הדין".

העתירה הוגשה כנגד החלטה המשיבה שלא לחשב את תקופת פסילת רישיונו של העותר מיום מתן גזר הדין, אלא רק מהיום שבו המציא העותר אישור על דבר הפקדת הרישיון בידי המשטרה.

מהות העתירה דנן היא בשאלה, האם בעת שהוטלה על העותר פסילת רישיון, ורישיונו כבר מופקד היה בידי המשטרה, היה עליו להפקיד מחדש את רישיונו בבית המשפט, או להמציא אישור על דבר הפקדה במשטרה על מנת שתחל תקופת הפסילה. העותר טוען שהתשובה לכך היא שלילית, וזאת בשל אי בהירות לשונה של תקנה 557(ה) לתקנות התעבורה.

מנגד, טוענת המשיבה כי התקנות ברורות לחלוטין, וכי כל עוד לא הפקיד העותר את רישיונו בבית המשפט, או המציא אישור הפקדה, לא החל מרוץ תקופת הפסילה.

תשתית נורמטיבית

סעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע הוראות החלות על חישוב תקופת הפסילה. בין היתר סעיף 42(א) קובע כי "פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת." וסעיף 42(ג)(1) קובע כי: "בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה". סעיף 61 לפקודה משלים וקובע חובה על המצאת רישיון נהיגה ל"רשות הנקובה בתקנות" במקרה של פסילה.

חלק ח', "המצאת רשיונות לאחר הפסילה", לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הוא החלק הרלוונטי לענייננו. תקנה 557 שעניינה "רישיון שפקע תוקפו, שהומצא לרשות או שאבד", קובעת כך:

(א)  הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה.

(ב)  הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה.

(ג)   מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה.

(ד)  (בוטלה).

(ה)  המציא בעל הרישיון את הרישיון לרשות לפי חלק זה, וחלה עליו, בשל פסילה אחרת, חובה להמציאו פעם נוספת לרשות לפי חלק זה, ימציא לה אישור על ההמצאה הקודמת, שנתנה לו הרשות שלה המציא את הרישיון, ומירוץ תקופת הפסילה הנוספת לא יתחיל לפני שהמציא את האישור כאמור.

אם כן, ניתן לראות שכל פסילת רישיון נהיגה תחול עם מתן גזר הדין, וכי על בעל רישיון הנהיגה להמציאו לרשות המוגדרת בתקנות. במצב עניינים רגיל, יש להפקיד את הרישיון אצל הרשות הפוסלת - תקנה 554 פסילת הרישיון על-ידי רשות הרישוי; תקנה 555 פסילת הרישיון על-ידי צו של קצין משטרה; תקנה 556 פסילת הרישיון על-ידי בית המשפט. תקנה 557 מתייחסת למצב שבו לא ניתן להפקיד את הרישיון כאמור בתקנות לעיל. תקנות 557(ב) ו-(ג) מתייחסות למקרה של איבוד הרישיון. אין חולק כי תקנה 557(ה) אמורה הייתה ליתן מענה למצב כגון זה שבענייננו, שבו הרישיון נמצא בידי רשות אחת, כאשר הוא נדרש להימצא אצל רשות אחרת. המחלוקת בין הצדדים היא על הפרשנות הנכונה לתקנה זו.

תקנה 557(ה)

המשיבה טוענת כי לשון התקנה ברורה, והיא מתייחסת לכל מצב שבו אדם נדרש להפקיד את רישיונו בשל "פסילה אחרת". כתמיכה לעמדה זו מצטטת המשיבה מפסיקת כב' השופט אלרון ברע"פ 6928/18 ליאור כלפון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.10.2018) ומפנה גם לפסיקה בעניין עת"מ (מינהליים י-ם) 30820-03-16 עזמי מינזל נ' משרד התחבורה/אגף הרישוי (פורסם בנבו, 19.06.2016).

סבורה אני כי אין באסמכתאות אלה כדי לתמוך בעמדת המשיבה. התשתית העובדתית בענייננו שונה משמעותית מהעובדות בתיקים הנ"ל. בעוד הן בעניין כלפון והן בעניין מינזל המדובר היה במצב שבו רישיונו של בעל הרישיון נשלל והופקד במסגרת הליך משפטי אחר (למקרים נוספים ראו: ע"פ 5981/15 מדינת ישראל נ' ולד סלוצקי (פורסם בנבו, 05.07.2016); עפ"ת (מחוזי חי') 1630-08-18 מרואן סעיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.11.2018)), בענייננו המדובר במקרה שבו רישיונו של העותר נשלל והופקד אצל רשות מנהלית אחרת, במסגרת פסילה בגין אותה העבירה. מסכימה אני כי במקרה שבו הוטלה פסילת רישיון קודמת בהליך משפטי אחר, אזי תקנה 557(ה) ברורה היא, כפי שנקבע בפסיקה כאמור. אך אין זה המצב בעניינו של העותר.

כאמור, העותר הפקיד את רישיונו בידי משטרת ישראל, במסגרת פסילה מינהלית בשל העבירה שביצע. בשל אותה העבירה, הורשע העותר והוטלה עליו פסילת רישיון של 23 חודשים נוספים. בניגוד לטענת המשיבה, עניין ג'אבר חשוב לעניינו, למרות שניתן בטרם תוקנה תק' 577 (ה), שכן המדובר במסכת עובדתית דומה, והרציונאל שבבסיס פסק הדין רלבנטי גם לענייננו. על ההבחנה בין הפקדת רישיון בידי המשטרה או במזכירות בית המשפט אמר כב' השופט נעם סולברג:

"מן הראוי לנו גם לשווֹת לנגד עינינו את הלך-מחשבתו של אזרח מן השורה שנדרש להפקיד את רישיון הנהיגה שלו. אם אבד לו רישיונו, לבטח הוא מוּדע לכך שלא מילא אחר חובתו להפקיד את הרישיון, והרי זה אך סביר וטבעי לצפות ממנו כי יבין שעליו לנקוט בצעד חלופי. למצב דברים זה נועדה הגשת התצהיר חלף המצאת הרישיון. לא כן לגבי אדם שרישיונו נלקח ממנו בשעת חקירה ונמצא בתיק המשטרה. אזרח מן השורה עשוי שלא לדקדק בין משטרה, מזכירות בית משפט, ומשרד הרישוי. גבי דידו, אחת הם כל הגורמים הללו – הרשות. מצוּוים אנו, "לפני עִוֵּר לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד). אכן, יש מן האזרחים המבקשים להערים; אך מרביתם הגונים, ועשויים לטעוֹת בתום-לב בסבך הבירוקרטי." (עניין ג'אבר, פסקה 20).

בפסיקתו התייחס כב' השופט סולברג גם לתקנה 557(ה) מפורשות, וקבע לתחולתה על מקרה כגון זה שבענייננו כך:

"מקצת מן המלאכה עשה מחוקק-המשנה בתיקון (מס' 6) תשע"א-2011 בהתקינוֹ את ס"ק (ה)לתקנה 557לגבי חובת המצאת רישיון נהיגה פעם נוספת לאחר שהומצא כבר בעבר בשל פסילה אחרת. דיוֹ לאדם שכזה, בהמצאת"אישור על ההמצאה הקודמת". ברם, נשארו מצבים רבים שבהם נותר ערפל ונוצרת מבוכה. ענייננו הוא דוגמה לכך."

(הדגשה שלי י.ש. שם, פסקה 28).

על אף שפסק הדין בעת"מ (חי') 24348-11-15‏ ‏ גינאדי גלקוב נ' מדינת ישראל‏ (פורסם בנבו, 23.12.2015) בוטל בהסכמת הצדדים עע"מ 632/16 מדינת ישראל - משרד התחבורה והבטיחות בדרכים נ' גינאדי גלקוב (פורסם בנבו, 31.07.2016), גם שם מצאה כב' השופטת אלון כי תקנה 557(ה) אינה הולמת את המקרה. המדובר במקרה הדומה לענייננו, שבו הפקיד בעל הרישיון את רישיונו במשטרה ולאחר מכן הוטלה עליו פסילה נוספת על-ידי בית המשפט, ובעל הרישיון לא הפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט.

אם כן, ניתן לראות כי במקרים שבהם על בעל הרישיון נגזרת "פסילה אחרת" על-ידי בית המשפט, בעבירה אחרת מזו שבגינה הוטלה פסילת הרישיון הראשונה, אזי תקנה 557(ה) הולמת. מנגד, במקרה שבו רישיונו של בעל הרישיון הופקד בידי המשטרה, בשל פסילה מנהלית ולאחר מכן הוטלה על בעל הרישיון פסילה בגין אותה עבירה על-ידי בית המשפט, תקנה 557(ה) אינה ברורה לקורא, "אזרח מן השורה", ועלולה לגרום לעיוות דין כפי שסבורה אני שאירע, למרבה הצער, בענייננו של העותר.

סבורה אני כי מצופה מן הרשות המנהלית להפעיל שיקול דעת, ולהתייחס למכלול הנסיבות והעובדות. בענייננו העותר הוא "אזרח מן השורה" , הוא לא היה מיוצג בהליך המקורי, ולכן לא ידע על הוראות התקנה ופרשנותה הנטענת ובנוסף, בגזר הדין לא קיבל הוראות מפורטות בעניין אופן מימוש הפסילה וחובת ההפקדה. סבורה אני כי במקרה זה החלטת הרשות לא הייתה סבירה, הן בהסתמך על הניסוח, שאיננו ברור לחלוטין, של תקנה 557 (ה), והן בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

סוף דבר:

העתירה מתקבלת.

אם טרם הושב לעותר רישיונו- יושב לאלתר, לידי בא כוחו.

המשיבה תישא בהוצאות העותר ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8.000 ₪, שישולמו לא יאוחר מיום ,1.4.19 ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום שנקבע לתשלום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ט, 17 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.